א הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך במ"ב ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך ע"כ פעם ופעם: כתב הר"ם מרוטנבורק דוקא כשלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה: אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח הילכך אין מברכים על בשמים של מתים ושל בית הכסא ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשו אלא להעביר ריח רע: ומוגמר שמגמרין בו הכלים אין מברכין עליו שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים: כתב הרמב"ם ז"ל וכן המריח בכלים שהם מוגמרין אינו מברך לפי שאין שם עיקר אלא ריח בלא עיקר ולא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבסמו הכלים וא"כ למה אין מברכין עליו ואפשר שרוצה לדמותו לריח רע דלא חשבי' ליה ריח לענין הרחקת תפלה כשאין לו עיקר ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו וגם בתפלה צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח (סימן עט). בשמים של ע"ג אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם לפיכך מסיבה של עו"ג אין מברכין על בשמים שלהם דסתם מסיבתן לעבודת גילולים היה הולך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב העיר עו"ג אינו מברך ואם רוב ישראל מברך נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו כתב הרמב"ם שהולכין אחר הרוב:
א סָעִיף א הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך במ"ב כבר נתבאר בסי' רי"ו:
ב סָעִיף א ומ"ש ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא אחת נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם בפרק אלו דברים :
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הר"מ מרוטנבורק דדוקא בשלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתיה כ"כ שם המרדכי:
ד סָעִיף א אין מברכין על הריח אא"כ נעשה להרית פשוט פרק אלו דברים שם:
ה סָעִיף א ומ"ש הלכך אין מברכין על בשמים של מתים משנה שם (נא:) ובירושלמי של מתים הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשויין וכתבו רבינו בסי' רצ"ו:
ו סָעִיף א ומ"ש שאין מברכין על בשמים של בה"כ ושמן שעשוי להעביר הזוהמא ג"ז בפרק אלו דברים (ברכות נג.):
ז סָעִיף א ומוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו כו' ג"ז שם:
ח סָעִיף א כתב הרמב"ם בפ"ט וכן המריח בכלים שהן מוגמרין אינו מברך וכו' וכתב רבינו שלא הבין דבריו וכו' ויש לתמוה על רבינו שכתב בסימן שקודם זה גבי כשותא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י"א שאין מברכין עליו כלל שאין ערבות זו ממנו אלא שקלט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכים עליו כיון שאינו מגופו של שמן והרי זו היא סברת הרמב"ם ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו: וטעמו של הרמב"ם נראה שהוא משום שסובר דריח כיון שאינו צורך הגוף כל כך כשאין לו עיקר אע"פ שנהנה אין לו לברך עליו:
ט סָעִיף א בשמים של ע"ג אין מברכין עליהם וכו' לפיכך מסיבה של עו"ג אין מברכין על בשמים שלהם דסתם מסיבתן לע"ג הם הא דמסיבה של עו"ג בפרק אלו דברים (ברכות נב.) ובסימן רצ"ו יתבאר בס"ד והא דבשמים של ערוה הם דברי הרמב"ם בפ"ט וכתב הר"ד אבודרהם דבשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר: והרשב"א כ' בתשובה ומ"ש הרמב"ם דאין מברכין על בשמים של ערוה לא ידעתי מאין לו לרב ז"ל שלא ידעתי לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א"נ שהן עשייין לעבירה להטיל ארס של יצר:
י סָעִיף א היה הולך חוץ לכרך והריח ריח וכו' ברייתא (נג.):
יא סָעִיף א נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו וכו' כ"כ הרמב"ם בפרק ט':
א סָעִיף א הנכנס לחנותו של בשם וכו' איכא למידק דבסימן רי"ו כתב רבינו אבל אם אכלו ולא נתכוין להריח בו אלא אגב אורחיה העלה ריח אינו מברך א"כ הכא דנכנס לחנות של בשם לצרכיו ואגב אורחיה מריח בבשמים למה חייב לברך כיון שלא נתכוין להריח בהם וי"ל דשאני הכא כיון שהבשם נתכוין שיריחו בהם הנכנסים כי היכי דניתו וניזבנו מיניה ה"ל נעשה להריח וכל המריח חייב לברך אבל אם אכלו ולא נתכוין להריח בו דלא נעשה להריח משום אדם בעולם הוינו לאו לריחא עבידא:
ב סָעִיף א ומ"ש ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשה אלא להעביר ריח רע כך הוא לשון הרמב"ם סוף פ"ט ומשמע שאינו מפרש דהאי שמן בא להעביר מידיו זוהמת האוכלין כפי' רש"י דאין שם ריח רע אלא רצונו לומר אדם שגופו מזיע הרבה וצריך לסוך גופו בשמן להעביר הזוהמא מכל גופו דכיון דהזיעה ריחה רע א"כ הסיכה נעשה להעביר ריח וכבר כתבתי בסוף סי' הקודם ליישב פירש"י:
ג סָעִיף א כתב הרמב"ם וכן המריח בכלים שהן מוגמרין וכו' הקשה ב"י דבסימן רי"ז גבי כשרתא כשסיננו אותו דכתב רבינו די"א דאין מברכין עליו כלל כיון שאין לו עיקר ה"ל לרבינו לכתוב לשם ואיני מבין דבריו וכו' כדכתב כאן אדברי הרמב"ם וכך הקשה גם מהר"א מפראג. ותירץ מהרש"ל ז"ל דגבי כשרתא הבשמים שנותנים בשמן לאו לריחא עבידא אלא לטעמא עבידא שיהא טעם השמן מבושם מהבשמים והריח אגב אורחיה הוא הלכך כשסיננו ואין בשמן בשמים עצמם סבירא להו לי"א דאין לברך על הריח של השמן כיון דהאי ריחא לאו לריחא עבידא משא"כ בשלא סיננו דמברך על הבשמים עצמם שמונחים בשמן ומעלין ריח טוב אבל גבי כלים המתגמרים נעשה המוגמר כדי שיתבשמו הכלים ויעלו ריח טוב א"כ נעשה להריח ויש לברך עליו ולפעד"נ דאין כאן קושיא ולא צריך לתירוץ דהא לעיל כ' רבינו במסקנא וא"א כתב סתם על כולן בע"ב ולא חילק עכ"ל א"כ כבר דחה גם דעת י"א בדברי הרא"ש ולא היה צריך לדחותו בסברתו אבל גבי כלים המתגמרים דלא דיבר מזה הרא"ש השיג על הרמב"ם מסברתו. מיהו לא קי"ל בהא כרבינו אלא כהרמב"ם וכדפי' בסי' רי"ו סעיף ו' ע"ש:
ד סָעִיף א לפיכך מסבה של עו"ג וכו' מה שקשה בדברי רבינו שהוא סותר למה שכתב בסימן רצ"ז נתבאר לשם ובסימן רצ"ח ע"ש נתבאר באריכות:
ה סָעִיף א נתערב ריח וכו' כתב הרמ"ה שהולכין אחר הרוב תימה למה לא כתבו ע"ש הרמב"ם שכתב כך בסוף פ"ט ממש וקרוב בעיני דט"ס הוא וצ"ל במקום הרמ"ה הרב רבינו משה בר מיימוני:
א סָעִיף א כתב מהר"א מפראג וצ"ע דהא לעיל סימן רי"ו כתב וי"א שאינו מברך כלל הואיל והוי כריח שאין לו עיקר עכ"ל כו' וכתב כאן ולא הבנתי דבריו וכן ב"י הניח הדבר בתימה ול"נ דלק"מ דודאי לעיל שהוציאו הבושם מן השמן ולא נשאר בשמן רק קליטת הריח בזה מודה רבינו בעל הטור דריח שאין לו עיקר כה"ג דאין מברכין עליו אבל הכא שהבשמים נשרפו ונתהפכו ונעשה ריח ואותו הריח הוא כעיקר הבושם ולכן ס"ל דמברכין עליו כן נ"ל דעת בעל הטור והוא סברא נכונה לדעתי:
א סָעִיף א אין מברכין על הבשמים של מתים עיין בסי' רצ"ו שמחלק וכתב דכשהן למטה ממטתו של מת צריך לברך דאמרי' לכבוד החיים הם עשויים:
ב סָעִיף א והרי נהנה וראוי לברך עליו וצ"ע מ"ש מהא דלעיל בסי' הקודם דלכ"ע בעינן שיהא עיקרן קיים קצת כו' ואח"ז כתב וי"א שאין מברכין כלל כו'. רא"ף. גם ב"י תמה ע"ז שלמה תמה על דברי הרמב"ם יותר מעל דברי י"א דלעיל ולעד"נ ליישב קצת דתחלת תיקונו הוא עשוי לכך שלא יהא בו עיקר ואי לא יברך לעולם יהנה בהנאה זו ולא יברך משא"כ לעיל בשמן דתחלת הבושם ועיקרו נעשית להיות העצים בתוכו ואי מיקרי לפעמים שהוציא לא יקרה לעולם וק"ל. וז"ל רמ"א בד"מ ונ"ל דלק"מ דודאי לעיל שהוציאו הבושם מהשמן ולא נשאר בהשמן רק קליטת הריח בזה מודה רבינו בעל הטור דריח שאין לו עיקר כה"ג דאין לברך עליו אבל הכא שהבשמים נשרפו ונתהפכו ונעשו ריח ואותו הריח הוא כעיקר הבושם לכן ס"ל דמברכין עליו כן נ"ל דעת בעל הטור וסברא נכונה היא לדעתי עד כאן לשונו ומורינו ורבינו כתב דהא דלעיל אינו עביד לריח אלא לטעמיה הילכך היכא שאין לו עיקר בטל לגבי שמן אבל הכא נעשה כדי שיבשמו הכלים וק"ל: והא דבשמים של ערוה הם דברי הרמב"ם בפ"ט והרשב"א כתב בתשובה לא ידעתי מאין לו לרב זכרונו לברכה שלא ידעתי לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא. ותירוץ זה אינו שהרי הרמב"ם כתב בהדיא שם בפ"ט דין ח' ז"ל ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן עכ"ל הרי שתלוי באיסור להריח בהן ולא במה שעשויין להעביר את הזוהמא אבל לא"נ שכתב הרשב"א מיושב לשון הרמב"ם וז"ל א"נ שהן עשויין לעבירה להטיל ארס של יצה"ר והרד"א פי' כגון קופה של בשמים תלויה בצווארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם בשמים שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר:
א סָעִיף א הנכנס לחנותו כו' עד מיני בשמים עיין בסי' רי"ז שכתבתי שאפילו רב עמרם שס"ל בשיש לפניו ג' מיני בשמים שמברך על כל חד וחד ברכה הראויה לו מודה בהא כיון שאינן מביאין לפניו כל מין ומין אלא הריח באה מכל מיני בשמים יחד וק"ל:
ב סָעִיף א אבל אם היה דעתו לחזור לא יברך דהא לא הסיח דעתו ולא דמי לדברים אחרים שא"צ ברכה במקומו דאיפסיקא הילכתא לעיל סי' קע"ה דמי שמשנה מקומו ויוצא אף שחוזר צריך לחזור ולברך דהא קי"ל גם שם דאם הניחו שם מקצת חבירים או חולה וזקן דאז ודאי יחזרו למקומן א"צ לחזור ולברך אף בדברים שאין טעונין ברכה במקומן וכמ"ש רמ"א בהדיא שם ה"נ כיון דדעתו לחזור לחנות של בושם מיחשב כהניח שם חבירים דהא לא שייך לומר שיסיח דעתו מכאן ויריח במקום אחר שריח כזה אינו נמצא במקום אחר כמו בהניח חבירים שהן גורמים שוודאי יחזור לכאן אבל אין לומר שגם בדברים שאינן טעונין ברכה במקומן כל שדעתו מתחלה בשעה שיצא לחזור א"צ לחזור ולברך דז"א דהא אמרינן שם דשינוי מקום הוי כהיסח הדעת משמע דשינוי מקום דאע"ג דלא הסיח דעתו אלא דעתו לחזור אפ"ה צריך לחזור ולברך ועוד דהא הניח שם חבירים דוקא אומרים דא"צ לחזור ולברך ובהניח שם חבירים ודאי דעתו לחזור ומשמע הא לא הניח שם אף שדעתו לחזור צריך לחזור ולברך. גם אין להקשות מ"ש ממי שלבש טליתו ופושטו ונכנס לשוק או לבית הכסא שפסק לעיל ב"י סימן ח' סעיף י' דאפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף מיד צריך לחזור ולברך כשיחזור ויתעטף בו. אפשר דשאני התם דהמעשה שעשה בהסרת הטלית מיחשב סילוק והיסח הדעת ולא מועיל שדעתו לחזור וללובשו אבל ההליכה שיצא מהחנות לא מיקרי סילוק שכן דרך הילוכו הולך יוצא ונכנס וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.