א ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב אמרו לו מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם יש לו אחים שירשו עמו מברך הטוב והמטיב אין לו אחים והוא יורשו מברך שהחיינו שאין מברכין הטוב והמטיב אא"כ יש לו שותף באותה טובה: בנה בית חדש או קנה כלים חדשים ל"ש היו לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ואיתא בירושל' לאו דוקא חדשים אלא ה"ה נמי ישנים אם הם חדשים אצלו ונקט חדשים לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן כתב א"א הרא"ש ז"ל שבשעת קנין יש לו לברך אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בשעת קנייתן: כתב בסמ"ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב ירושל' קנה מברך שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שיש בו טובה לו ולנותן לבש מברך מלביש ערומים כתבו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים דומיא דבנה בית חדש אבל דבר שאינו חשוב כ"כ כגון חלוק או מנעלים ואנפילאות אין לברך עליו וא"א הרא"ש ז"ל כתב יראה לי שהכל הוא לפי מה שהוא אדם יש עני ששמח בחלוקו יותר מעשיר בכלים חשובים:
א סָעִיף א ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב ברייתא בפרק הרואה (ברכות נט.) ומפרש בגמרא שם הטעם משום דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר כלומר דאי לאו הכי לא הוה ליה לברוכי הטוב והמטיב דאינו מברך כן אלא כשאותה טובה מגעת גם לאחרים ואע"ג דבברייתא תניא אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב סובר רבינו דאורחא דמילתא דאומרים לו וה"ה אם לא אמרו לו אלא הוא מעצמו רואה מפני כך לא הזכיר אמרו לו וכתבו הרא"ש והמרדכי שאע"פ שאין אשתו באותו מעמד כגון שהיה הבעל בעיר אחרת מברך הטוב והמטיב וכתבו הגהות מיימון פ"ד בשם סמ"ק דגם היא צריכה לברך כיון דשניהם נהנים: ונראה דאפי' מתה אשתו מברך הטוב והמטיב דהא מ"מ טובה היתה לה בעת שילדתו :
ב סָעִיף א אמרו לו מת אביו וכו' עד אא"כ יש לו שותף באותה טובה פשוט שם:
ג סָעִיף א בנה בית חדש או קנה כלים חדשים וכו' משנה שם (נד.) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו ואיפליגו בה אמוראי (שם נט:) וכתבו הרי"ף והרא"ש וקי"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהן בין שיש לו כיוצא בהן ובין שאין לו כיוצא בהן צריך לברך:
ד סָעִיף א ואיתא בירושלמי לאו דוקא חדשים אלא ה"ה ישנים אם הם חדשים לו לשון הירושלמי לא סוף דבר חדשים אלא אפילו שחקים כאילו חדשים הם לו וכן כתבוהו התוס' (שם נט:) וגם הרשב"א כתב אלא אפי' שחקים חדשים הם לו וע"כ לומר שפירושו כמ"ש הרא"ש ז"ל אלא אפי' הן שחקים והן חדשים לו וזה כדברי רבינו כלומר שאם הן חשובים עליו כחדשים מברך עליהם וכ"כ בהגהות מיימון וכך כתב סמ"ג אפילו ישנים הם חדשים לו ב"ה ואפשר לפרש דחדשים לו דקאמר היינו לומר שלא היו אלו שלו מעולם:
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו ונקט חדשים לאפוקי אם ב"ה ואפשר לפרש דחדשים לו דקאמר היינו לומר שלא היו אלו שלו מעולם: מכרן וחזר וקנאן כן כתב שם הרשב"א בשם הראב"ד ומשמע ליה שאע"פ שהם חדשים שלא נשתמש בהם אינו מברך דכיון שהיו שלו פעם אחת שוב אינו דבר חידוש כשחזר וקנאם:
ו סָעִיף א כתב א"א ז"ל שבשעת קנין יש לו לברך וכו' שם וכתב דהכי משמע בירושלמי וכ"כ הרשב"א ג"כ:
ז סָעִיף א וכתוב בסמ"ק שאם קנה לו ולביתו וכו' נראה דהיינו בכלי שמשתמשין בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו :
ח סָעִיף א ירושלמי בפרק הרואה קנה מברך שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב וכתבו התוספות (שם) וצ"ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני בהדיה והרא"ש כתב ול"נ דה"נ איכא אחריני בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזיכהו השם וחננו ממון לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו עכ"ל ומשמע דתלמודא דידן לא חש למיתני הכי משום דבכלל מאי דאגמרן דכי איכא אחרינא מברך הטוב והמטיב היא וזה הטעם יספיק להרי"ף והרמב"ם שלא כתבו הירושלמי הזה והיה משמע לי דאינו מברך אלא הטוב והמטיב בלבד אבל מדברי סמ"ק שכתב רבינו בסמוך משמע דשהחיינו נמי מברך:
ט סָעִיף א לבש מברך ברוך מלביש ערומים ירושלמי שם וכתבוהו התוס' (שם) והרא"ש:
י סָעִיף א כתבו התוס' שם דהא דצריך לברך שהחיינו בקונה כלים חדשים דוקא בכלים חשובים דכלים חדשים משמע חשובים דומיא דבית חדש אבל דבר קטן שאינו חשוב כ"כ כגון מנעלים ואנפילאות וחלוק של פשתן וכיוצא בהן א"צ לברך שהחיינו והרא"ש כתב ויראה לי הכל לפי מה שהוא אדם דיש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים כדאיתא בפרק הנודר מן המבושל (יט:) דרב יהודה לא היתה לו אלא גלימא רעועה וכד נפק דביתהו לשוק מיכסיא בה וכד נפיק ר"י לצלויי הוה מיכסי ביה ומצלי וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל לפי שהיה חשוב עליו כמעיל לעשיר ובת"ה כתב דיש לנהוג כדברי התוס' שלא לברך על כלים שאינם חשובים כלל כגון חלוקים ומנעלים ואנפילאות וכה"ג כלים שרגילים לסתם ב"א להתחדש להם אבל כלים חשובים קצת כגון מלבושים של בגד צמר דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם ב"א לפרקים מועטים מתחדשים להם ואפי' רב שרירא דבסמוך מצי סבר דמברכין : כתבו התוס' בפ' לולב וערבה (סוכה מו.) ודאמרינן בהרואה דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן עכ"ל וכ"כ סמ"ג ואני שמעתי שכתב רב שרירא גאוו שאין מברכין עליהם שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן לזמן וכתב שכן מוכח בפרק בכל מערבין (שם) וכ"כ רש"י בשם רב שרירא עכ"נ ובת"ה סי' ל"ו כתב דלא סבירא לן כלל בהא כרב שרירא דהא כל המחברים מייתי ההיא דפרק הרואה לפסק הלכה עכ"ל ודברים נכונים הם שלא לחוש לדברי רב שרירא במקום הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים שסתמו דבריהם כההיא דפרק הרואה וז"ל הרשב"א בתשובה (סי' רמ"ה) מסתבר דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין נולדו לו בנים אחרים או לאו דהא קי"ל כלישנא בתרא דר' יוחנן דאמר בפרק הרואה בין קנה בתים אחרים בין לא קנה מברך שהחיינו אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפילו הגדולים אשר בארץ ושמא עשאום רשות כקרא חדתא (עירובין מ:) דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכין שהחיינו בחובה ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגו לאומרו אני דוחק כן ואע"פ שאין זה מספיק כל הצורך שהרי בפדיון הבן תיקנו זמן ושמא אף על מצוה ממצות התורה כפדיון הבן אומר זמן ולפי טעם כל אותם שבפרק הרואה כקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה מאביו וכל אותם הנזכרים שם דלאו מזמן לזמן אתו ולאו מצוה אלא במקום הנאה לבד י"ל דלאו בתוכה אמרו אלא ברשות עכ"ל:
א סָעִיף א ילדה אשתו זכר וכו' ברייתא סוף (דף נ"ט) א"ל ילדה אשתך זכר אומר ברוך הטוב והמטיב ומפרש בגמרא התם נמי דאיכא אשתו עמו דניחא לה בזכר וכתבו הרא"ש והמרדכי שאע"פ שאין אשתו באותו מעמד כגון שהיה הבעל בעיר אחרת מברך הטוב והמטיב עכ"ל ומביאו ב"י ונראה דמדתני א"ל ילדה אשתך זכר דייקינן הכי דאל"כ הוה ליה למיתני ילדה אשתו זכר למה ליה למיתני אמרו לו. אלא אתא לאורויי דאפילו היה הבעל בעיר אחרת ולא ידע שילדה אלא על פי אחרים שבאו ממקום שילדה אשתו ואמרו לו ילדה אשתך זכר: וכתב הרשב"א בתשובה סימן רמ"ה דבנולד לו בן מברך שהחיינו ותימה דהא בגמרא קאמרינן דמברך הטוב והמטיב כיון דאיכא אשתו עמו ובסוגיא משמע דכשמברך הטוב והמטיב אינו מברך שהחיינו מיהו מדברי הרב בהגהת ש"ע משמע דס"ל דהרשב"א לא קאמר דמברך שהחיינו אלא היכא שמתה אשתו בשעת לידה דליכא הטבה אלא לדידיה ולא מצי לברך הטוב והמטיב הלכך מברך שהחיינו וכן מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו ודלא כמ"ש בית יוסף דאפילו מתה אשתו מברך הטוב והמטיב. מיהו אין נראה לי לפרש דברי הרשב"א שפסק בסתם דמיירי היכא שמתה אשתו בשעת לידה אלא סבירא ליה דאף על פי דמברך הטוב והמטיב ופטור מלברך שהחיינו מכל מקום רשות הוא לו אי בעי מברך בשעת לידה שהחיינו וכך הוא מפורש בדבריו דרשות הוא כקרא חדתא:
ב סָעִיף א א"ל מת אביו מברך דיין האמת וכו' ברייתא שם ונראה דלאו דוקא אביו אלא ה"ה שאר אדם כשר דאדם מצטער עליו מברך דיין האמת דה"ל בכלל מה ששנינו על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת אלא לפי שבא להורות באביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר ברוך הטוב והמטיב. ומיהו העולם נוהגין לומר ברוך דיין האמת בלא שם ומלכות ולפע"ד אינו נכון. ואצ"ל במיתת תלמיד חכם או אדם חשוב דיש לברך בשם ומלכות:
ג סָעִיף א היה לו ממון שיורשו וכו' פי' כיון שיש לו אחים מברך הטוב והמטיב ולא צריך לברך שהחיינו דבכלל הטוב והמטיב היא אלא דאם אין לו אחים דאינו יכול לברך הטוב והמטיב מברך שהחיינו וברכת דיין האמת ודאי צריך לברך בין היה יורשו ממון בין לא היה יורשו ממון אלא דאם יש לו אחים ברכת הטוב והמטיב קודם לשהחיינו כדפירשתי לעיל בסימן רכ"ב וכך מבואר בדברי הרמב"ם והסמ"ג ופשוט הוא:
ד סָעִיף א כתב בסמ"ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב ומפרש לשם בהגה"ה ונראה דרוצה לומר הטוב והמטיב עם שהחיינו עכ"ל פי' דקשיא ליה מאי גם ואף על גב דכשמברך הטוב והמטיב פטור מלברך שהחיינו הכא מיירי שקנה כלים המיוחדים לו לבדו וקנה כלים גם כן לביתו השתא ודאי על מה שקנה לעצמו מברך שהחיינו ועל מה שקנה לביתו מברך הטוב והמטיב דהטוב הוא לדידיה שזכה שיהיו בני ביתו מלובשים במלבושי כבוד וכיוצא בזה הוי פי' ניתנו לו במתנה וכו' דבסמוך והמטיב לאחריני הם בני ביתו שנהנין בטובה זו בכלים שקנה להם:
א סָעִיף א ילדה אשתו וכו' מברך הטוב והמטיב אמרו לו מת אביו כו' כתב הב"י אע"ג דבברייתא תניא אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב סובר רבינו דאורחא דמילתא דאומרים לו וה"ה אם לא אמרו לו אלא הוא מעצמו רואה ומפני כך לא הזכיר אמרו לו עכ"ל. והא דסמך וכתב מיד אמרו לו מת אביו ולא קיצר לכתוב מת אביו עיין בדרישה והא דמברך הטוב והמטיב מכרש בגמרא משום דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר וכתבו הרא"ש והמרדכי שאע"פ שאין אשתו באותו מעמד כגון שהיה הבעל בעיר אחרת מברך הבעל הטוב והמטיב. וכתבו הג"מ פ"ד בשם סמ"ק דגם היא צריכה לברך כיון ששניהם נהנים. ועיין בב"י שמביא שהרשב"א ס"ל דמברך שהחיינו וכתב בד"מ דצ"ל דאיירי במתה אשתו. וכתב בש"ע דאז מברך שהחיינו ודלא כמו שפסק ב"י בסי' זה דאפילו מתה אשתו מברך הטוב והרטיב כיון דטובה היתה לה בעת שילדתו:
ב סָעִיף א יש לו אחים שירשו עמו מברך הטוב והמטיב ז"ל מורי ולכאורה היה נ"ל פי' אף הטוב והמטיב וכ"ש שיברך דיין האמת. אכן בסמ"ג משמע להדיא שאינו מברך אלא הטוב והמטיב עכ"ל. ותימא דבמיימוני כתב להדיא בפרק י"א מהלכות ברכות שמברך תחלה ברוך דיין אמת ואח"כ ברוך הטוב והמטיב ויותר התימה שראיתי בסמ"ג שכתב בהדיא כהרמב"ם:
ג סָעִיף א קנה כלים חדשים וז"ל מהרי"ו בחידושים דפ"ג ע"א כשאדם לובש פליצא חדשה או מנעלים חדשים אין לומר תבלה ותחדש כו' עיין בש"ע:
ד סָעִיף א לא שנא היו לו כיוצא באילו תחלה או קנה וחזר וקנה כו' פי' דבפרק הרואה ריש (ברכות דף ס') איכא פלוגתא דחד מ"ד ס"ל דוקא בהיה לו תחלה בירושה ואח"כ קנה דאיכא חידוש גביה הקנייה צריך לברך אבל קנה וחזר וקנה דליכא חידוש גביה כלל א"צ לברך קמל"ן דאין הלכה כאותו מ"ד אלא בכל ענין צריך לברך כן פי' הרא"ש וע"ש:
ה סָעִיף א לאו דוקא חדשים אלא ה"ה נמי ישנים כתב הרא"ש וז"ל אפילו הם שחקים והם חדשים לו וכתב הב"י ע"ז לשון זה וזה כדברי רבינו כלומר שאם הם חשובים עליו כחדשים מברך עליהם עכ"ל. ובאמת נראה שפי' של הב"י אינו מוכרח כ"כ שיש לפרש דברי הרא"ש כמשמעות דברי רבינו שאם הם חדשים אצלו שקנאן עכשיו ולא היו לו מעולם הם לו כחדשים:
ו סָעִיף א לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן כתב הב"י ומשמע לי שאע"פ שהם חדשים שלא נשתמש בהם אינו מברך דכיון שהיו שלו פעם א' שוב אינם דבר חידוש כשחזר וקנאם:
ז סָעִיף א כתב בסמ"ק שאם קנה לו ולביתו מברך כו' ר"ל שהחיינו וגם הטו"ה וכ"כ רא"ף ומ"ו ונראה דהיינו בכלי שמשתמשין בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו אבל כשמשתמשים בם שניהם מברך שהחיינו וגם הטוב והמטיב. והא דלא כ"כ הסמ"ק בשאר דברים שמברכין עליהם הטו"ה כגון שדה וכיוצא. נראה לחלק דשאני שדה שההנאה של גידול התבואה באה לו ולשותפו ביחד משא"כ בשימושי כלים שהנאת השימוש באה לו בפני עצמו ולבני ביתו בפני עצמם לכל א' בשעת תשמישו. וכל א' נהנה בו שלח בשעה שחבירו נהנה בו מש"ה צריך לברך ג"כ שהחיינו על הלבישה המיוחדת וק"ל:
ח סָעִיף א בירושלמי נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שיש בו טובה לו ולנותנו פי' הרא"ש דאם המקבל עני הוי טובה שזיכהו השם וחננו מהון לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו עכ"ל:
ט סָעִיף א כתבו התוס' שאין לברך וכו' עד כגון חלוק אנפילאות אין לברך עליו כתב בתרומת הדשן דכן יש לומר אבל כלים חשובים קצת כגון מלבושים של בגד צמר דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם בני אדם לפרקים מועטין מתחדשים להם ובהא כ"ע מודו דמברכין עליהם. כתב הרשב"א בסימן רמ"ב והביאו הב"י דכל הני ברכות דלא מזמן לזמן קאתו אינם אלא רשות ומש"ה אפילו חכמים גדולים שבימיו לא ראה שהיו מברכין אותו. וא"ת הרי פדיון הבן דלא מזמן לזמן קבוע כמועדות קאתו ואפ"ה מברכין שהחיינו שמא י"ל שאני מצוה ממצות התורה דקבעוהו חובה. ונדחקתי ליישב המנהג הגדולים עכ"ל וכ"פ בהגה"ה ש"ע וכ"כ מ"ו בשם הרשב"א ועיין מ"ש עוד מזה בהיפוך הרואה ריש הדף:
א סָעִיף א אמרו לו מת אביו עיין בפרישה שיש להקשות אדיוקי דברי רבינו שברישא לא נקט ל' הגמרא ובסיפא נקט ויש לומר דדרך עולם בשמועה טובה מכריזין ברבים ואומרים ילדה אשתו של פלוני זכר משא"כ בשמועה רעה שאין מכריזין ע"ד מוציא דבה הוא כסיל ולו לבדו אומרים אותו ודוחק. בסוף פרק בכל מערבין גרסינן אמר רבה כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהו לימא זמן בר"ה ובי"כ כי אתי בי רב יודא אמר אנא אקרא חדתי קאמינא זמן. א"ל רשות לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה מאי וכתב ב"י ע"ז בס"ס רכ"ה ז"ל משמע מהתם שברכת שהחיינו על פרי המתחדש אינו חובה אלא רשות וכמ"ש בשם הרשב"א עכ"ל. ודוק בלשון רבינו שג"כ אינו כתב בשום מקום בהני ברכות צריך לברך אלא כתב מברך ואינו מברך וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.