א הַמּוֹכֵר חִטִּים לַחֲבֵרוֹ, מְקַבֵּל עָלָיו רֹוֹבַע קִטְנִיוֹת לְכָל סְאָה. שְׂעוֹרִים, מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע נִשֹּׁבִית לִסְאָה. עֲדָשִׁים, מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע עַפְרוּרִית לִסְאָה. תְּאֵנִים, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר מַתְלִיעוֹת לְכָל מֵאָה. וְהוּא הַדִּין אֶחָד לְכָל עֲשָׂרָה (טוּר). מָכַר לוֹ שְׁאָר פֵּרוֹת, מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע טִנֹּפֶת לְכָל סְאָה. נִמְצָא בָּהֶם יָתֵר עַל הַשִּׁעוּרִים הָאֵלוּ, כָּל שֶׁהוּא, יְנַפֶּה הַכֹּל וְיִתֵּן לוֹ פֵּרוֹת מְנֻפִּים וּבְרוּרִים שֶׁאֵין בָּהֶם כְּלוּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בִּדְלָא יַדְעֵינָן (שֶׁלֹּא) עֵרְבָן. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁהַמּוֹכֵר לֹא עֵרְבָן, צָרִיךְ לְקַבֵּל (אֵלּוּ) הַשִּׁעוּרִים וְהַמּוֹתָר יְנַכֶּה לוֹ (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְיָדוּעַ שֶׁלֹּא עֵרְבָן צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו הַכֹּל (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם). וי"מ דְּכָל זֶה בְּמוֹכֵר לוֹ פֵרוֹת סְתָם, אוֹ שֶׁאָמַר: פֵּרוֹת יָפוֹת אֵלּוּ, אֲבָל אִם אָמַר: פֵּרוֹת אֵלּוּ, וְלֹא אָמַר: יָפוֹת, צָרִיךְ לְקַבְּלָן כְּמוֹ שֶׁהֵן. וְאִם אָמַר: פֵּרוֹת יָפוֹת, וְלֹא אָמַר: אֵלּוּ, נוֹתֵן פֵּרוֹת שֶׁכֻּלָּן יָפוֹת (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה) ב
ב אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִנְהָג, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה: יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַפֵּרוֹת מְנֻקִּים וּבְרוּרִים מִכָּל דָּבָר, וְשֶׁיִּהְיוּ הַיֵּינוֹת וְהַשְּׁמָנִים צְלוּלִים, וְלֹא יִמְכְּרוּ הַשְּׁמָרִים כְּלָל, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ אֲפִלּוּ הָיָה בָּהֶם מֶחֱצָה שְׁמָרִים, אוֹ שֶׁהָיוּ בַּפֵּרוֹת עָפָר אוֹ תֶּבֶן אוֹ מִין אַחֵר, יִמְכֹּר כְּמוֹת שֶׁהוּא. לְפִיכָךְ, הַבּוֹרֵר (צְרוֹר) מִתּוֹךְ גָּרְנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נוֹתֵן לוֹ דְמֵי חִטִּים כְּשִׁעוּר צְרוֹר שֶׁבֵּרַר, שֶׁאִלּוּ הִנִּיחוֹ הָיָה נִמְכַּר בְּמִדַּת חִטִּים, וְאִם תֹּאמַר: יַחֲזִירֶנָּה, הֲרֵי אָמְרוּ: אָסוּר לְעָרֵב כָּל שֶׁהוּא:
א סָעִיף א רובע קטנית כו' בברייתא פ' המוכר (דף צ"ד) איתא כן ופי' רשב"ם קטנית רגילין לגדל בחיטין ונישובים בשעורין נישוב היינו קש שהרוח מנשבו ומפזרו. עפרורית רגיל להיות בעדשים ובקטנית לפי שמעקרין להו עם צרורותיהן ולא קוצרין אותם כשאר תבואה ע"ש ובע"ש שכ' שדרך קטניות להתערב עם חיטין בגרנות אפשר שג"כ כוונתו כן שמתחלה נתגדלו הקטנית בשיבולים שלהן בין החיטין ואח"כ כשדשין אותן שיבולין עם שיבולין אלו נתערבו יחד בדישה ולענין עפרורית בחיטין ושעורין אמרינן בגמ' שם פנים לכאן ולכאן איכא מ"ד דבחיטין ושעורין אינו מקבל עפרורית אפי' פחות מרובע כיון דאין מצוי בהן אדעתא דהכי קנאן כדי שיהיו נקיים מעפר ואיכא מ"ד דגם בהן מקבל עפרורית ובברייתא קתני עפרורית בקיטניות לרבותא דאפי' קטנית ועדשים דמצוי בהן עפרורית אפ"ה רובע מקבל טפי לא אבל קטנית בשעורי' ונישוב בקטנית ועדשים משמע בגמ' דאפי' ביותר מרובע מקבל דהן לא חשיבי כל כך כמו חיטין ע"ש ובפרישה:
ב סָעִיף א וה"ה אחד לעשרה כו' כצ"ל וקמ"ל בזה דל"ת הקונה עשרה דהוא דבר מועט מקפיד ורוצה שיהיו כולן טובים ובי"ס גורסין תיבת לכל והוא מיותר ומגומגם ובטור ליתא ע"ש:
ג סָעִיף א ינפה הכל ויתן לו כו' כיוצא בזה נמי כתב הטור והמחבר לעיל סי' רי"ח באומר בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר דאם יש מותר או חסר עד רובע לבית סאה שמכר לו מקבלו כמות שהוא ואמרינן דמחלו אהדדי ואם איכא טפי מרובע לכל בית סאה חושבין ומדקדק גם על הרבעים הן לחסר הן ליתר גם בסי' רכ"ז כתבתי שמה"ט מחזיר אונאה דכל השתות ע"ש:
ד סָעִיף א ה"ג בלא ידעינן שלא ערבן:
ה סָעִיף א צריך לקבל אלו השיעורין כו' דעד רובע דרך להיות בפירות ואדעתא דהכי קנאן וידע ומחיל משא"כ יותר וכי לעולם לא יקפיד אפי' על כמה עד"ר שם כתבתי טעמם למה לא דמי זה להא דהן חסר הן יתירה נ"ל:
ו סָעִיף א צריך לקבל עליו הכל ס"ל דהא דנתנו שיעור רובע לסאה משום דכן דרך להיות ובאיכא טפי חיישינן שמא המוכר עירבו בתוכו אבל כשידוע שלא עירבו מה לי רובע מה לי יותר כיון דלא הבטיחו ביפות סתם וכדמסיק:
ז סָעִיף ב ושיהיו היינות והשמנים צלולים כו' פי' אפי' הקונה יין או שמן סתם נהגו שלא לערב אפי' שמריו של אותו חביות לתוכו דבמקו' שאין מנהג מותר לערב בכה"ג לדעת הי"א שכ' מור"ם בס"ס שלפני זה ולדעת הב"י גם דעת הרמב"ם הוא כן כמ"ש שם בסט"ו ואף לפי מ"ש שם לרמב"ם אסור מן הדין לערב בשעת המדידה מ"מ ס"ל דצריך לקבל עליו השמרי' אח"כ וכאן אמר דבמקו' שנהיו שיהיו היינות והשמנים צלולים לא ימכרו השמרי' כלל וק"ל:
ח סָעִיף ב לפיכך הבורר צרור כצ"ל וכן הוא ל' הרמב"ם פ' י"ח ממכירה אבל בטור לא כתב האי תיבת לפיכך אלא כתבו לדין בפני עצמו וכן הוא בגמ' שם מימרא דרבה בר חייא לענין בפני עצמו ע"ש וצ"ל דה"ק ולפיכך נמי אמרו הבורר צרור כו' ומטעם דכיון דמותר למכרו עם התבואה ועולה לה בהמדה זה שהזיקו צריך לשלם לו והשתא א"ש דלא באו ללמד דין הבורר צרור מהמנהג אלא אדרבה בא לומר שהולכין אחר המנהג שהרי מצינו שאמרו הבורר צרור כו' צריך לשלם ודוק:
ט סָעִיף ב נותן לו דמי חיטים כו' ואע"ג דקי"ל גרמא בניזקין פטור האי דינא דגרמי הוא ומזיק בידים הוא והזיקו נעשה מיד ועד"ר:
י סָעִיף ב וא"ת יחזירנה הרי אמרו כו' בע"ש כתב ז"ל כבר אמרו אסור לערב כל שהוא לעיל בסי' הקודם בסעיף י"ט עכ"ל ובסי' הקודם סי"ט כתוב שם ג"כ בע"ש ז"ל המוכר שמן מזוקק אסור לערב בו שמרים אפי' כל שהוא וכן הדין בכל הפירות ול"נ דאין דומין זה לזה ואפי' למאן דמתיר לערב שמרים בתוך היין והשמן כשמודדין לו במדה שאני התם דלא נפרדו עדיין מתוך החביות והשמרים באין מיין ושמן שהיו מתחלה בשעת בצירתן עבה אלא שאח"כ נפרדו ונשקעו לשולי חביות מ"ה מותר לערבן כל זמן שלא נפרדו מהדדי ושניהן עדיין בחביות משא"כ צרור זה דאינו ממין החיטין ולא היה בגידושין מעולם אלא שחז"ל אמרו כיון דדרך התבואה להתערב בתוכה צרורות ועפרורית ידעו הקונים ומחלי והיינו דוקא בעודו בתוכו אבל לאחר שנפרד הצרור וניטל מתוכו מהיכי תיתי להזיק הלוקח בידים לחזור ולערבם ולמכור לו צרור בעד חיטין ותבואה ודו"ק:
א סָעִיף ב הבורר צרורות דין זה הובא בש"ס ביצה ל"ח ולאשר שהש"ס הוא תמוה כמ"ש הפ"י על ש"ס זו ולהבין דברי חכמים וחידותם וע"ש שפי' ברוחק ולאשר שלפי מה שפרשתי יש בו נ"מ לדינא לזאת אעתיק לשון הש"ס בקיצור ומה שנ"ל לפרש וז"ל הש"ס על המתניתין דוכן האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה ה"ה כרגלי שתיהן ומקשה הש"ס ואמאי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה א"ל ר"א הרי שנתערב קב חיטין בי' קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עלה מ"ש חיטין בשעורין דלא קאמר דה"ל מין בא"מ חיטין בחיטין נמי נהי דלר"י לא בטיל לרבנן מיבטל בטיל א"ל ר"ס שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא דהבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חטין אלמא כילא חסרי' ה"נ כילא חסרי' א"ל אביי ול"ש ליה למר בין ממון שיש לו תובעין וכו' א"ל וליטעמיך הא דאמר ר"ת נבילה בטילה בשחוט' וכו' עיין במקומו שהש"ס זו הוא תמוה מאוד והנראה לפענ"ד לישב דהנה התוס' ד"ה וליבטיל מים ומלח כתבו וז"ל ותימה הא הוי דבר שיש לו מתירין ותירצו דהכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ ובכאן שם בעל העיסה עליה ולא שם בעלת המים והמלח וכו' ור"א מהדר להו דאין שם בעלת המים והמלח בטל כמו שאין שם בעל הקב בטל בי' קבין דנפישין עכ"ל הרי מוכח מדברי התי' דעיקר פילפול הש"ס הוא אם ע"י ביטול ברוב אזיל שם בעלים מהחפץ ולפ"ז א"ש דמתחילה הקשה הש"ס דליבטיל מים ומלח דהיינו שהרי אזיל שם בעלת מים ומלח ע"י הביטול ברוב וע"ז משני ר' אבא דודאי לא אזיל שם הבעלים ע"י ביטול ברוב דאלת"ה א"כ מי שנתערב לו קב חיטין בי' קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי פי' שאין כוונת הש"ס לו' שנתבטל ויאכל הלה בחנם דזה א"א לומר כלל דהא זה נהנה וזה חסר חייב כמ"ש הפ"י רק כוונת הש"ס לו' שנאמר דאזיל שם בעל הקב מהחיטין והוי כאילו נעשה החיטין של בעל הי' קבין שיהיו שלו לגמרי לענין יוקר ולענין שיהיה רשות בידו לאוכלן כיון דאזיל שם בעל הקב מיניה וא"צ בעל הי' לשלם רק דמים והחיטין הן שלו וע"ז הקשה הש"ס דמ"ש דלא נקט חיטין בשעורין וע"כ משום דהוי מין בא"מ ובאמת בטל כמו באיסורין א"כ חיטין בחיטין נמי הא לרבנן בטל באיסורין וא"כ ה"נ בטל וע"ז הקשה רב ספרא על ר' אבא דס"ל בקב חיטין בי' קבין של חבירו דלא בטיל דלא אזיל שם הבעלים מהא דהבורר צרורות אמאי יתחייב לשלם הא הני צרורות הפקירא נינהו ואפי' אם יפלו חיטין של הפקר לתוך שאר חיטין של חבירו ויבוא אדם אחד ויכיר אותן חיטין שהן הפקר ויזכה בהן ודאי דיכול לזכות בהן דבמאי זכה בהן בעל חיטין וכי משום שנפלו בחיטין שלו זכה בהן ודוחק לומר דמיירי שנידש התבואה ברשותו וחצירו קונה לו דסתמא קתני ואפי' אם ראובן דש תבואה שלו ברשות שמעון ושמעון ברר הצרורות חייב לשלם לראובן אף שהצרורות דשמעון נינהו ועוד אפשר דאין שייך כלל קנין חצר בדבר שאינו דבר של ממון רק גורם לממון ומזה הוכיח הש"ס דע"כ מטעם ביטול נגע בו כיון שנתערבו הצרורות ברוב וא"א לבררם נתבטלו ואזיל שם הפקר מיניה וה"ה דאזיל שם בעלים ע"י תערובות וקושיתו הוא על ר' אבא דס"ל דלא נתבטל בכה"ג וע"ז א"ל אביי ול"ש לך בין ממון שיש לו תובעין ואין לו תובעין פי' דבשלמא שם הפקר אזיל ע"י ביטול כיון שהוא ממון שאין לו תובעין משא"כ ממון שיש לו תובעין ובעלים לא אזיל שם בעלים ע"י ביטול ברוב וע"ז הקשה לו מהא דר"ת דנבילה בטילה כשחוטה כו' ה"נ דכי אית ליה בעלים לא בטלה פי' דהא דנבילה בטילה בשחוטה נאמר לענין טומאה ובטומאה בעי' לפעמים הכשר ומחשבה לדעת בעלים כגון לענין טומאת אוכלין בצירוף כזית וכמבואר בטהרות ומשמע דלכולה מילתא בטל ואמאי נימא דכי אית ליה בעלים לא בטלה דלא אזיל שם בעלים ע"י ביטול ועז"א וכ"ת ה"נ ולא קשה מכאן מ"מ תקשה מהא דחפצי הפקר קונין שביתה אלמא דהפקר כאית ליה בעלים דמי פי' וא"כ ממון הפקר ג"כ לא יתבטל וא"כ אפילו נבילה של הפקר ג"כ לא יתבטל כל זמן שלא זכה בו ולא משכחת ליה נבילה בטילה בשחיטה כי אם בנבילה של הבעלים דוקא ועוד כיון דמוכח דיש לו בעלים שוה לאין לו בעלים ומהא דהבורר צרורות מוכח דנתבטל א"כ ביש לו בעלים ג"כ בטל וקשיא לר' אבא וע"ז א"ל דאיסורא בטל ממונא לא בטיל פירש דבממון אפי' של הפקר לא נתבטל הממון וגבי צרורות שאני שאינו דבר של ממון כלל וכן מה שנוגע לענין איסור נתבטל ומש"ה נבילה אף דהממון לא נתבטל מ"מ מה שנוגע לענין מה שצריך בעלים לענין איסור חשבינן ליה כאלו נתבטל שם בעלים ולזה קשה גבי תחומין ואמר וטעמא מאי כיון דכמה שצריך לענין איסור שם בעלים חשבינן ליה כאלו נתבטל שם בעלים א"כ גבי תחומין ג"כ יתבטל שם בעלת מים ומלח לענין האיסור ומשני משום גזירה כו' זה הנלפענ"ד ליישב שיטת הש"ס והיוצא לנו מזה דלענין בורר צרורות אפי' נידוש התבואה במקום הפקר ולא זכה בעל החיטין בהצרורות מ"מ חייב הבורר צרורות וכן אם שמעון דש התבואה שלו בבית ראובן וראובן היה הבורר צרורות שלו מגרנו של שמעון חייב שמעון לשלם לראובן:
א סָעִיף א קטנית. פרשב"ם דקטנית רגילין לגדל בחטין ונשובין בשעורין ועפרורית רגיל להיות בעדשים ובקטנית לפי שמעקרין להו עם צרורותיהן ולא קוצרין אותן כשאר תבואה ע"ש ולענין עפרורית בחטין ושעורין אמרינן בש"ס פנים לכאן ולכאן איכ' מ"ד דבחטין ושעורין אינו מקבל עפרורית אפילו פחות מרובע כיון דאינו מצוי בהן אדעת' דהכי קנאן כדי שיהיו נקיים מעפר ואיכ' מ"ד דגם בהן מקבל כו' עכ"ל הסמ"ע ואיני מבין דבריו דהא פחות מרובע מקבלין עכ"פ כדאמרינן בהבורר צרור מתוך גורנו כו' עיין בש"ס וכ"כ ב"י להדיא. ש"ך:
ב סָעִיף א לכל. והסמ"ע כת' דצ"ל אחד לעשרה ולא גרסינן תיבת לכל וקמ"ל בזה דל"ת הקונה עשרה דהוא דבר מועט מקפיד ורוצה שיהיו כולן טובים. עכ"ל:
ג סָעִיף א כלום. ע"ל סי' רי"ח ס"ח וסי' רכ"ז ס"ב:
ד סָעִיף א הכל. דס"ל הא דנתנו שיעור רובע לסאה משום דכן דרך להיות ובאיכא טפי חיישינן שמא המוכר עירבו בתוכו אבל כשידוע שלא עירבו מה לי רובע מה לי יותר כיון דלא הבטיחו ביפות סתם וכדמסיק. סמ"ע:
ה סָעִיף ב נותן. ואע"ג דקי"ל גרמא בנזקין פטור האי דינא דגרמי הוא ומזיק בידים הוי דהיזקו נעשה מיד. שם:
ו סָעִיף ב לערב. דלא נהגו למכור כמות שהוא אלא בעודו בתוכו אבל לאחר שנפרד הצרור וניטל מתוכו מהיכי תיתי להזיק ללוקח בידים לחזור ולערבו ולמכור לו צרור בעד חטין ותבואה. שם:
א סָעִיף א וה"ה כו'. רשב"ם:
ב סָעִיף א וי"א דדוקא כו'. כלישנא דקנסא לקולא של הנתבע:
ג סָעִיף א וי"א כו'. רשב"ם שם וס' ראשונה ס"ל דביתר מרובע קפיד והמותר בלא קנסא חייב לנכות דאל"כ וכי לעולם לא קפיד. ר"ן:
ד סָעִיף א וי"א דכ"ז כו'. כמו ביין אם אמר מרתף של יין סתם או זה למקפה או זה או למקפה ועסי' ר"ל:
ה סָעִיף ב אין כל כו'. כמ"ש בכמה מקומות הכל כמנהג המדינה וערפ"ז דב"מ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.