א היה בידו כוס של מים וסבור שהוא של יין והתחיל ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מ"ה על דעת לומר בפה"ג ונזכר שהוא של מים וסיים שהכל יצא וכ"ש אם היה בידו כוס של יין וסבור שהוא של מים והתחיל על דעת לומר שהכל ונזכר שהוא של יין וסיים בפה"ג שיצא שאף אם סיים שנ"ב יצא וכן אם טעה ואמר על היין שנ"ב בפה"ג או שאמר על המים בפה"ג שנ"ב יצא וכן הדין בפרי העץ ופרי האדמה שהיה לו לברך על א' מהם ופתח אדעתא דאידך ונזכר וסיים כדינו או שאמר שניהם יצא: כתב הרמב"ם ז"ל כל הברכות כולן אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהם מדברי סופרים ונראה דוקא ראשונה שהיא מדרבנן דנפקא לן מסברא שאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה אבל ברכה אחרונה מעין ג' דז' המינין דאורייתא היא דמסמיך ליה אקרא חוזר וכן נראה מדברי ה"ג:
א סָעִיף א היה בידו כוס של מים וסבור שהוא של יין וכו' בספ"ק דברכות (יב.) פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים אדעתא דחמרא יצא דא"נ סיים בדשיכרא יצא דתנן על כולם אם אמר שהכל יצא אלא נקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן זו היא גירסת רש"י ופירוש פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא תחלת הברכה אמר ע"מ שהכל וכיון שהגיע למ"ה נזכר שהוא יין ואמר בפה"ג פשיטא לן דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה ואמר שהכל יצא על היין דתנן וכו' אלא כי קא מיבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפה"ג וכשהגיע למ"ה נזכר שהוא שכר וסיים שהכל מהו והקשה הרא"ש על זה וכתב הלכך נראה כגירסת הרי"ף פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח וברוך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא דאפי' סיים בדשיכרא יצא דתנן על הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אלא היכא דנקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר חמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן וזו פירושה פתח ובריך בדשיכרא שהנ"ב ונזכר שהוא יין ואמר גם בפה"ג וכך היתה אמירתו בא"י אמ"ה שהנ"ב בפה"ג יצא שאפילו סיים בדשיכרא שאמר שהנ"ב ולא אמר בפה"ג יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ואמר בפה"ג וסיים בדשיכרא שאמר גם שהנ"ב מאי בתר פתיחה אזלינן ולא הוי ברכה או בתר חתימה אזלינן והוי ברכה ע"כ. ודעת הרשב"א כפירש"י וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות שכתב כלשון הזה לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה ע"מ (לומר) שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה ע"מ לומר בפה"א וטעה ואמר בפה"ע אין מחזירין אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח ע"מ לומר במ"מ וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר את השם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין ולא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו ע"כ וה"ר יונה כתב שהרמב"ם מפרש כמו שפי' הרא"ש לדעת הרי"ף ולא משמע לי הכי וכתב עוד ה"ר יונה שאע"פ שההלכה מתפרשת בדוחק לדברי המפרשים פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא וכו' היינו שאמר שהנ"ב בפה"ג או איפכא מ"מ לענין הדין נראין דבריו. ובעיין לא איפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש דנקטינן לקולא ולא מהדרינן ליה וכן דעת הרמב"ם. והתוספות כתבו כפירש"י ואח"כ כתב הרי"ף פסק השתא דלא איפשיטא בעיין אזלינן לקולא ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת ומיהו היה אומר הר"מ שאם היה יודע בבירור שטעה בדיבורו שאמר בפה"ע תחת ב"פ הגפן דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו. וכ"כ המרדכי וז"ל ומיהו היה אומר הר"מ שאם היה יודע שהוא יין וטעה בדיבורו ואמר בפה"ע תחת ב"פ הגפן דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו אחרי שהוא יודע בטוב שהוא יין ורבינו כתב דברי השני פירושים לקולא:
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם כל הברכות כולן אם נסתפק וכו' ז"ל בפ"ח כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך אם לא בירך וכו' ודייק לכתוב כל הברכות האלו שכל הברכות שבאותו הפרק הם מדברי סופרים לאפוקי בה"מ שהיא מדאורייתא שאם נסתפק לו צריך לחזור ולברך וכמ"ש בפ"ב ורבינו מוסיף גם ברכה אחרונה דמעין ג' שגם היא מדאורייתא כן משמע בר"פ כיצד מברכין (ברכות לה.) וכ"כ הרשב"א שם דליכא דטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא ז' המינים בלבד שהם טעונים ברכה לאחריהם מן התורה הא שאר מינים בין לפניהם בין לאחריהם אין טעונים כלל אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא ע"כ וכ"כ ג"כ הרא"ש בפרק ההוא וז"ל ויש להסתפק על ברכת בנ"ר אם צריכה שיעור אם לאו דדילמא דוקא ברכה מעין ג' דכתיב ואכלת ושבעת וברכת היא דבעיא שיעור וכו' משמע דס"ל דברכה מעין ג' דאורייתא היא ומ"מ לשון רבינו אינו מכוון דמאחר שהוא סובר דברכה מעין ג' דאורייתא היא לא ה"ל לכתוב דמסמיך ליה אקרא שנראה שאינו רק אסמכתא בעלמא אלא ה"ל לכתוב דמייתי לה מקרא אבל מדברי הרמב"ם נראה דברכה מעין ג' נמי היא דרבנן שאין שום ברכה מן התורה כי אם ברכה שלאחר אכילת פת לבד וכבר כתבתי זה בסימן קפ"ד וכתב סמ"ג מתוך הלכות גדולות משמע שברכה אחת מעין ג' מן התורה דקאי וברכת אף אתאנים ורמונים הנכתבים במקרא ואין נ"ל דא"כ יברכו עליהם ג' ברכות ממש אלא ודאי וברכת לא קאי אלא אלחם עכ"ל:
א סָעִיף א היה בידו כוס של מים וכו' בסוף פרק קמא דברכות פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ובירך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' זו היא גירסת רש"י אבל הרי"ף גורס ופתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' ובעיין לא איפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש דנקטינן לקולא ולא מהדרינן ליה דספיקא דרבנן לקולא ורבינו כתב תחלה והתחיל ואמר בא"י אמ"ה על דעת לומר בפה"ג וכו' על פי גירסת רש"י ופירושו ואח"כ כתב וכן אם טעה ואמר על היין שנ"ב בורא פה"ג וכו' ע"פ גירסת הרי"ף ופירושו דסובר דשני הפירושים הילכתא נינהו וכיון דנקטינן בהך בעיא לקולא בכל ענין יצא: ובש"ע כתב לשון הרמב"ם בפ"ח לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר בא"י אמ"ה ע"ד לומר שהכל ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו כו' והקשו עליו והשיב לחכמי לוני"ל שלא כ"כ אלא בשכר היוצא מן הגפן אבל בשכר של שעורים פשיטא דלא יצא וכן פסק בעל המאור להדיא וכך היא דעת רש"י והרי"ף והרא"ש והרשב"א ורוב גאונים דלא יצא וצריך לחזור ולברך:
ב סָעִיף א ומ"ש וכן הדין בפרי העץ ופרי האדמה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ח וכתב עוד וכן הדין בתבשיל של דגן ובפת ופשוט הוא: כתב הרמב"ם כל הברכות כולן וכו' טעמו שסובר דאף בסוף דמעין שלש נמי הוי מדרבנן ואין חיוב מדאורייתא אלא בהמ"ז אחר הלחם ורבינו חולק על זה וסובר דדוקא ברכה ראשונה הוי דרבנן דנפקא לן מסברא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש אבל מעין שלש דז' המינין דאורייתא היא דמסמיך ליה אקרא כלומר כיון דאפשר לומר דאורייתא היא דהא מסמיך ליה אקרא ואפשר דילפותא גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא הלכך יש לנו להחמיר בספיקו ועיין במ"ש למעלה בסימן קס"ז ס"י ועיין עוד במ"ש ב"י בסימן קפ"ד:
א ובתשובת מהרי"ל סימן צ"ב אם בירך אדם על היין וכששותה הוא מים א"צ לחזור ולברך בפה"ג פעם שנית מאחר שהיה דעתו לשתות יין וגם האחרים שהיה דעתו להוציא יש להן יין לפניהם או הם טועמים יין אח"כ עכ"ל ונראה דוקא בכה"ג שהוציא ג"כ אחרים שאז ברכתו ברכה דהא הוציא בה אחרים אבל אי לא הוו אחרים צריך לחזור ולברך דהא לעיל סימן ר"ו כתב דאם בירך על פרי ונפל מידו צריך לחזור ולברך א"כ מ"ש דהא דנמצא מים דגרע מאילו נשפך היין שבכוס כנ"ל וצ"ע ואפשר דמהרי"ל לא קאמר אלא בהיה דעתו מתחילה על יין אחר ג"כ ואז יצא בברכה זו כמבואר לעיל סימן ר"ה ע"ל סימן ר"ו כתבתי דין זה:
א סָעִיף א היה בידו כוס של מים כו' זהו כפירש"י ע"פ גירסתו ואח"כ כתב רבינו וכן אם טעה ואמר על היין כו' זהו כפי' הרא"ש ע"ש גירסתו ע"ש וב"י הביאו וקמ"ל בהאי וכן אם טעה כו' דאע"ג דאמר על המים תחילה בפה"ג בפי' אפ"ה כיון שחזר וסיים כדת יצא. וגם בנקט בידו כוס של יין קמ"ל דאע"ג דאמר בפי' תחלה שהנ"ב מ"מ יצא משא"כ לפי' רש"י שלא אמר בפי' אלא חשב לומר שהכל מיהו אין זה חידוש כ"כ אלא משום סיפא דנקט בידו כוס של מים נקט וק"ל. אלא שצ"ע למה כתב רבינו לשון וכן אם טעה כו' דהל"ל ואפילו אם טעה כו' דהא זה דאמר בפי' היא רבותא טפי. וע"ק מאחר שר"י בעל התוס' מחמיר ופסק דאם אמר בפירוש הטעות אינו יוצא אע"ג דחזר בו מיד א"כ למה סתם רבינו דבריו ולא הזכיר דברי ר"י כלל שלא כמנהגו בכל מקום לכן היה נלע"ד דרבינו ס"ל כר"י בעל תוס' לחומרא ומיהו גם ר"י מודה דאם לקח כוס של מים בידו וידע שהוא של מים והיה דעתו לברך שהכל רק שטעה בדיבורו ואמר בפה"ג וחזר בו תוך כדי דיבור שיצא וכמ"ש התוס' ריש דף י"ב והמרדכי בהדיא בשמו והביאו ב"י בכאן וזהו ג"כ כוונת רבינו במ"ש וכן אם טעה ואמר על היין שהכל נ"ב בפה"ג יצא כו' ר"ל שידע שהוא יין ודעתו היה לברך בפה"ג רק שטעה ואמר שהכל נ"ב אבל אם לא ידע שהוא יין ופתח אדעתא לומר שהכל וגם אמר שהכל נראה דרבינו ס"ל כר"י דלא יצא ועיין בש"ע סעיף ב' שכתב כלשון רבינו וע"כ צ"ל דר"ל כמ"ש דאל"כ קשה דידיה אדידיה שהרי לקמן בסימן תפ"ז סעיף א' כתב ז"ל אם טעה בי"ט וסיים מקדש השבת וחזר בו תוך כ"ד יצא מאחר שהוא יודע שהוא י"ט עכ"ל והוא ממש כל' התוס' בשם ר"י הנ"ל שכ"כ ג"כ שם אחתימת י"ט ושבת וש"מ דפסק דגם ידע מתחלה הא לא ידע לא. וא"כ ע"כ צ"ל לפרש דברי הש"ע בכאן ג"כ וע"ד שכתבתי וכן הוא נמי דעת רבינו ולא כמו שהבינו הב"י דנקט דברי שני הפירושים ועיין באשר"י שהקשה אפירש"י מהא דמדמי הגמרא האי דינא להא דתניא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דלא משמע דכיון לאומרו אלא שאמרו. והסכים מכח האי קושיא לגירסת הרי"ף והנה נראה דמכח הא דייק רבינו דכמו דבפתח ביוצר אור ודאי לא טעה וסבר שהוא יום שהרי ראה לילה לפניו. וכן איפכא כשפתח במעריב ערבים אלא שטעה בדבריו ואף שהרי"ף גרס ז"ל נקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא דמשמע דטעה בין שיכרא לחמרא מ"מ הא מסיק הרא"ש וכתב ע"ז ז"ל וזו פירושה פתח ובירך בדשיכרא שאמר שנ"ב ונזכר שהוא יין ואמר בכה"ג כו' שנ"ל שבא לדקדק בפירושו שלא נטעה דטעה בין שיכרא לחמרא אלא שטעה בברכה וכמ"ש ודו"ק. וב"י כתב דהרמב"ם פ"ח דברכות פי' כרש"י וז"ל לקח הכוס של שיכרא בידו והתחיל הברכה ע"מ שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו כו' עד מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין הואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו ע"כ. וע"ש בפ"ח דברכות שהראב"ד השיג עליו וכתב ז"ל שכל מה שכתב באילו הענינים נ"ל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו עכ"ל. ור"ל לא כדעת הרמב"ם דס"ל דאם בירך על מים בפה"ג יצא כיון שתחלת הברכה היה דעתו על ברכת מים ומהתימה על ב"י שכתב כאן שדעת הרמב"ם הוא כפירש"י ורש"י לא פי' כן אלא איפכא שעלה על דעתו לברך איין ולבסוף נזכר שהוא מים וסיים במים ולא שנלך אחר המחשבה וכדעת הרמב"ם ודוחק לומר שמ"ש שהרמב"ם פי' כרש"י הוא משום דגם הוא פי' על העניין המחשבה ולאפוקי מגירסת הרא"ש שפי' שהוציא מפיו תרווייהו ועיין בכסף משנה בהלכות ק"ש ששם האריך מאוד בביאורו להרמב"ם ושם הביא תשובת חכמי לוני"ל ומה שיש לתמוה עליו ע"ש וגם הביא שם השגות הראב"ד הנ"ל וסיים שהכל יצא דהכל הולך אחר הסיום ואע"ג דלקמן סי' תפ"ט בדין ספירה פסק דבעינן פתיחה וחתימה כתב המרדכי בשם ראבי"ה ספירה שהוא דאורייתא אזלינן בה לחומרא משא"כ גבי ברכת הנהנין שהיא דרבנן. רא"פ בהגהותיו סי' תפ"ט ע"ש. וע"ש בב"י סי' תפ"ט שכתב ז"ל ולפמ"ש בשם הר"ן שרוב המפרשים ס"ל דספירה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן בעלמא הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואינו חוזר ומברך עכ"ל ודברי הר"ן הביא שם ב"י בריש סי' תפ"ט ומסיק דהרמב"ם ס"ל דספירה דאורייתא בכל זמן ורבינו שסתם שם ולא כתב דלדעת מ"ד דספירה דרבנן א"צ לחזור נלע"ד דה"ט דס"ל כיון דלספירה יש צד דאורייתא היינו בזמן שעומד ב"ה יש להחמיר בו ואינו דומה לברכה ראשונה דפירות דאין בו צד דאורייתא וק"ל:
ב סָעִיף א דמסמיך ליה אקרא וז"ל ב"י לשון רבינו אינו מכוון דכיון שסובר שהיא דאורייתא היה לו לומר ומייתי ליה מקרא ולא מסמיך שמשמע סמך בעלמא ולעד"נ ליישב דכיון דקי"ל כרבנן ר"פ כ"מ דף מ"ו דואכלת ושבעת וברכת קאי דוקא אלחם דכתיב לפניו ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם ועליו מברכין ג' ברכות ולא קאי אז' מינין א"כ ע"כ צ"ל אף על גב דקי"ל דברכה אחרונה דז' מינין דאורייתא היא לאו מהאי קרא נפקא לן דא"כ לברוך עליהן נמי כל ג' ברכות אלא שום דרשא אחריתא או הלכה למשה מסיני וקרא דואכלת ושבעת וברכת נקטו לאסמכתא בעלמא וב"י עצמו בס"ס זה הביא דברי הסמ"ג שתמה על ה"ג שמפיק ברכה אחרונה לז' מינים מהאי קרא דא"כ ליצטרך עליה ג' ברכות ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.