א הַכֹּהֵן מֻזְהָר שֶׁלֹּא לִטָּמֵא בְּמֵת, וְלֹא לְכָל טֻמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִמֶּנּוּ, וְלֹא לְגוֹלָל, וְלֹא לְדוֹפֵק, וְלֹא לְאֵבֶר מִן הַחַי שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה אִם הָיָה מְחֻבָּר, וְלֹא לְאִילָן הַמֵּסֵךְ עַל הָאָרֶץ וַעֲנָפָיו מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה וְטֻמְאָה תַּחַת אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ תַּחַת אֵיזֶה, אוֹ אֲבָנִים הַיּוֹצְאִים מֵהַגָּדֵר וְטֻמְאָה תַּחַת אֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ תַּחַת אֵיזֶה, וְכֵן שָׂדֶה שֶׁנֶּחֱרַשׁ בּוֹ קֶבֶר וְאֵין יָדוּעַ מְקוֹמוֹ וְכָל אֶרֶץ הָעַמִּים, אָסוּר לְכֹהֵן לִטָּמֵא בָּהֶן. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֹהֲנִים אֲסוּרִים לִטָּמֵא לְחֶרֶב שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם סֵפֶר יְרֵאִים ותשו' רַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם רַבּוֹתֵינוּ הַצָרְפָתִים), וְיֵשׁ מְקִלִּין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א שָׁם בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וְעַיֵּן בתוס' דְּנָזִיר בַּאֲרִיכוּת), וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל וְאֵין נִזְהָרִין מִזֶּה.
א סָעִיף א ולא לאילן כו'. אע"פ שאין כאן אלא ספק טומאה הכהן מוזהר עליו ומוכח מכאן דאילן המיסך על המת דיכול לעמוד תחת ענפיו שאינם מאהילין על המת דהרי כאן לא אסר לעמוד תחת האילן אלא מטעם דאינו ידוע תחת איזו. פרישה:
ב סָעִיף א וכל ארץ העמים כו'. פירוש בזמן שהיה א"י בטהרה אסור לכהן לילך מארץ ישראל לארץ העמים שהוא חוצה לארץ שהיו העובדי כוכבים קוברים מתיהם בכל מקום:
ג סָעִיף א ליטמא לחרב. דחרב הרי הוא כחלל וה"ה לכל מיני מתכות:
א סָעִיף א הכהן מוזהר שלא ליטמא למת. ) אפי' נפל כדאיתא פרק בתרא דאהלות שמא קברו בו נפלים:
ב סָעִיף א לגולל. הוא אבן שנותנין על הקבר לציון ודופק היינו לפעמים סומכין אבן באבנים קטנים. טור:
ג סָעִיף א ואין ידוע תחת איזה כו'. משמע דאם ידוע תחת איזה מהם מותר לכהן לעמוד תחת אחרים שאינם מאהילים:
ד סָעִיף א וכל ארץ העמים כו'. זה קאי בזמן שהיה טהרות בא"י:
א סָעִיף א במת. אפי' נפל כדאיתא בפ' בתרא דאהלות שמא קברו בו נפלים. ט"ז (אבל טומאת נבילות ושרצים אין הכהן מוזהר מליגע בהן) (בה"י):
ב סָעִיף א לגולל. הוא אבן שנותנים על הקבר לציון. ודופק היינו שלפעמים סומכין האבן באבנים קטנים טור (ורש"י פי' גולל זה כיסוי הארון ודופק הוא דופן של צדדים. כתובות דף ד'):
ג סָעִיף א המיסך: (אע"פ שאין כאן אלא ספק טומאה הכהן מוזהר עליו) ומוכח מכאן דאילן המיסך על המת דיוכל לעמוד תחת ענפיו שאינם מאהילין על המת דהרי כאן לא נאסר לעמוד תחת האילן אלא מטעם דאינו ידוע תחת איזה. פרישה:
א סָעִיף א הכהן מוזהר. עי' ב"י מה שהקשה על הטור שכתב מכאן אזהרה כו' ועיין בס' גבולות בנימין פ' אמור שתירץ ע"ז בטוב טעם בשם אביו הגאון מהר"ר שמחה ז"ל:
ב סָעִיף א במת. עי' באר היכיטב בשם ט"ז אפילו נפל ועי' ברמב"ם רפ"ב מטומאת מת מפורש שם דאע"פ שלא נתקשרו איבריו בגידין מטמא באוהל וכתב המשנה למלך שם דבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא ע"ש. ועי' בתשו' נו"ב חיו"ד סי' צ"ז שנסתפק אם צריך ריקום וכ' דמ"מ פשיטא לדידן שא"א בקיאין בבדיקת השפיר לידע אם הוא מרוקם כל שמפלת אחר מ' יום מטמא באוהל וצריך הכהן לפרוש אם לא שודאי הוא פחות מארבעים יום לשימושה. וכתב עוד דאשה שילדה ולד שיש לו צורת חיה ועוף אינו מטמא באוהל ומ"מ צריך הכהן לפרוש משפיר שאחר מ' יום ולא הוי ס"ס שמא לא נתרקם ואת"ל נתרקם שמא היה צורת חיה ועוף דהוי ספק חסרון ידיעה ועוד רוב נשים ולד מעליא ילדן וצורת חיה ועוף לא שכיח ע"ש. ועי' בתשובת צמח צדק סי' י"ג שנשאל אזור העשוי מעור האדם אי שרי לכהן לחגור אותו והשיב דלפי דברי השואל דפשיטא ליה דלישראל ודאי שרי ולא בא בשאלה אלא אי שרי לכהן נראה דאסור לכהן לחגור אותו מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פ"ג דטומאת מת דעור האדם אסור לכהן ואפילו עבדו אסור מדרבנן ולפ"ז אם צריך לאזור ההוא לרפואה מותר לחגור בו אך באמת נראה דאפילו לישראל אסור משום דמת אסור בהנאה ועור המת כבשרו ואסור מדאורייתא וא"כ אפילו לרפואה אסור ע"ש ועמ"ש לעיל סי' שמ"ט סק"א. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ט שהעלה דמת הנשרף במקרה ע"י דליקה או כגון הקדושים הנשרפין לפי מנהגיהם כהן מטמא לאפרו אף אם יש לו קוברין ישראלים אלא היכא דאיחרך איחרוכי בזה יש להחמיר שלא במת מצוה והיינו בכולו קיים וחרוך אבל בנחסר טהור ושוב הביא דברי ס' לה"פ שאסור לכהן לטמא לאפר המת והשיג עליו ע"ש באריכות:
ג סָעִיף א לאבר מ"ה. עי' בתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סי' ר"ט שכתב דכהן שנחתך רגליו ויש עליהם בשר באופן שמטמאים דפשוט שאסור להכהן להחזיקם אצלו כדי להראות אשר נעשה בו למען יכמרו רחמים עליו דאף באמ"ה של עצמו מוזהר ע"ש ועי' בס' הר אבל ריש ענף י"ח שכ' דאם לאו אבר שלם הוא רשאי ליגע בו ולא שייך כאן חצי שיעור כיון דליכא אבר שלם לא חל שם טומאה עליו ע"ש:
ד סָעִיף א וכן שדה. [עי' בתשו' ח"ס סי' של"ז בכהן אחד שנכנס לחצר אחת של ישמעאל ומצא שם מצבת אבן טמונה בקרקע והפכה על גבה ונמצא כתוב עליה פ"נ איש הגון ר' זכריה בן ר' ידידיה נפטר בעי"כ קנ"ט לפ"ק. וזה הוא יותר מתט"ו שנים והישמעאל בעל החצר אמר שמקובל הוא מאבותיו מעולם שהיה שם ובסביבות בית הקברות של ישראל. והישמעאל הזה מהימן להאי כהנא אך אנו מקובלים שהעיר הזאת נתיישבו ישראל שם מאה שנים לכל היותר ועתה מה יהיה דין הכהנים או הכהן הזה דמאמין להישמעאל. והנה מה שמקובלים היהודים שלא היה שם קהלה קודם מאה שנה אין מזה הכרח כי ידוע שהיו קהלות גדולות בגלילות האלה בשנים קדמוניות וגורשו היהודים וחזרו ונתיישבו ולכן צריכין לעיין בהך מילתא בג' ספיקות. א' אם נאמין שהיה שם קברות כלל. ב' אם היה שם אולי כבר פינו עצמות משם. ג' אם לא פינו משם אולי כבר נרקבו והיו כלא היו דאע"ג דמלא תרווד רקב מטמא היינו שנקבר בארון של שיש ערום וזה לא שכיח. והאריך בזה בעוצם חריפותו ובקיאותו ומסיק דמטעם לתלות שכבר נרקבו ליכא להתיר דאוקי להאי גברא ר' זכריה אחזקת צדקות וכשרות שלא היה בו קנאה ואין עצמותיו מרקיבים עד שעה א' קודם תחיית המתים. וגם מטעם לתלות שמא פינו העצמות אע"ג דסברא גדולה הוא שפינו דממ"נ אי יצאו ישראל מדעתם מן הארץ ההוא בודאי לא הניחו הקברות בידיהם כו'. ואי גורשו מן הארץ פשיטא דחטטו שכבי והוציאו לחוץ עצמות טרם זרעו ובנו כו' מ"מ אין להתיר די"ל הא דמצינו דהקילו כדאמר ר"ל בנזיר עילה מצאו כו' היינו משום שהוא ספק טומאה בר"ה אבל האי עובדא דילן בחצר שהוא רה"י לטומאה אפשר דלא תלינן להקל שמא פינן. אך יש להתיר מחמת ספק הא' דשמא לא היה שם טומאה מעולם דאוקי קרקע בחזקת טהרה ובחזקת בתולה שעדיין לא נחפר בה קבר ואף שהוא חפורה לפנינו בחריצה או בנין ממ"נ אי חפרה בעומק בודאי מצא העצמות ופינן ואי לא חפרה כ"כ בעומק תו נימא אוקי מכאן ואילך אחזקתיה ולא צריך בדיקה כלל כל היכא דאיכא חזקה וליכא חזקה אחרת מנגדתה כהסכמת מג"א סי' תל"ז סק"ד ואין לומר דאיכא כאן חזקה מנגדתה דהמצבה כאן נמצאת וכאן היתה מעולם ושם מקום קבורה ז"א דאדרבה נימא פה היה מקום דירת איש מסתת אבנים וחוצב מצבות או שזה היא חצר בה"ק והועמד שם האבן ולא הספיקו להעמידו והכל בחזקת טהרה ומה שחוץ לחצר הוא ספק ברה"ר וספיקו טהור ומזה הטעם אין צורך לטפל אם דברי הישמעאל בזה יש ממש אע"ג שפשוט שדבריו כלא היה אך אפילו היה ישראל האומר כן הלא לא יאמר דבר ברור שבזה המקום ממש היה קבר אלא שהיה המקום הזה קברות ויש במשמעות זה שהיה חצר בה"ק ועוד דאין עד א' נאמן להוציא דבר מחזקת טהרתו וגם יש לצרף הספיקות הנ"ל שמא פינן ושמא נרקבו אע"פ שכבר נדחו מ"מ חזי לאצטרופי ושרי לכהנים בלי פקפוק לכנוס בחצר ההוא ומ"מ אם יכול בנקל לומר להישמעאל לחפור בעומק אולי ימצא שם עצמות מה טוב וגם אם ירצה הכהן להחמיר שלא לפסוע על מקום האבן וד' אמות בסמוך לו מכל צד תבא עליו ברכה ע"ש באריכות]:
ה סָעִיף א ארץ העמים. באה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם שבו"י שגם בזה"ז כו' ועי' בשבו"י ח"ב סי' צ"ח שגדול אחד השיב עליו בזה והוא ז"ל חזר וכ' להעמיד דבריו וסיים הלואי שיהא כל שמעתין ברירין כדבר זה דדין ארץ העמים נוהג בינינו אף בזה"ז דלא כדעת אחרונים שנמשכו בזה אחר דברי מהרש"ל ע"ש:
א סָעִיף א וכל ארץ כו'. פ"ד דעירובין (מ"ז א') וש"מ הרבה:
ב סָעִיף א (ליקוט) י"א כו'. ר"ל לכלי מתכות והוא דעת ר"ת דלא אמרינן כלים הנוגעים במת שיהיו כמוהו אלא דוקא בכלי מתכות כמ"ש תוס' דנזיר נ"ד ב' בד"ה ומשני והר"ש בפ"ק דאהלות וכ"ד רש"י (בפסחים י"ד ב' וש"מ) וראב"ד (כפ"ה מהלכות טומאת מת) אבל הרי"מ ור"י ורמב"ם ורמב"ן דש"פ חולקין ע"ז ודעתם שה"ה בכל הכלים ובגדים לבד מכ"ח שאינם נעשים אב הטומאה לעולם וראיה ממתני' ריש אהלות דסתם ארבעה כו' וקאמר בכולם כלים סתם ועוד דכלים הנוגעים באדם שיהא כמוהו לא גמרינן מחלל חרב אלא מוכבסתם בגדיכם כו' כמ"ש בספרי אלא דבשאר טומאת בגדים דוקא בעורו נוגע וכאן אפילו לאחר פרישתו וע"כ צ"ל כל הכלים וה"ה לרישא ובריש חולין ובפ"ק דפסחים (י"ד י"ט ב'. ואצ"ל הא דשבת ק"א ב' עבתוס' שם) ובפ"ח דפסחים לא גרסינן חרב הרי הוא כחלל דהא לא מחלל חרב גמיר וכן א"צ שם לזה (עיין משנה למלך פ"ה מה' ט"מ) וכ"כ הר"ש בריש אהלות שם וכן קאמר בספרי הא למדנו לכלים ואדם כלים באדם מנין כו' אלמא בכל כלים הוא וכנ"ל ועוד הביא ר"י ראיה מתוספתא פ"ו דכלים החמת כו' ע"ש בתוס' ור"ש אע"ג שדחק ר"ת מ"מ פשטא דמתני' וברייתא כדברי הרמב"ם. ולעיקר דינא דכאן הנה דעת ר"ת בתוס' הנ"ל דהנזיר מגלח על חרב בחלל ושלכן לא אוקמוהו גמרא שם בבלי מתכות כמ"ש בתוס' שם וא"כ ה"ה דכהן מוזהר עליו כמ"ש בתוספתא (פ"ג דמכות) ופ"ד דשמחות כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר כו' וזהו ג"כ ראיה לשיטתו דדוקא מתכות מדפריך גמ' והני כו' (וע"ש בתוס' שהניחו בצ"ע לשיטת הרי"מ אבל הרמב"ן בב"ב כ' א' תירץ דא"צ הזאה אלא הנוגע או מאהיל במת עצמו שכן משמעות המקראות. וכ"כ רבינו בליקוטיו) ולפ"ז אסור ג"כ ליכנס לאהל שהכלי שם שדעתו שם ג"כ שמטמא באהל כמ"ש בתוס' שם ובפ"ב דב"ב כ' א' ד"ה בחבית ובחולין ק"ד א' בד"ה חלת ובפ"א דשבת (י"ז א') וש"מ (ואינו כן דעת הרמב"ם ועיין בא"ר ריש כלים) . אבל ש"פ חולקין עליו דאין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר עליה (משמעות הלשון שבתוספתא ומ"ש דמ"מ איסורא מיהא איכא ועב"י ובספר האשכול) כמ"ש בתוספתא דאהלות והביאו תוס' שם והר"ש בפ"ק דאהלות כל המטמא במת טומאת שבעה כו' כלים בכלים כו' בד"א בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ואין חייבים על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד וכמ"ש בספ"ז דנזיר כלל אר"י כל כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות אבל לענין טומאת מקדש וקדשיו פסק בפ"ה מהלכות טומאות מת שהנוגע במת והנוגע בו חייב מכאן ואילך פטורין והוא כר' יוחנן (בירושלמי פ"ז דנזיר) (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.