א אֵין חַיָּב בְּחַלָּה אֶלָּא חֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה. וְאֵין חַיָּב אֶלָּא חֲמֵשֶׁת רְבָעִים. וּמִדָּה שֶׁמַּחֲזֶקֶת מ"ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, מְמַלְּאִים אוֹתָה קֶמַח, וְאוֹתוֹ קֶמַח הוּא שִׁעוּר חַלָּה. וּכְשֶׁמְּמַלְּאִים הַמִּדָּה קֶמַח, תִּהְיֶה מְחוּקָה וְלֹא גְּדוּשָׁה. וְהֵיאַךְ יְשַׁעֲרוּ לָדַעַת שֶׁהִיא מַחֲזֶקֶת מ"ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ, נִתְבָּאֵר בַּטּוּר א"ח וְעַיֵּן בא"ח סי' תנ"ו וּמִשְׁקַל חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח הוּא תק"כ דרה"ם מִקֶּמַח חִטִּים שֶׁבְּמִצְרַיִם. הַגָּה: כְּלִי הַמַּחֲזִיק עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת עַל עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת, בְּרוּם שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּתְשִׁיעִית אֶצְבַּע בְּקֵרוּב, הוּא שִׁעוּר הַחַלָּה. וְכֵן מִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ ז' אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת ב' תְּשִׁיעִיּוֹת אֶצְבַּע (עַל ז' פָּחוֹת ב' תְּשִׁיעִיּוֹת אֶצְבַּע), בְּרוּם ז' אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת ב' תְּשִׁיעִיּוֹת אֶצְבַּע, הוּא הָעֹמֶר. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת אֵלּוּ הֵם רֹחַב גּוּדָל שֶׁל יָד (רַמְבַּ"ם פֶּרֶק ו' דְּבִכּוּרִים).
ב חֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה מִצְטָרְפִין, שֶׁאִם אֵין בָּעִסָה אֶלָּא חֲמֵשֶׁת רְבָעִים מֵחֲמִשְׁתָּן, מִצְטָרְפִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעֵרְבָן קֶמַח. אֲבָל אִם לָשׁ כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ, וְאֵין בּוֹ כַּשִּׁעוּר, וּמְדַבְּקוֹ לְמִין אַחֵר, אֵין מִצְטָרְפִין אֶלָּא בְּזֶה הַסֵדֶר: הַחִטִּים אֵין מִצְטָרְפִין אֶלָּא עִם הַכֻּסְמִין, וְהַכֻּסְמִין מִצְטָרְפִין עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד. הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפִין עִם הַכֹּל חוּץ מֵעִם הַחִטִּים. שִׁיפוֹן מִצְטָרֵף עִם שְׂעוֹרִים וְכֻסְמִין, וְלֹא עִם שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְחִטִּים. שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל מִצְטָרֵף עִם שְׂעוֹרִים וְכֻסְמִים, וְלֹא עִם חִטִּים וְשִׁיפוֹן. וּלְהָרַמְבַּ"ם, כֻּסְמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מִצְטָרְפִים. וְאִם לָשׁ כָּל מִין וָמִין לְבַדּוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר, וְרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ מִמִּין זֶה עַל זֶה, אֵין מַפְרִישִׁין אֶלָּא עַל מִינוֹ. כֵּיצַד, אֵין מַפְרִישִׁין חִטִּים עַל שׁוּם אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא מִשּׁוּם אֶחָד מֵהֶם עֲלֵיהֶם. וְכֻסְמִין וְשִׁיפוֹן מַפְרִישִׁין מִזֶּה עַל זֶה, וְכֵן שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וּשְׂעוֹרִים מַפְרִישִׁים מִזֶּה עַל זֶה. הַגָּה: עֵרַב קַב מֵעִסָּה עִם קַב אַחֵר מֵעִסָּה שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְחִלְּקוֹ אַחַר כָּךְ וְהוֹסִיף עַל כָּל אֶחָד רֹבַע הַקַּב מִמִּינוֹ, חַיָּב בְּחַלָּה כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִצְטָרְפוּ כְּשֶׁהָיוּ מְעֹרָבִים. אֲבָל אִם עֵרַב קַב קֶמַח עִם קַב קֶמַח מִמִּין אַחֵר עַל דַּעַת לְחַלְּקוֹ וְחִלְּקָם וְהוֹסִיף עַל כָּל אֶחָד רֹבַע הַקַּב מִמִּינוֹ, פָּטוּר (טוּר).
ג חָמֵשׁ רְבָעִים הַלָּלוּ, הַשְּׂאוֹר וְהַסֻבִּין וְהַמֻּרְסָן מִצְטָרְפִין לְהַשְׁלִים, אִם לָשָׁן בְּלֹא הַרְקָדָה, אֲבָל אִם רִקֵּד וְהִפְרִישׁ מֻרְסָן מִתּוֹכָם, וְחָזַר וְעֵרְבָן עִמּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף.
ד קַב חִטִּים מִצַּד זֶה וְקַב שְׂעוֹרִים מִצַּד זֶה, וְקַב כֻּסְמִין בָּאֶמְצַע, מְחַבְּרָן וַהֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. וְצָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מִכָּל מִין וָמִין.
ה חֲצִי קַב חִטִּים מִצַּד זֶה, וַחֲצִי קַב שְׂעוֹרִים מִצַּד זֶה, וַחֲצִי קַב כֻּסְמִין בָּאֶמְצַע, מִצְטָרְפִים, וְתוֹרֵם מִן הַכֻּסְמִין עַל שְׁלָשְׁתָּן.
ו קַב חִטִּים מִצַּד זֶה וְקַב חִטִּים מִצַּד זֶה וְקַב אֹרֶז בָּאֶמְצַע, אוֹ קַב שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ קַב שֶׁל חַלָּה, אֵינָם מִצְטָרְפִים. אֲבָל אִם הָיָה בֵּינֵיהֶם עִסָּה שֶׁכְּבָר הוּרְמָה חַלָּתָהּ, מִצְטָרְפִין (הָרֹא"שׁ כְּלָל ב').
ז הָיָה בֵּינֵיהֶם קַב שֶׁל מִין אַחֵר מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, אוֹ קַב מִשֶּׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת, מִצְטָרְפִין.
ח קַב שֶׁל תְּבוּאָה חֲדָשָׁה וְקַב שֶׁל יְשָׁנָה, אֵינָם מִצְטָרְפִים. הָיָה קַב שֶׁל יָשָׁן מִצַּד זֶה וְקַב יָשָׁן מִצַּד זֶה, וְחָדָשׁ בָּאֶמְצַע, מִצְטָרְפִין. וְהוּא הַדִּין אִפְּכָא, חָדָשׁ מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים וְיָשָׁן בָּאֶמְצַע (בֵּית יוֹסֵף וְטוּר).
ט הָעוֹשֶׂה עִסָה מֵהַחִטִּים וּמֵהָאֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה אַף עַל פִּי שֶׁרֻבָּהּ אֹרֶז; וְאִם לָאו, פְּטוּרָה.
י נָתַן שְׂאוֹר מֵעִסַת חִטִּים לְתוֹךְ עִסַת אֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה.
יא נָתַן שְׂאוֹר מֵעִסָה שֶׁלֹּא הֻרְמָה חַלָּתָהּ לְתוֹךְ עִסָה שֶׁהֻרְמָה חַלָּתָהּ, וְהַכֹּל מִמִּין אֶחָד, אִם יֵשׁ לוֹ קֶמַח אוֹ עִסָה שֶׁלֹּא נִטַּל מִמֶּנָּהּ חַלָּה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ עַל זֶה הַשְּׂאוֹר לְפִי חֶשְׁבּוֹן, דְּהַיְנוּ אֶחָד ממ"ח בַּשְּׂאוֹר וַאֲפִלּוּ אֵין בָּזֶה שִׁעוּר חַלָּה, וּבִלְבַד שֶׁיַּנִּיחֵנוּ אֵצֶל הָעִסָּה הַגְּדוֹלָה (כֵּן מַשְׁמָע בת"ה סִימָן ק'). וְאִם לָאו, מַפְרִישׁ אֶחָד ממ"ח בְּכָל הָעִסָה, לְפִי שֶׁנַּעֲשֵׂית כֻּלָּהּ טֶבֶל. וְהוּא הַדִּין אִם הַשְּׂאוֹר שֶׁל פָּטוּר וְהָעִסָה שֶׁל חִיּוּב. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחַלָּה לֹא יִסְמֹךְ עַל זֶה, וְלֹא יִתֵּן שְׂאוֹר שֶׁל פְּטוּר בְּעִיסָה שֶׁל חִיּוּב (מָרְדְּכַי פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ). אֲבָל אִם כְּבַר עָבַר וְעָשָׂה, מֻתָּר לְכַתְּחִילָה לִקַּח מֵאוֹתָהּ עִסָּה וְלִתֵּן בְּעִסָּה אַחֶרֶת שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ לַשְּׂאוֹר. (ת"ה סי' ק').
יב מִי שֶׁנִּתְעָרֵב לוֹ פַּת שֶׁהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ חַלָּה עִם פַּת שֶׁלֹּא הֻפְרַשׁ מִמֶּנּוּ, אִם יֵשׁ לוֹ קֶמַח יַעֲשֶׂה עִסָה מֵחֲמִשָּׁה רְבָעִים וִיצָרְפֶנָּה עִם הַכִּכָּרוֹת בִּכְלִי, וְיַפְרִישׁ מִמֶנָּה עַל אוֹתָם כִּכָּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ. וְאִם רוֹצֶה לְהַפְרִישׁ מִנֵּהּ וּבֵהּ, צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מְעַט מִכָּל כִּכָּר וְכִכָּר, אוֹ יְצָרְפֵם כֻּלָּם בִּכְלִי אֶחָד וְיַפְרִישׁ מִכָּל אֶחָד עַל כֻּלָּם, עַד שֶׁיַּפְרִישׁ מִכְּדֵי חֶשְׁבּוֹן הַכִּכָּרוֹת, וּמֵאֶחָד יוֹתֵר, כְּגוֹן אִם חָמֵשׁ שֶׁהֻפְרַשׁ עֲלֵיהֶם נִתְעָרְבוּ בְּעֶשֶׂר שֶׁלֹּא הֻפְרַשׁ עֲלֵיהֶם, יַפְרִישׁ מִשִּׁשָּׁה, שֶׁאָז וַדַּאי הִפְרִישׁ מֵאֶחָד שֶׁלֹּא הֻפְרַשׁ עָלָיו. הַגָּה: הָאוֹפֶה פַּשְׁטִידָ"א מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הֻרְמָה חַלָּתָהּ, וּבְתוֹכוֹ בָּשָׂר, מֻתָּר לְהַפְרִישׁ מֵעִסָּה אַחֶרֶת הַחַיֶּבֶת בְּחַלָּה עַל זוֹ, וְנִפְטַר גַּם כֵּן טַעַם הָעִסָּה הַנִּכְנָס בַּבָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה).
יג עִסָה שֶׁאֵין בָּהּ כַּשִּׁעוּר, וּבְעֵת אֲפִיָּתָהּ תָּפְחָה וְגָדְלָה עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּהּ כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה. וְהוּא הַדִּין אִם תָּפְחָה קֹדֶם אֲפִיָּה (בֵּית יוֹסֵף וּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ב' וְרַשְׁבָּ"א סִימָן תס"א).
יד אָסוּר לַעֲשׂוֹת עִסָתוֹ פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מִמֶּנּוּ חִיּוּב חַלָּה.
א סָעִיף א אלא ה' מיני תבואה. שהן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון כדמפרש ואזיל:
ב סָעִיף א מ"ג ביצים וחומש ביצה כו'. כמנין חל"ה ולרמז חומש יש ה' בסוף תיבת חלה שהרי אי אפשר לכתוב ה' במנין מ"ג אלא בתיבת חלה שהרי מיד כשתקח בידך מנין ה' נשאר בידך מנין ל"ח והרי חלה:
ג סָעִיף א נתבאר בטור א"ח. וע"פ אותו השיעור שערתי והוא ג' קוואר"ט פחות מעט וכן נהגו וכ"כ מהרי"ו סי' קנ"ג בדיני פסח דשיעור חלה הוא כלי שמחזיק מעט פחות מג' זיידלי"ך וזייד"ל הוא קוואר"ט:
ד סָעִיף א כלי המחזיק כו'. כ' העט"ז צ"ע באלו המדות אם ר"ל מרובעות או עגולות כו' והדבר פשוט שהוא מרובעות שהרי הוא מהרמב"ם פ"ו מהל' בכורים שלמדו מרביעית של תורה של פסח שהוא במרובע וכמו שנתבאר שם בדברי הפוסקים וע"ל סימן ר"א ס"ק ו' וכ"כ בס' מע"מ דף קכ"ג ע"א:
ה סָעִיף א הוא העומר. והוא החלה:
ו סָעִיף ב ה' מיני תבואה. כיון דשם חיוב חלה על כולן שוה הרי אלו מצטרפין:
ז סָעִיף ב כשערבן קמח. ולש אותן יחד דכיון דלש אותן יחד כל העיסה נראה שוה כאלו הוא ממין אחד:
ח סָעִיף ב וכוסמין ושיפון כו'. ושעורים מפרישים מזה על זה דמין אחד הם ואע"ג דבשאין באחד מהך כשיעור ומדבקן יחד אמרינן הרבה יותר מצטרפים כגון חטים עם כוסמים וכוסמים עם כולם וכן השאר הכא אמרינן דחטים עם כוסמים ולא כוסמים עם שבולת שועל ולא עם שעורים וכן שעורים ושבולת שועל עם שיפון נמי לא נ"ל דה"ט דלענין הצטרף להתחייב בחלה כיון דבעיסה תליא רחמנא דכתיב עריסותיכם לפיכך כשאין בכל א' כשיעור אמרינן כל היכא דהעיסות דומות מצטרפות וחייב בחלה אע"פ שאינם מין א' אבל לענין לפטור מן החלה דהיינו כשיש בכל אחד שיעור חיוב חלה ורוצה לפטור זה ולהפריש עליו ממין אחר אמרינן כיון דתרומה קרייה רחמנא הוי דומיא דתרומה שאין מפרישין ממין על שאינו מינו אע"ג דהעיסות דומות עכ"ל ע"ש:
ט סָעִיף ב חייב בחלה. דכיון שלא נצטרפו כשהיו מעורבים לא היה להם שעת חובה עד עתה דלאחר שחלקו הוסיף כל אחד רובע הקב ממינו ואיכא ה' רביעיות לכל א' ואחד ממין אחד נתחייבה בכל אחד ואחד להפריש חלה:
י סָעִיף ב פטור. כיון דבאו לידי חובה פעם אחת ונפטרו כשחולקים שוב אין חוזרין לידי חיוב חלה בהוסיף על כל אחד רובע הקב כדלקמן סימן שכ"ו:
יא סָעִיף ג אינו מצטרף. דעריסותיכם אמר רחמנא ואין זה דרך עריסה לערב בו מורסן וסובין לאחר שהפרישן מן הקמח:
יב סָעִיף ד באמצע מחברן. להתחייב כולה בחלה כאלו היה בכל אחד שיעור חלה דאע"ג דחטין ושעורים אין מצטרפין הכוסמין שבאמצע מצטרף עם שניהם כדלעיל סעיף ב' וא"כ החטים חייבים בלא השעורים והשעורים חייבים בלא החטים ותורם מכל אחד ואחד בפני עצמו שהרי אין תורמין מין על שאינו מינו וגם מן הכוסמין תורם בפני עצמו והרי מפריש ג' חלות אבל אין תורם מן הכוסמין על שלשתן דאע"פ שהכוסמים מחייבים את החטים ואת השעורים אין תורמים מן הכוסמים עליהם לפי שגם הכוסמים מתחייבים במה שנושכים בחטים ושעורים והיה די לו בצירוף אחד מהן לפיכך אם היה תורם מן הכוסמים על השעורים הוי כתורם מן החטים על השעורים דכיון דצירוף החטים מחייב הכוסמי' נגררים הכוסמים אחר החטים ונקראים על שמם וכן נמי אם היה תורם מן הכוסמים על החטים הוה כתורם מן השעורים על החטים מה"ט וכן נמי מה"ט גופיה אם היה תורם מן החטים על הכוסמים או מן השעורים על הכוסמים הוי כתורם מן החטים על השעורים או מן השעורים על החטים לפיכך צריך להפריש מן כל מין ומין בפני עצמו:
יג סָעִיף ה מצטרפים ותורם כו'. דכיון דליכא בכל אחד אלא חצי קב הרי אין כאן שיעור חלה עד שיצטרפו שלשתן ונמצא דכוסמים ששניהם מצטרפין עמה ומשלימין אותה לכשיעור וחייב וחטים ושעורים שאין מצטרפין זה עם זה פטורים:
יד סָעִיף ו אינם מצטרפין. כיון דהאמצע אינו בדין חלה:
טו סָעִיף ו מצטרפין. דאף על פי שעכשיו היא פטורה כיון שהיתה בדין חלה מצטרפת וכן בסעיף ז' כיון שהם בדין חלה מצטרפין:
טז סָעִיף ח אינם מצטרפים. דאף על גב דגבי כוסמין עם חטים או שעורים מצטרפים אף על גב דב' מינים הן הואיל ודומין זה לזה כ"ש בחדש וישן דחד מין הוא שאני התם דהכל יודעים דב' מינים הן ולא שייך למטעי אבל הכא כיון דמין אחד הן גזרו בדבר שאם אתה אומר שיצטרפו יאמרו שתורמים מזה על זה ואסור לתרום מן החדש על הישן או להיפך הכי אמרינן בירושלמי ולפי זה משמע דמכל מקום צריך להפריש על כל אחד ואחד מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה מן החדש על החדש ומן הישן על הישן וכ"כ ר"ש והרמב"ם ובית יוסף וכן בדין דהא כיון דמן התורה חייבים בחלה מצטרפים וחייבים בחלה ודאי דלא אתי גזירה דרבנן לאפקועי איסורא לפטרה מחלה וקאכיל טבלא וכ"כ העט"ז:
יז סָעִיף ט אם יש בה טעם דגן חייב בחלה. דאורז גריר אחר החטין כן כתב העט"ז ולפי זה משמע בחטין ואורז אזלינן בתר טעם וכמ"ש הרשב"א אבל מהטור משמע להדיא דה"ה לכל ה' מיני דגן וכן משמע באשר"י דתלה הטעם דכיון דטעם כעיקר דאורייתא:
יח סָעִיף יא נתן שאור כו'. וה"ה אם נתערב עיסה שאינה של שאור שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה דינא הכי דהא הך טעמא דטבל אוסר בכל שהוא בהכי נמי שייך ואדרבה בהכי שרי טפי להפריש מיניה וביה דיש בילה בדבר לח ובשיעור חלה שיפריש אי אפשר שלא יהא בו מעיסה שלא הורמה חלתה וחלה אין לה שיעור מן התורה אבל בשאור כתב בת"ה סימן ק"ץ דמודה הרא"ש דאין בילה ולפ"ז צ"ל הא דשרי הרא"ש בשאור לפרוש מיניה וביה היינו דוקא בשאור שלא הורמה חלתה כדמיירי התם להדיא והיינו מטעם דכתב התם דטבל אוסר בכל שהוא במינו ונעשית כולה (פסולה) [טבולה] לחלה ולפ"ז בשאור של עובד כוכבים שנתערב בעיסה אין להפריש מיניה וביה להרא"ש דהא אין בילה ואיכא למיחש דלמא אתי לידי שאור של עובד כוכבים ומפריש מן הפטור על החיוב והשתא ליכא למימר דנעשית כולה (פסולה) [טבולה] דהרי שאור של עובד כוכבים אינו טבל שיאסר בכל שהוא אבל בטור הביא דברי הרי"ף דבשאור של עובד כוכבים נמי דינא הכי משמע דס"ל דגם הרא"ש סובר דיש בילה אף בשאור וכמ"ש בת"ה שם בשם סמ"ק וזה דעת המחבר שכתב וה"ה אם השאור של פטור כו' ולפ"ז לא היו צריכים הרא"ש והמחבר לטעמא לפי שנעשית כולה טבל דבלאו הכי שרי כיון דיש בילה בדבר לח ואפשר לא שרי מהך טעמא דיש בילה בדבר לח אלא כשעיקר העיסה הוא של חיוב דאי אפשר שלא יפריש משל חיוב מעט וחלה מן התורה אין לה שיעור אבל כשנתן מעט שאור שלא הורמה חלתה לעיסה אפשר שיזדמן שיפריש מעיקר העיסה שהורמה חלתה ולא יפריש משאור כלל ולא שרי הכא מטעמא דיש בילה להכי צריך לטעמא דטבל אוסר בכל שהוא ובפרישה כתב נתן שאור מעיסה שלא הורמה כו' נראה דוקא שאור אבל עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה אינה טובלת וק"ל עכ"ל ותימא דמ"ש הא סוף סוף מה"ת חלה היא דחלה אין לה שיעור מן התורה:
יט סָעִיף יא אם יש לה קמח או עיסה כו'. ויש בעיסה שניה שיעור עיסה שחייבת בחלה נותנת בכלי אצל העיסה שהורמה חלתה כדי שיהא מן המוקף וסגי כשהן סמוכות אע"פ שאין נוגעים וליכא נמי צירוף כלי כדלקמן סי' שכ"ה:
כ סָעִיף יא מפריש ממנו על זה השאור. דאין זה כמפריש מן החיוב על הפטור שאין השאור בטל בעיסה ר"ש והרא"ש ולכאורה קשה ל"ל להך טעמא דאינו בטל בעיסה תיפוק ליה דנעשה כולו טבל וכ"נ מדברי הב"ח:
כא סָעִיף יא וה"ה אם השאור של פטור כו'. כלומר שאור של עובד כוכבים וכמו שנתבאר או שאור שהורמה חלתו לעיסה שלא הורמה חלתה ובמהרי"ל כתב בהל' פסח כששאלו למהר"ש אחר פסח על עיסה שנתנו בה שאור של עובד כוכבים איך להפריש ממנה חלה היה מורה שיפרישו חלה נגד השאור ומעט יותר כי אמר שאם לא היו לוקחים יותר אזי יש לחוש מה שמפריש היה הכל משל עובד כוכבים ונמצא מפריש מפטור על החיוב ואמר שאחר כך כשמחמיצים עיסה אחרת עם השאור שנוטלים מתוך זאת העיסה אז אינו צריך להפריש רק מעט לחלה כו' אז הוא כמו ס"ס וכשנוטלים לעולם מן העיסה שאור להחמיץ עיסה אחרת אז יהו נוטלים קודם שיפרישו החלה כדי שלא יהא נפטר ממה שהפרישו ונמצא בתר הכי כשמפרישים חלה מעיסה אחרת זה היה מן הפטור על החיוב ואמר שיש נוהגין שאין מפרישין מעט חלה גם בעיסה שניה שהחמיצה עם מה שנטלו מזאת העיסה אלא ג"כ בכאן נוטלים נגד הכל שהחמיצו בו מעט יותר ומהר"ש היה מורה אל אשתו הרבנית ללוש שתי עיסות אחת בשאור של עובד כוכבים ואחת כשיעור חלה בלא שאור ולקרב העיסות להדדי ולא יטול חלה מאותה שלא נתחמצה בשאור של עובד כוכבים על הכל עכ"ל ואף על פי שדעת המחבר אינו כן וכמ"ש לעיל ס"ק י"ח מכל מקום יש להחמיר וגם בתשב"ץ מחמיר:
כב סָעִיף יא אבל אם כבר עבר ועשה כו' בעיסה אחרת שיהא בו לשאור. כלומר שבעיסה אחרת ישאור שאר עיסות ולא חיישינן דילמא בעיסה ראשונה שלקח ממנו לא לקח רק שאור של פטור והשתא נמי בבצק שני דילמא אתרמי רק אותו שאור של פטור דכולי האי לא חיישינן דמתרמי תרי זימני ממש אותו של פטור. ת"ה שם:
כג סָעִיף יב ויפריש מכל אחד על כולם כו' ומא' יותר כו'. דאל"כ דילמא מפריש מהפטור על החיוב:
כד סָעִיף יב האופה פשטיד"א כו'. זה פשוט דיכול להפריש מעיסה אחרת על זו אבל המ"כ שהביא ב"י אשמועינן דיכול להפריש חלה על הבשר גופיה דאף על גב דבבשר ליכא אלא טעמא לחוד לא אמרינן דהוי כמפריש מחיוב על הפטור דטעם כעיקר נמי דאורייתא ע"ש ודו"ק:
כה סָעִיף יד אסור לעשות כו'. דוקא כדי לפטרה קאמר דאסור לעשותו אבל אם אין לו קמח שיעור חלה פשיטא דמותר לאפותו בלא חלה. פרישה. ומ"מ נהגו הנשים להדר בכל ע"ש אחר שיעור חלה ועיין בא"ח סי' תנ"ז נתבאר דלענין פסח יש ללוש לכתחלה עיסות קטנות פחות משיעור חלה ואח"כ יצרפם בכלי להפריש מהן חלה:
א סָעִיף א ממלאין אותה קמח. זו דעת רשב"א וחולק על הרא"ש דס"ל משערינן לפי התבואה כמו עומר של מן ממילא בקמח הוא צריך יותר וע"כ כתב שיש למדוד בקמח בגודש ורשב"א כתב דא"כ א"א לנו לדעת כמה ניתוסף במן אחר שנטחן ברחיים אלא ודאי אין משערינן אלא בקמח וע"כ אין צריך גודש:
ב סָעִיף ב כשערבן קמח. נראה דה"ה אם עשה מכל אחת עיסה בפני עצמה ועירב העיסות עד שנעשו גוף אחד מצטרפין כשאין בכל אחד כשיעור דהא אמר בירושל' דדוקא בדיבוק על ידי נשיכה אין הכל מצטרפין משמע דאם הם נעשו ואחד הוה בלול ומשום הכי מה שכתב רמ"א בסמוך עירב קב מעיסה מיירי בדרך נשיכה בעלמא וכן כתב בב"י אבל אם עירב העיסות ממש הוה כמו עירב קמח בקמח ובפרישה כתב דהאי עירב היינו אפי' בעירב העיסות וחלקן והוא תמוה מאד:
ג סָעִיף ב וכוסמין ושיפון כו'. פי' אע"ג דברישא לענין צירוף ושיעור חלה מהני אפילו בכוסמין וחטין או שעורין וכוסמין התם לא איכפת לן במה שהם חלוקים לענין כלאים אלא במה שהעיסות דומות זו לזו אבל כאן שיש כשיעור לכל אחד אלא דבעינן מין במינו אזלינן בתר דין כלאים וכל שהוא כלאים הוה שלא במינו ונראה דאם יש בעיסה אחד כשיעור ובאחד אין שיעור ורוצה לצרפו לעיסה הגדולה הוה דינו כמו ברישא לצירוף חלה ונפקא מיניה אם יוסיף אח"כ עיסת חיוב על אותו שעשה שאין בה שיעור אין לחייבו בחלה כי כבר נפטר מחמת צירוף:
ד סָעִיף ב עירב קב מעיסה כו'. פירוש כיון דאין מצטרפין לא באו לכלל חיוב מעולם מה שאין כן בסיפא בעירב קב קמח כו' מאחר שהיתה חייבת כבר והיה להן שעת חובה ונפטרו מאחר שעל דעת לחלק עירבן כדלקמן סי' שכ"ו אף לאחר שהוסיפו עליהם פטורים וכתב רש"ל אלא יפריש בלא ברכה ע"ש:
ה סָעִיף ד וצריך להפריש מכל מין ומין. כיון שהכוסמין באמצע ונושכים עם החטים מצד אחד ועם השעורים מצד אחד הלכך תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו ואע"פ שהכוסמין מחייבין את החטים ואת השעורים אין תורמין מהכוסמין עליהם לפי שגם הכוסמין מתחייבין במה שנושכים מחטים ושעורים ודי לו בצירוף עם אחד מהם הלכך אם תורם מן הכוסמים על השעורים הוה כתורם מהחטים על השעורים דכיון דצירוף החטים מחייב הכוסמין נגררים הכוסמין אחר החטים ונקראים על שמם וכן נמי על החטים מהאי טעמא אבל בסעיף שאחר זה דליכא אלא חצי קב בכל אחד ליכא שיעור עד שיצטרפו שלשתן ונמצא דכוסמין שהוא מצטרף עם שניהם חייב וחטים ושעורים דאין מצטרפין זה עם זה פטורים עכ"ל הר"ש והרא"ש ובדרישה נסתפק בסעיף זה במה שכתב שצריך להפריש מכל מין ומין אם צריך להפריש גם מהכוסמין ותמיהני עליו היאך יפריש ג' חלות הא אין כאן שיעור ג' חלות אלא ברור דהכוסמין עושה החיוב ומכח זה יחייב החטים והשעורים ותו לא דהוא פטור עמהם עוד כתב בפרישה וז"ל קב חטין מצד זה כו' לכאורה משמע דדוקא נקט קב אבל אם לא היה אלא חצי קב מכל צד ובאמצע קב כוסמין לא היה מצטרף דלא שדינן כל הכוסמין לצד זה ולצד זה אבל ממה שכתב בסיפא חצי קב חטין מצד זה משמע דלאו דוקא נקט קב ברישא עכ"ל ודבריו תמוהים מאד הא ודאי אי ליכא אלא חצי קב בחטים וחצי קב בשעורים ממילא עם הכוסמין לא הוי שיעור שתי חלות והיאך יפריש שתי חלות אלא פשוט דבעינן שיהיה בכל אחד מן הקצוות שיעור שעם צירוף האמצעי יהיה שיעור ב' חלות ואז יפריש שתי חלות מן הקצוות אבל אם אין עם הצירוף רק שיעור חלה אחת וקצת יותר אף על פי שיש ספק לאיזה מהם נצרף הכוסמין מכל מקום כיון שמפריש על החטים ממילא נצטרפו הכוסמין עמהם ונפטרו הכוסמין כולן ממילא אין צריכין להפריש אחר כן על השעורים שהרי אין בהם שיעור וכן להיפך כנ"ל:
ו סָעִיף ו שכבר הורמה חלתה. הטעם במשנה פרק ד' דחלה כיון שכבר היה נתחייב בחלה:
ז סָעִיף ז היה ביניהם קב. פירוש בין שני קבין חטים היה קב אחד משאר חמשה מינים שאין להם צירוף לחטין כגון שיפון או מין אחר שאין מצטרפין לחלה כדלעיל סעיף ב' מכל מקום לא חשיב כאן הפסק בין אלו שני קבין חטין כיון שעל כל פנים גם זה הוא בר חיוב חלה ע"כ מצטרפין שפיר שני קבין חטין להדדי וכן אם מפסיק ביניהם קב משל אשה אחרת אין מבטלין הצירוף של שני הקצוות אע"פ שאינו מצטרף לחיוב חלה:
ח סָעִיף ח אינם מצטרפין. זהו מדרבנן מטעם גזירה שמא יבוא להפריש מזה על זה כיון שהם מין אחד ומבואר בב"י שצריך להפריש עליהם מצד אחר דהא מן התורה הם חייבים:
ט סָעִיף ט אע"פ שרובה אורז. משמע אע"ג דלית שיעור חלה בדגן לחוד וכתב ב"י בשם הרשב"א דוקא באורז אמרו כן לפי שנגררים אחר החטין אבל שאר המינים לא:
י סָעִיף יא נתן שאור מעיסה. דוקא שאור אינה בטלה בעיסה אבל עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה לא טובלת. כן כתב ב"י בשם הפוסקים:
יא סָעִיף יא אם יש לו קמח כו'. בטור כתוב או אם ירצה יביא רובע הקב מקמחו ויערבנו עם זו העיסה ויפריש ממנו עכ"ל. והיינו מפירוש הר"ש ומבואר שם דגם בזה אינו מפריש אלא לפי חשבון ונראה הטעם כיון שיש כאן שיעור חלה דהיינו מן השאור שבא ממקום חיוב ומה שהוא מוסיף עכשיו קמח אין צריך לחשב שאר העיסה לזה אלא מן שיעור חלה של חיוב שבו וכתב רש"ל דאין צריכין שיערבנו בעיסה אלא אף נותן אותה בצד עיסה אם ירצה עכ"ל:
יב סָעִיף יא אחד משמונה וארבעים. בשאור כל העיסה לפי שאין השאור בטל ועושה הכל טבל על כן אם מפריש ממקום אחר די בהפרשה לפי שיעור השאור לחוד דהא השאור הוא הגורם החיוב והוא מפריש עליו ממקום חיוב גמור דהיינו ממקום אחר מה שאין כן אם אין לו קמח ממקום אחר וצריך להפריש מיניה גופיה כיון שאינו מפריש ממקום שחייב בחלה רק מחמת שקבלה העיסה טעם מהשאור ונעשה כולה חייבת על כן יפריש כשיעור מן העיסה כולה דאזלינן בתר מעשה הפרשתו. כן נראה לי:
יג סָעִיף יא וה"ה אם השאור של פטור כו'. והיינו כגון אחר פסח שלוקחין שאור של עובד כוכבים ונותנין אותה בעיסה יכול להפריש מיניה וביה ולא חיישינן דמתרמי בידו שאור של פטור אלא אמרינן דכולו נעשה חיוב על ידי שנבלל. ותמיה לי שהרי כתב שם בת"ה סימן ק"ץ דאין בילה אלא ביין ושמן לבד ומצריך להפריש חלה גדולה יותר ממה שהיה עיסה של עובד כוכבים שנתערב דממה נפשך יש באותה חלה מעיסה של ישראל וכתב דיש להחמיר כן אלא שאחר כך כתב דיש להקשות גם על זה שהרי רגילין הנשים ליקח מעט בצק מעיסה הגדולה ומשהין אותה לשאור להחמיץ בו עיסה אחרת ונוטלת אותה בצק מהעיסה קודם הפרשת חלה כדי שיהיה אותו בצק מן החיוב שאם היו נוטלין אחר הפרשה היתה כל העיסה פטורה ונמצא שאור זה ג"כ של פטור והוה כשאור של עובד כוכבים דצריך תקנה והשתא בזה אם יטלו קודם הפרשה יש לחוש דלמא יבוא לידיה אותו שאור של עובד כוכבים שנתערבה והיא של פטור וכשתחמיץ משאור זה שנעשה מבצק זה יתערב גם כן בעיסה השניה וכשתפריש מן העיסה השניה יש לחוש ג"כ שמא יבוא לידו בצק שניטל מעיסה הראשונה והיא של פטור וי"ל דלא חיישינן דילמא איתרמי תרי זימני עכ"ל וזהו שכתב רמ"א אבל אם כבר כו' ומשום הכי יש ליזהר אחר הפסח שיקח חלה יותר משיעור השאור של עובד כוכבים כי כן מסיק שם בתה"ד:
יד סָעִיף יב עיסה מחמש רבעים. כתב רש"ל ונ"ל דאם עושה עוגה קטנה פשיטא דמצטרף כמו שמצטרף עיסה קטנה לעיסה גדולה כדלעיל ועיין בדרישה שהביא לשון מהרש"ל:
טו סָעִיף יב האופה פשטיד"א כו'. עיקר חידוש דין זה דלא נימא דכיון דאין בבשר רק טעם דמי למפריש מחיוב על הפטור ולא מהני הפרשה עליה אלא כיון דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא הוה כאלו הוא ממש עיסה ומהני הפרשה עליה ממקום אחר) אבל מעיסת הפשטיד"א עצמה לא כיון שיש בו טעם בשר וכתב מהרי"ו בתשובה סימן מ"ח וז"ל על העיסה שלא נטלו ממנו חלה ונתבשלה לא שייך הכא ביטול דכל העיסה טבל כיון שלא הורמה חלתה ומ"מ נראה דאיכא תקנה כגון ליטול ממנה חלה לאחר שנתבשלה ויקח ממה שישער בעיסה יותר ממאה ואחת ואע"ג דכשנתבשלה היתה הכל טבל מ"מ כיון דאחר כך הפריש אמרינן ברירה דבדרבנן אמרינן ברירה דהכי איפסק בפ' בתרא דביצה ותו גבי חלת חוצה לארץ קי"ל כשמואל דאמר אוכל והולך ואח"כ מפריש אלמא דאמרי' ברירה עכ"ל ומו"ח ז"ל חולק על זה דאין שייך ביטול באחת ומאה אלא כשכבר הורמה ואח"כ נפלה לתבשיל מה שא"כ כאן דכשיפריש יתוקן כל מה שנתבשל ולע"ד נראה דברי מהרי"ו נכונים דהוקשה לו כיון שיש בעיסה זו חלקו של כהן והוא מבשל כולה נבלע טעם האיסור בכולה ולא מהני ההפרשה אח"כ וראיה לזה מזרוע בשלה בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ח) דאמרינן התם דמבשל הזרוע שהיא חלקו של כהן עם הבהמה והיא בטילה בששים ומהתם ילפינן שיעור ששים לביטול וא"כ הדברים ק"ו דמה התם דאמרה תורה בפי' שלא יתנו לכהן רק אחר הבישול אפ"ה אי לאו הביטול היה אוסר שאר הבהמה ולא אמרינן שאין חלק של כהן מתחיל רק אחר הבישול אלא אוסר למפרע ק"ו כאן בחלה שהחיוב ליתן משעת הגלגול ודאי אוסרת כל העיסה אם אין שם ביטול נגדה וא"ל שאני זרוע דאי אפשר בענין אחר משא"כ כאן שאפשר להפריש על זה ממקום אחר ונמצא אין כאן איסור ודאי זה אינו דמ"מ כל זמן שלא הפריש יש איסור בעיסה זו וראיה מדברי תה"ד סימן נ"ד שביאר דלדעת רש"י בסאה תרומה שנפלה לאחת ומאה של חולין דבטלה וצריך להרים חלקו של כהן ואי בעי יוכל לתת לו מעות בעד חלקו ואפ"ה אמרינן כל כמה דלא יהיב דמי אסור לאכול הכל כ"ש כאן דודאי איסור גמור יש בכל העיסה כל זמן שלא הפריש חלה א"כ החלה שיש בעיסה זאת אסרה הכל כל שאין ביטול נגדה כיון שאינו מפריש עד לבסוף אמאי לא אמרינן דמה שאכל תחילה היה איסור מצד שלא הפריש עדיין ואפשר שמה שאוכל הוא החלה אלא ע"כ דבשעה שמפריש אח"כ אמרינן ברירה למפרע שלא היה שם חלה יותר ה"נ כן הוא לענין תערובת ונתינת טעם בעיסה ונמצא דברי מהרי"ו נכונים מאוד וכן ראוי לנהוג במי ששכח להפריש חלה דדינו שאוכל ואחר כך מפריש שיפריש אח"כ חלק קטן מאד עד שתהיה באותה עיסה שאפה ק"א נגדה ואע"פ שרמ"א לא הביא זה מ"מ הלכה היא ודברים נכונים הם כנלע"ד:
טז סָעִיף יג פטורה. דבתר שעת הגלגול אזלינן דאז עיקר החיוב:
יז סָעִיף יד כדי להפקיע. אבל אם נתכוין לטעם אחר כגון בפסח שעושין עוגות קטנות כמו שמוזכר בא"ח ומצרפין שתי עיסות להדדי בשביל שיעור חלה או שאין לו רק עיסה קטנה ודאי שרי:
א סָעִיף א נתבאר. כ' הש"ך וע"פ אותו השיעור שיערתי והוא ג' קווארט פחות מעט (ובמדינות פיהם נקרא פינ"ט ובשאר מדינות נקרא זייד"ל) וכן נהגו עכ"ל:
ב סָעִיף א העומר. והוא שיעור החלה והדבר פשוט שאלו המדות הם מרובעות שהרי למד מרביעית של תורה של פסח שהוא במרובע. ש"ך (והלבוש נסתפק אם מרובעות או עגולות):
ג סָעִיף ב קמח. ולש אותן יחד דאז כל העיסה נראה שוה כאלו הוא ממין אחד וכתב הט"ז נראה דה"ה אם עשה מכל א' עיסה בפני עצמה ועירב העיסות עד שנעשו גוף אחד מצטרפין (כשאין בכל א' כשיעור) דדוקא בדיבוק ע"י נשיכה בעלמא הוא דאין מצטרפין (דמ"ש רמ"א בסמוך עירב קב מעיסה כו' מיירי כדרך נשיכה בעלמא ולא נעשין בלול כאחד אבל אם עירב העיסות ממש הוי כמו קמח בקמח) עכ"ל:
ד סָעִיף ב מפרישים. כ' הט"ז ונראה דאם יש מעיסה אחת כשיעור ובאחת אין שיעור ורוצה לצרפה לעיסה הגדולה הוה דינו כמו ברישא לצירוף חלה ונ"מ אם יוסיף אח"כ עיסת חיוב על אותו שעשה שאין בה שיעור אין לחייבו בחלה כי כבר נפטר מחמת צירוף:
ה סָעִיף ב מעורבים. ולא היה להם שעת חובה עד עתה:
ו סָעִיף ב פטור. כיון דבאו לידי חובה פעם אחת ונפטרו כשחלקם שוב אין חוזרין לידי חיוב חלה כדלקמן סי' שכ"ו ומהרש"ל כ' דיפריש בלא ברכה:.
ז סָעִיף ג וחזר. דעריסותיכם אמר רחמנא ואין זה דרך עריסה לערב בו מורסין וסובין לאחר שהפרישן מן הקמח. ש"ך:
ח סָעִיף ד מין. פי' הש"ך דר"ל מכל מין בפני עצמו וצריך להפריש ג' חלות אבל הט"ז כ' איך יפריש ג' חלות הא אין כאן שיעור שלש חלות אלא ברור דהכוסמין עושה החיוב ומכח זה יחייב החטים והשעורים ותו לא דהוה פטור עמהם עכ"ל:
ט סָעִיף ה וחצי. וכ' הט"ז דאם יש חצי קב חטים מצד זה וחצי קב שעורים מצד זה וקב כוסמין באמצע ממילא אף עם הכוסמין לית שיעור ב' חלות וכיון שמפריש מן החטים נצטרפו הכוסמין עמהם ונפטרו הכוסמין כולן וא"צ להפריש אח"כ על השעורים שהרי אין בהם שיעור וכן להיפך:
י סָעִיף ו אינם. כיון דהאמצע אינו בדין חלה:
יא סָעִיף ז מצטרפין. ואע"פ שאינם מצטרפין לחיוב חלה מ"מ לא חשיב כאן הפסק:
יב סָעִיף ח ישנה. זהו מדרבנן מטעם גזרה שמא יבא להפריש מזה על זה כיון שהם מין א' ומבואר בב"י דצריך להפריש לכל א' וא' מעיסה אחרת שלא הופרש חלתה וכן בדין דהא כיון דמן התורה חייבים לא אתי גזרה דרבנן לאפקועי איסורא לפטרה מחלה. ש"ך:
יג סָעִיף ט אורז. וכ' ב"י בשם הרשב"א דוקא באורז אמרו כן לפי שנגררים אחר החטין אבל שאר המינים לא אבל מהטור משמע להדיא דה"ה לכל מיני דגן. ש"ך:
יד סָעִיף יא בשאור. לפי שאין השאור בטל ועושה הכל טבל ע"כ אם מפריש ממקום אחר די בהפרשה לפי שיעור השאור לחוד משא"כ אם אין לו קמח ממקום אחר וצריך להפריש מיניה גופיה כיון שאינו מפריש ממקום שחייב בחלה רק מחמת שקבלה העיסה טעם מהשאור ונעשה כולה חייבת יפריש כשיעור מן העיסה כולה דאזלינן בתר מעשה הפרשתו. ובטור כתב אם ירצה יביא רובע הקב מקמחו ויערבנו עם זו העיסה ויפריש ממנה וכתב הרש"ל דאין צריך שיערבנו עם העיסה אלא אף נותן אותו בצד העיסה אם ירצה עכ"ל הט"ז וכתב הש"ך דה"ה אם נתערב עיסה שאינה של שאור שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה דינא הכי וגם סגי בדינים אלו כשהם סמוכות אע"פ שאין נוגעים וליכא נמי צירוף כלי כדלקמן סי' שכ"ה עכ"ל:
טו סָעִיף יא פטור. כגון אחר הפסח שלוקחין שאור של עובדי כוכבים ונותנין אותו בעיסה יכול להפריש מיניה וביה ולא חיישינן דמתרמי בידו שאור של פטור אלא אמרינן דכולו נעשה חיוב ע"י שנבלל וצריך ליזהר אחר הפסח שיקח חלה יותר משיעור השאור של עובד כוכבים עכ"ל הט"ז ובש"ך כ' שיש להחמיר כמ"ש מהרי"ל שמוהר"ש היה מורה ללוש ב' עיסות א' בשאור של עובדי כוכבים וא' כשיעור חלה בלא שאור ולקרב העיסות להדדי ויקח חלה מאותה שלא נתחמצה בשאור של עובדי כוכבים על הכל עכ"ל:
טז סָעִיף יא אחרת. כלומר שבעיסה אחרת ישאיר שאר עיסות ולא חיישינן דילמא בעיסה ראשונה שלקח ממנה לא לקח רק שאור של פטור והשתא נמי בבצק שני דילמא איתרמי רק אותו שאור פטור דכולי האי לא חיישינן דמיתרמי תרי זימני ממש אותו של פטור עכ"ל הש"ך:
יז סָעִיף יב יותר. דאל"כ יש לחוש נמי שיפריש מהפטור על החיוב:
יח סָעִיף יב מעיסה. אבל מעיסת הפשטיד"א עצמה לא כיון שיש בה טעם בשר וראוי לנהוג במי ששכח להפריש חלה דדינו שאוכל ואח"כ מפריש שיפריש אח"כ חלק קטן מאד עד שתהיה באותה עיסה שאפה ק"א נגדה ואע"פ שהרמ"א לא הביא זה מ"מ הלכה היא ודברים נכונים הם עכ"ל הט"ז וע"ל בס"ק ג' מ"ש בשם הש"ך:
יט סָעִיף יג פטורה. דבתר שעת הגלגול אזלינן דאז עיקר החיוב. ט"ז:
כ סָעִיף יד להפקיע. אבל אם נתכוין לטעם אחר כגון בפסח שעושין עיסות קטנות כמ"ש בא"ח ומצטרפין ב' עיסות להדדי או שאין לו רק עיסה קטנה ודאי שרי ומ"מ נהגו הנשים להדר בכל ע"ש אחר שיעור חלה עכ"ל הש"ך: ..
א סָעִיף א שמחזקת מ"ג ביצים. עיין בספר צל"ח על פסחים דף קי"ו ע"ב שכ' שנתברר לו ע"פ המדידה שהביצות המצויות בינינו הביצה שלימה שלנו הוא רק חצי ביצה מהביצות שבהם שיעורי התורה ולכן היה מזהיר שעל מדה שמחזקת מ"ג ביצים שלנו יקח החלה בלא ברכה עד שיהיה כמדת פ"ו ביצים שלנו אז יברכו ע"ש וכדומה שגם בהנהגות הגר"א זצ"ל ראיתי שכתב כן ועיין בספר בית אפרים על טרפות בקונטרס התשובות שהאריך בענין זה ע"ש:
ב סָעִיף א מ"ג ביצים. עש"ך סק"ב ועיין בספר יערות דבש ח"ב דף כ"ד פירוש לדבריו:
ג סָעִיף יא מפריש ממנו על זה. [עיין בס' לבושי שרד סימן קי"ז שכ' דהיינו בא' משני אופנים דאם אין ס' בעיסה נגד השאור אז מותר להפריש עליו מעיסה אחרת החייבת בחלה דאז לא הוי מן החיוב על הפטור משום דגם מדאורייתא לא נתבטל דשאור ועיסה הוי אינו מינו לענין זה דאזלינן בתר טעמא. אבל אם יש ס' בעיסה נגד השאור דאע"ג דהוא מחמץ בטל מדאורייתא. אסור להפריש עליו מעיסה אחרת החייבת בחלה דהוי מה"ח עה"פ אא"כ יעשה עיסה קטנה שאין בה שיעור חלה ויצרף לזה התערובות ויפריש מהעיסה הקטנה על הכל ע"ש. ועל מ"ש הש"ך הובא בבה"ט סקי"ד דה"ה אם נתערב עיסה בעיסה דינו כמו שאור בעיסה כ' בס' לב"ש שם בשם ס' שער המים סימן ז' שהקשה עליו דאיך מהני בהא פרנסה ממ"א הא הוי מה"ח עה"פ ונ"ט ליכא בעיסה ותירץ דהש"ך מיירי שיש רוב בעיסה החייבת או שהן שוין והוא ז"ל כתב עליו דמה שרוצה להעמיס כן בלשון הש"ך ז"א אלא דהש"ך מיירי לענין להפריש מיניה וביה. אך לדינא דבריו נכונים דאם עיסה החייבת היא רוב או שניהם שוים יכול להפריש מעיסה אחרת החייבת בחלה. אבל אם עיסה הפטורה היא הרוב אינו יכול להפריש ממקום אחר. אלא באופן שיעשה עיסה קטנה כמבואר למעלה ע"ש. וכ' עוד שם שמעשה בא לפניו כמה פעמים שחימצו בשאור שהוא טבל המשקה הנקרא בארשט והשאור נימוח בתוכו ואינו ניכר והורה דאם אין ס' בבארשט נגד השאור מפריש חלה מעיסה החייבת בחלה עליה ועל הבארשט. אבל אם יש ס' נגד השאור א"א להפריש ממקום אחר דהוי מה"ח עה"פ דמחמץ אינו אלא מדרבנן ומיניה וביה ודאי א"א להפריש ולכן הבארשט אסור וגם הכלי צריך הגעלה ואפילו אם היא כ"ח מועיל הגעלה ג"פ. אכן אם נזדמן עיסה שהורמה חלתה שנתחמצה בשאור שלחיוב ויש ס' בעיסה נגד השאור אזי מפריש מעיסה זו עליה ועל הבארשט וניתר הבארשט וגם הכלי. אבל אסור לעשות בידים עיסה כזאת ע"ש באורך בביאור טעם הדבר:
ד סָעִיף יב מעיסה אחרת. עיין בה"ט בשם ט"ז שכתב דמעיסה פשטיד"א עצמה לא ועיין בדגמ"ר שחולק עליו [גם הגאון מליסא בסידור תפלה שלו הלכות חלה כ' ע"ד הט"ז הנ"ל דהוא תמוה דטעם בשר הנבלע בעיסת הפשטיד"א אינו מזיק להעיסה לענין חלה דהטעם אין מבטל הממש ועיין בס' לבושי שרד מ"ש בזה] ומ"ש עוד וראוי לנהוג כו' עיין בתשובת רב משולם סימן ב' שחולק ע"ז [ועפמ"ג סי' צ"ב בשפ"ד סק"י שכ' מעשה אירע בקהלה אחת שעשו לכבוד שבת לחם משנה ולקחו מהבצק ההוא ושמו בפת הצנומה בקדירה ולא לקחו חלה ובבוקר ביום ש"ק אכלו כל הלחם משנה גם פת הצנומה ולא נשאר כ"א הבשר והרוטב שנתבשל עם פת הצנומה מה דינו והשבתי ודאי אם נשאר קצת מפת הצנומה יוכל להניח קצת עד לאחר שבת דחלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש וכאן דלא נשאר כלל אפ"ה יש להתיר דלא נעשה נבלה פת הצנומה כיון דבשעה שהיה בעולם אין שם איסור עליה דיכול להפריש כו' ע"ש ועיין בס' לבושי שרד מ"ש בביאור דבריו]:
ה סָעִיף יד אסור לעשות. עש"ך ס"ק כ"ה ועיין בחידושי הגאון מהר"ר יונתן זצ"ל על הלכות י"ט פ"ג דין ט':
א סָעִיף א ומדה כו'. עירובין פ"ג א':
ב סָעִיף א ואותו קמח כו'. כמ"ש בפ"ב חמשת רבעים קמח כו' משמע דבקמח משערינן ועוד ממש"ש הם וסובן ומורסנן ואי בתבואה פשיטא ומ"ש בפ"ק ופחות מה' רבעים בתבואה משום שאר מינין נקטה וער"ש פ"א מתני' ד' והרא"ש שם ועמ"ש בא"ח ר"ס תנ"ו:
ג סָעִיף א וכשממלאים כו'. עבא"ח שם:
ד סָעִיף א ומשקל כו'. ע"ש:
ה סָעִיף א כלי המחזיק כו'. רמב"ם וע"פ מ"ש בע"פ (ק"ט) בשיעור רביעית:
ו סָעִיף א וכל האצבעות כו'. כמ"ש במנחות מ"א ב' טפח דאורייתא כו' ובבכורות ל"ט ב' תנא אצבע כו' וערש"י שם:
ז סָעִיף ב בד"א כו'. ירושלמי שם ועתוס' בפסחים ל"ה א' ובמנחות ע' ד"ה תנא כו' וכתי' בתרא ועי"ל דכשיש כו' וכ"כ הר"ש ריש כלאים והרא"ש וש"פ:
ח סָעִיף ב והכוסמין מצטרפין כו'. כמ"ש בפסחים ובמנחות שם ושם דכוסמין אף מין חטים וכ"ש מין שעורים וכמ"ש תוס' שם דלהכי מצטרפות עם החטין ושעורין כמ"ש במשנה וכן עם שבולת שועל ושיפון דהן מין שעורין:
ט סָעִיף ב שיפון מצטרף כו'. במתני' שם ריב"נ אומר שאר כו'. וכתבו הר"ש והרא"ש דבירושלמי קאמר דת"ק פליג שאין שיפון ושבולת שועל מצטרפין יחד והלכה כת"ק והביאו בר"ש שם הירושלמי מהו שיירתיה רב הונא אמר כו' אבל בכוסמין ל"פ שמצטרף עם שניהן וז"ש למעלה הכוסמין מצטרפין כו':
י סָעִיף ב ולהרמב"ם כו'. שסובר דת"ק ל"פ עליה וכ"פ בפירושו הלכה כריב"נ והירושלמי פי' שם הכ"מ לדעתו וראיה ברורה לדברי הרמב"ם מגמ' הנ"ל דאמרינן שבולת שועל ושיפון מין שעורין אלמא מינא חדא נינהו והירושלמי א"י להולמו לפי' הר"ש ורא"ש דקאמר השיפון מצטרף עם החטין ומתני' אמרה החטים כו' ועוד גמ' דידן פליג כנ"ל והכלל שאין נ"מ בין רמב"ם לרא"ש אלא בשיפון ושבולת שועל לבד אם מצטרפין יחד וע' בדק הבית אבל דבריו דחוקים:
יא סָעִיף ב עירב כו'. ירושלמי והביאו הר"ש רפ"ד שם אית תנא תני כל המינין כו' ואף שכתב הר"ש מיהו תימא כו' וצ"ל כו' וכן דעת הראב"ד אבל הרא"ש כתב כדבריו הראשונים וכפשטיה וכמ"ש בתחלה שכבר ה"ל שעת חובה כו' וכ"ד הרמב"ם ועסי' שכ"ו ס"ד ומ"מ לית הלכתא כהאי תנא אלא כתנא דידן דבין להקל ובין להחמיר אין מצטרפין וכנ"ל בש"ע. הרא"ש: (ליקוט) עירב כו'. בר"ש שם מסיק מיהו תימא כשהוסיף על מה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספת כמ"ש כו' וצ"ל דהכא איירי כשהפריש הלתו ואה"כ הוסיף וכן כו' וכן י"ל דברי הרא"ש שם (ע"כ):
יב סָעִיף ד קב כו' חצי קב כו'. תוספתא הביאו תוס' במנחות שם והר"ש והרא"ש (וקב כוסמין באמצע. ירושלמי פ"ד ע"ש):
יג סָעִיף ו או קב כו' או כו' היה כו' או כו' היה כו'. הכל בירושלמי פ"ד והביאו הר"ש שם מתני' ג'. (ליקוט) או קב של עובד כוכבים. דוקא בנשוך אבל בבלול אינו מפסיק כמ"ש בסי' ש"ל ס"ג וכמ"ש בירושלמי (פ"ג) שם הביאו הר"ש והרא"ש שם יעשה קב מכאן כו' (ע"כ):
יד סָעִיף יא ואפי' אין כו'. ער"ש שם ובתוספתא קתני כו' ובלבד שיהיה ה' רבעים עם השאור כמ"ש ברא"ש ס"ט והטור:
טו סָעִיף יא א' ממ"ח. ר"ל לדידן וכנ"ל ר"ס שכ"ב ושם ס"ד:
טז סָעִיף יא ומ"מ כו'. דפעמים שאין ה' רבעים בעיסה לבד ויברך לבטלה. שם:
יז סָעִיף יא אבל אם כו'. עש"ך:
יח סָעִיף יב אם יש לו כו'. כמ"ש בסי' שכ"ה ע"ש:
יט סָעִיף יב ואם רוצה כו'. כמ"ש בסוף דמאי חבית א' מעשר כו':
כ סָעִיף יב או כו'. כמש"ש מאה טבל כו':
כא סָעִיף יב האופה כו'. ר"ל דמותר להפריש חלה על הבשר לבד דטעם כעיקר דאורייתא וכנ"ל ס"י וכמש"ש ספ"ג א"כ למה אמרו כו':
כב סָעִיף יג עיסה כו'. כמ"ש במנחות נ"ג ב' מאי חסירה כו' לכמות שהן כו' וכמ"ש חמשת רבעים קמח ועברא"ש כלל ב' סי"ד וברשב"א סי' תס"א תס"ב תס"ג שהאריכו בזה:
כג סָעִיף יד אסור כו'. ירושלמי רפ"ג מי שא"י לעשות עיסתו בטהרה כו' הא אם יכול לעשות לא הדא אמרה שאסור לעשות עיסתו קבין וכן בגמ' פ"ג דפסחים (מ"ח ב') מאי דעתיך לחומרא חומרא כו' ואף שאמרו מי שאינו יכול כו' ה"מ לדידהו שהיו יכולין לעשות בטהרה אבל בזה"ז לא דלא לישתכח תורת חלה וכמ"ש בפ"ד שלש ארצות כו' א' לאור כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.