א אָסוּר לְכֹהֵן לִכָּנֵס תַּחַת אֹהֶל שֶׁהַמֵּת תַּחְתָּיו, אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל הַרְבֵּה, וַאֲפִלּוּ לְבַיִת אַחֵר אוֹ לַעֲלִיָּה אַחֶרֶת, הַפְּתוּחִים לְאוֹתוֹ בַּיִת בְּנֶקֶב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֶפַח עַל טֶפַח, וּבַיִת לְאוֹתוֹ בַּיִת, עַד עוֹלָם; וְאִם סָתַם הַנֶּקֶב, מֻתָּר לוֹ לִכָּנֵס לַבַּיִת הָאַחֵר, שֶׁהַסְתִימָה חוֹצֶצֶת, אֲפִלּוּ לֹא בִּטְּלוּ לִהְיוֹת שָׁם עוֹלָמִית. וְהָנֵי מִלֵּי, שֶׁסָתַם כָּל הַנֶּקֶב; אֲבָל אִם לֹא סָתַם כָּל הַנֶּקֶב, אֶלָּא מִעֲטוֹ מִטֶּפַח, אִם נְתָנוֹ לִהְיוֹת שָׁם עוֹלָמִית, מְמַעֵט וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר; וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְמַעֵט. הַגָּה: וְכָל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה (הַגָּהַת אַלְפָסִי פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר ובהל' טֻמְאָה לְהָרִי"ף וְרַמְבַּ"ן וְרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר). וְלֹא מִקְרֵי סְתִימָה בְּחַלּוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן יָכוֹל לַעֲמֹד בְּלֹא סְמִיכָה (ג"ז שָׁם).
ב אֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה וְאֵין בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, וְכַזַּיִת מֵהַמֵּת לְמַטָּה בַּבַּיִת כְּנֶגֶד הָאֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָהוֹר וְהָעֲלִיָּה טְמֵאָה.
ג שְׁנֵי חֲדָרִים פְּתוּחִים לְבַיִת, וּבְכָל אַחַת חֲצִי זַיִת מֵהַמֵּת, וְדַלְתוֹתֵיהֶם נְעוּלִים, הַבַּיִת טָמֵא וְהֵם טְהוֹרִים; וְאִם נִפְתְחוּ, גַּם הֵם טְמֵאִים.
ד חָצֵר הַמֻּקֶּפֶת זִיזִין וְאַכְסַדְרָאוֹת, וְטֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהַבָּתִּים, אִם כָּל פִּתְחֵי הַבָּתִּים וְהַחַלּוֹנוֹת נְעוּלִים, טֻמְאָה יוֹצֵאת לְתַחַת הַזִּיזִין וְהָאַכְסַדְרָאוֹת; וְהַטַּעַם, מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וְסוֹף הַטֻּמְאָה לָצֵאת דֶּרֶךְ שָׁם, רוֹאִין כְּאִלּוּ יָצְאָה; וְלָכֵן יֵשׁ מַחְמִירִין לְכֹהֲנִים לֵילֵךְ דֶּרֶךְ שַׁעַר הָעִיר שֶׁסּוֹף הַמֵּת לָצֵאת מִשָּׁם (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן כ"ה וְכָל בּוֹ), וְיֵשׁ מַתִּירִין (שָׁם הֵבִיא בְּשֵׁם י"א), וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לְהַחְמִיר; וְאִם נִפְתַּח חַלּוֹן אוֹ פֶּתַח מִצַּד הָאַחֵר, וְאוֹתָם שֶׁל צַד הֶחָצֵר כֻּלָּם נְעוּלִים, אֵין הַטֻּמְאָה יוֹצֵאת לְתַחַת הַזִּיזִין. וְאִם נִפְתַּח גַּם כֵּן אֶחָד מֵהֶן לְצַד הַזִּיזִין, הַטֻּמְאָה יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת לְתַחַת הַזִּיזִין. וְכֵן אִם טֻמְאָה תַּחַת הַזִּיזִין, נִכְנֶסֶת מִתַּחְתֵּיהֶן לַבַּיִת; לָכֵן גַּגִּים הַבּוֹלְטִים לְמַעְלָה לְחוּץ עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים, וְטֻמְאָה בְּאֶחָד מֵהַבָּתִּים, כָּל הַבָּתִּים שֶׁפִּתְחֵיהֶם פְּתוּחִים, טְמֵאִים. הַגָּה: ב' גַּגִּין שֶׁאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם רַק פָּחוֹת מִג', לֹא הָוֵי חִבּוּר לַטֻּמְאָה, דְּלֹא אַמְרִינָן לָבוּד לְהַחְמִיר (מהרי"ו בִּפְסָקָיו). וְאִם הָיוּ זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נוֹגְעִים, אַמְרִינָן: חָבוּט רָמֵי, וּכְאִלּוּ נוֹגְעִים (נ"י בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה רי"ף). הַכֹּהֲנִים אֵינָן יְכוֹלִין לָכֹף לִקְרוֹבֵי הַמֵּת שֶׁיּוֹצִיאוּ הַמֵּת מִמְּקוֹמוֹ, כְּדֵי שֶׁהֵם יִהְיוּ רַשָּׁאִים לִכָּנֵס לְבֵיתָם, אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא כָּל הַמֵּתִים (תְּשׁוּבַת מהרי"ל סִימָן ס"ה).
ה אָסוּר לִקְרַב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ שֶׁל קֶבֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאֵין הַקֶּבֶר מְסֻיָּם בִּמְחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת י' טְפָחִים, אֲבָל אִם הוּא מְסֻיָּם בִּמְחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ בְּחָרִיץ עָמֹק י' טְפָחִים, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶלָּא ד' טְפָחִים. וּמֻתָּר לְכֹהֵן לַעֲמֹד אֵצֶל בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵת, וּמֻתָּר לִגֹּעַ בִּכְתָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם דָּבָר מַאֲהִיל עָלָיו (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן קל"ו).
ו מֵת הַמּוּנָח בִּסְפִינָה, אִם הִיא קְטַנָּה שֶׁמִּתְנַדְנֶדֶת כְּשֶׁדּוֹרְכִין בָּהּ, אָסוּר לְכֹהֵן לִכָּנֵס בָּהּ.
א סָעִיף א אסור לכהן ליכנס כו'. כתב הרוקח סימן שס"ו אשת כהן שמעוברת מותרת ליכנס באהל המת דס"ס הוא שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא:
ב סָעִיף א שהסתימה חוצצת כו'. ובמשנה פ"ח דאהלו' אית' דסריגות שבחלונות חוצצין פירוש שאם היה חלון בין ב' בתים והטומאה בבית א' והיו עצים דקים או טסי ברזל בחלונות בסירוג בקלוע אע"פ שיש ביניהם אויר כיון שאין שם פותח טפח אף באחד מהנקבים הרי זה חוצץ ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח וכ"פ הרמב"ם סוף פרק י"ג מהל' טומאת המת וכ"כ הסמ"ג סוף עשין רל"א וכן כתב הב"ח:
ג סָעִיף א וכל דבר המקבל טומאה כו'. עי' ברמב"ם בהלכות כלים מהו הן הדברים המקבלים טומאה או לאו:
ד סָעִיף ב הבית טהור כו'. דטומאה בוקעת ועולה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואע"פ שאין בארובה פותח טפח ואין הטומאה מתפשטת לצדדי הבית הואיל שיש מקום לטומאה לעלות לארובה שכנגדה ואינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה טפח שאם היה בארובה טפח הוה חשבינן בית ועליה כמו חדר א':
ה סָעִיף ג שני חדרים פתוחים לבית. היינו כששני החדרים כל א' מהם פתחו פתוח לבית בפני עצמו ושניהם הם לפנים מן הבית:
ו סָעִיף ג הבית טמא כו'. דסוף הטומאה לצאת ורואה אני כאלו שני החצאי זיתים מונחים בבית ואין הטומאה נכנסת בחדרים כיון שדלתותיהם נעולות אבל כשנפתחו חזרה הטומאה מן הבית לחדרים:
ז סָעִיף ד חצר המוקפת כו'. כלומר בתי החצר המה סביב לצד החצר ולא לצד הב' דהיינו אחורי החצר לכל בית יש ב' פתחי' וכן חלונות א' פתוח לצד השני לאחורי החצר אשר אין שם זיזין:
ח סָעִיף ד אם כל פתחי הבתים והחלונות נעולים כו'. כצ"ל ור"ל כשכל דלתות הבית שהטומאה בתוכו נעולות מכל צד בין אותו צד הפתוח לחצר בין אותו צד שאחורי החצר אז טומאה יוצאת לתחת הזיזין ואכסדראות וכל מה שתחתיהן טמא דכיון דאין מקום לטומאה לצאת אלא דרך שם חזינן לטומאה כאלו כבר הוא שם דגזרו חכמים על כל המקומות שסוף הטומאה לצאת כאחד ואין ידוע דרך איזה יצא אבל לא נ"מ מידי במה ששאר פתחי הבית פתוחים או נעולים דמ"מ הטומאה יוצאת לתחת הזיזין והאכסדראות אי נמי אשמועינן דאם היו שאר פתחי הבית פתוחים אז היו ג"כ הבתים הפתוחים טמאים וכל מה שבתוכה היה טמא כי הטומאה יוצאת לתחת הזיזין כיון שסוף הטומאה לצאת ואח"כ יוצאת מתחת הזיזין ונכנסת לבתי' הפתוחי':
ט סָעִיף ד ולכן יש מחמירין כו'. אמנם אין להחמיר בבית של צדוק הדין דאדרבה אותו הפתח בא לטמא את האהל פסקי מהרא"י שם וכתב בספר מע"מ ד' קי"ח סוף ע"א שטעם זה יספיק בבית צדוק הדין שאין בו אלא פתח אחד שבו מכניסין ומוציאין את המת אבל אם יש בו ב' פתחים שבפתח האחד מכניסין ובפתח אחד מוציאין כמו שיש בבית צדוק הדין שבק"ק פראג יש להחמיר שאין לכהני' ליכנס באותו הפתח שמוציאין ממנו המת:
י סָעִיף ד ואם נפתח חלון או פתח מצד האחר. שאחורי החצר שבאותו הפתח יצא שהרי לצד החצר הוא נעול:
יא סָעִיף ד חלון או פתח. שיש בו ד' על ד' כן הוא בעט"ז והוא מדברי הרא"ש:
יב סָעִיף ד וכן אם טומאה תחת הזיזין נכנסת מתחתיהן לבית. היינו כשהבית פתוח:
יג סָעִיף ד וכן גגין הבולטין כצ"ל. כתב מהרש"ל והאחרונים בשם תשובת מהר"ח א"ז במקום שיש עירוב ועשו קורות שיש בהקיפן טפח ממבוי למבוי וראשי הקורות נכנסין תחת הגגין שמכאן ומכאן והטומאה נכנסת תחתיה והקורה מביאה הטומאה מגג לגג ומתפשטת בכל הבתים מכאן ומכאן א"כ כשיש מת ב"מ באחד מן הבתים נמצא שהמבוי מחובר ע"י קורות העירוב ע"כ וכ' הב"ח שהקור' צריך שתהי' עגולה ג"ט כדי שתהיה רחבה טפח דכל שיש בהקיפו ג"ט רחבו טפח:
יד סָעִיף ד גגין הבולטין כו'. כתב דרישה הכל תלוי בגג שע"ג הפתח הבית שהמת בתוכו ומשם באה מהגג שלפני הפתח להגג של הבית ואף שאין הבתים סמוכים זה אצל זה אלא שיש מחיצה ביניהם מן הצד אף שאין עליה גג קטן אם הקורה מונח עליה רחב טפח דהא כשהטומאה באה מהפתח לגג והגג מקיף את כל הבית הרי טומאה מתחת הגג שהוא מן תחת אותה מחיצה ואותה מחיצה מביא הטומאה תחת גג הבית הסמוך לה ונכנסה תוכו דרך (בתים) [פתחים] או חורין אבל כשאין גג ע"ג פתח הבית שהמת בתוכו אף שיש לו גג מן הצד והוא מאהיל על הבתים שסמוכים לה מכל צד אין הטומא' באה שם ומה שרגילין לומר אם הוא מוקף חומה גבוהה אותה חומה אין בה נ"מ כ"א לענין צד שלפני הפתח או אם אין חומה גבוהה לפני פתח הבית שהמת בתוכו ויש חומה בבית הסמוך לו בצד שלפני הפתח באופן שלא יביא הטומאה מגג של מת לתחת הגג שלפני פתח הבית הסמוך אף שמן הצד ליכא חומה מפסקת והגגות מאהילין זה על זה לית לן בה עכ"ל. ול"נ שצריך שיהא גג אהל טפח מתחלה עד סוף אבל כל שיש ביניהם הפסק בחומה גבוהה אף שהיא עבה כמה טפחים כיון שאין אהל טפח שוב אין לטומאה מקום לילך וכן הסכימו רבים וגדולים) וכן המנהג פשוט:
טו סָעִיף ד שפתחיהן פתוחים טמאים. אבל אם הן סתומים טהורים ולפ"ז אף כשהטומאה באה באיזה בית אם דעת הכהנים לסגור פתח בתיהן וחלונותיהן ולא לצאת מהן עד אחר הוצאת המת אין צריכין לצאת מבתיהן וכ"כ בדרישה ולפ"ז כהן שהוא בבית או בחדר שהטומא' נוגעת אליו והוא נעול בדלת וחלונות ונודע לו שהגיע הטומא' אליו אסור לצאת מן החדר עד אחר הוצאת המת שהרי כל זמן שלא נפתח החדר לא נכנסת הטומאה לתוכו וכשיפתח תכנס הטומאה לתוכו:
טז סָעִיף ד ואם היו זה למעלה מזה כו'. כתב הב"ח דאפילו היה הגג העליון הרבה למעלה משלשה טפחים כיון שיש בגגו טפח אמרי' חביט רמי כו' ע"ש:
יז סָעִיף ד הכהנים אינם יכולים כו'. כתב הב"ח נ"ל דאם הוא נפל דליכא משום כבוד כופין אותו להוציאו ממקומו כדי שיכנסו לביתם:
יח סָעִיף ה אסור לקרב תוך ארבע אמות כו'. כ' הדרישה מכאן מוכח דאפילו תוך ד' אמות של מת המונח לפנינו אסור לקרב כהן משום דתופס ד"א או משום גזרה שמא יגע במת עצמו אף שהוא מונח לפנינו והכל יודעים שאסור ליגע במת מ"מ לא מחשב כמו מחיצה גבוהה י' טפחים וכן המרדכי והג"מ כתבו דאסור וב"י הביאם ע"ש ולא כמו ששמעתי מקילין לכהן הדורש לעמוד עליו אפי' תוך ארבע אמות של מת כיון שהמת מונח לפנינו וניכר עכ"ל. ולי נראה שטעם אותן המקילין דדוקא במת שמונח בבית בהך גוונא דמיירי הטור וכן בהך דמרדכי וה"מ במת המונח בספינה דהוי כמונח בבית שהוא מקום קביעתו תופס ארבע אמות אבל לא המונח על המטה וכן מחלק הרוקח סימן שט"ו וז"ל מת בביתו סתום אסור לכהן ליקרב בתוך ארבע אמות דמת תופס ד' אמות לטומאה כשהוא בקבר אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת צדוק הדין מעמידין אותו אינו תופס דאין שם קביעותו עכ"ל. ומ"ש מעמידין אותו נראה דכ"ש כשנושאין אותו על המטה דאין תופס:
יט סָעִיף ה ומותר לכהן לעמוד כו'. ואין חילוק בין בית פתוח או סתום לענין זה והב"ח כתב דיש להחמיר דאף בבית סתום אם פרץ פצימתו ומת בתוכו תופס ד' אמות סביביו וצריך להרחיק ארבע אמות מהבית ע"כ וכ"כ הרוקח סימן שט"ו מת בבית סתום אסור לכהן ליקרב בתוך ד' אמות:
כ סָעִיף ו אם היא קטנה שמתנדנדת כשדורכים בה אסור ליכנס בה. אפי' חוץ לד"א של מת כיון שא"א שלא יסיט הטומאה אבל אם היא גדולה שאינה מתנדנדת כשדורכים בה מותר חוץ לארבע אמות של מת:
א סָעִיף א בנקב שיש בו טפח. פירוש במקום אחד אבל אם אינו במקום אחד אלא ע"י צירוף יש טפח כגון מה שקורין גיגאטי"ר שעשוי ע"י סירוג ויש שם נקבים קטנים הרבה אין זה מביא הטומאה והוא משנה פרק י"ג דאהלות הסירוגות מצטרפות למלא מקדח דברי בית שמאי וב"ה אומרים עד שיהא כמלא מקדח במקום אחד ומבואר שם בין להביא הטומאה ובין להוציא ופשוט הוא דדין שיעור מקדח בחלון שעשוי לאורה שוה לשיעור טפח בחלון העשוי לתשמיש כמבואר בפ' הנ"ל וכ"פ רמב"ם להדיא פרק י"ד דטומאת מת דדוקא בעינן טפח במקום א' ואם לאו הרי היא כסתומה. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק ח' דאהלות גבי סריגת החלון ועיין מה שכתבתי מזה לקמן סעיף ד' על דברי הדרישה:
ב סָעִיף א וכל דבר המקבל טומאה. זה קאי גם ארישא דסותם כל הנקב דמועיל אפילו אין מבטלו שם מ"מ בעינן שלא יהא דבר המקבל טומאה אלא צריך לסתמו בעץ או באבן דבר שאינו כלי כמ"ש בית יוסף בשם לשון הרי"ף:
ג סָעִיף א אא"כ יכול לעמוד בלא סמיכה. בפרק לא יחפור סוף (בבא בתרא דף י"ט) כתבו התוס' טעם לזה דכל שצריך סמיכה מקרי סתימת עראי ועוד טעם אחר שהסמיכה לא תהיה על ידי דבר שהוא מקבל טומאה אע"פ שהדבר עצמו שסותם הוא אינו מקבל טומאה מכל מקום כיון שהדבר שסומכו מקבל טומאה הוה כאלו הוא עצמו מקבל טומאה וכ"פ הר"ש והרמב"ם בפ"ו דאהלות במשנה דקוברי המת שהיו עוברין כו' ופשוט הוא לדברי הכל כל שמושיב באותו חלון עצים ואבנים כל כך הרבה עד שכותלי החלון מחזיקים אותם זה ודאי מהני וחוצץ דאין זה בכלל סמיכה כלל כנ"ל פשוט:) ומעשה שהי' בטומאה שהיתה בבית סמוך לבית הכנסת באופן שהיתה נכנסת דרך חלון ביהכ"נ של נשים וצוה מורה אחד לסתום החלון באותו פרוכת קטן שתלוי שם בקרסי הברזל תמיד שהוא לצניעות שתולין אותו שם הנשים בשעה שאינן צריכין לראות ביהכ"נ של אנשים ואמרתי שטעה המורה דבהדיא אמרינן במתניתין דפ' ח' דאהלות דסדין ומחצלת העשוין כאהלים שחוצץ בפני הטומאה אבל אם אין עשוים כאהלים אין חוצץ וכתב שם הר"ש כל שהוא עשוי כאהל חוצץ אע"ג דמקבל טומאה ואם אין עשוי כאהל אינו חוצץ וביאר ברמב"ם פרק י"ג דטומאת מת שאין עשוי כאהל אלא מתוח בלבד ואין להם שיפוע אהלים ואין שם כתלים עכ"ל וה"ה כאן שאין כאן אלא סתימה על החלון ולא כותל ולא אהל ותו דאותו הפרוכת תלוי בטבעות של ברזל נמצא דהברזל עושה הקיום ובהדיא כ' רמב"ם פרק י"ח דטומאת מת אם הגיף א' את הדלת וסמכו במפתח כדי שלא יטמא את הבית וכן אם היה אדם מבפנים או בחוץ סומך את הדלת אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו הבית טהור ואם לאו הבית טמא לפי שהאדם והכלים הוא שחוצץ בפני הטומאה והאדם והכלים מביאין את הטומאה ואינם חוצצין עכ"ל וכן כתבו התוס' בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט) בד"ה רואין כו' לענין אם סגר הדלת במפתח דבעינן דבר החוצץ עומד על ידי דבר שאינו מקבל טומאה ולשונם אזכיר בסמוך ה"ה נמי כאן שהטבעות של ברזל מעמידין את הפרוכת והם כלים וא"ל ממ"ש במשנה דכלים דף כ"א דטבעות כלים טהורות דהא איתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ"ב) ברש"י וז"ל ומיהו עם הרצועה מקבלת טומאה אלא שאין מקבלת טומאה לעצמה עכ"ל ממילא כאן שהטבעות עם אותו פרוכת הוה ודאי שם כלי עליהם והוה כמפתח ותו נראה דאפי' אם אינו מקבל טומאה מ"מ אינו חוצץ וזה מוכח ממה דקשה תרי משניות אהדדי לכאורה דבפי"א דכלים שנינו כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפותה שתחת הציר (והציר) [והצינור] שנעשו לקרקע פי' הרמב"ם שתשמישן עם הקרקע משמע מזה דכלים אלו ובתוכן מנעול שנועל בו בית לא מקבל טומאה ובפרק ו' דאהלות שנינו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה והגיף אחד מהם את הדלת וסמכו במפתח פירש הרמב"ם שהיה שער הבית קצת פתוח והחזיק אחד מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו עכ"ל אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור פירש ר"ש דאם יכולה לעמוד בלא סמיכת המפתח ה"ל מפתח כמאן דליתיה ואם לאו טמא דכל דבר הנסמך באדם וכלים אין חוצץ בפני הטומאה משמע מזה דמפתח שהדלת נעול בו מקבל טומאה וע"כ אינו חוצץ ובתוס' פרק לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט) כתוב טעם למה אמרינן דאם ינטלו אינם יכולים לעמוד דאינו חוצץ וז"ל והיינו טעמא דסתימת עראי היא כיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אי נמי משום דבעינן דבר החוצץ עומד על ידי דבר שאינו מקבל טומאה ומיהו בפי' משניות מצא ר"י דמפרש דאפי' במפתח שאינו מקבל טומאה איירי ומטעמא דלא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעומד ע"י כלי אע"ג דאינו מקבל טומאה עכ"ל נ"ל דהתו' באו לפרש המשנה דאהלות שזכרנו ולתרץ קושיא שזכרנו דתחלה תירצו דמפתח לאו דוקא אלא כל דבר שבעולם אם בא לסמוך בו דבר החוצץ אינו חוצץ ולא תליא מילתא במקבל טומאה אלא סתימה מעלייתא בלא שום סמיכה בעינן ואח"כ כתבו דדוקא מפתח נקט שהוא מקבל טומאה ולא מיירי בההוא גוונא דמיירי בכלים שזכרנו דהתם המנעול אין מקבל טומאה דנעשה תחלה לצורך תשמיש קרקע אבל באהלות מיירי ממפתח דעלמא שלא נעשה לקרקע והוא מקבל טומאה ואח"כ כתבו שבפי' המשניות ס"ל דודאי מפתח דוקא נקט דאינו חוצץ כיון שהוא על כל פנים כלי מה שאין כן במידי דאינו כלי לגמרי ולא תליא מילתא בטומאה ומתני' דאהלות מיירי אפי' במפתח שנעשה לקרקע דאין מקבל טומאה הנה לפנינו דמפתח שנועלין בו הדלת פשיטא דאינו חוצץ ואפי' אינו מקבל טומאה אלא אפי' שאר דבר שאינו כלי לגמרי אין יכול לסמוך בו הדלת לתירוצא קמא ובמרדכי פרק לא יחפור כתב כתירוצא קמא דצריך שיהיה עומד שם בחלון בלא סמיכת דבר אחר וכ"כ רמ"א בסי' זה בסמוך. ואע"ג דבמרדכי הביא שם עוד מתני' דהגפת מפתח לא מהני אע"פ שאינו מקבל טומאה לא נתכוין שיהיה עכ"פ כלי דהא פסק כתירוצא קמא כמו שזכרתי אלא בא לתקן בזה שלא נימא דבטומאה תליא מילתא תדע דהא לא זכר שיהיה דוקא כלי. ממילא נשמע מזה דלא מועיל חציצת דלת או חלון כל שאינה יכולה לעמוד בלא צירים של ברזל או שאר דבר של ברזל אע"פ שהם לצורך קרקע וזה מועיל שלא יקבלו טומאה מ"מ אינם חוצצים כמו שזכרנו ולפ"ז הא דאמרי' בסעיף ד' דמהני נעילת מפתחים לחצון היינו אם הם בענין שיכולים לעמוד בלא שום סמיכה ולא ביש לה צירים של ברזל דאל"כ אינם חוצצין דהוה כמפתח של משנה דאהלות ועיין מה שאכתוב לקמן שלא לסמוך להקל כדברי הדרישה לנעול הבית כדי לחוץ. ועל כן בודאי אינו חוצץ ומטעם זה יראה דאם יש סתימה בחלון של ברזל שהוא עשוי כמו סבכה שקורין בלשון אשכנז גיגאטי"ר והוא של ברזל אינו מועיל כיון שהוא מקבל טומאה) ואינו עשוי כעין אהל ועיין מה שכתבתי מזה בסעיף ד' שעל פי זה אין להתיר לכהן להיות בבית ולסתום הפתח והחלון:
ד סָעִיף ב הבית טהור והעליה טמאה. לפי שהטומאה עולה כנגדה מאחר שהיא מונחת תחת הארובה והוה כאלו אין שם אהל עליה ואין לה כח לירד ולהחזיר הטומאה לבית מאחר שאין בה פותח טפח כ"פ הרא"ש בהלכות קטנות ואין להקשות יהיה פתח הבית ההוא טמא משום שסוף הטומאה לצאת דרך אותה פתח כמו דאמרינן אחר כך בסי' זה דכאן שאין שם רק כזית מן המת ועליו אין אהל הוה כמונח ברשות הרבים ואינו מטמא כלל בבית כנ"ל פשוט ובחנם האריך על זה בדרישה.) ומזה למדנו שאם יש מת בבית בחדר שאין עליו אהל אין לכהן להיות בכל הבית הן מטעם שהטומאה חוזרת ויורדת הן מטעם שסוף הטומאה לצאת דרך הפתח דלא הקיל הרא"ש כאן אלא אם אין פתח רק פחות מטפח:
ה סָעִיף ג הבית טמא והם טהורים. הואיל ואין בכל אחד אלא חצי זית שהוא חצי שיעור והבית טמא דסוף הטומאה לצאת דרך שם ורואין כאלו שני חצאי זיתים מונחים בבית ואין הטומאה נכנסת בחדרים כיון שדלתותיהם נעולים: דלא אמרינן לבוד להחמיר. לכאורה משמע אבל להקל אמרינן לבוד והוא תמוה דא"כ לא תמצא טומאה יוצאת או נכנסת דרך נקב דנימא כלבוד דמי והוה סתום ועיינתי במקור דכתב מהרי"ו וז"ל הר"ר יעקב שאלני אם אמרינן לבוד גבי אהל המת כגון ב' בתים הסמוכים זה לזה בבנין פחות מג' טפחים ומת באחד מהם והשבתי לו דלא אמרי' לבוד וראיה מפ"ק דעירובין גבי עור העסלא ובסוכה פרק הישן גבי קורות הבית שאינם מכוונות עי"ש בגמרא ורש"י עכ"ל ועיינתי בפ"ק דעירובין כתבו שם התוספות דבטומאה לא אמרינן לבוד ולא זכרו מחומרא כלל ובפרק הישן (סוכה דף כ"ב) אמרינן אבל אין ביניהם פותח טפח ביניהן ועל גביהן טהור פרש"י וה"ה באין מכוונות שע"ג טהור ותחתיה טמא דכיון שיש בה טפח מביאה טומאה לכל אורך שתחתיה עכ"ל משמע דהטומאה יורדת למטה ומטמא מה שבתחתונה דאין שם חציצה ואי ס"ד דאמרינן לבוד לקולא אמאי יטמא מה שבתחתונה אע"פ שלא אמרינן חבוט רמי מ"מ להוי כסתום ויהיה חציצה לטהר מה שלמטה אלא ודאי לטומאה לא אמרינן כלל לבוד וא"כ צריכין לומר מ"ש רמ"א כאן דלא אמרינן לבוד פי' אפי' להחמיר:
ו סָעִיף ד אם כל פתחי הבתים נעולים כו'. כן הוא גם בטור אבל הוא לאו דוקא דהעיקר תלוי בפתח הבית שהמת בתוכו דסוף הטומאה לצאת דרך שם ע"כ מטמא אע"פ שהוא נעול אבל בבתים אחרים מאי מעלה יש בנעילתם וכן מה שכ' אח"כ דאותם של צד החצר כולם נעולים הלא אפי' אם הם פתוחים רק שאותו פתח של בית שהטומאה בתוכו הוא נעול אין הטומאה יוצאת תחת הזיזין כיון שיש פתח לצד אחר להבית שהמת בתוכו ורבים אומרי' שיש ט"ס בדברי הטור וצ"ל אם כל פתחי הבית כו' וכן אח"כ צ"ל ואותו של צד החצר נעול וכן הוא ברא"ש דלא זכר רק אותו פתח שהמת בתוכו שיש לו שני פתחים אחד לצד הזיזין ואחד לצד המבוי ותליא מילתא איזה מהם פתוח דאמרינן שם תצא הטומאה:
ז סָעִיף ד ויש מתירין. טעם לזה דלא אמרינן סוף הטומאה לצאת טמא אלא באותו פתח שמוציאין תחילה מתוך האהל ולא מתוך האויר הואיל ובאותה יציאה נטהר האוהל ע"כ אותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך:
ח סָעִיף ד ואם נפתח ג"כ אחד מהם. פי' אותו שהמת בתוכו נפתח ג"כ לצד הזיזין דהיינו שנפתח אותו הבית משני צדדיו על כן גם תחת הזיזין טמא אף על פי ששאר בתים שתחתיה נעולים וכמו שזכרנו בסמוך:
ט סָעִיף ד נכנסת מתחתיהן לבית. פי' כל בית שפתחו פתוח לצד הזיזין: רש"ל הביא הג"ה אחת וז"ל אני אומר במקום שיש עירוב ועשו קורות שיש בהם היקף טפח ממבוי למבוי וראשי הקורות נכנסין תחת הגגין שמכאן ומכאן והטומא' נכנסת תחתיה הקורה מביאה את הטומאה מגג לגג ומתפשטת בכל הבתים מכאן ומכאן אם כן כשיש מת ב"מ באחד מן הבתים אין כהן רשאי להיות בשום בית מן הבתים שבמבואות המחוברות ע"י קורה של העירוב וזוכרני כשהיינו לומדים בבית מורי ר"מ ז"ל והיה פתח פתוח מחצר הרב לחצר בית הכנסת ומשקוף הפתח היה מגיע מצד א' תחת תקרת הבית שהיה בו מת ואסר מורי לכהנים לצאת ולבוא דרך אותו הפתח כל זמן שהמת בבית ע"כ לשון תשובת מהר"ר חיים. וכתוב בדרישה ונראה לע"ד וגם שמעתי דהיינו דוקא במחיצה שיש עליה גג קטן או מחיצה שמשקוף עליה רוחב טפח ויש בו פתח פתוח לצאת ולבוא דרך תוכה דנמצא שם משקוף עליה כיון שנכנסין ויוצאים דרך תוכה אבל מחיצה מושכת מבית לבית ואין גג עליו וגם אין פתח פתוח בתוך המחיצה אפי' אם הקורה המונח עליו בעובי טפח וגם גגות הבתים משני צדדי המחיצה בקצה שלהם מאהילים עליהם מכל מקום אינו מביא הטומאה כיון דבאמצעית המחיצה אין עליה גג ולא שם תקרה כיון שאין שם פתח נקרא כסתום באמצע ואין בו כח להוליך הטומאה עכ"ל משמע מדבריו באם יש מחיצה פנויה בלא גג עליה ויש פתח באמצעיתה מביאה את הטומאה מבית לבית כיון שמראש המחיצה יש שם אוהל מן הגג של בית הטמא אע"פ שאין הפתח מגיע עד אותו החלק שהוא תחת הגג והיינו כיון שיש שם משקוף עליו מאחר שנכנסין ויוצאין שם ותמיהני מאד על דבר זה כיון שיש הפסק בחלק המחיצה שהוא סותם קודם התחלת הפתח בין החלק שמגיע תחת הגג ובין פתח מי יכניס הטומאה מן תחת הגג להפתח שבאמצע והלא אפילו ביש הפסק בפחות משלשה לא אמרינן לבוד להחמיר וע"כ לא אסרו שם בתשובה שהבאתי בשם רש"ל אלא שהתקרה היתה מונחת בלא מחיצה תחתיה מן תחת הגג של בית הטמא לתחת הגג של בית אחר נמצא שהיה חלל תחת התקרה מן בית הטמא לבית האחר בלי הפסק מחיצה סתומה מה שאין כן בהך מילתא שיש הפסק מחמת המחיצה הבנויה על הארץ ואין בה בליטה טפח סמוך לחלק שתחת הגג השני ודאי אין כאן הבאת טומאה כלל מידי דהוה אשני בתים סמוכים ואין גג בולט למעלה מהם דאין נכנסת הטומאה מבית לבית אע"פ ששניהם פתוחים דהא גגים בולטים בעינן כמ"ש בשולחן ערוך כאן ונראה דאין לחוש לטומאה כשיש מחיצה בנויה אע"פ שיש פתח באמצעה לא בתוך המחיצה כולה אלא אם כן יש עליה גם כן גג קטן או בליטה טפח מן אותו צד שנכנס תחת בית הטמא לחלק המגיע תחת הגג השני:
י סָעִיף ד כל הבתים שפתחיהם פתוחים כו'. הטעם שכיון שיש גגין על הפתח של הבתים כולם ובאחד מהן יש שם מת הטומאה הולכת דרך פתח ביתו תחת הגגין ונכנסת לבתים אחרים שהם פתוחים תחת הגג שלהם אבל אם אין גג על הפתחים וכותלי הבתים שאצל הבית הטמא הם סתומים עד הגג שלהם מן החצר אין טומאה לאותן הבתים אע"פ שהם פתוחים לצד הרחוב אע"פ שגג אחד יש מבית הטמא מן הצד לבית שאצלו מ"מ אין מקום לטומאה להכניס לבית האחר כיון שבצד ששם הפתח אין שם גג. וכתוב בדרישה אף אם הטומאה באה מפתח בית הטמא לתחת גגו ומשם מגג לגג של בית אחר מ"מ אם דעת הכהנים לסגור פתח בתיהן וחלונותיהן ולא לצאת משם עד אחר הוצאת המת אין צריכין לצאת מבתיהן וגדולה מזאת עשיתי במת עמי ביום השבת וצויתי להוציאו ולהניחו במרתף שתחת הבית ופתח המרתף לצד חוץ ולא היה גג על גבי [פתח] המרתף והכהנים נשארו בבית אלא שיש להקשות אהנחת מת במרתף ודלת המרתף סגורה בפתח המרתף הא בעינן שיהיה ביציאת הקבר פותח טפח וכמ"ש בסימן שע"ב דהאידנא דכולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל שכנגדו טמא) וה"נ אף שבמרתף הוא חלל גדול סביב המת מכל מקום ליכא ביציאת הפתח דהמרתף פותח טפח כל זמן שהוא סגור והכהנים בבית ע"ג המרתף מיהו אם בהדלת הפתח שבמרתף עשוים חורין חורין כמו שקורין בל"א גיגאטי"ר אף שאין בחור א' טפח מ"מ כיון שיש בהצטרפות החורין יחד פתוח כמה טפחים יש צד להקל שהוא בכלל יציאתה פותח טפח עכ"ל ותמהני על פה קדוש יאמר כן נגד המשניות ערוכות הבאתים בתחלת סימן זה שאין נקבי הגיגאטי"ר מצטרפות לטפח. ובפירוש אמרו במשנה פרק י"ב דאהלות שאין הטומאה יוצאת מהבית כשאין שם נקב [טפח] במקום א' וא"כ נשארה הטומא' בבית והוה כקבר סתום ומטמא עד לרקיע והיאך כ' לקולא מחמת הצטרפות הנקבים להוציא הטומאה כיון שהמרתף סגור מכל צד אע"ג דאין הדלת מקרי חציצה כמו שאכתוב בסמוך מ"מ המרתף סתום ע"כ אין לסמוך על היתר זה דהצטרפות הנקבים כלל. גם מה שכתב להתיר לכהנים לסגור פתחיהם וחלון זהו דבר הנמנע דהא סגירת הפתח ע"י מפתח הוא ואינו חוצץ כדאיתא לעיל ר"ס זה סעיף א' הבאתיו בשם רמב"ם) ותו דהא הדלת תלויה ע"י צירים של ברזל ודבר כזה אינו חוצץ כמו שכתבתי לעיל בראיה ברורה ומעולם לא שמענו לנהוג בהיתר זה לכהנים וכמה הקילו רבותינו להיות חס על הכהן שלא להגיד לו עד שילביש עצמו ולא נהגו בהיתר זה אלא ודאי דליתיה. כן נלע"ד ברור:
יא סָעִיף ד אינם יכולים לכוף כו'. הטעם בתשובת מהרי"ל וז"ל אבל אי רגילין להשהותם משום כבודם להשמיע עליו רבים שיתעסקו עמו א"נ לטהרו בביתו א"כ היאך מצינו לכופן לזלזל נגד המנהג ולא שייך הכא על המזיק להרחיק עצמו כיון דאנוס הוא דהואיל ונהוג נהוג עכ"ל. ומו"ח ז"ל כתב דאם הוא נפל דלא איכא משום כבוד כופין אותו להוציאו מביתו בשביל הכהנים דעל המזיק להרחיק עצמו ע"כ. ואני תמהתי על דברי התשובה הנ"ל דהא אין שייך כלל כאן לכוף אותו להוציאו מטעם על המזיק להרחיק עצמו כדאיתא בח"מ סימן קנ"ה בש"ע סעיף ל"ב בהיה לו אילן סמוך לבור חבירו אין בעל הבור יכול לומר הרי שרשי האילן מפסידים לבורי שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן ובשעה שנטעו אינו מזיקו כו' ק"ו כאן שאין עושה לעולם שום מעשה להזיקו אלא מן השמים הוא היאך יכוף אותו ונראה דעל זה נמי נתכוון בתשובה במה שכתב דאונס הוא כלומר דנעשה ממילא ומה שסיים אחר זה דהואיל ונהוג נהוג ובלאו הכי ראוי להגיה כן דהיאך שייך לומר אונס כיון שהוא מנהג ולפי זה גם בנפל אין שייך לכופו להוציאו כיון שאין שם מזיק עליו אלא שאם הכהן רוצה לשלוח שם להוציא הנפל אל מקום אחר אין אבי הנפל יכול לעכב כיון שהוא ניזוק וזה לא חסר כלל כן נראה לע"ד:
יב סָעִיף ו אסור לכהן כו'. דא"א לו שלא יסיט הטומאה. רש"ל הביא בשם הגהת מיי' וא"ז שפסקו כרבינו משולם להתיר אפי' בספינה קטנה רק שלא יהא תוך ד' אמותיו ויש להחמיר כיון שגם ב"י הביא זה להחמיר:
א סָעִיף א ליכנס. כתב הרוקח אשת כהן המעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דס"ס הוא שמא נפל או שמא נקבה היא:
ב סָעִיף א בנקב. כתב הט"ז דהיינו אם הוא במקום א' אבל אם אינו במקום א' אלא ע"י צירוף יש טפח כגון מה שקורין גיגאטי"ר שעשוי ע"י סירוג אין מביא את הטומאה והוא משנה פי"ג דאהלות הסירוגות ב"ה אומרים עד שיהא כמלא מקדח במקום א' ומבואר שם דבין להביא את הטומאה בין להוציא עכ"ל:
ג סָעִיף א סמיכה. כ' הט"ז דהתוספות כתבו הטעם דכל שצריך סמיכה מקרי סתימת עראי ופשוט הוא לכ"ע כל שמושיב באותו חלון עצים ואבנים כ"כ הרבה עד שכותלי החלון מחזיקים אותם זה ודאי מהני וחוצץ דאין זה בכלל סמיכה כלל. ומעשה שהיה בטומאה שהיתה בבית סמוך לבהכ"נ באופן שהיתה נכנסת דרך חלון בהכ"נ של נשים וצוה מורה א' לסתום החלון באותו פרוכת קטן שתלוי שם בקרסי ברזל תמיד שהוא לצניעות הנשים וכו' ואמרתי שטעה המורה דבהדיא אמרינן במתני' דסדין שאינו עשוי כאהלים אינו חוצץ ועוד דמחמת דטבעות של ברזל הם עומדים וכלים אינם חוצצין ע"ש שמאריך בכמה ראיות לסתור דברי המורה הנ"ל (ובלקט הקמח כתב שמעשה כזה אירע בעה"ק בבהכ"נ הגדולה בשבת קודש והורו גאוני ההוראה לסתום החלון שהיה טפח על טפח בצמר חדא משום דהוי ראוי לשכיבה ולית ביה משום מוקצה ומשום בנין ותוספת בנין מותר וברשת של עץ ג"כ התירו לסתום הן מפני כבוד הצבור שלא יתפללו במקום שהטומאה נכנסת דרך החלון ואין ראוי להניחם בלא ברכת כהנים באהבה עכ"ל) וכתב עוד דלא מועיל חציצת דלת או חלון כל שאינו יכול לעמוד בלא צירים של ברזל או שאר דבר של ברזל אע"פ שהם לצורך קרקע וזה מועיל שלא יקבלו טומאה מ"מ אינם חוצצים (ובנה"כ השיג עליו בכל זה ופסק דשפיר חוצץ ע"ש באורך) עוד כתב הט"ז ונראה דאם יש סתימה בחלון של ברזל שהוא עשוי כמו סבכה שקורין בלשון אשכנז גיגאטי"ר והוא של ברזל אינו מועיל כיון שהוא מקבל טומאה ואינו עשוי כעין אוהל (וכתב נה"כ דצ"ל שהגיגאטי"ר אינו קבוע בכותל דאל"כ אינו מקבל טומאה וחוצץ ועיין שם):
ד סָעִיף ב והעליה. הטעם כתב הש"ך משום דטומאה בוקעת ועולה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואין הטומאה מתפשטת לצדדי הבית הואיל שיש מקום לטומאה לעלות לארובה שכנגדה ואינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה טפח שאם היה בה טפח הוה ליה חשבינן בית ועליה כמו חדר א' וכתב הט"ז וא"ל שיהיה פתח הבית ההוא טמאה משום שסוף הטומאה לצאת דרך אותו הפחח כמ"ש בס"ד דכאן שאין שם רק כזית מן המת ואין עליו אהל הוה כמונח ברה"ר ואינו מטמא כלל בבית ומזה למדנו שאם יש מת בבית ומונח בחדר שאין עליו אהל אין לכהן להיות בכל הבית הן מטעם שהטומאה חוזרת ויורדת והן מטעם שסוף הטומאה לצאת דרך הפתח דלא הקילו כאן אלא אם אין פתוח רק פחות מטפח עכ"ל:
ה סָעִיף ג פתוחים. היינו כששני החדרים כל א' מהם פתחו פתוח לבית בפ"ע ושניהם הם לפנים מן הבית. ש"ך:
ו סָעִיף ג טמא. דסוף הטומאה לצאת ורואה אני כאלו שני חצאי הזיתים מונחים בבית ואין הטומאה נכנסת בחדרים כיון שדלתותיהם נעולות אבל כשנפתחו חזרה הטומאה מן הבית לחדרים. ש"ך:
ז סָעִיף ד מחמירין. כ' הש"ך אמנם אין להחמיר בבית של צדוק הדין דאדרבה אותו הפתח בא לטמא את האוהל פסקי מהרא"י וכ' בס' מעדני מלך שטעם זה יספיק אם אין בו אלא פתח א' שבו מכניסין ומוציאין את המת אבל אם יש בו ב' פתחים שבפתח הא' מכניסין ובהשני מוציאין כמו שיש בבית צדוק הדין שבק"ק פראג יש להחמיר שאין לכהנים ליכנס באותו הפתח שמוציאין ממנו המת עכ"ל והט"ז כ' דהעיקר תלוי בפתח הבית שהמת בתוכו דסוף הטומאה לצאת דרך שם ע"כ מטמא אף שהוא נעול אבל בבתים אחרים מה מעלה יש בנעילתם וצ"ל דמ"ש המחבר אם כל פתחי הבתים נעולים הוא לאו דוקא עכ"ל (ובת' ח"צ סי' ק"ג חולק ע"ז ואחר שהביא ראיות לדבריו כ' וז"ל הדבר ברור דבבית צדוק הדין אין לחוש כלל אם יכנסו בו הכהנים אף שיש מת בעיר יכולים הכהנים להקדים ולכנוס בו בין שיש לו פתח א' ובין שיש לו ב' פתחים וע"ש עוד בזה):
ח סָעִיף ד פתח. שיש בו ד' על ד' כן הוא בלבוש:
ט סָעִיף ד הזיזין. פירש הט"ז דהיינו אותו החדר שהמת בתוכו נפתח גם כן לצד הזיזין באופן שנפתח אותו הבית משני צדדיו:
י סָעִיף ד לבית. פי' לבית שפתחו פתוח לצד הזיזין. ט"ז:
יא סָעִיף ד פתוחים. כתב הש"ך אבל אם הם סתומים טהורים ולפ"ז אף כשהטומאה באה באיזה בית אם דעת הכהנים לסגור פתח בתיהן וחלונותיהן ולא לצאת מהן עד אחר הוצאת המת א"צ לצאת מבתיהן ולפ"ז כהן שהוא בבית או חדר שהטומאה נוגע אליו והוא נעול בדלת וחלונות ונודע לו שהגיע הטומאה אליו אסור לצאת מן החדר עד אחר הוצאת המת שהרי כל זמן שלא נפתח החדר לא נכנסת הטומאה לתוכו וכשיפתח תכנס הטומאה לתוכו ובדרישה כתב וז"ל וגדולה מזאת עשיתי במת עמי ביום השבת וצויתי להוציאו ולהניחו במרתף שתחת הבית ופתח המרתף לצד חוץ ולא היה גג ע"ג [פתח] המרתף והכהנים נשארו בבית אלא שיש להקשות ע"ז בהנחת מת במרתף ודלת המרתף סגור הא בעינן שיהיה ביציאת הקבר פתוח טפח וכמ"ש בסי' שע"ב וה"נ אף שבמרתף יש חלל גדול סביב המת מ"מ אם אין בהפתח פותח טפח אינם רשאים הכהנים להיות ע"ג המרתף כל זמן שהוא סגור מיהו אם הדלת שבמרתף עשויה כמו שקורין בל"א גיגאטי"ר אף שאין בחור א' טפח מכל מקום כיון שיש בהצטרפות החורין יחד פתוח כמה טפחים יש צד להקל שהוא בכלל יציאתה פותח טפח (ועיין ש"א שאלה צ"ג ושבות יעקב שאלה פ"ה) והט"ז חולק עליו מטעם שמבואר לעיל שמוכח מהמשנה דאהלות להדיא שאין נקבי הגיגאטי"ר מצטרפין לטפח גם מ"ש להתיר להכהנים לסגור פתחיהן וחלונות זהו דבר הנמנע דהא סגירת הפתח הוא ע"י מפתח גם ע"י צירים של ברזל וזה אינו חוצץ כמ"ש לעיל בראיה ברורה ומעולם לא שמענו לנהוג בהיתר זה לכהנים וכמה הקילו רבותינו להיות חס על הכהן שלא להגיד לו עד שילביש עצמו ולא נהגו בהיתר זה אלא ודאי דליתא עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכתב דהוא נמשך לשיטתו דלעיל ריש הסי' וכבר כתבתי דליתא ואדרבה מהרמב"ם משמע דחוצץ גם י"ל דהדרישה מיירי היכא דהדלת יכולה לעמוד בלא סמיכה כמו שעושים ברוב בתים גם יש לתמוה עליו ועל הדרישה היאך סתמו וכתבו דחור שבדלת שיעורו פותח טפח והא דבר זה יש פלוגתא דר"ע ור"ט באהלות פי"ד ור"ע ס"ל דשיעורו מלא אגרוף וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכ"פ הרמב"ם להדיא ובע"כ צ"ל לדבריהם דהיינו דוקא בסתם חור שנעשה בתחלה ע"י אומן אבל בחור שעשוי להוציא ולהביא דהוי כעשוי לתשמיש מודה ר"ע לר"ט אלא דא"כ ה"ל לפרושי דמיירי בכה"ג. וגם הרמב"ם לא חילק בדבר משמע דס"ל דבכל גוני שיעורו כאגרוף וצ"ע עכ"ל) וכ' מהרש"ל דבמקום שיש עירוב ועשו קורות שיש בהם היקף טפח ממבוי למבוי וראשי הקורות נכנסין תחת הגגין שמכאן ומכאן והטומאה נכנסת תחתיהם הקורה מביאה הטומאה מגג לגג ומתפשטת בכל הבתים מכאן ומכאן א"כ כשיש מת באחד מן הבתים אין כהן רשאי להיות בשום בית מן הבתים שבמבואות המחוברות ע"י קורה של העירוב (וכתב הב"ח שהקורה צריך להיות עגולה כדי שיהיה רחבה טפח) וזוכרני כשהיינו לומדים בבית מורי ר"מ ז"ל והיה פתח פתוח מחצר הרב לחצר בהכ"נ ומשקוף הפתח היה מגיע מצד א' תחת תקרת הבית שהיה בו מת ואסר מורי לכהנים לצאת ולבוא דרך אותו הפתח כל זמן שהמת בבית וכ' הדרישה ושמעתי דהיינו דוקא במחיצה שיש עליה גג קטן או מחיצה שמשקוף עליה רוחב טפח וכו' אבל מחיצה מושכת מבית לבית ואין גג עליה וגם אין פתח פתוח בתוך המחיצה אפילו אם הקורה המונח עליה בעובי טפח וגם גגות הבתים משני צדדי המחיצה בקצה שלהם מאהילים עליהם מ"מ אינו מביא הטומאה כיון דבאמצעית המחיצה אין עליה גג ולא תקרה כיון שאין שם פתח נקרא כסתום באמצע ואין בו כח להוליך הטומאה וכתב הט"ז דמשמע מדבריו באם יש מחיצה פנויה בלא גג עליה ויש פתח באמצעיתה מביאה את הטומאה מבית לבית כיון שבראש המחיצה יש שם אהל מן הגג של בית הטמא אע"פ שאין הפתח מגיע עד אותו החלק שהוא תחת הגג ותמיהני מאד על הדבר הזה כיון שיש הפסק בחלק המחיצה מי יכניס הטומאה מן תחת הגג להפתח שבאמצע והלא אפי' ביש הפסק בפחות משלשה לא אמרינן לבוד להחמיר. וע"כ לא אסר מהרש"ל אלא שהתקרה היתה מונחת בלא מחיצה תחתיה מן תחת הגג של בית הטמא לתחת הגג של בית אחר נמצא שהיה חלל תחת התקרה בלי הפסק מחיצה סתומה משא"כ כאן שיש הפסק במחיצה הבנויה על הארץ ואין בליטה טפח סמוך לחלק שתחת הגג השני ודאי אין כאן הבאת טומאה כלל מידי דהוה אשני בתים סמוכים ואין גג בולט למעלה מהם דאין נכנסת הטומאה מבית לבית אע"פ ששניהם פתוחים דהא גגין בולטין בעינן ונראה דאין לחוש לטומאה כשיש מחיצה בנויה אע"פ שיש פתח באמצעה לא בתוך המחיצה כולה אא"כ יש עליה ג"כ גג קטן או בליטה טפח מן אותו צד שנכנס תחת בית הטמא לחלק המגיע תחת גג השני. והש"ך כ' ונראה דצריך שיהא הגג אוהל טפח מתחלה עד סוף אבל כל שיש ביניהם הפסק בחומה גבוה אף שהיא עבה כמה טפחים כיון שאין אהל טפח שוב אין לטומאה מקום לילך וכן הסכימו רבים וגדולים וכן המנהג פשוט עכ"ל:
יב סָעִיף ד חבוט. וכ' הב"ח נ"ל דאפי' היה גג העליון הרבה למעלה מג"ט כיון שיש בגגו טפח אמרי' חביט רמי וע"ש:
יג סָעִיף ד לכוף. ונראה דאם הוא נפל דליכא משום כבוד כופין אותו להוציאו ממקומו כדי שיכנסו הכהנים לביתם כ"כ הב"ח ואין כן דעת הט"ז אלא שאם הכהן רוצה לשלוח שם להוציא הנפל אל מקום אחר אין אבי הנפל יכול לעכב כיון שהוא ניזוק וזה לא חסר כלל עכ"ל (ובנה"כ מסכים לדעת הב"ח ע"ש):
יד סָעִיף ה לקרב. וכ' הדרישה מכאן מוכח דאפי' תוך ד' אמות של מת המונח לפנינו אסור לקרב בהן משום דתופס ד"א או משום גזרה שמא יגע במת עצמו ולא כמו ששמעתי דמקילין לכהן הדורש לעמוד עליו אפי' תוך ד"א של מת עכ"ל והש"ך כתב דנראה דטעם המקילין הוא דיש חילוק בין שהמת מונח בבית אז אסור לכהן לקרב למקום קביעתו שהוא תופס ד"א אבל במונח על המטה שמוציאין אותו (וכ"ש כשנושאין על המטה) ובעת צדוק הדין מעמידין אותו אינו תופס דאין זה מיקרי קביעות וכן מחלק הרוקח עכ"ל:
טו סָעִיף ו ליכנס. אפי' חוץ לד"א של מת כיון שא"א שלא יסיט הטומאה אבל אם היא גדולה שאינה מתנדנדת כשדורכין בה מותר חוץ לד' אמות של מת עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א ליכנס. עבה"ט בשם הרוקח ועי' במג"א בא"ח סי' שמ"ג ס"ב שהקשה עליו דהרי בלא"ה מותר דטהרה בלועה אינה מיטמאה והניח בצ"ע ע"ש ועי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ר' שהקשה ג"כ הכי על הרוקח ומתרץ דהרוקח מיירי באשה שקרבו ימיה ללדת ויש לחוש שמא יוציא הולד ראשו ונמצא שהוא כילוד ואינה טהרה בלועה ומש"ה כתב דאפ"ה לא חיישינן דאכתי איכא ס"ס וע"ש עוד ועיין בתשובת ש"ב גבעת שאול סי' נ"ג שתירץ ג"כ הכי ועי' בתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סי' ר"ז ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קע"ז [ובתשובת ח"ס סי' שנ"ד]:
ב סָעִיף א טפח על טפח. וכתב הרמב"ם פי"ד מטומאת מת דין א' בד"א בעשוי לתשמיש אבל נקב העשוי לאורה כגון שפתוח לאויר שיעורו כפונדיון ע"ש עוד והביאו ג"כ התפל"מ:
ג סָעִיף א לא בטלו. עי' בתפל"מ דדוקא אם סתם בכלים שאינם מקבלים טומאה דינא הכי אבל באוכלים אף שסתם כל הנקב בעינן שיבטל להיות שם עולמית ע"ש ועי' בתשו' בית יעקב סי' צ"ג:
ד סָעִיף א המקבל טומאה. עי' במשנה למלך פי"ב מהלכות טו"מ דין ב' לענין דבר המקבל טומאה מדרבנן אי חוצץ או לא ע"ש ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' צ"ז אביאנו לקמן סק"ט:
ה סָעִיף א בפני הטומאה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם מהר"י הלוי אסור לסתום בשבת כו' עי' בשער המלך פ"ב מהלכות יו"ט הלכה י' מה שהקשה עליו:
ו סָעִיף א אא"כ יכול לעמוד. עט"ז ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' נ"ג שהשיג עליו גם על הדרישה שהביא הט"ז בסק"י:
ז סָעִיף ב הבית טהור והעליה טמאה. עי' בשו"ת ארבעה טורי אבן סימן י"ג מ"ש בזה:
ח סָעִיף ד ויש מתירין. עי' בדגול מרבבה שהכריע להקל כיש מתירין אלו. ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' צ"ו שכתב דודאי אילו היה טעם המחמירין משום סוף טומאה לצאת היה העיקר כדעת יש מתירין והיה ראוי לבטל המנהג אך באמת הטעם הוא שמא יביאוהו בפתע פתאום ויאהיל עליהם ואף שלא מצינו שחשו חכמים בדבר מ"מ נכון ליזהר במצות כו' וכתב דמש"ה הורה אביו הרב המבי"ט ז"ל במעשה שמת אחד היה בבתים שסביבות השכונה באויר החצר ומופלגין מפתח החצר ומבתים שסביבות החצר והורה לכהן א' שהיה חוץ לחצר שיכנס ביום השבת לביתו ולא יחוש לחומרא של המנהג מאחר שלא נהגו אלא מפני החשש שמא יבא עליהם המת בטוחים הם בשבת שלא יבא ע"ש שמביא ראיה לזה. ועי' עוד בתשו' יריעות האוהל סי' ל"ג מ"ש לתרץ תמיהת הח"צ ז"ל וכוון בזה לדברי הדגמ"ר ע"ש. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ט:
ט סָעִיף ד שפתחיהם פתוחים. עבה"ט בשם ש"ך וט"ז ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' צ"ד שהאריך בזה והעלה כדעת הש"ך דדלת חוצצת מפני הטומאה והצירים המחוברים לא מעכבי וגם יכול הכהן לעשות דלת לפנים מדלת כדי שיוכלו להביא לו איזה דבר וטרם יפתחו דלת הפנימית יסגרו החיצונה אמנם צריך ליזהר שצירי הברזל שעליה סובבת הדלת יהיה תחלת עשייתם לקבעם בדלת שאם תחלת עשייתם לכלי כבר ירדה עליהם טומאה ושוב אף שקבעם במחובר לקרקע הרי הם בטומאתם ודבר הנסמך בהם אינו חוצץ ע"ש וכתב עוד בסי' צ"ה וצ"ו שאין חשש אם הדלת עשויה בזכוכית להביא אורה כי אף שכלי זכוכית מקבל טומאה ואפילו מגבו מ"מ הא הנך זכוכית לאו כלי קיבול נינהו ופשוטי כ"ז טהורין וגם אין לחוש אחרי שההכרח לעשות חריצין בעץ שבו יקבע הזכוכית הוא בית קיבול וזה מחלוקת הקדמונים בית קיבול העשוי למלאות אי שמיה בית קיבול חדא דנראה להכריע שמקבל טומאה מדרבנן אבל לא מה"ת וא"כ אין חשש לענין לחוץ בפני הטומאה אלא שאין רצוני להכריע ולכן בתחלה יש לקבוע הזכוכית ע"י מסמרים קטנים של עץ ולא יעשה נקבים לקבוע בהם המסמרות כו' אמנם בלא"ה מה שיעשה מתחלה לקובעו במחובר אינו מקבל טומאה ע"ש:
י סָעִיף ד לבוד להחמיר. עי' בתשו' שער אפרים סי' קי"ט ובמ"א בא"ח סי' תק"ב סק"ט ובספר באר יעקב [ובתשו' ח"ס סי' ש"מ] מה שכתבו בזה:
יא סָעִיף ד וכאילו נוגעים. עי' בתשו' גבעת שאול סי' מ' שכתב בכהן שמת א' בבית הסמוך לביתו שגגיהם נוגעים זה בזה ואשת הכהן חלתה בעת ההיא כמעט נטתה למות ושאלה על בעלה מדוע לא בא הביתה לסעודה כי היה בשבת קודם סעודת שחרית וכל שערי תירוצים ננעלו ועיקר הטעם לא יכלו להגיד לה כי המת הוא אחיה ושמא תטרף דעתה. גלל כן ההכרח שבעלה יבא לביתו מפני פקוח נפש. ונסתפקו מה לעשות אם לצוות לעובד כוכבים להסיר אותו מקצת הגג המאהיל על בית הכהן או עדיף טפי שיכנס לביתו בלי שום תיקון דטומאת אהל הוא ג"כ מדרבנן כמ"ש הש"ך בסי' שע"ב סק"ב. וכתב דעדיף טפי לצוות לעובד כוכבים להסיר האוהל כי מ"ש הש"ך דטומאה כזו היא מדרבנן ליתא ואפילו לדבריו מ"מ הך איסור דאמירה לעובד כוכבים קילא טפי מטומאת אהל דהתם כל שעה ושעה איסורא קא עביד כ"ז ששוהה באוהל המת משא"כ באמירה לעובד כוכבים דלא עביד איסורא רק פעם אחת ע"ש עוד:
יב סָעִיף ד לכוף לקרובי המת. עי' במג"א סי' שי"א ס"ק י"ד שכתב דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור לאו דאורייתא ע"ש ועי' בשו"ת דת אש סי' ח' באשת כהן שילדה בן זכר שאירע המילה בשבת ובליל שבת מת אחד בשכונתה שמאהיל על בית היולדת ואבי הבן הוא מוהל בעצמו וכתב דכופין את הקרובים להוציא המת מהבית חדא דהעיקר כדעת הטור לקמן סי' שע"ג שב"ד מצווים גם בקטנים להפרישם מטומאת המת וא"כ הרי התינוק כמו כהן החולה שאינו יכול להוציאו מן הבית ועוד כיון שאבי הבן מוהל בעצמו ועליה רמיא המצוה וא"כ אין יכולים למול התינוק בביתו כי האב כהן וע"כ צריכים למולו בבהכ"נ וא"כ יהיה אסור שוב להחזירו לביתו אל אמו דהוי כמו שמטמאים אותו בידים דאסור לכ"ע ע"ש:
יג סָעִיף ה של מת. עי' בס' חומות ירושלים סי' ו' שכתב דצ"ע בתוך ד' אמות של קבר עובד כוכבים (נראה דמיירי שאין הקבר מכוסה דאיכא ג"כ חשש מגע או אפשר דתיבת קבר ט"ס הוא וצ"ל של עובד כוכבים) אי אסור למקרב או דוקא בטומאת אהל החמירו ד' אמות שלא יאהיל ע"ש מ"ש בזה:
יד סָעִיף ה של קבר. עי' בתשו' ר"ל בן חביב סוס"י קמ"ג שכתב דמה שלא כתב הרמב"ם ז"ל שהקבר תופס ד"א לטומאה אלא כתב המת תופס כו' אולי הטעם הוא דדוקא תופס המת ממקום שהוא בו ד"א לא ממקום הקבר ע"ש:
טו סָעִיף ו ליכנס בה. עבה"ט ועי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' ק"א:
א סָעִיף א אסור לכהן כו'. פרק ד' דמגילה (כ"ו ב') וש"מ:
ב סָעִיף א ואפילו לבית כו'. כמה משניות באהלות וש"מ:
ג סָעִיף א אפילו לא כו'. פ"ד דמגילה (שם):
ד סָעִיף א וה"מ כו'. עתוס' דב"ב כ' א' ד"ה היא כו':
ה סָעִיף א וכ"ד כו'. גמרא שם ובמגלה שם:
ו סָעִיף א ולא מקרי כו'. עבה"ג ועתוס' דב"ב י"ט ב' ד"ה רואין כו':
ז סָעִיף ד חצר כו'. ממתני' ג' פ"ז דאהלות:
ח סָעִיף ד והטעם כו'. וכמש"ש בפ"ד ע"ש:
ט סָעִיף ד ויש מתירין. עט"ז: (ליקוט) ויש מתירין. וכ"ה במתני' ריש פי"א דאהלות הבית שנסדק כו' ובה"א כו' ולא אמרינן שסוף טומאה לצאת אלא תחת אהל א' והוא פשוט שם בכמה מקומות (ע"כ):
י סָעִיף ד ואם נפתח כו'. מתני' שם:
יא סָעִיף ד ואם נפתח כו'. כנ"ל ס"א:
יב סָעִיף ד ב' גגין כו' דלא כו'. כנ"ל ס"ב וכמ"ש בסוכה י"ח א':
יג סָעִיף ד ואם היו כו'. שם כ"ב א':
יד סָעִיף ד הכהנים כו'. מהא דפ"ד דמגילה (כ"ו ב') ולא הוציאוהו חוצה ודוחק לומר שהיה בשבת ועוד דאף בשבת מותר ע"י עובד כוכבים או ע"י ככר ותינוק. שם:
טו סָעִיף ה (ליקוט) או של כו'. כמש"ש במת וכמש"ש וה"מ חצר כו' משמע הא לא"ה דינו כמת וכ"כ רש"י בב"ב י"ב א' ד"ה פרץ כו' ועתוס' שם ד"ה פרץ כו'. אבל דברי רש"י ותוס' צ"ע דהא קבר סתום מטמא כל סביביו ואפ"ה מותר לעמוד בחצר הקבר הואיל מסיימי מחיצתא וכמש"ו כאן בד"א כו' (ע"כ):
טז סָעִיף ה אבל אם הוא כו'. גמ' שם:
יז סָעִיף ה (ליקוט) אלא ד"ט. צ"ע דבגמרא לא אמרינן אלא דצריך שיהיה בחצר ד"ט (ע"כ):
יח סָעִיף ה ומותר כו'. כמ"ש בב"ב י"ב א' ועתוס' שם ד"ה פרץ כו': (ליקוט) ומותר לכהן כו' ומותר כו'. בב"ב שם דבית סתום אינו מטמא כל סביביו ואפילו בכתלים עצמן וכמ"ש תוס' שם בשם ספרי אבל לעמוד אצל הכותל אף בפרץ פצימיו מותר כנ"ל דלא כרש"י ומ"ש מטמא כל סביביו היינו ליגע בכתלים עצמן ותוס' שם בתחלה פי' פי' אחד עיין שם (ע"כ):
יט סָעִיף ו מת כו'. מתני' פ"ג דזבין והוא הדין למת אם מסיט את המת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.