א אין משיחין בסעודה ואיתא בירושל' אפילו מאן דעטיש בגו מיכלא אסור למימר ליה אסותא משום סכנתא גרסינן בפרק אמר להם הממונה הלכה בסעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהן כיון שהסיח דעתו וכשנוטל נוטל בפני כולם שלא יחשדוהו שלא נטל אמר רב חסדא לא שנו אלא לשתות אבל לאכול נוטל אפי' בחוץ מידע ידעי דאנינא דעתיה ולא אכיל בלא נטילה: שנים ממתינין זה על זה בקערה ג' אין ממתינין: משיירין פיאה בקערה ואין משיירין פיאה באלפס כתב הרמב"ם ז"ל אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו שלא לביישו גרסינן בפרק ערבי פסחים לא יאכל אדם תרין ולא ישתה תרין פירוש לא יאכל ולא ישתה זוגות משום סכנה: גרסי' במסכת דרך ארץ הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בע"ה יעשה מעשה ברבי שמעון בן אנטפרס שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהן שיאכלו וישתו והיו נודרים ומבדין והלקה אותם: לא יהא אדם קפדן בסעודתו. לא יאכל אדם פרוסה כביצה ואם אכל ה"ז רעבתן ולא ישתה כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן ב' דרך ארץ ג' ה"ז מגסי הרוח ולא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו ואם אכל ה"ז רעבתן ולא יביא ב' כוסות בסעודתו ויברך בהמ"ז מפני שנראה כגרגרן שנים שיושבין על השלחן הגדול פושט ידו תחלה והשולח ידיו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן: מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לתלמידיו הביאו לפניהם ב' תבשילין אחד חי ואחד מבושל בתחלה הביאו לפניהם קלח של כרוב בא הפקח שבהם אחז הקלח בידו ותלשו ולא בא אחריו משך ידו הימנו ואכל פת לבדו הטפש שבהם אחז הקלח בשתי ידיו א"ל ר"ע לא כי אלא הנח עקבך עליה בתוך הקערה ותלוש בו: הנכנס לבית לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו הם: לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול מה שהאכלתני שזהו דרך רבית ובירושלים היו הופכין: לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה אבל מקנח הקערה בפרוסה ולא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן שהוא ממחה דעתו של חבירו ולא ישוך פרוסה ויניחנה ע"ג השלחן או ע"ג (ס"א לתוך) הקערה ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו לפי שאין דעת הבריות שוה ולא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו מפני סכנת נפשות ולא ישתה כוסו ויניחו על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו: הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש שמא יארע דבר קלקול בסעודה אלא יטלנו ויניחנו ואח"כ יתננו לו: אורחים הנכנסים אצל בע"ה אינם רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעה"ב אא"כ נטלו רשות מבעה"ב: גרסינן בפרק המוכר את הפירות מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה לחבירו וקלקלה צריך ליתן לו דמי בושתו ובושת אורחין וגם מנהג אחר היה שם מפה פרוסה על הפתח כל זמן שמפה פרוסה אורחין נכנסין נסתלקה אין אורחין נכנסין גרסי' בפ' אחד דיני ממונות נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובים בסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהם:
א סָעִיף א אין משיחין בסעודה בפ"ק דתעניות (ה.):
ב סָעִיף א ואיתא בירושלמי בפרק כיצד מברכין.
ג סָעִיף א גרסינן בפרק אמר להם הממונה הלכה בסעודה וכו' (ל.) ופי' רש"י כלומר הלכה זו בהלכות סעודה אדם שיצא מתוך הסעודה להשתין נוטל ידו אחת וכו' וכתוב בהגהות אשיר"י פ"ב דברכות היכא שישב בסעודה ויצא והטיל מים ולא שפשף ניצוצות ויודע שלא נגע במקום הטינופת חוזר לסעודה וא"צ ליטול ידיו אבל המיסך את רגליו פי' שעושה גדולים ההוא ודאי צריך נטילה ע"כ. ועל לא שנו אלא לשתות פירש"י שא"צ עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילים להאריך לשהות בשתייה אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו וגם ה"ר יונה כתב בס"פ אלו דברים דטעמא דצריך ליטול מפני שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט דאי לאו הכי לא היה צריך ליטול ידיו בשביל השתייה :
ד סָעִיף א שנים ממתינין זה לזה בקערה ג' אין ממתינין ברייתא פרק ג' שאכלו (מו:) ונ"ל דה"ק כשהאחד מסלק ידו מן הקערה כדי לשתות אם הם שנים חבירו ממתין לו כלומר מפסיק מלאכול עד שיגמור השתייה אבל אם הם ג' אינם פוסקים בשביל השותה דאינו בדין שיפסקו שנים בשביל אחד וכי הא דאמרינן (מה:) אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד:
ה סָעִיף א משיירין פאה בקערה ואין משיירין פאה באלפס בר"פ כיצד מעברין (עירובין נג:) ופירש"י כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו אבל כל א' מניח פאה בקערה ומחזירה לשמש והוא מאכל שמש:
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם אין מסתכלין בפני האוכל וכו' בפ"ז מהלכות ברכות:
ז סָעִיף א גרסינן בפרק ערבי פסחים לא יאכל אדם תרין וכו' (קיט:) כלומר שבאותו זמן האוכל זוגות או שותה זוגות היה בא לידי סכנה ומיהו כתבו התוס' בפרק כל הבשר (חולין קז:) והאידנא לא קפדינן בהכי לפי שאין סכנה מצוייה לבא בזמן הזה ע"י כך ולכן לא ידעתי למה כתבו רבינו ואם היה דעתו לחלוק ולומר דגם בזמן הזה יש ליזהר בכך היה לו לכתוב כל החילוקים שנאמרו בגמרא בענין זה:
ח סָעִיף א גרסינן במסכת ד"א הנכנס לבית וכו' במסכת ד"א רבה פרק ו':
ט סָעִיף א לא יהא אדם קפדן בסעודתו ג"ז שם ומסיים בה ומעשה בהלל הזקן שעשה סעודה אחת ובא עני וישב על פתחו ואמר אשה אני צריך להכניס היום ואין לי פרוסה כלום לסעודת נישואין אז נטלה אשתו כל הסעודה ההיא ונתנה לו ואחר כך לשתה עיסה אחרת ובשלה אלפס אחרת ובאתה והניחתו לפניהם (כו') אמר לה בתי אף אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות שכל המעשים שעשית לי לא עשית אלא לשם שמים:
י סָעִיף א ולא יאכל אדם פרוסה כביצה וכו' שם לא יאחוז פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן ה"ז רעבתן ומשמע מלשון הברייתא שאם אוחז פרוסה כביצה אע"פ שאינו אוכל אלא קצת ממנו נקרא רעבתן וכן צריך לפרש דברי רבינו:
יא סָעִיף א ולא ישתה כוסו בבת אחת וכו' במסכת ד"א רבה פ"ו ואיתא ס"פ כיצד צולין (פסחים פו:) ובפרק אין צדין (ביצה כה:) וגרסינן בס"פ כיצד צולין ר' ישמעאל ב"ר יוסי איקלע לבי ר' שמעון ב"ר יוסי בן לקוניא יהבון ליה כסא קבליה בחד זימנא ושתייה בחד זימנא אמרי ליה לא סבר לה מר השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן א"ל לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה:
יב סָעִיף א ולא יאכל שום ובצל מראשו וכו' ג"ז ברייתא במסכת ד"א רבה פ"ו ואיתא נמי בפ' אין צדין (שם):
יג סָעִיף א ולא יביא שני כוסות בסעודתו וכו' במסכת ד"א רבה פ"ו תניא לא ישתה אדם ב' כוסות בבת אחת בתוך סעודתו ויברך ברכת המזון מפני שנראה כגרגרן אלא שלשון רבינו אינו מכוון כלשון הברייתא:
יד סָעִיף א שנים שיושבין על השולחן הגדול פושט ידו תחלה והשולח יד בפני מי שגדול ממנו ה"ז גרגרן מעשה בר"ע שעשה משתה לתלמודיו וכו' במסכת ד"א רבה פ"ז:
טו סָעִיף א הנכנס לבית לא יאמר תנו לי לאכול וכו' ג"ז בפ"א שם הנכנס לבית בע"ה לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו לו אכול ושתה:
טז סָעִיף א לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול וכו' ג"ז שם ובספרי רבינו כתוב ובירושלים היו הופכין ואין לו משמעות ושם בברייתא כתב ובירושלים היו הופכים אכסניא לנישואין ונ"ל דה"פ לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול מה שהאכלתני משום דאיכא למיחש שמא הראשון האכילו מועט וזה מאכילו מאכל מרובה. א"נ שמא הראשון האכילו בזמן הזול וזה מאכילו בזמן היוקר ואע"פ שאינן מתכוונין לכך שלא האכילו על דעת שיפרע לו יותר ממה שהאכילו ואין כאן רבית מ"מ הא מיהא מיחזי כרבית והיינו דקתני מפני שהוא דרך רבית כלומר דרך רבית הוא אבל לא רבית ממש ובתר הכי קתני ובירושלים היו הופכים אכסניא לנישואין כלומר בירושלים לא היו חוששין לכך ואדם שהאכיל את חבירו באכסניא היה הלה פורע לו שהיה מאכילו בנישואין ואע"פ שסעודת נישואין מרובה ביותר מסעודת אכסניא לא הוו חיישי לדרך רבית א"נ ה"ק דבני ירושלים נמי הוו חיישי לדרך רבית ולא היו אומרים בא ואכול מה שהאכלתני וכדי שלא ישאר על זה חוב שהאכילו באכסניא היה פורע לו בשמאכילו בנישואין דסעודת נישואין כיון שלא נעשה בשביל זה לא מיחזי דרך רבית כלל :
יז סָעִיף א לא יפרוס אדם פרוסה ע"ג הקערה וכו' עד אא"כ נטלו רשות מבע"ה הכל במסכת ד"א רבה פ"ט: והא דקתני אורחים הנכנסים לפני בע"ה אינם רשאים ליטול מלפניהם וכו' טעמא דמילתא כדקתני התם בברייתא מעשה באדם א' שהכניס ג' אורחים בשנת בצורת והיה לו ג' ביצים והניח לפניהם בא בנו של בע"ה ועמד בפניהם ונטל אחד מהם חלקו ונתן לו וכן השני וכן הג' וכיון שבא אביו ומצאו שהוא אוחז אחד בפיו ושתים בידיו עמד והגביהו מלא קומתו וחבטו בקרקע ומת ואף אמו כיון שראתה שמת בנה עלתה לראש הגג ונפלה ומתה אף אביו כיון שראה כך עלה לראש הגג ונפל ומת והאי ברייתא איתא נמי בפרק גיד הנשה (חולין צד.):
יח סָעִיף א גרסינן בר"פ המוכר פירות מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה לחבירו וקלקלה וכו' וגם מנהג אחר היה שם מפה פרוסה על הפתח וכו' ג"ז בר"פ המוכר פירות (בבא בתרא צג:) פירש"י אורחים נכנסים ותקנה טובה היא לקבל אורחים כי ידעו ששם יאכלו וילכו שם לאכול:
יט סָעִיף א גרסינן בפרק אחד דיני ממונות נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה וכו' ט"ס יש כאן דליתיה בפרק אחד דיני ממונות אלא בר"פ זה בורר (סנהדרין כג.) תניא כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין על השטר אא"כ יודעים מי חותם עמהם ולא היו יושבים בדין אא"כ יודעים מי יושב עמהם ולא היו נכנסים בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם ופירש"י מפני שגנאי היא לת"ח לישב אצל עם הארץ בסעודה: תניא בריש פרק ג' שאכלו (מה:) השמש שהיה משמש על ב' ה"ז אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות היה משמש על ג' ה"ז אינו אוכל עמהם אא"כ נתנו לו רשות: כתוב בא"ח אמרינן במסכת תמיד (כז: וע"ש) חמרא כפר מיא שפך כלומר אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתות חבירך קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ולא תשפוך משום בל תשחית אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם עכ"ל:
א סָעִיף א הלכה בסעודה וכו' כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה הניצוצות שצריך שישפשף שלא יהא נראה ככרות שפכה ויוציא לעז על בניו כדלעיל בראש הספר ומשמע דאם לא היה צריך לשפשף ויודע שלא נגע במקום הטנופת חוזר לסעודה וא"צ ליטול ידיו כלל ודוקא להטיל מים אבל המיסך רגליו שעושה גדולים ההוא ודאי צריך נטילה וכ"כ הגהת אשיר"י הביאו ב"י:
ב סָעִיף א דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהן דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו שהם עסקניות לפיכך צריך ליטול שתיהן ואפי' לא יצא להטיל מים כלל אלא יצא לדבר עם חבירו בלבד נוטל שתיהן כדפרישית:
ג סָעִיף א לא שנו אלא לשתות וכו' משמע דקאי נמי אדיבר עם חבירו והפליג ותימה הלא קי"ל דבסתם ידים הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כדלעיל בריש סי' קנ"ח וי"ל דמש"ה פירש"י דהאי לשתות הוא שדרכם היה להאריך לשהות בשתייה אחר המזון קודם ב"ה וצריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו וכ"כ הר"ר יונה ומביאו ב"י:
ד סָעִיף א משיירין פיאה בקערה וכו' ה"א בר"פ כיצד מעברין ופרש"י כשהשמש מערה מן האלפס לקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו אבל כ"א מניח פיאה בקערה ומחזירה לשמש והוא מאכל שמש עכ"ל הביאו ב"י והתוספות כתבו דבפרק בן עזאי קתני משיירין פיאה במעשה קדרה ואין משיירין פיאה במעשה אלפס פי' במעשה קדרה נראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה אלפס אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר ע"כ ומהרש"ל בהגהותיו כתב דבמסכת ד"א פרק הנכנס לבית גרסינן איפכא משיירין פיאה במעשה אילפס ואין משיירין פיאה במעשה קדרה פי' במעשה אלפס נראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה קדירה אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר עכ"ל וכיון דאיכא פלוגתא בגירסאות נראה דראוי לכל בעל נפש שיחמיר לעצמו להניח פיאה בין במעשה קדרה בין במעשה אלפס:
ה סָעִיף א גרסינן בפרק ע"פ לא יאכל אדם תרין וכו' כך היא הנוסחא במקצת ספרי רבינו ואע"ג דהתוספות כתבו דהאידנא לא קפדינן בהכי וכו' ומביאו ב"י נראה דלהכי כתבו רבינו כאן דבהך מימרא ידעינן לפרושי הא דכתב בסמוך ולא יביא ב' כוסות וכו':
ו סָעִיף א גרסינן במסכת ד"א הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בעה"ב יעשה וכו' ובתלמודא דידן איתא כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא ונראה דה"פ כל שירות שיאמר לך בעה"ב שיעשה בתוך ביתו יעשה חוץ מצא כלומר אם יאמר לו שישרת אותו ביציאה חוץ לבית כגון לשלחו לשוק ולצאת חוץ לבית א"צ לשרתו בכך כי אין זה דרך ארץ לאורח לצאת לשוקים ולרחובות שאיננו מכיר בהן:
ז סָעִיף א לא יאכל אדם פרוסה כביצה פי' לא יתפוס בידו פרוסה כביצה אע"פ שאינו אוכל אלא קצת ממנו נקרא רעבתן ע"כ ואפשר דרצונו לומר דאם מכניס בפיו פרוסה כביצה בבת אחת ולועס ואוכל זה נקרא רעבתן:
ח סָעִיף א ולא יביא שני כוסות בסעודתו ויברך ב"ה וכו' מדברי ב"י נראה דהכי פי' מי שרוצה ליזהר שלא ישתה זוגות ויש לו שני כוסות וכדי להנצל מן הסכנה רוצה לשתותן בפעם אחת ואע"פ שאין כוונתו אלא כדי לברך ב"ה בלי טירדא והוא דאם ישתה ב' כוסות בשתי פעמים לא יוכל לברך ב"ה לפי שלא תהא דעתו מיושבת עליו שירא שמא יזוק לפי שכבר נסתלק מן הסעודה ואין כוס ב"ה מצטרף עם הב' כוסות ששתה ושיהיו שלשה כוסות לבטל הזוגות וכדלקמן בסימן קפ"ג וכדי לברך ב"ה בלי טירדא רוצה לשתות ב' הכוסות בבת אחת ואפ"ה אין לו לשתותן בבת אחת מפני שנראה כגרגרן ועוד יש לפרש דה"ק לא יביא ב' כוסות ביחד בסעודתו ואע"פ שאין דעתו לשתות שניהם אלא אחד לשתות והשני לברך עליו ב"ה אעפ"כ מאחר שמביא שניהם יחד נראה כגרגרן:
ט סָעִיף א שנים שיושבין על השלחן נראה דלא מיירי הכא בדליכא אלא קערה אחת דא"כ הלא שנינו הבוצע פושט ידיו תחלה ואם בא ליתן רשות לרבו או לגדול ממנו הרשות בידו וא"כ דינא הכי הוא ולא משים דנראה כגרגרן אלא מיירי דקערות טובא איכא על השלחן לפני כ"א ואחד ואפ"ה דרך ארץ הוא שלא יהא פושט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט ידו תחלה לקערה שלפניו ואם פשט תחלה נראה כגרגרן וה"ה במניחין פירוש לפני כ"א וא' ד"א הוא שיפשוט הגדול ידו תחלה:
י סָעִיף א מעשה בר"ע וכו' פי' הביא לפניהם שני תבשילין לראות אם יש בהן ד"א שלא יפשטו ידיהם תחלה אל מה שהוא ערב יותר. ואפילו אם יפשטו ידיהם תחלה בדבר פחות אכתי יבדוק אותם בד"א באם לא יבא אחריו כשיאחזנו בידו אחת שיאחזנו בב' ידיו אם לאו ולכן הביא לפניהם קלח של כרוב שאינו בא אחריו כשיאחזנו בידו אחת:
יא סָעִיף א לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול מה שהאכלתני וכו' עיין בב"י שכתב דבברייתא גרסינן היו הופכין אכסניא לנישואין דכשהאכיל אותו באכסניא היה פורע לו להאכילו בסעודת נישואין דכיון דלא נעשית הסעודה בשביל זה לא מיחזי דרך רבית ובהגהת ש"ע פי' לפי גירסת רבינו דה"ק לא היה אומר אכול עמי מה שהאכלתני דנראה כאילו הלוה לו ואם האכילהו יותר אית ביה משום רבית אלא היו הופכין דא"ל בא ואכול עמי ולפעם אחרת אהיה אוכל גם עמך ומותר לו לאכול עמו אח"כ אפילו בסעודה יותר גדולה ומהרש"ל פי' דבירושלים היו מהפכין לומר בעד מה שהאכלתני אכול עמי דאין זה אלא דרך תשלומין עכ"ל ולכאורה אין טעם לדברים אבל כי דייקת ביה תראה דיפה כתב והוא דבא"ל בא ואכול מה שהאכלתני מדקאמר בא ואכול תחלה משמע שיאכל אצלו ככל אות נפשו בעד מה שהאכילו כבר השתא ודאי אם יאכל אצלו סעודה גדולה יותר הוי דרך ריבית אבל אם מהפך הדברים ויאמר מה שהאכלתני אכול משמע דלא הרשהו לאכול עמו אלא כפי השיעור שהאכילו לבד יאכל עמו ולא יותר ואין זה אלא דרך תשלומין ולא דרך ריבית. ולפעד"נ דה"פ דכשהוא א"ל בא ואכול מה שהאכלתני הוי דרך ריבית דכיון דמזכיר שחבירו האכילו ובשביל זה יאכל עמו עכשיו נראה כאילו חבירו הלוהו והאכילו לשם כך כדי שיחזור ויאכלנו ושמא יאכל עמו יותר והוי דרך ריבית אבל כשהוא מהפך ואומר בעד מה שאכלתי אצלך אכול עמי אין דברים אלו מראין שחבירו האכילו לשם כך כדי שיחזור ויאכל עמו אלא הוא מעצמו רוצה לחזור ולהאכילו דרך חסד כמו שאכל אצלו דרך חסד אין זה ריבית כלל כיון דאין דבריו אלו מראין שחבירו האכילו דרך הלוואה כדי לשלם לו ודו"ק:
יב סָעִיף א לא יפרוס אדם פרוסה ע"ג הקערה נראה דה"פ לא יכפה הקערה על פיה ויפרוס הפרוסה ע"ג הקערה מפני שרגילות הוא שגב הקערה מלוכלכת תמיד בדבר מיאוס אבל מקנח הקערה בפרוסה ואח"כ אוכל הפרוסה דאין זה מיאוס כמו שיתבאר בסי' ק"ע ועי"ל דבקער' שיש בה מאכל קאמר דלא יפרוס פרוסה ע"ג הקערה שמא ישפך מה שבקערה א"נ שמא הפרוסה תפול לתוך הקערה וממאיס בהכי:
יג סָעִיף א ולא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו וכו' כתב מהרש"ל אם לקח חבירו הכוס מעצמו ושותה ממנו לית לן בה רק שלא יתננה לו בידיו דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתהו ואיכא סכנת נפשות:
יד סָעִיף א הנכנס לסעודה לא יקח חלקו וכו' פי' דאם לא יניחנו לפניו אלא מיד לאחר שנתנו לו חלקו חזר מיד ונתנו לשמש נראה שלפי שחלקו בזויה בעיניו לא חפץ בה ומסרה לשמש אלא יטלנו ויניחנו לפניו דמראה שמקובל בעיניו אלא דלפי שאינו צריך לאכול עכשיו נתנו לשמש:
טו סָעִיף א ומ"ש וליתן לבנו וכו' פי' דוקא לשמש או לבנו ולעבדו לא יתננו אבל האורחים יכולים ליתן זה לזה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שנותנים אלו לאלו וכ"כ הר"י בפרק אלו דברים ומביאו ב"י:
א מיהו מפירש"י בפ' אמר להם הממונה (יומא דף ל') משמע קצת דלא בעינן נטילה לשתייה אע"פ שנותן פרוסה לתוך פיו אלא דוקא בשתייה שאחר הסעודה קודם ברה"מ וע"ש וע"ל סי' קנ"ח:
ב סָעִיף א כתב הר"י פ"ג שאכלו דף ל"ז דמיירי בשעה ששותה האחד או חותך לחם או ממתין עד שיתנו לו מן הפרוסה של המוציא ובכאן לא דברו אלא מפני ד"א אבל להניח חלקו כשמפסיק בדברים אחרים ששוהא הרבה לא דברו בכאן עכ"ל:
ג סָעִיף א כתבו התוספות ריש פרק כיצד מעברין בפרק בן עזאי קתני משיירין פיאה במעשה קדירה ואין משיירין במעשה אלפס היינו דמעשה קדירה נראה כרעבתן אם אוכל הכל אבל אין משיירין כאלפס דהיינו מעשה אלפס דאז לא נראה כרעבתן אם אינו משייר:
ד וצ"ע לפי פירושו מאי לשון הופכין דקאמר ועוד דלפי דבריו הטור טעה במ"ש ובירושלים הופכין ולכן נ"ל לפרש דעת הטור כן דר"ל דאינו אסור אלא כשאמר בא ואכול עמי מה שהאכלתני דהוי מיחזי כפרעון מה שאכל עמו יאסור משום הלוואת סאה בסאה דאית ביה משום ריבית אבל בירושלים היו הופכין ר"ל כשאחד מפציר בחבירו לאכול עמו והיה מתיירא שלא יסרב בו היה אומר לו אכול עמי ואאכול עמך גם כן פעם אחרת וזה שרי שאינו מדבר כן אלא מדרך מוסר אבל אין דעתו שיבא לידי פירעון לעולם ר"ל שיחזור ויאכל עמו ולכן אמר בברייתא שבירושלים היו מהפכין מאכסניא לנישואין ר"ל אע"פ שהיה חוזר ואוכל עמו סעודת נישואין לא מיחזי כפירעון ושרי לומר כן מתחלה ולכן כתב רבינו סתמא שבירושלים היו מהפכין להורות שכדרך שבני ירושלים עשו שרי כנ"ל לפרש דברי הטור והברייתא:
א סָעִיף א אין משיחין בסעודה הטעם כדמפרש ואזיל משום סכנה דשמא יקדים קנה לוושט. ונראה דאפי' בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול וראייה ממ"ש בסי' קע"ד וקע"ה לענין ברכת היין וברכת הטוב והמטיב שאין א' פוטר את חבירו עד שיאמר סברי מרנן ויעשה שחביריו יפנו בית בליעתן מאכילה מחשש שמא אחד מהן יעבור ויאכל ויענה אמן ויבא לידי סכנה וחמירא סכנתא לכן חששו בכל ענין ומיהו נוכל לומר דהיינו דוקא לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הוושט למעלה והקנה שבו מדברים למטה וכשהיא מדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנו הראוי ליכנס לתוך הוושט יפול ויכנס לתוך הקנה ויסתכן משא"כ בזמן הזה שאנו אוכלים ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי מש"ה לא ראיתי נזהרין ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום:
ב סָעִיף א הלכה בסעודה כלומר הלכה זו אמרו בהל' סעודה. ומ"ש שיטול ידו אותה ששפשף בה אבל אם לא שפשף א"צ ליטול ידיו וכ"כ בגמרא בהדיא וכן נראה דאי לא תימא הכי אלא אפילו בלא שפשוף ג"כ צריך ליטול מפני החשד וכמו שעלה על לבו של חכם אחד הוא רמ"י ש"י בש"ע שלו ונתן טעם משום חשד שיחשדוהו ששפשף א"כ אפילו בלא השתין נמי אם יצא לחוץ נצריכו ליטול ידיו משום חשד שמא השתין אלא מאי אית לך למימר שאין חושדין אותו בכה"ג לשקר עליו שהשתין והוא לא השתין ה"נ אם לא שפשף לא יחשדוהו בשקר ששפשף אלא מיירי אם בודאי שפשף אותן שראוהו ששפשף אם לא יטול בפניהם יחשדוהו. וק"ל ועיין בק"ש מ"ש עוד מזה:
ג סָעִיף א דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהם וכו' אע"פ דקי"ל שאין הפלגה שבסעודה מצריך נט"י וברכת המוציא כמ"ש רבינו בהלכות סוכה ועוד שהרי בפרק ע"פ גרסינן ומביאו רבינו בסי' קע"א גבי חבורה שאפילו נעקרה לצאת אין בזה גרם לחיוב נטילה וברכת המוציא לכן נראה לי לומר שמ"ש והפליג כו' שחייב ליטול ידיו אע"פ שאין כן הלכה מ"מ מביא רבינו ללמוד ממנו לדין אחר והוא לענין היסח הדעת. שאם היה שבוודאי הסיח דעתו היסח גמור שאז חייב לחזור וליטול שתי ידיו ובפניהם ואם שאין הלכה כאותה ברייתא לענין זה שיקרא דיבר עם חבירו היסח הדעת מ"מ לענין זה הוא הלכה אם הסיח דעתו. ובהגהות רא"ף ראיתי שכתב ע"ו ז"ל והפליג שעה ושח והסיח דעתו בא ג"כ ליישב זה אבל בתוס' משמע שאין הלכה כברייתא זו וע"ד שכתבתי וק"ל:
ד סָעִיף א אמר רב נחמן ל"ש אלא לשתות כתב ב"י וכתב רש"י וצריך ליטול חיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו גם ר' יונה כתב ס"פ אלו דברים דטעמא דצריך ליטול מפני שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט דאי לאו הכי לא היה צריך ליטול ידיו בשביל השתייה עכ"ל וז"ל רמ"א בש"ע והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה דחיישינן שמא יאכל מעט אבל בלא"ה אין צריך ליטול לשתייה עכ"ל וצ"ל דה"ט אע"פ שהאי חששא שמא יבא לאכול מתוך השתייה שייך נמי בלא סעודה שיבא לאכול מעט למתק השתייה מ"מ מדאמרו בגמרא הלכה בסעודה אדם יוצא כו' משמע שזה דוקא חששו כשהוא עדיין בתוך הסעודה ועדיין לא בירך ב"ה יש לחשוש שיבא לאכול אפילו שלא למתק השתייה אלא מתוך כח השתייה יהיה רעב לאכול משא"כ בלא סעודה לא הצריכוהו ליטול מתחילה אלא אם ירצה לאכול אזי יטול:
ה סָעִיף א אם הם שנים חבירו ממתין לו כתב ב"י ונ"ל כו' כלומר מפסיקין מלאכול עד שיגמור השתייה אבל אם הם ג' אינם פוסקים בשביל השותה דאינו בדין שיפסקו שנים בשביל אחד ומ"ש ונ"ל דה"ק תמוה הלא מביא בכ"מ שכן כתב ר' יונתן:
ו סָעִיף א משיירין פאה בקערה וכו' פירש"י כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אינו דרך להניח באלפס כלום לצרכו אבל כל אחד מניח פאה בקערה ומחזירו לשמש והוא מאכל שמש ור"ל שהוא עצמו לא יניח כלום באלפס אלא הם יתנו לו מה שיבחרו. והתוס' פירשו בקערה הוא מעשה קדרה דנראין כרעבתנים אם אינן משיירים ובקדירה הוא מעשה אילפס אינו נראה דנראין כרעבתנים אם אינם משיירים:
ז סָעִיף א וגזר עליהן והיו נודרין ומבדין והלקה כו' דברים אלו לכאורה תמוהים חדא מה גזירה שייך כאן ועוד כיון שהיו נודרין שלא לאכול איך הכשילם והאכילם ודוחק לומר שלא שמע שנדרו. ועוד מה היה דעתם מתחלה שנדרו ואחר כך אכלו. ועוד דמה ראיה מביא רבינו מזה דכל מה שאומר בע"ה יעשה. אדרבה ממעשה זה משמע שהם היו נודרי' ולא רצו לאכול אע"פ שצוה להן לכן נראה לפרש דהיו נודרים דקאמר לא שבשעת אותו סעודה נדרו מלאכול אלא כבר ימים רבים קודם שבאו לבית של זה היו נודרים מלאכול בשלחן אחרים או כיוצא בנדר זה ועתה כשבאו לבעל הבית זה גזר עליהן שיאכלו כלומר צוה להם לאכול. (ולכן אמר לשון גזר שצריך לקיים דברי בע"ה כמו גזירה) והם כששמעו ציווי ב"ה היו אוכלים ומפירים נדרם כדי לקיים ולעשות מה שאמר ב"ה והשתא שפיר מביא ראייה ועיין בראשית חכמה שהביא מעשה זו בארוכה ואז לק"מ אבל לפי מ"ש רבינו מוכרחין לפרש ע"ד שכתבתי:
ח סָעִיף א ולא יאכל אדם שום ובצל מראשו נ"ל דראשו של שום הוא המשובח שבו והוא הלבן ומה שלמטה הימנו הוא הירק הוא הגרוע ונמצא כשיאכל המשובח תחלה לפעמים שישאר העליון הירוקים ויהיה כרעבתן כן נראה עיקר:
ט סָעִיף א מעשה ברבי עקיבא כו' עד בא הפקח שבהם ואחז הקלח בידו ותלשו כו' פי' אחז הקלח עלה אחת או שתים בידו ותלשו להסיר העלה או העלים מן הקלח ולא בא אחריו העלה שלא הסירם אע"פ שאמר ותלשום מצינו כיוצא בו שאמרו ותולש בשערו וקאי אמי שאוחז ותולש ומשך ידו ממנו ולא רצה לאוחזו בידו השנייה להחזיקו כדי לתלוש העלים ממנו בידו השנית בכח כמו הרוצה לקרוע בכח דבר מדבר שמחזיק בב' ידיו לקרוע זה מזה כמו שעשה חבירו הטיפש לכן א"ל ר' עקיבא הנח עקבך עליו כלומר שכבר יצאת מדרך ארץ לאכול דרך רעבתנות ככלב. וק"ק למה לו לרבינו להביא שהמעשה היה בב' תבשילין:
י סָעִיף א לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול עמי מה שהאכלתני שזהו דרך רבית פי' דשמא זה מאכילו יותר ממה שהאכילו הראשון או עתה עת יוקר:
יא סָעִיף א ובירושלים היו הופכין ז"ל הב"י ואין ללשון רבינו משמעות ובברייתא שם כתוב ובירושלים היו הופכין אכסנאי לנישואין. כלומר בירושלים לא היו חוששין לכך ואדם שהאכיל את חבירו באכסנאי היה הוא פורע לו שהיה מאכילו בנישואין ואע"פ שסעודת נישואין מרובה יותר מסעודת אכסנאי לא היו חוששים לדרך רבית. א"נ דה"ק דבני ירושלים נמי היו חוששין לדרך ריבית ולא היו אומרים בא ואכול עמי מה שהאכלתני וכדי שלא ישאר עליו זה החוב שהאכילו באכסנאי היה פורע לו כשמאכילו בנישואין דסעודת נישואין כיון שלא נעשה בשביל זה לא מיחזי דרך רבית כלל. והרמ"א כתב בש"ע אבל מותר לומר בא ואכול עמי ואני אוכל עמך בפעם אחרת ומותר לאכול עמו אח"כ אפי' בסעודה היותר גדולה עכ"ל. ונ"ל שכן פי' ובירושלים היו הופכין דכיון דמתחלה אין דעתו בדיבורו כדי שיאכל עמו אח"כ אלא לפייס לזה שיאכל עתה עמו אף שיאמר אני אוכל ג"כ עמך פעם אחרת בנישואין שהיא כפליים מזה לית ביה משום חששא וק"ל ורמ"י ג"כ כ"כ והאריך בלשונו ועיין בדרישה:
יב סָעִיף א אבל מקנח הקערה בפרוסה נראה דמיירי שאוכל אח"כ אותה פרוסה וקמ"ל דלא נימא שג"כ ממחה בזו דעתו של חבירו שמקנח בו ואוכל שנראה כצר עין שמקפיד שלא ילך לאיבוד דבר מועט הנדבק בקערה. מ"ש ולא ישוך פרוסה ויתננו לפני חבירו זהו לכאורה כבר נלמד מק"ו מ"ש כבר ולא ישוך פרוסה ויניחנה על השלחן כ"ש לפני חבירו ואם היה הפוך שבראשונה היה נאמר לתוך הקערה ואח"כ לחבירו ואח"כ ע"ג שלחן הוה ניחא שהיה לא זו ואצ"ל זו ובש"ע ליתא להאי בבא דיניחנה ע"ג שלחן ולכאורה היה נראה דגרסינן ולא ישוך מפרוסה במ"ם ותרתי קאמר דברישא אשמועינן דלא ישוך פרוסה ר"ל אותו חתיכה קטנה עצמו שפרס בשיניו דרך נשיכה לא יתן ע"ג שלחן ואח"כ אשמועינן דלפני חבירו אסור ליתן אותו חתיכה גדולה שנפרס ממנו דרך נשיכת חתיכה קטנה וק"ל ובזה נתיישב נמי מ"ש לא יפרוס פרוסה ויתננה על גבי קערה ואין דרך ליתן ע"ג קערה כ"א חתיכות קטנות המפוררות ונותנים בתוך המרק. ובטור של קלף ג"כ ליתא להאי בבא שנייה דליתן לפני חבירו:
יג סָעִיף א לא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו כו' לכאורה נראה דהיינו דוקא ליתן לחבירו לידו שאז ישתה ממנו שלא ברצונו ואולי ימאס לו ויסתכן משא"כ כששותהו ומניחו לפניו על השלחן שאז אינו שותהו חבירו כשימאס ולא ישתהו שוב מצאתי שכ"כ מ"ו בהגהותיו:
יד סָעִיף א ולא ישרה כוסו ויניחו וכר פי' כששותהו כולו אבל אם שותהו חציו יכול להניחו ע"ג השלחן:
טו סָעִיף א הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש כו' ואח"כ יתננו לו ק"ק שכתב ואחר כך יתננו לו דמשמע אפילו בלי רשות בעל הבית ואחר כך כתב רבינו ז"ל אורחים הנכנסים כו' עד אא"כ נטלו רשות ולכאורה היה נלע"ד דמ"ש תחלה ואחר כך יתננה לו דר"ל אח"כ כשאכל ושבע מזה המין אפילו אינו רק נראה שהוא שבע אז שפיר יכול ליתן לו הנשאר מזה המין דאז ודאי אין קפידא. והיותר נראה הוא שיש חילוק בין שמש העורך המאכלים לפני המסובין ובין עבדו ובנו של בעל הבית דלשמש העורך המאכלים דרך ארץ ומדת חסידות ליתן לו מכל מין ומין ממאכלים שסודר ועורך כדאיתא לעיל בסימן קס"ט שאם יש אדם חשוב בסעודה יודע שיתנו לו כל צרכו אפ"ה לא יתנו לו מיד שנותן השמש לידו שמא יארע דבר קלקול בסעודה ר"ל שיבא ב"ה להתקוטט עם השמש שיסבור שהוא לקח לו לעצמו ולא נתנו לפני המסובין כלל משא"כ כשהניחו לפניו וראהו בעל הבית אז מותר ליתן לו משא"כ בבנו ובעבדו דלא יתן לו כלל בלי רשותו אא"כ נטל רשות מב"ה. והטעם שאינם רשאים ליתן בלי רשותו הוא כדקתני בברייתא מעשה באדם א' שהכניס ג' אורחים בשני בצורת והיו לו ג' ביצים והניח לפניהם ובא בנו של בעל הבית ועמד בפניהם ונטל א' מהם חלקו ונתן לו וכן השני וכן השלישי וכיון שראה בעל הבית א' בפיו וב' אוחז בידיו עמד והגביהו מלא קומתו וחבטו בקרקע ומת ואף אמו כשראתה שמת בנה עלתה לראש הגג ונפלה ומתה אף אביו כיון שראה כך עלה לראש הגג ונפל ומת:
טז סָעִיף א מפה פרוסה על הפתח וכן פרש"י אורחים נכנסים ותקנה טובה היא לקבל אורחים כי ידעו ששם יאכלו וילכו שם לאכול וטעם מפה נראה להראות שעדיין זמן לכנוס וליטול ידים לסעודה ועדיין המנהג כן במקצת הקהילות בסעודות נישואין וסעודת ברית מילה עומד א' לפני הפתח ומפה בידו ונראה שמכאן יצא המנהג:
יז סָעִיף א נקיי הדעת שבירושלים כו' דגנאי הוא לת"ח להסב עם ע"ה בסעודה:
א סָעִיף א שנים ממתינין זה לזה בקערה כתב הב"י ונ"ל דה"ק כשהאחד מסלק ידו מן הקערה כדי לשתות וגם כאן יש לתמוה מ"ש נ"ל והוא פי' ר' יונה פ' ג' שאכלו שכתב ז"ל כלומר מיירי בשעה ששותה הא' או חותך לחם כו' ממתין עד שיתנו לו מן הפרוסה של המוציא ובכאן לא דברו אלא מפני זאת אבל להניח חלקו כשמפסיק בדברים אחרים ושוהה הרבה מזה לא דברו וב' אין ממתינין לא' בענינא הנ"ל עכ"ל ע"ש):
ב סָעִיף א לא יאכל אדם תרין וכו' כתב הב"י לא ידעתי למה כתבו רבינו אם דעתו לחלוק על התוס' שכתבו דהאידנא אין לחוש לזוגות א"כ היה לרבינו לכתוב כל החילוקים ויש ליישב שרבינו לא בא לחלוק והא שכתב דין זה הוא דל"ת מ"ש בגמרא לא יאכל תרין הוא כעין שאמר לא יביא שתי כוסות בסעודה שפירושו שהוא בלתי דרך ארץ כשאוכל שנים ושותה שנים וכ"ש ג' או ד' מש"ה השמיענו רבינו שלא לזה כיוונו בגמרא רק לדיני זוגות. והוא באמת אינו שכיח אצלינו מ"מ כוונת רבינו היה לזה דאל"כ קשה הא דכתב ע"ז ז"ל פי' לא יאכל ולא ישתה זוגות משום סכנה למה לי האי פי' לא ה"ל למימר אלא משום סכנה אלא ודאי אתא לפרש פי' דתרין דאיסורו הוא משום זוגות:
ג סָעִיף א כל מה שיאמר לך ב"ה עשה כו' בפרק כיצד צולין איתא שם נמי כל מה שיאמר בעל הבית עשה ולא נאמר שם חוץ מצא כרוב הספרים וכן ג"כ בכאן במסכת ד"א ליתא לחוץ מצא ולקצת ספרים שאיתא שם יש ליישבו דה"ק חוץ מצא שאם יאמר לו ב"ה שיצא מביתו א"צ לשמוע משום דגרסינן בערכין עד היכן ישנה האדם אכסנאי שלו רב ושמואל דאמרי תרווייהו חד אמר עד כדי הכאה וחד אמר עד שישפיל את כליו לחוץ משום שאמרו אכסנאי פוגם ונפגם פירש"י שיאמרו עליו כמה קשה הוא זה שאינו יכול לעמוד אצלו: לא יאכל אדם פרוסה כביצה משמע מלשון הברייתא שאפילו אינו אלא אוחז בידו פרוסה כביצה אפילו אינו אוכלו בפעם אחת שהיא גרגרן וכן צריך לפרש דברי רבינו:
ד סָעִיף א ולא ישתה כוסו בבת אחת מיירי בסתם כוס בינוני וראיה מר' ישמעאל בר' יוסי בס"פ כיצד צולין לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה.
ה סָעִיף א ולא יביא ב' כוסות בסעודתו מ"ש ולא יביא כתב הב"י שלשון רבינו אינו מכוון כלשון הברייתא דהכי תניא במסכתא ד"א תניא לא ישתה אדם שני כוסות בבת אחת בסעודתו ויברך ברכת המזון מפני שנראה כגרגרן נראה שרבינו בכיון הגיה הברייתא כן או גרס הכי בספריו וזהו גירסא נכונה דאי כגירסת הספרים שלא ישתה שני כוסות הא בלא גרגרן נמי אסור כדאיתא בסימן קפ"ג ועוד היאך תלאו בב"ה ובתוך הסעודה לכן נראה דמש"ה גרס לא יביא וה"ק אפילו שאינו רוצה לשתות ב' כוסות בפעם אחת רק הכוס הא' רוצה לשתות ועל השני רוצה לברך ב"ה אפ"ה נראה כגרגרן מה שמביאו על השלחן בפעם א' רק לא יביא אלא כוס א' על השלחן ומש"ה אמר נראה כגרגרן ולא אמר דהוה כגרגרן. ועיין מ"ש מהרמ"י בש"ע שלו בפי' לשון הברייתא נראה לע"ד דחוק מאוד ולעד"נ לפרש דברי כברייתא ויהיה מיושב הכל דדוקא בתוך הסעודה קאמר משום דבלאו סעודה אף שהוא צמא הרבה מאוד אין דרך ארץ לשתות ב' כוסות בבת א' כי אפשר לשתותן זא"ז משא"כ בסעודה שאפשר שיארע כך כי רוצה לברך ברכת המזון מיד אחר השתייה ואם ישתה ב' כוסות זא"ז אז אינו יכול לברך ברכת המזון כי אין מברכין על הכוס של פורעניות כמבואר בסי' רפ"ג וע"כ כדי שיוכל לברך ברכת המזון מיד אחר השתייה אפשר שיארע שאם יהיה צמא שישתה ב' כוסות בבת אחת ויהיה נראה כאילו אינו שתה רק כוס א' ואינו נקרא עוד כוס ברכת המזון כוס של פורעניות כיון שלא שתה ב' כוסות. ובד"מ דברי הברייתא מבוארים וקאמר שלא ישתה שני כוסות בבת אחת ויברך ברכת המזון כלומר כדי שיברך ברכת המזון אח"כ מפני שנראה כגרגרן ודייק שפיר שנראה כגרגרן כי באמת אינו גרגרן ול"נ דקאמר דוקא בתוך הסעודה. ואמר דוקא בבת אחת ודו"ק:
ו סָעִיף א שנים שיושבין על השלחן הגדול פושט ידו תחלה אין להקשות פשיטא כיון שכתב רבינו בסימן קס"ו דשנים שיושבין להסב הגדול שבהן בוצע משם למדנו ג"כ דהבוצע מברך וכיון שבוצע פשיטא דהוא הפושט ידו תחלה ולפירש"י דהניזקין לק"מ אבל לפי' רבינו קשה וכמ"ש שם די"ל דעיקר דין זה משום סיפא הוא דהשולח ידו בפני הגדול הרי זה גרגרן וקמ"ל דאף אם הגדול נתן לו רשות להקטן ממנו לפשוט תחלה דמן הדין אין איסור בדבר אף אם הלה הבוצע מ"מ יכול לכבדו ואפי' נמי נתן הגדול רשות לקטן ממנו לבצוע דאין איסור ג"כ בהדבר וכמ"ש לעיל בסימן קל"ה דברשות שנותן הכהן או הת"ח לאחר מותרין ואף הבעל כו' לא יפשוט תחלה מה"ט לפני הגדול דאף שניתן לו רשות לבצוע כדי שיבצע בעין יפה מכל מקום התרבות והדרך ארץ נותן שהגדול יפשוט ואף שאמרו בסימן קס"ד דהוא ג"כ יפשוט לקערה תחלה מ"מ הא אמרו שם דאם הוא ירצה יכול ליתן רשות לרבו או לגדול ממנו וכיון שניתן לו הרשות נ"ל דאם אינו עושה כן נקרא גרגרן:
ז אכול עמי מה שהאכלתני כו' וז"ל רמ"א בביאוריו וצ"ע לפי' ב"י מאי הופכין דקאמר ועוד דלפי דבריו טעות במ"ש רבינו ובירושלמי היו הופכין ולכן נ"ל לפרש דר"ל דאינו אסור אלא כשאמר בא ואכול עמי שהאכלתני דמיחזי כפרעון על מה שאכל עמו ואסור משום הלוואת סאה בסאה ואית ביה משום ריבית אבל בירושלים היו הופכין ר"ל כשאחד מפציר בחבירו לאכול עמו והיה מתירא שיסרב היה אומר אכול עמי ואני אוכל עמך ג"כ בפעם אחר וזה שרי שאינו מדבר לאכול עמו אלא מדרך מוסר אבל אין דעתו שיבא לפרעון לעולם ומש"ה אמר בברייתא היו הופכין לנישואין ר"ל אע"פ שהיה חוזר ואוכל עמו אח"כ סעודת נישואין לא מיחזי כפרעון ושרי לומר כן מתחלה ומש"ה כתב רבינו סתם שבירושלים היו מהפכין להורות שהדרך שבני ירושלים עשו כן מותר כן נ"ל לפרש דברי הטור והברייתא עכ"ל וז"ל מורי בהגהותיו ובירושלים היו הופכין מה שהאכלתני אכול כ"א אומר לו אכול מה שהאכלתני נראה כאילו אומר אכול עבור שבפעם אחר הלוית לי אכילה אבל כשמהפכו אין זה אלא דרך תשלומין עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.