א היה עומד בתפלה ונתעטש פי' שיצא ממנו רוח דרך מטה ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל ביקש להתעטש הולך אחריו ד"א ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח וכשיכלה הריח חוזר למקומו ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותינו וחוזר למקום שפסק המתעטש בתפלתו למטה סימן רע לו למעלה סימן יפה לו שכשם שעושין לו נחת רוח למטה שהעיטוש הוא נוח לאדם כך עושין לו נחת רוח למעלה:
א סָעִיף א היה עומד בתפלה ונתעטש וכו' פשוט בפרק מי שמתו (ברכות כד:):
ב סָעִיף א ומה שכתב ביקש להתעטש וכו' גם זה שם ביקש להתעטש מהלך אחריו ד"א וכו' וכשיכלה הריח אומר יצרתנו וכו' ומתפלל וכתב ה"ר יונה והרא"ש כתב בה"ג חוזר לתפלתו ונראה שבא להשמיענו שחוזר למקום שפסק וכ"כ התוס' וז"ל הרמב"ם ביקש להוציא רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו מהלך אחריו ד"א וכו' ופשוט הוא שאין לו להוציא רוח בשום פנים אלא א"כ אינו יכול להעמיד עצמו: וכתב ה"ר יונה מהלך לאחריו ד"א ומתפלל לכאורה משמע דמש"ה אמר לאחריו מפני שצריך שיהיו פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל ואם היה מהלך לפניו היה מניחו לאחוריו ודומה כמי שפוסק לגמרי שאין כוונתו לחזור לתפלתו ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב שמה שכתב שילך לאחוריו ולא לפניו י"ל שדיבר בנהוג שהמתפלל מתפלל סמוך לכותל ואין לו מקום לפניו אבל קשה למה לא אמר לצדדיו וי"ל שבא להודיענו שירחיק עצמו ממקום שכינה וזה לא יהיה בהרחקה אמיתית אלא לאחריו עכ"ל. ולפי דברי ה"ר יונה שנתן טעם מפני שצריך שיהיו פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל וכו' הדבר פשוט דלצדדים כיון שאין פניו מכוונים כנגד המקום שהתחיל להתפלל ממש דומה כמי שפוסק לגמרי שאין כוונתו לחזור לתפלתו :
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו כשיכלה הריח חוזר למקומו כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שהטעם הוא מפני שצריך שיחזור למקום שהתחיל להתפלל שהרי צריך שיהיה מקום מיוחד לתפלה ע"כ ואני אומר דאפי' לדברי מי שסובר שלא אמרו אלא שצריך להיות לו ב"ה מיוחד אבל לא בעי מקום מיוחד להתפלל בו וכמו שכתבתי בסי' צ' שאני הכא שהתחיל כבר להתפלל וכבר קבעה השכינה מקום שם וכשביקש להתעטש נתרחק ממקום שכינה ולכך צריך הוא לחזור למקום שקבע לשכינה ולסיים שם תפלתו וגם הרמב"ם כתב שחוזר למקומו אלא שלא כתב שיחזור למקומו עד שיאמר רבון העולמים כו' ורבינו כתב שיחזור קודם שיאמר רבון העולמים ונקטינן כדברי הרמב"ם זכרונו לברכה: ואם היה עומד בתפלה והיו מים שותתים על ברכיו אמרינן בגמרא שממתין עד שיכלו המים וחוזר וכמו שנתבאר בסימן ע"ח ולא הצריכו שיאמר רבון העולמים יצרתנו נקבים וכו' וכתב ה"ר יונה שהטעם מפני דגבי מים שותתין על ברכיו איגלאי מילתא דפושע הוא מעיקרא דצריך לנקביו היה מתחלה ולא נבדק והאי רבון העולמים יצרתנו וכו' לא נתקן אלא במבקש להתעטש שהוא אנוס בו והיינו דאמרינן ביה גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו להודיע שאנוס היה ואינו יכול ליזהר ממנו: וכתוב בת"ה שנשאל היאך לא ראינו בזמנינו אפילו מן המדקדקים מי שנהג ועשה כדין זה דביקש להתעטש מרחיק ד"א וכו' והשיב ששמע מאחד מהגדולים שכשהוצרך לכך היה מאנס עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפלה וכ"נ מדברי הרמב"ם ואפשר שהטעם משום דלא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים אבל להפחה בעלמא לא אסרו ומ"מ מי שאינו יכול להעמיד עצמו לא ידענא שפיר צד היתר שלא ירחיק ד"א אלא מטעם שהיה מתבזה ומתבייש בדבר מפני הצבור שירגישו בדבר וכ"ש אם הוא ש"צ שיתבזה ויתבייש ביותר אם ירגישו רבים שאין גופו נקי בעמדו לפני הקב"ה וגדול כבוד הבריות ונראה דא"צ נמי לומר נוסח דרבון העולמים דשמא לא נתקן אלא במרחיק ממעמדו שאז מורגש ונראה בושתו וכלימתו כדמשמע קצת הנוסח ולפי טעם זה הא דחייבו חכמים להרחיק ד"א ולומר רבון העולמים וכו' איירי דוקא במתפלל ביחיד דליכא התם ביזוי וזילותא וקצת נמי יש להוכיח דמשום זילותא וביזוי כה"ג לא חיישינן לאיסור דרבנן מהא דפ' במה מדליקין (שבת לג.) רבא אנסי ליה בעידניה בע"כ פי' התלמידים שהיה להם עת קבוע לפניו אנסוהו שהשהה נקביו ואמרינן נמי בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד:) דכמה סבי איעקר מפירקיה דרב הונא ע"י שהשהו נקביהם לקטנים ומסתמא לא היו תוקפים ומחזיקים לשהות אלא מחמת כיסופא וזילותא למיזל לצרכיהם מקמי דרבים ולא חשו לאיסור בל תשקצו וה"ה בנדון דידן ומ"מ קשה הדבר מאד לבדות חילוקים מן הדעת שאינם אפי' רמוזים בתלמוד ופסק הגאונים עכ"ל:
ד סָעִיף א המתעטש בתפלתו למטה סימן רע לו למעלה סימן יפה לו וכו' בפרק מי שמתו (ברכות כד:): מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה כתב רבינו משפטו בסימן פ':
א סָעִיף א היה עומד בתפלה ונתעטש בפ' מי שמתו (ברכות דף כד) תני תנא קמיה דר"י היה עומד בתפלה ונתעטש וכו':
ב סָעִיף א בקש להתעטש וכו' ג"ז שם וממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל ואומר רבש"ע וכו' משמע דלאחר שיכלה הריח חוזר מיד למקומו ואומר רבון העולמים וכו' ואח"כ חוזר למקום שפסק וכך הם דברי רבינו דלא כמ"ש הרמב"ם ומביאו ב"י ומשמע מפירש"י ותוס' דהם מפרשים כך בגמרא שחוזר למקום שפסק וכ"כ ה"ר יונה והרא"ש ע"ש בה"ג וא"כ לא גרסינן הכי בגמ' אבל גירסת ספרים שלנו היא ומתחיל ממקום שפסק ואיכא למידק למה שהסכים רבינו דאם עכבו אונס והפסיק עד כדי שיגמור את כולה חוזר לראש כדלעיל סי' ס"ה וסי' ע"ח וסי' פ"ה ואין חילוק בין ק"ש לתפלה א"כ למה כתב כאן בסתם דחוזר למקום שפסק ולא חילק בין הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה דחוזר לראש דמ"ש נתעטש מאילו היו מים שותתים על ברכיו דלא חשבינן כאן בכלל שעכבו אונס מה שצריך לילך אחריו ד"א וכן מה שצריך לחזור למקומו ולומר רבש"ע יצרתנו וכו' אלא מה שהוא מתעטש וממתין עד שיכלה הריח בלבד דשהייה מועטת היא ופשיטא דאין בשהייה זו כדי לגמור את כולה ולכך כתבו בסתמא חוזר למקום שפסק אבל אם שהה כל כך בעיטושים ובריח הנודף מאותן רוחות ועיטושים כדי שיגמור את כולה אה"נ דחוזר לראש כנ"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש הולך אחריו ד' אמות וכו' משמע דוקא לאחריו אבל לא לפניו או לצדדין וכתב ה"ר יונה הטעם שצריך שיהא פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל וכו' ומביאו ב"י ועוד האריך בזה ע"ש ונראה שתקון זה לא תקנו חכמים אלא ליחיד המתפלל בביתו דבידו הוא לילך לאחריו אבל בציבור שאין בידו לילך לאחריו ולדחות כל העומדים לאחריו ממקומם וגם על הרוב אי אפשר לו לילך לאחריו מפני הספסלים והכסאות שבב"ה א"צ לכל זה וכיוצא בזה כתב מהרא"י בת"ה סימן י"ו ומביאו ב"י ע"ש:
א ונראה דמיירי שלא שהא כדי לגמור את כולה כמבואר לעיל סימן ס"ה:
ב כנ"ל כדלעיל סימן מ' ודיינינן צדדים לחומרא: ונ"ל דאם עומד בתפלה וקראוהו לס"ת דאינו מפסיק וראייה ממה שנתבאר לעיל סימן ס"ו דאף בק"ש אין לו להפסיק ואף למ"ד דמפסיק בק"ש כמבואר שם היינו דוקא בקריאת שמע דמפסיק גם כן לקדיש ולקדושה אבל בתפלה לא:
א סָעִיף א היה כו' וחוזר ומתפלל נראה שבא להשמיענו דחוזר למקום שפסק ב"י:
ב סָעִיף א הולך אחריו ארבע אמות שצריך שירחיק עצמו ממקום השכינה וזה לא יהיה בהרחקה אמיתית אלא לאחוריו והטעם שצריך לחזור אח"כ למקומו הוא מפני שצריך שיהיה לו מקום לתפלה והוא מקום שהתחיל להתפלל ועיין בב"י יותר:
ג סָעִיף א ואומר רבון העולמים כו' ואם מים שותתין על ברכיו נתבאר לעיל בסי' ע"ח שימתין עד שיכלו המים וחוזר ולא הצריכו שיאמר רבון העולמים כו' וכתב ה"ר יונה הטעם מפני שגבי מים ששותתין על ברכיו איגלאי מילתא דפושע הוא מעיקרא דנצרך לנקביו היה מתחלה ולא נבדק והאי רבון העולמים לא נתקן אלא במבקש להתעטש שהוא אנוס בו והיינו דאמרינן גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו להודיע שאנוס היה ואינו יכול ליזהר ממנו ועיין בת"ה והביאו ב"י שכתב שכל זה מיירי כשמתפלל בביתו אבל כשמתפלל בצבור דה"ל ביוש גדול אין צריך להרחיק כלל לאחריו וגם לא יאמר הרבון רק ממתין עד שיכלה הריח דלא נתקן האי רבון העולמים כו' אלא כשחוזר לאחוריו כו' ע"ש. ונ"ל דמוכרח לומר שגם רבינו אית ליה האי סברא דתרומת הדשן שהרי בסיפא גבי ביקש להתעטש כתב רבינו הולך אחריו ד"א כו' ואומר רבון העולמים כו' ואילו ברישא גבי היה עומד בתפלה ונתעטש כו' דאיירי כשנאנס ונתעטש כבר לא אשמועינן שיאמר רבון העולמים כו' אלא ודאי דאית ליה דוקא כשהולך לאחוריו שאז נראה וידוע לכל אז צריך לומר רבון העולמים אבל כשנאנס ונתעטש דאז לא הלך לאחוריו ואינו נראה וידוע לאחרים העומדים בב"ה אינו צריך לומר רבון העולמים והטעם דהאי רבון לא נתקן להתנצל כנגד הש"י כי הכל גלוי וידוע לפניו לכך כשאינו ידוע לבני האדם א"צ לאומרו אבל כשידוע לרבים דהיינו כשהולך לאחוריו אז צריך להתנצל עצמו בפני אדם העומדים שם וק"ל:
ד סָעִיף א ועושין לו נחת רוח למעלה פירש"י מן השמים למלאות שאלתו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.