א בַּחֲזָקָה כֵּיצַד, מָכַר אוֹ נָתַן לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, כֵּיוָן שֶׁנָּעַל אוֹ גָּדַר אוֹ פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא וְהוֹעִיל בְּמַעֲשָׂיו, הֲרֵי זֶה קָנָה.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהֶחֱזִיק בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן; אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא קָנָה, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ: לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי. וְאִם מָסַר לוֹ הַמַּפְתֵּחַ, הָוֵי כְּאוֹמֵר לוֹ: לֵךְ חֲזֵק וּקְנֵי. וְכֵן הַמּוֹכֵר בּוֹר לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ דָלְיוֹ, הָוֵי כְּאוֹמֵר לוֹ: לֵךְ חֲזֵק וּקְנֵי.
ג נָעַל כֵּיצַד, מָכַר אוֹ נָתַן לוֹ בַּיִת אוֹ חָצֵר, וְהָיָה הַפֶּתַח פָּתוּחַ, וְנָעַל הַלּוֹקֵחַ אֶת הַפֶּתַח וְחָזַר וּפְתָחוֹ, קָנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ לִנְעֹל בְּמַפְתֵּחַ. וְהוּא הַדִּין אִם עָשָׂה מַנְעוּל לַדֶּלֶת אוֹ שֶׁהֶעֱמִיד דְּלָתוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה (הַכֹּל בַּטּוּר).
ד גָּדַר כָּל שֶׁהוּא כֵּיצַד, הָיָה שָׁם גָּדֵר וְהָיוּ עוֹלִים בּוֹ בְּנַחַת, וְהוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה (וְעַיִּןִ בַּטּוּר ובב"י), וְנִמְצָא שֶׁאֵין עוֹלִים אֶלָּא בְּדֹחַק, הֲרֵי זֶה הוֹעִיל וְקָנָה.
ה פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא כֵּיצַד, הָיְתָה שָׁם פִּרְצָה וְהָיוּ נִכְנָסִים בָּהּ בְּדֹחַק, וְהִרְחִיבָהּ כָּל שֶׁהוּא עַד שֶׁנִּמְצָא נִכְנָסִים בְּרֶוַח, הֲרֵי זֶה הוֹעִיל וְקָנָה.
ו נָתַן צְרוֹר וְהוֹעִיל, כְּגוֹן שֶׁחִבֵּר בּוֹ הַמַּיִם לַשָּׂדֶה, אוֹ נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל, כְּגוֹן שֶׁפָּתַח בִּנְטִילָתוֹ הַמַּיִם לַשָּׂדֶה, קָנָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם רָאָה אַמַּת הַמַּיִם בָּאָה לְהַזִּיק הַקַּרְקַע, וְנָתַן צְרוֹר וּמְנָעָהּ, אוֹ שֶׁנָּטַל צְרוֹר וּפָתַח (שֶׁיֵּצְאוּ) הַמַּיִם (טוּר), לֹא קָנָה, שֶׁסִלּוּק הַהֶזֵּק אֵינוֹ קוֹנֶה, אֶלָּא הֲבָאַת הַתּוֹעֶלֶת.
ז הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה בְּצַד שָׂדֵהוּ, כֵּיוָן שֶׁדָּשׁ הַמֶּצֶר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת וְנַעֲשׂוּ שְׁתֵּיהֶן כְּשָׂדֶה אַחַת, קָנָה. אֲבָל אִם הָלַךְ בָּהּ לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּהּ, אֵין הִלּוּךְ זֶה מוֹעִיל כְּלוּם. וְאִם שְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים מָכַר לוֹ, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לְהִלּוּךְ, קָנָה בְּהִלּוּךְ. וְכַמָּה שִׁעוּר רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּקְנֶה בְּהִלּוּכוֹ, אִם הָיָה מְסֻיָּם בִּמְחִצּוֹת, קָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ רֶגֶל וְיַנִּיחַ רֶגֶל בְּצִדָּהּ; וְאִם אֵין שָׁם מְחִצּוֹת, קָנָה בְּרֹחַב כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עַל רֹאשׁוֹ חֲבִילָה שֶׁל שָׂרִיגִים וְיִסוֹב בָּהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִפְּכָא, דִּבְאֵין מְחִצּוֹת סָגֵי בְּרֹחַב שֶׁיַּגְבִּיהַ רֶגֶל וְיַנִּיחַ רֶגֶל; וּבְיֵשׁ מְחִצּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עַל רֹאשׁוֹ חֲבִילָה שֶׁל שָׂרִיגִים וְיִסּוֹב בָּהּ (טוּר וְהַמַּגִּיד פ"א דִּמְכִירָה).
ח הָיְתָה הַקַּרְקַע צָחִיח סֶלַע שֶׁאֵין בָּהּ לֹא גָדֵר וְלֹא פִרְצָה וְאֵינָהּ בַּת זְרִיעָה, הַחֲזָקָה שֶׁקּוֹנֶה אוֹתָהּ שְׁטִיחַת פֵּרוֹת אוֹ הַעֲמָדַת בְּהֵמָה שָׁם, וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה מִשְּׁאָר הַתַּשְׁמִישִׁים.
ט הִצִּיעַ מַצָּעוֹת בַּבַּיִת אוֹ בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַב עֲלֵיהֶם, אוֹ עָרַךְ שֻׁלְחָן וְאָכַל, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתַן כֵּלָיו לְתוֹכוֹ אוֹ צָבַר בּוֹ פֵּרוֹת הָרְאוּיִם לִצְבֹּר, קָנָה.
י הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס בָּהּ הַלּוֹקֵחַ וּזְרָעָהּ אוֹ נָרָהּ, אוֹ שֶׁאָסַף פֵּרוֹת הָאִילָן, אוֹ זְמָרוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, קָנָה.
יא וְכֵן אִם אָסַף הַמּוֹכֵר סַל שֶׁל פֵּרוֹת וְנָתַן לַלּוֹקֵחַ, קָנָה לוֹקֵחַ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין קוֹנִין בַּחֲזָקוֹת אֵלּוּ לֹא בַּאֲכִילַת פֵּרוֹת וְלֹא בְהַעֲמָדַת בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לַקַּרְקַע, וְהָכִי מִסְתַּבְּרָא (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וְרַ"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין וְהַמַּגִּיד). הָיָה גַבְשׁוּשִׁית בַּשָּׂדֶה, וּנְטָלָהּ, אוֹ גּוּמָא וּסְתָמָהּ, הָוֵי חֲזָקָה. וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא אִם מְהַנֵּי לַקַּרְקַע, אֲבָל חָפַר מְעַט, לֹא קָנָה, אֶלָּא בְּשָׂדֶה הָעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים).
יב הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בְּאֶחָד מֵהֶם, קָנָה כֻּלָּם, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אֶחָד מֵהֶם הַר גָּבוֹהַּ וְהַשֵּׁנִית מְצוּלָה, שֶׁהֲרֵי אֵין תַּשְׁמִישׁ שֶׁל זוֹ כְּתַשְׁמִישׁ שֶׁל זוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנָּתַן דְּמֵי כֻּלָּם; אֲבָל אִם לֹא נָתַן דְּמֵי כֻּלָּם, לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מָעוֹתָיו. לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַכֹּל בְּמַתָּנָה, קָנָה כֻּלָּם. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּמַתָּנָה. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְהוּא הַדִּין בַּעֲשָׂרָה בָּתִּים, אוֹ בַיִת וְשָׂדֶה, דִּינָן כַּעֲשָׂרָה שָׂדוֹת (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמּוֹכֵר בַּיִת).
יג וְכֵן בִּשְׂכִירוּת, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בְּאֶחָד מֵהֶם קָנָה כֻּלָּם כָּל זְמַן הַשְּׂכִירוּת. הַגָּה: וּבִשְׂכִירוּת לֹא בָעֵינָן שֶׁנָּתַן דְּמֵי כֻלָּן, דִּשְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְבַסּוֹף (בֵּית יוֹסֵף).
יד הָיוּ מִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת בְּמֶכֶר וּמִקְצָת בִּשְׂכִירוּת, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בֵּין בְּשֶׁל מֶכֶר בֵּין בְּשֶׁל שְׂכִירוּת, קָנָה הַכֹּל.
טו דִּין מַחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן ער"ה.
טז חֲזָקָה לְחוּדָהּ, בְּלֹא כֶּסֶף וּבְלֹא שְׁטָר, קָנְיָא כָּל הֵיכָא דְּלָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב שְׁטָר (טוּר). מִיהוּ, אִם הִתְנָה, הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני"א ח"א).
א סָעִיף א בחזקה כיצד כו' דיני קניות החזקות עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קל"ז וקמ"ז וקמ"ח:
ב סָעִיף ג נעל כיצד כו' עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' מ"ז:
ג סָעִיף י המוכר שדה לחבירו. עיין בתשו' רשד"ם סי' שע"ו:
ד סָעִיף יא וי"ח ע"ל סימן ער"ה ס"ב:
ה סָעִיף טז חזקה לחודה כו' ע"ל סימן ער"ה הוא עיין תשו' ן' לב ס' א' כלל י"ג סימן פ':
ו סָעִיף טז הכל לפי תנאו כו' ע"ל סימן קצ"ד ס"א בהג"ה:
א סָעִיף א והועיל. בסעיף ד' ה' ו' מפרש ואזיל הועיל דכל א' ומאי בא למעט דלא מיקרי הועיל דלא קנה בו:
ב סָעִיף ב כשהחזיק בפני המוכר. דמדלא מיחה בו ודאי ניחא ליה דיקנה בזה:
ג סָעִיף ב ואם מסר לו המפתח הוי כו'. פי' ואם יעשה בו אח"כ חזקה בנעל או גדר או פרץ אפי' שלא בפניו הוה חזקה אבל במסירת מפתח לחוד לא קנה וכן הסכמת הטור ע"ש:
ד סָעִיף ב כיון שמסר לו דליו. פי' כסויו וכ"כהטור ע"ש ור"ל נמי דאם עשה אח"כ בו חזקה גמורה אפי' שלא בפניו קנהו:
ה סָעִיף ג וחזר ופתחו הטור כ"כ בשם הרמב"ם וכ' עליו ז"ל ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח"כ עכ"ל וגם הרמב"ן תמה על הרמב"ם בזה וכ' דהא נטל לחוד תנן והב"י כ' ע"ז דאפשר דהרמב"ם ס"ל דבנעילה אינו נראה שעושה לשם קנין אלא נעל בבקשת הב"ה ממנו שיונעל כדי שיהא מה שבבית משומר אבל כשחזר ופתחו נראה וניכר שנעל משום החזק' ומה שקתני במשנ' נעל לחוד משום דהחזק' מתקיימת בו לחוד לאחר שיפתח ויוכר למפרע שנעל לשם חזקה עוד כתב דלרבותא כתב הרמב"ם וחזר ופתח דל"ת דוקא כשנעל והניחה נעולה דמהני מעשיו בשמירת מה שבבית דקנה אלא אפי' חזר ופתחה כמו שהיה אפ"ה קנה עכ"ל ב"י עיין שם ומסתימת דברי המחבר נראה דתפס תירוץ ראשון עיקר ודו"ק:
ו סָעִיף ג שצריך לנעול במפתח פי' לסגור הדלת במנעול שבו או במסגרת אחר באופן שלא יכנסו ויצאו בבית מי שירצ' ואפש' לומר דהרמב"ם דכתב דחזקה היא דינעלנה ויחזור ויפתחנה היינו כשאינו נועלה במנעול ומ"ה מצריך שתהא החזקה ניכרת במה שיחזור ויפתחנ' ומודה נמי שאם סגרה במנעול הקבוע בה דסגי בנעילה לחוד ובזה איירי המשנה דקתני נעל לחוד אלא דא"כ לא ה"ל להרמב"ם לשומטו מלכתוב זה:
ז סָעִיף ג וה"ה אם עשה מנעול כו'. פי' דקנה בקביעת המנעול או בהעמדת דלת אע"ג דלא נעל בה כלל והא דלא מהני בנכסי הגר כמ"ש הטור והמחבר בסי ער"ה שאני הכא דיש דעת אחרת מקנה ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ח סָעִיף ד דאפי' פחות מעשרה כו'. ז"ל הטור וי"א דהא דקאמר הגמ' כגון שלא היה גבוה עשרה והשלימ' לעשר' אורחא דמילתא נקט דכל שהשלימו לעשרה הוה הכי (פי' שמתחלה היו יכולין לעלות עליו בריוח והשתא בדוחק) וה"ה בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין עכ"ל ור"ל כגון שיש מקום מדרון ושיפוע מהכותל ולחוץ שהיא בנויה ע"ג תל דאז במחיצה כל דהו מונע שאינן יכולין לכנוס בה עוד ועפ"ר.
ט סָעִיף ו כגון שסכר בו מים לשדה פי' שהיה מקום בגדר שיצאו ממנו המים וסתם אותו מקום כדי שישארו המים בשדה להיותו נשקה ממנו או איפכא שנטל צרור מהגדר למטה כדי שיכנסו שם המים להשקותו וכן הוא בטור:
י סָעִיף ו שסילוק ההיזק אינו קונה ז"ל הגמ' משום דה"ל כמבריח ארי מנכסי חבירו פי' רשב"ם ז"ל הא למאי זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק:
יא סָעִיף ז אבל אם הלך בה וכו' אע"ג דכתיב באברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה התם משום חביבותא דאברהם קא"ל הכי ועד"ר:
יב סָעִיף ז וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' עפ"ר ודרישה שם כתבתי של' הרמב"ם והטור משמע שבעי לומר שאף שכוונת המוכר הוא למכור לו מקום רחב להיות לו לדרך מ"מ לא קנהו כלל בהילוך אח' אלא הדין הוא שאם יש שם מקום מסויים במחיצות והולך ביניהן אז אף כשאין ביניהם אלא ברוחב הליכו לא קנה בהילוך זה חוץ למחיצה כלום אלא צריך לעשות חזקה אחרת חוץ למחיצות בהילוך או בענין אחר ואם אינו מסויים במחיצות אז קונה בהילוך אחד כדי רוחב שצריך להנושא משא קטנה וכ"כ המ"מ לפרש כן דברי הרמב"ן שהן כל' המחבר עוד פי' בענין אחר והוא שאם מכר לו דרך סתם ולא פירש לו כמה וקאמר דאם הוא מסוים במחיצות אז אפילו אינו רחב אלא כדי הילוך אמרי' דסבר וקבל וא"צ ליתן לו יותר כו' אבל על פי' ראשון כתב שהוא עיקר וע' בב"י שהביא דברי המ"מ ותמה על דבריו. ובפרישה כתבתי דלא ק"מ:
יג סָעִיף ז וי"א איפכא כו' טעמם דלעולם צריך שיהיה לו מקום שיוכל להעביר שם משוי זמורות כשהן על ראשו הלכך כשהוא מסוים במחיצות צריך שיהיה הרוחב בין מחיצה למחיצה כ"כ אבל כשאין שם מחיצות אף (שאינו) נותן לו מקום שיהי' מיוחד להדרך אלא כדי הילוך ברגלו ומן הצד יזרע המוכר זרעים ותבואה לצורך עצמו יכול להעביר עליו המשוי של זמורות שהרי אין מחיצות מן הצד שיעכבו מלהעביר שם המשא שעל ראשו וק"ל ועד"ר שם כתבתי דרך אחר ועי"ז נראה דל"פ אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:
יד סָעִיף ח שאין בה לא גדר כו' פי' שאין יכולין לקנותו לא בגדר ולא בפרצה.
טו סָעִיף ט הציע מצעו' כו' ושכב עליהן כו'. ע"ל סי' ער"ה סט"ו בדין המחזיק בנכסי הגר שם לא כ' המחבר ושכב עליהן ומור"ם כ' עליו די"א דבעי' נמי שישכב עליהן כדי שיהא גופו נהנה מגוף הקרקע וגם הציע אותו ע"ש:
טז סָעִיף יא וכן אם אסף המוכר סל של פירות פי' שאסף הפירות משדה זו שקונה ממנו דבזה מראה שגמר והקנה לו השדה עם הפירות והויכעין מ"ש הטור והמחבר בר"ס קמ"ב ע"ש:
יז סָעִיף יא לא באכילת פירות כו'. דין זה כתב הראב"ד וקאי גם אמ"ש הרמב"ם דבהיתה קרקע צחיח סלע שקונה אותה בשטיחת פירות או בהעמד' בהמה וכן ב' בהשגות הרמב"ם בהדיא ע"ז שם בפ"א דמכירה ואע"ג דלאו בר גדר ונעילה היא (כנ"ל) לקנותה בהו בחזק' הא יש קנינים אחרי' כסף ושטר וחליפין וק"ל ונר' דבהציע מצעות כו' הנ"ל בס"ט מודים דקנה כיון דנהנה גופו מגוף השדה כמו שמהני כשמשתמש בעבדים עבודת הגוף כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קצ"ו ול"ד לאכילת פירות דאינו נהנה מגוף השדה כ"כ הרא"ש בהדיא והבאתי לשונו בדרישה ולא כמשמעות ד"מ ע"ש:
יח סָעִיף יא והכי מסתברא בטור ובפרישה שעליו כתבתי טעמא דס"ל דלא אמרו דמהני אכילת פירות אלא להטוען קניתי בכסף ובשטר ואבדתי השטר לאחר ג"ש והביא ראיה מזה שאכל הפירות ג"ש שעומדת לו אכילת פירות כאלו מראה השטר לפנינו ועיקר קנינו היה בכסף ובשטר אבל לקנות השדה במה שאכל הפירות לחוד לא מהני:
יט סָעִיף יב כיון שהחזיק באחד מהן כו'. כלל דבריו הוא דאפי' במקום שאין קונין בכסף בלא שטר בחזקה בלא שטר קונה דחזקה עדיפ' דעשה מעש' בגופו של שדה לקנות לאותה שדה לחוד מהני חזקה אפי' לא נתן מעות כלל אבל כשבא לקנות כמה שדות לא' מהני החזקה שהחזיק בא' מהן אפי' הן סמוכות זה לזה אם לא שנתן לו דמי כולם דאז קונה כולם בחזקה אחת ואפילו במקום שאין קונין בכסף לחוד ואפילו אינן סמוכות זה לזה ולא כע"ש שכ' דמשמע מדבריו דכשהן סמוכות זה נזה קונה כולם בחזקה אחת אפי' לא נתן דמי כולם דז"א כמו שהוכחתי בדרישה מדברי הרא"ש וכ"כ הטור בהדיא ע"ש:
כ סָעִיף יב שהרי אין תשמיש כו' כלומר אע"פ שאין תשמיש של זה כו':
כא סָעִיף יב שנתן דמי כולם דאז מסתמא הקנה לו המוכר כולם בחזקה אחת:
כב סָעִיף יב אלא כנגד מעותיו מיהו כנגד מעותיו קנה אפילו עייל ונפיק אזוזי ועיין בריב"ש סימן תע"ו:
כג סָעִיף יב לפיכך אם היה הכל במתנה כו'. דבמתנה הוא כאלו קיבל כבר דמיהן של כולם:
כד סָעִיף יב ויש חולקין במתנה. טעמייהו דכיון שלא קבל ממנו כלום מסתמא דעתו של הנותן שיהא הברירה בידו לחזור בו כל זמן שלא קנאוהו המקבל ועפ"ר שם כתבתי דאפילו החולקין במתנה מודים בשכירות (דבסעיף שאחר זה) דבהחזיק באחד מהן קנה כולם אע"פ שג"כ לא נתן להמשכיר עדיין כלום דשאני שכירות דאינו משתלמת אלא לבסוף ומתחלת השכירות הסכים עמו להיות המעות עליו בחוב ובמלוה עד סוף זמן השכירות ע"ש:
כה סָעִיף יב וה"ה בעשרה בתים. פי' ל"ת דדוקא במכר לו י' שדות דלית בהו דבר המפסיק כ"כ וסדנא דארעא חד דינא הכי ולא בבתים שהן מופסקין ומחולקין כל א' בנין בפני עצמו קמ"ל דהקרקע שהבתים עומדים עליהן מצרפן אפילו הן בעשרה מדינות:
כו סָעִיף יג דמי כולן נרא' פשוט דאפילו לא נתן כלום בשכירות קנה כולם בחזקה א' וגם בטור כתב סתם דקנה בחזקה ולא הזכיר נתינת המעות כלל ומ"ש מור"ם דמי כולם סירכא דלישנא דלעיל מיניה נקט דכתב דבמכר בעינן דמי כולם ע"ז כ' דבשכירות אינו כן:
כז סָעִיף טז חזקה לחוד כו' קניא פירוש קונה בו שדה אח' דהיינו כשיעור שקונה המחזיק בנכסי הגר בחזקה אחת אבל טפי אפי' הן סמוכות זה לזה לא קנה בחזקה אחת וכנ"ל:
כח סָעִיף טז ואפי' במקום שנהגו לכתוב שטר. פירוש דלא קנהו בכסף לחוד ובחזקה לחוד קנהו והטעם כבר כתבתי דחזקה עדיפא שעושה מעשה בגוף הקרקע:
א סָעִיף ז קנה בהילוך עט"ז שכתב דה"ה במקום ביהכ"נ הואיל ואינן עשוי רק לישיבה קונה בישיבה ע"ש ואף דהסמ"ע בס"ק י"ז כתב שהראב"ד חולק בצחיח סלע אף שאינו עשוי רק למישטח בה פירא ע"ש מ"מ בהא מודה בהילוך ובישיבה הואיל וגופו נהנה ודרך הנאתו בכך ודמי למציע מצעות רק דשם בעינן שיציע ג"כ מחמת שתשמיש חשוב בעינן ואין דרך לשכב בלא מצעות משא"כ בישיבה והילוך קונה בהילוך וישיבה לבד וכ"ה בתשובת משאת בנימין:
ב סָעִיף י או שאסף פירות האילן ודוקא בלוקח ס"ל להרמב"ם דאכילת פירות הוי חזקה משום דדעת אחרת מקנה אותו וכמבואר במ"מ הביאו הב"י בד"ה היתה הקרקע צחיח סלע:
ג סָעִיף יא היה גבשושית נראה דלא מהני הסרת גבשושית רק בשדה או בבית שכבר נגמר עם דלתות דהוי כמו צר צורה בסי' רע"ה וכמו שיתבאר בשו"ת הנכתב בסוף הסימן:
ד סָעִיף יב אלא כנגד מעותיו עסמ"ע ס"ק כ"ד שכ' אפילו עייל ונפיק אזוזי ועיין בריב"ש סי' תע"ו וחפשתי בתשובת הריב"ש ולא מצאתי והנה בהר"ן ובראב"ד הביאם הב"י מבואר להיפך ע"ש אמנם באמת דברי הר"ן שכ' דאם לא עייל ונפיק אזוזי המקח קיים כנגד מעותיו אם עייל ונפיק אזוזי ידו עה"ת לכאורה אין לו הבנה דממ"נ אי ס"ל כדעת התו' בב"מ דף מ"ז בד"ה איכפול לך דאפילו במקום שאינן קונין רק כנגד מעותיו כגון בערבוני יקון אפ"ה כל שחוזר בו המוכר נגד הדמים שלא נתן יכול הלוקח לחזור בו מכל המקח ולומר במקח שלם אני רוצה א"כ אפילו לא עייל ונפיק אזוזי נמי ואי ס"ל דבמקום שאינן קונין רק כנגד מעותיו א"י הלוקח לומר במקח שלם אני רוצה כמבואר לעיל בסי' ק"ץ סעיף י"ז בהג"ה וכן הוא באמת דעת הר"ן והנ"י פרק האומנין א"כ אפילו עייל ונפיק אזוזי נמי לא יוכל הלוקח לחזור בו כנגד הדמים שנתן כמו בערבוני יקון דסי' ק"צ: לכן נראה דהר"ן לשיטתו אזיל דס"ל דבעיל ונפיק אזוזי בעינן שהמוכר יגלה דעתו שנותן רשות להלוקח לחזור וא"כ טעמא דיכול הלוקח לחזור לאו מטעם דאמר במקח שלם אני רוצה רק משום שחוזר בו המוכר ממה שלא נתן דמים וגם נותן רשות להלוקח לחזור לכך יכול הלוקח לחזור בו מכולו מש"ה בעייל ונפיק אזוזי אפילו בעשר שדות שלא קנה רק כנגד מעותיו יכול הלוקח לחזור כיון שנתן לו רשות ולפ"ז נראה דגם בערבוני יקון יכול הלוקח לחזור בו בדעייל ונפיק אזוזי לשיטת הר"ן ואם כן לדידן דקיי"ל דבמקום שאינן קונין רק כנגד מעותיו כגון בערבוני יקון דאפילו בעייל ונפיק אזוזי אינו יכול לחזור בו מכנגד מה שנתן א"כ שפיר כתב הסמ"ע כאן דאפילו עייל ונפיק אזוזי אין שום אחד יכול לחזור בו וכן מבואר בסי' ק"צ דגבי מטלטלין שיש בהן כדי חלוקה הדין כן וחילוקי דינים עי' בחידושים ס"ק י"ז:
ה סָעִיף יב ויש חולקין במתנה (טור בשם הרא"ש) תמי' לי אמאי לא הביא סיום דברי הטור בשם הרא"ש שכתב וז"ל אא"כ שאמר לו החזיק באחת וקנה כולן הרי מבואר דבאמר לו כך אפילו במתנה קנה לכולי עלמא ועיין ברשב"א בחידושיו לקידושין דאפילו במכר ולא נתן דמי כולם ואמר לו כך קנה ע"ש:
ו סָעִיף יא וכן בשכירות יש לעיין בשכירות במה הוא החזקה שלו והנה המהרי"ט חלק א' סי' ס"ח הוכיח דלשכירות ושאלת קרקע בעינן ג"כ חזקה שנעל גדר ופרץ והביא ראיה מגיטין ר"פ הזורק דאמר התם תיזיל ותיחוד ותפתח וכו' וגם מביא ראיה מהא שכתבו התוספות בב"ב פ"ה בד"ה כגון שהיה בעלה מוכר קלתות ובפ"ק דמציעא גבי מקומו מושכר שכתבו התוספות דבעינן קנין בשאלה ושכירות מקום ומהא שכתב הר"ן בקידושין גבי היה סלע של שניהם ע"ש וכן בב"ב דף פ"ז בתוס' ד"ה לך וייפה לך קרקע ע"ש משמע דבעינן דוקא נעל גדר פרץ והנה ראיות אלו לכאורה תמוהין דהא שם היו החפצים שבתוכה של המקנה והקונה לא נתן דבר לתוך החצר משלו ולא היה עושה הלוקח שום שימוש משלו בחצר ובמה יקנה משא"כ כשהשתמש בו השוכר בחפצים שלו אפשר דקנה ואחר כך מצאתי בקצה"ח שהקשה זה בסימן קפ"ט וכוונת מהרי"ט נראה דמוכח מהא דאמר בגיטין תיזיל ותיחוד ותפתח ולא אמר שתניח איזה דבר משלה לתוכו וגם מהא שכתבו התוס' בב"ב היה בעלה מוכר קלתות יש ראיה ברורה דשם היה קלתה דידה מונח על המקום ואפ"ה כתבו התוספות דבעינן נעל גדר ע"ש אמנם ראיתי בספר מחנה אפרים שמביא ראיה דבשכירות בתים בהכנסת כלים לתוכו ג"כ קנה כיון דאין לו זכייה רק לפירות דהיינו להשתמש בו כדרך תשמישו כן דרך קנייתו כמו בשביל של כרמים דעביד להילוך דקנה בהילוך והביא ראיה מב"ק דף מ"ח באמר כנוס שורך דאמר התם אקנויי אקני ליה מקום בחצירו וה"ל חצר השותפין אלמא דבחזקת תשמישים לבד הוי חזקה אף שלא עשה בו חזקה דנעל גדר ופרץ ע"ש וכעת אין ספר זה תחת ידי ואינו זוכר מה שכתב עוד שם ולפענ"ד נראה דודאי הדין עם מחנה אפרים דבשכירות קנה בתשמישים לבד תדע דהא לעיל בסימן קנ"ג מבואר דכמי גשמים או בהעמדת סולמות או בנעיצת קורות דכשנשתמש בפניו ושתק דקנה אלמא דקנה בשימוש לבד וכ"כ בקצה"ח סימן קפ"ט אך הטעם שכתב שם המחנה אפרים דהטעם הוא דהוי כמו שביל של כרמים דקונה בהילוך לא נהירא לי דהא בצחיח סלע אף דלא עבידי רק למישטח בה פירא אפ"ה אינו קונה להראב"ד והטעם דבשביל של כרמים קונה בהילוך הוא משום דגופו נהנה מהן כמ"ש בתשובה משאת בנימין סימן ל"א הביאו הט"ז כאן. לכן נלפענ"ד דהוא מטעם אחר דהא כתב המגיד משנה בפרק ה' מה' שכנים הלכה ז' הטעם דקונה בשתיקה משום דהיא רק מחילת שיעבודא ע"ש אלמא דבתשמישים לית ביה קנין גמור רק שמשעבד גוף הקרקע לתשמישין שעליו לכך המחילה אינו רק מחילת שיעבוד וכיון דאין בו קנין הגוף רק שיעבוד בעלמא ולכך נקנה בחזקה דהתחלת תשמישים בלבד ולא שייך ביה כלל חזק' דנעל גדר כיון דאין לו קנין הגוף כלל אבל לענין שיהיה כחצירו שיקנה לו ע"י החצר זה מציא' או מקח הכא לתוכו אינו קונה כשאין לו בחצר רק שיעבוד הגוף להתשלומין תדע דהא ודאי דבאותו חצר שיש לו רשות להורדת מי גשמים או העמדת סולמות שאין חצר זה קונה להשוכר ועש"ך סי' קצ"ח ס"ק ו' ע"ש ולכן כשירצה שיהיה חצר שלו אפילו לענין שיקנ' לו מה שבתוכו צריך שיהיה לו קנין הגוף ממש לפירות וכיון דיש לו קנין הגוף ממש בעינן חזק' דנעל גדר שיהיה התיקון מועיל לגוף הקרקע כיון דהגוף שלו (ובזה אפשר ליישב הא דפסק בסי' שי"ג שחצר המושכר קונה להמשכיר שתמה שם הסמ"ע בס"ק ה' ע"ש דיש לומר דשם מיירי שלא עשה קנין דנעל גדר רק שהכניס בהמות לתוכו שלא נקנה לו גוף החצר רק שנשתעבד לו כנ"ל ובסי' ר"ס מיירי שעשה קנין דנעל גדר דנקנה לו גוף החצר): ולפ"ז א"ש הכל דבגיטין ובב"ב וב"מ מיירי לענין לקנות ע"י חצירו ולהתגרש על ידו ובעינן שיהיה לו קנין הגוף בחצר ולכך בעינן חזקה דנעל גדר משא"כ בב"ק מ"ה הנ"ל דא"צ לקנות הגוף רק שיהי' לו רשות להשתמש בו דכיון שיש לשניהם רשות שימוש בלבד שוב לא מיקרי חצר הניזק ולכך סגי בקנין של התחל' תשמישין וכן מעשים בכל יום כששוכרין מקום להכניס שם תבואה דא"י לחזור בו ואפילו שכרו לשנה והוציא פירות הראשונים שהניח לתוכו בשעת שכירות יש לו רשות להכניס פירות אחרים וקנה עד הזמן ותמיה לי על המהרי"ט סי' הנ"ל שכתב דאפילו אם נקנה לו החצר להפירות מ"מ כשהוציא הפירות לא נשתעבד לו לפירות אחרים הוא נגד המבואר דאפילו בהעמדת סולמות והורדת גשמים וחזקת חלונות דיש לו קנין אפילו נגד אחרים עד הזמן שנתן לו רשות והוא פשוט ולפ"ז נראה דהא דבשביל של כרמים קנה בהילוך מיירי בכה"ג שלא מכר לו רק להילוך ואין לו בו קנין הגוף כלל לחפור ולזרוע רק שיעבוד לדריסת רגל ולכך קנה בהילוך וכן בישיבת מקום ביהכ"נ שגוף הקרקע והבהכ"נ הוא של הציבור ואין לכל אחר רק שיעבוד ישיבה על המקום לכך נקנה בישיבה משא"כ בצחיח סלע שקונה גם הגוף לכך בעינן קנין גמור לדעת הראב"ד אמנם זה פשוט דאף שבתשמישין כאלה דאין לו רק שיעבוד מ"מ אינו מועיל לדבר שלא בא לעולם דהא דיכול לשעבד דבר שלא בא לעולם הוא רק בהלואה ומשום נעילת דלת וכן בשוכר חמור סתם או בית סתם דחייב להעמיד לו בית אפי' אין לו בית וחמור מכל מקום בשעת שכירות בעינן שיהיה לו וכיון דחל השיעבוד על זה חל ג"כ על גופו להעמיד לו משא"כ כשאין לו כלל ומשם ג"כ מוכח דשכירות יש בו ג"כ משום שיעבוד כמו שהארכתי בזה בה' שכירות: שאלה א' קנה בית ישן לסותרו ולבנות במקומו חדש וקודם שקיבלו בק"ס הלך הלוקח עפ"י ידיעת המוכר לסתור ולבנות הבית ואחר שסתר ב' הכתלים של בית החורף הגדול פינה מקומם והסיר העפרורי' כדי להניח במקומם חדשים וגם הביא סטעמפלין להעמיד תקרת הבית והגג שלא יפלו מחמת סתירת הכתלים וקודם הסתירה הי' הבית ראוי לדור בו כמה שנים ועתה רוצה הלוקח לחזור בו והמוכר טוען שהלוקח קנאה בחזק' בסתירת הכתלים ובפינוי מקומם כמו בהסרת גבשושי' שכ' הרמ"א בסי' קצ"ב סעיף י"א וגם בהעמדת סטעמפלין להעמיד הגג שלא יפול. ע"כ השאלה: תשובה לפענ"ד נראה דזה לא הוי חזקה דל"מ להרא"ש בסי' ער"ה סעיף כ"א דחפיר' היסודו' לא קנה וע' ברא"ש פ' חזק' הטעם דבעינן שיגמור תיקון הקרקע למה שהוא רוצה לעשות בו אבל הכא דחופר היסוד כדי לבנות הבית ועדיין לא נגמר למה שהוא רוצה לדור בו וכו' כ"ש הכא דלא הוי חזקה בנטילת העפר וסתיר' הכתלי' אף שתיקנו לבנין ולהך דיעה נטיל' גבשושי' לא קנה רק בשדה העומד לזריע' א"נ בבי' באופן שאבא' לקמן ואפי' להך דיע' דס"ל שם דחפיר' יסודו' קנה מ"מ נרא' דהכא לא קנה דהא עיקר הטעם דחפירת יסודות קנה כתב המגיד כיון שעש' מעש' בגוף הקרקע ואף דהבנין שע"ג הקרקע והקרקע לגוף א' יחשב דהא צר צורה בנכסי הגר שהוא בבנין שע"ג הקרקע קנה גם הקרקע וה"נ נימא כיון שסתר הכתלים של בנין שע"ג הקרקע דמי לנטל גבשושי' מגוף הקרקע ז"א דהבנין שע"ג הקרקע לא חשיב גוף א' עם הקרקע רק בבנין שכבר נגמר ויש להקרקע תועלת וצורך בהבנין שעליו דהיינו שהבנין הוא כבר עם דלתות וראוי' לדיר' או שהוא חצר וראוי' להשתמש בתוכה ואז אפי' צר צורה בהבנין קנה גם הקרקע שהקרקע והבנין הם גוף א' ממש וכן אפי' נטל גבשושי' מהבנין שיש בו דלתות או מקרקע והשביח בזה הדירה לפי ראות עיני הדיין ג"כ קונה כמו צר צורה אבל כל זמן שאין בהבנין דלתות לא נחשב כגוף לגוף הקרקע וליבני בעלמא הוא דאיקרי וכדאמרי' הל' התם בש"ס ליבני בעלמ' הוא דאפיך ולא נעש' גוף א' עם הקרקע: ותדע דאלת"ה רק תיכף כשנעש' אף מקצת בנין נחשב גוף א' עם הקרקע א"כ אם מצא פלטרין בלא דלתות וחקק בהמשקוף ובמזוזות שיהי' ראוי להעמיד דלתות ומכ"ש כשחקק החורין שהדלת תסוב על צירה יקנ' דחקיקה בבנין חשוב כחפירת יסודות וכנטילת גבשושי' והרי משביח הקרקע למה שרוצה לעשות בה דהיינו בנין דבלא חקיקה לא הי' הקרקע ראוי לבנין ואחקיק' זו ראוי לגמור הבנין וכן בכל בנין ודאי דחוקק כמה פעמים כדי לחבר עץ א' בחבירו וקודח במקדח לחבר א' בחבירו יקנה דהא בשבת הקודח במקדח הוי בונה ודמי להא דלמד המרדכי נטילת גבשושי' משבת לבנין וכן הדין בקרקע אם מילא גומא בקרקע שיהי' ראוי לזריעה או לבנין קנה כדאמר התם מוליא במוליא נצא בנצא וכו' א"כ ה"נ יקנ' בהנחת פודוואלניס ופלאטוויס שחיבר בקרקע שיהי' ראוי לבנין היינו להעמיד גג ודלתות דא"א להעמיד גג ודלתות זולתם והרי תיקן הקרקע לבנין דמה לי שנטל וסתר בנין מהקרקע כדי שיהי' ראוי לבנות או שהניח וחיבר בנין ע"ג קרקע שיהי' ראוי לגמור בנין טוב אלא ודאי כמ"ש שכל זמן שהבנין לא נגמר ליבני בעלמא מיקרי ולא חשיב גוף הקרקע ואנן בעינן מעשה בגוף הקרקע וכי יעלה על הדעת דבונה פלטרין בלא דלתות לא קנה ואם סתר דבר א' מהפלטרין כדי ליתן בו טוב ממנו קנה אף בלא דלתות וא"ל כיון שבלא סתירה הוא בנין טוב שראוי לדירה והי' חשיב כגופו של קרקע וכשסותר כדי לבנות הוי הסתירה בהבנין כעוש' מעש' בגוף הקרקע ז"א דבשלמא ציור מחשיב הבנין משא"כ סתיר' מקלקל הבנין והקרקע בשעת הסתיר' דהא קודם הסתיר' הי' הקרקע עם הבנין שוה אלף ועכשיו הקרקע עם העצי' המונחי' אינן שויין רק ת"ת וא"כ אין זה נחשב שבח קרקע רק קילקול הקרקע דהא בעינן שבשעת מעש' שלו יהי' שבח לקרקע כמבוא' כמה פעמים בסי' ער"ה והכא בשעת עשייתן אדרבה קילקל להקרקע ולא השביח: ומטעם זה ג"כ לא דמי כלל לנטל גבשושי' דבשלמא בנטיל' גבשושי' נשבח הקרקע בשע' עשייתו משא"כ בסתיר' ע"מ לבנו' בשעת הסתיר' אינו משביח אדרב' נתקלקל בשע' עשייתו והוא פשוט לכל הישר הולך ולא יחלוק בזה רק מתעקש ואינו מודה האמת: וגם כשעוש' מעש' לסתור הוי תרתי דסתרי לומר דהוי הבנין כגופו של כל קרקע מטעם דיש תועלת לצורך הקרקע בהבנין וגם לו' דהוי כמתקן הקרקע בהקילקול של סתירה וגם תיכף כשמתחיל לקלקל בטל שם קרקע מהבנין ועדיין אינו ראוי לבנות בו עד שסותר הכל נמצא בשעה שמשביח אינו עוש' מעשה בגוף הקרקע: ועוד דבחפירות היסודו' דקנה ודאי דלא קנה עד שיחפור כל היסודות של הכתלים שיהי' גמר תיקון הקרקע שיהי' ראוי לבנין ודוקא בקרקע העומד לזריע' קונה במכוש א' דכל פורתא חזי לזרוע בה כרכמא רישקא וכיון שהשביח חלק קרקע זה קנה כל הקרקע עד המצר משא"כ בחפר יסוד מכותל א' עדיין לא נגמר שבח הקרקע אל מה שרוצה לעשות בו דהיינו הבנין וכן במשביח קרקע לחרישה ודאי דבעינן שיעור הולכת המחרישה כי בכ"מ בעינן גמר שבח והתחל' השבח לא מהני: וכן בפרץ בסי' ער"ה בעי' שיפרוץ עד שיכנוס בריוח והתחל' לא מהני וא"כ הכא לא סתר רק שני כתלים וצריך הוא שיסתור כל הכתלים שיהי' יכול לבנו' בנין החדש כי חדא כותלא חדתא בכולא ביתא עתיקא לא קאי כמבוא' בב"ב וגם הא הי' דעתו לסתור הכל א"כ עדיין לא נגמר שבח הקרקע שיהי' ראוי להבנין חדש ולא קנה וגם הבו דלא לוסיף על סברת הר"י מיג"ש שהוא נגד דעת התוס' והרא"ש שהן רבים ובכ"מ הלכ' כתוס': ונקיון העפר שנפל שם ג"כ לא הוי חזקה דהא דזכי זכיא בב"ב שם דקנ' שכ' הרשב"ם דהיינו המכבד השדה מקסמין ועשבים נראה דהיינו דוקא בקסמין ועשבים שהן מחוברין בגוף הקרקע ונתדבקו לקרקע באופן שהי' בשבת חייב על נקיון כיוצא בזה משום חורש הוי כעוש' מעש' בגוף הקרקע וקונ' בחזקה זו תדע דהא המרדכי למד נטיל' גבשושי' משבת לקנין אלמא דאינו קונה בחזק' רק בדבר שחייב בשבת דאלת"ה הי' לו לומר סתם דנטילת גבשושית לא גרע מזכי זכיא אבל ודאי דמפנ' מטלטלין מהשדה לצורך חרישה לא נקרא עושה מעש' בגוף הקרקע רק למציל ומפריש העיכוב מהקרקע וכמגרש בהמה מהשד' כדי לחרוש וגרע ממבריח ארי דלא קנה ואינו חייב בשבת רק באשווי גומות בדבר שמבטל לי' כמבואר במ"א סי' שי"ג סעיף יו"ד ע"ש והוא ש"ס ערוכה בשבת דדוקא כשנתבטל אז אסור ליטלו משם ובסי' רמ"ד במ"א ס"ק ח' דנטילת זבל מרחוב הוא ג"כ חשיב מלאכה משום דזבל מבטלו בשעת השליכה ונתדבק בקרקע וגם לפי מש"ל פינוי עפר של בנין לצורך בנין לא קנה כמו סתירת גוף הכתלים וגם פינוי העפר הוא מקלקול שעשה בעצמו ועליו לתקן. וגם הסמיכו' שעשה שלא יפול דמי למבריח ארי וגם לא עדיף מבנין הבית שלא נגמר ע"כ ל' התשובה: עוד רצה חכם א' לסתור דבריו מתוך תשובתי יתבאר הדברים שכ' אלי וז"ל (תשובתי אליו) תשובתו דמר קבלתי והנה מה שהוכיח מכ"ת מדברי הרא"ש סתירה לדברי מפרק חזקת הבתים בהא דאמר בגיטין שתפתח ותיחוד ע"ש אלמא דהיכא דאם קלקל קודם בעצמו ותיקנו הוי חזקה ולפענ"ד אין כאן שום ראי' דודאי אם המוכר אמר להלוקח שיפתח הדלת ואח"כ ינעלנו לשום חזקה בודאי כשחוזר קודם נעילה אין מחוייב לנועלו דהא המוכר ציוו' לו לפותחו ועוד דשם בגיטין במתנ' מיירי וכשחוזר בו אינו חייב לשלם הקלקול דמה חסרו ומה היזיקו במה שאינו רוצה לקבל המתנה ועיקרמה שכתבתי הוא לענין אם עשה חזקה בפניו דאז אצ"ל חזק וקני ועשה מקודם קילקול בפני המוכר דאז אף ששתק המוכר וודאי כשהלוקח יחזור בו מחויב לתקן את אשר עיוות וזה פשוט וא"צ לראי' ולזה אם תיקן אח"כ ג"כ בפני המוכר א"י כוונת הלוקח אם לחזק' לקנותו ואם לתקן את אשר עיוות שהוא מחוייב בדבר וחילוק גדול יש בין ציווה לו בפיו לקלקל ובין עשה מעצמו קילקול ותיקון בפניו: ועוד דנעילה עדיף ממבריח ארי והוא מטעם אחר כמו שכתבו התוס' והרא"ש דנראה כאדם העושה בשלו שמונע כל אדם מלכנוס בו: וגם מ"ש מכ"ת לסתור דברי בהא דזכי זכיא שכתבתי דבעינן שיהי' הקיסמין והאבנים מחוברין לקרקע דנקרא תיקון הקרקע נגד מלאכת השבת וכ' מכ"ת לסתור זה מהא דמציע מצעות דהוי חזקה משום דמייפה הקרקע אף דלית ביה משום מלאכת שבת ואיני רואה בזה שום סתיר' דודאי להך דיעה דס"ל דהמציע מצעות קנה משום יפוי קרקע בכל דבר שמייפה הקרקע קנה אבל להי"א שהביא הרב בהג"ה בסי' ער"ה סעיף ט"ו דלא קנה בייפוי הקרקע במצעות הואיל והוא דבר שאינו של קיימא א"כ ה"נ כשמונח דבר שאינו של קיימא על הקרקע שממאס הקרקע ומסלק המיאוס לא קנה בזה כי מה לי שמייפהו בדבר שאינו של קיימא או שמסלק המיאוס של דבר שאינו של קיימא ואדרבא סילוק המיאוס גרע מייפוי דהוי רק כמבריח ארי. ועוד נרא' דאפי' מאן דס"ל דהמציע מצעות קנה ע"כ לא מירי בקרקע העומד לבנין או לחריש' דבאלו לא שייך ייפוי קרקע והוא פשוט לבר בי רב דחד יומא רק דמיירי בבתי' בנויין עם דלתות דומיא דצר צורה בנכסי הגר דמיירי בבתים בנויין עם דלתו' דוקא דקני משום ייפוי ופליגי הנך פוסקים אי מהני ג"כ במציע מצעות כדרך שעושים בבית השרים והמלכים אי קנה בזה דהי"א ס"ל דוקא בייפוי בדבר של קיימא כגון צר צורה קנה אבל מציע מצעות שהוא דבר שאינו של קיימא לא קנה והמחבר ס"ל דמ"מ קונה אבל בקרקע העומד לבנין או לחריש' דלא קני משום ייפוי רק בתיקון קרקע וודאי בעינן תיקון גמור שיהי' נקרא תיקון קרקע: גם מ"ש ליישב דברי המרדכי שכ' הטעם משום בונה שהוא משום שכ' דינו בבית לא ידענא מאי קאמר דמ"מ לפי דברי מכ"ת הקנין הוא משום ייפוי הקרקע ולפ"ד מכ"ת אפי' לא הסיר גבשושית שהוא מגוף הקרקע רק שהי' מונח על הקרקע איזה דבר והסירו קנה ולמה נקט המרדכי הטע' משום דחייב בזה בשבת וגם ל' הש"ס קשה לדברי מכ"ת דלא הי' למינקט הל' דזכי זכיא רק המכבד את הקרקע כדאמרי' בכל דוכת' בל' כיבוד הבית ול' זכי זכיא נגזר מל' זך שגוף הקרקע אינו זכה וזיכך אותה בהסרת קוצים ואבנים המושרשי' בתוכו שאי אפשר לזרוע מבלי הסרתן: ומה שהביא מכ"ת ראי' משביעית דאסור לסלק אבנים לא ידענא היאך מביא ראיה ממה שאסרו חז"ל מפני מראית העין שהוא נראה כמתקן ארץ אבל לענין קנין בעינן דבר שיש בו תיקון ארץ ממש ולא שיהי' נראה כמתקן ארץ וכל מה שאינו נקרא תיקון הארץ לענין שבת לא מיקרי תיקון הקרקע לענין קנין ושפיר הוצרך המרדכי להביא ראי' על הנוטל גבשושית משום דהוי בונה לענין שבת וגם הוצרך למינקט גבשושית שהוא מחובר בקרקע ולא נקט סתם המסיר דבר המונח על הקרקע א"ו דהמסיר דבר המונח על הקרקע או המגרש בהמות ואפי' אריות מהקרקע כדי שיהי' יכול לחרוש ולזרוע לא הוי חזקה דזה לא הוי תיקון גוף הקרקע דהקרקע מיתקן וקאי רק אריה הוא על הקרקע ומבריחו: אכן כל הפלפולים שבעניינים האלו המה אך למגן כי לא סמכתי על שום א' מהעניינים הנ"ל כי יש בכל ענין מקום עיון רב והעיקר שאני סומך עליו מה שאין לו שום ספק ונדנוד עליו הוא הא דחפירת יסודות לא קנה והסרת גבשושית הוא בבית עם דלתות כמו בצר צורה בנכסי הגר שהוא בבית עם דלתות דוקא ומ"ש מכ"ת להוכיח מל' הרב בהג"ה בסי' קצ"ב שכ' הי' גבשושי' ונטל' או גומא וסתמה הוי חזקה וכו' אבל אם חפר מעט לא קנה אלא בשדה העומד לחרישה ומזה הוכיח דברישא מיירי בשדה העומד לבנין לא ידעתי לו ענין כלל ומעולם לא שמענו שדה העומד לבנין וכי לא הי' לאשכוחי גוונא אחריני רק בשדה העומד לבנין הא משכחת לה בשדה העומד למישטח ביה פירא או להעמיד בו גורן קבוע דקנה בהשוה פני הארץ כמבואר ברשב"ם בב"ב וכיוצא בו הרבה אך הפשט הפשוט דאפי' בשדה העומד לזריעה באתרא דמוברי ונטל גבשושית שעשה בו תיקון לעולם קנה אבל חפר בה מעט שאין בזה תיקון עולמית לא מהני רק בשדה שהוא עומד לחרישה עכשיו והחפיר' מועטת הוא התחלת חרישה ותקנה לזריעה אבל בזמן שמוברה חפירה מועטת לא קנה ותמה אני על מכ"ת לומר כן בבונה פלטרין גדולים מיסוד התהום עד רום רקיע לא קנה ואם הסיר גבשושית להניח הלבנים והעצים קנה ומ"ש מכ"ת דחפירת היסודות עשוי למלאות משא"כ בהסרת גבשושית שהארץ יהי' כך ולעולם עומדת תמה אני דהא ודאי דלא מיירי בהסרת גבשושית שבאמצע הבית שייפה הקרקע דזה בודאי לא קנה בבית שאין בו דלתות וע"כ צ"ל דמיירי במקום שבונה עליו שיהי' יכול לבנות בטוב והרי הוא ג"כ עשוי למלאות דהיינו שיניח עליו גבשושית אחרי' מאבנים ולבנים ועצים ועוד דהא כ' הרב בהג"ה שם או שהי' בו גומא וסתמה וע"כ כשחפר עד היסוד וסתמה באבנים ובלבנים הרי הי' בו גומא וסתמו כמ"ש מכ"ת ואף שעשה הגומא בעצמו כמ"ש מכ"ת בפתח ונעל ואם הי' קונה בהשואת הקרקע לבנין היאך כתבו בסתם דבונה פלטרין ואפי' חפר היסודו' לא קנה ולא כתבו דין מחודש כזה בסי' ער"ה דמ"מ אם השוה פני הארץ לבנין קנה בשלמא הסרת גבשושית בבית גמור לא איצטריך לאשמועינן בסי' ער"ה דלא גרע מצר צורה וידוע הוא דסתם בונה משוה הארץ קודם וא"א בלעדו על הרוב כללא דמילתא כי לפענ"ד מי שאומר שבבנין לא קנה ובסתירת הבנין קנה הוא אצלי כאומר על אבן שהוא זהב:
א סָעִיף א כיצד. דיני קניות החזקות עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קל"ז קמ"ז וקמ"ח ומהר"י הלוי סי' מ"ז:
ב סָעִיף ב המפתח. פירוש דאם יעשה אח"כ חזקה בנעל או גדר או פרץ אפי' שלא בפניו הוי חזקה אבל במסירת המפתח לחוד לא קנה וכן הסכמת הטור ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף ג ופתחו. כב"י הטעם דבנעילה אינו נרא' שעושה לשם קנין אלא דלבקשת בעה"ב נעלו שיהא משומר מה שבבית אבל כשחזר ופתחו נרא' וניכר שנעל משום החזקה. שם:
ד סָעִיף ג מנעול. פירוש אע"ג דלא נעל כלל והא דלא מהני בנכסי הגר בסי' ער"ה שאני הכא דיש דעת אחרת מקנה כ"כ הב"י כדי של"ת דברי הטור אהדדי ע"ש (והט"ז דחה דברי הב"י בזה ע"ש מה שיישב באופן אחר):
ה סָעִיף ד מעשרה. היינו כשיש מקום מדרון ושיפוע מהכותל ולחוץ שהיא בנויה ע"ג תל דאז במחיצה כל דהוא מונע שא"י לכנוס בה עוד. סמ"ע:
ו סָעִיף ו שסילוק. ל' הש"ס דה"ל כמבריח ארי מנכסי חבירו ופירש הרשב"ם הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק. שם:
ז סָעִיף ז בהילוך. (עיקר הטעם כיון דכל הנאת השביל הוא ההילוך ע"כ קנה בהילוך. מזה יש ללמוד במי שקנה מקום בבה"כ מחבירו וישב עליו הוה חזקה כיון דכל תשמיש המקום הוא בכך לכ"ע לא מצי לחזור בו כ"כ בתשובת משאת בנימין. ט"ז):
ח סָעִיף ז רוחב. עיין מה שפירש הסמ"ע בדברי המחבר והרמ"א בזה ע"ש:
ט סָעִיף ט ושכב. ע"ל סי' ער"ה סט"ו בדין המחזיק בנכסי הגר שם לא כת' המחבר ושכב עליהן והרמ"א כת' עליו די"א דבעינן נמי שישכב עליהן כדי שיהא גופו נהנה מגוף הקרקע ע"ש. סמ"ע:
י סָעִיף י שאסף. עיין בתשו' רשד"ם סי' שע"ו:
יא סָעִיף יא חולקין. ונרא' דבהציע מצעות כו' דבס"ט מודים דקנה כיון דנהנה גופו מגוף השדה כמו שמהני כשמשתמש בעבדים עבודת הגוף כמ"ש בסי' קצ"ו ולא דמי לאכילת פירות דאינו נהנה מגוף השדה וכ"כ הרא"ש בהדיא. סמ"ע:
יב סָעִיף יב כולם. כלל דבריו הוא דאפילו במקום שאין קונין בכסף בלא שטר מ"מ בחזקה בלא שטר קונה דחזקה עדיפא דעשה מעשה בגוף השדה אבל כשבא לקנות כמה שדות לא מהני החזקה שהחזיק בא' מהן אפילו הן סמוכות זו לזו אם לא שנתן דמי כולן דאז קונה כולן בחזקה אחת ואפילו במקום שאין קונין בכסף לחוד ואפילו אינן סמוכות ודלא כע"ש. שם:
יג סָעִיף יב מעותיו. מיהו כנגד מעותיו קנה אפילו עייל ונפיק אזוזי ועיין בריב"ש סי' תע"ו. שם:
יד סָעִיף יב במתנה. טעמייהו כיון שלא קבל ממנו כלום מסתמא דעתו של הנותן שתהא הברירה בידו לחזור בו כל זמן שלא קנאוהו המקבל ואפילו החולקים במתנה מודים בשכירות דבהחזיק באח' מהן קנה כולן אע"פ שג"כ לא נתן להמשכיר עדיין כלום דשאני שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף ומתחלת השכירות הסכים עמו להיות המעות עליו בחוב עד סוף זמן השכירות. שם:
טו סָעִיף טז לחודה. ע"ל סי' קצ"ד ס"א בהג"ה ועיין בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ג סי' פ':
א סָעִיף א מכר או נתן. עיין בס' מחנה אפרים ה' שכירות סימן י"ג שהביא בשם הרדב"ז ח"ד סימן קכ"ב במי שמכר ביתו לשוכר שהיה דר בה וכתב שאפי' א"ל לך חזק וקני כל שלא עשה השוכר בה דבר חדש שלא היה עושה בה תחלה אפי' אם נועל ופותח אין זו חזקה שכך היה עושה בר מתחלה והוא ז"ל כתב עליו ולע"ד אין נראה כן כו' ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
ב סָעִיף א כיון שנעל או גדר. עיין בתשובת מהרשד"ם חח"מ סי' שע"ו שכתב על נדון דידיה יז"ל ועל הספק הג' אי מיקרי חזקה מה שפרע הקונה לחופרים גם זה פשיטא לי דהוי חזקה גמורה כי מה לי חפר הוא ומה לי חפרו הם בשבילו ואפי' שהעובד כוכבים לאו בר שליחות כלל לא מתורת שליחות אני אומר כו' ע"ש ועיין במחנה אפרים ה' מכירה סי' ט"ו שנסתפק בזה גבי קנין הגבהה במי שלקח מקח חבירו והגביה אותם הלוקח ע"י פועלים עובדי כוכבים כו' ואפילו בפועלים ישראלים איכא לספוקי כיון דאין הפועלים מכוונים לזכות ללוקח והוי כאותה שכתב הטור סי' ער"ה (ובש"ע שם סכ"א בהגה עסמ"ע שם ס"ק כ"ו) דאם היה בונה ע"י פועלים ה"ז לא קנה דאין הפועלים מכוונים לזכות לבעה"ב כו' ומצדד שם לכאן ולכאן ודעתו נוטה דלא קנה דאף דיד פועלים כיד בעה"ב מ"מ הוי כחצר המהלכת כו' עש"ה. ועיין בנה"מ לעיל ר"ס קפ"ח שחקר ג"כ בזה ומסיק שם לדינא דקנין הגבהה או משיכה או חזקה ושאר קנינים שנעשו ע"י פועלים עובדי כוכבים מהני כמו שעשה בעצמו אבל ע"י שלוחים עובדי כוכבים לא מהני וע"י פועלים מהני אם נתכוין בעצמו לקנות ע"י הקנין שעושין הפועלים אף שלא נתכוונו הפועלים (וכתב שם דהא דסי' ער"ה סכ"א שם מיירי דגם הוא לא נתכוין לזכות בעצים ע"י הגבהת הפועלים רק שא"ל סתם לבנות כו') אמנם כשהפועל קונה מטעם יד (כגון שלא הגביה הפועל כלל את החפץ רק שנטלו בידו והחזיקו סמוך לארץ) לא קנה הבעה"ב כיון דיד פועל הוי חצר המהלכת ומשיכת פועלים לא מהני רק כשמושכין לרשות בעה"ב אבל כשמושך לרשות עצמו או לסימטא לא מהני אם אינו בר שליחות ואם הוא בר שליחות זכה כו' ע"ש:
ג סָעִיף ב לך חזק וקני. עיין בספר מחנה אפרים ה' שכירות סי' י"ג שכתב דמדברי הרדב"ז סי' קכ"ב נראה דס"ל דשותף שוה לאינש דעלמא דשלא בפניו צריך שיאמר לו לך חזק וקני אמנם בתוס' פ"ק דב"ב דף ג' ד"ה רב אשי כתבו דכשהקרקע היא של שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו אפי' לא א"ל לך חזק וקני וכ"כ הרא"ש שם ע"ש. ולע"ד אין מזה סתירה לדעת הרדב"ז הנ"ל חדא הרמב"ן חולק על התוס' שם כמ"ש הב"י לעיל ר"ס קנ"ז ועוד דגם זו דמהני דוקא התם דאינו אלא בירור חלקים לבד וכמ"ש הסמ"ע שם סק"ו ומה"ט דעת הגמי"י הובא בש"ך שם דאפילו בהילוך לבד סגי משא"כ במוכר חלקו לשותף וצ"ע:
ד סָעִיף ו שסילוק ההיזק. עבה"ט עד ופי' הרשב"ם הא למה זה דומה למשיב אבידה כו'. ועיין בספר שער משפט שהביא בזה דברי חידושי הרמב"ן שכתב דלא מבעיא בנכסי חבירו שלא בפניו דהשבת אבידה עביד ומצוה דרמיא עליה הוא כו' אלא אפי' בפניו א"נ בנכסי הגר דליכא מצוה מ"מ זריזי דמזרז נפשיה דלא ליקרי ליה מפסיד ואין דרך הקנאה בכך כו' ע"ש:
ה סָעִיף יא ויש חולקין כו'. כתב בספר שער משפט ויראה הוא דהיינו דוקא בלא נתן דמים אבל בנתן דמים אף במקום שכותבין את השטר דלא קנה בדמים לחוד מ"מ בכה"ג מהני החזקה דאכילת פירות וכיוצא בזה כיון דחזינן דחזקה לחודא בלא כסף ובלא שטר קניא אף במקום שכותבין שטר כמ"ש בס"ס זה והטעם מבואר בהראשונים כיון שהדבר בא לרשותו סמכא דעתיה כו' ומסיים וזה נכון בסברא אלא שלא מצאתי גילוי לזה בדברי הקדמונים ע"ש:
א סָעִיף א כיצד מכר כו'. עבה"ג וכן שם מכר לו עשר שדות כו' וכן בב"ב שם ומה מכר כו' ובפ"ה דב"ק ושאר מקומות:
ב סָעִיף א והועיל. שם נתן צרור והועיל כו' ושם ה"ד אילימא דמעיקרא כו':
ג סָעִיף ב בד"א כו'. כשמוחל דה' כוותיה וכ"ש דלרב מספקא ליה:
ד סָעִיף ג ויש מי כו'. כ"כ הרא"ש בגטין שם וכו' וכמ"ש בס"א דמעשה המועיל בעינן:
ה סָעִיף ג וה"ה אם כו'. דרשב"ם פי' נעל שעשה מנעול לדלת אף שלא נעל אבל נעל במפתח לא הוי חזקה דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא כמ"ש שם וכמ"ש בס"ו והקשו תוס' ורא"ש וכל המפרשים עליו מההיא דגטין הנ"ל והקשו בתוס' והרא"ש ממ"ש בב"ב שם הבונה פלטרין כו' וע"כ בנעל ג"כ דהעמיד דלתות לבד לא קנה כמו בנין הפלטרין דליבני בעלמא הוא דאפיך ול"ל להעמדת דלתות ותי' תוס' בב"ק שם והרא"ש בב"ב שם דאורחא דמילתא נקט שאותו שמעמיד דלתות הוא הנועל ואילו העמיד הראשון היה נועל ג"כ וקנה ואח"כ כ' הרא"ש ומתוך פי רשב"ם מ' שתיקון מנעול לחוד קנה וה"ה בהעמדת דלתות לחוד בלא נעילה וכ' הטור סברת רשב"ם כאן בשם הרא"ש דסובר דבזה הסכים הרא"ש לרשב"ם הואיל וכ' סברתו באחרונה וז"ש וה"ה כו' והשמיט הש"ע והג"ה דעת תוס' ורא"ש וכל הפוסקים דנעילת דלת לחוד בלא פתיחה מהני. ולקמן סי' ער"ה כ' כס' התוס' דהעמדת דלתות לא קנה שכ' הבונה כו' וכגון שעשה השני הדלת ונעלה וה"ה אם עשה הראשון גם הדלתות ולא נעל ובא השני ונעל קנה וכ"כ שם סכ"א בהג"ה והוא סותר למ"ש כאן אף שסמ"ע וב"ח חלקו בין כאן לנכסי הגר דבריהם צע"ג הא התוס' ורא"ש הקשו מנכסי הגר אכאן וכבר הקשה ט"ז עליהם וכן דברי ההג"ה שם עצמן הם שלא בדקדוק שכ' דבריו על דברי רמב"ם וש"ע דה"ה כו' ולרמב"ם וש"ע שם א"צ לנעל דשם ס"ל דבהעמדת דלתות לבד קנה כשיטת הרמב"ם דכל שאמרו שם בגמ' להדיא בנכסי הגר דוקא בנכסי הגר וכמ"ש הרמב"ם וש"ע שם סי"ג יש דברים רבים כו' ופורט והולך. נמצא בהעמדת דלתות ג' שיטות הרמב"ם והרא"ש והרשב"ם. וכן בנעילה דלהפוסקים נעילה לבד ולהרמב"ם נעילה ופתיחה וכ"כ תוס' בע"ז ע"א א' ד"ה רב אשי והרוצה לחוש כו' ע"ש: (ליקוט) וה"ה כו'. דעת רשב"ם דעמידת דלתות או עשיית מנעול לדלת או מסירת מפתח הוא חזקה אבל נעילת דלת במנעול לא הוי חזקה שמפ' נעל עשה מנעול לדלת ועמידת דלתות ג"כ חזקה ממש"ש נג ב' הבונה פלטרין כו' ומסירת מפתח מפ"ק דפסחים ונעילת דלת לא קנה כמש"ש נ"ג א' האי מבריח כו' וערשב"ם נג א' ד"ה והשתא קמעיילי כו' ושם נז א' ד"ה בנכסי חבירו נמי קנה כו' אבל תוס' נג א' ד"ה נעל כו' ופ"ה דב"ק והרא"ש שם ושם חלקו עליו וכ' להיפך דנעילה קנה ועשית דלת ומנעול ומסירת מפתח לא קנה ע"ש ושם בארוכה (ע"כ):
ו סָעִיף ד והשלימו לעשרה. רמב"ם וכלשון הגמ' שם:
ז סָעִיף ד וי"א כו'. רשב"ם שם וע"ש ובירושלמי שם רב אמר בפוחת מעשרה או מוסיף על עשרה שמואל אמר אפי' פרץ מקום שאינו ראוי לפרוץ וגדר מקום שאינו ראוי לגדור ה"ז חזקה:
ח סָעִיף ז המוכר כו'. ע"ל סי' רכו ס"ה ומ"ש שם ואם נשתמש בה כו' ואפי' כו' אף שלא קנה בא' משאר הקניות א"י לחזור וה"ק בגמ' עד שלא החזיק בה אף שקנה השדה יכול לחזור בה דשאר הקניות חוץ מחזקה יכול לחזור בה ולכן קאמר חזקה דוקא אבל מכי קנה הקרקע בקנין חזקה א"י לחזור וא"צ לקניה אחרת ואמר ומאימת הוי חזקה אע"ג דקנין חזקה ידוע מ"מ לענין דאין יכול לחזור לא כל הקניינים קונים כנ"ל ואמר משישתמש בה אפי' דייש כו' אלמא דקרי לה חזקה וקנה בה ועכ"מ בפ"א:
ט סָעִיף ז אם היה כו'. כגי' הרי"ף ורמב"ם ורא"ש:
י סָעִיף ח היתה כו'. שמפרש שם אלא מעתה כו' לענין קנית הקרקע ה"נ באוקמי כו' לענין חזקת ג"ש ובלא"ה ס"ל להרמב"ם כל שקונה בחזקת ג"ש קונה בקנין הקרקע ועס"י:
יא סָעִיף ט הציע כו'. הרמב"ם וטור השמיטו דס"ל דוקא לענין נכסי הגר איתמר וכ"כ בסי' ער"ה סי"ג יש דברים רבים כו' ופורט והולך וכ' המציע מצעות כו' אבל כאן כ' בב"י דכ"ש הוא מנכסי הגר כיון דאינא דעת אחרת מקנה ואין דבריו מוכרחים:
יב סָעִיף ט ושכב כו'. תוס' והרא"ש וכ"כ בסי' ער"ה שם בהג"ה אבל הרמב"ם וש"ע שם כ' דאפי' לא שכב ולדבריו אינו ענין לשלחן ע"ש:
יג סָעִיף ט ולא עוד כו'. ירושלמי רפ"ג דב"ב המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנה א"ר שמואל בר רב יצחק ובלבד פירות שראויין ליצבור:
יד סָעִיף י המוכר שדה כו'. שם נז א' כל שאילו בנכסי הגר כו' והרי ניר כו' וכפי' רשב"ם שם דל"ד נכסי הגר ה"ה לקנין שדה אלמא דניר קונה השדה וכ"ש זריעה ואסיפה מהאילן וכיו"ב וכמ"ש הרמב"ן דניר אינו עולה אף מן החשבון אבל שאר מלאכות עולה בחשבון וכמש"ל סי' קמא לדעת הרמב"ן ע"ש ועבירושלמי שם הל' ג' רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות לא מודי רב במנכש ומעדר מודה רב במנכש ומעדר מהו דאמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות שאם ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה ואסיפת פירות שאמר הרמב"ם אינו אכילת פירות שאמרו שם שאינה חזקה בנכסי הגר וה"ה בקנין השדה אלא אסיפתם מן האילן שהוא כעין קוצר שהוא מלאכה בקרקע ובאילן וסובר הרמב"ם דלא יצא מן הכלל אלא מ"ש שם אכילת פירות אבל כל שקנה בחזקת ג"ש ה"ה לקנין וז"ש. וכן אם אסף כו'. וכ"כ ר"ה גאון ואי דלי כו':
טו סָעִיף יא ויש חולקין כו'. ר"ל על כל הד' סעיפים הנ"ל מס"ח ואילך והירושלמי הנ"ל כיין שצבר לתוכו פירות כו' הוא לענין שא"צ לומר לך חזק וקני דכן תני התם מפתח ומשכוכית כו' וע' בראב"ד ובד"מ וס"ל לראב"ד דלאו כללא הוא כמ"ש בגמ' וכשאמרו והרי אכילת פירות כו' ה"ה לכל דכוותא דחד טעמא להו שאין מועילים לקרקע:
טז סָעִיף יא היה גבשושית בשדה. צ"ל בבית ומשום בונה כמ"ש בספ"ח דשבת וכמו גדר ודכוותיה אבל בשדה אינו אלא משום חורש ודוקא בשדה העומד לחרישה כמש"ו:
יז סָעִיף יב הר גבוה כו'. כן רב האי גאון ע"ש:
יח סָעִיף יב לפיכך כו'. עתוס' שם ד"ה בד"א כו' ואומר הר"ח כו':
יט סָעִיף יב ויש חולקין במתנה. הרא"ש בפ"ג דב"ב סי' ס' כיון שאין נותן דמים וס"ל שם כתי' השני: (ליקוט) וי"ח במתנה. תוס' דב"ב נג ב' אותה כו' ורא"ש שם והג"א וטור בשם הרא"ש. הרא"ש לשיטתו שהעתיק בקדושין שם ב' הרי"ף מילתא דרבא ל"ש אלא כו' מילתיה עשר שדות כו' וכ"ה גי' הרמב"ם וע"ל סי' ב' שם ס"ק ב' אבל לפי' גי' שלנו דקאי אמטלטלין והרי דמטלטלין אף במתנה אלמא מתנה כמכר (ע"כ):
כ סָעִיף יב וה"ה כו'. עסמ"ע וכמ"ש בגמ' מי דמי כו' הכא כו' וערש"י שם ד"ה סדנא כו':
כא סָעִיף יג וכן בשכירות כו'. תוספתא פ"ב דב"ב והביאה שם הרא"ש בפ"ג סי' ס' ע"ש לקח ממנו עשר שדות כיון שהחזיק בא' מהן החזיק בכולן שכר ממנו עשר שדות כיון שהחזיק בא' מהן החזיק בכולן לקח מקצתן ושכר מקצתן והחזיק בין בלקיחה בין בשכירה ה"ז חזקה:
כב סָעִיף יג ובשכירות כו'. צ"ע לדעת הרא"ש שדוקא דמים מקודם צריך ליתן ואף במתנה לא קנה מאי עדיפא דשכירות וכן בטיר כ' ונתן מעות ואף שדחק הב"י דקאי אמכר לא מ' כן דקאמר שם בין בשל שכירות ונתן המעות כו' וגם אין הס' נוטה לזו:
כג סָעִיף יד היו מקצת כו'. תוספתא הנ"ל:
כד סָעִיף טז חזקה כו' ואפי'. הרא"ש והר"ן בקדושין שם חמ"ש שם בד"א שנתן כו' ודוקא בעשר שדות אבל בשדה א' א"צ וע"כ במקום שכותבין השטר דאל"כ ל"ל החזקה ודלא כבע"ה שכ' דחזקה לחוד לא קניא וראייתו ממ"ש בפ' האומנין רשבג"א מלמדין כו' ואם איתא ליקני בחזקה או בקנין אלא דבמקום השטר אין מועילין ולא היא משום דכל היכי דעייל ונפיק כו' אינו קנין כמש"ל סי' ק"צ וז"ש כל היכי כו':
כה סָעִיף טז מיהו כו'. כמ"ש בקדושין ואם פריש כו' ה"ה להיפך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.