א ברכה ראשונה אין לה שיעור שעל כל הדברים מברכים לפניהם בכל שהו שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ומיהו מטעמת שטועמת התבשיל א"צ לברך עליו עד רביעית לכאורה משמע אפילו אם הוא טועם ובולע וכ"כ הרמב"ם ז"ל סתם מטעמת אינה צריכה ברכה עד רביעית אבל רבינו חננאל פי' דוקא בטועם ופולט אבל אם הוא בולע אפילו בכל שהו צריך לברך ומיהו כשהוא פולט א"צ לברך אפילו על הרבה אבל ברכה אחרונה צריכה שיעור ושיעורה בז' המינין כזית ובירושלמי משמע שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב או של רמון שמברכין אחריו אע"פ שאין בו כזית והתוספות מסתפקין בזה לכך טוב ליזהר שלא לאכול בריה פחותה מכזית כדי להסתלק מן הספק וכן מסתפקין על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו ועוד מסתפקין בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה על כזית או דווקא ברביעית לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית או רביעית כדי שלא ליכנס לספיקא. האוכל מז' המינין פחות מכזית שאינו יכול לברך עליו מעין ג' כתב הר"י שיש לו לברך בורא נפשות וא"א הרא"ש ז"ל כתב ולא נהירא דמסתבר שעל דבר הראוי לברך עליו ברכה מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ע"כ וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלין והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל ואין מחלק בין בריה לשאר דברים ולא בין ז' המינין לשאר המינין:
א סָעִיף א ברכה ראשונה אין לה שיעור וכו' כ"כ התוספות (לט.) והרא"ש והרשב"א בפרק כיצד מברכין גבי הא דא"ר חייא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף וה"ר יונה כתב שם שעל פרי פחות מכשיעור מברך לפניו שהכל ולא משמע כן מדברי התוספות והרא"ש ובהדיא כ"כ הרא"ש גבי ברכה אחרונה דז' מינים שכתב רבינו בסוף הסימן שדבר הראוי לברך עליו ברכה מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ג וכתב בכלבו בשם רב אחא משבחא דעל פחות מכשיעור א"צ לברך אפילו שהכל ואין כן דעת כל הפוסקים כמו שנתבאר:
ב סָעִיף א ומ"ש ומיהו מטעמת שטועמת את התבשיל א"צ לברך עליו וכו' בפרק היה קורא (ברכות יד.) מטעמת אינה צריכה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום רב אמי ורב אסי טעמו עד שיעור רביעית וכתבו התוספות טועם ואין בכך כלום פר"ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה אבל בולע לא ומש"ה שפולט א"צ ברכה שאינו נהנה וכך הם דברי סמ"ג שכתב מטעמת אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית פר"ח וכגון שחוזרת ופולטת והרא"ש כתב דברי ר"ח ואח"כ כתב ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית ומיהו נראה דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ"ל. והרמב"ם בפ"א מהל' תענית כתב והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ופ"א מהלכית ברכות סתם וכתב מטעמת אינה צריכה ברכה וכן יש לדקדק מדברי הר"ף בפ"ק דתענית שמ"ש דליזהר דלא ליבלע לא קאי אלא לשרוי בתענית דוקא. ודברי רבינו סתומים שכתב תחלה דמטעמת א"צ לברך עד רביעית ומשמע דברביעית מיהא צריך לברך ועל זה כתב ב' פירושים או דמיירי אפי' בבולע או דוקא בפולט וא"כ אפי' ר"ח דמוקי לה בפולט דוקא עד רביעית הוא דא"צ לברך אבל ברביעית אע"פ שהוא פולט צריך לברך וזה היפך ממ"ש הרא"ש ודבר תמוה הוא לומר שרבינו כותב סתם היפך דברי אביו ועוד שהוא בעצמו כתב בסמוך ומיהו כשהוא פולט א"צ אפילו על הרבה ולכן נ"ל לכרש דתחלת דברי רבינו הם כפי משמעות הפשט דבטועם ובולע מיירי וכיון שאינו שותה כדי ליהנות אלא לטעום התבשיל כל בציר מרביעית לא חשיב הנאה וזהו שכתב ומיהו מטעמת שטועמת התבשיל א"צ לברך עליו עד רביעית לכאורה משמע אפילו אם הוא טועם ובולע וכ"כ הרמב"ם סתם מטעמת אינה צריכה ברכה עד רביעית ומשמע דאפילו בולע נמי א"צ לברך עד רביעית. אבל ר"ח מפרש דוקא בטועם ופולט אבל אם בולע אפילו בכל שהו צריך לברך ולפירוש זה אינו ענין שיעור רביעית אלא לענין תעניות אבל לענין ברכה דלפניו אין חילוק בין פחות מרביעית ליותר מרביעית שאם הוא בולע אפילו בכל שהוא צריך לברך ואם אינו בולע כלל אע"פ שטועם שיעור גדול א"צ לברך ואע"ג דמדר' אמי ור' אסי משמע שאסור לטעום רביעית מי ששרוי בתענית אע"פ שפולטו ברכה שאני שאינו מברך אלא על הנאת מעיו וכיון שלא בלע כלל אינו מברך כנ"ל לפרש דברי רבינו אע"פ שאין לשונו מכוון כראוי: ובספר אהל מועד כתוב מטעמת אינה צריכה ברכה אפילו לפניה אא"כ היה שם כשיעור רביעית אבל בזה השיעור מברכת אע"פ שאינה בולעת כלום הואיל והחיך טועם עכ"ל ול"נ דברכה לא בטעימת חיך תליא אלא באכילה תליא כדכתיב ואכלת וברכת ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא"ש ז"ל: ולענין הלכה כיון דמשמע דהרמב"ם והרי"ף מסכימים לדעת אחת וגם הוי ספק בברכות ולהקל נקטינן כוותייהו:
ג סָעִיף א אבל ברכה אחרונה צריכה שיעור ושיעורה בז' המינים כזית בפ' כיצד מברכין (ברכות לח:) א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מלוח ובירך עליו תחלה וסוף א"ל ר' ירמיה לר' זירא ר' יוחנן היכי בירך על זית מליח כיון דשקליה לגרעיניתיה בציר ליה שיעורא א"ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא ופירש"י בציר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבא ואכילה בכזית וכתב הרי"ף שמעינן מינה דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית תחלה בעי ברכה שאסור לאדם ליהנות מן העולם הזה כלום בלא ברכה ולבסוף לא בעי ברכה. וכ"כ שם התוספות והרא"ש:
ד סָעִיף א ומ"ש רבינו ובירושלמי משמע שכל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב וכו' ז"ל הירושלמי בפרק כיצד מברכין ר' יוחנן נסב זית ובירך לפניה ולאחריה והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה אמר מה הדין בבלאה מסתכל לית ליה כל שהוא ממין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומה צריכא ליה מפני שגרעיניתה ממעטתה מה עבד לה רבי יוחנן משום בריה מילתיה דר' יוחנן אמרה שכן אם אכל אפילו פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון שהוא טעון ברכה מלפניה ולאחריה וכתבו התוספות גבי הא דאני ראיתי את ר' יוחנן וכו' שהירושלמי הזה חולק על תלמוד שלנו א"כ אין הלכה כמו הירושלמי וה"ר יוסף מפרש שאינו חולק דהכא מיירי שהוסרו הגרעינים ונמלח א"כ לא היה כברייתו אבל אם אכלו שלם אפי' אם היה אפילו פרידה אחת של רמון מברך עליו תחלה וסוף ותלמוד ירושלמי היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ באותו ענין דכל פרידה בריה ואינם חולקים יחד. והרא"ש כתב והשתא אי האי עובדא דתלמודא דידן ההוא עובדא גופיה דירושלמי א"כ חולק תלמוד דידן על הירוש' וס"ל דאפילו לבריה בעי כזית ותלמודא דידן עוקר אבל אפשר דשני מעשים הוו והאי דירוש' דהוה בזית שלם כשהובא לפניו אע"ג שהשליך הגרעינים כיון שהובא לפניו שלם ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה יש כאן שיעור אבל האי עובדא דתלמודא דידן אפשר דהאי זית מליח הובא לפניו בלא גרעין הלכך לא הוי בריה וירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק מן הספק עכ"ל הרא"ש והרשב"א כתב ואפשר דכיון דלא נסיב לה גמרין האי טעמא ואדרבה איצטריך למימר דזית גדול הוה ש"מ דליתא להא דירושלמי וי"ל דאיתא נמי להא דירוש' אלא דהירושלמי סבר דר' יוחנן זית שלם אכל ולא הסיר גרעינתו ומש"ה חשיב ליה בריה אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעינתיה אלא הסירו וזרקו הלכך לא חשיב בריה ומש"ה איצטריך למימר דזית גדול הוה דלאחר שנחתך או שנמוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה עכ"ל וה"ר יונה כתב נראה שהתלמוד שלנו חולק עם הירוש' דהכא משמע שאע"פ שאכל בריה בפני עצמה אם פחות מכזית אינו מברך לאחריו ובירוש' משמע שאם הוא בריה אע"פ שאין בו כזית מברך לאחריו אבל לענין הדין אפשר להעמיד תלמוד שלנו עם הירושלמי ונאמר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו צריך שיהיה בו שיעור מלבד הגרעין שכיון שאין דרך לאכלו עם הגרעין נמצא שלעולם לא הרי בריה כשתוציא הגרעין כמו שדרך להוציאו לא ישאר שלם ומפני זה הוצרך לומר בתלמוד שלנו דבזית גדול עסקינן אבל אם הוא דבר שדרך לאכלו עם הגרעין שלו כגון גרעין של רמון או של ענבים או גודגדניות וכיוצא בהם אם אכל אחד מהם אע"פ שאין בה בין הכל כזית דיינינן ליה בריה ומברך לאחריו ע"כ והרי"ף כתב סתם דכל היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לבסוף ולא חילק בין דבר שהוא בריה לדבר שאינו בריה וכן הרמב"ם סתם וכתב פרק ג' דבפחות מכזית אינו מברך לבסוף ולא חילק נראה שפשוט להם דירושלמי פליג אתלמודא דידן ולא קי"ל כוותיה ומ"מ כיון דכל הנך רבוותא מסתפקים בדבר יש ליזהר שלא לאכול בריה לבדה אם אין בה כזית וכמ"ש הרא"ש וכ"כ ג"כ התוספות בפ"ב דיומא (עט.) ובפ' הישן (סוכה כו:) וכ"כ הגהות מיימון בפ"ג וכך הם דברי רבינו:
ה סָעִיף א וכן מסתפקין על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו שם אהא דאני ראיתי את רבי יוחנן שאכל כזית מליח כתבו התוספות וז"ל הר"י אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפילו בבציר משיעורא מברכין בנ"ר ול"כ כיון דבנ"ר תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות נמי בעי שיעורא והרא"ש כתב שם דיש להסתפק בדבר דדילמא דוקא ברכת מעין ג' דכתיב ואכלת ושבעת וברכת היא דבעיא שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בנ"ר לא בעי שיעורא או דילמא לא נתקנה בנ"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא דאורייתא. והרמב"ם מיפשט פשיטא ליה שבנ"ר נמי בעי שיעורא שכתב בפרק ג' שהשותה פחות מרביעית בין ביין בין משאר משקין אינו מברך לאחריו כלל ושאר משקין ברכה אחרונה שלהן בורא נפשות היא ואפ"ה כתב שאינו מברך לאחריהם מפני ששתה פחות מכשיעור וכ"נ מדברי הרי"ף על ההיא דאני ראיתי את ר"י שאכל כזית מליח: ומ"ש רבינו ועוד מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה דוקא על כזית או ברביעית בפרק הישן ובפרק בתרא דיומא נסתפקו אי סגי בכזית בשתייה כמו באכילה או שמא כיון דדריש רבי מאיר ושבעת זו שתייה בעי כביצה דלא הוי שביעה בפחות או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתיה וכתב הרא"ש בפרק ג' שאכלו לכך טוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק ע"כ וצ"ל שסובר הרא"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה שאם הוא פחות מכביצה היאך היה מסתלק מן הספק בשתיית רביעית ודעת הרמב"ם בפ"ג דבין יין בין שאר משקין אין מברכין עליהם ברכה אחרונה בפחות מרביעית:
ו סָעִיף א ומ"ש האוכל מז' המינים פחות מכזית וכו' שם כתב הרא"ש מתוך דברי ר"י משמע שאם אכל מז' המינים פחות מכשיעור שיברך אחריו בו"נ ולא נהירא לי דלא מסתבר דעל מין שראוי לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך ביה ברכה אחרת וכן משמע ההיא דרבי צדוק שלא בירך אחריו כלל דאילו בירך ברכה אחרת היה הספר מפרש איזה ברכה בירך וכן מצאתי בשם הר"י ז"ל עכ"ל וכן דעת הרשב"א וכ"נ מדברי הרי"ף וגם המרדכי כתב בפרק כיצד מברכין נסתפק לר"י אם יש לברך בפחות מכשיעור משבעת המינים לאחריו בורא נפשות ומסקינן שאין לברך אחריו כלל עכ"ל והאגור כתב אם שתה פחות מרביעית אין מברכין אחריו אלא בנ"ר וכ"כ הרי"ף דבפחות מכזית אינו מברך לאחריו וקי"ל כל לאחריו ולא כלום מברך בנ"ר ע"כ ודברי תימה הם היכא אמרינן דאם שתה פחות מרביעית לבסוף ולא כלום עד שילמוד משם דמברך בנ"ר ואי משום דכתב היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לבסוף אלו דברי הרי"ף עצמו הם ואין לומר בדבריו דכל לבסוף ולא כלום מברך בכ"ר שהפוסק יש לו לפרש דבריו ועוד דאפילו בדברי התלמוד איכא למימר דלא אמרינן דמברך בנ"ר אלא כשאומר לבסוף ולא כלום אבל אם יאמר לא בעי ברכה לבסוף משמע דלא בעי ברכה כלל ואפילו בנ"ר:
ז סָעִיף א וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ג האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלין וכו' כבר נתבאר בסמוך:
ח סָעִיף א ומ"ש ולא בין ז' המינים לשאר המינים כלומר שכתב שהאוכל פחות מכשיעור אפילו מפת אינו מברך לאחריו כלל ודלא כדמשמע מתוך דברי ר"י דעל פחות מכשיעור מז' המינים מברך בנ"ר:
א סָעִיף א ברכה ראשונה אין לה שיעור וכו' כ"כ התוס' ריש (דף ל"ט) בד"ה בצר ליה שיעורא וכ"כ רוב הפוסקים דלא כמי שאומר דעל פחות משיעור אינו מברך כלום וי"א דמברך שהכל אלא צריך לברך ברכה המיוחדת לה לפניה אפילו בכל שהוא וכ"כ התוס' בפרק הישן (דף ס') בד"ה ולא בירך לפניו והאריכו על זה ע"ש:
ב סָעִיף א ומיהו מטעמת שטועמת התבשיל אין לברך עליו עד רביעית כצ"ל פי' אסור לברך עליו דכיון דאינה טעונה ברכה הויא ברכה לבטלה ובמקצת ספרי רבינו כתוב א"צ לברך עליו עד רביעית ומשמע דאם רוצה לברך יברך וליתא אלא אין רשאי לברך עליו ומ"ש רבינו עד רביעית דאלמא דברביעית טעונה ברכה ה"א בפרק היה קורא (ברכות דף י"ד) בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתייה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא א"ל טועם ואין בכך כלום תנ"ה מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כמה ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא ומשמע לכאורה דעד שיעור רביעתא אתרווייהו קאי בין אברכה בין אתענית דאין לברך עליו ובתענית נמי שרי לטעום עד רביעית ולא רביעית בכלל ולכן כתב רבינו לכאורה משמע אפילו הוא טועם ובולע וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א בסתם מטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית אלמא דעד רביעית קאי נמי אברכה ואפילו טועם ובולע אבל ר"ח פי' דוקא בטועם ופולט וכו' ולפ"ז הפירוש דר"ח הא דקאמר עד כמה שיעור רביעתא לא קאי אלא אתענית דטועם ופולט עד שיעור רביעתא ואין בכך כלום אבל שועור רביעתא אפילו פולט אסור בתענית דאיכא הנאה לענין תענית אפילו פולט אבל לענין ברכה אם הוא בולע אפילו בכל שהוא צריך לברך ואם הוא פולט אפולו הרבה יותר מרביעות א"צ לברך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו ומלשון רבינו משמע להדיא מדכתב תתילה לכאורה משמע וכו' אבל רבינו חננאל פירש וכו' דמסקנתו כר"ח ודלא כדמשמע לכאורה וכך היא דעת הרא"ש שלא הביא אלא דעת ר"ח וגם הב"י האריך בפירושו ואמר דלשון רבינו אינו מכוון ולא נהירא דלמאי דכתבנו הוא מכוון כראוי וכאן לא כתב רבינו אלא דין ברכה ובסי' תקס"ז כתב דין תענית ע"ש:
ג סָעִיף א אבל ברכה אחרונה צריכה שיעור וכו' ה"א בפ' כ"מ ריש (דף לט) דכזית בינוני בעינן וכתבו התוס' בס"פ חלון ובכמה מקומות דהיינו שיעור חצי ביצה:
ד סָעִיף א ומ"ש והתוס' מסתפקין בזה וכו' היינו משום דמשמע דתלמודא דידן חולק אירוש' דאפילו בריה בעי כזית אי נמי אפשר ליישב דאינו חולק ועיין בב"י הביא היישובים ע"ש התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ר יונה:
ה סָעִיף א ומ"ש ועוד מסתפקין בברכה אחרונה של יין וכו' טעם ספק זה שצריך לשתות רביעית הלוג דהיינו ביצה ומחצה נתבאר בס"ד בסימן ק"ץ ס"ב: ומ"ש ב"י כאן וצ"ל שסובר הרא"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה וכו' הוא ט"ס דהא מפורש בפרק ע"פ בשמעתתא דים של שלמה דשיעור רביעית הוא ביצה ומחצה וכן מפורש עוד בכמה מקומות:
א ואם אכל זית עם הגרעין הוי בריה אע"פ שאין דרך לאוכלו עם הגרעין ואפשר דאף הרר"י מודה בזו אלא שאין דרך לאכול עם הגרעין אלא דבר שדרכו בכך לכך כתב דההוא דוקא הוי בריה או אפשר דס"ל דבדבר שאין דרך לאוכלו בגרעין בטלה דעת האוכל לגבי כל אדם וטוב להסתלק מן הספק:
א סָעִיף א מיהו מטעמת שטועמת התבשיל כו' בפרק היה קורא תניא מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעית עכ"ל וז"ל הרא"ש ואין בכך כלום פר"ח ז"ל כגון שחוזר ופולט הלכך לא חשיב הטעם הנאה וגם א"צ ברכה ומיהו דוקא עד רביעית אבל טפי מרביעית חשוב הנאה לענין תענית ומיהו נראה דברכה א"צ כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ"ל. והביאו רא"ף בהגהותיו וגם ב"י ומסיק ב"י וכתב ע"ז וז"ל ודברי רבינו סתומים שכתב תחלה דמטעמת א"צ לברך עד רביעית ומשמע דברביעית מיהו צריך לברך וע"ז כתב שני פירושים או דמיירי אפי' בבולע או דוקא בפולט וא"כ אפילו ר"ח דמוקי לה בפולט דוקא עד רביעית הוא דא"צ לברך אבל ברביעית אע"פ שהוא פולט צריך לברך וזה היפך ממ"ש הרא"ש ודבר תמוה הוא לומר שרבינו כתב סתם היפך דברי אביו ועוד שהוא בעצמו כתב בסמוך ומיהו כשהוא פולט א"צ אפילו על הרבה. ולכן נ"ל לפרש דתחלת דברי רבינו הם כפי משמעות הפשט דבטועם ובולע מיירי דכיון שאינו שותה כדי ליהנות אלא לטעום התבשיל כל בציר מרביעית לא חשיבא הנאה וזהו שכתב ומיהו מטעמת שטועמת התבשיל א"צ לברך עליו עד רביעית ולכאורה משמע אפילו אם הוא טועם ובולע וכ"כ הרמב"ם סתם מטעמת א"צ ברכה עד רביעית ומשמע דאפילו בולע נמי אין צריך לברך עד רביעית אבל ר"ח מפרש דוקא בטועם ופולט אבל אם בולע אפילו בכ"ש צריך לברך ולפי' זה אינו ענין שיעור רביעית אלא לענין תענית אבל לענין ברכה דלפניו אין חילוק בין פחות מרביעית ליותר מרביעית שאם הוא בולע אפילו בכ"ש צריך לברך ואם אינו בולע כלל אע"פ שטועם שיעור גדול א"צ לברך ואע"ג דמר' אמי ור' אסי משמע שאסור לטעום רביעית מי ששרוי בתענית אע"פ שפולטו ברכה שאני שאינו מברך אלא על הנאת מעיו וכיון שלא בלע כלל אינו מברך כנ"ל לפרש דברי רבינו אע"פ שאין לשונו מכוון כראוי עכ"ל. ולפי פירושו צ"ל דשיעור דברי רבינו הכי הוא דמ"ש רבינו לכאורה משמע כו' הוא נתינת טעם על מה שאמר עד רביעית אף על פי דבגמרא לא נזכר כלל שיעור רביעית אצל מטעמת והוי כאילו כתב עד רביעית לפי שלכאורה משמע כו' כלומר וא"כ ע"כ צ"ל דפירושו עד רביעית. והשתא יתיישב ג"כ הלשון אבל ר"ח פי' דוקא כו' ומיהו בשפולט א"צ לברך אפילו על הרבה כלומר שר"ח פליג וס"ל דשיעור רביעית לא קאי אמטעמת וק"ל:
ב סָעִיף א ומיהו מטעמת שטועמת כו' פרק היה קורא שם קאי לענין ברכה ולענין תענית ואצל תענית נזכר רביעית ולא אצל ברכה ומש"ה סיים בפי' ר"ח ומיהו בפולט א"צ לברך אפילו על הרבה:
ג סָעִיף א וכ"כ הרמב"ם ר"ל סתם כו' פי' וגבי תענית אינו כתב סתם אלא כתב בהדיא טועם ופולט כו':
ד סָעִיף א אפילו על הרבה ולענין תענית אינו כן בסימן תקפ"ז והא דקאמר בגמרא רביעית לענין תענית קאמר והיינו טעמא דבתענית בהנאה תליא מילתא דכך קיבל עליו והאיכא אבל ברכה בעינן הנאה בתוך מעיו רא"ף:
ה סָעִיף א ושיעורה בז' המינין כזית דכתיב גבי' ואכלת ושבעת וברכת:
ו סָעִיף א או של רימון שמברכין כו' ואם הוא פרי שיש בו גרעין ולקחו הגרעין ממנו לא מיקרי תו בריה:
ז סָעִיף א והתוס' מסתפקים בזה עיין בתוס' שכתבו שהירושלמי הזה חולק על תלמוד שלנו וא"כ אין הלכה כהירושלמי והר"ר יוסף מפרש שאינו חולק דהכא מיירי שהסירו הגרעינין כו' ולא נזכר כלל בדבריהם שום ספק שיש להסתפק בזה. ואפשר לומר מאחר שהתוס' לא הכריעו מש"ה כתב רבינו דהתוס' מסתפקים בזה:
ח סָעִיף א וכן מסתפקים על בנ"ר כו' הרא"ש נסתפק בזה וז"ל הרא"ש (דף פ' ע"ג) יש להסתפק בדבר דדילמא דוקא ברכת מעין ג' דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הוא דבעיא שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בנ"ר לא בעיא שיעורא או דילמא לא נתקנה בנ"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא דאורייתא עכ"ל. אבל ב"י כתב דיש לברך עליו ולרמב"ם פשיטא ליה דבעינן שיעור כמ"ש רבינו בשמו בס"ס זה אלא שקשה לי על רבינו למה לא כתב מיד שהרמב"ם ס"ל דאין מברכין ושהר"י ס"ל דמברכין כדרכו של רבינו לכתוב חלוקי דעות הפוסקים בפרט דברי הרמב"ם שהביא באחרונה בסוף הסי' וה"ל להביאו מיד ולהודיענו דמה שנסתפקו התוס' בבריה פחות מכזית פשוט הוא להרמב"ם דכתב בתרווייהו דאין מברכין וגם קשה דכתב ועוד מסתפקים והתוס' בפרק כ"מ כתבו שני דיעות פשוטות דהיינו דעת הר"י הנ"ל בפשיטות מברכין והם כתבו דל"נ אלא אין מברכין ולא הזכיר שום ספק בזה ורבינו לא הזכיר שום אחד מאותן דיעות. וע"ק דכיון שכתב רבינו דמסתפקין על פחות מכשיעור אם מברכין עליו בנ"ר ה"ל לכתוב לכך טוב שלא יאכל פחות מכשיעור כדי להסתלק מן הספק כמ"ש רבינו בדין בריה ובדין ברכה אחרונה של יין וכן קשה על הרא"ש גופא שהזכיר הספק ולא הזכיר שום א' מדעות התוס' הנ"ל וגם לא לימד את העם דעת שימנעו מלאכול פחות מכזית. ועוד יש להקשות על הרא"ש והנה אציע לפניך תחלה דברי הגמרא ותו' ורא"ש בקיצור ז"ל הגמרא פרק כיצד מברכין (ברכות דף לח) סוף ע"ב א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירד עליו תחלה וסוף כו' א"ל ר' ירמיה לרבי זירא ר"י היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיניה בציר ליה שיעורא א"ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא עכ"ל וכתבו התוס' בציר ליה שיעורא כו' והר"י היה אומר בבנ"ר כיון דלאו ברכה חשובה היא אפילו בבציר משיעור מברכין בנ"ר ול"נ דכיון דבנ"ר תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בנ"ר נמי בעי שיעורא עכ"ל. וז"ל אשר"י דף פ' סוף ע"ג ויש להסתפק על ברכת בנ"ר אם צריכה שיעור אם לאו דדילמא דוקא ברכה מעין ג' דכתיב ואכלת ושבעת וברכת היא דבעיא שיעורא למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בנ"ר לא בעי שיעורא והא דפריך הכא היכי בירך ר"י על כזית מליח משום דבציר ליה שיעורא אליבא דרבי חייא בר אבא פריך דאמר במילתיה קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין ג' או דילמא לא נתקנה בנ"ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא דאורייתא ומדר' צדוק בפרק הישן שנטל פחות מכביצה ולא בירך אחריו אלא לפניו אין ראיה דדילמא ברכת המזון לא בירך הא בנ"ר בירך ומתוך דברי ר"י משמע שאם אכל מז' המינין פחות מכשיעור שיברך אחריו ב"נ ול"נ לי דמסתבר דעל מין שראוי לברך עליו מעין ג' בשביל חיסרון השיעור לא שייך בה ברכה אחרת וכן משמע ההיא דרבי צדוק שלא בירך אחריו כלל דאילו בירך ברכה אחרת היה הספר מפרש איזה ברכה בירך וכן מצאתי בשם הר"ר יונה ז"ל עכ"ל ויש לדקדק בדברי הרא"ש שדבריו נראין כסותרין זא"ז דמתחלה כתב י"ל דר"צ ברכת המזון לא בירך הא בנ"ר בירך ואח"כ מסיק דההיא דר"צ משמע שלא בירך אחריו כלל. ועוד קשה דמאחר דבברכת בנ"ר מסתפק אם מברכין אפחות מכשיעור ובאוכל משבעת המינים פחות מכשיעור כתב בפשיטות שאין לברך עליו כלל בנ"ר וא"כ מאי הקשה הרא"ש מתחלה אהא דפריך הגמרא היאך בירך ר"י אכזית מליח הא בציר ליה שיעורא. וגם ממעשה דר"צ דלא בירך דילמא דוקא בז' מינין ופת שמברכין אחריהן ברכה חשובה ג' ברכות או מעין ג' הוא דאין מברכין אחריהן בפחות משיעורן בנ"ר וכמ"ש הרא"ש והתוס' בפשיטות אבל בשאר פירות מברכין אחריהן בפחות משיעורן. וע"ק שאין טעם לדברי הרא"ש שמאחר שנסתפק ויש צד לברך בנ"ר אפחות משיעורן בשאר דברים למה פשוט לו דבשאכל פחות מכשיעור משבעת מינין דאין לברך אחריהן בנ"ר וכי מסתבר למימר דיגרעו ז' מינים מלברך אחריהן הואיל ונהנה מהן שיעור הראוי לברך עליהן בנ"ר כשאר פירות. לכן נלע"ד פשוט דגם הרא"ש ס"ל דלא נגרעו ז' מינים משאר מינים דאם יש צד חיוב לברך על שאר דברים בנ"ר בפחות משיעורן גם עליהן צריך לברך מטעם שכתבתי אלא שהרא"ש נסתפק בתחילה בכולן והכי הצעת דבריו ויש להסתפק על ברכת בנ"ר בפחות משיעורא בין בשבעת מינין בין בשאר מינים אם מברכין בנ"ר ואין לפשוט מהא דר"צ ומהא דהקשה הגמרא לר' יוחנן דדילמא דוקא בה"מ אין מברכין ואחר כך כתב שמתוך דברי ר"י משמע שאם אכל מז' מינים פחות מכשיעור מברך בנ"ר. ור"ל מדנקט ר"י ז' מינין ש"מ שס"ל דוקא בז' מינין הדין כן משום דאם אכל מינייהו כשיעור היה צריך ברכה חשובה מעין ג' מש"ה גם בפחות משיעורו ס"ל דצריך לברך בנ"ר אבל אם אכל משאר מינים פחות מכשיעור אין לברך כלל. וע"ז כתב הרא"ש ול"נ דכיון דבשאר מינים ס"ל פשוט שאין לברך בנ"ר גם בז' מינין לא ישתנו הברכות בשביל חסרון השיעור ומסיק דגם מההיא דר"צ משמע שאין יברך כלל ר"ל כדעת ר"י דס"ל דאין לברך בשאר מינים כן הדעת נוטה דהא אכילו בז' מינין משמעות הלשון דר"צ משמע דאין מברכין כלל בפחות משיעורו נמצא דמסקנת הרא"ש היא בלי ספק דאין מברכין כלל בין בשבעה מינים בין בשאר מינין בנ"ר בפחות משיעורו ומש"ה לא כתב כאן דלא יאכל אדם פחות משיעורו. ועד"ז הוא הצעת דברי רבינו גם כן דמתחלה כתב דברי הירושלמי בבריה ושהתו' נסתפקו בו ושמה כתבו התוס' והרא"ש לכך טוב ליזהר שלא לאכול בריה וכו' ושעוד מסתפקים על כל ברכה אחרונה של יין וגם עליו כתבו שטוב שלא לשתות אלא פחות מכזית כו' וכן מסתפקים על ברכת בנ"ר בפחות משיעורו ולא כתבו עליו לכך טוב וה"ט משום דמסקנת הרא"ש הוא דהותר מהספק שנסתפק בו מהא דאמר ר"י דהאוכל מז' מינים פשוט שאין לברך עליהן כלל בפחות משיעורו וממנו למד הרא"ש שלא לחלק ולעולם לא יברך בפחות משיעורו ושכן יראה מדברי הרמב"ם כו' והשתא א"ש כמעט הכל אע"פ שמשמעות לשון רבינו לא משמע הכי מ"מ נדחקתי לפרש כן מהכרחות כל הקושיות הנ"ל אבל דברי הרא"ש נלע"ד פשוט לפרשו ע"ד שכתבתי ועיין במרדכי פרק כיצד מברכין שכתב שר"י מסתפק בז' מינין בפחות משיעורו וקשה למה כתב הרא"ש בפשיטות גם עיין בש"ע איך פסק בדינים הללו:
ט סָעִיף א דוקא על כזית או כו' פי' משום דושבעת לר"מ אשתייה קאי ומסופק אי הוה דומיא דשביעה דעלמא דהיא כביצה או דומיא דאכילה דקרא דהיינו כזית ויש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתייה אשר"י:
י סָעִיף א שאינו יכול לברך עליו מעין ג' כתב הר"י שיש לו לברך בנ"ר כו' דע לך שר"י זה הוא ר"י בעל התוס' דכ"כ הרא"ש והמרדכי בשמו. והא דכתב רבינו הר"י אפשר שנמשך אחר לשון התו' שכתבו ג"כ הר"י ע"ש וצריך שתדע דאע"פ שהרא"ש והמרדכי ורבינו כתבו דין זה של ר"י אז' מינין לאו דוקא ז' מינין ה"ה מינים אחרים דהא התוס' כתבו סתם בשם ר"נ דס"ל שיש לברך בנ"ר אף כשאוכל פחות מכשיעור ע"ש. וגם באשר"י מוכח להדיא דז' מינים לאו דוקא. דהא הרא"ש מסיק בחתימת דבריו וכן מצאתי בשם הר"ר יונה ז"ל עכ"ל. ובדברי ר' יונה מבואר שרבינו יונה כתב סתם דאין מברכין כלל וז"ל אבל אם אינו בריה ואין בו שיעור אין לו לברך לאחריו בשום דבר שום ברכה כלל עכ"ל:
יא סָעִיף א כתב הר"י שיש לו לברך בנ"ר כו' הר"י אזיל לטעמיה שסבר דברכה בנ"ר א"צ שיעור והרא"ש אף שנסתפק לעיל היינו דוקא בשאכל משאר מינים אבל בז' מינין מיפשט פשיטא ליה דלא משנין הברכה בשביל חסרון השיעור ולפי מ"ש לעיל גם בשאר מינין אינו מסופק לפי המסקנא:
א סָעִיף א מטעמת אין צריך לברך עד רביעית עיין מ"ש לעיל סי' ק"ץ שיעור רביעית מהיכן נלמד וי"ל נמי דשיערו רבנן ברביעית כמו שמצינו שיעור רביעית כאן במטעמת ותענית אבל אין לומר איפכא דגם כאן ממ"ש שם נלמד דרא דהא בכוס של ברכה מכח ספיקא אמרינן דבעינן רביעית ולחכמי התלמוד לא היה ספק אם לא שנאמר שנלמד ג"כ מרביעית דנזיר וכמ"ש שם. עיין ב"י שכתב בריש הסימן ז"ל והר"ר יונה כתב שם שעל פירי פחות מכשיעור מברך לפניו שהכל ולא משמע כן מדברי התוס' והרא"ש ובהדיא כ"כ הרא"ש גבי ברכה אחרונה דז' מינין שכתב רבינו בסוף הסי' שדבר הראוי לברך עליו ברכה אחרונה מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת כו' נלע"ד דאין ראייתו ראיה דמה ענין ברכה ראשונה לברכה אחרונה דברכה ראשונה אין לו שיעור וצריך לברך אכל שהו משום דאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה אפשר לומר שתיקנו מתחלה אפחות מכזית שהכל משא"כ בברכה אחרונה דכתיב בה ואכלת דלא חייבה התורה לברך כ"א בשיעור י"ל דאפחות מכזית אינן מברכין כלל וע"כ צריכין אנו לחלק דאל"כ קשה דר' יונה אהדדי שהר הסכים ר' יונה להרא"ש שאין לברך ברכה אחרונה כלל אפחות משיעור ואיך כתב כאן לברך אפחות משיעור שהכל אלא ודאי ס"ל דאין לדמות בפחות משיעור הברכה ראשונה להאחרונה אלא שיש לתמוה מהיכן למדו רבינו יונה לומר כן דבר שלא נזכר בשום פוסק לכן היה נלע"ד דגם כוונת ר' יונה אינו שיברך שהכל על פחות מכשיעור דזה לא עלה על דעת תנא או אמורא או פוסק אלא ה"ק שם ר' יונה בדף ל"א ע"א בד"ה אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית כד' עד ובפחות מכזית לא היה לו לברך אלא לענין ברכת שהכל כדי שלא יהנה כו' ר"ל ברכה שמברכין הכל ר"ל כל העולם אהנאתן כל דבר ודבר לפי עניינו וממילא נשמע דאלחם יברך המוציא א"נ גרסינן ברכת שאכל במקום שהכל ונחלף בדפוס ה"א באל"ף ור"ל בשלמא לפניו יש לברך ברכה שאכל ר"ל כדין ברכת הנהנין וכמ"ש ואזיל דאסור ליהנות כו' ודו"ק:
ב סָעִיף א וכן מסתפקין על ברכת בנ"ר אם צריכין שיעור אם לאו עיין מ"ש בפרישה דלפי המסקנא אינו נסתפק הרא"ש והוכחתי זה מדברי רבינו בכמה הוכחות ע"ש אך שי"ל מה שהקשתי למה לא סיים רבינו ג"כ על האי ספיקא דבנ"ר דאין לאכול פחות מכזית מספק. י"ל דנכלל במ"ש ראשונה דיש להחמיר שלא לאכול בריה פחות מכזית וה"ה בספק זה דבנ"ר ממילא נשמע דמכח ספק לא יאכל פחות מכזית כמו בספק הנ"ל דאידי ואידי חדא שיעורא הוא משא"כ בספק שלישי דאשמועינן שיעור חדש להחמיר בו דהיינו או פחות מכזית או רביעית. ומה שהקשתי עוד אם היה נשאר זה דבנ"ר בספק איך כתב אח"כ בספק שיעור דיין לברכה אחרונה לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית כו' הא השתא יש לספק בפחות מכזית אם צריך לברך עליו בנ"ר או לא וע"ק די"ל דבז' מינים פשיטא ליה להרא"ש דאין לשנות הברכה משום שיעור שבציר ביה ולא נסתפק כ"א בשאר מינים וברכת יין מז' מינין הוא ומה שהקשתי מהרא"ש גופא דמתחילה נסתפק בז' מינין גופא שהרי כתב ז"ל ומדר' צדוק שנטל פחות מכביצה ולא בירך לאחריו אין ראיה ור"ל להביא ראיה דצריך שיעור ומה ראיה בעי להביא מזה דהא ר' צדוק אכל לחם דברכתו ברכה חשובה ובהאי לא נסתפק הרא"ש לברך בפחות משיעור כספק דבנ"ר דשאר מינין וכמ"ש דאיכא למימר דכן באמת תירץ הרא"ש עצמו וכתב ז"ל דדילמא ברכת המזון לא בירך הא בנ"ר בירך ואינו ר"ל דבירך אלחם או שאר ז' מינין אלא כשאכל דבר משאר מינים אפילו פחות מכשיעור בירך בנ"ר אבל כאן ודאי לא בירך אפילו בנ"ר דא"כ הוה מפרש וכדמסיק הרא"ש וסתר דברי ר"י. ב"י. וכן מה שאמר הרא"ש לפני זה והא דפריך הכא היכי בירך ר' יוחנן על זית מליח משום דבציר ליה שיעורא מאי פריך מבציר שיעור דז' מינין דהא ר' יוחנן זית אכל דאיכא למימר משום דיש פלוגתא בגמרא אי זית מלוח במילתיה קיים לברך אחריו מעין ג' או לא והרא"ש בקושייתו כתב א"ל היכי פריך כו' ור"ל לפי אותו מ"ד דס"ל דזית מלוח לאו במלתיה קיים. ומש"ה מסיק הרא"ש דליכא להוכוח דא"ל הגמרא אליבא דר"ח פריך דס"ל דבמילתיה קיים ודין ברכה מעין ג' יש לו לאחריו מ"מ הקושיא מדלא הביא הרמב"ם לעיל ואשמועינן שהרמב"ם אינו מסופק. ועוד שהרי הרא"ש סיים וכן מצאתי בדברי הר"ר יונה. ובדברי הר"ר יונה מבואר שגם בשאר מינים ס"ל דאין מברכין בנ"ר אפחות מכשיעור וכמ"ש בפרישה. ועוד באתי להוסיף עתה שכן יש להוכיח בדברי רבינו גופא שהרי אחר שכתב אדברי הר"י ול"נ לא"א הרא"ש דמסתבר כו' סיים וכתב וכן יראה מדברי הרמב"ם כו' עד ואין מחלק בין בריה לשאר דברים ולא בין מין שבעה לשאר מינין הרי שצ"ל שכמו שהרמב"ם ס"ל דאפילו בשאר מינים בפשיטות דאין מברכין עליהן בנ"ר בפחות משיעור כן ס"ל ג"כ להרא"ש שהרי כתב וכ"כ הרמב"ם אדברי הרא"ש הנ"ל. גם כתבתי בפרישה שאף שהרא"ש כתב דברי הר"י שכ"כ אשבעת מינים וכ"כ ג"כ רבינו בשם הר"י ומשמע דחולק אשבעה מינין דצ"ל ל"ד קאמרי שהרי המרדכי כתב דברי ר"י גם אשאר מינים כו' ע"ש. ובאמת דאיתא בירושלמי והביאוהו ב"י ז"ל רבי יוחנן נסיב זית ובירך לפניה ולאחריה והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה אמר מה הדין בבלאה מסתכל לית ליה כל שהוא ממין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו כו' רק כיון דמסיק שם דיש בה כשיעור משום רהוי בריה וככזית א"כ למה אמר ליה ר"י לית ליה כל שהוא ממין ז' אפילו כל מין ז' נמי די"ל דה"ק בבריה יש חילוק בין מין ז' דבלא מין ז' אפשר דלא מברכין על פחות משיעור אפילו בבריה ואף שרבינו יונה כתב והביאו הב"י בסוף זה הענין דאף גודגדניות נקראים בריה. אפשר דאף שי"ל דגם ר' יוחנן ס"ל הכי מ"מ ק"ל על ר' ירמיה אף אם אתה לא ס"ל הכי בשאר מינין מ"מ במין ז' ודאי הוא דמברכין עליו לפניו ולאחריו וק"ל. ומ"ש ב"י ז"ל וצ"ל דסובר הרא"ש שיעור רביעית הוא שוה לכביצה שאם הוא פחות מכביצה כו' עיין מ"ש פירושו בסי' ק"ץ ע"ש. ומ"ש ב"י שם אח"ז ז"ל והאגור כתב כו' עד וכ"כ הרי"ף כו' יש שם חסרון הניכר וכצ"ל וכ"כ הרי"ף דבפחות מכזית אין מברך לאחריו וקי"ל כו' * ובסמ"ק כתב בשאין ברכותיהן שוות צריך להקדים חביב טעמו כמ"ש התוס' והרא"ש בשם ר' שמעיה דכיון דאמר עולא מחלוקת בברכותיהן שוות אבל אין ברכותיהן שוות מברך ע"ז כו' ולא כתב מי מודה למי מסתברא לומר דיחיד מודה לרבים ושגם ר' יודא ס"ל דהולכין בתר החביב והרי"ף לא הזכיר בדבריו החביב אלא כתב אדברי עולא ואיזה שירצה יקדים ופי' הר"ר יונה דבריו דר"ל החביב ונראה דכוונתו לומר אף איזה שירצה משמע דברשותו תלוי ולא בחשיבות מ"מ לשון הגמרא לא משמע הכי דשם דף מ"א מפרש עולא ל' רבנן דמתניתין דפליגי עם ר' יהודה ואמרי בברכותיהן שוות דעל איזה שירצה מברך דר"ל מין חביב עדיף ופירש"י שם דל' איזה שירצה משמע החביב עליו וגם רבינו הביא ל' רבנן באיזה שירצה ופירושו של עולא דפירשו החביב. אלא שהרא"ש ס"ל שהרי"ף ל' איזה שירצה לנפשו נקט וגם רבינו שכתב לשון איזה שירצה יקדים אינו ר"ל החביב אלא ר"ל הרשות בידו להקדים איזה שירצה ופי' לדברי עולא דאינו ר"ל דר"י מודה לרבנן אלא ר"ל דשניהן בין ר"י ורבנן אינן מעמידין דבריהם באין ברכותיהן שוות אלא שניהם מודים דהרשות בידו להקדים איזה שירצה וק"ל. ואין להקשות לסברת הסמ"ק ור' שמעיה וסייעתו דס"ל דבאין ברכותיהן שוות צריכין להקדים החביב למין שבעה ובברכותיהן שוות אמרינן בהיפוך דיניח החביב והולכים אחר מין ז' די"ל דבברכותיהן שוות דהאחד פוטר את חבירו ודאי יותר מסתבר לברך אמה שמפורש בתורה אף שבעיניו חביב וחשוב האידך ואף שבת"ה כתב והביאו הב"י דהולכים אחר דבר הנאכל ולא אחר החשיבות היינו דוקא כשאינו רוצה לאכול אלא דבר אחד אבל כשירצה לאכול בסעודה משניהן אז מסתבר לאחוז בידו מה שמפורש בתורה ולברך להש"י עליו משא"כ באין ברכותיהן שוות דמברך על שניהן דאז תלוי בדעת האוכל לברך על החביב עליו ברוב הפעמים וק"ל. ומ"ש רבינו בפי' החביב ר"ל החביב עליו ברוב הפעמים אף שעתה רוצה יותר במין השני זה מבואר בהרא"ש דף פ"א סוף ע"ב שכתב ז"ל דחביב לרבנן הוא כמין ז' לר' יהודה עכ"ל. ור"ל דכמו מין ז' לר' יהודה הוא החשיבות מצד עצמו שהחשיבו התורה ואינו תולה ברצונו כן החביבות לרבנן תולה בחביב מצד מעלתו שחביב ברוב הפעמים וק"ל. מ"ש בפרישה בשם מ"ו שכתב דכן מוכח באשר"י דיש חילוק בין שניהן ממין ז' לא' מין ז' והשני אינו מין ז' וסתם דבריו ולא כתב מ"ו בהגהותיו היכן מוכח וגם בסוף הסימן כתב דכן מוכח למי שמעיין באשר"י היטב ולא פי' מ"ו דבריו. והנה באתי לפרש דבריו ולהוסיף עליהן בס"ד עם שיבואר הפשט במלואו והוא כי שם באשר"י פרק כיצד מברכין דף פ"א ע"ג כתב תחלה דברי בה"ג דס"ל דבפה"ע הוא קודם לברכת בפה"א וכתב דלא משמע כן מדברי עולא דאמר איזה שירצה יקדים כו' ושע"כ נראה לו כדברי הרי"ף ורש"י ורב האי ז"ל דס"ל דשווין הן וכתב ע"ז ז"ל ואין להביא ראיה לדברי רב האי ורי"ף ורש"י הנ"ל מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה אלמא מברך אחטה ואשעורה מקמי הגפן דאיכא למימר דאיירי דעשאו פת או דייסא כו' ויש לדייק בדברי הרא"ש איך ס"ד להביא ראיה לדבריהן מזה הא אדרבה תיקשי לנפשם דכיון דס"ל דברכת בפה"ע ובפה"א שוים הן איזה שירצה יקדים א"כ למה צריכין לאקדומי חטה לגפן או זית לשעורה הא אין ברכותיהן שוות ועל איזה מהן שירצה יברך תחלה בפה"א דחטה ושעורה ובפה"ע דגפן וזית ומזה דייק מ"ו דבשלמא אי אמרינן דבשניהם ז' מינים שאני ומזה לא איירי עולא כמ"ש איזה שירצה יקדים ניחא דל"ת מזה לנפשם וכמ"ש בפרישה אבל מ"מ על סברת בה"ג קשה דכיון דס"ל דחייב להקדים ברכת בפה"ע מכח חשיבות הברכה א"כ אין נפקא מינה כששניהן ממין ז' כצ"ל לדעת מ"ו אלא שקשה לי דהר"ר יונה הקשה קושיא הנ"ל דהקשה הרא"ש לדברי בה"ג גם לסברת הרי"ף ורש"י ורב האי הנ"ל דס"ל דאיזה שירצה יקדים ובפסוק צריך להקדים בפה"א ע"ש וזהו קושיא נצחת על תירוץ מ"ו הנ"ל לכן נלע"ד להוסיף על דברי מ"ו ומתוך כך יתיישב הכל. והוא זה דבודאי להרא"שדפי' הא דאמר עולא כשאין ברכותיהן שוות דאיזה שירצה יקדים אף שהשני חביב לו וגם הוא מין ז' והטעם כיון דאין ברכותיהן שוות אין לא' שייכות לחבירו. ומש"ה אין לתמוה על מה שהקדים הכתוב חטה ושעורה למיני אילן דכיון דבכל דאין ברכותיהן שוות הרשות בידו להקדים איזה שירצה מן הראוי הוא עלינו להחשיב המוקדם בשבח ארץ ישראל ולאפוקי חד דרגא דהיינו שלא יהיה הרשות בידו להקדים איזה שירצה אלא צריך להקדים כל המוקדם בפסוק לחבירו אלא שהרא"ש הקשה אבעל ה"ג שפיר דכיון דלדידיה צריכין להקדים בפה"ע ובפה"א מכח החשיבות איך נאמר כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ומתוך זה צריכין לומר דנקדים בפה"א לבפה"ע נמי והוא סברא הפוכה מסברתו. והשתא א"ש נמי דהר"ר יונה הקשה נמי קושיא זו אף לסברת הרי"ף ורש"י משום דרבינו יונה ס"ל דפי' איזה שירצה יקדים ר"ל החביב עליו ברוב הפעמים ואין תלוי ברשותו כ"א בחביבות (אבל הרא"ש אינו סובר פי' הרי"ף ורש"י דס"ל דהולכים אחר החביב אלא פירש דבריהן על איזה שירצה כפשוטו דהרשות בידו) וא"כ קשה נמי איך אמרו כל המוקדם בפסוק ומתוך זה צריכין להקדים אף שאינו חביב עליו והוא היפך הסברא והדין שתלוי בחביבות וכאן נניח החביבות ומצריכין ליטול המוקדם אף שאינו חביב והשתא א"ש מ"ש הרא"ש ור' יונה ללמד דאינו תלוי בחביבות ולמדו זה בק"ו משניהן מז' מינין דה"ק דכיון דלרבנן תלוי בחביבות וצריך לברך דווקא אחביב כשברכותיהן שוות ואיך תלה רב יוסף במוקדם דוקא ושם נניח החביב וכל זה לא ק' להרא"ש למה שפירש לאיזה שירצה יקדים תלוי ברשותו ואז ל"ק למה מקדימין בז' מינין ואסיקנן חד דרגא מכח החשיבות כיון דלא עבדינן היפך הסברא אלא אסקינן מרשות לחובה וק"ל. וזה הישוב מספיק ותו אין לפקפק וכן נראה שהיה דעת מ"ו וא"צ תו לחלק ולומר כמ"ש בפרישה לדעת מ"ו דהרא"ש ור"י דמקשה מק"ו דמקשו דווקא מברכותיהן שוות דז"א אלא הכל תלוי בזה כשאמרינן לרבנן דצריך להקדים בשא' מהן מז' מינין חביב דוקא. וכן לר"י ורבנן באין ברכותיהן שוות דצריך להקדים חביב דוקא. וכן לבה"ג צריך להקדים בפה"ע דוקא דק' מהקדמת הקרא דשם עבדינן איפכא והוא היפך הסברא ומנא לן לומר כן דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה דהא הקרא לא בברכה איירי אלא איירי בחשיבות הארץ. וא"נ איירי בהקדמת הברכה ק' איפכא מנא ליה לעולא באין ברכותיהן שוות להקדים החביב דווקא כיון דמצינו בהקדמת הפסוק איפכא משא"כ להרא"ש וק"ל. ואין להקשות גם להרא"ש מ"מ מ"ט לומר באין ברכותיהן שוות דיקדים איזה שירצה והרשות בידו להקדים מין אחר למין ז' די"ל כיון דלא מצינו בקרא בהדיא דהחשיב המין הז' כגון הזית לצנון איכא למימר דצנון חשוב יותר אבל אין שייך לומר כן היפך הסברא פעם להקדים החביב דווקא ופעם המוקדם דוקא אף שאינו חבוב וק"ל. והשתא נתיישב ג"כ דברי רבינו כפשוטו להקדים חטה לזית ושעורה לדבש אף שאין ברכותיהן שוות משום דהחשיבן התורה ובודאי מפרשי רבינו והרא"ש מ"ש בקרא חטה ושעורה דמיירי בכוסס אותו וכדמוכח באשר"י דלא מוקי בעשה מהן דייסא או פת אלא לרבנן וכמ"ש מ"ו ז"ל ואף שכתב רבינו אח"כ בסוף הסי' בל' אפשר נראה דהספק בא לו לרבינו ממ"ש דהתוס' נסתפקו אי מברכין אחר מין ז' או לא וכמ"ש. ומ"מ אף בהא דתאמר דהכתוב איירי דוקא בעשה מהחטה ושעורה פת או דייסא מ"מ רבינו במ"ש בלשונו חטה קודם לזית כו' מיירי בכוסס חטה דאל"כ קשה למה כתב רבינו דשעורה קודם לדבש הא גם קודם לזית כשעשה מהן פת וק"ל. ומהתימא על הב"י שכתב אמ"ש רבינו אפשר דאיירי אף בכוסס חטה ז"ל ב"י ויש להוכיח שהרא"ש איירי דנעשה מהן פת ממ"ש הרא"ש שאין נראים לו דברי בה"ג כו' עד ואין להביא ראייה לדבריהן מהא דאמרינן כל המוקדם כו' עד ומשמע מדבריהן שהן סוברים דדוקא בפת ודייסא אמרינן דקדמי אבל לא בכוסס עכ"ל ב"י והוא פלא מאוד דאדרבה ראייתו לסתור דמדברי הרא"ש הללו מוכרחין לומר דדוקא אליבא דה"ג צריכין לדחוק ולהעמיד בהכי בעשאו פת ודייסא אבל אליבא דהרא"ש וסייעתו ל"צ להכי וכמ"ש בשם מ"ו והוא פשוט כביעתא בכותחא וספק של רבינו באה לו ממקום אחר וכמ"ש לעיל דתליא באי מברכין מעין ג' על החטה ודלא כמו שפי' ב"י הספק דאפשר ע"ש. גם מ"ש ב"י לפני זה בד"ה ומ"ש רבינו בשם ר' פרץ דברכת בפה"ג קודם אפילו לתמרים כו' וז"ל ב"י כ"כ בסמ"ק וז"ל צ"ע היאך כשמחלקים פירות ויין בבית האירוסין אנו מברכין תחלה על פירות ואח"כ על היין ואפשר דכיון דאין ברכותיהן שוות מברכין על החביב תחלה כדלעיל והר"ר פרץ סובר דאפ"ה מברך על מין ז' עכ"ל ב"י. וקשה ומה ענין הראייה דשם איירי במין ז' עם שאר מינין ורבינו כתב בשם ר' פרץ להקדים היין אפילו לזית שהוא ג"כ מין ז' וראשון לארץ בתרא מיהו י"ל דהב"י אינו מביא ראייה אלא למ"ש רבינו בשם ר' פרץ להקדים ברכת היין לזית ותמרים אף שאין ברכותיהן שוות וקי"ל באין ברכותיהן שוות דעל איזה שירצה יברך וכדמסיק ב"י אחר הבאת הראייה שכתב ז"ל וכבר נתבאר שדעת כל המפרשים הפך הר"ף כו' והיינו מטעם דקי"ל דעל איזה שירצה יברך וכדמסיק שם ב"י בדבריו וא"כ מייתי שפיר ראייה דהרי גם שם פסק הר"ף להקדים מין ז' למיני מתיקה אף שאין ברכותיהן שוות ואזיל בתר החשיבות וה"ה ביין וזיתים דאזלינן בתר החשיבות ואף שההקדמת יין למיני מתיקה אין ראיה שעל מיני מתיקה מברך שהכל ואנו קי"ל בברכת שהכל ובפה"א שברכת בפה"א ובפה"ע קודם לה מ"מ יש ראייה ממ"ש להקדים היין לפירות שברכתן בפה"ע. ועוד דגם ממיני מתיקה ראייתו מדתלאו במין ז' ולא תלאו במה שמיני מתיקה שהכל וק"ל. ועל כל פנים צריך להיות שדברי הר"ף שכתב רבינו אינו מתוס' כלל דר"פ שהביא הב"י דמשם לא נלמד דברכת בפה"ג חשובה יותר מזית אלא ר' פרץ תרתי אמר אלא שהב"י הביא ראייה לזה מדברי ר' פרץ השני שגם שם פסק באין ברכותיהן שוות להקדים החשוב וה"ה ה"נ וק"ל. ויגעתי ולא מצאתי ל' זה דר"פ שהביא ב"י בסמ"ק ע"ש. אלא שקשה למה כתב ר"פ להקדים יין מפני שהוא מין ז' בלאה"נ יש להקדימו כיון שברכת בפה"ג הוא ברכה חשובה ומה"ט כתב רבינו בשמו להקדימו אפילו לזית. ואפשר דר"פ ה"ק להקדים מין ז' אפילו אינו יין ולאפוקי ממ"ש הסמ"ק להקדים פירות ומיני מתיקה וק"ל. וע"ק מה עלה על דעת ב"י שכתב דהא דר"פ אתא דלא כמאן כיון דאין ברכותיהן שוות הא הר"פ תלה דבריו במה שבפה"ג חשובה ודומה לחטה שעשה ממנה פת או דייסא כיון שאינו מברך בפה"ג כ"א איין ועדיף טפי מבפה"ע נגד בפה"א. ומ"ש ב"י לפני זה בד"ה והמרדכי כתב דכשאין ברכותיהן שוות דמקדים מין ז' וז"ל ב"י ונראה שהוא מפרש דהא דאמר עולא מברך ע"ז וכו' היינו לומר שבכה"ג אפילו רבנן מודו דמקדים מין ז' וזה היפך כל המפרשים עכ"ל ב"י מה שכתב שהיא היפך כל המפרשים כבר נתבאר שכן ג"כ ס"ל לר"פ וכמ"ש ב"י בשמו בסמוך אחר זה דמקדים יין למיני מתיקה ופירות מטעם שהוא מין ז' ע"ש. ומ"ש הב"י דטעמו דהמרדכי הוא משום דס"ל דרבנן מודו לר' יהודה דבריו תמוהין מאוד דא"כ קשה מנ"ל להמרדכי לפרש דברי עולא כן דרבים מודים ליחיד היפך הסברא וכמ"ש התוס' ור' יונה דמסתבר לומר מדסתם עולא שהיחיד מודה לרבים או שניהם מודים בזה דאין דין קדימה כלל באין ברכותיהן שוות וכמ"ש הרא"ש לכן נלע"ד פשוט דהמרדכי אזיל בשיטת התוס' דכתבו בהדיא בד"ה אבל באין ברכותיהן שוות כו' עד ומ"ש בעל ה"ג דבפה"ע תקדים לבפה"א לפי המסקנא דלקמן דפליגי גם באין ברכותיהן שוות וקי"ל כר' יודא. אבל להאי לישנא דאמרינן דל"פ בשאין ברכותיהן שוות לא מיתוקם פסק דבה"ג כדפירשנו לעיל עכ"ל. הרי מבואר לפנינו שהתוס' מפרשין דבה"ג לא ס"ל כעולא אלא למ"ד דפליגי גם באין ברכותיהן שוות וכן הוא דעת המרדכי בפי' בה"ג והמרדכי כתב שם בהדיא דברי בה"ג ועל דבריו קאי מ"ש דאפי' באין ברכותיהן שוות ס"ל לר"י דמין ז' עדיף וקי"ל כוותיה ועיין בבה"ג שאחר שכתב דברי עולא כתב מיתיבי היו לפניו צנון וזית כו' ולא כתב שם בה"ג התירוץ דמשני הגמרא אליבא דעולא אלא מיד כתב דהלכה כרבנן ואליבי' פסק שם ע"ש. אבל הרא"ש ור' יונה כתבו דבה"ג ס"ל ג"כ דעולא אלא דס"ל לבה"ג במ"ש עולא באין ברכותיהן שוות דמברך ע"ז וכו' לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל כר ובק"ש על המרדכי נתתי טיב טעם לדבריהם למה פירשו לדברי בה"ג כן ולא כתוס' ע"ש. ומ"ש ב"י עוד אחר זה והרמב"ם כ' בפ"ח היו לפניו מינים הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על א' מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל א' מהן ברכה הראוי' לו ואיזה שירצה להקדים מקדים ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש בהן מז' מינין עליו מברך תחלה וכת' ע"ז הב"י ז"ל ונראה דהוא מפרש דלא אפליגו ר' יודא ורבנן אלא כשא' מהן חביב לו יותר מחבירו כו' עד וס"ל דהלכ' כחכמים ונדחק הב"י מאוד בפי' הרמב"ם ולע"ד היה נראה דגם הרמב"ם פסק הלכה כר' יהודא וגם מפרש דברי עולא דלענין הקדמה קאמר אלא שס"ל הא דפליגי ר' יודא ורבנן היינו דווקא כשאינו רוצה בא' יותר מבחבירו אבל כשרוצה באחד יותר מבחבירו הכל מודים דאזלינן בתר הרוצה ועליו מברכין תחלה בין בברכותיהן שוות ובין אין ברכותיהן שוות ומ"ש הרמב"ם ברישא ואיזה מהם שירצה להקדים מקדים גם אברכותיהן שוות דנקט ברישא קאי ודומה לזה כתב מהרא"י דכשירצה לאכול מא' תו לא אזלינן בתר החביב או החשוב או המין הז' אלא שמהרא"י קמיירי כשאינו רוצה לאכול אלא ממין א' והרמב"ם איירי אף שרוצה לאכול גם ממין השני מדכתב ואיזה שירצה להקדים מקדים ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.