א מַמְזֵרִים וּנְתִינִים אֲסוּרִים אִסוּר עוֹלָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת:
ב עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר עוֹלָם; אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת מִיָּד:
ג מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דּוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת, שֶׁאַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הוּא וּבְנוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר, אֲסוּרִים, וּבֶן בְּנוֹ מֻתָּר:
ד מִצְרִית מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה, בְּנָהּ מִצְרִי שֵׁנִי:
ה יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל אַחַת מֵאֵלּוּ, הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ. וְאֶחָד מֵאֵלּוּ, חוּץ מִמַּמְזֵר שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, הַוָּלָד כָּשֵׁר לַקָּהָל אֶלָּא שֶׁפָּגוּם לִכְהֻנָּה:
ו נִתְגַּיְּרָה אַחַת מֵאֵלּוּ וְנִשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁנִּתְגַּיֵּר אֶחָד מֵאֵלּוּ וְנָשָׂא אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּסוּל. לְפִיכָךְ, גֵּר עַמּוֹנִי אוֹ מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, הַבַּת כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ לִכְהֻנָּה, שֶׁאַחַר אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁנֵּלֵךְ הִיא כְּשֵׁרָה. אֲבָל מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה, הַוָּלָד שֵׁנִי. מִצְרִי רִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה, יֵשׁ אוֹמְרִים הַוָּלָד שְׁלִישִׁי, וּלְהָרַמְבַּ"ם הַוָּלָד שֵׁנִי:
ז עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִצְרִית, הַוָּלָד עַמּוֹנִי. וּמִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית, הַוָּלָד מִצְרִי, שֶׁבָּאֻמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. אֲבָל אִם נִתְגַּיְּרוּ, הַלֵּךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְּׁנֵיהֶם. לְפִיכָךְ, גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת מִצְרִית, הַוָּלָד, אִם הוּא זָכָר, דִּינוֹ כְּעַמּוֹנִי לִהְיוֹת אָסוּר לְעוֹלָם. וְאִם הִיא נְקֵבָה, דִּינָהּ כְּמִצְרִית. הַגָּה: גֵּר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא גּוֹיָה עַמּוֹנִית, הַבֵּן הוּא עַמּוֹנִי וְהַבַּת הִיא מֻתֶּרֶת (גִּרְסָא אַחֶרֶת מִצְרִית) (טוּר):
ח וְגֵר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת עַמּוֹנִית, הַוָּלָד מִצְרִי וְאָסוּר עַד דּוֹר שְׁלִישִׁי:
ט שְׁאָר כָּל הָאֻמּוֹת, לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְּיִשְׂרָאֵל, מִיָּד:
י הָאִדָּנָא נִתְבַּלְבְּלוּ כָּל הָאֻמּוֹת. לְפִיכָךְ, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי וֶאֱדוֹמִי שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, מֻתָּרִים לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד. דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ וְאָנוּ תּוֹלִין שֶׁהוּא מֵרֹב אֻמּוֹת שֶׁהֵן מֻתָּרִים מִיָּד. לְהָרַמְבַּ"ם, הוּא הַדִּין לְמִצְרִי; וּלְהָרֹא"שׁ, מִצְרִי בְּאִסוּרוֹ עוֹמֵד:
יא עֶבֶד שֶׁהֻטְבַּל לְשֵׁם עַבְדוּת, אָסוּר בְּיִשְׂרְאֵלִית. וְיִשְׂרָאֵל אָסוּר בְּשִׁפְחָה, בֵּין אִם הִיא שֶׁלּוֹ בֵּין אִם הִיא שֶׁל אַחֵר:
יב לְאַחַר שֶׁשִּׁחְרְרוֹ רַבּוֹ, הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. הִפְקִירוֹ רַבּוֹ אוֹ שֶׁהִנִּיחַ לוֹ רַבּוֹ תְּפִלִּין אוֹ שֶׁהָיָה רַבּוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר וּקְרָאוֹ לַעֲלוֹת לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ שֶׁהִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ יִשְׂרְאֵלִית, אֵינוֹ מֻתָּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, וְאַף עַל פִּי כֵן חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּו לֹא הִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא נְשָׂאָהּ לִפְנֵי רַבּוֹ, חוֹשְׁשִין לְקִדּוּשָׁיו. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא נָשָׂא שִׁפְחָתוֹ, דְּחוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו (טוּר):
יג אֵיזֶהוּ מַמְזֵר, זֶה הַבָּא מֵאַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת, בֵּין בְּחַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּין בְּחַיָּבֵי כְּרִיתוּת, חוּץ מֵהַבָּא מֵהַנִּדָּה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּגוּם אֵינוֹ מַמְזֵר אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן:
יד הָאִשָּׁה שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם וְשָׁהָה שָׁם יוֹתֵר מִי"ב חֹדֶשׁ וְיָלְדָה אַחַר י"ב חֹדֶשׁ, הַוָּלָד מַמְזֵר, שֶׁאֵין הַוָּלָד שׁוֹהֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ יוֹתֵר מִי"ב חֹדֶשׁ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ בְּחֶזְקַת מַמְזֵר. וְכֵיוָן דִּפְלֻגְתָּא הוּא, הָוֵי סְפֵק מַמְזֵר. הַגָּה: אֲבָל תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ אֵין לָחוּשׁ, דְּאָמְרִינַן דְּאִשְׁתַּהֵי כָּל כָּךְ בִּמְעֵי אִמּוֹ (כְּעוֹבָדָא פֶּרֶק הֶעָרֵל, וְכָךְ כָּתַב מַהֲרִי"ק). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא רָאוּ בָּהּ דָּבָר מְכֹעָר, אֲבָל אִם רָאוּ בָּהּ דָּבָר מְכֹעָר לֹא אָמְרִינָן דְּאִשְׁתַּהֵי כָּל כָּךְ, וְחַיְשִׁינָן לֵהּ (בִּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי). אִשָּׁה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִבַּעְלָהּ סוֹף סִיוָן, וְיָלְדָה תְּחִלַּת כִּסְלֵו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם רַק חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים לֹא חַיְשִׁינָן לִבְנָהּ לוֹמַר שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת קֹדֶם לָכֵן, דְּהֶחֳדָשִׁים גּוֹרְמִים (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ"ו סָעִיף ד') וְהֲוָה לֵהּ בֶּן ז' (בִּתְשׁוּבַת ר"י מִינְץ סִימָן ו). וַאֲפִלּוּ הִפִּילָה בְּתִשְׁרִי, וְשָׁמְעָה הַוָּלָד בּוֹכֶה, לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת קֹדֶם לָכֵן, דְּאֶפְשָׁר לוֹ לִבְכּוֹת לַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים אֶלָּא שֶׁהוּא נֵפֶל וְאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת קַיָּם (בְּב"י בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה שֶׁכָּךְ הֵשִׁיב הָר"ד דוראן) (הוּבָא בְּסוֹף הַטּוּר סִי' קע"ח):
טו אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהָיְתָה מְזַנָּה תַּחַת בַּעְלָהּ, וְהַכֹּל מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבָנֶיהָ שֶׁמָּא הֵם מַמְזְרִים, שֶׁרֹב בְּעִילוֹת תּוֹלִים בַּבַּעַל. אֲבָל הִיא בְּעַצְמָהּ, חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם זוֹנָה. וְכֹהֵן חוֹשֵׁשׁ לָהּ מִדִּין תּוֹרָה, וְאִם בַּעְלָהּ כֹּהֵן, חוֹשְׁשִׁין עַל בָּנֶיהָ שֶׁהֵם חֲלָלִים (מהרי"ו סִימָן כ"ד); וְיִשְׂרָאֵל, אִם רוֹצֶה לְהִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר. וְאִם הִיא פְּרוּצָה בְּיוֹתֵר, חוֹשְׁשִׁין אַף לְבָנִים. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם הִיא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר עַל בָּנֶיהָ שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים (מהר"מ פַּדָּוואָה סִימָן ל"ג). הָיְתָה פְּרוּצָה כְּשֶׁהָיְתָה פְּנוּיָה אוֹ אֲרוּסָה, וְלֹא הָיְתָה פְּרוּצָה לְאַחַר נִשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּהָ מְנָאֶפֶת פַּעַם אַחַת, בָּנֶיהָ כְּשֵׁרִים (ג"ז שָׁם):
טז הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְנִשֵּׂאת, וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם, הַוָּלָד מֵהַשֵּׁנִי מַמְזֵר גָּמוּר וּמֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאִם הָרִאשׁוֹן חָזַר וּבָא עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁגֵּרְשָׁהּ הַשֵּׁנִי, וְיָלְדָה, הוּא מַמְזֵר מִדְּרַבָּנָן, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת גְּמוּרָה וּמֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת מִדְּרַבָּנָן כַּיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם זִנְּתָה וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ עָלֶיהָ, אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר (מָרְדְּכַי סוֹף הַחוֹלֵץ):
יז מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה מִפְּנֵי שֶׁצַּד מַמְזֶרֶת וְצַד כַּשְׁרוּת מְעֹרָבִים בּוֹ. לְפִיכָךְ, אָסוּר אַף בְּשִׁפְחָה, וּבָנָיו כְּמוֹתוֹ לְעוֹלָם:
יח יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת, אוֹ מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית, הַוָּלָד מַמְזֵר לְעוֹלָם:
יט גּוֹי וְעֶבֶד שֶׁבָּאוּ עַל הַמַּמְזֶרֶת, הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאִם בָּאוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ, הַוָּלָד כָּשֵׁר, וּפָגוּם לִכְהֻנָּה:
כ מַמְזֵר הַבָּא עַל הַגּוֹיָה, הַוָּלָד גּוֹי. וְאִם נִתְגַּיֵּר, הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל. וְאִם בָּא עַל הַשִּׁפְחָה, הַוָּלָד עֶבֶד. נִשְׁתַּחְרֵר, הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין. לְפִיכָךְ, מַמְזֵר נוֹשֵׂא לְכַתְּחִלָּה, שִׁפְחָה שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ מִצְוֹת, וְטָבְלָה לְשֵׁם עַבְדוּת, לְהַתִּיר בָּנָיו, שֶׁיִּשְׁתַּחְרְרוּ וְיִהְיוּ מֻתָּרִים בְּיִשְׂרְאֵלִית:
כא גּוֹי שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, וְנִתְגַּיֵּר אוֹתוֹ הַבֵּן, מֻתָּר לָבֹא בַּקָּהָל:
כב גֵּר וְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר, מֻתָּרִים בְּמַמְזֶרֶת, וְכֵן מַמְזֵר מֻתָּר בְּגִיּוֹרֶת וּבִמְשֻׁחְרֶרֶת, מִשּׁוּם דִּקְהַל גֵּרִים לֹא אִקְּרֵי קָהָל, וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו גֵּר וְנָשָׂא גִּיּוֹרֶת, אֲפִלּוּ הָכִי מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת, וְדַוְקָא עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת, אֲבָל מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר, שֶׁכְּבָר נִשְׁתַּקַּע מִמֶּנּוּ שֵׁם גֵּרוּת, וְיָבוֹאוּ לוֹמַר: יִשְׂרָאֵל נוֹשֵׂא מַמְזֶרֶת. וּלְהָרַמְבַּ"ם מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת, וְכֵן בֶּן בֶּן בְּנוֹ, עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם גֵּרוּתוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא יִוָּדַע שֶׁהוּא גֵּר, וְאַחַר כָּךְ יֵאָסֵר בְּמַמְזֶרֶת. אֶחָד הַגֵּרִים וְאֶחָד הָעֲבָדִים הַמְשֻׁחְרָרִים, דִּין אֶחָד לְכֻלָּם:
כג גֵּר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת, הַוָּלָד יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת:
כד מַמְזֵר נוֹשֵׂא מַמְזֶרֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם וַדָּאִין. אֲבָל אִם הָאֶחָד וַדַּאי וְהַשֵּׁנִי סָפֵק, אוֹ אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם סָפֵק, אֲסוּרִים זֶה בָּזֶה דְּשֶׁמָּא הָאֶחָד מַמְזֵר וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ מַמְזֵר. וְכֵיצַד סְפֵק מַמְזֵר, כְּגוֹן שֶׁבָּא מִסְפֵק עֶרְוָה, שֶׁבָּא אָבִיו עַל אִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה סְפֵק קִדּוּשִׁין, אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין:
כה יְבָמָה שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, וְנִתְיַבְּמָה וְיָלְדָה, סָפֵק בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן ז' לָאַחֲרוֹן, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם אַחַר כָּךְ חָזַר וּבָא עָלֶיהָ יָבָם וְנִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה, הַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת וּבְבַת יִשְׂרָאֵל:
כו פְּנוּיָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְיָלְדָה, אִם אֵינָהּ לְפָנֵינוּ לְבָדְקָהּ אוֹ שֶׁהִיא שׁוֹטָה אוֹ אִלֶּמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֶרֶת: שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא וְאָנוּ מַכִּירִים בְּאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מַמְזֵר, אֵין זֶה הַוָּלָד אֶלָּא סָפֵק, אֲפִלּוּ אִם מוֹדֶה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁנִּבְעֲלָה לוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר. וְאִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי הוּא כָּשֵׁר, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין אָנוּ מַחֲזִיקִים אוֹתוֹ בִּבְנוֹ וַדַּאי לְיוֹרְשׁוֹ, אִם אֵינוֹ מוֹדֶה שֶׁהוּא בְּנוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עָלָיו (רַ"ן סוֹף פ' אַלְמָנָה לְכ"ג). וַאֲפִלּוּ עֵד אֶחָד אֵין נֶאֱמָן עָלָיו כְּשֶׁמַּכְחִישׁוֹ. (ג"ז שָׁם). אֲבָל חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְאָסוּר בִּקְרוֹבוֹת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי. הַגָּה: וְדַוְקָא פְּנוּיָה. אֲבָל אִם זָנְתָה תַּחַת הַבַּעַל, אֲפִלּוּ אוֹמֶרֶת: שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא, וְהוּא מַמְזֵר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, דְּתוֹלִין רֹב בְּעִילוֹתֶיהָ בַּבַּעַל, וְכָשֵׁר, וּמֻתָּר בִּקְרוֹבֵי אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁאוֹמֶרֶת עָלָיו (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ל"ז וְכֵן כָּתַב בִּנְיָמִין זְאֵב):
כז אֲרוּסָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, אִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁמֵּהָאָרוּס נִתְעַבְּרָה, אִם הוּא מוֹדֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ בְּפָנֵינוּ, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וְהָוֵי בְּנוֹ לְיוֹרְשׁוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הָאָרוּס אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר רַק שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישָׁהּ (שָׁם בְּהָרַ"ן). וְאִם אֵינוֹ מוֹדֶה, אֶלָּא מַכְחִישָׁהּ שֶׁאֵינוֹ מִמֶּנּוּ, הַוָּלָד מַמְזֵר וַדַּאי. וְאִם אֵינָהּ בְּפָנֵינוּ לִשְׁאֹל אוֹתָהּ, אוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת: אֵינִי יוֹדַעַת מִמִּי הוּא, הָוֵי סְפֵק מַמְזֵר. וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זוֹנָה, אֶלָּא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: לָאָרוּס נִבְעַלְתִּי, אֲפִלּוּ הוּא מַכְחִישָׁהּ. וְהָנֵי מִלֵּי לְעָלְמָא, שֶׁאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן לֹא תֵּצֵא וְהַוָּלָד מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר, אֲבָל לָאָרוּס גּוּפֵהּ, אֲסוּרָה, דְּהָא שַׁוְּיָהּ אַנַּפְשֵׁהּ חֲתִיכָא דְּאִסוּרָא:
כח הָיוּ הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה עִם אֲרוּסָהּ וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עָלֶיהָ הָאָרוּס בְּבֵית חָמִיו, הַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לָאָרוּס כָּךְ הִפְקִירָה עַצְמָהּ לַאֲחֵרִים. וְאִם נִבְדְּקָה וְאָמְרָה: לָאָרוּס נִבְעַלְתִּי, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וְכֵן אִם יָדוּעַ שֶׁהָאָרוּס בָּא עָלֶיהָ, וְלֹא יָצָא קוֹל שֶׁזָּנְתָה מֵאֲחֵרִים (וְכֵן מַשְׁמַע פֶּרֶק אַלְמָנָה לְכ"ג הֵבִיאוֹ הָרַ"ן ספ"ק דִּכְתֻבּוֹת וְהַמ"מ בפט"ו מֵהל' א"ב):
כט אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאוֹמֶרֶת עַל הָעֻבָּר שֶׁאֵינוֹ מִבַּעְלָהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְפָסְלוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִנְּשׂוּאָה, שֶׁיֵּשׁ לַבֵּן חֶזְקַת כַּשְׁרוּת. אֲבָל אֲרוּסָה שֶׁאוֹמֶרֶת עַל בְּנָהּ שֶׁהוּא מַמְזֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהָאָרוּס אוֹמֵר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְשֶׁלֹּא זָזָה יָדוֹ מִתּוֹךְ יָדָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַבֵּן הָוֵי סְפֵק מַמְזֵר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא נֶאֱמָן (סְבָרַת הָרַב דִּבְאָרוּס מַיְרֵי דִּבְרֵי נ"י פֶּרֶק אַלְמָנָה בְּנִדּוֹן זֶה שֶׁהֵבִיא ב' דֵּעוֹת אֵלּוּ). אֲבָל הָאָב שֶׁאוֹמֵר עַל הָעֻבָּר שֶׁאֵינוֹ מִמֶּנּוּ, אוֹ עַל אֶחָד מִבָּנָיו שֶׁאֵינוֹ בְּנוֹ, נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ וְהוּא מַמְזֵר וַדַּאי. וְאִם יֵשׁ בָּנִים לַבֵּן, אֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל הַבֵּן. וְאִם הִיא אוֹמֶרֶת: מֵגּוֹי אוֹ מֵעֶבֶד נִתְעַבַּרְתִּי, הַוָּלָד כָּשֵׁר שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ בַּזֶּה. הַגָּה: וְהָא דְּאָב נֶאֱמָן עַל בְּנוֹ, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת עַל פִּי הָאָב, אֲבָל הָוֵי לֵהּ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת עַל פִּי הָאָב שׁוּב (הָאָב) אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו רַק בְּסָהֲדֵי (ר"י בְּשֵׁם הָרְמַ"ה). הָאָב שֶׁאָמַר עַל בְּנוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר, וְחָזַר אַחַר כָּךְ וְנָתַן אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו לָמָּה דִּבֵּר בִּתְחִלָּה כָּךְ, נֶאֱמָן (מהר"מ מֵרִיזְבּוּרְק). הָא דְּאָב נֶאֱמָן עַל בְּנוֹ הַיְנוּ בְּמִי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת אָבִיו, כְּגוֹן בְּאִשְׁתּוֹ נְשׂוּאָה, אֲבָל פְּנוּיָה שֶׁאוֹמֶרֶת: זֶהוּ בֶּן פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁמִּמַּמְזֵר נִתְעַבְּרָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ וְהִיא נֶאֱמֶנֶת עָלָיו לְהַכְשִׁירוֹ (ת"ה סִימָן רס"ז):
ל הָאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר, נֶאֱמָן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת עַד שֶׁיִּוָדַע וַדַּאי שֶׁהוּא מַמְזֵר, וּבְנוֹ כָּמוֹהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בָּנִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶלָּא לְעַצְמוֹ:
לא אֲסוּפִי שֶׁנֶּאֱסַף מֵהַשּׁוּק הָוֵי סְפֵק מַמְזֵר, וּכְגוֹן שֶׁאֵין הוֹכָחָה שֶׁלֹּא הֻשְׁלַךְ לְשֵׁם מִיתָה. אֲבָל אִם יֵשׁ הוֹכָחָה שֶׁלֹּא הֻשְׁלַךְ לְשֵׁם מִיתָה; בֵּין שֶׁיֵּשׁ הוֹכָחָה בְּגוּפוֹ, כְּגוֹן שֶׁהוּא מָהוּל אוֹ שֶׁאֵיבָרָיו מְתֻקָּנִים וּמְיֻשָּׁרִים כְּמוֹ שֶׁעוֹשִים לִנְעָרִים, אוֹ שֶׁהוּא מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן, אוֹ שֶׁשָּׂמוּ לוֹ כְּחֹל בְּעֵינָיו, אוֹ תָּלוּ לוֹ קָמֵעַ; בֵּין שֶׁיֵּשׁ הוֹכָחָה בַּמָּקוֹם, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים מְצוּיִם שָׁם, אוֹ שֶׁתָּלוּי בָּאִילָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַחַיָּה מַגַּעַת שָׁם וְהָיָה סָמוּךְ לָעִיר, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסָמוּךְ, אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים; אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי, כֵּיוָן שֶׁחוֹשְׁשִׁין עָלָיו לְשָׁמְרוֹ, וְלֹא הֻשְׁלַךְ שָׁם אֶלָּא מִשּׁוּם רְעָבוֹן:
לב הַוָּלָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: בְּנִי הוּא וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּיו, נֶאֱמָן. וְכֵן אִמּוֹ נֶאֱמֶנֶת. נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק, וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמְרוּ: בְּנֵנוּ הוּא, אֵין נֶאֱמָנִים הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן נֶאֱמָנִים, שֶׁמִּפְּנֵי הָרָעָב הִשְׁלִיכוּהוּ וְהֵם רוֹצִים שֶׁיָּזוּנוּ אוֹתוֹ אֲחֵרִים וּלְפִיכָךְ שָׁתְקוּ עַד שֶׁנֶּאֱסַף:
לג הָאֲסוּפִי שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כּוּתִים וְיִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁהוּא רֹב כּוּתִים אוֹ רֹב יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה סְפֵק כּוּתִי לְעִנְיַן יוֹחֲסִין. קִדֵּשׁ אִשָּׁה, צְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק. הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין לְשֵׁם גֵּרוּת, אוֹ שֶׁטָּבַל מִשֶּׁהִגְדִּיל, הֲרֵי הוּא לְעִנְיַן יוֹחֲסִין כִּשְׁאָר אֲסוּפִים הַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא לְהוֹצִיאוֹ מִידֵי כּוּתִי:
לד אִם לֹא טָבַל וְלֹא הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין, הָיָה רֹב הָעִיר כּוּתִים, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת. הָיָה רֻבָּן יִשְׂרָאֵל, מַחֲזִירִים לוֹ אֲבֵדָתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, מִצְוָה לְהַחֲיוֹתוֹ פֵּרוּשׁ, לְפַרְנְסוֹ כְּיִשְׂרָאֵל, וּמְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל בְּשַׁבָּת, וַהֲרֵי הוּא לְעִנְיַן נְזָקִין כְּכָל סָפֵק מָמוֹן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו בְּרֹב כּוּתִים, מְפַקְּחִים עָלָיו הַגַּל בְּשַׁבָּת וְאֵין מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ אֶלָּא בְּרֹב יִשְׂרָאֵל (טוּר):
לה נָשִׁים שֶׁיָּלְדוּ בְּבַיִת אֶחָד, אֵשֶׁת כֹּהֵן וְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵר, נֶאֱמֶנֶת הַחַיָּה לוֹמַר: זֶה הַבֵּן כֹּהֵן הוּא, אוֹ לֵוִי, אוֹ מַמְזֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻחְזַק וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים יִחוּסָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהֻחְזְקָה נֶאֱמֶנֶת וְלֹא עִרְעֵר עָלֶיהָ אָדָם; אֲבָל אִם עִרְעֵר עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֶחָד, וְאָמַר: בְּשֶׁקֶר מְעִידָה, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר וְאֵין לוֹ יִחוּס:
לו הַסְפֵקוֹת, כְּגוֹן שְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי, אָסוּר לָבֹא זֶה עִם זֶה, וְאִם נִשְּׂאוּ לֹא יְקַיְּמוּ אֶלָּא יוֹצִיאוּ בְּגֵט, וְהַוָּלָד סָפֵק כַּאֲבוֹתָיו. וְאֵין לִסְפֵקוֹת אֵלּוּ תַּקָּנָה, אֶלָּא שֶׁיִּשְּׂאוּ מֵהַגֵּרִים, וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. כֵּיצַד, שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי שֶׁנָּשְׂאוּ גִּיּוֹרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת, אוֹ גֵּר וּמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא שְׁתוּקִית אוֹ אֲסוּפִית, הַוָּלָד שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי:
לז כָּל מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁפְחָה אוֹ כּוּתִית שֶׁרְאוּיָה לֵילֵד, הוֹאִיל וְהָאֲסוּפִי הַנִּמְצָא בָּהּ, סְפֵק כּוּתִי אוֹ עֶבֶד, כְּשֶׁיִּשָּׂא גִּיּוֹרֶת הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ. וְכֵן הַשְּׁתוּקִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה לוֹ, הֲרֵי הִיא בִּסְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת. וְאֵיזוֹ אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו, כָּל אִשָּׁה שֶׁאָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ קַיָּם כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה אִמּוֹ, וְכָל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה, שֶׁמָּא הִיא אֵשֶׁת אָבִיו אוֹ אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. הַגָּה: הַקָּרָאִים אָסוּר לְהִתְחַתֵּן בָּהֶם, וְכֻלָּם הֵם סְפֵק מַמְזְרִים, וְאֵין מְקַבְּלִים אוֹתָם אִם רוֹצִים לַחֲזֹר (ב"י מָצָא כָּתוּב בִּתְשׁוּבַת ר' שִׁמְשׁוֹן). אֲבָל הָאֲנוּסִים הַחוֹזְרִים לְדַת יִשְׂרָאֵל, נִרְאֶה לִי שֶׁמֻּתָּר לְהִתְחַתֵּן בָּהֶם כְּמוֹ בִּשְׁאָר גֵּרִים (הַנַּ"ל):
א סָעִיף ז גר מצרי שנשא כותית עמונית כו' הנחה זו קשה להבינה דאי אזלינן בתר דנחשב כאלו גר מצרי הוה ישראל ובא על הגוי' גם אם היא בת תהיה מותר כעמונית כדין ישראל הבא על הגויה ושפחה ולדה (כמוה) צ"ל (כמותה) לכל דבר ואי אזלינן בתרי' אפילו בן להוי מצרי וצ"ל דמספקא ליה בתר מי ניזל כיון דא' מהם גוי וא' מהם גר ע"כ (אזלינן לחורא בתרוויהו. ומ"מ קשה דאין שום מקור לזה וביש ספרים כתו' כאן הבת היא מותרת וט"ס הוא וצ"ל מצרית) . דברי המגיה הנ"ה גר מצרי שנש' כותית עמונית כו' הנה ג"א נרש' ב"ה (זו שהוא מדברי הטור ובחמ"ח כ' דב"ח רוצה לקיים הגירסא כהג"ה והב' מצרית ותמהין דבריו אלא וצ"ל הבת מותרת וכן הב"ש כ' בשם פריש' כן דגרס והבת מצרית וזה בשם לא בטור ופרישה וב"ח אלא בטור כ' גר מצרי שנש' גיורת עמונית וע"ז כתבו הפרישה והב"ח דהולד מצרי דהולך אחר הפגום דאלו היה ולדה כמות' היה מותר הולד לעולם דעמוני ולא עמונית אבל גר מצרי שנש' כותית עמונית י"ל דס"ל דדינו כיון שנתגייר כישראל הבא על הכותית דולדה כמותה והבת מותרת אבל מ"מ נ"ל לקיים הגרסא דהבת מצרית דל הוה דינו כישראל גמור אלא נותנין חומרות שניהם כמ"ש הט"ז דאי לא"ה למה האריך בלשונו וכ' הבן הוא עמוני והבת מותרת דהיינו אחר שנתגייר ה"ל לכתוב בקצרה דולדה כמותה וממילא נבין דבן אסור לעולם והבת מותרת ועוד היה לו להעמיד הג"ה זו בסעיף ה' אחר שכ' המחבר ישראל שבא על א' מאלו הולד כמות' ה"ל לכתוב וכן גר מא' מאלו שבא על כותית מא' מאלו הדין כן דודאי גם בגר עמוני שנש' מצרית דינ' הכי דמהיכי תיתי לחלק בין גר מצרי או גר עמוני וא"כ ה"ל להעמיד הגה"ה זו כמ"ש דבזה כולל ' דינים הנ"ל אלא ודאי דהגרס' נכונה בת מצרית ובזה אין דרגן שוה עם גר עמוני שנש' כותית מצרית דבגר עמוני אם יתנו עליו חומרות שניהם הוא להיפך דהבן כמוהו והבת כמותה לכן עמיד הנה זו כאן על גר מצרי לחוד ומכלל חדא נשמע חברתה דגם בגר עמוני שנשא כותית מצרית הדין כן ואפשר דהעמיד הג"ה זו על גר מצרי שנש' כותית עמונית משום דבנתגיירו שניהם א"א לומר הלך אחר הפגום שבשניהם דהעמונית לא פגומ' כלל כמ"ש בסמוך וכ"כ בש"ע אח"ז דהולד מצרי לכן כ' בהג"ה דבנידון זה נוכל למצוא כן וממילא נשמע דה"ה גם בגר עמוני שנש' מצרית הדין כן עכד"ה):
ב סָעִיף ח הולד מצרי בטור כ' כמו גר עמוני שנש' גיורת מצרית או גר מצרי שנש' גיורת עמונית וילדה בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם וילדה בת דינה כמצרית לאסור בשני דורות וקשה דהא אמרינן בהדי' בגמרא דבגר מצרי וגיורת עמונית אין כאן הלוך אחר הפגום שבשניהם כי אין כאן פגום בה כלל אלא דוקא בגר עמוני שנשא גיורת מצרית בזה אמרינן נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם דאם ולד זכר הלכין אחריו ופסול לעולם ואם היא בת הולכין אחריה ואסור עכ"פ בב' דורות ומכח זה הגיה ב"י בבדק הבית דבגר מצרי וגיורת עמונית הולד מצרי וכ"כ כאן וקצת רוצים לפרש דברי הטור דמ"ש וילדה בן כו' אהך חלוקה דגר עמוני וגיורת מצרית לחוד ואין בזה משמעות הלשון כלל ונ"ל דהיפוך הדברים יש כאן וצ"ל כמו גר עמוני שנשא גיורת מצרי וילדה בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם ילדה בת או גר מצרי שנשא גיורת עמונית דינה כמצרית לאסור בשני דורות כצ"ל:
ג סָעִיף יב ויש מי שאומר דאפילו לא השיאו כו' זה דעת הטור והקשה ב"י דבגמרא משמע דדוקא כשרבי השיאו אשה אבל נשא אשה בפניו לא יצר לחירות וכ"כ רי"ף ורא"ש וטי"ד סי' רס"ז ואפשר שסובר רבינו דאע"ג דלא יצא לחירות מ"מ לענין איסור א"א חיישינן דאי לאו דשחררי' לא הוה שביק ליה למעבד אסור' הלכך קדושין תופסין מספק עכ"ל ומ"ה כ' כאן דחוששין לקדושין עכ"ל ותימ' דהא כ' הטור כאן תופסין הקדושין משמע דאלו בא אחר וקדשה אח"כ אין חוששין לו וא"צ גט ולדברי הב"י דהוה ספק צריך לחשוש לקדושין של האחר כדי לתרץ הקושי אעתיק הגמרא אמר ר' זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות א"ל ר"י כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר ארוסין לשפחתו רמ"א מקודשת פי' רש"י שטר ארוסין ה"א מקודשת לי וקדשה בו והכ"א אינה מקודשת כדאמר רבא בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשרבו השיאו אשה ומי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד ליה אסורא ואיהו עביד אסורא שנושא שפחתו אמר ר"נ בר יצחק הב"ע דא"ל צאי בו והתקדשי פי' רש"י דאלו אמר התקדשי בו גרידה ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר צאי בו והתקדש בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר אירוסין גלי מלתא דלא שחרר' אלא בהא ר"מ ס"ל יש בלשון ה"א מקודשת לי לשון שחרור וח"ק הוי ראוי' להתקדש לי בו והתקדשי בו ורבנן ס"ל אין בלשון זה לשון שחרור ונ"ל דהטור ס"ל דע"כ לא מפקינן כאן דאליב' דרבנן לא הוי שטר ארוסין לשון שחרור אלא באירוסין דוקא דאפשר דלא משחררה עכשיו לגמרי אלא ה"ק לעתיד כשאשחרר אותך תהיה ראויה מקודשת אבל לא עכשיו משא"כ בנושא עכשיו דבזה ודאי יש עבירה בלא שחרור אלא ודאי שעכשיו הוא משחררה בנשואין אלו והוי כאומר בהדיא הרי את משוחררת וזה אין שייך בנושא בת חורין דאין בזה שיחרור כלל עכשיו אלא דמ"מ כיון דמניחו לעשות מה שאסור לעבד אמרינן כבר שחררו בלא"ה וזה לראיה באם ירצה האדון להכחיש השחרור וע"כ שוה בזה (יצאו) צ"ל (השיאו) רבו או (השיאו) צ"ל (נשא) בפניו דבתרווייהו יש איסור' והוויין תרוייהו ראיה על שכבר שחררו ולא מפלגינן בגמרא אלא גבי תפילין דאם מניח בעצמו תפילין לפני רבו אין ראיה על שחרור של כבר כיון שאין כאן איסור דכתבו התוס' שם בהניח לו רבו דאין כאן איסורא משום מברך ברכה לבטלה דהא סוכה ולולב וכמה מצות עשה שהנשים מברכות עליהם אלא משום דאין עבדים רגילים בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מניח ליה עכ"ל ובזה דוקא יש חילוק בין מניח לו רבו או מניח מעצמו ומשמע פשוט דאם יש איסור באותו מעשה הוה מניח מעצמו כמו מניח לו רבו וס"ל להטור דאע"ג דבגמ' משני תחילה כדאמר רבה בר שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשמשיאו אשה מ"מ כיון דמפרש אח"כ דפליגי אם יש בלשון זה שחרור כו' אזלא ליה החילוק ההוא דאין בו צורך ואע"ג דלא אמרו בגמרא אלא מ"מ מבורר בהדיא דאין שייכות כלל ואזיל ליה ומצינו הרבה פעמים דיש חזרה אע"ג דלא אמר אלא ואזכיר אחד מהם בפ' יום הכיפורים דף ע"ה במאי דמשני הא והא הוה ואח"כ חזר ממה שתירץ זה ע"ש ואט"ה לא אמר אלא ולפ"ז אין כאן קושי' כלל דבי"ד מיירי שם לענין שאין שם הכחשה דגם העבד מודה שלא היה שם שחרור כבר אלא שרוצה לצאת לחירות מחמת מעשה זה לחוד בזה מחלק שם שפי' בין (מניח) צ"ל (משיא) לו רבו או מעצמו אבל כאן מיירי שיש הכחשה ביניהם אם היה שם כבר שחרור והעבד מביא ראיה לדבריו שהיה כבר שחרור בזה סגי אפי' אם (מניח) צ"ל (נושא) מעצמו דלא הוה שביק למעבד אסורא וכמו שמשמע מדברי התוס' שזכרתי ומו"ח ז"ל תירץ על קושית הב"י דבגמרא ובי"ד לא קאמר אלא אע"ג דנשאה לפני רבו יכול רבו לומר לא שחררתיו ושלא ברשותי נשא וחוזר ומשתעבד בו והא דאמר לא יצא לחירות היינו שיכול לחזור ולהשתעבד בו אם יערער אבל ודאי אם רבו לא יערער אח"כ כלל להשתעבד בו אמרינן דעתו מסתמא ודאי ניחא שישא בת חורין וישתחרר ומ"ח תופסין הקדושין דכיון דלא מערער כלל וכבר הניחו לישא בת חורין וכ"כ רש"ל עכ"ל ולא נתקרר' דעתתי בזה דהאיך יתפסו הקדושין כיון שתלוי עדיין בעירעור (הבעל) צ"ל (רבו) דאפשר שיבא ויערער עוד כיון שאפשר לו לערער ובשעת הקידושין לא היה שם בירור לקדושין ע"כ נלע"ד עיקר כמו שפרשתי בס"ד ואין בו גמגום (ונ"ל ע"ד דדמי') לאומר הרי את מקודשת וא"ל ע"מ שלא ימח' אבא דלא מקודשת לעולם דשמא ימחה אבא אח"כ כדאיתא בסי' ל"ט ע"ש כנ"ל עכ"ח ה"ק ארי' יהודא ליב בנו הורנו דהרב המחבר) (דברי המגיה ולא דמי כלל דהתם אם ימחה אבא לא חלו כלל הקדושין למפרע מאח' שכן התנה מתחלה שלא יחולו באם ימחה אבל כאן אף שיכול לחזור ולהשתעבד בו הוי קידושי ספק לכ"ע דשמ' היה דעתו בעת ההיא שישתחרר במעשה זה כיון דהניח ליה למעבד אסורא ועכשיו חזר בו לכן דייק הטו"ז וכ' לא היה שם בירור לקדושין ר"ל דתהוי קידושי ודאי אבל ספק קידושין הוה עכ"פ עכ"דה):
ד סָעִיף יג שהוא פגום פי' פגום ומקולקל והוא מעזי פנים המורדים והפושעים כדאיתא בנדרים כו' אבל אינו ר"ל ]גום לכהונה כ"כ רש"ל בתשובה סי' ז' וכ"ב בד"מ:
ה סָעִיף יד ויש מי שאומר אינו בחזקת ממזר הוא דעת בה"ג בטור מטעם שאנו תולין שמא בצנעה בא ובעל וא"ל בההיא עובדא בגמרא דהתיר רבה תוספאה באשה ששהתה בלא בעלה י"ב חודש מטעם דאשתהי במעי אמו זמן זה תיפוק ליה מטעם שמא בצנעה בא ובעל ונ"ל דשם מיירי דהיא מודה דלא בא הבעל תוך הזמן ומ"מ נראה דלדעת הא' הוא דעת הרמב"ם שהוא בחזקת ממזר לא מהני אפי' אם היא טוענת ודאי בא אלי בצינעה דאי היה מהני היה לנו לתלות גם במקום שהיא אינה טוענת כלום ולמה נעשיהו מזר ודאי לרמב"ם:
ו סָעִיף טו קול שהיתה זונה כו' פשוט שאפי' זינתה בודאי הויין בניה כשרים כיון דרוב בעילות אחר הבעל אלא נקיט כל משום סיפא לענין היא עצמה שחוששין לה משום זונה:
ז סָעִיף טו חוששין לה משום זונה הקשה מו"ח ז"ל ממ"ש סוף גיטין ומייתי לה סי' ו' דאשה שיצאה עליה שם מזנה אין חוששין לה לפוסלה מכהונה דפריצות בעלמא הוא דחזי לה ותירץ דשם מיירי בפנויה ותלינן בפריצות ששוחק בשוק או מיעך לה בדדיה כדפרש"י שם ולכך לא חשו והוציאו קול זנות מאחר שהיא פנויה אבל ביושבת תחת בעלה אם לא היה אלא פריצות לא היה מרנני' אחריה אם לא שראו דבר מכוער כו' עכ"ל והסברא הוא אפכא רטפי קפדי אינשי אאשת איש אם היא משחקת עם אחרים בשוק ומרננים אחריה טפי מבפנויה ולענין הקושי' הנ"ל אם היא קושי' יש להקשות כן על הגמרא דבסוטה פ' ארוסה (סוטה דף כ"ז) איתא דלא ישא אדם אשה דומה פירש"י נטענת ונדברת בפי כל על כל ניאופיה והיינו הדין שנזכר כאן ובסוף גיטין איתא יצא עליה קול שהיא מזנה אין חוששין לפוסלת מכהונה והיינו הדין הנזכר בסימן ו' ובגמרא אין לחלק בין א"א לפנויה דבסוטה מיירי גם בפנויה כמו שיתבאר בסמוך אח"ז אלא דאין קושי' כלל דדומה היינו שיש אחריה רינון של ניאוף וכמ"ש הטור כאן משא"כ בסוף גיטין דאין עליה אלא קול בעלמא מחמת שראו ששחק עמה כמו שפירש"י שם אבל אין חילוק כלל בין איסור א"א ובין פנויה לענין כהונה בזה:
ח סָעִיף טו ומ"מ היא נאמנת כו' האי פסק' הוא משו"ת ר"מ פדווה סי' ל"ג והיא תמוה מאד ותחלה נביא סוגי' דגמרא ודברי התוס' ראיתא בסוטה דף כ"ו אמר שמואל ישא אדם דומה פירש"י נדברת על ניאופיה ואל ישא בת דומה שזו באה מטיפה כשרה וזו באה מטיפה פסולה פירש"י מגוי או ממזר ור' יוחנן אמר ישא בת דומה ואל ישא דומה שזו בחזקת כשירות פרש"י דמותרת לבעלה ולטיפה פסולה לא חיישינן דרוב בעילות מבעל ומבעלה נתעברה וזו אינה עומדת בחזקת כשרות שמזנה תחתיו ואסרה עליו והוא אינו רואה ואינו מגרשה ובא עליה באיסור והלכתא ישא בת דומה ולא דומה דתני רב תחליפ' אשה מזנה בניה כשרים דרוב בעילות אחר הבעל פירש"י הלכך בת דומה כיון דכשרה היא טוב לו לשישאנה שיהא תחתיו בחזקת היתר ואל ישא דומה שהיא מקלקלתו לשמש עמה משנאסרה עליו בעי רב עמרם הית פרוצה ביותר מהו פירש"י דאיכא למיחש דרוב בעילותיה מאחרים מהו שיהיו בניה כשרים כיון דידע שבה מנטר' או דלמ' כיון דפרוצה ביותר לא מצי מנטר לה שנשמטת מאצלו פתאו' תיקו וכתבו התו' רוב בעילות אחר הבעל אע"ג דר' דאמר ס"פ אלמנה לכ"ג הבא על אריסתו בבית חמיו הולד ממזר והיינו בדדיימא גם מעלמא ולא שדינן ליה בתר דידיה היינו דוקא ארוסה שאינו מצוי אצלה אבל בבעל שכונסה מודה ולשמואל ל"ש דלעול' הולד שתוקי (וכגון) גדליתא לדומה אבל אם איתא קמן ואמרה לכשר נבעלתי נאמנת כו' היינו דאר"י א"ש הלכה כר"נ דאמר היא נאמנת אפי' ברוב פסולין אצלה כו' עכ"ל פשוט הוא דאשמואל קאי אתוס' דס"ל דבת דומה אסורה ע"ז פירשו ודוקא בדליתא קמן ובשו"ת מהר"מ פאדווא כ' על דברי תוספות אלו וז"ל לא ימלט א' משתי' או ר"ל בתוס' שמה שאנו אומרים בפרוצה ביותר שחוששין לבניה דוקא דליתא קמן או שר"ל שמאי שאמר שמואל ישא דומה ולא בת דומה ולית ליה סברא דרוב בעילות כו' דוקא דליתא קמן והנה אם כוונתם על פרוצה ביותר שהולכים אחר הרוב וכשהוא פרוצה בטל הרוב וחוששין לבנים דוקא בליתא קמן הרי לפנינו דהיא נאמנת ואם כוונתם על שמואל שאמר אל ישא הבת דומה ומיירי באינה פרוצה ביותר מדפליג ר"י עליה אפ"ה אין נראה שיש חילוק בין פרוצה ביותר לר' יוחנן שאינה פרוצה לשמואל דכמו שסובר שמואל באינה פרוצה אין הולכים אחר הרוב ואפ"ה הוא נאמנת באומרת לכשר נבעלתי ה"ה בפרוצה ביותר לר' יוחנן שבטל טעם הרוב וחוששין לבניה אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת דמה שכתבו התוס' שם דנאמנת אף כונתם על שמואל כנ"ל אין הטעם משום דרוב בעילות כו' דהא מביאין ראיה ממ"ש הלכה כר"ג ואפילו ברוב פסולים אצלה א"כ מ"ל אינה פרוצה אליבא דשמואל או פריצה אליביה דר"י הלא בשניהם אין משגיחין ברוב אפ"ה נאמנת אף כי הרוב אינה מסייעה ואפי' הוא כנגדה עכ"ל הנה מ"ש חד פירוש' דהתוספות קאי אר"י ועל פרוצה ביותר הוא דחוק וא"צ סתירה דהא לא זכרו כאן מזה ותו דהוא בעי' אח"כ אלא דלא איפשטא והאיך יפרשו התו' בזה בפשיט' דמיירי בליתא קמן ובודאי על שמואל קאי והיינו דס"ל בכל גוונא לא ישא בת דומה בזה פי' דוקא בליתא קמן והיינו כפי' השני שזכר מהר"מ פאדוא אלא משה שבא ללמוד משם דלשמואל כי היכ' דיאן חילוק בין בת סתם דומה לבת פרוצה ביותר לענין שאל ישא אותה בל דלית' לאמה קמן ה"נ לענין היתרא היכא דאיתא קמן דנאמנת ה"נ דאין חילוק ואפילו בפרוצה ביותר נאמנת האם על בניה הא ודאי ליתא מכמה טעמים חדא דעיקר לימוד דהיא נאמנת על בניה הוא ממה שאמרו בפ' אלמנה לכ"ג דשמואל ס"ל בארוסה שעובר' דהולד שתוקי דהיינו בדוקי שבודקין אמו ושם הוה רוב פסולים אצלה אפ"ה נאמנת ואע"ג שדיימ' נמי מאחרים כמ"ש התו' הנ"ל וכההיא דר"ג בפ"ק דכתובות וכל זה לא מיירי אלא בחד רובא לפסול דהיינו רוב פסולים אצלה אפ"ה מתיר ר"ג דנאמנת וכן שמואל אבל בפרוצה ביותר שיש תרי רובא לפסול חדא דרוב פסולים אצלה שנית שהיא פרוצה ביותר ורוב בעילותי' מאחרים כמ"ש רש"י בזה מנא לך להקל ולהאמינה והלא בפ"ק דכתובות בסיפא איתא דלר' יוסי בעינן תרי רובא להכשיר דהיינו רוב עיר ורוב הסיעה ק"ו כאן דתרי רוב' לפסול גרע טפי מחד רובא דמדאמרי' בגמרא ובטו' אם היתה פרוצה חוששין אף לבניה משמע דהוה ספק ולא מהני בדיקתו דאל"כ ה"ל לומר בניה שתוקין כמ"ש שמואל בפ' אלמנה לכ"ג בארוסה שעיברה דרב ס"ל דהוה ספק ממזר ואזלינן לחומרא כדאיתא פ"י יוחסין דף ע"ה ושמואל אמר הולד שתוקי וא"כ כאן דלא אמרי' אלא דהוה ספקא לחוד ולא הוזכר שתוקי ודאי לא מהני ליה כלל בדיקת אמו ותו מדאמרינן בפרוצה ביותר חוששין אף לבניה משמע שכ"ש דחוששין לה עצמה ויחשבה לזונה ואי ס"ד דמהני בדיקה סתם לבניה אמאי לא מהני גם (לה לעצמה) שתהא נאמנת לגבי עצמה ולא דמי למ"ש כאן בבת דומה לר"י דהיא כשרה והיא עצמה הוה ספק זונה כמ"ש כאן בתחלת הסעי' דשם אין הכשר הבנים מכח נאמנות האם אלא מכח רוב בעילות אחר הבעל אבל היא עצמה ודאי מחזקי' לה בספק זונה אבל כאן בפרוצ' ביותר אם תרצה להכשיר להבנים אינה אלא מצד נאמנות למה תגרע היא עצמה ובהדיא איתא בפ"ק דכתובות דר"ג דמכשיר בה ה"ה בבת' ואיכא שם מ"ד דלא מהני נאמנות אלא בה ולא בבת' וא"כ ק"ו כאן דנאמנת בבתה דיועיל לה לעצמה ותו דהא איתא בתוס' (כתובות דף י"ג דנאמנת) כשטוענת לכשר (נבעלתי) ואית לה מינו דלא נבעלתי או בלא מיגו היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה כו' עכ"ל וכאן ודאי לית לה מגו דלא נבעלתי דהא יש בנים לפנינו בשלמא בארוס' שעיבר' בפ' אלמנה לכ"ג דנאמנת בבדיקת' ואע"ג דדיימה נמי מאחרים ששם איכא דמוקמי' לה בחזקה שלא עשתה איסור ונבעלה למותר לה משא"כ בפרוצה ביותר דודאי הורע חזקתה דאיתא בהגהה אשר"י פ"ב דכתובות במעשה באשה שהלכה עם ב' אנשים ביער וטימ' (אות') אחד מהם דיש פלוגת' אי יכול' לטעון נאנסתי במגו דלא נבעלתי כיון שהיא עשת' שלא כהוגן ביחוד אחרים ובודאי כאן בפרוצ' ביות' כ"ע מודים דהורע חזקת' ע"כ נ"ל דודאי מה שפסק מהר"ם פאדו' שם ליתן לה נאמנות ודאי יפה התיר שלא היתה שם פרוצה אלא חשד בעלמ' ואפי' חשד גמור לא היה שם כמבואר שם אלא לרוח' דמלת' כתב שם דנאמנת אבל רמ"א שהלך אחריו ופוסק בפרוצ' ביותר דמהני נאמנות שלה לא מסתבר' כלל לענ"ד ואין לסמוך להקל אלא עפ"י שיסתור דברינו על פי האמת דבכה"ג ודאי מודה ר"ג לר' יהושע דלא מפי' אנו היין אלא ה"ז ממזר מספק (דברי המגיה כ' ב"ש בס"ק כ"ו ואם היתה פרוצ' ביותר חוששין כו' מיהו הרא"ש פי"ג כתב בשם ח"ג דאמרינן רוב בעילות מהבעל אפי' בפרוצה ביותר וכ"כ הגמ"י פט"ו כו' וכ"כ מהרי"ו דסוגי' דסוטה איירי לענין איסור כהונה אבל ליכ' חשש ממזר ומדייק כן מהרמב"ם כו' ולפ"ז יפה פסק מהר"ם פאדוא כו' ובט"ז השיג עליו כו' ואלו היה ראה דברי פוסקים אלו לא היה השיג דלרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזרות אפי' אם היה פרוצ' ביותר עכ"ל ואני אומר דגם הוא לא ראה דברי פוסקים אלו כי לית' לא באשר"י ולא בהגמ"יי רק מהרי"ו כ"כ דהסוגי' איירי לענין איסור כהונה ולא חשש ממזרת כו' כתב מהרא"י והד"מ הביאו וז"ל תמהני על מו' ישראל שכתב בפסקיו שאפי' פרוצ' ביותר אין חוששין לבני' משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי במיימון דמשמע בפשיטות דאפסול ממזרות קאי וכן פירש"י כו' ומ"ש הב"ש ומדייק מרמב"ם שכ' אם היא פרוצ' חוששין אף לבני' ומפרש הב"ש דהיינו לה ולבנים וחשש' שלה הוא לאיסור כהונה כן הוא החשש הבנים כו' בודאי אינו כן דהרמב"ם קאי על מה שכתב למעלה מזה דרוב בעילות מבעל וא"ח לבניה שהם ממזרים אבל היא אסור' משום זונה כתב אח"ז בפרוצ' ביותר חוששין אף לבניה וקאי אלמעל' דגם בניה ממזרים ולא כמו שהבין הוא דקאי אלה עצמ' ג"כ ומהרי"ו בעצמו ג"כ אינו מפרש כן בדבריו דמשום דכתב הרמב"ם אף לבנים מיירי באיסור כהונה אלא שמפרש ג"כ הא דקאמר הרמב"ם חוששין אף לבניה היינו באיסור כהונה ומ"ש מהרי"ו שכן הוא באשר"י פ' החולץ זה ליתא בהרא"ש שם וגם הטור והב"י וד"מ ופרישה וב"ח ושום פוסק לא הביא דברים אלו בשם הרא"ש וכי אפשר דלא הוי אשתמיט שום פוסק מלהביא דבר זה בשם הרא"ש בפרט הטור כתב בפשיטות דחוששין לבנים שהם ממזרים ולא הבי' דברי אביו שחולק בדבר ואפשר דמכח איזה סברא למד מהרי"ו כן בהרא"ש או שרוצה לפרש כן דברי הרא"ש דהרא"ש ס"ל כן דאיירי מדין כהונה כמו שמפרש כן הרמב"ם וגם מהרי"ו כ"כ בשם מרדכי ולית' גם במרדכי אלא במרדכי בפ' אלמנה לכ"ג כתב כלשון הרמב"ם ותו לא בודאי מפ' כן המרדכי כמו הרמב"ם ועפ"י דבריו כתב הב"ש בשם הרא"ש ובאמת כל הפוסקים הרמב"ם והטור ב"י ומהר"אי ומ"מ וד"מ ופריש' וב"ח לא ס"ל כן דאיירי מדין כהונה ואף אם הי הדעת הרא"ש כן הרי רש"י ותו' וכל הפוסקים הנ"ל לא ס"ל כן דאיירי מדין כהונה וגם מהר"מ מפאדו' בעצמו אינו סובר כן דאיירי באיסור כהונה ולא באיסור ממזרת דאינו כתב רק שנאמנת לומר מבעלה ולמד מתו' שם אבל בלית' קמן מודה שבני' ממזרים וא"כ כדין השיג הט"ז על מהר"ם פאדוי עכד"ה):
ט סָעִיף טז קודם שגירש' השני וילדה הוא ממזר מדרבנן הטעם שצריכה גט משני ולא חשבינן לזנות בעלמא דגזרינן שמא יאמרו הרואים הראשון חי סבורים ששני זה נשאה ע"י שגרשה הראשון וא"א גמורה היא ואם מוציא' בלא גט נמצא א"א יוצאה בלא גט הכי איתא פ' האשה רבה (יבמות דף פ"ח) וקנסן רבנן דתהוי הולד גם מהראשון ממזר והוה כאלו עבד' איסור' במזיד וסעי' זה היא דעת הרמב"ם פ"ו דגרושין שכתב שאין הולד (והא) (צ"ל ההוא) ממזר מדרבנן אלא אם נילך קודם גירושי הב' וכתב המ"מ וז"ל דודאי אחר שגירשה הב' אפילו אם היה הא' כמחזיר גרושתו משניסת הא קי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בהם חכמים אבל לא נתגרשה מן ב' עשאוה כא"א מן הב' מדבריהם עכ"ל מבואר כוונתו דאין שייכות פסול ממזרות אפילו מדבריהם אלא כשיש עליה שם א"א אפילו מדבריהם ולפ"ז ה"ה אם ילדה מן הב' אחר גירושי הא' דאינו ממזר אפי' מדבריהם כיון שאין עליה שם א"א מהראשון דחד טעמא הוא והא דלא נקיט האי מילתא דהוה כ"ש דהא בגירושי שני אין בהם צורך כלל דלאו אשתו הוא ואפילו הכי מועילים הגירושין דידיה לאפקועי מחשש א"א שהיתה עליה מן הב' כ"ש גירושי הא' שהם גירושין גמורין שיפקיעו שם א"א מן הא' נמצא לפי זה דכל שאין עליה שם א"א אף על גב דאסור לבא עליה לא הא' ולא הב' מ"מ אין שייכות ממזירות על הולד אף על גב שנולד באיסור ודבר זה הוא מסתברא דהא אפילו נולד באיסור דאורייתא כל שאינו מחייבי כריתות או מיתות ב"ד כגון א"א שזנתה לא (הוה) הולד שילדה מבעלה אחר כך ממזר אפי' מדבריהם כיון שאותו הולד אין בו איסור א"א אלא ביאה דאסורה לבעלה מכח דרשה דונטמא' כ"ש כאן דהביאה של ב' אינה אלא בטעות אלא שחכמים קנסוה לאסור ע"ז וע"ז לא שייך ממזר מדבריהם אל כשיש שם א"א באותו ולד ע"כ מועילים הגירושין הן של הא' הן של הב' שלא יהיה הולד ממזר (שנולד) אפילו מדבריהם אבל התוספות ריש פרק האשה רבה כתבו וז"ל אור"י אפי' לאחר שנתן הא' גט הוה ממזר מן הב' מידי דהו' אראשון שהולד ממנו עכ"ל ושם דף צ"ב כתבו נ"כ וז"ל דכי היכ' דקנסו גבי בעל ה"נ קנסו גבי בועל דאפילו אחר שמת בעל' או גרש' אסור בה והולד ממנו ממזר עכ"ל מבואר כוונת' דמה שהיה פשוט ביניהם דמן הא' הולד ממזר מדבריהם היינו אפי' אחר גירושי השני (דאיכ') (צ"ל דאי) תימא קודם גירושי הב' א"כ האיך ילפי מזה להולד מן הב' אחר גירושי הא' אלא (לדמי) (צ"ל ודאי) דגם בבעל מיירי אחר גירושי הב' ודבר זה פשוט היה בעיניהם מטעם דגרושי הב' אין מועילים כלל להקל דלא באו אלא מפני החשד של הרואים כמו שזכרנו בסמוך ולמדו מזה וה"ה לבועל שאין מועילים גירושי הא' להציל מחשש ממזר מדבריהם מן הב' (דברי המגי"ה מה שכ' הב"ש דאל"כ מנ"ל לחתו' דפשוט יותר דהוה ממזר לאחר הגט ע"ש הכניס הט"ז בדבריו שהוא פשוט בעיניהם דבר זה כו' עכד"ה) וא"כ חשש ממזירות דדבריהם כאן אינו מצד איסור של א"א אלא מצד דעבר על איסור דרבנן שאסרוהו עליו מצד הקנס ואע"ג דבא"א שהולידה מבעלה אחר שזנתה לא מצינו שגזרו רבנן שם ממזרות כדאמרינן לעיל דרוב בעילות אחר הבעל ובני' כשרים מ"מ כאן עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דהיינו בממזר של תורה אינו אלא מאיסור א"א או חייבי כריתות אבל כאן שהיא מותרת מן התורה לשניהם שהרי בטעות ניסת אלא שחכמים קנסו' ואסרו על שניהם ובזה דוקא גזרו משום דתידוק קודם שתנשא שלא תינשא שתהיה כל אשה נזהרת מזה משא"כ במזיד ממש לא חששו חכמים שמא פעם אחרת תזנה כ"כ התו' פ' החולץ (יבמות דף מ"ט ע"ב) (במי) שבא עלי' באיסור החי' הוה ממזר מדרבנן ודבר זה למדו התו' כיון דלגבי הבעל פשוט לדעת התוס' דאין גט הב' מציל להא' ה"ה דאין גט הא' מועיל להב' דהא בהד' מחת' מחתיני' התנא והנה הטור כ' בס"ס י"ז בהדי' וז"ל בד"א שלא גירש' הראשון אבל אם גירש' או מת אז לא הוה משני אלא ממזר דרבנן הרי שלא מועיל גט של הא' להב' בזה ה"ה כאן בפסול ממזירות דהא' אין מועילין גירושי הב' ולא דוצרך להזכיר זה כלל כיון דהפסול דממזרות דכאן הוא מצד שעבר על גזירות חכמים מה יועיל הגירושין והא דהזכירו בס"ס י"ז שם לא בא ללמוד דבר זה אלא שבא להשמיענו דאין שם ממזירות דאורייתא כ"ז ברור ונכון. שיש כאן מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' והטור בטעמים דהאי ממזירות מדבריהם וא"כ יש לתמוה מאד על הש"ע דפסק כאן כהרמב"ם דהגירושין של השני מועילים וא"כ כ"ש דגירושין הא' מועילים ובסי' י"ז סעיף ט"ו פסק כהטור דאמר דאחר גירושי הראשון ג"כ היה ממזר דרבנן עכ"פ מן השני והיינו כהתוס' והטור ובפריש' כ' ג"כ דהתוס' חולקים עם הרמב"ם בזה ותמה על שלא הבי' הב"י מחלוקתן זה ויותר ה"ל לתמו' שפסקי ש"ע סתרו זא"ז כמו שזכרנו ומו"ח כ' וז"ל ואע"ג דמן הא' לא קנסי' אלא בבא עלי' קודם שגירש' הב' שאני התם דליכא ממזר כלל מדאורייתא אבל השני דהוה ממזר מן התורה בבא עליה קודם שגירש' הא' הלכך אף בבא עליה אחר שגירש' הוה ממזר מדרבנן ועיין בשו"ת מהר"ל חביב סימן מ"ב עכ"ל ואין זה נכון דהא כתבו התוס' בהדי' דממזירות דרבנן של הב' הוא נלמד מממזירות של הא' לענין שלא מהני גירושין והאיך נחלק ביניהם והאמת דיש מחלוקת ולכ"ע עכ"פ הא' והב' שוים אלא לתוס' לא מהני בשניהם ולרמב"ם מהני בשניהם כ"ז ברו' למעיין. שוב ראיתי בתשובת מהר"ל חביב הנ"ל שהביא דברי התו' הנ"ל וכ' עליהם וז"ל ונראה שאן פי' מידי דהוה אראשון שהולד ממנו ממזר שאפילו אחר גירושי הב' ממזר מהא' אבל ר"ל דכי היכא דמדין תורה אין הולד מהא' ממזר אפילו בא עליה קודם גירושי ב' (הוה ממזר מדרבנן) ה"ה בב' היכא דלא הוה ממזר מן התורה כגון בא עליה אחר שנתגרשה מהב' דהוה ממזר מדרבנן עכ"ל וטעמו שם דבב' יש חומרא טפי דלא מהני לי' גירושי הא' כיון דלגבי ב' יש ממזר מדאורייתא היכי דל גרש' הא' משא"כ בא' שאין אצלו ממזר מדאורייתא בשום פנים ע"כ קיל לגבי א' גירושי הב' ואין נכון כלל וראוי לומר ע"ז יציבא בארעא וגיור' בשמי שמייא דגירושי השני אין בהם ממש כלל דבאמת נכרי הוא אליה אלא דהחמירו בו לתת גט וגט זה מהני להציל מממזירות דרבנן של הא' וגט הא' שהוא גט חיוב מן התורה לא יועיל להציל מן הב' מה שנולד אחר שהיא פנויה מן הא' ודו דמי הפריד בין הדביקים דהיינו בעל ובועל דחד איסורא אית בהו מדרבנן כמשמעות המשנה תצא מזה ומזה ואתה רוצה לחלק ביניהם לומר דקנס של הא' תלוי בגרושו חב' וקנס של הב' יהיה אפילו אחר הגט של הא' ומי הוא הנביא שיגיד לנו חילוק ביניהם מחמת איזה סברא אלא הדבר ברור דלהרמב"ם תלוי הממזרות דוקא ביש לה איסור א"א ומש"ה כל שהיא פנויי' מא' מהם אין כאן חשש ממזירות מן השני כלל ומהני גט בתרווייהו ולר"י תלוי הממזירות דרבנן אפי' בנתגרשה באיסור הביא' שיש עליה א"כ בתרוייהו יש ממזירות אפילו אם נתגרשה מא' מהם גם בתשוב' הנ"ל חזר אח"כ וכ' שיש מחלוקת בין הר"י להרמב"ם ושם פסק לענין הלכה כהרמב"ם מאחר שרבים כתבו וא"כ בשניהם מהני גט של א' לגבי הב':
י סָעִיף טז כיוצא בו פי' שהוא ג"כ נולד בסיגנון זה אבל שאר ספק ממזר דעלמא אסור ב"י דשם יש ספק איסור דאורייתא דאפילו בספק איסור כמ"ש בסי' זה לקמן:
יא סָעִיף יז אין לו תקנה ואע"ג דאי הוה כילה עבד הוה הולד כשר אפי' היא א"א דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר מ"מ כאן דצד חירות שבו קידושין תופסין בה והוה בישראל הבא על א"א שהולד ממזר:
יב סָעִיף כ לכתחילה שפחה אע"ג דממזר היי' בכל לאוין שבתורה והאך יעבור על לאו דלא יהי' קדש דקאי על איסור שפחה תירץ ר"ת דמדלא כתיב לא תקח שפחה אלא לא יהיה קדש וממזר הוא ממילא קדש שיצירתו בעבירה ודוקא ממזר לשפחה אבל ממזרת לעבד לא דהרי הבנים יהיה כמות' דאלו עבד אין לו יחוס. (דברי המגיה והב"ש כ' דלר"ת ממזרת מותר בעבד וכן ראיתי בתוס' דגיטין עכ"ל וליתא דאיסורא עכ"פ איכא מדרבנן לר"ת אלא דאיסור דאורייתא ליכא בממזר דממילא קדש ומשום תקנת הולד מותר לישא שפח' אבל ממזרת דליכא תקנת הולד אסור ובתוס' דגיטין מיירי בחצי עבד וחצי ב"ח דלית ליה נמי תקנתא לכן הקשו שפיר רישא ממזרת דכיון דליכא א"ד עכד"ה):
יג סָעִיף כג גר שנשא בת ישראל הרמב"ם כ"כ ותמ' הר"ן ע"ז דבשלמ' בגוי הבא על בת ישראל הולד ישראל ואסור בממזר' לפי שא"א לו להתיחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל כתיב אבל זה שישראל גמור הוא למה לא יתיחס אח' אביו ויה' נידון כגר דמותר בממזרת והרי יש כאן קדושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הזכר וצ"ע עכ"ל ולעד"נ לתרץ דכיון דכי אזלת בתר תחילה שהיה גוי היה ישראל גמור אסור בממזרת ואתה בא להוציא גר מכלל גוי שהיה תחילה מטעם שהוא ישראל גמור עכשיו מצד שאתה נותן לו שם משפח' בישראל א"כ הוה נמי בכלל ישראל ג"כ שאסור בממזרת בשלמ' בגר עצמו דמותר בממזרת הוא מטעם שלענין זה שיהיה מותר בממזרת לא נכנס הוא לקדוש' זו ונשא' עליו ההיתר שהי' בגיותו וכאלו הוא עדיין גוי לזה משא"כ בזה הבן שאתה עוקר ממנו שם גיות של אביו כיון שאתה רוצה לקרו' בו למשפחותם לבית אבותם האיך יהי' מותר בממזרת דכל שהוא בכלל קדושה זו אין עליו שם גיות כלל וכישראל גמו' כן נ"ל נכון:
יד סָעִיף כה הולד כשר דממ"נ כשר בין אם הוא של ראשון או של אחרון אבל אם (בא) אח"כ עלי' יש ספק דשמ' הבן שנולד כבר הוא של ראון ונמצא ביאת שני הוה ספק אשת אח שה"ל בן זה הבן שני נולד בביא' איסור:
טו סָעִיף כז או שאינו בפנינו בגמ' שמביא ב"י מפורש דאפי' ברוב פסולים אצלה והיינו בדיעבד שלא לאוסרה על הארוס אבל לכתחלה לא תנש' לכהן אם מת הארו' לא היא ולא העוב' עד דאיכא רוב כשרים אצלה אבל אם הוא מוד' לה אז מותרת לכתחלה לכהן והעובר ג"כ כשר לכתחלה דבזה אפי' ר' יהושע מוד' דכשר ומו"ח ז"ל כ' דבר זה בשם חכם א' והוא ללא צריך כי הוא מבואר בגמ' כמ"ש ב"י בשם הר"ן ועיין מ"ש בסעיף י"ד לענין אם הית' פרוץ ביותר:
טז סָעִיף כט בנים לכן אינו נאמן היינו לפסול אותו אבל לענין ירוש' נאמן כמ"ש בח"מ סי' רע"ט:
יז סָעִיף לג האסופי כו' זהו לשון הרמב"ם פט"ו דאיסורי ביא' ונבא' בס"ד הסוגיא לפי דבריו ומה שהקשה עליו הטור ביומא דף פ"ד אי' אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב פי' דאם ספק כותי הוא ספק ישראל מפקחין ואע"ג דרוב כותים חתם ה"ד אי דאיכא ט' ישראל וגוי א' בינייהו ונפל מפולת על א' מהם ואינו ידוע אם ישראל רוב' ישראל נינהו אלא פלגא ופלגא ספק נפשות להקל אלא דאיכא ט' גוים וישראל אחד ואשמועי' דאפ"ה חיישי' שמא ישראל הוא ומפקחין הא נמי פשיטא דהוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ל"צ דפריש לחצר אחרת ושם נפלה עליו מפולת על א' מהם ובכ"מ אמרינן דכל דפריש מרובה פריש הכא בפיקוח נפש לא אמרי' כן איני והאמר ר' יוחנן ט' גוים וישראל א' באותו חצר מפקחין לחצר אחרת אין מפקחין ל"ק הא דפריש מקצתו פי' רש"י בפריש כולה הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין ואע"ג דניידי לא אזלי' בתר רוב' הא דפריש מקצתייהו ולא ידעינן אי היה ישראל באותו חצר אזלי' בתר רוב' הואיל ולא אתחזק ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב ישראל ישראל ואם רוב גוים גוי מחצה על מחצה ישראל ואמר רב ל"ש פירש"י דאם רוב ישראל מחזיקינן לי' ישראל אלא להחיותו אבל ליוחסין לא פירש"י אם בת היא שיהא כהן מותר בה לא ואפי' במקום שאין חשש אסופי ואע"ג דרוב ישראל מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רוב' כדאיתא בספ"ק דכתובות שמואל אמר לפקח עליו הגל פירש"י דאם רוב ישראל אבל במע"מ לא וכ"ש ברוב גוים כי אתמרד שמואל ארישא אתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פיקוח נפש אינו כן דאפי' ברוב גוים מפקחין אם רוב גוים גוי למאי הלכת' פירש"י אליבא דשמואל כיון דאמר מפקחין כ"ש דמצו' להחיותו למאי הלכתא הוה גוי א"ר פפא להאכילו נבילות עד שיקב עליו גיורת אם רוב ישראל ישראל למאי הלכת' הוה ישראל ברוב ישראל טפי מבמע"מ אי להאכילו נבילות במע"מ נמי לא כפינן לי' להחזיר לו אבידתו מע"מ ישראל למאי הלכתא לנזקין כו' וכ' הרמב"ם פ"ב דהל' שבת היתה חצר שיש בה גוים וישראל אפילו ישראל א' ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו באותו חצר מפקחין עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים נעקרו כולם מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירת' פירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל וכל הפורש מהם כשהולכים הרי הוא בחזק' שפירש מהרוב לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין עכ"ל הרי לפנינו שלהרמב"ם בפירשו כולן אין מפקחין כי יש כאן רוב גמור היפך דברי רש"י דבפירשו כולן מפקחין כיון דאתחזק שם בחצר השני ישראל שהביא בכ"מ שחכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם על מה דמשמע מדבריו דפסק לפיקוח נפש אין מפקחין ברוב גוים היפוך הגמ' דבפקוח נפש אין הולכים אחר הרוב והשיב שכך הם דברי שמואל דסב' שאפילו רוב העיר גוים מפקחין אבל אנו אדברי ר' יוחנן סמכינן דאמ' ט' גוים וישראל ביניהם באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנ' בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש א' מהם בחצר אין מפקחין דמרובה פריש וה"ה לזה שפירש דרוב' גוים שאין מפקחין עליו גם רב חולק עליו כו' ואת"ל רב אין חולק עליו מ"מ ר' יוחנן חולק ע"ז ואמר בט' גוים וא' ישראל באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנ' הולך בפיקוח נפש אחר הרוב וידוע ששמואל ור"י הלכה כר"י עכ"ל ומביא שם שהרמ"ה השיג על הרמב"ם דאטו מי פליגי דר"י אדשמואל והלא רמינן להו אהדדי בגמ' ופרקינ' ל"ק הא דפריש כולה הא דפריש כו' וכתב שם שהשיבו להרמ"ה דהרמב"ם גרס אלא כי אתמרד שמואל כו' והדר בי' מתירוצ' דהא בפירשו כולהו כו' אלא אמרי' דשמואל אפי' ברוב גוים מפקחין ל"ש פירשו כולה או מקצתה כו' מ"כ ותמהתי על תי' זה דהא הרמב"ם בתשו' דלעיל כתב ואוקימנ' כשפרשו כולם כו' משמע שאותו תירוץ נשאר גם במסקנ' ונלע"ד דהרמב"ם ס"ל דע"כ לא מפרש התרצן דשמואל מיירי דוקא בפירשו מקצתייהו אבל בפירשו כולן מודה דאזלי' בתר רוב' ולא מפקחין דא"כ ק' מאי פריך דשמואל אהדדי מהאי דאמר ולפקח עליו הגל דוקא ברוב ישראל אבל לא ברוב גוים דהא התם מיירי באין שם קבוע אלא יש רוב גמור וכמ"ש הרמב"ם בתשו' הנ"ל בהדיא משא"כ דשמואל כאן מיירי דוקא בפירשו מקצתן דיש שם קבוע אע"כ דא"ש כלל למוקמי דברי שמואל דכאן בפירש מקצתן דוקא שהרי אמר אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב ש"מ דברוב גמור קאמר והיינו בפירשו כולן א"ו דאפי' ברוב גמור אין הולכים בפיקוח נפש אחריו והא דאמר ל"ק הא שפירשו כולן ה"ק אין קושי' על ר' יוחנן מדברי שמואל דר"י שפיר ס"ל להא דשמואל דאין הולכים אחר הרוב בפיקוח נפש ומחלק בין פירשו כולן לפירשו מקצתן אבל שמואל לא ס"ל כהא דר"י אלא בכל גוונא לא אזיל בתר רוב' בפיקוח נפש ואף שהלשון של ל"ק קצת דחוק לפ"ז ע"כ לו' כן מטעמא דפרישי' וע"כ שפיר פסק הרמב"ם כר' יוחנן ויש חילוק בין כולן למקצתן ותו יש קושי' בדברי רמב"ם פט"ו דאיסורי ביא' באסופי שנמצא בעיר כו' כמו שהעתיק כאן בש"ע דקדושי אשה מספק צריכה גט וברמב"ם זכר עוד מי שהרגו אינו נהרג (וכו' צ"ל וכתב) המ"מ הטעם כיון דאיכא מקצת גוים או ישראל קבועים בעיר וכמע"מ דמי וא"כ אמאי פסק אח"ז היה רוב העיר גוים מותר להאכילו נבילות כו' הא אין רוב גוים כיון דקבוע הוא וכמע"מ דמי ופשוט שבעמ"מ אסור להאכילו נבילות ובדרישה טרח לחלק בין חצר שדרו בו תחלה בחצר א' דקבוע מיקרי משא"כ בעיר כשדרין בו רוב כותים ומיעוט ישראל שכ"א בפ"ע כו' וכ"ז גרם לו שאשתמיטתי' דברי תוספות בפ"ק דכתובות דף ט"ו ד"ה דלמא אזלו כו' וז"ל וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית כו' משמע דמיירי שנמצא בשוק דשם אין קביעות והוה רוב גמור ומ"ה מותר להאכילו נבילות וזה לא דמי לרוב גוים לענין אם נפלה מפולת על א' דשם יש חילוק בקבע בגמרא אבל כאן באסופי אין חילוק בגמ' לענין נעקר ופירשו כולם או מקצתם דשם אין חילוק כלל בין קבוע או לא דאין שם קבע כלל בשוק אלא דמ"מ אין מועיל הרוב ליוחסין מטעם שכ' רש"י דתרי רוב' בעינן ובקידוש אשה דצריכה גט מספק דזה הוה כמו יוחסין דראוי להחמיר בו ומי שהרגו אינו נהרג אפי' ברוב ישראל דאע"ג דבפ"ק דחולין אמרינן דאזלינן בתר רוב' דאל"כ איך ממיתין את הרוצח דלמא הנרצח טריפה היה לא דמי לכאן דהתם המועט אינו לפנינו אלא שיש חשש שמא היה טריפה בזה אין הולכים אלא אחר הרוב משא"כ כאן דהמיעוט היא לפנינו ע"כ יש קצת מקום לחוש להמיעוט ע"כ אין הולכים אחר הרוב הזה אלא לענין הנוגע באותו ספק אבל המגיע לישראל חוששין להמיעוט הזה כנלע"ד בזה לדעת הרמב"ם ויליף לה מדאמר רוב גוים גוי למאי הלכתא להאכילו נבילות למה הוצרכו לפרוט דבר זה ולא אמרו דרך כלל שהוא גוי בודאי יש הרבה דברים שגוי וישראל נחלקים אלא ודאי דלאו לכל מילי הוה גוי מחמת רוב זה כמו שזכרנו ול"מ רוב הזה אלא לענין להאכילו נבילות שדבר זה נוגע על הגוי עצמו אם הוא עושה איסור או לא וכן ברוב ישראל בזה ל"מ אלא לענין אבידה דהי' ענין ממון אע"ג שיש איסור אם הוא גוי מ"מ עיקר' דאיסור' שלא להחזיר הממון לגוי ובזה סמכינן ארוב הזה משא"כ לענין הריגת ההורגו ליוחסין ולענין קידושין שהם איסורים שאינם נוגעים בממון לא אזלינן בתר רוב הזה להם אחר זה מצאתי כן במ"מ עצמו בדף ההוא אחר זה וז"ל דלא אמרינן אם רוב ישראל להרוג על קידושי' אלא ודאי כספיקא דיינינן דהשתא לגבי יוחסין אמרינן דלא בתר רוב' דישראל משום מעלה דיוחסין להרוג על קידושי' לא כ"ש כו' ולא מצאנו רוב כה"ג בדיני נפשות כך נ"ל עכ"ל הרי דאפי' ברוב הזה ספק קצת ולא כמ"ש המ"מ כאן דהוא קבוע ודוק:
יח סָעִיף לד מחצה על מחצה מצוה להחיותו הרמב"ם מרא דהאי פסק' ס"ל דהא דאמר רב ל"ש אלא להחיותו קאי על מע"מ אבל רש"י ותו' מפרשים דקאי דוקא על רוב ישראל ונראה טעמם דאי קאי גם על מע"מ למה במחצה אמרו דהלכתא לענין ניזקין ולא אמרו שמצוה להחיותו אבל הרמב"ם ס"ל דודאי ה"מ למימר כן אלא דקמ"ל רבות' לענין ניזקין וכעין שפירש"י ותוס' בענין אבידה דקמ"ל רבות' ע"ש דלענין להחיותו אין חידוש כ"כ דמפרנסים עניי גוים ה"נ בזה קמ"ל רבות' דהיינו ע"פ מה שביאר המ"מ בזה דאם נגח שור שלו לשור של ישראל משום פלגא ופלגא א"ל אייתי דאי' דלאו ישראל אנא ואתן לך אבל ברוב גוים חשבינן לי' כגוי ומשלם נזק שלם לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא עצמו מסופק אם הוא גוי או ישראל ונ"ל דזהו הרבות' דלא תימא כיון שאין לו חזקת ממון א"כ אפי' במע"מ נימא דפלגא ודאי משלם ליה ואידך פלגא ה"ל כממון המוטל בספק ואין שום א' מהן מוחזק (קמ"ל) דאז דין הוא כישראל גמור שפיר מהני לו חזקתו בזה וזה נכון לע"ד. וכתב עוד המ"מ דברוב ישראל אם נגח שור ישראל שורו של זה מסתבר' דפטור ואפי' ברוב ישראל דהא קי"ל דלא אזלינן בממון בתר רוב והיינו דאמרינן דוקא להחזיר לו אבידותיו לפי שאין להמוצ' חזקת ממון בה כלל אבל לשלומי ניזק' אפי' ברוב ישראל לא מפקינן מישראל לזה דאל"כ לאשמועינן רבות' דאפי' ברוב ישראל לניזקין כ"ש לענין אבידה עכ"ל ובטור כתב בזה וז"ל ואם נגח תורא דידיה לתורא ידישראל פלגא משלם ליה ואידך פלגא א"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לך אפי' במע"מ עכ"ל והאי אפי' פירשו וכ"ש ברוב ישראל אבל ברוב גוים פשיטא דמשלם הכל דחשבינן לי' כגוי וכמ"ש בסמוך בשם המ"מ ואין בזה מחלוקת בין הרמב"ם להטור והב"י הבין דמ"ש הטור אפי' במע"מ היינו דכ"ש ברוב גוים ואגב שיטפי' לא דק בזה ובדרישה העיד דברוב ספרים נשמט דבר זה מספר ב"י (ובמר שביאתו א"ה לא ידעתי מה זה) כי לסלק המבוכים שנזכרו ב"י ובדברי מו"ח ז"ל ובדרישה בזה:
יט סָעִיף לד וי"א דאפי' ברוב גוים כו' זה דעת הטור דפסק כשמואל דבפקוח נפש לא הלכו בתר רוב ולענין מצוה להחיותו פסק הוא כדעת רש"י ותו' שזכרנו בסמוך:
כ סָעִיף לה נאמנת החי' לומר כו' נראה דהך נאמנות הוא לעולם וראי' מדאיתא שם בפ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ג א)"ר חסדא ג' נאמנות לומר לאלתר ולא לאחר זמן פרש"י אבל כל שאר הנאמנים נאמנים נמי לאחר זמן עכ"ל והשיב שם חיה דת"ר נאמנת חיה לומר זה יצא ראשונה וזה יצא שניה בד"א שלא יצתה וחזרה כו' ואח"כ איתא שם ברייתא אחריתא ת"ר נאמנת היה לומר זה כהן כו' והיינו דין זה שנזכר כאן ואח"כ נזכר שם א"ר נחמן ג' נאמנים על הבכור היה אביו ואמו חיה ללאלתר אמו כל ז' אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים ופירש"י הטעם לשיעור שעדיין אין אביו מכיר אותו שלא יצא מתחת יד אמו לכנוס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו עכ"ל וא"כ הך נאמנות דחי' לענין זה כהן כו' שלא הוזכרו שם לאלתר ודאי אין חילוק בזה ובפרישה הקשה על מה שאין מחלק כאן ובח"מ סי' רע"ז מחלק הטור בין לאלתר או אח"כ לענין זה בכור ותירץ דכאן מיירי שאין אב ואם מכחיש' ושם בח"מ מיירי שנאמנות אפי' אב ואם מכחישם וכן בנאמנות כל ז' עכ"ל משמע שהוא ז"ל מפרש הך דהכא באם אב או אם מכחישין שיעור הנאמנות שלה דוקא לאלתר ובח"מ אם הם אינן מכחישין אות' נאמנת החיה אפי' לאחר זמן ולאלתר דהתם היינו אם הם מכחישין אותה אזי אין אנו משגיחין להם אלא לחיה וכן תוך ז' אין אנו מאמינים (אלא לה לא להאם) [צ"ל להאם ולא לה] ולא להאב ודרך זה אינו נכון לע"ד לא הכא ולא התם דאלו הכא אם מכחישין אות' ודאי אינ' נאמנת אפי' לאלתר דהא אמרינן כאן בגמרא כיון דלית להולד חזקת כשרות אפי' חד יכול לערער וזה פשוט כיון דחד יכול לערער ה"ה אביו דיכון דלא בעינן עדות כשרים שהם שנים ממילא אפי' קרוב יכול לערער כמו שיתבאר אי"ה בסי' י"ז לקמן לענן עדות אשה ע"ש (וכן מבואר סי' קנ"ה דכל היכא דא"צ עדים כשרים אף קרובים ע"ש בב"י בשם) וא"כ כאן אין החי' האמנת כלל נגד ערעור אב ואם והוא ק"U דהא התורה האמינה לאב לענין הבכורה דכתיב יכיר ובח"מ נמי א"א לומר דמיירי בהכחשת אב ואם דהא ע"כ אם ב' עדים יעידו שלא כדבריה ודאי נאמנים אע"פ שאין דרכם של עדים להכיר בענין ולד הנולד מ"מ אם אירע שאומרים שדקדקו ויודעים שפיר ודאי אין אחר ב' עדים כלום וא"כ ה"ה האב שהרי נתנה לו התורה נאמנות דכתיב יכיר ודאי אם הו' אומר שהוא מכיר בטוב לא הפסיד הכרתו שהרי אמרה תורה סתם יכיר ולא דוקא אחר ז' ימים אלא שאין דרכו להכיר קודם הברית ותו קשה ודאי אם אמו מכרת אותו בבירור למה תהא חיה נאמנת יותר ממנה ע"ז ודאי אמרינן יציב' בארעא כו' ותו דא"כ ה"ל לומר דהי' לאלתר מכאן ואילך נאמנת אמו עד ז' מכאן ואילך נאמן אביו לעולם ותו דלשון ג' נאמנים משמע בפעם א' נאמן כ"א אלא שיש חילוק עד אימת יש להם נאמנות ותו מלשון רש"י שכתב כל ז' שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת יד אמו משמע דאם אירע שיצאה מתחת ידה ודאי מתחל' הכרתו תיכף וע"כ סיים רש"י מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו משמע דאפשר לו להכיר אפי' תוך ז' אלא שאין מוטל עליו אלא הדבר ברור דלא מיירי בהכחש' כלל לא הכא ולא התם דאלו בהכחש' אין לחי' נאמנות כלל אלא דהענין בזה דהנאמנות הוא מדרבנן כמ"ש ב"י בשם הר"ן דנאמנות החי' לאו מדינ' אלא מדרבנן דהמניח לפי שעל הרוב א"א בענין אחר עכ"ל (ביאור) דבריו דודאי בכל דבר בעינן ב' עדות כשרים ואין להחי' ולא להאשה נאמנות אלא דעקרוה לדינא ונתנוה להחי' לפי שא"א בענין אחר על הרוב ובזה שיערו חז"ל להחי' דוקא לאלתר דאח"כ יש הכר' אחרת דהיינו האם ותו דאפשר שהיה טועה בהכרתו ולהאם עד ז' כיון שאח"כ יש הכר' אחרת דהיינו אביו ע"כ שבקוה אח"כ אדין תורה וגם האם אינ' נאמנת אחר ז' וזהו שכתב דתוך ז' אינו מוטל על האב להכירו ע"כ יש לתת נאמנות להאם ולא אחר ז' ימים דאז אזלינן בתר עיקר הדין אעפ"י שאין שם הכחשה מהאב וכאן נמי איירי שאין שום מכחיש וע"כ נתנו להחי' נאמנות והיינו שכ' הטור שנתערבו ולדותיהם דמשמע שאין שום מכיר אותם דאל"כ אין כאן שום תערובות אלא הכחשה בין העדות ונתנו חכמים (נאמנות) להחי' והיינו עד עולם כ"ז שלא בא שום עירעור ונ"ל לתת טעם לדבריהם דלענין בכור' בח"מ דאשה א' ילדה תאומים ורגיל להיות להם דמיון בצורתם וצריך הבחנה גדולה להבדיל ביניהם ע"כ לא האמינו להחי' אלא לאלתר אבל אחר כך לא דאפשר לטעות בקל משא"כ כאן בתערובות ולד משתי נשים בודאי במעט הבחנה יש היכר ע"כ האמינו לחיה על עולם כ"ז שאין ערעור כנלע"ד נכון בזה:
כא סָעִיף לו הולד שתוקי או אסופי בטור סיים בזה וממזרים ונתינים ודאי מותרים זה בזה והוא מדברי רמב"ם פט"ו דא"ב ושם סיים דהולד ממזר והטור לא הוצרך לכתוב האי דהולד ממזר דכתב קודם זה דספק ממזר או אסופי ושתוק יישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום א"כ מכ"ש שממזר ונתינה הולד ממזר ובחנם טרח מו"ח ז"ל לתרץ זה שלא הזכיר הטור שהולד ממזר ובב"י כתב והטעם שהולד ממזר מדתנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואין לזה פי' שהרי כאן עבירה בנישואין אלא המקור לזה מדאמרי' שם גר שנשא ממזרת דייש קדושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הפגום וה"ה בזה דממזר ונתינה והטעם דממזר מותר בנתינ' משום דקהל נתתינים לא אקרי קהל ה':
כב סָעִיף לז ה"ז ספק א"א פי' זון הגיו' שנשאה אסופי זה והטעם דאם לא היתה שם שפחה הראוי' לילד אלא הכל ישראל ממילא זה האסופי ודאי מישראל ויש לו קידושין ואשתו הגיורת א"א ודאי אבל השתא חיישינן שמא זה האסופי בא מאותה שפחה והוה עבד ואין לו קידושין באשתו הגיורת וכבר נתבאר בסימן זה דאסופי מעיר שרוב ישראל לא מהני ליה רובא לענין קידושין ולהוי כקדושי ישראל ודאי אלא לא הוה אלא קידושי ספק:
כג סָעִיף לז שמא היא אשת אביו פי' שמא אמו נתעברה מאביה של זו ונמצ' שאשתו הוא אחותו וכן באשת אחי אביו שמא נתעברה אמו מאחיה של זו ונמצא זו היא אחות אביו (דברי המגיה נראה שהוא טעות וצ"ל כל אשה שאביה פי' כו' מאביה של אשה זו כו' וכן באחיה קיים כו' שמא מאחי' של זו כו' עכד"ה):
כד סָעִיף לז ספק ממזרים לפי שיש להם קידושין ומגרשים שלא כדת תורתינו ונמצאו בניהם ממזרים:
כה סָעִיף לז אבל האנוסים הטעם דאלו אין נוהגין לא קידושין ולא גיטין ולפ"ז אותם האנוסים בין העכו"ם היה לחוש לבניהם דהם נוהגים להתיר נושתיהם עפ"י דת שביניהם ממילא שמא גם אלו אנוסים עשו כן ונשותיהם נתקדשו לאחר אלא דאין לחוש גם לזה דאין להם קידושין בגיותם דהא אין להם עדים ישראל ע"ז ואין חוששין לקדושין בלא עדים כשרים כנ"ל:
א סָעִיף א עולם. בפרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים דוד גזר עליהם. הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות ופסק הרמב"ם פי"ב מהא"ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותר להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא איסור דאורייתא. אבל אלו דחשיב אפילו נתגיירו אסורים. ואפילו ספק ממזר אסור לעולם הר"מ מטראני ח"א סי' ל"ד:
ב סָעִיף ה מאלו. כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל אומות שולדה כמוה:
ג סָעִיף יט לכהונה. כמו בכל כותי הבא על בת ישראל כדלקמן סי"ט וילפינן בגמ' דיבמות דף מ"ה מק"ו דאלמנה ע"ש. אלא שהרי"ף מסופק בזה אם הם פגומים לכהונה והרמב"ם פסק בפשיטות דכשרים לכהונה ע"כ בדיעבד אין מוציאין אם נשאת לכהן. אחרונים:
ד סָעִיף ו הפסול. דקי"ל כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:
ה סָעִיף ו לכהונה. אף ע"ג דביאתם בעבירה מ"מ הבת כשרה. ואין להקשות לפי מה שפסק המחבר כאן דגר עמוני שנשא בת ישראל דהבת כשרה אפי' לכהונה א"כ נסתר הק"ו דילפינן גוי וערל הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה מאלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום כ"ש גוי ועבד הא איכ' למיפרך גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עבירה בביאתו ואפ"ה בתה כשרה לכהונה כמו שהקשה תו' ביבמות ד' ע"ז ע"א ד"ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' והניחו בתימ' ע"ש. וא"כ למה פסק המחבר דגוי שבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה. ויש לומר דיש לנו עוד ק"ו מאלמנה לכ"ג שקדושין תופסין בנה פגום כ"ש גוי ועבד שאין קדושין תופסין שבנה פגום וע"ז ליכא פירכ' ומ"ט כתב הב"ח ול"ד לנכרי ועבד הבא על ב"י שהולד פגום משום דאין קדושין תופסין ולא כתב דק"ו הוא מאלמנה אלא ודאי דלא נעלם מעיניו קושית התוס' וכוונתו כמ"ש ע' ודו"ק דלא כב"ש וע' בחדושי בית יהודה ביבמות דף מ"ה שהקשה באמת כן שם למה יליף הגמרא דגוי ועבד דהולד פגום מק"ו דאלמנה מחמת שאין איסור' שוה בכל למה לא יליף מאלמנה מק"ו דקידושין תופסין ע"ש ומתרץ משום דבעי למימר הכל מודים ר"ל אפילו ר' יהושע אבל ר"ע פשיטא דמודה דהא לר"ע הולד ממזר מכ"ש דפגום הוי וא"כ אמטו להכי מוכרח לומר ק"ו השוה בכל ולא מתפיסת קידושין דלר"ע בחייבי לאוין נמי קידושין לא תפסי וליכא ק"ו כלל להכי אמר ק"ו לענין שוה בכל דאפילו לר"ע אתי שפיר הק"ו עכ"ל בית יהודה. א"כ לפי מה דקיי"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ שפיר מצינו למילף מק"ו דקדושין תופסין עיין ודו"ק:
ו סָעִיף ז מותרת. כלומר לאחר שנתגייר. וב"ח גורס הבת היא מצרית. לומר דהולכים אחר הפגום וח"מ כ' עליו שהוא טעות דהא בנכרית ולדה כמוה:
ז סָעִיף ח עמונית. ה"ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום:
ח סָעִיף ט האומות. אפי' ז' אומות:
ט סָעִיף י עומד. משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה וא"ל דא"כ דמצרים לא נתבלבלו האיך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א"י למצרים:
י סָעִיף יב רבו. עיין ב"ש שהקשה למה אוקמי בש"ס כשהשיאו רבו לו אשה ולא אוקמי בנשא לפני רבו הקושיא זו הקשה ג"כ ב"י וב"ח. ולדידי לא קשיא מידי דאיכ' למימר דכי הדר מוקמינן הברייתא דכותב שטר אירוסין לשפחתו באמר צאי והתקדש בו תו לא צריכין לאוקמי כשהשיאו רבו אלא מוקמינן לה כפשטא דשמעתת' דנשא הוא בפני רבו עיין ודו"ק. וכ"כ הכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ג':
יא סָעִיף יג פגום. ר"ל דלאו פגום לכהונה קאמר דבהדיא איתא בגמרא דמנדה אין הולד פגום אלא ר"ל שהוא פגום ומקולקל ואין משפחתו מיוחס ובזה ישבתי קושית הט"ז בי"ד סימן קצ"ו ס"ק י"ב ע"ש:
יב סָעִיף יד ממזר. הדיעה קמייתא היא דעת הרמב"ם. ויש מי שאומר הוא דעת ה"ג דגזרינן שמא ע"י שם בא לכאן כעובדא דשמואל וכתב הרא"ש אנן תלינן שבא ע"י שם אע"ג דהיא אינו אומרת כן. מיהו תוס' סוף קדושין כתבו אנן לא תלינן שבא ע"י שם אא"כ היא אומרת שבא. והב"י ס"ס קע"ח הביא תשובה א' ולפי התשובה י"ל דלא פליגי הרמב"ם עם ה"ג אלא דה"ג איירי כשהבעל אינו כאן והרמב"ם איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא והמחבר נראה דסבירא ליה לדעת הרמב"ם לעולם דהולד ממזר אפי' כשהוא אינו כאן. ואם הוא כאן ואומר שלא בא אז הולד ממזר ודאי דהוא נאמן לומר שאינו בנו ואם הוא אומר שבא והי' מכחשתו כתב בח"מ דהוא אינו נאמן להכשיר את הולד וי"ל דגם הרמב"ם מודה לזה ולמעשה צ"ע ב"ש עיין ח"מ:
יג סָעִיף יד דאשתהי. מיהו תוס' בנדה דף ל"ח כתב דלא קיי"ל אשתהי:
יד סָעִיף יד כ"כ. היינו יב"ח אבל אם ילדה בחדש העשירי אף שהוא יותר מרע"א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד בחדש העשירי ח"מ ב"ש. כתב מהריב"ל בח"ד סי' י"ט דאם יצא קלא דלא פסק שהיא פרוצה אם קול זה יצא אחר דאשתהי ודאי דלא אמרינן דמרעין לה לחזקה דמוכח מילתא דמשום דאשתהי מרננין אחריה אבל אם יצא קודם דאשתהי יב"ח יש להסתפק ועיין כנה"ג בהגהת הטור:
טו סָעִיף יד גורמים. מה שהקשה הב"ש מש"ס דר"ה מבשורת שרה וכו' ומה שתירץ דלהמסקנא דאמר יולדת לז' יולדת למקוטעים תו א"צ לומר דהיתה שנת מעוברת כו' ע"ש כ"כ בה"י ע"ש. ומ"ש הח"מ בס"ק י"ב דגם הששה חדשים של ימי נערות סגי בד"ח וב' ימים ע"ש לא משמע כן סוגית הגמרא בקדושין דף ע"ט ע"א אימת אלימא בתוך ששה בהא נימא רב וכו' ע"ש וגם הרמב"ם רפ"ב מהא"ב דין ב' כתב עד ששה חדשים גמורים ע"ש ועיין מ"ש הב"ש סימן ל"ד ס"ק ה':
טז סָעִיף טו מזנה. ה"ה אם באו עדים שזינתה ג"כ בניה כשרים דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל א"כ אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטינן שאף על רנון וקול כהן חושש לה מדין תורה ועיין כנה"ג שהאריך. וא"ל בסימן ו' סעיף י"ז פסק המחבר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ומותרת לכהן. תירצו אחרונים דרינון גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר. וב"ח כתב דכאן איירי בא"א דגרע טפי ולקמן איירי בפנויה ע"ש. ומ"ש הב"ש דבסוגיא דגיטין מ"ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא"א ואפילו הכי אין חוששין ע"ש. לא הבנתי דהמעיין בגמרא שם דף פ"ט ע"א ברש"י ובתוס' יראה לעינים דהדין עם הב"ח ע"ש. וכן משמע מש"ס כתובות דף ל"ו ע"ב. דהקשה שם והאמר רבא יצא לה וכו' משמע דבפנויה איירי ע"ש:
יז סָעִיף טו בבעל. משום דהבעל מצוי לה משא"כ בארוס אפילו אם בא עליה בודאי משום דאין מצוי לה ב"ש:
יח סָעִיף טו תורה. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין ומ"ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחלה ב"ש וכתב בשבות יעקב ח"ב סימן קמ"א דוקא בקלא דפסק אבל בקלא דלא פסק ודאי מוציאין ומהאי טעם פסק שם באשה א' שהיתה יושבת תחת בעלה ויצא עליה קלא דלא פסק שזינתה תחתיו ונתאלמנה ועמדה ונשאת לכהן כופין אותו להוציא דהוי קלא דקודם הנשואין עי"ש. ועיין מהר"י ווייל סימן כ"ד:
יט סָעִיף טו חללים. דהא אם זינתה תחתיו פעם א' אפי' נבעלה באונס נעשה זונה ואסורה לכהונה. ואם בא עליה בעלה אח"כ נעשו הבנים חללים אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ב"ש. אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במד"ה ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו וקודם הקול אז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכה ה"ה לאו חלל הוא והא בהא תליא ח"מ:
כ סָעִיף טו לבנים. ר"ל חשש ממזר כיון דלא שייך בה לומר רוב בעילות מהבעל. אבל לרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזר אפי' אם היא פרוצה ביותר עיין ב"ש וכנה"ג:
כא סָעִיף טז השני. הא לאחר שגרשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר דאפי' מחזיר גרושתו לא הוי ממזר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ״ה הוי ממזר מדרבנן כמ״ש בש״ע סימן י״ד סעיף נ״ו הרמב״ם וב״י וב״ח. והפרישה והח״מ חלקו וכתבו משמעות לשון התוס' ר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ז ע״ב) ד״ה הולד ממזר מזה ומזה כו' משמע דמראשון לעולם הוי ממזר אפי' אחר שגרשה השני ע״ש. והב״ח הסכים עם ב״י משום קנס כן הוא בשני אפילו אחר גירושי הראשון אבל אם גירש הראשון והשני וזנתה עם השני אין ממזר מן השני ע״ש: ודברי רש״י מוכיחין דאם החזירה הא' אחר גירושי הב' לא הוי ממזר מדרבנן שכתב שהולד ממזר מזה ומזה אם ילדה מב' ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר דרבנן ע״כ. הנה מבואר מדבריו דלא כתב דמראשון הוי ממזר מדרבנן אלא היכא דמשני הוי ממזר מדאורייתא והוא בלא גירושין. גם דברי תוס' מתפרשין בשלא גירשה הב' אז הוי מראשון ממזר שכתבו דף צ״ב ע״א בד״ה וחכמים אומרים וכו' ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל קנסוה ג״כ גבי בועל דאפי' אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ע״כ ואי מיירי בגירשה הב' היכן מצינו שקנסוה גבי בעל אלא ודאי בשלא גירשה הב' מיירי ועיין מ״ש המחבר בית יהודה בתוס' זה. איברא רש״י בדף פ״ט ע״ב ד״ה לאוסרו בבת ישראל כו' נראה הפך מזה. שכתב שם וקנסא בעלמא הוא ולעשות סייג לתורה ע״כ. משמע אפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר מא' מדרבנן ואסור בישראלית דאל״כ קודם גירושי הב' לא שייך לומר קנסא בעלמא ולעשות סייג הלא הסברא נותנת דאסור בישראלית כדי שלא יאמרו דממזר נשא ישראלית דהעולם יסברו שבא מא״א דמהאי טעמא צריכה גט משני כדי שלא יאמרו וכו' וה״נ כן הוא אלא ודאי דאפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר דרבנן דאז לא שייך לחשש זה ואפ״ה אסרו בבת ישראל ע״כ משום קנס בעלמא עיין מ״ש הרא״ש תחלת פרק האשה שהלך בעלה למד״ה ועי' סי' י״ז ס״ק ק״ע בב״ש ובסי' ט״ז ס״ק כ״ג בב״ש מ״ש ועיין כנה״ג סימן י״ז ובהגהת ב״י סי' תקצ״ד. ובסי' ק״נ בהגהת הטור סעיף א'. ועיין הרלנ״ח סימן מ״ב. ובתשובת מהר״א ששון סימן קצ״ו. והר״ם גלאנטי סימן ק״ך. גם את זה ראיתי מה שרוצה הב״ש לדחות הראיה של הח״מ שהביא מתוס' דף מ״ט ע״ב ע״ש ולא הבנתי דא״כ למה דחו תוס' והרא״ש דלא דמי דהתם קנסוה וכו' ע״ש למה לא דחו כפשוטא דהתם נמי כן באשה שהלך בעלה למד״ה אם גירשה ואח״כ בא בעלה עליה לא הוי ממזר דומיא דסוטה רק אם לא גירשה הוי ממזר מדרבנן דמיחזי כא״א. ובאמת צ״ע על רמ״א שהעתיק תוס' והרא״ש אם זינתה ואח״כ בא עליה בעלה אין הולד ממזר. הוא ללא צורך אחרי שפסק המחבר דוקא בא עליה קודם שנתגרשה משני הולד ממזר אבל לאחר גירושין אם בא בעלה עליה לא הוי ממזר ממילא הוי כזינתה ואח״כ בא בעלה עליה דזהו הדין בעצמו. בשלמא תוס' ורא״ש שהביאו סברי באשה שהלך בעלה למד״ה דאפי' לאחר שנתגרשה משני אם בא עליה בעלה הוי ממזר משום קנס וה״א דה״ה בסוטה הדין כן והוצרך לחלק דשם לא שייך קנס אבל לפי פסק ש״ע צ״ע. אשה שהיתה נשואה ואח״כ היתה בחזקת גרושה ולא היו עדים אלא קול ואח״כ הולידה ויצא הדבר בהיתר ד״מ ב״ש. מי שהוציאה בעלה על שחשדה עם פלוני וב״ד לא הזקיקוהו לכך מפני שלא היו שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור והלכה ונשאת לנחשד וילדת אותו הולד אפילו ממזר מדרבנן לא הוי הר״י אדרבי סימן קנ״ד:
כב סָעִיף יז ובניו כמותו. דאין לישא שום אשה אלא גיורת וכן בתה אינה יכולה לישא רק לגר ובניו ממזרים כמ"ש בסעיף כ"ב ב"ש:
כג סָעִיף יט כשר. עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף כ"ט אם האנוסים שנשתמדו בפרנקיאה אם בניהם הם כגוים גמורים ואם בא א' מהם על אשת חבירו דהולד הנולד מהם אם נתגייר מותר לבא בקהל או מאחר שבאו מזרע ישראל וישראל שנשתמדו לעולם הם נקראים ישראל משומד וקדושיו קידושין ממילא אם בא על אשת חבירו הולד הנולד הוי ממזר ע"ש ועיין בתשובת הרא"ש ח"א סימן מ"ו ובח"ב סימן ל"א:
כד סָעִיף כ שפחה. אבל ממזרת אסורה לעבד דהא אכתי הבנים ממזרים הם. מיהו תוס' בגיטין דף מ"ה ד"ה לישא שפתה. ובחגיגה דף ב' תוס' ד"ה לישא שפחה משמע דמותר לעבד לישא ממזרת רק הבנים הם ממזרים ע"ש: הרש"ך ח"ג סי' ט"ו פסק דוקא ודאי ממזר אבל ספק ממזר אסור בשפחה. אבל הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח פסק דאפי' ספק ממזר מותר בשפחה ע"ש:
כה סָעִיף כא הבן. ה"ה אם לא נתגייר אותו הבן ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר אחרונים:
כו סָעִיף כא בקהל. כי בעודו עכו"ם לא שייך ממזר דדוק' היכי דשייך קדושין:
כז סָעִיף כב בממזרת. דקהל גרים לא נקרא קהל. והיינו מצד ממזרת אין איסור אבל מ"מ אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים. ושפחה אסורה לגר דהא היא מוזהר על כל מצות. מיהו גר עמוני שרצה לישא שפתה מסופק הח"מ. וגר עמון שנשא ממזרת הולכים אחר הפגום שבשניהם והולד הוא ממזר עמוני ח"מ ב"ש:
כח סָעִיף כד ספק. ומדאורייתא מותר רק מדרבנן הוא דעשו מעלה ביוחסין:
כט סָעִיף כו אחר. אפי' אי לא דיימי מעלמ' מ"מ חוששין שמא זנתה עם אחרים וח"מ חולק היכי דלא דיימי מעלמ' ואחד מודה שבא עליה הוא בנו ודאי הואיל והוא מודה שבא עליה ומכ"ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה. ודברי הרב בהג"ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ"ש ס"ס ג' דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ"ש במיוחדת ח"מ וב"ש הסכים עם הח"מ במיוחדת לו והודה לדבריה דהוי בנו וכתב מ"ש רמ"א ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת זה קאי על אם אינו מודה לה אבל אינה מיוחדת אפי' מודה שנבעלה לו ואפי' לא דיימי מעלמ' חוששין שזנתה עם אחר. ועל קושית הח"מ תירץ הב"ש דלעיל איירי אם כולם כהנים דליכ' איסור דאוריית' ע"ש. ובתשו' כנסת יחזקאל שאלה נ"ו תירץ קושית הח"מ באופן אחר ע"ש. ובח"י תירץ הכא איירי שהבועל הוא ממזר ודאי וא"כ אמרינן לקולא שזנתה עם אחרים אפי' הוא מודה והראי' שכתב אם פלוני כשר הולד כשר ולחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים וא"כ לעיל גבי כהן הבועל הוא כשר לא אמרינן כשם שהפקירה וכו' ע"ש. ועיין בהרמב"ם פ"ג מהלכות יבום דין ד' ועיין ב"ש:
ל סָעִיף כו בנו. אם אשה א' תובעה לאחד ואמרה דהולד ממנו ויתן לה מזונות והוא כופר פטור אפי' משבועה. אע"ג אם תובע אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ"מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה ריב"ש סימן מ"א ועיין סימן קע"ז סעיף ה' בהג"ה וע"ל סימן כ"ב ס"ק ד'. וכ"כ בה"י ע"ש ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ"ה קמ"ו:
לא סָעִיף כו מיוחדת. עיין ס"ק כ"ט מש"ש:
לב סָעִיף כו וכשר. היינו כשהבעל אצלה. בתשובת מהר"י ווייל סימן ע"ד פסק אשה שנתגרשה וילדה דהולד כשר משום ס"ס שמא אחר גירושין זנתה ואת"ל קודם גירושין שמא זנתה עם עכו"ם ואם היא אומרת שזנתה קודם גירושין נאמנת לשוויה הולד לספק ממזר עכ"ל: וכתב ד"מ עליו דאיירי דבעלה לא היה אצלה דאל"כ תלינן בבעל ועיין מ"ש הב"ש:
לג סָעִיף כז ליורשו. א"ל הא לעיל פסק אף שהוא מודה אעפ"כ אמרינן שזנתה עם אחרים י"ל דבארוסה יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים משום דבארוס התירה עברה ואפקירה אבל לא באחרים. בה"י ופרישה. ולפי מ"ש לעיל בשם בה"י דלחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים לא צריך לזה הטעם. כתב בפרישה אם הוא בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינ' בכאן אז הולד ספק ממזר שמא מכותי נתעבר' ומ"ש בסמוך אם הוא מכחיש אותה הולד ממזר ודאי היינו כשהי' כאן ואינה אומרת מכותי הולד עיין ב"ש:
לד סָעִיף כז ממזר ודאי. דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו:
לה סָעִיף כז זונה. אדלעיל קאי כשאומרת מארוס נתעברה והוא מכחישה:
לו סָעִיף כז לא תצא. אבל לכתחלה אסור'. אם היא אומרת שאינו מארוס והוא שותק הוי ספק ממזר על פיה ואם היא אומרת שאינו מארוס. והוא אומר ממנו עיין בסמוך בהג"ה:
לז סָעִיף כז דאיסור'. ואם יש ידים מוכיחות שמשקר אין אומרים הא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסור' הראנ"ח ח"א סי' מ"ח:
לח סָעִיף כח לאחרים. דלא שייך בארוס לומר רוב בעילות מארוס דלא שכיח אצלה כ"כ:
לט סָעִיף כט לפוסלו. אפי' אם זנתה בודאי תולין בבעל הגה בסעיף כ"ו:
מ סָעִיף כט שאומרת וכו'. אבל אם בודאי בא עליה הארוס ולא דיימי מעלמ' לכ"ע היא אינ' נאמנ':
מא סָעִיף כו וי"א דהוא נאמן. וכן הלכה נ"י בשם הריטב"א. ואם הארוס אינו כאן והיא אומרת שבנה ממזר אינו אלא ספק ממזר כמו בפנויה שבסעיף כ"ו ב"ש:
מב סָעִיף ל ישראל. ואם בא על בת כהן אינו אוסר בביאתו ב"ש:
מג סָעִיף לא אסופי וכו'. גויה שהביאה ילד' ואמר' שיהודית נתנה לה להניק' ולא מצאה עוד ומכרה הילד' לישראל דיינינן לה כגויה וכשתטבול הרי היא גיורת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ט:
מד סָעִיף לג כותי. ויש כאן חשש שמא ממזר הוא ואסור בבת ישראל ואסור נמי בממזרת. ואפי' ברוב עכו"ם אסור בממזר' אחר שנתגייר ואסור בבת ישראל כ"ה לשיטת הרמב"ם ולהראב"ד ברוב עכו"ם מותר בממזרת ומותר בבת ישראל. ואפי' במחצה על מחצה מותר בממזרת ובבת ישראל ואי איכ' תרי רובא עכו"ם אזלינן אחר תרי רוב' ואם יש סי' באסופי כמ"ש בסעיף הקודם דאינו ממזר רשאי ליש' אשה ולא חיישינן. שמא ישא אחותו עיין ב"ש:
מה סָעִיף לד נבילות. מכ"ש דאין מחזירין לו אבידה ולענין נזיקין חייב לשלם נזק שלם:
מו סָעִיף לה א'. אע"ג דקי"ל ערעור חד לאו ערעור מ"מ כאן דלית' לולד חזקת כשרות מהני אפי' ערעור חד. וכאן מיירי אפי' אם הערעור הוא אחר שהעידה החיה עיין ב"ש:
מז סָעִיף לה יחוס. היינו כשעד זה מעיד עליו שהו' כשר ומערער על עדותה אז הולד כשר ע"פ עדותו. אע"ג דבחדר זה יש ג"כ ממזר מ"מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע"א נאמן להכשירו והיינו עד כשר ואז נדחה עדות החיה. ומ"ש ואין לו יחוס היינו דהעד זה א"י יחוסו אלא מעיד דולד זה אינו ממזר הוא ב"ש:
מח סָעִיף לז א"א. היינו בלא טבל ולא הטבילוהו ב"ד ונשא גיורת שלא כדין דהא ממזר הוא ספק כותי ואסור בגיורת:
מט סָעִיף לז הקראים. עיין בתשובת הרא"ם ח"א סי' נ"ח. ובהר"מ מטראנ"י ח"א סי' ל"ח ובהרש"ך ח"ג סי' ט"ו. ובתשוב' ר' בצלאל סי' ג' ובהרדב"ז ח"א סי' רי"ט:
נ סָעִיף לז אבל האנוסים. ע"ל ס"ק כ"ג מש"ש בענין אנוסים שבפראנקאיה:
א סָעִיף ה הולד כשר. ע' בס' יערת דבש ס"א דרוש י"ז מ"ש שם וז"ל ידוע מ"ש בגמ' לכמה דיעות כותי הבא על בת ישראל הולד ישראל אלא שנקרא ממזר ולמ"ד הולד כשר הולד כותי אבל למ"ד הולד ממזר הרי הוא ישראל רק ממזר וא"כ דריוש שהיה בן אסתר היה ישראל רק ממזר כו' עכ"ל. ובתחילת ההשקפה תמהתי מאד מה ראה על ככה לומר דלמ"ד הולד כשר הולד כותי ומשום הכי הוצרך להסמיך הדרוש שלו רק אליבא דמ"ד הולד ממזר דהוא דלא כהלכתא דהא אנן פסקי' דהולד כשר ובאמת מסתימת כל הפוסקים נראה דהולד כשר והוא ישראל גמור. הן אמת דפסקי תוס' פרק עשרה יוחסין סי' קמ"ב כ"כ אך בדברי התוס' שם דף ע"ה ע"ב בד"ה ור' ישמעאל אין הכרח לזה כמ"ש מהרש"א שם וגם כתב שדברי רש"י סתרי אהדדי בזה ע"ש וע' עוד במהרש"א יבמות ט"ז ע"ב בד"ה אמוראי ודוק. ואם כי אין משיבין על הדרוש אך דבר זה לא נצרך כלל לענין הדרוש שלו דאדרבא יותר היה נכון דרושו אליבא דהלכתא דהולד כשר וגם הוא ישראל. שוב ראיתי בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב דין ג' האריך הרבה בדין זה וכתב שם ליישב הסתירה בדברי רש"י שהקשה מהרש"א הנ"ל דלעולם דעת רש"י דהולד ישראל ומ"ש בפרק האומר דף ס"ח דהולד כשר ע"י שנתגייר לא כ"כ אלא לפום מאי דס"ד התם דכל היכא דשדי' ליה בתר ישראל הולד ממזר כו' אך דברי כן תוס' סתרי אהדדי והאריך עוד בזה ובסוף דבריו הביא ראיה עצומה דהוא ישראל גמור מסוגיא דבכורות דף מ"ז (ובי"ד סי' ש"ה סי"ח) דמבואר שם דחייב בפדיון ואי היה צריך גירות אמאי חייב בפדיון הא בבניך כתיב אלא ודאי דכשר לגמרי והרי היא כישראל גמור ע"ש: ושוב מצאתי בתשו' חמדת שלמה סי' ב' ג' פלפול גדול בדין זה. ודעת מליסא ז"ל דהיה צריך גירות כפשטות לשון רש"י בקדושין ס"ח ע"ב ד"ה לימא קסבר רבינא ומה שתמה מהרש"א דדברי רש"י סתרי למ"ש בדף ע"ו בד"ה ופרכינן כתב הוא ז"ל ליישב בטוב טעם ולחלק בין נולד מן העכו"ם לנולד מן העבד דאין לו חיים. אלא דאעפ"כ אסור בממזרת דשאני גירות דידיה מעכו"ם גמור ואין לדמותו לגרים דעלמא וראיה לזה מבכורות מ"ז (שהזכיר השעה"מ הנ"ל) והטעם לפי המבואר ביבמות ס"ב דרק בגיותן אית לעכו"ם חיים. אבל בגירותן ל"ל חייס ולפ"ז גירות צריך משום דכל זמן שלא נתגייר עדיין נתייחס אחר אביו אבל כשמתגייר תו לית להו חיים וממילא אחר הגירות שדינן ליה בתר אימיה והוי כישראל גמור ודינו כבכור ישראל וחייב בפדיון ואסור בממזרת ג"כ מה"ט. והגאון בעהמ"ח ז"ל האריך לחלוק עליו וכתב דמרש"י הנ"ל אין ראיה לפי המסקנא ועתוס' פ' החולץ (יבמות דף מ"ז) מוכח אדרבא דא"צ גירות וגם מוכח כן משיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקי בכותי ועבד הבא עב"י דהבת אינה פגומה לכהן ואי הוי צריכה גירות וודאי הוי פגומה לכהונה וכן מבואר בפשיטות מדברי הרא"ם פרשת אמור ומדברי הרמב"ן וחכמי הצרפתים שהביא שם וכן מבואר מגדולי האחרונים הב"ש רסי' ד' והט"ז והש"ך ביו"ד סימן רס"ח סעיף קטן וי' דאי דהכי הלכתא דאין צריך גירות ע' שם. גם בתשובת נודע ביהודה תניינא סימן ק"ן מבואר שתופס בפשיטות דאין צריך גירות ובעדת ישראל מתחשב לכל דבר שבקדושה ע' שם וכן נראה דעת הגאון בעל תפארת למשה ביורה דעה סימן רס"ז הבאתיו בפ"ת שם ס"ק י"א מדמתיר למוהלו בשבת עיין שם וכן מבואר בתשובת ברית אברהם סימן ב' אות ב' וסימן ו' אות ו' ע"ש מ"ש בזה:
ב סָעִיף ה אלא שפגום. ע' בתשובת משכנות יעקב סימן ב':
ג סָעִיף ה לכהונה. עבה"ט מ"ש ע"כ בדיעבד אין מוציאין (וע' באה"ג אות י') וע' במל"מ פי"ז מהא"ב סוף דין ז' שהזכיר שם דברי ה"ה בפט"ו דין ג' שכ' וז"ל הרמב"ן העלה הדבר בספק וכ' דאם נשאת אין מוציאין אותה מידו והולד ספק חלל עכ"ל ותמה עליו המל"מ דהא למ"ד הולד פגום דבר תורה הוא דהא מק"ו מאלמנה מייתינן לה וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו"ל למיזל לחומרא כדין ספק גרושה או ספק זונה שפסק הרמב"ם דמוציאה בגט וכ' ה"ה שזה פשוט דספיקא דאורייתא הוא וא"ל דס"ל להרמב"ן דמדרבנן הוא וק"ו לאו דוקא דא"כ למה הולד ספק חלל כו' יעו"ש שהניח בצ"ע וע' בס' יש"ש פ' החולץ שתמה עליו כן. וע' בס' שעה"מ עט"ו מהא"ב דין ג' שכ' ליישב זאת עפמ"ש בתשובת מהריב"ל ח"ד סימן י"ט שנסתפק שם היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיסור ערוה קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר ערוה או דילמא כיון דכופין אותו לגרש אזלינן בתר המיקל כי היכא דלא ליהוי גט מעושה כו' יעו"ש מעתה י"ל דהרמב"ן ז"ל תופס לשון אחרון של מהריב"ל וס"ל דדוקא בספק גרושה דמציאות כגון ספק קרוב לו וכיוצא מוציאין אותו בע"כ כיון דס' דאורייתא הוא וד"ת מוטלת עליו לגרשה הו"ל גט מעושה כדין אבל הכא דמספ"ל הלכה כמאן אין מוציאין אותה בע"כ כיון דאם הלכה כמאן דמיקל הו"ל גט מעושה וזהו שדקדק הרב ז"ל אין מוציאין אותה מידו ולא כתב לא יוציא לאשמעינן דדוקא בע"כ הוא דאין מוציאין מידו עכ"ד ע"ש. וע' עוד מדין זה בתשובת ברית אברהם מסי' א' עד סי' ט' וגם בתשובת נחלה ליהושע סי' י"א:
ד סָעִיף ו אפי' לכהונה. עבה"ט סק"ה וע' בס' היד החזקה בדיני ספק דאורייתא סי' א' סעיף ד' שכ' עליו דשלא כדת השיג על הב"ש וגם הקושי' של חידושי ב"י אינו כלום דל"ש הק"ו בסיגנון זה דהיא הנותנת הואיל דבאי כותי ועבד לא תפסי הקידושין לכך אין הולד פגום. והראיה דהרי מאן דסבר דכותי ועבד הבא עב"י הולד כשר אף לבא על אשת ישראל אף אם ישראל בא על אשת חבירו הולד ממזר אלמא דיש סברא ג"כ איפכא הואיל דגבי כותי אין קדושין תופסין עדיף לגבי ולד כו' ע"ש:
ה סָעִיף ז היא מותרת. עבה"ת ועיין בתשובת ברית אברהם סי' ו' אות י' מ"ש בזה:
ו סָעִיף י ומואבי ואדומי. עיין בשאילת יעבץ ח"א סי' מ"ו מ"ש בזה:
ז סָעִיף י דכל דפריש. ע' בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב דין כ"א שכתב דמשום הכי אצטרכי לטעמא דכל דפריש לענין שיהא מותר לבא בקהל אפי' מדרבנן אבל מדאורייתא בלא"ה שרי דעמוני ודאי הוא דלא יבא אבל עמוני ספק יבא כדאמרינן גבי ממזר עש"ב:
ח סָעִיף י באיסורו עומד. עבה"ט בשם מרדכי ועיין בס' בר"י שהאריך בזה:
ט סָעִיף יד בעלה במדינת הים. ע' בתשובת ברית אברהם סי' פ"ו אות י"ז מ"ש בזה:
י סָעִיף יד הולד ממזר. עמ"ש לקמן סימן קנ"ח סק"ג:
יא סָעִיף יד יותר מי"ב חדש. כתב בר"י ואם אשתהי יותר תלתא יומא לית לן בה דשמא לא קלטה עד יום השלישי הרב גן המלך סימן קכ"ח אבל הרב מהר"י זאבי חקק וחצב מלשון הרמב"ם ולשון מרן דלא מנינן י"ב חדש אלא מיום הפרישה עכ"ד ע"ש:
יב סָעִיף יד דאמרינן אשתהי עבה"ט ועיין בס' בר"י אות ז' שהביא דמהרש"ל ביש"ש פ' הערל סימן כ"ט שקיל וטרי טובא להעמיד ההלכה כרבה תוספאה וכן הביא בשם מהרי"ל ע"ש (ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס צט העתיק שם לשון מהרי"ל בזה ומה שתמה הכנה"ג עליו והוא ז"ל כתב לפרש דבריו ולהסיר תמיהת הכנה"ג מעליו) וכתב עוד הרב בר"י אות ח' דמ"ש בס' גן המלך סי' ק"ל באשה שהלך בעלה למדה"י וילדה תיכף לפרישתו ואחר כמה חדשים (לז' או ט') ילדה עוד תלינן לומר שהוא מן הבעל ומכשרינן ליה דאף דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מ"מ מיעוטא יש דמתעברות עובר שני אין לסמוך עליו דלכל השיטות אין חוזרות ומתעברות ולד קיימא ואין כאן אפי' מיעוטא ולכן הולד ממזר וגם בס' יד אהרן תמה עליו בזה ע"ש. ובאות ט' שם כתב אמנם אשה שטבלה אחר הפסח ואח"כ הלך בעלה למדה"י וילדה בעשי"ת ושוב ילדה עוד בשבת הגדול לפום ריהטא נראת דיש מקום להכשיר הולד דיש לתלות דאחר הפסח כשטבלה נתעברה תאומים והאחד נולד לז' חדשים והשני אישתהי עד י"ב חדש ויש ראיה דאמרינן אישתהי בכה"ג מסוגיית נדה דף כ"ז ועמ"ש התוס' ד"ה אלא ועמ"ש הרשב"א והר"ן בחידושי נדה דף כ"ה והדבר צריך ישוב ע"ש (ועיין בתשובת חתם סופר סי' ה') ועיין בתשובת נו"ב תניינא סימן פ' ע"ד האשה אשר ילדה תאומים לט' חדשים מלאים שבעלה בעל אותה ונסע ממנה ובכלות ט' חדשים ילדה תאומים ולכן הבעל חושש שזינתה מחמת שמצא בספר דרוש שאי אפשר לתאומים להתעבר מביאה אחת. וכתב הנה הבעל הזה עונו ישא וחושד בכשרה ודברי הדורש הבל הוא ונגד כמה מקומות בש"ס ואדרבא נהפוך הוא שא"א להתעבר תאומים בשני ביאות זה אח"ז שיהיו שניהם בני קיימא כו' עיין שם:
יג סָעִיף יד ודוקא שלא ראו בא כו'. דין זה הוא מתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ה שכ' על עובדא דידיה וז"ל ובנד"ז אילו היה עידי כיעור נראה דכל אפין שוין שהיא אסורה לבעלה דכיון שיש עדים שראו דבר מכוער וילדה כמו כן לסוף י"ב חדש בהא ודאי לא אכשר רבה תוספאה דכיון דאיכא עידי כיעור לא אמרי' אישתהי עכ"ל ע"ש. ושם לא הי' השאלה לענין הולד כי הולד לא הי' בעולם ולא הוצרך לדון עליו רק לענין האשה אם מותרת לבעלה אך מדכתב בהא ודאי לא אכשר רבה כו' ממיל' מבואר הדין שכ' הרמ"א ז"ל כאן לענין הולד דחיישי' ליה. וכן מדברי הרמ"א בכאן שכ' לענין הולד דחיישי' ליה דלא אמרי' אשתהי בכה"ג ממיל' מבואר הדין שכ' בתשובת מיימוני לענין האשה דאסורה לבעלה (ומיהו יש לדחות דזה אינו מבואר כ"כ דלענין האשה איכא ס"ס להתיר דשמא אישתהי ומבעלה נתעברה ואת"ל מאיש זר אכתי שמא באונס משא"כ לענין הולד אין חילוק בין אם נבעלה ברצון או באונס וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' י"ט) ועמ"ש לקמן בסמוך ס"ק י"ד ובסי' י"א ס"ח י"א:
יד סָעִיף יד דבר מכוער. ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' צ"ט שכ' מדסתם הרמ"א ולא ביאר לנו מה נקרא כיעור ומה גבול יש לו משמע דסמך על הכיעור דבסי' י"א וכן מבואר להמעיין בתשו' מיימוני שם דהדבר ברור דכל כיעור דלא מתסרא להשאלתות לא מתסרא גם בהצטרף ריעות' דילדה ליב"ח. ומה"ט נ"ל ברור ג"כ דבנתיחדה בדרך איסור וילדה ליב"ח דלא אסורה דהא בשביל יחוד לחוד לא מיתסר' להשאלתות כו' אולם מלישנא דהב"ש ס"ק י"ח שכ' הטעם דבדבר מכוער אסורה בילדה ליב"ח דלא אמרי' אשתהי אלא כשיש לה חזקת כשרות משמע דכוונתו כיון דעשתה שלא כדין אתרע חזקת כשרותה ולענ"ד א"א לומר כן כו' ע"ש. וכ' עוד דמה דמשמע מדברי הרמ"א כאן דכל כיעור המוזכר בסי' י"א אסורה בילדה ליב"ח והיינו אף כיעור דיוצאים ממקום אופל יש לפקפק דהא מרא דהאי שמעתא הוא מהר"ם בתשו' מיימוני שם ואיהו ס"ל דכיעור דאופל לא הוי בכלל כיעור (ע' ברא"ש פ"ב דיבמות) א"כ היה לנו להקל בכיעור דאופל עם ילדה ליב"ח. והגם דמי ירום ראש להקל נגד דעת הרמ"א ז"ל אך עכ"פ הותרה הרצועה לדון במה דאפשר דלא הוי בכלל אופל כו' ע"ש ובסי' ק' דהגאון בית מאיר פקפק עליו ובסי' ק"א השיב לו הגאון רע"ק ז"ל ומסיים וז"ל אך להיות שמעכ"ת מפקפק בדבר דאפשר דבכל כיעור דעלמא ואפי' ביחוד בדרך איסור בילדה ליב"ח י"ל דאסורה חלילה לי להקל נגדו עכ"ל:
טו סָעִיף יד לא אמרי' דאישתהי. ע' בתשובת רע"ק איגר שם בס"ס ל"ט שכ' וז"ל גם מה שפרסה נדה אחרי שהלך בעלה ממנה דבזה כתב מעלתו דבכה"ג יש לאוסרה בילדה ליב"ח כו' לענ"ד הרי מבואר להדיא במתני' פ"ק דנדה דמעוברת משהוכר עוברה הוא דמסולקת דמים ולא קודם לכן ולהדיא כתב הכנה"ג בשם הרדב"ז ח"א סי' י"ב דאם טוען הבעל שאינו בנו שכשהלך הניחה בנדתה ומודה שקודם וסת בא עליה. אם אין בין ביאה אחרונה שמודה הבעל ללידת הולד יותר מיב"ח הולד כשר ע"ש (וכ"כ עוד שם בסי' קכ"ח דמה שפרסה נדה אין זה ראיה כלל לו' שאינה מעוברת. והוסיף שם עוד דאף דעינינו רואות בנשי דידן דמיד כשנתעברו מסולקות דמים ונשתנו הטבעים מ"מ הא חזי' בי"ד סי' קפ"ט וק"צ שנזכר שם מעוברת משהוכר עוברה ולא נזכר רמז באחרונים שלדידן אף בלא הוכר עוברה כן ע"ש וע' עוד בזה בתשו' נו"ב סי' ס"ט יובא בקצרה לקמן סי' קנ"ו סק"ה עמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' קצ"ד דסק"ג) . וכתב עוד דמ"ש בתשובת יד אליהו סימן פ"ד דדוקא בילדה ליב"ח מותרת אבל בילדה ליו"ד או לי"א חדשים אסורה דאינו משתהי רק לט' חדשים או ל"ב חדשים. לענ"ד א"צ לחוש לדבריו דהרי הח"מ וב"ש משפט פשיטא להו להכשיר בילדה לי"א חדשי' והכי דייקא גם לישנא דהרמב"ם וכן מבואר מדברי מהרי"ל שהובא בכנה"ג ע"ש:
טז סָעִיף יד וחיישינן ליה. עיין בתשובת רע"ק איגר ס"ס ק' בתשובת הגאון בעל בית מאיר שמצדד להתיר הולד בעובדא שנשאל עליו (יובא לקמן סימן י"א ס"ק י"א דילדה קרוב לי"א חדשים והיה עדות על ענייני כיעור אך לא עידי כיעור ממש) וכ' הגם דמצד שלא היה עידי כיעור ממש קשה להתיר דאפשר מדלא כתב הרמ"א לעיין בסימן י"א מה נקרא כיעור רק כ' סתם אבל אם ראו בה דבר מכוער אפשר דר"ל כל הנקרא כיעור בעיני העולם. עכ"ז נראה בגוף הדין לא גרע מדין פרוצה ביותר דמבואר שם (לקמן סעיף ט"ו) דחוששין אף לבנים ומ"מ היא נאמנת כו' ה"ה בזה אם האם מעידה שלא בא עליה אדם חוץ מבעלה והוא ודאי מבעלה נאמנת להכשירו. ומ"ש הר"ם בתשובת מיימוני בהא לא אכשר רבה היינו ע"ד הנאמר בגמ' סתם עבד עובדא ואכשר דמשמע בלא בדיקת אם ואפי' מתה בלא בדיקה ע"ז גזר אומר דלא היה מכשר בסתם אבל בעמידה לא. ובעובדא דהר"ם לא היה הולד בעולם ללון עליו ולא נחית לבאר. ושוב דחה היתר זה (דהא הט"ז הקשה שם כיון דאינה נאמנת לגבי נפשה כ"ש לגבי הולד כו' אלא דבספרו בית מאיר כתב ליישב ולחלק דגבי דידה הוי ריעותא כמו ברי וברי אבל לגבי הולד אף דפרוצה ביותר שייך הברי דיודע' שולד זה מבעלה ולפ"ז בנ"ד בכיעור וילדה ליב"ח דל"ש כן אינה נאמנת לגבי הולד כמו דלא מהני להכשיר עצמה) אך כתב דעדיין יש מקום להכשירו ע"פ דברי מהרי"ו הובא בב"ש ס"ק מ"ג דהיינו מפני שיש בעובר ס"ס דהא אף עם ע"כ מידי ספק לא נפיק דשמא מבעלה כדדייק לישנא דהרמ"א דחיישינן ליה ואת"ל מזנות שמא מעובד אלילים דהולד כשר כו' והאריך בזה וכתב בסוף דמדברי הר"מ הנ"ל אין ראיה מדלא היה בנידון דידיה לדון על הולד ולא נחית לדבר זה ואך כתב שלא היה רבה מכשיר בפשוט מטעם דאישתהי לחוד והרמ"א ז"ל נגרר בתרי' לכתוב סתם חיישינן ליה ואפשר דנ"מ בעיר שכולה ישראלים או שאין רגל הכותים מצוי ברחוב ישראל ולא רגל ישראל ברחוב הכותים. ומכ"ש בנ"ד שלא היה עידי כיעור ממש כו' ע"ש (ובסוף התשו' שם כתב וז"ל תו יש ספק אתי אם אפשר לפסוק דין פסול קהל האידנא ע"פ העדים שעליה מפני שהוא כמו שלא בפניו ופיסול קהל ודאי הוי דיני נפשות ממון עש"ך בח"מ סי' ל"ח ות' מהרי"ט ח"ב סימן ל"ו ותשובת הרמ"א סימן י"ב ותשובת פני ארי' סימן ק"ט עכ"ל): ושם בסימן ק"א בתשובת הגאון רע"ק ז"ל כתב שהוא כיון ג"כ לכל דבריו דדינא דהיתר הולד הזה (אך בקצת סברות נטה דעתו) והוא מחזק גם היתר הא' מצד בדיקת האם דמהני להכשיר הולד (כי מה שדחה אותו הבית מאיר אינו מוכרח די"ל דהא דלא מהני לגבי נפשה אין הטעם דהוי כברי וברי אלא דנסתלקה חזקת כשרות שלה וא"כ לגבי הולד דלא בעי חזקת כשרות כמבוא' מדברי הרמב"ם והש"ע לקמן סכ"ט י"ל דנאמנת) ובפרט אחרי דיש ג"כ ס"ס שמא מבעלה ושמא מכותי דעתה בכל עיירות הוי רוב אינה יהודי פשוט יות' להתיר מכח ברי וס"ס כו' ובפרט בנ"ד דליכ' כיעור ממש רק עוברת ע"ד דבזה סברתי לומר דמודה הר"מ דכשר אלא דרו"מ מפקפק בדבר ואין רצוני להקל נגדו (כנזכר לעיל ס"ק י"ד) עכ"פ יש להסתייע להקל בצירוף היתרים הנ"ל ע"ש. ובסי' ק"ב חזר והשיב לו הגאון בעל ב"מ והוא מפקפק על היתר דברי לחוד וכתב שם וז"ל ועם כל זה אני על משמרתי אעמוד להכשיר הולד ואף שאח"כ ראית' מתשובת אורים גדולים הביא שם בשם מהר"ם מינץ דאפילו ברוב א"י אצלה תלינן בישראל המיעוט ולא בא"י ות"ח אחד משיגו והמחבר עצמו רוצה להסכים עם מהרמ"מ ומאריך בראיות הנה כל ראיותיו נופלים למה דביארתי דדין ארוסה איירי בעיר שכולה ישראלים או באופן דליכא לספק בא"י אבל מה"ת להמציא סברא כזו למתלי בישראלים ולא בכותים שפרוצים (עמ"ש לקמן ס' כ"ט ס"ק ט"ל כו' עכ"ל. ושם בסי' ק"ג בתשובת הגאון רע"ק ז"ל שנית. האריך עוד בזה וכ' בסוף וז"ל אולם מה דנראה מדברי מעכ"ת להקל בס"ס דאינם יהודים אא"כ בעיר שכולה ישראלים דמשמע מדעתו אף ברוב ישראלים הוי ס"ס. בזה לענ"ד צ"ע לדינא כיון דדעת הרשב"א והריטב"א אף היכ' דהספק אם אזלא איהי לגבי' מקרי רוב א"כ י"ל דלא הוי ס"ס. עכ"פ אם הוא רוב א"י דעתי מסכמת למעשה להכשיר הולד בקהל עכ"ל. ועיין שם עוד בסי' ק"ו מה שפלפל בענין הנ"ל עם הגאון מהר"ר זאבל איגר. ומסיים וז"ל ולדינא עכ"פ בכיעור זוטא וע"י ברי שלה ובעיר שרובה א"י כמו נ"ד יש להכשיר הולד אם יסכימו רבותי עמי עכ"ל ע"ש:
יז סָעִיף יד דהחדשים גורמים. עיין בס' בית מאיר. כאן ובשו"ת שבסוף ספרו סי' י' ששפך סוללה בהרבה קושיות ע"ד מהר"מ מינץ והרמ"א ז"ל. והביא שם דגם מהרי"ט ח"ב סימן ט"ו החליט לפסוק דלא כהר"י מינץ. וגם נדפס שם תשובת הגאון מר"ד טעבל ז"ל מליסא והגאון מהר"ם ברבי ז"ל שהשיבו לחזק פסק הרמ"א והוא ז"ל חזר ופקפק בדבריהם ומסיים שד"ז צ"ע רב למעשה ע"ש ועיין בתשובת נו"ב סימן כ"ב (יובא לקמן סימן י"ג ס"ק י"ח) מבואר שפוסק בפשיטות כהר"י מינץ והרמ"א ז"ל ע"ש. (גם בתשובת חתם סופר סימן ו' נדון כזה ממש באשה שנשאת ט"ו סיון ונבעלה שנית סוף סיון וילדה בת תחלת כסליו והעם מרננין שנבעלה קודם נישואין אך הוא והיא מודים שלא נגעו זה בזה מקודם וע"כ נבעלה לאחר וטוען הבעל מקח טעות ורוצה לגרשה ונשאל אי אמרי' בזה שיפורא גרם כהכרעת רמ"א ז"ל. והאריך בזה ומסיק וז"ל העולה מכל הנ"ל דלא מבעיא אם נבעלה שנית סוף סיון וילדה תחלת כסליו דתלינן בכשרות אלא אפי' לא נבעלה אלא ביאה ראשונה בסיון מ"מ יפה כתב בתשובת נו"ב (סימן כ"ב שהובא בסי' י"ג שם) דבזה"ז ליכא לסמוך אהך סברא (דאין אשה מתעברת מב"ר) ועוד דמיעוט' עכ"פ איכא ואין לומר א"כ ה"ל תרי רובא להחמיר רוב נשים אין מתעברות מב"ר ורוב נשים היולדות לז' אינן יולדות לה' חדשים מ"מ איכא כאן חזקת כשרות וצדיקות דאתיא מכח רובא רוב ישראל כשרים הם וחזקה כאן נמצא כאן היה וחזקת הגוף דהשת' היא דנבעלה וכדאי הם הגאונים הנ"ל לסמוך עליהם ואיתת' ובתה שתיהן כשרות ומ"מ אי היה מזדמן ענין כזה באיסור דאוריית' שהוא מיד מזומן לפנינו הייתי מצריך עוד שיהוי ומיתון קודם גמר דין עכ"ל: ושם בסימן ז' ע"ד כהן ששידך נערה מרחוק ולסוף באתה אל מקומי ואחר זמן נשאה ולאחר ב' חדשים ילדה בן קיימא וכבר חיה ל' יום והיא והוא מודים שהולד ממנו כי אמר שבא עליה בכ"ח ניסן והיא ילדה בשלשים של כסליו שהוא א' דר"ח טבת ויש מערערים ואומרים שלא באו זה לזה אלא בד' אייר ולפי דבריהם הוא בן ח' מכל צד אפילו נימא שיפור' גרים ויולדות למקוטעין וא"א שיחיה שלשים אם לא ע"י אשתהי וזה לא אמרי' אלא להחזיק אשה בכשרות דלא נימא זינתה ע' ריב"ש סימן תמ"ו ומהרי"ק סי' ק"ג אבל הכא נימ' דאפקר' נפשה מקמיה הכי כי היכא דאפקר' לגבי המשודך וכיון דאמרה מיניה ולהנ"ל היא שקר ה"ל כלא נבדקה וקשה להתיר לכהן דאע"ג דאם נשאת לא תצא אפילו בר"פ מ"מ בעיא שתאמר לכשר נבעלתי והכא לא אמרה מידי דבדבור' מיניה אתחזק שקרא (עיין בתשובה הנ"ל סי' כ"ט יובא קצת לקמן סי' ו' סק"כ) הנה כל זה לדברי המערערים אבל המה רק מערערים ולא הכחשה גמורה שהרי הוא נאמן על עצמו לומר שבא עליה שלהי ניסן דה"ל ט' חדשים למ"ד שיפור' גרים (דאלו למ"ד לא אמרי' שפ"ג אף דיולדות למקוטעין מ"מ כאן צריך למלאות ג' חדשים החסרים וא"כ לא נכנס בחדש הט' אפילו יום אחד) אע"ג דקשה עלי מאד להכניס עצמי בהיתר זה לכהן דמהרי"ט ח"ב סי' ט"ו ובספר עצי ארזים סי' ד' והבית מאיר בתשובותיו סימן י"א כולם מפקפקים על דינו של מהר"י מינץ רבו גם החולקים ומקילים ושם בב"מ נחלקו עליו הגאון מו"ה טעבל והגאון מהר"ם ברבי ז"ל וכ' שעשה הלכה למעשה ומי יכוף להוצי' נגד אלו הגאוני' והכרעת רמ"א ולשון זה קשה מאד לע"ד הגם דבאמת כמה גאונים מקילים דאמרי' שפ"ג גם ביולדת לט' וכמ"ש הב"ש כאן בשם התוס' ואגודה ובסי' קנ"ו סק"ה בשם הרמב"ן עכ"ז הכרעת רמ"א בודאי לא כן הוא אלא דוקא ביולדת לז' אמרינן שפ"ג אבל ביולדת לט' אף דיולדת למקוטעין מצד דנשתנו הטבעים מ"מ לא אמרינן שפ"ג וכמ"ש הרמ"א ז"ל בהדיא בסי' קנ"ו ס"ד בהגה מיהו חדשי העיבור כל א' ל' יום כו' וטעם החילוק בזה מבואר בב"ח שם אות י"א וצ"ע) והאריך עוד בזה ולבסוף כתב והכלל אסיים כמו שסיים הריב"ש הנ"ל המיקל יש לו עמוד לסמוך והמחמיר תע"ב עכ"ד ע"ש) ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' ע"ט מ"ש בזה:
יח סָעִיף יד ואפילו הפילה בתשרי כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' י"ט דתהי הרבה בהוראה זו ע"ש באורך ועיין בתשוב' ברית אברהם סימן ע"ח אות ח' שגם הוא ז"ל תמה על הרמ"א בזה דמהי תיתי נתיר אותה בכה"ג נגד רוב ולדות בני קיימ' ורוב דלתשעה ילדן כו' וניחא ליה ליישב משום דנגד הנהו רובי איכ' חזקה דמזנה מתהפכת שלא תתעבר (ע"ל סי' י"ג ס"ו) ומסתמ' מבעלה מדלא נתהפכה ומסייע לח"כ וחזקת צדקות. ושם בסי' פ"א אות ט' כ' דשוב מצא בנו"ב מה"ת סימן י"ט שהקשה כן על הרמ"א (כמובא למעלה) ופלפל בזה לצרף ספק אונס והוא ז"ל כתב עליו דז"א דגם להפוסקים (לקמן סי' ש"ח ס"ז בהגה) דמהימנא נאנסתי נגד רובא דרצון דרבנן מ"מ אין להאמינה במגו דאונס דהא הרמ"א לא חילק בזה לאסור באשת כהן או בכה"ג שידעינן שמעולם היתה בעיר במקום שאי אפשר להיו' אונס (עמש"ל סי' ו' סי"א ס"ק י"א) אך עיקר הישוב בזה הוא כמו שכתבתי עכ"ד ע"ש:
יט סָעִיף טו שרוב בעילות. עיין בתשוב' חוט השני סי' י"ח שכתב דסמכינן ע"ז אפי' לענין ירושה עש"ב:
כ סָעִיף טו שהם חללים. עבה"ט בשם ב"ש שכ' אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ע"ה שכ' דהב"ש לא ראה דברי מהרש"ל ביש"ש יבמות פ"ד סי' ל"ח וסי' נ"ה שכ' בהדיא דאף דלא קיי"ל כר"ח ולא הוי ממזר מדרבנן מ"מ הולד פסול לכהונה אך מדברי התוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב סוד"ה סוטה במה שכתבו לדחות דברי ר"ח מפ' יש מותרות מוכח כדעת הב"ש דאפי' לכהונה לא נפסל הולד ע"ש:
כא סָעִיף טו חוששין אף לבנים עב"ש ס"ק כ"ו מ"ש דסוגיא דסוטה איירי לענין איסור כהונה ועיין בת' נו"ב תניינא סי' ב' מה שקשה ע"ז ומה שתירץ בזה עיי"ש וגם בתשו' שיבת ציון ס"ס ע"ה הזכיר מזה ע"ש:
כב סָעִיף טו היא נאמנת. עט"ז ובס' בית מאיר ועמש"ל סי"ד ס"ק ט"ז:
כג סָעִיף יט בין אשת איש. ע' בתשובת בשמים ראש סי' ה' שנשאל אשת איש שעזבה דת ונשאת לישמעאל והיה לה בנים ואח"כ חזרה לד"י מהו דין הבנים שהיה אחד רוצה לומר דחיישינן שמא זינתה עם ישראל והשיב הוא ז"ל דשאין דעתו מסכמת שאם היא הוחזקה כל ישראל לא הוחזקו ואפי' אם תדמהו לההוא ארוס וארוסה ואפי' יש כאן ישראלים חשודים או עוזבים דת הולכים לביתה מ"מ בעלה משמרה ורוב בעילות אחר הבעל דהנהו רובא דפליגי ר"ג ור"י היינו היכא דזינתה אבל איש הדר עם אשתו בקביעות אחד נכרי ואחד ישראל בניו מתיחסים אחריו ע"ש. ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' א' שאלה כעין זה במעשה (במדינת ישמעאל) באשה אחת שעזבה בעלה עגונה יותר מארבעים שנה ונתערבה בין הישמעאלים ולא התנהגה דת יהדות כלל אף שלא המירה דתה מ"מ לא היה בה לחלוח יהודית כלל ואח"כ ילדה בת והחזיקה אותה בין הישמעאלי' והבת לא ידעה מאיזה עם היא עד שקודם מות המופקרת הודיע לבתה שהיא יהודית וצותה עליה שתעמוד בד"י וכן עשתה והנה קלא דלא פסיק שהבת הזאת היא מערבי ידוע וגם מעידים שקודם שנתעברה המופקרת עם הבת הזאת זנתה בכפר אחד כמה עתים עם ערבי א' ובאותו כפר אין יהודים בקביעות רק סוחרים הבאים שם גם בקרעטשמי דר יהודי א' מה משפט הבת הזאת אם נחוש שמא נתעברה אמה מישראל ואף דהוי רוב כשרים אצלה מ"מ ליוחסין הא בעינן תרי רובי כמבוא' בש"ס ופוסקי'. והשיב ע"ז באריכות וצידד מתחילה ע"פ דברי הנו"ב סי' ה' (שיובא לקמן סעיף ל"א) דאם מתה האם וא"צ לדון רק על הולד ה"ל פירש וסגי בחד רוב ודוקא ליוחסין דכהונה בעי תרי רובי ונ"ד לכאורה עדיף מנידון דהנו"ב דאף אם האם היתה חיה אין נ"מ כלל נגד האם אם זינתה עם ערבי או עם ישראל דסוף סוף אסורה לבעלה. ואף דמצד אחר נ"ד גרע טפי משם לפי מה שהעלה שם דרוב לחוד לא מהני רק עם סברא בודקת ומזנה כדי שלא תפסול וזה לא שייך הכא כלל מ"מ אין סברתו בזה מוכרחת אך באמת עיקר דבריו תמוהים דברמב"ם מבואר כמעט להדי' דאפילו לא נבדקה האם עד שמתה כו' ואף למ"ש לעיל דנ"ד עדיף הואיל שלא היה מעולם מקום כלל לדון על האם שפיר י"ל דהולד מקרי פירש מ"מ קשה מאד לומר כן דאם כן הילד הנולד מאשה גרושה וחללה דאין לדון על האם כלל לא יהיה בכלל שתוקי כו' (ע"ל סעיף ל"א שכתבתי בשם קה"י דאפילו האשה היא גרושה מכבר יש עליה להיות ספק אם היא אסורה לכהן גם משום זונה ע"ש לפ"ז אין זה ראיה לנ"ד דאין שום נ"מ על האם) והאריך בזה ומסיק לפי מה דמוכח מתוס' נזיר י"ב דדוקא מיעוט ממזרים מקרי קבוע דנקר' עליהם שם פסול ולא מיעוט קרובים היה מקום לצדד להתיר אם היה נודע בבירור שנולדה עכ"פ במקום רוב ישמעאלים אף ע"ג דהוי חד רובא אך לפי הגב"ע אין כאן עדות ברור ע"ז א"כ קשה להקל. ואף למ"ש הב"ש (בסי' ו' ס"ק ל"א) היכא דידוע שזינתה עם כשר מהני רוב א' ובהגהות דגמ"ר שם כתב דאפילו רוב א' לא בעי מ"מ לא מהני הכא מה דידוע שזינתה עם ערבי די"ל דמופקרת גרע טפי כיון שמוחזקת לזנות. אמנם יש לצדד הואיל ועיקר התחברותה היה רק עם ערביים ושינתה מלבושיה ולא החזיקה דת יהודית וכל זה נתברר בעדים א"כ הרי דעת הטור כמ"ש הב"ש ס"ק מ"ג ונ"ב דבישראלית לא חיישינן כלל לערבי וצ"ל הטעם מחמת שינוי הדתות אינם מקורבים כ"כ וא"כ בנ"ד שהיתה מתנהגת כערביית לגמרי ובודאי היתה מרוחקת מעדת ישראל וכמ"ש בגב"ע שלא אספוה לבית ישראל לא חיישינן לישראל וגם מסייע לזה חזקת כשרות של ישראל ורוב ישראל אינם פרוצים בעריות י"ל דאף לשיטת הרמב"ם (דס"ל דחיישינן לערבי) לא חיישינן לישראל. ושוב הביא דברי תשובת בשמים ראש (ככל הנ"ל רס"ק זה) דמבואר שם ג"כ סברא זו וכתב עליו דלפי הנראה לא הוצרך לסברתו דבעלה משמרה ורוב בעילות כו' רק היכא דידוע שחשודים ועוזבים דת הולכים לתוך ביתה אבל היכא דאין ידוע זאת לא חיישינן כלל שזינתה עם ישראל וא"כ גם בנ"ד אף דלא מהני הכא טעמא דרוב בעילות כדמשמע מדברי התשובה הנ"ל דלא מהני רק בדרך נישואין מ"מ סברא זו אלימת' דכל ישראל מי הוחזקו כו' ע"כ סיומ' דפסקא דהבת הזאת מותרת לבא בקהל. ושם בסי' ב' תשובת הגאון מליס' ז"ל שהסכים עמו וכתב דפשוט הוא וא"צ לפנים דהבת הזאת שריא לישראל דנ"ד עדיף ממ"ש הב"ש בסימן ג' ס"ק ל"א בהי' לישראלים שכונה בפ"ע דל"ח לשמא זינתה עם ערבי ומכ"ש כאן דהיא מתגוררת בין הערביים ורוב ישראל אינם פרוצים בעריות כו' וקצת ראיה ג"כ דלא אשכחן בשום מקום דבן עוזבת דת יהא אסור לבא בקהל משום דילמ' זנתה עם ממזר או נתן כמו דחיישינן בפנויה דבעי תרי רובי א"ו בקבעה דירתה בין הערביים אזלינן בתר עיקר קביעות' ע"ש. ומ"ש עוד שם בענין אם היתה צריכה גירות מקודם. כתבתי לעיל ס"ה ס"ק א'
כד סָעִיף כ לכתחילה שפחה. ועבה"ט בשם רש"ך דדוק' ודאי ממזר ועיין בס' בני חי' שמ"כ נ"י מהחכם רבי שלמה בן עזרא בשם גדול אחד שהורה שהספק ממזר יכול לטהר זרעו בזה האופן שאיש יהודי ישחרר שפחתו בעל מנת שתנש' לכשר ואז זה הס' ממזר יכול לישא אותה שפחה אם הוא כשר גם זרעו כשר ואם הוא ממזר נמצ' שהשפחה אינה משוחררת כו' ע"ש (וכיוצ' בזה כ' הרמ"ע מפאנו במאמר חיקור דין שיובא לקמן סעיף כ"ב ס"ק כ"ה) . ומ"ש הבה"ט אבל הרדב"ז פסק דאפילו ספק ממזר כו' עיין בס' בר"י אות י"ב שהביא דבתשובת זרע אברהם חי"ד סימן כ"ז הכריע כדעת הרדב"ז דספק ממזר מותר בשפחה וכיפי תלה לה מדברי הרמב"ם והתפלא על תשובת פני משה ח"ג סימן א' דפליג על הרדב"ז. והוא ז"ל תמה עליו ועל הרדב"ז דמדברי הרמב"ם והטור ומרן לעיל סעיף י"ז מבואר להדיא דספק ממזר אסור בשפחה דהרי שם בחציו עבד הבא על א"א הולד רק ספק ממזר (מדפסקו לקמן סימן מ"ד סי"א דאם קידש הויא ספק מקודשת והטור שכתב בדין זה דהולד ממזר צ"ל דלאו דוקא אלא כוונתו ספק ממזר) ואפ"ה אין לולד תקנה ואסור בשפחה ע"ש. גם בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב סוף דין ד' תמה על הרדב"ז ותשובת זרע אברהם הנ"ל דאשתמיט מניהו דברי הר"ן והריטב"א וחידושי הרשב"א בר"פ עשרה יוחסין דמדבריהם מבואר להדיא דשתוקי ואסופי אסורים בשפחה ע"ש: ובגליון ש"ע של רבינו עקיבא איגר זצ"ל כתב בשם שו"ת להרמב"ן סימן קפ"ח כדברי הרדב"ז הנ"ל דאפילו ספק ממזר מותר בשפחה ע"ש):
כה סָעִיף כב מותרים בממזרת. עבה"ט מ"ש מיהו גר עמוני שרצה לישא שפחה כו' ובב"ש ס"ק ל"ה כתב בזה דנראה דתליא בשני תירוצים אלו (שהזכיר מקודם בס"ק ל"א) לרמב"ם י"ל דמותר כדי להכשיר זרעו. ולר"ת כו' ועי' בתשובת ברית אברהם סימן ו' בהגה אות ג' שכ' דאף להרמב"ם אין ראיה לזה די"ל דלא התירו משום תקנת הבנים אלא היכא דא"א שיוכשר זרעו לעולם דהיינו בממזר אבל בעמוני א"א שלא יוולד מדורותיו בת ותהיה כשירה משום עמוני ולא עמונית וגם זרעה יהיו כשרים ע"ש ועיין בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב סוף דין ד' שתמה בזה על הח"מ והב"ש מדברי הרשב"א בחידושיו פ' הערל (יבמות דף ע"ז) שכ' שם דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם ירושלמי בפ' עשרה יוחסין דקאמר בהדי' דעמוני נותנים לו שפחה ומבואר הוא שדעת הרשב"א דאיסור שפחה מדאוריית' כדעת ר"ת כמ"ש בריש עשרה יוחסין. ועיין בהרמ"ע מפאנו במאמר חיקור דין דכ"ט שכ' שישי אבי דוד חשש דילמ' מואבי ואפילו מואבית ואמרו רז"ל שפירש מאשתו בזקנותו ולקיים מה שנאמר ולערב אל תנח ידך בקש לבא על שפחתו ושחררה על תנאי ועו"ש הנה מבואר דגר עמוני ומואבי מותרים בשפחה ע"ש:
כו סָעִיף כג ואסור בממזרת. עח"מ וב"ש ועיין בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב דין ט' מ"ש בזה באורך:
כז סָעִיף כד והשני ספק. עבה"ט ועיין בס' שעה"מ דט"ו מהא"ב דין ט' שהביא בשם מהרי"ט חיו"ד סי' א' דמה שהתירה תורה ספק ממזר לגמרי התירתו מתורת ודאי ולא מתורת ספק ואפילו לישא ממזרת וישראלית כאחד דהוי תרתי דסתרן אהדדי התירתו תורה משום דכל שהוא ספק הו"ל כקהל בפ"ע ולא חשיב קהל ע"ש:
כח סָעִיף כו ואנו מכירים באותו פלוני. עיין בתשובת שיבת ציון סי' ס"ז שעמד בזה על שינוי לשון בין דברי הרמב"ם לדברי הש"ע דהרמב"ם פט"ו מהא"ב דין י"ב כתב ואם אומר' לפלוני ממזר נבעלתי כו' ומשמע שהו' והיא יודעי' שהוא ממזר ומלשון הש"ע משמע שהיא אינה יודעת שאותו פלוני הוא ממזר רק שאנו יודעים בו שהוא ממזר ע"ש שכתב טעם נכון בזה:
כט סָעִיף כו אפילו אם מודה עב"ש סק"מ מ"ש אבל אכתי אינו מיושב למה חיישינן כאן שמא זנתה עם אחר דהא ליכא כאן א"ד כו' ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ק"ו דנ"ל ליישב דאפשר באמת היכא דאיכא עדים דבא עליה הממזר ל"ח מדאפקר' בל"ד מעלמא אלא הכא דליכא עדים ורק הוא מודה. בזה כיון דעכ"פ איתא לחששא מדאפקרה לענין דאוריי' ממילא ליכא לדונו לאב בודאי ובכה"ג דלא הוי אב בבירור לפי דבריו לא האמינתו תורה ואינו בכלל יכיר ולא מאמינים לו כלל שבא עליה כו' ע"ש. ומ"ש עוד הב"ש גם נ"ל כשידוע שזנתה עם כשר ויש כאן ר"כ כו' עמ"ש בזה לקמן סי' ו' סי"ז ס"ק ט"ו:
ל סָעִיף כו ואפי' היתה מיוחדת כו' ואפילו עד א' כו' עיין בתשובת חוט השני סי' י"ט שהאריך הרבה בביאור דברי הרמ"א בזה:
לא סָעִיף כו היתה מיוחדת. עב"ש ס"ק מ"ב שכ' בח"מ הבין כו' וליתא כי בכה"ג לא חיישינן כו' ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ס"ז שנשאל מעשה מכוער שאלמנה אחת שהי' לה בנים מבעלה הרתה לזנונים ואמרה שמאחי בעלה נתעברה והוא מודה לדברי' שממנו היא הרה ואח"כ הלך ונשא אותה במקום שלא ידעי שהיה אשת אחיו ונשאל אם להחזיק את הולד בן זנונים הזה לממזר ודאי כפי הכרעת הב"ש בסי' ד' ס"ק מ"ב או דהוא רק ספק ממזר דנימא שמא זינתה גם עם אחרים דהא בנ"י ס"פ אלמנה הביא דאפילו בפלגש חיישי' שמא זינתה גם עם אחר וכן משמע מדברי המרדכי פ"ב דיבמות (שהביא הב"ש בסי' קנ"ו סק"א) כו' והשיב ע"ז באריכות והעלה שלדעת רוב הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים בנ"ד הוא ממזר ודאי ודעת הנ"י והמרדכי המה מועטים נגד גדולי הפוסקים האלה וגם אפשר לומר שגם המרדכי מודה לזה כו' (עמ"ש בסי' קנ"ו ס"ב סק"ג) וגם דחה שאר צדדי היתר שכתב הרב השואל בנדון זה ומסיים וז"ל סיומא דהך פיסקא שיותר הדעת מכרעת להחזיק הולד הזה לממזר ודאי ואף אם כשיגדל ויבא לשאול אם מותר ממזרת או בשפחה לא אהיה נחפז כ"כ להתיר לו מ"מ בזמנינו לא שכיחא שפחה ולא ממזרת ואעפ"כ יש נפקותא לדידן להחזיק אותו לממזר ודאי שאם יגדל ויבא על בת ישראל ויהיה הולד ספק אם הוא ממנו או מאחר דאם הוא גופיה ספק ואינו אסור לבא בקהל רק מדרבנן א"כ ספק בנו הוא ספיקא דרבנן ואזלי' לקולא להכשירו אפי' מדרבנן אבל אם הוא ממזר ודאי ואסור בקהל מדאורייתא א"כ גם ספק בנו אסור עכ"פ מדרבנן ועוד יש נפקותא לענין עדות שאם נשא בת ישראל והוא ממזר ודאי עבר על לאו כו' ופסול לעדות מה"ת ואם הוא רק ספק ממזר כשר לעדות עכ"ל וע"ש עוד דגם בספק ממזר שאינו אסור לבא בקהל רק מדרבנן ג"כ יש לפרסם בשעת מילתו כמ"ש ב"ד סי' רס"ה ס"ד בהגה ודלא כהרי השואל שרצה לחלק בזה ע"ש:
לב סָעִיף כו ואסור בקרובות אותו פלוני. ע' בתשו' נו"ב תנינא סי' מ' אודות פנויה שנתעברה בזנות וילדה בן ואמרה מפלוני הלוי נתעברה והוא הכחישה וגם היתה דיימא מכמה נערים ועתה נתגדל הבן זנונים ועולה לתורה ללוי וגם רוחץ הכהנים. וכתב מלתא דפשיטא שמוחין בידו שאינה נאמנת רק להכשירו בקהל אבל לא להחזיקו בנו של אותו פלוני ואפילו היה מודה שבא עליה אם אינו מודה שממנו נתעברה והרי היא דיימא מעלמא וק"ו שמכחישה לגמרי ומה שטען מורה אחד שראוי להחזיקו בלוי דאל"כ יש לחוש שיתירוהו בקרובי פלוני אין בזה ממש דהרי יש לחוש גם ההיפך שיקדש קרובי פלוני ויתירוה בלא גט ולא עוד אלא שגוף דבר זה לאסרו בקרובי פלוני צריך תלמוד כי יש לומר דמה שמבואר שחוששין לדבריה לאסרו בקרובי פלוני היינו באין אותו פלוני מכחישה בפירוש שאינו בנו אלא שלא הודה לה ומיירי שאינו כאן או שישנו כאן ומודה שבא עליה אבל אומר אולי זינתה גם עם אחרים אבל באומר בודאי שאינו בנו התורה נתנה לו נאמנות ואפילו באריסתו או באשתו נאמן לומר שהולד אינו ממנו להתירו בממזרת (עמ"ש לקמן סכ"ח סקל"ו ולמה לא יהא נאמן להתירו בקרובותיו והדבר צריך תלמוד (ועמש"ל סקל"ח) אבל עכ"פ מוחין בידו שלא להחזיק עצמו בלוי עכ"ד.
לג סָעִיף כז אלא מכחישה. ע' בש"ך יו"ד סי' ש"ה סקל"ג ובספר שעה"מ פרק ט"ו מהא"ב סוף דין י"ז:
לד סָעִיף כז חתיכה דאיסורא ע' בבה"ט מ"ש ואם יש ידים מוכיחות כו'. ולכאורה נראה דהראנ"ח אזיל בשיטת מהרי"א שהובא במל"מ פ"ג מהלכות יבום דין י"ג דס"ל דשוייא אנפשיה חד"א לא שייך היכא דב' עדים מכחישים דבריו משא"כ לדעת הרשב"א שהובא במל"מ שם והרשד"ם והרש"ך שהובא בבה"ט לקמן סי' מ"ח סק"ב ותשובת נו"ב סי' נ"ח שיובא אצלינו לקמן סי' מ"ב ס"ד דאפי' עדים מכחישים דבריו שויא אנחד"א פשיטא דגם הכא אסורה דידים מוכיחות לא אלים מב' עדים וצ"ע:
לה סָעִיף כח הולד ספק ממזר עב"ש וע' בספר שעה"מ פרק ט"ו מהא"ב דין י"ח:
לו סָעִיף כט על העובר שאינו ממנו. ע' בתשו' נו"ב סי' ד' שהשיב אודות א' שאמר על אשתו שהעובר אינו ממנו רק היא הרה לזנונים אם הולד מותר בממזרת. וכתב הנה ראיתי מוחלט בדעת הרבנים השואלים של כל הפוסקים זולת בה"ג הולד הזה הוא ממזר ודאי ומותר בממזרת אני תמה שלא נזכר בדברי שאלתם שאמר בעל האשה שעובר הוא ממזר אלא שאמר שאינה הרה ממנו רק היא הרה לזנונים וחילוק דבר זה מבואר ברמב"ם פט"ו מהא"ב דבהלכה ט"ז כתב נאמן לומר עובר זה אילו בני וממזר הוא ויהא ממזר ודאי ובהלכה י"ט כתב א"א שהיתה מעוברת כו' ואמר האב אינו בני או שהיה בעלה במדה"י ה"ז בחזקת ממזר כו' ולא כתב גם בזה ממזר ודאי והיינו כיון שאינו מעיד שהיא ממזר רק שמעיד שאינו ממנו ולכן אינו ממזר ודאי דאולי מערבי נתעברה ודבר זה מבואר בב"ש סקנ"ב ואף שדעת הטור שגם זה ממזר ודאי מ"מ מי יקל ראש להתירו בממזרת נגד הרמב"ם במקום דמסתבר טעמי שהרי דבר זה נעלם מעיני אשה זינתה מישראל או מערבי ולכן אני תמה עליכם ועכ"פ אסור הוא בממזרת ע"ש עוד. וע' בס' שעה"מ פרק ט"ו מהא"ב דין ט"ו י"ז שעמד ג"כ על הסתירה שבדברי הרמב"ם הנזכר והוא ז"ל מחלק באופן אחר דבהלכה ט"ז מיירי כשהיא טוענת שממנו נתעברה דהתם ודאי לא תלינן לומר שמא מכותי ועבד כיון שהיא טוענת בהיפך ובהלכה י"ט מיירי שהיא אינה טוענת כלום כגון שמתה וכיוצא אז הולד ספק ממזר דחיישינן שמא מכותי ועבד נתעברה ועל פי זה כתב לתמוה על הבית שמואל בסעיף קטן נ"ב במה שכתב דהטור חולק על הרמב"ם וסבירא ליה דכל שלא טענה איהי שמכותי ועבד נתעברה הולד ממזר ודאי והוא תמיה שלשון זה שכתב הטור הוא ממש לשון הרמב"ם וע"כ לומר כמו שכתבתי דהתם מיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה וכן מבואר מלשון מרן בב"י דס"ל שדברי הטור והרמב"ם הם שפה אחת ודברים אחדים עכ"ד ע"ש (ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרבנים השואלים שבתשוב' נו"ב הנ"ל דשם היה המעשה שהאשה טענה מבעלה היא מעוברת ולכן החליטו דהולד הוא ממזר ודאי) ועיין בס"ק שאח"ז ולקמן ס"ק ל"ט:
לז סָעִיף כט שאינו בנו נאמן לפוסלו. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן קכ"ח שנשאל במעשה שאחד עירער על אשתו שנטמאה שמצא אותה במעשה שיש בה ממש ונמצא שם עדים על כיעורים (ובתוך התשובה שם מבואר עוד שהיתה אז מעוברת וערער ג"כ בפני הב"ד על הולד כי איזה שבועות לא היה בביתו ואח"כ לא קרב אליה ע"כ יראה באיזה זמן תוליד) ופסקו הב"ד שיגרש אותה וגירשה וילדה אח"כ בן והיה סמוך על שלחנה ותבעה אותו בערכאות לזון את בנו והוא אמר במקום המשפט שיברר שאינו בנו ויצא חייב בדיניהם והאיש הנ"ל נשא אשה אחרת והוליד ממנה בנים והראשון ממנה מת והנה כעת בן הגרושה הוא בערך ך' שנים וצועק למצוא לו תקנה לבא בקהל (ובתוך התשובה שם מבואר כי יש לפנינו ב' עדים שמעידים שאמר בפניהם שבעל אותה כששב לביתו רק פ"א או ב"פ אך לדעתו רחוק שנתעברה ממנו אז) . והשיב ע"ז פסק ארוך להתירו כי יש לפנינו שלשה צדדי היתר. א' דעת בה"ג דנאמן לומר אינו בני רק ע"י הכרת בכורה שאומר על הקטן שהוא בכור. ב' דעת תוס' רי"ד דנאמן לומר אינו בני רק היכא דהיא אינה מכחישתו כגון שמתה ולא נבדקה אבל במכחישתו אינו נאמן. ג' דעת הריא"ז בשה"ג וכ"ה בספר המכריע סי' ס"ד דנאמן רק באומר שהוא בנו והוא ממזר או ב"ג דעל בנו האמינתו התורה לפסלו אבל לומר שאינו בנו והוא ממזר אינו נאמן וככתוב בתשו' הראנ"ח סי' מ"ה ומדסתם הראנ"ח ולא חקר את השואל אם זה שאומר עליו שאינו בנו הוא הראשון לבניו האחרים ובפרט שמשמע שם דהמעשה היה בפנוי' וא"כ במה שאומר שאינו בנו הוי כאומר אין זה בכורי מ"מ כל שאינו דרך הכר' בכורה לאחר א"נ וכמו בנ"ד דליכא הכרת בכורה לאחר דהא הראשון שמאשתו השניה מת ולא הוי רק סילוק בכור' מהבן הזה אינו נאמן ואף דקשה לנטות מפסקא דהרמב"ם והש"ע דמשמע דבכל ענין נאמן לומר א"ב מ"מ לאשר הרב השואל מעיד שבעירו ניכר ומפורסם דאמר כן בערכאות בכדי לפטור עצמו ממזונות ובזה אם חוזר ואומר שהוא בנו נאמן כההוא דב"ב (דף קכ"ז ע"ב) בהיה עובר על בית המכס ובנ"ד דכפי דברי ב' עדים שמעידים שאמר בפניהם שבעל אותה כששב לביתו פ"א או ב"פ ולדעתו רחוק שנתעברה ממנו אז נאמן הוא בזה ואינו בכלל חוזר ומגיד וגם ליכא סתירה בדבריו אחרי שלדעתו לא נתעברה מביאתו פ"א י"א דבשביל זה אמר בערכאות שאינו בנו שהוא שופט כן ע"פ שכלו ובאמת הוא טוע' בדמיונו ונתעברה ממנו אז. וגם אף אם נחשוב מקודם נסיעתו מביתו אכתי ילדה קודם י"ב חודש וקיי"ל דאמרינן אישתהי ואף דבכיעור לא מקילין בכה"ג (כמש"ל סעיף י"ד בהגה) מ"מ י"ל דזה רק להתיר עצמה אבל על הולד י"ל דנאמנת (עמ"ש מזה לעיל סי"ד ס"ק ט"ז) ומה דפקפק רב א' כיון דיש עוד ריעותא במה שירדה לטבול אחרי שבא לביתו ודרך המעוברות שמסולק' דמים ז"א דהסילוק דמים הוא רק משהוכר עוברה וגם מנ"ל דטבלה לנדתה דילמא ראתה כתם והיה באמת מעלמא או דראתה מעט נוטה לאדמימות כו'. ועוד נ"ל אף אם יהיה הדין בנ"ד אילו מעידים עדים שנתרחק מביתו זמן מה ובשובו לביתו לא קרב אליה בענין שכפי החשבון והיה הלידה יותר מט' חדשים מיום התרחקו מביתו דאין מתירין הולד ביש עידי כיעור מ"מ הוא אינו נאמן לומר דהיה כן די"ל דא"נ רק בהכרת דבר ברור שאינו בנו אבל בזה שאף לדבריו אפשר שזה בנו דדילמא אישתהי א"נ לו' שהיה כן שיסופק לנו אם הוא בנו דזהו אינו דרך הכרה. ועוד נ"ל דאין לדון כלל על אמירתו אז בעודה מעוברת כי כתבתי בגיליון ש"ע ח"מ סי' רע"ז ס"ג דיש לדון באומר זה בני או אינו בני על העובר אף שהוא בדרך הכרת בכורה מ"מ אינו נאמן דאין הכרה לעובר ראיה מדברי הרא"ש פ"ח דב"ב סימן כ"א וא"כ בנ"ד אמירתו שבעודה מעוברת א"נ וממילא העדים שאמר בפניהם שבא עליה בשובו לביתו הוי הגדה מעליא. ואף כי נודע שאלו העדים הם קרובים זה לזה מ"מ כבר דן חתני הגאון מפ"ב נ"י להתיר ואם כי ראיתו אין מחוור כ"כ וגם עמ"ש הרב השואל לדון דמהני ג"כ ריבוי עדות מנשים שמעידות שבא עליה אחר בואו לביתו יש להשיב אך עכ"ז כיון דיש לנו סעד גדול מהראנ"ח הנ"ל ועכ"פ ע"י ג' צדדי היתר הנ"ל משוי לן לספיקא דדינא וא"כ הוי ס"ס ספק להנך רבוותא ואינו נאמן כלל דאינו בנו וספק שמא מערבי (ע' בס"ק שלפני זה) והנה ע"י ס"ס יש לדון שאם ישא אשה שתהא בתו פסולה לכהונה לשיטת הרמב"ן דמה דאמרי' כותי שבא עב"י בנו פגום היינו בנו ממש דהוי חלל לפסול אשה בביאתו וא"כ ממילא בתו פסולה לכהונה כבת חלל אולם כיון דהרבה פוסקים דחו לעיקר הדין דבנו פגום מהלכה ולהרבה פוסקים בנו לאו דוקא אלא בתו פגומה הוי אבל בנו אינו חלל והרמב"ן עצמו משוי לה לספיקא דדינא ואם נישאת לכהן לא תצא בזה ושפיר יש לסמוך על שלשה עמודי העולם דלדידהו א"נ בנ"ד כלל לומר א"ב וממילא מחזקינן שהבן הוא ממנו וכן לקרותו לתורה על שם אביו. ויצא מאתנו בצירוף דעת חתני הגאון דק"ק פרעשבורג הלכה להתיר עכ"ד ע"ש. (ועיין בזה בתשובת חתם סופר סי' י"ג) ועיין בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב סוף דין י"ז ובתשובת שיבת ציון ס"ז מענין זה:
לח סָעִיף כט נאמן לפוסלו. עיין בתשובת רע"ק איגר סימן ק"י מה שפלפל שם בענין אי הנאמנות בזה לכל מילי ע"ש ועמ"ש לעיל סכ"ו ס"ק ל"ב בשם נו"ב:
לט סָעִיף כט והוא ממזר ודאי עב"ש ס"ק נ"ב ולעיל ס"ק מ"ג ומ"ד וע' בתשו' רע"ק איגר סימן ק"ו שהאריך לחלוק על הב"ש בזה במ"ש דלא מספקינן בערבי וכתב דמה דהוציא כן הב"ש לעשות מחלוקת בין הרמב"ם והטור מחמת דקדוק לשונם אינו מוכרח כלל וכלל ודברי הרמב"ם והטור באו בדיוק היטב כו' (ומבואר שם דאפי' בהיא לפנינו ואינה אומרת דמערבי אעפ"כ מספקינן בערבי ודלא כהפרישה שהובא בב"ש ס"ק מ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק ל"ו) וראיה מכרעת דמספקינן בערבי מסוגיא דפ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב) חורבא דדברא משום רוב פסולים כו' וכן ממה דמבואר בס"ס ז' (צ"ל ו') דאם יש ערבי בתה פסולה לכהונה הרי דתלינן בערבי לחומרא לענין יחוס כהונה ומה"ת לן להמציא דבר חדש דלענין ס"ס וכן להקל בא"א שזינתה לדונו כממזר ודאי שלא להסתפק בערבי וגם בתשו' מהרי"ט סימן ט"ו מבואר דמספקינן בערבי (אלא שדבריו שם אינם מובנים) ע"ש באורך. גם בתשובת הקודמות שם בוויכוחים שעברו בינו ובין הגאון בעל בית מאיר והובא קצת לעיל ס"ק ט"ז מבואר דשניהם כאחד מסכימים לדינא דמספקינן בערבי ומצרפין זה לס"ס. ועמ"ש לקמן סימן י"ג סו"א ס"ק י"ח דנראה שכן הוא גם דעת הגאון בעל נו"ב ז"ל ועמ"ש לעיל ס"ק ל"ו: (בש"ע) סכ"ט אינו נאמן אף על הבן כו' בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל נ"ב ואם כפי עדותו נוגע הפסול לכל בנים ולמקצת בנים יש להם בנים א"כ אף לגבי אותן שאין להם בנים. הר"ם פדוא סי' י"ד עכ"ל: שם בהגה שוב א"נ עליו רק בסהדי כו'. בגש"ע הנ"ל נ"ב ע' בתשו' עבודת הגרשוני סי' קי"א:
מ סָעִיף כט אבל פנויה כו' ע' בתשו' רע"ק איגר סי' רכ"א אות ג' שתמה ע"ז דמבואר מדברי הרמ"א ובמקור הדין בתה"ד שם דעיקר החילוק כיון דהיא פנויה אבל בנשואה נאמן לומר גם ממי נתעברה (ולפ"ז אם יאמר על בן אשתו נשואה דמערבי נתעברה נאמן ואינו ממזר) ובאמת זה אינו דלא מצינו שהאמינה התורה לאב אלא לומר בני זה בן גרושה דהרי זה אביו של זה הבן אלא שאומר מה הוא ומה טיבו אבל כשאומר מפלוני נתעברה הרי כבר אמר שאינו בנו והרי הוא כאיש אחר וא"נ לומר ממי הוא אלא דנאמן דאינו בנו אבל לא ממי נתעברה עכ"ד (ובבר הזכיר כזה גם בס' ק"ו בד"ה וביותר ע"ש) ומ"ש עוד בסי' רכ"ב אות י"ב:
מא סָעִיף לא אבל אם יש הוכחה. ע' בתשו' נ"ב סי' ז' שכתב דלכאורה קשה טובא מה בכך דכל הני לית בהו משום אסופי אכתי שתוקי הוא ומה לנו במה שאין בו משום אסופי דמה חומר יש באסופי יותר מבשתוקי ורצה מתחלה לומר דנ"מ למה שמבואר בסעיף שאח"ז נאסף מן השוק כו' אבל שתוקי אמו נאמנת עליו לעולם (וכן מצאתיו בחידושי מהרי"ט לקידושין דף ע"ג שתירוץ כן ע"ש. והיה בהעלם עין מן הנו"ב ז"ל) ושוב דחהזה דמסידור לשון הטור לא משמע כן אלא דאם יש הוכחה מהני אפי' לא באו אביו ואמו כלל וגם לפ"ז יהיו דברי הב"ש סוף סקנ"ד (הובא בבה"ט סקמ"ד) תמוהים במ"ש ואם יש סי' באסופי כו' וגם הסוגיא שם בגמרא קשה עפ"ז וגם מדברי רש"י בכתובות ע"ו לא נראה כן וא"כ אכתי קשה במה נפיק מדין שתוקי. ורצה עוד לומר דהטעם בזה הוא דשתוקי שאנו יודעים את האם מי היא וא"כ ע"כ בזנות נתעברה וכיון שיש כאן ריעותא דזנות לכך חששו חכמים לפוסלו ולעשותו ספק ממזר אבל אסופי שיכול להיות הורתו ולידתו בכשרות מאיש ואשתו אין לנו לחוש לשום חשש אפילו משום מעלה ביוחסין רק שזהו הריעותא וסי' שנולד בזנות דלמה השליכוהו אבל אם יש בו סי' שלא השליכוהו לשם מיתה גם משום שתוקי אין בו שאין כאן שום ריעותא. ושוב הקשה גם על זה מהגמרא קידושין דף ע"ג. ולכן מסיק דההפרש הוא דשתוקי שידענו את אמו וצריכין לדון גם על האם ולדידיה הוי קבוע דלמא אזלא איהי לגבייהו ולכך האם והולד פסולים אבל אסופי אנו דנין רק על הולד והולד מקרי פי' כמו בט' חנויות כו' דבשר הנמצא בשוק אמרי' כל דפריש מר"פ ולכך ליכא באסופי שום חשש רק מדרבנן החמירו באסופי אפי' ברוב כשרים משום רגלים לדבר שהרי השליכתו למיתה ולא חסה עליו ולהכי היכא שיש הוכחה שלא השליכתו מחמת פסולו הוא כשר משום שיש רוב כשרים ומשום שתוקי אין לאסרו דכל דפריש מרובא פריש. ואף דאמרי' בכתובות ט"ו דבעי' תרי רובי ליוחסין היינו ליוחסין דכהונה אבל ליוחסין דישראל סגי בחד רובא כו' והאריך בזה: (וע"פ הוצעה הנ"ל העלה לדינא דגם בשתוקי אם לא נבדקה אמו כלל עד שמתה כגון שילדה במקום שאין ב"ד או שלא נזקקו הב"ד לזה לשלוח לשאול את פיה ממי נתעברה עד שמתה האם בלי בדיקה ושוב אין לנו שום עסק לדון על האם ממי נבעלה ואין אנו דנין רק על הולד והולד מקרי פירש ואין שום רגלים לדבר שפסול הוא שהרי גדלתו אמו ולא השליכתו א"כ אם רוב כשרים הולד כשר ע"ש באורך. וע' בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא בסי' ו' סי"ח שכתב בזה דמ"ש הנו"ב ז"ל דאם מתה האם הולד נידון כפירש. לכאורה דבריו דברי טעם דדמי לביצה שנמצא בחצר שיש בו תרנגולת טריפות וכשירות דהביצה כשירה משום כל דפריש כו' אבל באמתלא דמי כלל דהתם גבי ביצה לא נולד גבי מקום הקביעות שום ספק כלל דהתרנגולת שבחצר ידוע איזה כשרה ואיזה טרפה ולא נולד הספק אלא על הביצה שפירשה משא"כ באשה שהלכה להבועל הרי נולד הספק במקום הקביעות על האשה והזרע שבתוכה ומה בכך שנפרש הולד אח"כ כיון שנאסר הספק במקום הקביעות וכן אפי' הספק הוא אם היא הלכה אצלו והוי קבוע או אם הלך הבועל אצלה הוי כפירש הרי תיכף כשראוה מעוברת הואיל והספק היא עליה ועל העובר שבתוכה ספק קבוע דהעובר ירך אמו ומה בכך שנפרש העבור מן האשה כו' ואפי' האשה היא גרושה מכבר שבלא"ה היא פסולה לכהונה ואין על האשה דין כלל כנגד כהונה מ"מ יש עליה להיות ספק אם היא אסורה לכהן גם משום זונה דהא לוקין עליה גם משום זונה עכ"ד וע' בתשו' מהרי"ט ס"ב חא"ה סי' י"ח דף מ"ה ריש ע"ב מבואר ג"כ שלא כדברי הנו"ב עש"ה גם בתשו' חמדת שלמה סי' א' כתב ע"ד הנו"ב הנ"ל דעיקר דבריו תמוהים מאד כאשר האריך בזה בס' בית מאיר וברמב"ם מבואר כמעט להדיא דאפי' לא נבדקה האם עד שמתה הולד שתוקי וקאי על מ"ש לפני זה דמיירי בין ברוב כשרים בין ברוב פסולים וגם מתשו' בשמים ראש סי' ה' (הובא לעיל סי"ט סקכ"ג) נראה מדבריו דלא כדברי הנו"ב הנ"ל ע"ש עוד:
מב סָעִיף לג צריכה גט מס'. ע' בס' קהלת יעקב שהאריך ליתן טעם בזה לדברי הרמב"ם. והיוצא מדבריו לדינא דברוב כותים מה דצריכה גט הוא משום חומרא דא"א. אבל ודאי דאם קידשה ישראל לאחר שקידש אותה זה דצריכה גט משני מודאי ולא מספק עיין שם:
מג סָעִיף לד מחזירים לו אבידתו. ע' בתשו' ברית אברהם חה"מ סימן ט"ז שנסתפק בכה"ג ביאוש שלא מדעת אף דקי"ל כאביי דיאוש של"מ לא מהני מ"מ י"ל דלגבי הך שתוקי מהני היאוש לשיטת הרמב"ם פט"ו מהל' גזילה הלכה א' כו' ע"ש באורך:
מד סָעִיף לה נאמנת החיה כו' או ממזר. ע' במל"מ פט"ו מהא"ב דין ל"ב שכתב דמתוך דברי ה"ה בפרקין דין י"א שכתב ועוד שהיא קרובה לו (הרב המגיד כתב זה לחלק למה החיה נאמנת אף לפסול והאם אינה נאמנת לפסול) נראה דאם חיה זו קרובה לולד אינה נאמנת לומר שהוא ממזר להתירו בממזרת וצ"ע ע"ש:
מה סָעִיף לז וכולם הם ספק ממזרים. ע' בתשו' נו"ב סי' ה' שהשיב אודות אחד שנשא בת קראי הנה הרמ"א ז"ל החליט לאסור כולם משום ספק ממזרות ואמנם נוכל לומר דע"כ לא אסר אלא באתרא דקביעי ואף שרובן לאו בני גירושין נינהו מ"מ חשיבי ולא בטלי אבל אם פירש א' מהם אמרי' כל דפריש מר"פ. ולגזור שמא יקח מן הקבוע או שמא תחזור למקום קביעותא לא שייך הכא וראיה מיבמות ט"ו כו' אלא שאומר אני שאם האשה הזאת בעצמה היתה במקום קבוע לישיבת הקראים ובהיותה גדולה ובת דעת הלכה משם ובאה לכאן עדיין אסורה משום קבוע דהא גם היא מוזהרת ולדידה לא חשיב פירש שהרי היא ידעה בעצמה פרישתה ומקרי פירש בפנינו ואפי' אם בשעה שפרשה לא שמה לב לשוב לד"י וגם לא עלה על דעתה שיש בה כלל חשש ממזרות לא אמרי' דהוי פירש קודם שנולד הספק דמ"מ איכא למיחש אולי שמעה שם מקהל ישראל שמרחיקין אותה כו' וסיים כללא דהך פסקא אם האשה מעולם לא היתה במקום קביעות ואבותיה נסעו משם ונולדה חוץ למקום קביעות (לאו דוקא הוא וה"ה אם נסעה משם בעודה קטנה שלא היתה בת דעת. כן משמע ממ"ש תחלה וממה דסיים אחר זה) הרי זו מותרת להשאר תחת בעלה כיון שכבר נעשה מעשה אבל אם היא בגדולתה כבר היתה במקום הקביעות והיא בעצמה נסעה משם אין אנו מהמתירין ולא מהאוסרין כיון שכמה קדמונים התירו לקבלם אף במקום קביעותם (ע' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ע"ג ובח"ד סי' רי"ט ובתשו' בשמים ראש בתשו' מהר"ר ברוך שם וע"ע מזה ביש"ש פ' עשרה יוחסין) ולכן איני אומר בה לא איסור ולא היתר. עכ"ד ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.