א כָּל שׁוֹמֵר שֶׁנִּתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְאָמַר: אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה דָּמִים אֲנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְהַבְּעָלִים אוֹמְרִים: אָנוּ יוֹדְעִים כָּךְ וְכָךְ הָיָה שָׁוֶה, כְּגוֹן שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ כִּיס מָלֵא זְהוּבִים וּפָשַׁע בּוֹ, הַבְּעָלִים אוֹמְרִים: מָאתַיִם דִּינָרִים הָיוּ, וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: וַדַּאי שֶׁהָיוּ בּוֹ דִּינָרִים אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיוּ, נִמְצָא זֶה כְּטוֹעֵן מָאתַיִם, וּמוֹדֶה לוֹ בְּמִקְצַת וְאָמַר: הַשְׁאָר אֵינִי יוֹדֵעַ, שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם. וּלְפִיכָךְ, הַבְּעָלִים יִטְּלוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְהוּא שֶׁיִּטְעֲנוּ דָּבָר שֶׁהֵם אֲמוּדִים בּוֹ. וְיֵשׁ לַשּׁוֹמֵר לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לוֹ וְע"ל סִימָן צ' סָעִיף י'.
ב מֵת אָבִיו וְהִנִּיחַ לוֹ שַׂק צָרוּר, וְהִפְקִידוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וּפָשַׁע בּוֹ, הַמַּפְקִיד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה בּוֹ, שֶׁמָּא מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ בוֹ, וְכֵן הַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁמָּא זְכוּכִית הָיָה מָלֵא, יִשָּׁבַע הַשּׁוֹמֵר כְּתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִכְלֹל בִּשְׁבֻעָתוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה בּוֹ יוֹתֵר עַל שְׁוֵה כָךְ וְכָךְ, וִישַׁלֵּם מַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ. (מַפְקִיד שֶׁאָמַר: נִגְנַב לִי מִן הַפִּקָּדוֹן, וְהַשּׁוֹמֵר אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, נִשְׁבָּע שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וּפָטוּר). (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף קל"ד).
א סָעִיף א כל שומר כו'. המחבר סתם כדעת הרמב"ם וכ"פ הב"י ועד"ר שם כתבתי שיש לתמוה על פסקא זה מאחר שהראב"ד והרא"ש והטור והמ"מ בשם הרשב"א כולם הסכימו לדחות דברי הרמב"ם בזה וכו' עכ"ל סמ"ע ולעיל סי' ע"ב העליתי כדעת הרמב"ם ורבותיו והבאתי עוד שכן דעת הרמב"ן והר"ן והנ"י ע"ש ומה שהקשה בסמ"ע מדברי הב"י סי' צ' סי"ט בלא"ה דברי ב"י מגומגמים דהרב המגיד שכתב דעיקר הדברים כהראב"ד לא קאי אהיה לו לידע ע"ש ודוק:
ב סָעִיף א כגון שהפקיד אצלו כיס כו' וא"י לישבע ומשלם. ובסמ"ג עשין פ"ח דף קע"א ע"א כתב ע"ז וז"ל אמנם בדין זה אני אומר שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה בדבר שבמנין כך וכך דינרים היו בו והשאר א"י ובשבועה דרבנן אין אומרים משואיל"מ עכ"ל ומביאו הב"ח לעיל סי' רצ"ב סט"ו והיינו כהשגת הראב"ד פ"ה מהל' שאלה אמנם כבר הביא הר"ן פ' שבועת הדיינים דברי הרמב"ם שדחה השגה זו וגם ה"ה שם כתב וכבר דחה הרמב"ן טענה זו בטעם נכון בחדושיו בשבועות גם קשה לי על הסמ"ג שהרי הוא בעצמו כ' בעשין ע' דף קמ"ח ריש ע"ב כדברי הרמב"ם והמחבר לקמן סי' שפ"ח סוף סעיף א' וכן בעשין צ"ד דף קע"ו ע"ד כתב כדברי הרמב"ם והמחבר דלעיל סי' ע"ב סי"ב וע"ש. שוב מצאתי בש"ג סוף פ' הכונס ופ' ח"ה דף קע"ז שהקשה זה על הסמ"ג והניח בצ"ע אך שכתב שם על ההמ' במ"ש שכבר דחה הרמב"ן טענה זו בטעם נכון בחדושיו בשבועות שאינו יודע הטעם ואילו ראה דברי הרמב"ן שהביא הר"ן פ' שבועות הדיינים לא היה כתב כן:
ג סָעִיף א אבל איני יודע כמה היה בו. ודוקא שהיה בו דברים שדרכו להניח בכיס דאל"כ פטור כדלקמן ר"ס שפ"ח ע"ש:
ד סָעִיף א שהוא מחויב שבועה. צ"ע דלקמן סי' שפ"ח סעיף א' פסק בהג"ה דנשבע ונוטל ואפשר שמחלק בין מזיק לפקדון אבל בדברי כל הפוסקים אין נראה לחלק ועמש"ל סי' צ' ס"י ולענין הלכה העליתי לעיל סי' ע"ב סי"ב ס"ק נ"א כהרמב"ם והמחבר ע"ש עיין בא"א דף ק"ד ע"ב:
ה סָעִיף ב וכן השומר אומר א"י כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סימן קל"ג שפסק דאם אבד לו אבן טוב וא"י כמה היה שוה לא ה"ל משואיל"מ. דלא ה"ל לידע שאינו ידוע אלא לבקיאין ע"ש ולעיל סימן ע"ב ס"ק נ"א העליתי דה"ל משואיל"מ ע"ש:
ו סָעִיף ב שאינו יודע כו'. קשה דלעיל סימן צ"ד ס"ב וסוף הסימן פסק דבכה"ג א"צ גילגול ע"ש וצ"ע:
ז סָעִיף ב מפקיד כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ה' וע' בסמ"ע לעיל סי' רצ"א ס"ק י"ב:
א סָעִיף א כל שומר כו' שהפקיד אצלו כיס כו'. המחבר סתם כדעת הרמב"ם שכ"כ וכ"כ הב" בחיבורו ועד"ר שם כתבתי שיש לתמוה על פסקא זה מאחר שהראב"ד והרא"ש והטור והמ"מ בשם הרשב"א כולם הסכימו לדחות דברי הרמב"ם בזה דהפקידו כיס דלא יטלנו המפקיד בלא שבועה חמורה מטעם דלא ה"ל לנפקד למידע מאי הפקיד אצלו בשקין או בכיס או בתיבה צרורה וחתומה וגם הב"י בעצמו כ' בסימן צ' בסי"ט בסופו שהמ"מ מסיק וכ' שעיקר הדברים המה כדברי הראב"ד בהפקיד כיס מלא ועיין בש"ע סימן צ' ס"י דפסק המחבר ג"כ כמ"ש כאן וכתב עליה ז"ל וי"א דנשבע שאינו יודע ונפטר עכ"ל ודבריו סתומין אמאי קאי וכתבת לזה ב' פרושי' כאן בדרישה וא' מהן הוא דקאי אמאי דכ' לפניו דעת הרמב"ם בהפקידו שק צרור וטוענו שהיה מלא מרגליות והנפקד משיבו יודע אני שהיו בו מרגליות ואיני יודע כמה דנוטל המפקיד בלא שבועה ועלי' כתב די"א שנשבע ויפטר משום דס"ל דלא עשו תקנת נגזל בנפקד ושהירושלמי מיירי באש וכמ"ש הרא"ש שהרבה מפרשים פירשוהו כן וגם ס"ל להאי י"א כסברת הראב"ד והרא"ש דלא אמרינן בזה מתוך שאיל"מ כיון דלא הו"ל לנפקד למידע וע"ש בדרישה ובסמ"ע שם סי' צ' ולפ"ז לא ה"ל להמחבר לסתום כאן כדעת הרמב"ם כיון שכ' בסימן צ' בש"ע עליה וי"א דלא כוותיה ולפי' השני שכתבתי בדרישה דהי"א הנ"ל קאי אדין שכתב שם לפני זה והוא אהיכא דהשומר טוען איני יודע שמא סיגין היו בו וס"ל להי"א דלא אמרינן דמסתמא הי' דעת התובע גם על השק נמצא דה"ל כטוענו בחיטין והנתבע משיב לו איני יודע אם חיטין או שעורין וס"ל כהראב"ד דבכה"ג עשו תקנת נגזל מ"ה ס"ל דישבע הנפקד שאינו יודע ויפטר ולפ"ז לק"מ דכאן לא מיירי המחבר בדין טוען הנפקד שמא סיגין היו בו ואפשר דלזה רימז ג"כ מור"ם ז"ל בקיצור לשונו במ"ש בהגהותיו ז"ל וע"ל סימן צ' ס"י וע"ש בסמ"ע:
ב סָעִיף ב מת אביו והניח לו שק צרור כו'. אורחא דמילתא נקט דאלו לא הניחה לו אביו מסתמא הי' יודע מה הי' בו גם י"ל כיון שהתובע טוען שמא אי הוה טוען טענת עצמו שהוא הפקידו ואינו יודע כמה אפילו שבועה ע"י גלגול שאינו יודע לא היה צריך השומר לישבע דלמה ליה למידע יותר מהמפקיד ועד"ר:
ג סָעִיף ב ישבע השומר כו'. האי טעמא כמ"ש כיון שהתובע בעצמו לא תבעו בברי:
ד סָעִיף ב ויכלול. בשבועתו כו'. אבל אי לא גלגול שבועה דאינו ברשותו לא הי' צריך לישבע אטענת שמא ואפי' לצי"ש לא הוה צריך וכמ"ש בטור ובדברי המחבר לעיל בסי' ע"ה גם כתבתיהו לעיל בפרישה:
ה סָעִיף ב מפקיד שאמר נגנב לי מהפקדון ז"ל הרשב"א שם והביאו בד"מ אחד שהפקיד בית מלא לאחר וטוען שנגנב ממנו והוא אומר איני יודע נשבע שאינו יודע ויפטר ול"ד לההיא דירושלמי דשק צרור כו' דהמפקיד נשבע ונוטל דהתם מיירי דהשומר מודה או שיש עדים ע"ז שנגנב אבל כאן אומר איני יודע כו' עכ"ל וק"ק למה כתב הטור והמחבר בסי' רצ"ו ס"ד שכ' ז"ל מאה סאין הפקדתי אצלך ואין אלו אלא נ' ובע"ה משיב זהו שהפקדת בעצמך ומה שנתת אתה נוטל פטור השומר בהיסת עכ"ל ול' "זהו "שהפקדת "בעצמך דכתב משמע שהשיבו שלא נשתנה ולא ניטל מהפקדון בודאי כלל מכאשר הפקידו ולפי דברי הג"ה זו הל"ל רבותא דאפילו משיב איני יודע אם מאה היה או חמשים דגם כן נפטר בשבועה:
א סָעִיף א שומר. כתב הסמ"ע דיש לתמוה על שסתם המחבר כדעת הרמב"ם בזה מאחר שהראב"ד והרא"ש והטור והמ"מ בשם הרשב"א כולם הסכימו לדחות דברי הרמב"ם בזה דהפקידו כיס דלא יטלנו המפקיד בלא שבועה חמורה מטעם דלא ה"ל לנפקד למידע מאי הפקיד אצלו בשקין או בכיס או בתיבה צרורה וחתומה כו' ע"ש גם הש"ך כתב דבסי' ע"ב העלה כדעת הראב"ד ורבותיו ע"ש:
ב סָעִיף א כמה. ודוקא שהיו בו דברים שדרכן להניח בכיס דאל"כ פטור כדלקמן ר"ס שפ"ח. ש"ך:
ג סָעִיף א ומשלם. ובסמ"ג עשין פ"ח דף קע"א ע"א כתב ע"ז וז"ל אמנם בדין זה אני אומר שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה בדבר שבמנין כך וכך דינרין היו בו והשאר איני יודע ובשבועה דרבנן אין אומרים משאיל"מ עכ"ל ומביאו הב"ח בסי' רצ"ב סט"ו והיינו כהשגת הראב"ד פ"ה דשאלה אמנם כבר הביא הה"מ שם והר"ן פרק שבועת הדיינים דברי הרמב"ן שדח' השג' זו גם ק"ל על הסמ"ג שהרי הוא עצמו כתב בעשין ע' דף קמ"ח ריש ע"ב כדברי הרמב"ם והמחבר בסי' שפ"ח סס"א וכן בעשין צ"ד דף קע"ו ע"ד כתב כדברי המחבר בסי' ע"ב סי"ב שוב מצאתי בש"ג ס"פ הכונס ופרק חזקת הבתים שהקש' זה על הסמ"ג והניחו בצ"ע. שם:
ד סָעִיף א יטלו. צ"ע דבסי' שפ"ח ס"א בהג"ה פסק דנשבע ונוטל ואפשר שמחלק בין מזיק לפקדון אבל מדברי כל הפוסקים אין נרא' לחלק ועמ"ש בסי' צ' ס"י ולענין הלכ' העליתי בסי' ע"ב ס"ק נ"א כהרמב"ם והמחבר ע"ש עיין בא"א דף ק"ד ע"ב. שם:
ה סָעִיף ב אביו. אורחא דמלתא נקט דאילו לא הניח לו אביו מסתמא הי' יודע מה הי' בו גם י"ל כיון דהתובע טוען שמא אי הוה טען טענת עצמו שהוא הפקידו ואינו יודע כמה אפילו שבועה ע"י גלגול שאינו יודע לא הי' צריך השומר לישבע דלמה ליה למידע יותר מהמפקיד. סמ"ע:
ו סָעִיף ב השומר. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קל"ג שפסק דאם אבד לו אבן טוב ואינו יודע כמה הי' שוה לא ה"ל משואיל"מ דלא ה"ל לידע שאינו ידוע אלא לבקיאין ע"ש ולעיל סי' ע"ב ס"ק נ"א העליתי דה"ל משואיל"מ ע"ש. ש"ך:
ז סָעִיף ב ויכלול. אבל בלא גלגול שבועה דאינו ברשותו לא הי' צריך לישבע אטענת שמא ואפילו לצי"ש לא הוה צריך וכמ"ש הט"ו בסי' ע"ה כ"כ הסמ"ע. והש"ך הקש' דלעיל סי' צ"ד ס"ב וסוף הסי' פסק דבכה"ג א"צ גלגול ע"ש וצ"ע עכ"ל:
ח סָעִיף ב ופטור. עמ"ש בסי' רצ"א ס"ק ט"ז ע"ש:
א סָעִיף ב שאינו יודע ופטור. ע' בתשו' בית דוד חח"מ סי' א' בעובדא בא' שמסר לבעל ספינה מאה שקים קמח שיוליכם לנמל פלוני וכל שק יהיה במשקל ארבעה פוד וקצב שכרו מאה ר"ט ואחר שמסר לו המפקיד על ספינתו לא שקלם בעל הספינה לפני המפקיד ונשבא לנמל טען המפקיד שמסר לו הרבה קמח באופן שהחסרון עולה יותר מדמי השכירות והנפקד השיב א"י מה שהנחת אתה ניטל ונגשו לד"ת ורצה דייו א' לומר שמחוייב בעל הספינה להחזיר הקמח להמפקיר בלי שום תשלומין רק שהמפקיד ישבע שנפחת כנגד שכרו בודאי ושני הדיינים שעמו לא הודו לו ונפסק הדין ע"פ הרוב שיפסד השומר היינו בעל הספינה בטענת איני יודע שישבע על זה ויטול שכרו משלם. ושאל הדיין הנ"ל להרה"ג המחבר הנ"ל אם יפה דנו בזה. והשיב באורך ותוכן דבריו לדינא דאם לא היה בכאן שום שכר אחר רק שכר שמירה בלבד הדבר שקול כי יש פנים לכאן ולכאן דהנה בסי' ע"ב סי"ד בהגה הלוה שאמר למלוה על משכון פרעתיך כך וכך והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה הלוה נאמן ושם סעיף כ"ז בסופו דאם אמר המלוה איני יודע כמה נפחת נשבע המלוה היסת ויפטר ור"ל שגובה חובו וטעם החילוק בין חלו שני הדינים כמ"ש האחרונים לחלק בין טענת פרעון ובין טענת יש לי בידך כנגדו דבספק פרעון כההיא דסעיף י"ד כיון דלפרעון קאי מבטל בזה הספק לחזקת השטר או המשכון שיש לו כההיא דסי' נ"ט (עמ"ש שם סק"ג) משא"כ טענת יש לי בידך כנגדו כההיא דסעיף כ"ז אף דהמלוה אומר איני יודע מ"מ כיון דקיי"ל בעלמא דזה גובה וזה גובה א"כ מלתא אחריתא היא ואינו מגרע בזה חזקת השטר או המשכון לכך נשבע המלוה שאינו יודע וגובה חובו ע"י השטר או המשכון שבידו כו' ולפ"ז בנ"ד יש לספק למאי מדמינן לה לטענת פרעון או לטענת יש לי בידך כנגדו דיש פנים לומר דע"כ לא אמרינן בסעיף כ"ז דטענת פחת במשכון אינו מגרע חזקתו אלא היכא דהחוב בא מפאת ההלואה דכיון דבהלואה אין בה שום ספק א"כ טענת פחת מלתא אחריתא היא כטענת יש לי בידך כנגדו משא"כ היכא דהחוב הוא שכר שמירה דבזה אף אם היה הדין נותן שלא להתחייב בפחת כגון בשטרות והקדשות או שהיה שמירה בבעלים מ"מ מפסיד שכרו כבסי' ש"א ס"א נמצא דטענת פחת בכאן הוי כטענת פרעון על שכר שמירה כיון דאם אמת הדבר שנאבד לא נתחייב בשכר שמירה כלל וא"כ אף שהוא מוחזק במשכון הרי אבד חזקתו וכההיא דסעיף י"ד הנ"ל אמנם גם בהיפך יש פנים לומר כיון דכאן אם אמת הוא שנאבד חייב לשלם הפחת אף אם יעלה הרבה יותר משכרו א"כ עיקר תביעתו של המפקיד אינו לפטור עצמו משכר שמירה דהא אם דמי הפחת היא יותר משכרו תובע ממנו כל הפחת ואדרבא כל עיקר טענתו הוא כיון שנתחייבתי לך בשכר שמירה ע"י זה נתחייבת לי דמי הפסד מגו"א וא"כ תו הוה כטענת יש לי בידך כנגדו דמלתא אחריתא היא ואינו מגרע בזה חזקת משכונו וכההיא דסעיף כ"ז הנ"ל כו' וכיון שהדבר שקול אם כבר נפסק הדין ע"פ הרוב לחייב את בעל הסחורה לשלם אין אח"ז כלום כי על כיוצא בזה אמרה תורה אחרי רבים להטות. אמנם כל זה אם לא היה כאן רק שכר שמירה לחוד אולם בנ"ד שעיקר השכר הוא שכר הולכת הסחורה למקום הידוע ושכר הספינה וגם יש לו לבעל הספינה כמה הוצאות וחיוב שמירתו אינו אלא בההיא הנאה כו' א"כ ודאי דטענת פחת בכאן היא טענה אחריתא וכטענת יש כי בידך כנגדו דאינו מגרע בזה חזקת משכונו כההיא דסעיף כ"ז הנ"ל ושפיר פסקו הדיינים הנ"ל. דישבע בעל הספינה שא"י ויטול שכרו. אמנם כ"ז אם הוא מקרי מוחזק במה שת"י על הספינה ואף שבנ"ד לא בא לידו בתורת משכון מ"מ גם באותן פסק הרמ"א באה"ע סי' כ"ח סט"ו דקונה משכון כו' וא"כ אם הוא מוחזק בסחורה ע"פ האופנים המבוארים בסימן ע"ב מסעיף י"ז עד סעיף כ"ב שפיר פסקו דיינים החולקים הנ"ל אבל אם אינו מוחזק במשכון ודאי דהדין עם הדיין השואל הנ"ל וישבע בעל הסחורה שנפחת כנגדו שכרו בודאי ויפטר מתשלומי דמי השכר וזה ישבע שא"י אם נפחת יותר ויפטר מלשלם את המותר וזה פשוט עכת"ד עוד בענין לפטור בעל הספינה מגו"א מצד שדרך בעל הספינה שלא לילך בעצמו רק להושיב שאפשר על הספינה כו' והובא לעיל סי' רכ"ה ס"ו סק"ה:
א סָעִיף א כל כו'. עברא"ש ס"פ הכונס ובפ' הדיינין ור"ן שם ועמ"ש בסי' צ' ס"י:
ב סָעִיף א והוא כו'. עמש"ש:
ג סָעִיף ב מת כו'. עסי' ע"ה סי"ח ושם סי"ז כל טענת כו':
ד סָעִיף ב ויכלול כו'. אבל בסי' צד ס"ט לא פ' כן וע"ש ס"ב ומש"ש וכ"מ לש"ך שהקשה כן:
ה סָעִיף ב מפקיד כו'. ול"ד לשק צרור דסי' צ' ס"י דשם ודאי נגנב ועשו תקנת נגזל בפקדון וכן בפ' הכונס שעשו תקנת נגזל באשו שודאי נשרף אבל באין ידוע א"א לומר תקנת נגזל דבנגזל עצמו אמרי' בשבועות מ"ו א' ודלמא לא משכנו כו'. שם:
ו סָעִיף ב נשבע כו'. עסי' ע"ה ס"ט ישבע כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.