א שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעַצְּמוּ בַּדִּין, זֶה אוֹמֵר: נִדּוֹן כָּאן, וְזֶה אוֹמֵר: נַעֲלֶה לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ. וְאִם אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לִי מֵאֵיזֶה טַעַם דַּנְתּוּנִי, שֶׁמָּא טְעִיתֶם, כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִים לוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִים מִמֶּנּוּ. וְאִם הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל דָּבָר מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל, כּוֹתְבִים וְשׁוֹלְחִים וְשׁוֹאֲלִים, וְדָנִין לָהֶם בְּעִירָם כְּפִי מַה שֶּׁיָּבֹא בִּכְתַב בֵּית דִּין הַגָּדוֹל; וּשְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִים יִפְרְעוּ שְׂכַר הַשָּׁלִיחַ. הַגָּה: מִיהוּ, אִם אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּינִים אוֹ הַדַּיָּנִים רוֹצֶה לִשְׁלוֹחַ לְמֶרְחַקִּים, וְיֵשׁ חָכָם סָמוּךְ לָהֶם הָרָאוּי לָדוּן, שׁוֹלְחִים לַסָּמוּךְ אַף עַל פִּי שֶׁהָרָחוֹק יוֹתֵר חָכָם, דְּלָאו כָּל כְּמִינֵהּ לִגְרֹם הֶפְסֵד לַבַּעַל דִּין לְהַרְבּוֹת שְׂכַר הַשְּׁלִיחוּת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָכָם אַחֵר בְּעִירָן הָרָאוּי לָדוּן (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). וְאִם שְׁנֵי חֲכָמִים סְמוּכִים בְּשָׁוֶה, הוֹלְכִין אַחַר הַגָּדוֹל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף רֵישׁ פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁאָר הַדִּינִים שֶׁזֶּה טוֹעֵן וְזֶה טוֹעֵן, אוֹ כְּשֶׁאוֹמֵר הַמַּלְוֶה: נִדּוֹן כָּאן, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, אֲבָל אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, כּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְעוֹלֶה עִמּוֹ. וְכֵן אִם טָעַן זֶה שֶׁהִזִּיקוֹ אוֹ גְזָלוֹ, וְרָצָה הַטּוֹעֵן לַעֲלוֹת, כּוֹפִין בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ אֶת הַנִּטְעָן לַעֲלוֹת עִמּוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ עֵדִים אוֹ רְאָיָה לַנִּגְזָל אוֹ לַנִּזָּק אוֹ לַמַּלְוֶה; אֲבָל טַעֲנָה רֵקָנִית, אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַנִּטְעָן לָצֵאת כְּלָל, אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּמְקוֹמוֹ וְנִפְטָר. וְכֵן הַדִּין בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבֵית דִּין חָשׁוּב שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר לְפִי מַה שֶּׁהוּא, מִקְרֵי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל (טוּר). אֲבָל יֵשׁ מְקוֹמוֹת בְּאוֹתָהּ מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים מֻמְחִים לָרַבִּים, וּמְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תַּלְמִידִים שֶׁאֵינָם כְּמוֹתָם, אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁבְּאֶרֶץ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַגָּדוֹל וְנִדּוֹן לְפָנָיו כּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְהוֹלֵךְ עִמּוֹ, הַגָּה: אִם יֵשׁ (לַתּוֹבֵעַ) עֵדִים אוֹ רְאָיָה, וְנִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בְּטַעֲנוֹתָיו. אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לֵילֵךְ עִמּוֹ (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבְּטַעֲנַת נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֵין חִלּוּק בֵּין תּוֹבֵעַ לְנִתְבָּע, וְכָל אֶחָד יָכוֹל לָכֹף חֲבֵרוֹ לֵילֵךְ עִמּוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר"ת). וְכָל זֶה מִדִּינָא, אֲבָל כְּבָר נָהֲגוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בֵּית דִּין בָּעִיר אֵין אֶחָד יָכוֹל לָכֹף חֲבֵרוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְבֵית דִּין אַחֵר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"א), כִּי אֵין לָנוּ עַכְשָׁיו בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אוֹ בֵּית הַוַּעַד; וְלָכֵן לֹא יוּכַל לִדְחוֹתוֹ, אֲבָל יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָדוּן עִמּוֹ עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וּמִיָּד יְבָרְרוּ דַיָּנִים. אֲבָל אַכְסְנַאי שֶׁתּוֹבֵעַ לִבְנֵי הָעִיר, אוֹ ב' אַכְסְנָאִים, צָרִיךְ לָדוּן עִמּוֹ מִיָּד, וְלֹא יוּכַל לִדְחוֹתוֹ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מהר"ש). וְכֵן בֶּן הָעִיר שֶׁתּוֹבֵעַ לְאַכְסְנַאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ, וְיֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַכְרִיחוֹ שָׁם לְדִין (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"ד). וְכָל זֶה כְּשֶׁיֵּשׁ בֵּית דִּין בְּעִירָן, אֲבָל אִם אֵין בֵּית דִּין שָׁם, כָּל אֶחָד יוּכַל לְהַכְרִיחַ חֲבֵרוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְבֵית דִּין לָדוּן עִמּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בוֹרֵר וּפִסְקֵי מהרא"י סִימָן ס"ה). הַתּוֹבֵעַ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחַר הַנִּתְבָּע, אִם הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁבְּעִיר הַתּוֹבֵעַ הַבֵּית דִּין יוֹתֵר גָּדוֹל (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ א'). וַאֲפִלּוּ הָיָה לַנִּתְבָּע מָעוֹת בְּפִקָּדוֹן אוֹ בְּדֶרֶךְ אַחֵר (בְּעִיר הַתּוֹבֵעַ אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת), אֶלָּא אִם כֵּן יָכוֹל לְעַכֵּב מָעוֹתָיו בְּעִירוֹ אָז צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַנִּתְבָּע וְאָז צָרִיךְ לָדוּן בְּמָקוֹם שֶׁמָּעוֹתָיו שָׁם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש"ה וּפְסָקָיו סִימָן ס"ד). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ג כָּתַבְתִּי אֵימַת יָכוֹל לְעַכֵּב מָעוֹתָיו. אָב שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּבִיעָה עַל בְּנוֹ, צָרִיךְ לֵילֵךְ הַבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַנִּתְבָּע, אַחַר אָבִיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בי"ד סִימָן ר"מ. עָשִׁיר מֻחְזָק (וְאַלָּם) [לְאַלָּם] בְּעִירוֹ, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָדוּן בְּעִיר אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהַבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל (ב"ז סִימָן תי"ח).
ב אִם הָאֶחָד תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ לִכְתֹּב רְאָיוֹתָיו, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ עַם הָאָרֶץ, אֵין לַתַּלְמִיד חָכָם לִכְתֹּב בְּעַצְמוֹ כְּשֶׁשּׁוֹלְחִים בֵּית דִּין לִשְׁאֹל מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל, אֶלָּא הַדַּיָּנִים יַעְתִּיקוּ אוֹתָם, וּשְׁנֵיהֶם פּוֹרְעִים שְׂכַר הַסּוֹפֵר (רִיבָ"שׁ סִימָן תע"ה).
ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעִיר אַחַת, הָאֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, יָכוֹל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים לוֹמַר: לֹא אָדוּן בִּפְנֵי זֶה, אֶלָּא בִּפְנֵי זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּעִיר אַחַת. הַגָּה: וְאִם אֶחָד סִלֵּק עַצְמוֹ מִן הַדִּין, כְּמָאן דְּלֵיתָא דָמֵי; וְאִם הִזְמִינוֹ הַשֵּׁנִי וְלֹא בָּא, מְנַדֶּה אוֹתוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"א). וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָבֹא לְפָנָיו לָדוּן, אֵינוֹ צָרִיךְ לָחוּשׁ כְּלָל לְהַזְמָנָתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לָבֹא כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף סִימָן י"א בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת).
ד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם רוֹאֶה הַדַּיָּן שֶׁבַּעַל דִּין חוֹשְׁדוֹ שֶׁנּוֹטֶה הַדִּין כְּנֶגְדּוֹ, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ מֵאֵיזֶה טַעַם דָּנוֹ, אֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁאַל. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם אוֹמֵר: כִּתְבוּ לִי מֵאֵיזֶה טַעַם דַּנְתּוּנִי (טוּר). מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים, דַּוְקָא אִם דָּנוּ אוֹתוֹ עַל יְדֵי כְפִיָּה, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין כּוֹתְבִין, וְכֵן עִקָּר (מָרְדְּכַי נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר וְתוס' וְרַ"ן פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ). וּכְשֶׁצְּרִיכִים לִכְתֹּב לוֹ מֵאֵיזֶה טַעַם דָּנוּהוּ אֵין קְבִיעוּת זְמַן לַדָּבָר, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁבָּא לִכְתֹּב לוֹ, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). וְאֵין צְרִיכִים לִכְתֹּב לוֹ הַטְּעָנוֹת וְהָרְאָיוֹת, רַק כּוֹתְבִין לָהֶם הַטְּעָנוֹת וְהַפְּסַק דִּין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם). וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם מִיָּד, וְאִם יִסְתֹּר הַדִּין יַחֲזִירוּ לוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי, פ"ו דְּסַנְהֶדְרִין וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ א' וב"י בְּשֵׁם הרמ"ה). וְאֵין צְרִיכִים לִכְתֹּב לוֹ אֶלָּא מִבֵּית דִּין קָטָן לְבֵית דִּין גָּדוֹל, אֲבָל בֵּית דִּין גָּדוֹל שֶׁדָּנוּ אֵין צְרִיכִין לִכְתֹּב לוֹ, דְּלָא חַיְשִׁינָן לְטָעוּתָא, דְּאִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף (בֵּית יוֹסֵף שֶׁכ"נ מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם).
ה הַמִּתְחַיֵּב בַּדִּין אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ יְצִיאוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהִזְקִיקוֹ לָדוּן בְּעִיר אַחֶרֶת. וְהָנֵי מִלֵּי דְלָא מְסָרֵב לְמֵיקָם בְּדִינָא, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לָדוּן בְּעִיר אַחֶרֶת. אֲבָל אִם הָיָה מְסָרֵב לָבֹא לְבֵית דִּין, וְהֻצְרַךְ הַתּוֹבֵעַ לְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת לְכֹפוֹ לֵירֵד לְדִין, חַיָּב לִפְרֹעַ לוֹ כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁהוֹצִיא מִשָּׁעָה שֶׁנַּעֲשָׂה סַרְבָן (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ א' קמ"ז ונ"י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא ומהר"יו תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"ז וע"ג סִימָן ב'). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם תְּבָעוֹ בְּעַרְכָּאוֹת וְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת בְּדַיָּנִים וְטוֹעֲנִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתּוֹךְ סֵרוּבוֹ הֻצְרַךְ לְהוֹלִיכוֹ בְּעַרְכָּאוֹת, אֵין חַיָּב לְשַׁלֵּם הוֹצָאוֹתָיו. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם הֻצְרַךְ לְהוֹצִיא עָלָיו הוֹצָאוֹת לְכֹפוֹ עַל יְדֵי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ע"ג סִימָן ב'), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר, וּבִלְבַד שֶׁעֲשָׂאוֹ בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, כְּדִלְקַמָּן סִימָן כ"ו. מִי שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיֵּלְכוּ לָדוּן בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרֶיךָ, וְהָלַךְ, וְהַשֵּׁנִי לֹא הָלַךְ אַחֲרָיו, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְזֶה שֶׁהָלַךְ כָּל יְצִיאוֹתָיו (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). כְּשֶׁהַסַּרְבָן צָרִיךְ לְשַׁלֵּם הַהוֹצָאוֹת, אֵין אוֹמְרִים שֶׁיִּשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל, אֶלָּא צָרִיךְ לְבָרֵר כַּמָּה הוֹצִיא, אוֹ הַבֵּית דִּין יָשׁוּמוּ לוֹ הוֹצָאוֹתָיו וְכַזֶּה יְשַׁלֵּם לוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"ז).
ו חִיְּבוּהוּ בֵּית דִּין לִפְרֹעַ, וְיָצָא וְחָזַר וְאָמַר: פָּרַעְתִּי, אִם הוּא נֶאֱמָן, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן ע"ט.
ז אִם בָּא הַזּוֹכֶה בַדִּין לְבֵית דִּין וְתוֹבֵעַ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ פְּסַק דִּין, אִם כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ, (גַּם זֶה) שָׁם.
ח יֵשׁ בְּיָדוֹ פְּסַק דִּין שֶׁחֲבֵרוֹ חַיָּב לוֹ, אִם הֲלָה נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, בְּסִימָן ל"ט (סָעִיף י').
א סָעִיף א שנים שנתעצמו כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סימן ר"פ וסימן שמ"ג:
ב סָעִיף א נעלה לב"ד הגדול המחבר העתיק לשון הרמב"ם והוא אינו מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד (והוא מקום שיש בו קיבוץ חכמים) אבל התוס' והרא"ש והטור מחלקים כו' עכ"ל סמ"ע וכ"פ מהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' י' ע"ש:
ג סָעִיף א כופין אותו כו' ע"ל סימן ג' ס"א ועיין ברשד"ם סי' ז' וסי' י"ב:
ד סָעִיף א ואם ב' חכמים סמוכים בשוה כו' עיין בתשו' ן' לב ס"ג ס"ס צ"ז:
ה סָעִיף א כופין את הלוה כו' היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה מהרי"ק שורש צ' עכ"ל סמ"ע ואין לזה טעם וגם מהרי"ק טעה בהבנות תשובת רשב"א והתשובות רשב"א הוא תשובת רמב"ן שמביא בסמ"ע ס"ק ז' [ח] (הגה שאם המלו' הולך בלא"ה שמה יכול הלו' לכופו) וכן פירשה הב"ח וחלק אמהרי"ק ופסק דהמלוה יכול לכוף ללוה אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע"ש:
ו סָעִיף א וי"א דב"ד חשוב כו' עיין בתשובת רמ"א סימן י"ז דמ"ד ע"ג וס"ס ס"ד:
ז סָעִיף א כופין את הלוה כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קס"ח:
ח סָעִיף א וי"א דבטענות נלך לבית דין הגדול כו' עיין ביש"ש פרק י' דב"ק באריכות מדינים אלו:
ט סָעִיף ג י"א כו' וכ"פ הב"ח ע"ש עיין בתשו' רשד"ם סי' ב':
י סָעִיף ה חייב לפרוע לו כו' וכ' ביש"ש פ' י' סימן י"ד היינו הוצאות סרבנות אבל שאר הוצאות כגון ששלח שליח אחר המעות או ששלח אחריו למקום פלוני א"צ לשלם ע"ש:
יא סָעִיף ה משע' שנעש' סרבן. ואף שלא כתב סרבנות אלא אח"ז מהרש"ל שם: כתב הסמ"ע וכתב ב"י סימן י"א בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והתובע מביא עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאילו אומר לא לויתי שאינו נאמן לומר פרעתי אפי' יביא עדים לדבריו עכ"ל ד"מ סי"א ס"ג עכ"ל סמ"ע ובב"י ובד"מ ס"ס י"א העתיקו תשובות הרא"ש והתובע אומר אני אביא עדים וחזר הנתבע והודה כו' משמע שחזר הנתבע קודם שהביא התובע עדים והסמ"ע שהעתיק והתובע הביא עדים נראה דקשיא לי' קושיות הב"ח בס"ס י"א שהקש' מהא דלקמן סימן פ' דמוכח בטו' דבין להרמ"ה והרמב"ם נאמן אם חזר בו קודם שבאו עדים אע"פ שחזר בו משום שראה עדים נאמן כשמביא אח"כ עדים על טענתו השנייה והניח בקושיא והסמ"ע נרא' שמפרש דהרא"ש מיירי שאמר אביא עדים והביא באמת ואח"כ חזר בו הנתבע אבל באמת פשט ל' הרא"ש בב"י ובד"מ לא משמע כן וגם בר' ירוח' נ"א חי"ב לא משמע כן שכתב שם וז"ל וראובן אומר אני אביא עדים ומיראת העדים חזר שמעון והודה שהזמינו כו'. מדכתב ומיראת העדי' משמע שהעדים לא באו עדיין רק שהיה מתירא שמא יביא עדים לכך נראה דהרא"ש ס"ל דכל שהוד' מיראת העדים ה"ל כאלו באו עדים והיינו כר"א בר' שמעון בפ' מרוב' דף ע"ה אליבא דרב דהא קי"ל התם כרב ואע"ג דחכמים פליגי עליה התם מ"מ כיון דפריך בש"ס התם לימא רב כתנאי וקאמר רב אנא דאמרי אפילו לראב"ש ע"כ לא קאמר ראב"ש התם אלא משום דקמודי מחמת ביעתות' דעדים אבל הכא דמודה בעצמו ואח"כ באו עדים לא משמע דכ"ע ס"ל כראב"ש ולא קשיא מלקמן סימן פ' כמו שהקש' הב"ח דהתם לא ידענ' שחזר בו מחמת ביעתותא דעדים וכדמשמע מדברי הב"ח אלא התם לא קאמר רק דאם חזר בו ואח"כ הכחישוהו עדים נאמן כשמביא עדים על טענתו השניה ע"ש ותרא' כדברי אבל הכא שאמר אני אביא עדים וחזר בו מיראת העדים ה"ל כאלו באו עדים קודם שחזר בו כראב"ש מיהו היינו כשבאו עדים אח"כ וק"ל. מיהו בב"י לקמן סי' ע"ט מביא בשם מ"כ שפסק כחכמים ולא ראב"ש וכן פסק הרב שם בהג"ה סעיף ט' וצ"ע לדינא:
יב סָעִיף ה וי"ח וכו'. עיין בס' א"א דף ע"ה ע"ג:
יג סָעִיף ה וכן נראה לי עיקר ובלבד שעשאו כו' וכ"פ ביש"ש פ"י דבבא קמא סימן י"ד ע"ש:
יד סָעִיף ה ואני אבא אחריך כו' עיין בתשובת מור"ם ססי' פ"ו ד' קס"ט ע"ג:
טו סָעִיף ה שישבע כמה כו'. ועיין לקמן סימן צ"א ס"ג בהג"ה:
טז סָעִיף ה אלא צריך לברר כו'. דין זה תמוה וגם קשה לי דבתשובת הרא"ש איתא צריך לברר והב"ד ישומו לו כו' ומשמע התם דבבירור לחוד או בשומ' ב"ד לחוד לא סגי אלא תרווייהו בעי' ונרא' הטעם דבבירור לחוד לא סגי דלאו כל כמיניה שיוציא כל מה שירצה ובשומ' ב"ד לחוד לא סגי דדלמא לא הוציא והיה נראה להגי' בדברי מור"ם אז הב"ד ישומו לו וכן י"ל בע"ש ובזה תסתלק השגת הסמ"ע עליו אך בד"מ כתב בשם תשובת הרא"ש וזה לשונו רק מה שמברר שהוציא משלם לו ומה שאינו יכול לברר ישומו ב"ד כמה ראוי להוציא וזה ישלם לו ע"כ וצ"ע:
א סָעִיף א נעלה לב"ד הגדול המחבר העתיק לשון הרמב"ם והוא אינו מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד (והוא מקום שיש בו קיבוץ חכמים) אבל התוס' והרא"ש והטור מחלקין ביניהן וס"ל דחבית הוועד דוקא קאמר הגמ' דשומעין לתובע האומר לילך ולדון שם כשיש רגלי' לתביעותיו ואין שומעין לשום נתבע האומר כן (אף שאמר הלוה אתן לו כל הוצאתו רמב"ן סי' מ"ז ד"מ א') אבל כשאומר לב"ד הגדול קאזלינן שומעין אפי' לנתבע ומור"ה רמז דין זה במ"ש בסמוך בהג"ה ז"ל וי"א דבטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע כו' ר"ל החילוקים דבין תובע לנתבע הנ"ל לא אתאמרו בגמ' אטענותא לב"ד הגדול קאזלינא כ"א אכשטען לבית הועד קאזלינא וקיצר מור"ם שם ולא כ"כ בהדיא משום דבזמן הזה אין נוהגין לכפותו וכדמסיק מור"ם שם וק"ל:
ב סָעִיף א מאיזה טעם דנתוני כו' ע' בסמוך בסעיף ד' שכתב מור"ם פירושו דא"צ לכתוב לו טעמים וראיות כי אם הטענות כו' ועוד כ' שם חילוקי דינים בזה ומפני דכאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפייה ובזה כ"ע מודי' שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנתוני מ"ה לא כ' מור"ם פלוגתא בזה כאן כ"א שם דלא איירי בדנו על ידי כפייה ואגב כ' שם כל חילוקי דינים וק"ל:
ג סָעִיף א ואח"כ מוציאין כו' פי' מוציאין ממנו מיד ואם יביא כתוב מב"ד הגדול שטעו יחזירו לו מה שהוציאו מידו וכן מבואר בסמוך ובד"מ ע"ש:
ד סָעִיף א ואם הוצרך לשאול כו' פי' אף אם אינם יודעים לדון וצריכין לשאול אפ"ה אינו יכול לומר מאחר שהם אינן יודעין לדון וצריכי' אנו הוצאות להשליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל:
ה סָעִיף א ודנין להם בעירם כפי כו' ע"ל סי' י"ג ס"ו שכ' שם ג"כ דין זה מילתא בטעמא ז"ל והם דנין אותו דליכא למימר דיפסקו ב"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדים לפני הדיינין:
ו סָעִיף א בד"א בשאר דינין שזה טוען וזה טוען צ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהן טוענין יותר מבמלוה ולוה והל"ל בקיצור בד"א כשזה טוען וזה טוען או לפחות הל"ל בד"א בשאר דינין וכשזה טוען וזה טוען. ועוד דפתח בתרתי בשאר דינים וזה טוען וזה טוען וסיים בחדא בטענות לוה לחוד או מלוה לחוד ואינו דבר והפוכו והל"ל ג"כ בטענות מלוה ולוה כששניהן טוענין כגון שזה אומר הלויתיך סלע וזה אומר נתתי בידך משכון שוה ב' סלעים איך דינו ונראה דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענות מלוה טענה יותר מלטענות הלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה וה"ה בטענות ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו ויש ג"כ עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו. בידים מ"ה שומעין להן כשרוצין לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע א' להשני או שזה תובעו ואמר נתחייבת לי. שכירות וזה משיבו איננו חייב לך וכיוצא בתביעות אלו חשובין המה טענת הנתבע כטענת התובע ואין שום א' יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש הרמב"ם והמחבר בד"א בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען ר"ל דכל שטענת שניהם שוים ומ"ה אין שום א' מהן יכול לומר נלך לב"ד הגדול משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל וניזק וכיוצא בו ואין שומעין בהן ללוה ולגזלן ולמזיק ועד"ר מ"ש עוד בישוב זה ובדברי הרמב"ם ומור"ם דכתב בסמוך בהג"ה גדולה די"א דבטענ' נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע כו' הי"א הן ר"ת והרא"ש (ובעל הטור) הבאתי לשונם בדרישה דס"ל דיש חילוק בין ב"ד הגדול דבו שומעין לנתבע כמו לתובע וכי טוען לבית הועד קאזלינא דבו דוקא שומעין לתובע ולא לנתבע ומטעם וכי יוציא מנה על מנה ומ"ש מור"ם לפני זה בהג"ה ז"ל וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור כו' אף שכ"כ באמצע דברי הרמב"ם אין נפקא מינה בו בשיטת דברי הרמב"ם הנ"ל דהא להרמב"ם אין חילוק בין אומר לב"ד הגדול אזלינן לאומרו לבית הוועד אזלינן גם מ"ש אח"כ מור"ם אדברי הרמב"ם ז"ל באותו מדינא אין בו נ"מ לדברי הרמב"ם דמשוה ב"ד הגדול לבית הוועד אלא שמור"ם כ"כ להנחה להי"א שכ' אחר זה בהג"ה המחלקים בין ב"ד הגדול לבית הוועד וכנ"ל וכתבו מור"ם אדברי הרמב"ם וכדי לקצר וכדרכו ובו תדע דלמ"ד דס"ל ששומעין גם לנתבע אפי' בשאר דינים כשאומר לב"ד הגדול קאזלינן אליבייהו גם בזמן הזה יש ב"ד הגדול ולא כרמב"ם דכ' דאין בזמנינו ב"ד הגדול ומה"נ כ' מור"ם אח"כ בהג"ה באותה מדינה כדי שתדעו דלהי"א המחלקין בין תובע לנתבע באומרו לבית הוועד קאזלינן דהיינו דוקא כשהבית הוועד הוא באותה מדינ' אבל כשאינו באותה מדינה גם לתובע אין שומעין ולא הטריחוהו לילך חוץ (למדינה) לב"ד כ"א באומרו לב"ד הגדול אזלינן דהוא הב"ד חשוב שבדור משא"כ בית הוועד ודו"ק:
ז סָעִיף א ה"ג או כשאומר המלוה נידון:
ח סָעִיף א והלוה או' נלך וכו' אבל אם המלוה הולך בלא"ה שמה יכול הלוה לכופו רמב"ן סי' מ"ז ד"מ א':
ט סָעִיף א כופין את הלוה כו' היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה מהרי"ק שורש צ' ד"מ ב':
י סָעִיף א אם יש להתובע עדים או ראיה ונראה לב"ד כו'. כצ"ל ומור"ם הרכיב לשון הרמב"ם ול' הרא"ש והטור אהדדי שהרמב"ם כ' הדין ב"ד הגדול לפני זה אם יש עדים או ראיה וממנו נשמע ממילא דס"ל הכי גם בדין זה דבזמן הזה והרא"ש והטור כתבו בזה אם מסרר טענותיו לב"ד ונראה להן שיש ממש בדבריו וצ"ל דגם כוונת מור"ם היא הכי ומ"ש ונרא' לב"ד הו"ל כאילו אמר או נראה לב"ד וק"ל:
יא סָעִיף א שכ"ז שיש ב"ד בעיר כו'. כ"כ מהרא"י בפסקיו סי' ס"ג וס"ה ושם בסי' ס"ה כ' שהמנהג שכל השייכים לבית החיים שלהם שייכים לאותו ב"ד וע"ש דכ' עוד שאין בדיני' אלו אלא מה שעיני הדיין רואות והביאו בד"מ ע"ש:
יב סָעִיף א עד יום ג'. נראה דהיינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו ואז שומעין לו עד יום ג' כדינא דגמרא דהיו נותנין להיוצאין לכפרים ונכנסין זמן בה"ב כמ"ש לעיל ריש סימן י"א ושם ג"כ הטעם דדלמא אניס ליה כיון שיוצא ונכנס ולא היה יכול לבוא עד יום ג' אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון ע"ש:
יג סָעִיף א ומיד יבררו דייני'. ז"ל שם אבל דיינים בוררים להם לאלתר זה בורר וז"ב ור"ל מיד ביום ראשון כדי שלא יבואו לידי דחייה ביום ג' ולא כמ"ש בע"ש ע"ש:
יד סָעִיף א ואפי' הי' מעות לנתבע כו' ע"ש בסימן ש"ה ותמצא דשם היה השאלה אהנתבע שהיה לו מעות בפקדון בעיר אחרת והשיב שם דאם בדין יכול לעקלם שם צריך לדון עמו שם ומש"ה נראה דה"ג בדברי מור"ם בהג"ה ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע או בעיר אחרת וכ"כ בד"מ ע"ש וק"ל:
טו סָעִיף א אא"כ יכול לעכב מעותיו כו'. פי' אא"כ הדין נותן שקודם שירד עמו לדין יכול לעקל מעותיו והיינו שידע התובע שאם לא יעקל מעות הנתבע יפזרם ולא יפרע לו או לא יוכל להביאו למשפט וכיוצא בדברים אלו כמ"ש בסימן ע"ג ולאחר שעקלם שם בדין אם ירצה הנתבע ליקח המעות צריך לירד עמו לדין שם במקום שנתעקלו כ"ז שם בת"ה ס"ס ש"ה וע"ש:
טז סָעִיף א צריך להודיע כו' פי' והתובע צריך לשלם השליחות ב"י בשם מהרי"ק וע"ל סי' ק"ו ד"מ ה':
יז סָעִיף א ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם. מהרי"ק שורש ק"ט כתב דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז היה נראה דצריך אז לדון עמו שם ג"כ בכ"מ שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן בסימן ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש:
יח סָעִיף א ה"ג ביו"ד סימן ר"מ. ס"ח:
יט סָעִיף א עשיר מוחזק לאלם. ועמ"ש בסמ"ע בסימן י"ג ס"ה בס"ק י"ח מדין אלם:
כ סָעִיף ב אין לת"ח לכתוב בעצמו כו'. שם סיים בטעם בשם מוהר"ם שלא יהא המורה ששולחין אליו נחשד שנושא פנים לתלמיד חכם עכ"ל ולפי זה צ"ל דהסופר אינו מזכיר בו שם החכם ולא שם שכנגדו אבל הת"ח כשיכתוב בעצמו אף שלא יזכור שמו מ"מ יש חשד שיאמרו שהמורה היה מכיר כתב של החכם וא"ל הלא יהא ניכר מהטענות והראיות שאלו הן טענות וראיות ת"ח שהאריך וזה קיצר דאין ראיה דדלמא מורשה דע"ה או ב"ד כ"כ בעד ע"ה ופעמים שגם ת"ח מקצר א"נ כל זמן שאין המורה יודע איזה חכם טוען כן לית בו חשד וק"ל:
כא סָעִיף ג ואף ע"פ שהוא קטן ממנו. צ"ע למה לא הביא מור"ם דעת הטור שחולק ע"ז והנ"י פ' ז"ב וגם הרשב"א בתשובותיו ס"ל כותיה וכמ"ש בדרישה לשונם וטעמם ונימוקם מהגמרא כתבתיו שם ע"ש:
כב סָעִיף ג ואם א' סילק כו'. פי' א' משני ת"ח הנ"ל יכול ת"ח השני להזמין לבע"ד וק"ל:
כג סָעִיף ד שבעל דין חושדו כו'. ודוקא במקום דאיכא לחשוד מודעינן לי' אבל במקום דליכא לחשוד והוא מלגלג מנדינן ליה נמוקי יוסף פרק איזהו נשך דמ"ד:
כד סָעִיף ד וכ"ש אם אומר כתבו מאיזה טעם דנתוני. לפי הנרא' קשה דלא ה"לל בזה לשון כל שכן דהא אינם שוים דכשהוא חושד הדיין אז כדי לאפוקי נפשיה מהחשד צריך להודיע הפסק מילתא בטעמיה ואילו כשאומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני א"צ להודיעו ולכתוב טעם הפסק אלא הטענות וכמו שמסיק מור"ם ז"ל וצ"ל דמ"ה כתב וכ"ש מפני שזה שאומר כתבו לי אינו מבקש טעמיהן ואיירי ג"כ במי שיודע כבר טעם הדיינין אלא שאינו נכנס באזניו ומתווכח עמהם שלא דנוהו דין אמת לאמתו ומבקש לשאול את פי בית דין הגדול מהן ויציאת ידי שמים וחובת הבריות אהאי אינו אלא שיכתבו לו טענותיהן ופסקיהן וה"ל כ"ש ומה זה שלא דבר וביקש כלום צריך לצאתעמו ידי שמים לפי ענינו כ"ש זה שביקש מהם זה שצריכין לצאת עמו ידי שמים לפי עניינו וק"ל:
כה סָעִיף ד אבל בלאו הכי אין כותבין לו דמאחר שקיבל אותם לדיינים סתם לאו כל כמיניה לחזור מעסקיהם ואם מבקש טעם הדין ודאי יאמרו לו שהרי אפי' זה שרואין ב"ד שחושדין אותן ולא בקש טעם כבר נתבאר דצריכין להודיעו הטעם וק"ל:
כו סָעִיף ד ואין צריכין לכתוב לו הטעמים והראיו'. דכל ב"ד יפה כששומעין הטענות יודעין לפסוק עליהן דתורה אחך לכולנו:
כז סָעִיף ד וצריך לשלם מיד. כבר כתבו המחבר בר"ס זה כן בשם הרמב"ם אלא דשם לא כ' אלא מוציאין ממנו ומשמעות לשונו הוא דב"ד מוציאין מיד הנתבע ומחזיקים אותו בידם עד שיראו מה יהיה סופו ולא שיתנהו להתובע פן יכתבו מב"ד הגדול שטעו והתובע יוציאם ביני ביני ועל הדיינים לשלם כיון שדנו בכפיי' וכדלקמן סי' כ"ה ומש"ה חידש מור"ם בזה וכ' דלא חיישינן לזה אלא צריך לשלם מיד ויתנו ליד התובע ומ"ש ואם יסתור הדיין יחזור לו פי' הב"ד יחזרו אותו מיד התובע ובמרדכי כתוב בכיוצא בזה יחזור לו והביאו בד"מ ר"ס י"ו וע"ש:
כח סָעִיף ה חייב לפרוע וכו' והיינו אם יצא הנתבע מחויב בדין זה ריב"ש סי' תע"ה ד"מ ה':
כט סָעִיף ה משעה שנעשה סרבן וכתב ב"י סי' י"א בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והתובע מביא עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאילו אומר לא לויתי שאינו נאמן לומר פרעתי אפילו יביא עדים לדבריו עכ"ל ד"מ סימן י"א ס"ג:
ל סָעִיף ה אין אומרים שישבע כמה הוציא כו'. ה"ט דלא האמינוהו בשבועתו להוציא ממון מחבירו אלא צריך בירור והא דכתב המחבר לקמן בסימן קנ"ח ס"ט דאם אין המקיף יכול לברר כמה הוציא ישבע כעין דאורייתא ויטול התם תשובתו בצידו דכת' שם כיון דברשו' הוציא ולהנאתו דהניקף משא"כ כאן ומהאי טעמא נמי כתב מור"ם לקמן סימן צ"א ס"ג דישבע ויטול ע"ש גם מ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס שע"ה דבין שהיתה ידו על העליונה או על התחתונה ישבע כמה הוציא ויטול התם ג"כ אע"פ דירד שלא ברשות מ"מ עכ"פ אין לבעל השדה היזק דהא יש שבח כפי מה שנותן לו או יותר משא"כ כאן דמה שנותן לו יפסיד וק"ל ולא כמ"ש בע"ש ז"ל דלא כל כמיניה שיוציא מה שירצ' על דעת שזה ישלם לו הכל עכ"ל:
א סָעִיף א כופין את הלוה. ז"ל הסמ"ע היינו כשאין הלוה הולך בלאו הכי שמה מוהרי"ק שורש צ'. ובש"ך כתב דאין לזה טעם. ונראה לפי מ"ש במרדכי בשם ריב"א דכל התובעים מצי כייפי אפילו בנגזל וניזק דלא שייך בהו עבד לוה לאיש מלוה משום דאין התובע מוציא מעותיו בחנם שהרי גם אם יזכה אין שכנגדו מחויב להחזיר לו הוצאה אבל לנתבע אין שומעין בזה לפי דמה שהוא רוצה לפזר מעות הוא להערים כדי שלא יתבענו המלוה עיין שם ואם כן ממילא היכא שיש לתובע דרך שם לא שייך טעם זה דלא לחנם מוצא הוצאות ואין לנו לשמוע אל התובע אלא היכא שאנו רואין מוציא הוצאות על תביעתו. ולפי זה אפשר לומר דגבי מלוה ולוה שאמרו בש"ס טעמא דמצי כייף משום דעבד לוה לאיש מלוה וזה הטעם שייך וגם באינו מוציא הוצאות וכגון שיש לו למלוה דרך שם גם כן מצי כייף וניחא בזה ליישב מה שהקשה מוהרי"ק בדעת הגאוני' דכל התובעין מצי כייפי אם כן למה אמרו בש"ס טעמא דעבד לוה לאיש מלו' הא אפילו בשאר תובעין דלא שייך ה"ט נמי מצי כייפי. ולפי מ"ש ניחא דשאר תובעין טעמא דמצי כייפי משום דלא לחנם מוציא הוצאות ואם כן היכא שאין לו הוצאה וכנ"ל לא שייך ה"ט וגבי מלוה לעולם מצי כייף והכי נראה ע"ד הכרעה במלוה ולוה כדעת הב"ח והש"ך החולקין על הסמ"ע ובשאר תובעין כדעת סמ"ע הנמשך אחר דעת מוהרי"ק:
ב סָעִיף ה חייב לפרוע. עיין יש"ש ב"ק פ"י סימן ד' האריך בזה ועיין שם שהעלה דוקא הוצאות סרבנות אבל שאר הוצאות שמוציא כדי לגבות חובו כגון שהולך בעבורו למקום פלוני או שכר שליח לשלוח אחרי המעות אינו משלם אפילו כתב בכת"י לשלם לו כל הוצאותיו הוי אסמכתא ולא קניא אם לא שנעשה בקנין ובבית דין חשוב וה"ה מה שנותן שכר לשליח להזמינו אינו משלם אבל היכא שיש לו שטר על חבירו והגיע כבר זמנו ויש לו נכסים אך שבבית דין אין יורדין לנכסיו לחוב לו שלא בפניו ומודיעים לו ע"י שליח דעת הרא"ש פרק הכותב שהמלוה ששלח אחריו שליח להודיע יוסף שליח כההוא דעירכין המקדיש נכסיו והי' עליו כתובת אשה ובע"ח מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים שלא יהא נראה הקד' יוצא בלא פדיון ולשון מוסיף משמע שמוסיף עוד דינר על הלואתו וגובה הדינר עם שאר חובו וה"ה להוצאת השליח שהוא לטובת הלוה דמן הדין הי' ראוי לירד לנכסיו מיד משום נעילת דלת עכ"ל: ובעיקר ראיית הרא"ש נראה דכיון דמזיק שעבודו של חבירו חייב אם כן זה שהקדיש נכסיו הרי הזיק שעבודו וכמו יתומים שמכרו שעבודו של בעל חוב דחייבים לשלם משום הכי צריך הלוה לשלם למלוה דמים של הפדיון אבל זה ששולח שליח אחרי הלוה נהי דלטובתו הי' לא פשע במה שהלך למרחוק ואפילו הגיע כבר זמנו ולא פרע מכל מקום אינו אלא מניעה בעלמא אבל הקדש הלוה הוי מזיק בידים משום הכי צריך לשל'. ולכן נראה דהרא"ש לשטתו בפרק הגוזל גבי דוחף מטבע לים היכא דמצי בר אמוראי למשקל אין זה אלא גרמא בעלמא ופטור כיון דלא הזיק גוף הדבר אלא מצי למשקלי' ואף על גב דצריך הוצאות לזה לא הוי דינא דגרמי וכמו שכתב במרדכי פ' הגוזל ואם כן מקדיש נכסיו נמי כיון דמצי לפדותו בארבעה זוזי אינו אלא כמו דוחף מטבע לים דצריך בר אמוראי למשקל וזה נמי מצי להעלותו ע"י פדי' ואפילו הכי מוסיף עוד דינר וצריך לומר כיון דהוא לטובת הלוה אף על גב דאינו מזיק צריך הוא להחזיר ואם כן הי' כשולח אחריו שליח דהוי נמי לטובת הלוה וכמו שכתב הרא"ש דמן הדין צריך תיכף לשלם. אבל לפי דעת הרמב"ם וש"ע סימן שפ"א דדוחף מטבע חייב משום דיני דגרמי אף על גב דמצי בר אמוראי למשקל צריך הוא לשלם את הוצאתו אם כן יש לומר טעמא דמקדיש נכסיו הוא מדין מזיק דמשלם את הדינר גם לדעת הרא"ש דדוחף מטבע פטור היינו מדין מזיק אבל לוה שצריך לפרוע בשומת בית דין אם כן כי הקדיש צריך הלוה להשלים וצריך עיון:
א סָעִיף א בד"א בשאר הדינים וכו'. עסמ"ע ס"ק ו' מה שפי' בזה. ולפענ"ד דבריו צ"ע דמה"ת יהיה טענת שותפין גרוע משאר טענות דהא כששותף אחד טוען לחבירו שיש לו בידו משלו ואין רוצה להחזיר לו הוי כטענת גזולה. וכן קשה דמ"ש שכירות מטענות מזיק. לכן נ"ל דנקט שזה טוען וזה טוען היינו שטוענין על דבר שאין מוחזקין בו כגון זה טוען של אבותי וזה אומר של אבותי או האי אומר דידי והאי אומר דידי או ששניהם מוחזקין כגון שניהם אוחזין או מנה שלישי שאין כאן תובע ונתבע רק שניהן תובעין אבל במקום שא' תובע וא' נתבע התובע כחו עדיף מהנתבע דכל נתבע כמוחזק וא"ר להחזיר הוי כגזילה: וכן בגונ' דנקט הסמ"ע שהמלוה טוען הלויתיך סלע וזה אומר נתתי בידך משכון שוה ב' סלעים נראה דהלוה יכול לומר בתביעתי שיש לי עליך על המותר נלך לב"ד הגדול ודוחק לומר כיון דצריך לדון בעירו על המשכון שהוא כנגד ההלואה צריך לדון על הכל. ואף אם נאמר כך מ"מ נראה אם הלוה אומר אסלק חובך ואח"כ אתבע אותך בב"ד הגדול זה ודאי יכול לומר:
ב סָעִיף א וכן הדין בזה"ז. קאי אלמעלה דבטענת ב"ד הגדול כתב שיש חילוק בין תובע לנתבע וע"ז קאמר דכן הדין בזה"ז שאין שם בדה"ג רק שיש מקומות וכו' והיינו בית הוועד ג"כ דינא הכי דהמלוה יכול לכוף ללוה ולא הלוה למלוה. ויש ט"ס בסמ"ע ס"ק ד' וכצ"ל בסמוך סעיף ד' וגם בס"ק ו' וכצ"ל ולא הטריחוהו לילך חוץ למדינ' וכו':
ג סָעִיף ג ואע"פ שהוא קטן ממנו. פי' בין המלוה בין הלוה יכולים לעכב עד שיתפשרו יחד על ב"ד אח'. ואם א"א להתפשר ישבו שניהם יחד והוי כעין זבל"א ואם שני הב"ד א"ר לשבת יחד אזי הנתבע כחו גדול כיון שא"א לכפותו כשאמר לב"ד זה אני רוצה ודעת הרא"ש שהביא הסמ"ע הוא דוקא מקטן לגדול יכול לדחות ולא מגדול לקטן ועפ"ר. והטעם דלעולם מומחה יכול לכפות לדין כ"ז שאין גדול הימנו ע"ש בפרישה. ונראה דאף שגם הגדול אינו מומחה דגמיר וסביר מ"מ כיון שאין גדול הימנו נקרא מומחה. ולפי זה גם בהדין שכתב הרמ"א בתשובה סי' ק"ד דבשהבורר של הנתבע הוא קרוב לבורר של התובע נפסל בורר של התובע דהנתבע כחו גדול בזה. היינו כשהבורר של התובע אינו גדול משל הנתבע אבל בלא"ה אינו יכול לדחותו לפי דעת הרא"ש אך כיון שלדיעה הראשונה יכול תמיד לדחותו והנתבע מוחזק יכול הנתבע לומר קים לי וממילא יכול לדחותו תמיד אפי' מגדול לקטן כשהן בעיר אחת והטעם לזה דכשהן בעיר אחת ויכול לברר הטעות אין יכול התובע לטעון לגדול קאזלינן דהנתבע יכול לומר מה איכפת לך הא אם יטעו יתברר לך תיכף הטעות מפי הגדול כיון שהן בעיר אחת:
ד סָעִיף ה חייב לפרוע. עסמ"ע ס"ק ך"ח דוקא שנתחייב בדין וכו'. ועיין תומים שכתב דוקא כשרואין שהתובע נתחייב מחמת שהלך בערמה ומרמה אז פטור הנתבע אבל כשרואין שהתובע הלך בתמימות והיה סובר שהדין עמו והנתבע סירב חייב להחזיר הוצאותיו דלמה הי' לו לגרום היזק שלא לירד עמו לדין. ועש"ך ס"ק י' עד א"צ לשלם וכו'. אמנם במקום שגובין שלא בפניו רק ששולחין להודיע ללוה הלוה צריך לשלם כמ"ש הרא"ש פ' הכותב עיין שם:
ה סָעִיף ה הוצאות לכופו. משמע מדבריו דוקא מה שהוציא בערכאות לכופו לדין ישראל מחויב להחזיר אבל אם נתן שוחד בערכאות לדון לו שחייב לשלם אף אם דנו הערכאות כדין א"צ להחזיר אם לא שהיה לו תביע' בשטר וכשסירב הנתבע נתנו לו הב"ד פס"ד שלא בפניו שחייב לו כדין ואז נותנין לו הב"ד רשות לילך בערכאות שישלם לו ואז הוי הכפיה לקיים דין ישראל אבל כשהב"ד אינן יכולין לדון שלא בפניו שיהיה מחויב לשלם אז אין הב"ד יכולין ליתן רשות לילך בערכאות להוציא הוצאות לכופו לשלם כי אין יודעין אם הוא מחויב לשלם והוי כהוציא שלא ברשות ב"ד. ועסמ"ע ס"ק ך"ט באם כופר הנתבע שלא הזמינו וכו'. לא מיירי שתבעו הוצאות שהוציא בערכאות כי זה צריך שיברר שהיה ברשות ב"ד וכשמברר שנתנו לו ב"ד רשות ממילא יש בירור על סרובו רק שמיירי שהזמינו לפני ב"ד וסירב ונסע למקום אחר לב"ד אחר ועי"ז הוכרח התובע לנסוע ג"כ לשם ותובע ההוצאות מחמת שסירב לעמוד לב"ד ראשון:
ו סָעִיף ה אין אומרים שישבע וכו'. ועיין תומים שהקשה הא כל ניזק נשבע ונוטל וה"נ ניזק הוא שהרי גרם לו היזק. ולפענ"ד לא קשה מידי דשאני התם שנזדמן באקראי ולא היה אפשר לברר משא"כ הכא דיכול לעשות ע"פ בירור ההיזק שגורם לו ואם א"א להוציא הוצאות ע"פ בירור יכול להוציא ע"פ שומת ב"ד. אמנם אם א"א לברר ולא ע"פ שומ' באמת הדין עם התומים שנשבע ונוטל כשאר כל הנזקין. ועש"ך שצריך בירור ושומא וכו'. אמנם אין צריך לברר רק עניני הוצאות שהוציא כגון כמה שלוחים שלח וכמה נסיעות נסע ואז אפי' אינו מברר כמה מעות שנתן יכול לומר בפחות שבשומו' כמו בסי' שע"ה ע"ש:
א סָעִיף א דנתוני. כאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפיה ובזה כ"ע מודים שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו מש"ה לא כתב הרמ"א פלוגתא בזה כמ"ש בס"ד דשם לא איירי בדנו בכפיה סמ"ע:
ב סָעִיף א בעירם. ואינו יכול לומר מאחר שהם אינם יודעים לדון וצריכים אנו להוציא הוצאות שליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל דלא וע"ל סי' י"ג ס"ו. סמ"ע:
ג סָעִיף א כופין. כתב הסמ"ע היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה. מהרי"ק. אבל הש"ך השיג עליו וכתב שאין לזה טעם ולעיל שייך דין זה שאם הלוה אומר נלך לב"ד הגדול אינו יכול לכוף את המלו' ע"ז כתב דאם המלו' הולך בלא"ה שמה אז יוכל הלו' לכופו וכן פירש הב"ח ופסק דהמלו' יכול לכוף להלו' אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע"ש וכתב הסמ"ע דצ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהם טוענים יותר מבמלוה ולוה ונרא' דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענת מלוה יותר מטענת הלוה משום דעבד לוה כו' וה"ה בטענת ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו (ויש גם כן עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו בידים מש"ה שומעין לו כשרוצה לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע אחד לחבירו וכיוצא בתביעות אלו חשוב טענת הנתבע כשל התובע ואין שום אחד יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש המחבר בד"א בשאר הדינים שזה [טוען] וזה טוען ר"ל שטענות שניהם שוים משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל ולניזק וכיוצא בו עכ"ל:
ד סָעִיף א ונראה. כתב הסמ"ע דהאי ונראה ר"ל או נראה דהוי"ו מחלקת וע"ש:
ה סָעִיף א לדחותו. ואין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות. סמ"ע:
ו סָעִיף א שלישי. היינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון. סמ"ע:
ז סָעִיף א ומיד. ר"ל ביום ראשון כדי שלא יבא לידי דחיה ביום ג'. סמ"ע:
ח סָעִיף א לעכב. כתב מהרי"ק דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז הי' נרא' דצריך אז לדון עמו שם במקום שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן סי' ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש. סמ"ע:
ט סָעִיף א עשיר. ע"ל סי' י"ג סק"ז מ"ש שם (וע' בתשובת שב יעקב חלק ח"מ סימן ב'):
י סָעִיף ב יעתיקו. והסופר אינו מזכיר שם החכם ולא שם שכנגדו אבל הת"ח כשיכתוב בעצמו אף שלא יזכיר שמו מ"מ יש חשד שיאמרו שהמורה הכיר כתב של החכם. סמ"ע:
יא סָעִיף ג יכול. כתב הסמ"ע צ"ע למה לא הביא הרמ"א דעת הטור ושאר פוסקים שחולקים ע"ז וטעמם ונימוקם מהגמרא:
יב סָעִיף ד הטעמים. דכל ב"ד יפה כששומעין הטענות יודעים לפסוק הדין עליהן דתורה אחד לכולנו. סמ"ע:
יג סָעִיף ד מיד. כבר כתב זה המחבר בריש הסי' אלא דשם משמעות לשונו הוא דהב"ד מחזיקים אותו בידם עד שיכתבו מב"ד הגדול כי פן יוציאם התובע ביני ביני מש"ה חידש מור"ם דלא חיישי' לזה אלא צריך לשלם מיד ויתנוהו ליד התובע. סמ"ע:
יד סָעִיף ה הוצאותיו. וכתב ביש"ש היינו הוצאת סרבנות אבל שאר הוצאות כגון ששלח שליח אחר המעות או ששלח אחריו למקום פלוני א"צ לשלם ע"ש. ש"ך:
טו סָעִיף ה סרבן. כתב הב"י בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והביא התובע עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאומר לא לויתי שאינו נאמן שוב לומר פרעתי אפילו יביא עדים לדבריו. והש"ך כתב דמלשון הרא"ש משמע אף שלא הביא עדיין התובע עדים רק מיראת העדים חזר הנתבע ואמר שאמת שהזמינו אלא שבא מיד ג"כ דינא הכי מיהו לקמן סי' ע"ט ס"ט בהג"ה לא פסק כן וצ"ע לדינא עכ"ל וע"ש:
טז סָעִיף ה או. בש"ך כתב דדין זה תמוה וגם בתשובת הרא"ש משמע דבבירור לחוד או בשומת ב"ד לחוד לא סגי אלא תרוייהו בעינן והי' נרא' להגיה אז הב"ד ישומו לו אך בד"מ לא משמע כן וצ"ע עכ"ל:
א סָעִיף א ואח"כ מוציאים. כתב בספר בר"י וז"ל ראובן ושמעון עמדו לדין וחייב הדיין לראובן שישבע על טענת שמעון וטען ראובן שיכתוב לו הדיין פסק דין איך היא חייב שבועה ואח"כ ישבע הדין עם ראובן וכן מוכח ממ"ש הרמב"ן כותבין ואח"כ מוציאין ממנו. מהריק"ש בתשובה כ"י סי' כ"ח עכ"ל ופשוט דכוונתו היכא דדן את ראובן ע"י כפיה עבה"ט סק"א:
ב סָעִיף א או שני אכסנאים. בגליון ש"ע של הרב הגאון מוהר"י העשיל אשכנזי ז"ל נ"ב וז"ל לכאורה זהו נגד דעת הרמב"ן בפ' שופטים שכתב ואין בעלי הדין יכולים לכוף זא"ז לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפי' היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומ' נלך לפני ב"ד שבעירנו ע"כ ונראה דהכא מיירי בשאין הב' אכסנאים מעיר אחת רק כ"א מעיר אחרת ואם לא ידונו כאן יהיה חיוב על התובע לילך אחר הנתבע בזה אמרי' כיון שנזדמנו שניהם כאן ידונו כאן אבל הרמב"ן מיירי בשניהם מעיר אחת והוא מלתא דמסתברא עכ"ל:
ג סָעִיף א ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם. עיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ו שכתב דאף דעתה נעש' הנתבע תובע לענין שצריך לילך אחר התובע מ"מ זה שעיקלו נכסיו שהוא באמת הנתבע אינו יכול לעשות מורשה וכך ראה שדן אביו הגאון ז"ל כמה פעמים ע"ש עוד:
ד סָעִיף א אב שיש לו תביעה כו'. כתב בכנה"ג הגה"ט אות ח' דה"ה הרב עם תלמידו והביאו האו"ת וכתב דהיינו ברבו מובהק ע' יו"ד הלכות ת"ת ע"ש. ובגליון ש"ע דהרה"ג מוהר"י העשיל אשכנזי נ"ב נ"ל דה"ה באיש ואשתו צריכה האשה לילך אל מקום האיש שאף היא חייבת בכבוד בעלה וגם טלטולא דגברא קשה כו' ע"כ ולע"ד לא נהירא וגם מתשובת ברית אברה' אה"ע סי' צ"ב שהבאתי בפ"ת לא"ה סי' ע"ה סק"ג לא נראה כן:
ה סָעִיף א עשיר מוחזק לאלם. כתב באו"ת וז"ל לכאורה משמע דוקא שהוא מוחזק לאלם אבל בתשובת תשב"ץ וכן הביא בכנה"ג בשם תשובות רבות דלאו דוקא אלם אלא שאם הוא בעירו גדול בחכמה ומעלה או אפי' אינו בחכמה רק רוב בני עיר סרים למשמעתו הרי הנתבע (וה"ה התובע וכמ"ש הסמ"ע בסי' י"ג סק"ט וכן הוא בכנה"ג וכ"כ בתשובת מ"ח סי' א') יכול לטעון אלך ואדון בעיר אחרת ואלם דנקט לאו דוקא וכ"כ בתשו' שב יעקב ונכון הוא עכ"ל (וכ"כ בנה"מ וכ"כ בתשובת שבו"י ח"ג סי' קמ"א ע"ש אמנם בפירוש דברי הרמ"א אינו שוה עם השב יעקב הנ"ל דהשבו"י כתב שם דמ"ש הרמ"א עשיר מוחזק ואלם הוא וי"ו המחלקת כו' אך השב יעקב סי' ב' הוכיח בכמה הוכחות שאינו כן אך כתב דאין הפירוש של אלם שהוא בע"ד קשה רק שהוא תקיף ומאוים ואף שהוא צדיק וישר שייך בו דין זה כו' וכתב עוד שם דה"ה אלם אף שאינו עשיר כל שאינו עני דאם הוא עני אין אימתו מוטל על הבריות כדמצינו בדתן ואבירם כו' ע"ש) . והנה מ"ש האו"ת אבל בתשובת תשב"ץ כו' מ"ש הב"י בבד"ה סי' זה שכ' וז"ל כתוב בתשב"ץ נשאלתי על אחד שהזמינוהו לדין גדולי העיר ופרנסיה אשר כל דבר העיר נחתך על פיהם והנידון אומר איך אדון בעיר הזאת והלא אימתכם מוטלת על הדיינים וגם טענותי יסתתמו לפניכ' אמרתי כי טוב הדבר על הדיינים ועל הנידונים לילך במקום הסמוך וכיוצא בזה ראיתי את ר"י זקיני שהתיר לנדיב ר"א שלא לבא לדין עם הנדיב ר' אברהם בטירווש מפני שהיה ראש העיר וכולם נשמעים אליו ורשב"א התיר לחתנו כו' וגם ר"י מפרי"ש עשה כן כו' ואמרתי מזקנים אתבונן כו' עכ"ל והביא כל זה הב"ח על שם מרדכי הארוך ומסיים דגם מהרי"ק שורש א' הביא תשובה זו בקוצר ע"ש. גם בתשובת נו"ב תניינא סימן ב' הביא כל זה ופסק כן בנדון דידיה דבני גליל יהודה יכולים לעכב על שני ולילות האחרים שלא יבררו רבנים מגלילות שלהם לדון בעסק המס הנוגע לכלל הגלילות וכתב שם דמ"ש הרמ"א עשיר מוחזק לאלם אינו סותר לדברי הגדולים הנ"ל דהרמ"א מיירי באינו גדול בחכמה ומעלה ובודאי מחמת עשרו לחוד אין שום חשד שהדיינים יסבירו לו פנים ולא מסתתמי טענה שכנגדו ולכן בעינן דוקא מוחזק לאלם אבל בגדול העיר או פרנס העיר שפיר אפי' מן הסתם חושב הבע"ד שכנגדו שהדיין מתיירא מפני גדולתו ומסתתמי טענותיו ע"ש. ועיין בתשובת ח"צ סי' י"ד שהביא כל דברי תשב"ץ הנ"ל על שם תשובת מהר"ם סי' תקמ"ו ופירש דבריו דרק עצה טובה קמ"ל וכ' דהכי דייק לישנא אמרתי כ' טוב הדבר על הדיינים כו' ואף שהביא ראיה מר"י ז"ל שהתיר לנדיב ר"א שלא לבא לב"ד בטריווש כו' התם ביחיד המתדיין עם היחיד ובהדרגה קאמר כיון דחזינין דביחיד תקיף אין שכנגדו צריך להתדיין עמו בעירו א"כ ברבים מיהא טוב הדבר וטעם החילוק שבין יחיד לרבים נלע"ד בשני פנים האחד דרבים לא חשידי כולי האי בגזלנותא לאיים ולפחד על הדיין דוגמא לדבר אותה שאמרו (בר"ה דף כ"ד) בההיא בי כנישתא דשף כו' ועוד דאי מצרכת להו לרבי' להרחיק לדוד בענייני עירם אין תקנה לצבור לעולם כו' והאריך קצת בזה על נדון דשם ומסיים ואיך שיהי' בנ"ד דיש ויש חכמי' הראויים לדון באלטונא והמבורג ואימת הקהל ק"ק ספרדים אשר בהמבורג לא תבעתם. הדבר ברור לתינוקות שמחוייבים כל היחידים הרוצים לעקור דירתם להתדיין בכאן טרם צאתם ע"ש עוד. והנה מה שמחלק הח"צ ז"ל בין יחיד עם יחיד דיכול לעכב מדינא ובין יחיד המתדיין עם רבים דאינו רק עצה טובה לכאורה לפי הטעמים שלו ה"ה רבים המתדייני' עם רבים אינו רק עצה טובה אולם מדברי הנו"ב הנ"ל לא משמע כדבריו. גם בתשובת מים חיים חח"מ סי' א' חולק עליו בזה וכ' דגם הח"צ ז"ל לא החליט הדבר מדסיים בסוף ואיך שיהיה בנ"ד כו' וגם בתשובת שארית יוסף סי' מ' מבואר להדיא דאפילו יחיד עם רבים יוכל ג"כ להוציאם אם יש ביניהם מי שאימתו מוטלת על הדיינים וצריכים לילך למקום הסמוך האריך שם לדחות ראיות הח"צ בזה (וע' סמ"ע לקמן סימן קע"ה ס"ק ס"ט) ומסיק לדינא בנידון דידיה יכול היחיד לפסול דייני העיר לדון לו בעסק הצוואה אחרי שראשי החברה קדישא דעיר הנזכר הם עיקרי וראשי העיר וכל צרכי העיר נחתכין על פיהם ואימתן מוטלת על כל העיר' ומכ"ש על הדיינים וגם לא שייך אצלם מ"ש הח"צ שהרי יש באלטונא והמבורג כמה חכמים הראוים לדון שאין להם אימה מק"ק ספרדי' אשר בהמבורג כו' דזהו מחמת שאלטונא והמבורג אינם שייכים לספרדים שבהמבורג אבל בעיר הנ"ל שכל הקהל דמתא חדא לא שייך זה ולכן בנ"ד שצריכים לילך לדון במקום הסמוך אבל אין יכול להוציאם למקום רחוק רק בעיר קרובה ע"ש. וע' בתשובת עבוה"ג סי' מ"ז מענין כיוצא בזה מבואר מדבריו ג"כ דאפילו אם הנתבעים רבים יכולים התובעים לעכב מדינא שלא לדון במקומם רק מחוייבים הנתבעים לירד לדין במקום הממוצע בזבל"א או בב"ד הסמוך (ודלא כהח"צ הנ"ל דברבי' הנתבעים אינו רק עצה טובה. ומה דהח"צ ז"ל מדייק מלשון כי טוב הדבר על הדיינים כו' עי' בנ"צ מ"ש בזה) וכ' שם דטענת לב"ד הסמוך נלך עדיף מזבל"א וזבל"א ובפרט בדורות הללו שיש טועין בדברי רש"י כו' ע"ש. וע' בתשובת שב יעקב סימן א' בנידון אשר שני צדדים הסכימו לדון בזבל"א בצירוף אב"ד דשם להיות שליש ואח"כ היתה רוח אחרת בהתובע אשר לבו נוקפו שיהיה השליש אב"ד דשם מכמה טעמים ותוכן הדבר אשר הנתבע הוא עשיר ותקיף בעירו כמבואר בסי' י"ד בהגה כו' והשיב דאין יכולת בידו לדחות הרב אב"ד מהיות שליש כי דברי התשב"ץ והרמ"א הנ"ל הוא בשלא קיבלו ב' הצדדים אותן הדיינים אבל בנ"ד שקיבלו כל המדינה זה האב"ד להיות להם רב ובכלל זה קיבלו אותו בפירוש שיהיה שליש לכל דבר משפט שיהיה להם ולא חילקו בין ב"ב פשוט ובין ב"ב עם פרנס וא"כ כיון ששני הצדדים הם מאות' קהלה הרי כבר כל א' סבר וקיבל הלא אפילו בזבל"א אם כבר כתבו זה בירר דיין זה כו' אינן יכולין לחזור ובנ"ד שיש לרב זה כת' רבנות וחתומים עליו כ"ח ב"ב בשם כל הקהל שקבלוהו להיות תמיד שליש בכל ריב שבין איש לחבירו ודאי שאינו יכול לחזור ובפרט שתקנה זו הוא משנים קדמוניות שהרב הוא השליש כו' ואח"כ מצאתי און לי בתשובת שארית יוסף סי' מ' כדין זה ממש שנשאל אודות שבמדינת מעהרין עשו תקנה שכל דברי ריבות שיתהוו ביניהם יתנו לפסוק במדינתם ואין אחד מהם יהא רשאי לתבוע לדון חוץ למקומם ועתה נתהוו קטטות כו' והוגד שטענתו לפי שהם תקיפים במדינה והם מאיימים על הדיינים או הדיינים עצמם מתייראים כו' וע"ז השיב אם אין לו טענה אחרת רק זה אין טענתו טענה שהרי כ' הרא"ש בתשו' כו' ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על עניני מס דיניהם דין כמו מי שקבל עליו קרוב או פסול כו' וה"ה לנ"ד ואף שפסקתי על בני ק"ק ברודא שידונו חוץ למדינה כו' ויאמר האומר מה נשתנה ואמרו חז"ל כל כי האי צריך לאודועי לכן אני צריך לפרש כי שם מהר"י (התובע) לא היה מיושב במדינה ואם כן לא היה להם בשעת התקנה עכ"ל וא"כ זה הוא ממש בנ"ד ולכך הבאתי נמי סוף התשו' משום דגם אני צריך לאותו דבר באשר כמדומה שהסכמתי זה כמה שנים עם פסק הראב"ד דהמבורג על ענין זה דעשיר ותקיף בעירו צריך לילך למקום אחר (הוא התשו' דסי' ב' שהזכרתי קצת לעיל) דשם היה התובע ממדינה אחרת משא"כ בנ"ד דשניהם הם ממדינה זו וקיימו וקבלו את הרב הזה להיות שליש לכל ריב אשר יהיה ביניהם כו' עכ"ד ע"ש וע' בנ"צ מ"ש בזה:
ו סָעִיף א מוציאין אותו לדון. עיין בתשובת מים חיים סי' א' שכ' מסתימת הרמ"א והפוסקים משמע דזהו אפילו אם יש בעיר ב"ד קבוע וכן מוכח מסי' ל"ג ס"ו בהגה כו' וכ' עוד דלכאורה משמע דאם דנו באותו עיר אפילו בדיעבד אינו דין (ר"ל אם דנו בע"כ) מדכ' הרמ"א בסי' ל"ג ס"ו גבי אבי החתן ואבי הכלה דבדיעבד דינו דין וכאן גבי עשיר ואלם סתם הרב משמע דדעתו דכאן אפילו בדיעבד אינו דין ע"ש וצ"ע:
ז סָעִיף ג יכול אחד. עבה"ט ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ג ובס' בר"י אות ה' מ"ש בזה:
ח סָעִיף ד וכ"ש אם אומר כתבו לי כו'. ע' סמ"ע שכ' לפי הנראה קשה דלא הל"ל בזה לשון כ"ש דהא אינם שוים כו' ע"ש וע' בתומים מ"ש בזה ומסיק דאף לכתוב טעם הדין בפסק מ"מ בע"פ אומרים לו הטעם וא"ש הכ"ש דבכה"ג דשאל פשיטא שצ"ל לו בפה כל הטעם ע"ש. וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' י"ב שכ' דהא דלא רצו הסמ"ע והתומים לפרש בפשיטות דהאי וכ"ש שכ' רמ"א מיירי בחושדו ג"כ וגם שואל שיכתוב לו מאיזה טעם י"ל משום דאין זה בגדר כל שכן כי בכלל מאתים מנה כו' וגם מאחר שכ' המחבר צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפילו אם לא שאל ממילא מובן מכ"ש שאל ומה הוסיף רמ"א דבר שפתים. ושוב כ' דנראה לקיים פי' זה בדברי הרמ"א דהנה הנ"י פא"נ כ' דוקא אם יש מקום לחשוד אבל בלא"ה אינו אלא מלגלג ומנדינן ליה והביאו הסמ"ע ובאר הגולה פי' הענין כי אפילו שניהם חכמים ובררו להם דיינים בלא כפיה הנה כל אחד מהצדדים גמר בדעתו לפי עיונו בדין זה שדבריו צודקים דאל"ה לא היה דן עם חבירו כי לא ברשיעי עסקינן אלא כ"א חושב בנפשו לפי דעתו ועיונו בדין זה הוא יצא בצדק ואמנם הדיין פוסק כאחד מהם או לפעמים שלא כדעת אחד מהם וא"כ לכאורה הרי כאן מקום חשד שהרי לפי עיונו בדין לא יצא משפט כזה ואפ"ה אם יהרהר אחר הדיין הרי הוא בר נידוי כי ידוע שאין אדם רואה חובה לעצמו כו' אך בעובדא דכותאי בפא"נ דראה ר"פ שהוא עצמו נתן מקום לחשוד ע"י שפסקיו סתרי אהדדי ע"כ מחוייב לנקות עצמו. ועדיין יש לומר נהי שראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו להסיר עקשות פה מכל מקום אין רשות לאידך לתבוע כן מהדיין והעזה הוא לומר שחושדו ואם יעיז פניו לא יודיעהו טעמו ולא ישיבהו כלל. דוקא אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו אז נכון לפרש הטעם מעצמו להוציא עצמו מהחשד אבל לא נגד המערערים הכי הוה ס"ד. והוה ס"ד מ"ש המחבר אפילו לא שאל היינו כלפי הנידון בכפיה ואין מקום לחשוד בעינן דוקא שאל : (כמ"ש בס"א) אבל הכא במקום לחשוד ובלא כפיה מודיעין הטעם אפילו לא שאל ומינה דוקא לא שאל אבל שאל והחציף שחושד הדיין לא יודיעהו הטעם קמ"ל רמ"א דבמקום שיש לחשוד אפילו שאל אע"ג דהרע לעשות מ"מ כתבינן ליה מאיזה טעם שהרי כך כותי העיז ואמר דבתר דידיה אתי מר ואפ"ה לא קנס ר"פ ואמר ליה טעמיה ושוב כתב רמ"א דהעיקר שאין כותבין אלא אומרי' בע"פ לאפוקי נפשיה מחשדא אבל למה יכתוב להראות לאחרים שיראו שהיה נחשד מזה ולמה לו זה דכיון שדן אותו בלא כפיה לאו כל כמיניה לשאול עצה מאחרים ע"כ לא יכתוב ודי בהודעה אך כשדנו בכפיה והוא רוצה לילך לב"ד הגדול דבלא"ה צריך לכתוב הטענות וכיון דאיכא נמי מקום לחשוד כיון דבלא"ה כותבין וזה חושד ג"כ ויש מקום לחשוד יכתוב ג"כ טעמו וטוב הוא אולי עי"ז שיבין הבע"ד הטעם ושעל חנם חושדו שוב לא ילך לב"ד הגדול זהו מה שנ"ל בפי' הרמ"א עכ"ד מ"ש:
ט סָעִיף ד מיהו י"א דוקא כו'. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת ב"ח סי' כ"ב באריכות:
י סָעִיף ד וא"צ לכתוב לו הטעמים. עיין בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שתמה על זה ע"ש. ולפי המבואר לעיל ס"ק ח' דבאמת בע"פ צריך לומר לו הטעם רק שאין כותבין א"כ לק"מ. וכ' בספר בר"י וז"ל כת אחת שהביאה פסקים מרבני הדור ואינו רוצה להראות לשכנגדו רק השאלה וסוף הפסקים והבע"ד טוען שיראה כל הפסקים בשלימות לרב העיר הדין עמו ומחוייבים להראות כל הפסקים בשלימות. תשובת שער אפרים סי' קכ"ו וכן הסכים הרב עדות ביהוסף ס"ב סי' א' עד כאן לשונו:
יא סָעִיף ד אבל ב"ד הגדול שדנו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' א' שכ' דאם רק הרב לבד הוא גדול אף אם הוא מומחה וגדול הדור מאד כל שאין גם הדיינים שישבו עמו גדולי ישראל מפורסמים בדור אינו נקרא לענין זה ב"ד הגדול וצריך ליתן בכתב הטענות והפסק אם מתחלה דן בכפיה וכל שלא באו שני הבע"ד לפניו מעצמם לדון אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו מקרי דן בכפיה (עמ"ש לעיל סי' ה' ס"ב סק"ו ע"ש):
יב סָעִיף ה חייב לפרוע לו. כ' הסמ"ע והיינו אם יצא הנתבע מחוייב בדין זה כו' וע' בתומים ונה"מ דדוקא כשרואין שהתובע נתחייב מחמת שהלך בערמה אז פטור הנתבע אבל כשהתובע הלך בתמימות והיה סובר שהדין עמו והנתבע סירב חייב להחזיר הוצאותיו דלא היה לו לגרום היזק שלא לירד עמי לדין ע"ש:
יג סָעִיף ה וכן נ"ל עיקר ובלבד שעשאו כו'. כ' הש"ך וכ"פ ביש"ש פ"י דב"ק סי' י"ד עכ"ל ובגליון ש"ך דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל וכ' שם דבלא נקט רשות מב"ד אף היכי דא"צ ליטול רשות כגון שנכתב לו בשטר שיכול לכופו בערכאות של עובד כוכבים והבע"ד אלם וכדלקמן סי' כ"ו ס"ד בהגה (עי' באה"ג שם אות מ' וצ"ע) מ"מ א"צ לשלם לו הוצאות ע"ש:
יד סָעִיף ה שעשאו ברשות ב"ד וכדלקמן כו'. עי' בתשובת ושב הכהן סי' צ"ט שתמה על הרמ"א בזה ומסיק דעתו לדינא דאם הוציא בערכאות של עיבדי כוכבים בעמדו לפניה' בדין פטור לשלם ההוצאות אע"פ שסירב עמו לבא לדין ישראל אא"כ עשה ברשות ב"ד אז חייב לשלם אבל אם כפה איתו ע"י ערכאות של עובדי כוכבים שיעמוד עמו לדין ישראל כיון שסירב מלעמוד עמו לדין והוצרך לכופו ע"י ערכאות של עובדי כוכבים חייב לשלם לו הוצאות אע"פ שלא עשאו ברשות ב"ד עש"ה וע' בנה"מ מזה. וע' בתשובת כנ"י סי' צ"ז:
טו סָעִיף ה לך ואני אבא אחריך. עיין בתשובת חות יאיר סי' קס"ח שכ' ומזה פסקתי במי שכ' לחבירו שיבא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבא ולא בא וזה הוציא הוצאות החתונה שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס חייב לשלם לו היזקו ע"ש:
טז סָעִיף ה או הב"ד ישומו. עבה"ט וע' בתשובת ושב הכהן בהשמטות סי' נ"ג שביאר דברי הרמ"א בטוב טעם דהא ודאי בין שמברר כמה הוציא ובין אינו מברר לעולם שייך שומא אך החילוק הוא דאם מברר כמה הוציא וצריך שומא אז השומא הוא אם לא הוציא יותר מן הראוי וכמ"ש סי' קפ"ב ס"ג בהגה כו' אבל אם אינו יכול לברר אז השומא הוא בענין אחר שישומו לו בפחות שבהוצאות וכמ"ש בסי' שע"ח ס"ח וזהו כוונת הרמ"א דמ"ש צריך לברר כמה הוציא וצריך לשלם לו היינו ג"כ לאחר שישומו אם לא הוציא יותר מן הראוי ומה שלא ביאר זה י"ל שסמך עמ"ש בסי' קפ"ב והוא פשוט דודאי לאו כל כמיניה להוציא יותר ממה שהיה צריך להוציא ומ"ש או הב"ד ישומו לו היינו דאם אינו מברר ישומו לו בפחות שבהוצאות ע"ש וע' בתומים ובנה"מ מ"ש בזה. וע' בתשובת נאות דשא סי' נ"א ונ"ב מדינים אלו עש"ה:
א סָעִיף א ואח"כ מוציאים. ר"ל מיד כמ"ש בס"ד ב"ב מ"א א"ל לכי תיתי:
ב סָעִיף א ודנין להם. כנ"ל בסי' י"ג ס"ו:
ג סָעִיף א ושני בע"ד. ב"ב קסז ב':
ד סָעִיף א מיהו אם. סנה' כג א' אפי' תימא ב"ד מי קא מטרחנ' לך: (ליקוט) מיהו אם כו'. כ"מ מהירושלמי שכ' למטה מכא לכא ט' מילין כו' (ע"כ):
ה סָעִיף א ואם שני. ירו' שם הל' ב' זה אומר בטבריה כו' מכא לכא כו': (ליקוט) ואם שני חכמים סמוכים כו'. ירו' פ"ג הל' ב' א"ר אלעזר זה אומר בטבריא וזה אומר בציפורי שומעין לזה שאמר בטבריא כו' א"ר אילא והאי דאר"א זה אומר בטבריא וזה אומר בצפורי באינון דהוון יתיבין בחדא משכנא מן הכא להכא ט' מילין ומן הכ' להכ' ט' מילין (ע"כ):
ו סָעִיף א בד"א בשאר. שם ל"א ב' יוציא מנה על מנה כו' ולא אמרו אלא בלוה משום עבד לוה כו' אבל בשזה טוען דל"ל הכי לא: (ליקוט) בד"א בשאר כו' דל"ש עבד לוה לאיש מלוה אבל בדברי הרא"ש שם מבואר להיפך דכל היכא דל"ש עבד לוה שניהם י"ל לב"ד הגדול קאזילנא שתי' ההיא דב"ק דנתבע מצי אמר כו' ששניהם תובעים זא"ז א"נ בשאמר להד"ם דל"ש עבד לוה לאיש מלוה וכ"ה בדברי הרשב"א שם שתי' דוקא בלוה תובע מצי אמר ולא נתבע משום עבד כו' וע' בטור אבל הרמב"ם ס"ל דשמואל בב"ק שם ס"ל כס"ד דר' יוחנן בסנה' ולכן השמיט שם הא דשמואל משום דע"כ ר' יוחנן פליג על שמואל כמ"ש הרמב"ם דוקא בחולין ושלחו לו הא שלחו בלחוד לא ואם כשמואל שלחו לחוד מהני דא"ל בלא נקט דסקיא כמ"ש הרא"ש שם דהא ר"י ס"ל דלא מצי אמר לב"ד הגדול אזלינא והרא"ש כשיטתו כנ"ל וכן לתי' ר"ת וכמ"ש בהגה (ע"כ): (ליקוט) בד"א בשאר כו'. כמש"ש שנים שנתעצמו בדין זה כו' ומ' כה"ג: (ע"כ):
ז סָעִיף א (ליקוט) או כשאמר כו'. שם בהא דאמימר (ע"כ):
ח סָעִיף א וכן אם טען כן מ' שם בעובדא דעוקבן הבבלי: (ליקוט) וכן אם טען כו'. דכל כה"ג הוי עבד כו' ועבה"ג וכמ"ש תוס' בכתובות טז ב' ד"ה כותבין כו' אע"ג כו' ל"ד לוה כו' (ע"כ): (ליקוט) וכן אם טען זה שהזיקו כו'. דבכולם שייך עבד לוה כו' ועתוס' פ"ב דכתובות ט"ז ב' ד"ה כותבין כו' (ע"כ): (ליקוט) וכן אם טען כו'. ממ"ש בספ"ג דכתובות וספ"ק דב"ק ואי אמר קבעו לי זימנא כו' אבל נ"י הקשה בב"ק שם מהא דאמימר ותי' דשאני בנזיקין דאין ב"ד בח"ל וכמ"ש בהג"ה וכ"ז כשיש כו' ונלמד מכאן וחולק הנ"י על הרמב"ם וש"ע (ע"כ):
ט סָעִיף א אבל טענה. דל"ש למימר עבד לוה כו':
י סָעִיף א וכן הדין בזה"ז כו' אבל. מדקאמר למקום הועד ול"ק לב"ד הגדול כמ"ש בב"ק: (ליקוט) וכן הדין כו'. הכריחו מ"ש למקום הועד ול"ק לב"ד הגדול אלא בכה"ג (ע"כ):
יא סָעִיף א וי"א דב"ד כו'. רא"ש ספ"ג דסנה' שפי' ב"ד הגדול הגדול שבדור וכמ"ש הלך אחרב"ד יפה:
יב סָעִיף א אם יש. כנ"ל:
יג סָעִיף א וי"א דלטענת. תוס' מהא דב"ק קיב ב' מצי אמר כו' ובסנה' מיירי מקום הוועד:
יד סָעִיף א ולכן לא. כמ"ש בב"ק קיג א' והאידנא דאיכא כו' וכ"ש בזה"ז:
טו סָעִיף א עד יום ג'. עסמ"ע דוקא למי שאינו בעיר ע"ש: (ליקוט) אבל כבר כו' עד יום שלישי. כמו מקדם בה"ב ב"ק קיג א' וברפ"ג דמ"ק (ע"כ): (ליקוט) עד יום ג'. עסמ"ע שכ' דוקא למי שאינו בעיר וכמ"ש בסי' י"א ס"ג ואפשר דמנהגינו לפימ"ש בטור מתחלה דדוקא אשה (ע"כ):
טז סָעִיף א אבל. וכן. כנ"ל:
יז סָעִיף א וכ"ז כו' אבל. שם כ"ג א' ואפי' לוה מצי מעכב כו' בערכאות שבסוריא: (ליקוט) וכ"ז כו'. כ' נ"י דז"ש.' בספק דב"ק ואי אמר קבעו לי זימנא כו' לפי שלד"ק אין ב"ד בבבל וצ"ע שהרי בתובע בכ"עיצריך לילך למקום הועד ואפשר שלא ס"ל הא דרמב"ם הנ"ל מ"ש שכן בגזלה ונזקין אלא דוקא במלוה (ע"כ):
יח סָעִיף א התובע צריך כו' אא"כ יכול. ב"ק מי"ו ב' מאן דכאיב כו':
יט סָעִיף א אב. עי"ד סי' ר"מ: (ליקוט) אב כו'. דאפי' י"ל תביעה על אחר צריך לילך בעדו שלא יתבזה לעמוד בב"ד ריב"ש שם. עתוס' דקדושין ל"א א' סד"ה וטורדו כו' (ע"כ):
כ סָעִיף א עשיר. סנה' ל"א ב' ואי לא ציית השיאוהו כו':
כא סָעִיף ב ושניהם. כנ"ל ס"א:
כב סָעִיף ג ואם אחד. עתוס' כ"ג א' ד"ה כגון:
כג סָעִיף ג וכ"מ. שם ח' א' הני בי תלתא כו':
כד סָעִיף ד וכ"ש אם. שם ל"א ב': (ליקוט) י"א שאם כו' וכ"ש כו' ר"ל אפי' אינו חושדו והיינו לפמ"ש תוס' בסנה' שם בד"ה ואם מיהו כו' אבל לס' ראשונה היינו מ"ש מיהו י"א כו' ומ"מ אפשר דאף לס' זה מודה שאם חושדו צריך לכתוב לו אף אם לא שאל אלא ותוס' לא נחת לחלק בהכי בתחלה (ע"כ):
כה סָעִיף ד מיהו י"א. תוס' שם מדקא' כופין כו' ואם אמר כו': (ליקוט) י"א כו' מיהו כו'. עי"ד סי' קעז סכ"ג ששם כתב טוש"ע כפי' י"מ (ע"כ):
כו סָעִיף ד וכשצריכין לכתוב. שם כ"ז שמביא ראיה סותר כו' ה"ה כאן. מרדכי:
כז סָעִיף ד וא"צ לכתוב. שהב"ד ששם ידעו מעצמם הטעם:
כח סָעִיף ד וא"צ לכתוב אלא. כ"מ שם זה אומר לב"ד הגדול כו' ואם אמר כתבו לי כו":
כט סָעִיף ה ויש מי כו' דגרמא הוא כמ"ש בב"ק סי' א' וכמ"ש התוס' החילוק בין גרמי לגרמא:
ל סָעִיף ה ויש חולקין. כנ"ל אבל אם היה מסרב כו' וגרמי הוא: (ליקוט) ויש מי כו' ויש חולקין כו'. בפלוגתא דר"י וריצב"א בתוס' דב"ב כ"ב ב' בד"ה זאת דס' ראשונה ס"ל כר"י דגרמי הוא שעושה עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק וס' האחרונה ס"ל כריצב"א דבדבר השכיח קנסינן וה"נ שכיח (ע"כ):
לא סָעִיף ה מי שאמר. כנ"ל: (ליקוט) מי שאמר לחבירו כו'. דדמי למסרב חייב כנ"ל וצ"ע (ע"כ):
לב סָעִיף ה א"א שישבע. דלא אמרי' שישבע אלא כשהוציא ברשות כתובות עט ב' או בששבח כמ"ש בסי' שע"ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.