א בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ירושלמי רבי יוסי בר בון בשם ריב"ל על שם שבע ביום הללתיך ר"נ בשם רבי מנא אומר כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה הראשונה אשר בדברו מעריב ערבים וכו' וחותמת ומבדיל בין יום ובין לילה בא"י המעריב ערבים זו היא נוסח ספרד ונוסח אשכנז ומבדיל בין יום ובין לילה ה' צבאות שמו אל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד בא"י המעריב ערבים וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ויותר נכון נוסח ספרד כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה וליישב המנהג היה אומר א"א ז"ל שאנו מתפללין ה' ימלוך לעולם ועד ויקויים הפסוק והיה לעת ערב יהיה אור ויאיר לנו והוי קצת מעין חתימה סמוך לחתימה. שנייה אהבת עולם ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחבירתה וקורין ק"ש ושתים לאחריה ראשונה אמת ואמונה ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחבירתה דק"ש לא הוי הפסק וחותם בא"י גאל ישראל ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה. שניה השכיבנו וחותם שומר את עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין ואע"ג דקי"ל כרבי יוחנן דאמר שצריך לסמוך אף גאולה של ערבית לתפלת ערבית השכיבנו לא הוי הפסק דכיון דתקינו ליה רבנן כגאולה אריכתא דמיא כמו בשחרית שתיקנו להפסיק בה' שפתי תפתח ואפילו הכי לא חשיב הפסק כיון דתיקנו למימריה ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ"מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם כתב רב נטרונאי מדברי חכמים אין אומרים בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה וכיון שהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים הראשונה של שחרית והשנייה לתשלום של ערבית:
א סָעִיף א בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה משנה בפ"ק דברכות (יא.):
ב סָעִיף א ירושלמי ר' יוסי בר בון בשם ריב"ל ע"ש שבע ביום הללתיך כלו' שבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה הרי ז':
ג סָעִיף א ואע"ג דקי"ל כר"י דאמר שצריך לסמוך אף גאולה של ערבית לתפלה של ערבית השכיבנו לא הוי הפסק דכיון דתקינו ליה רבנן כגאולה אריכתא דמיא כמו בשחרית שתיקנו להפסיק בה' שפתי תפתח וכו' פשוט בריש ברכות (ד:) כתב הר"י הטעם דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא מפני שכשעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לשם יתברך שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הילכך מעין גאולה הוי וגם למה שאמרו שה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא נתן טעם וכתבתיו בסימן קי"א:
ד סָעִיף א ומה שנוהגים להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות וכו' עד אין להפסיק בדברים אחרים כ"ש הרא"ש שם וגם בתשובה והתוס' כתבו ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו הואיל והתקינו להו רבנן ה"ל גאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מב"ה עד שיגמור כל אחד תפלתו וגם יש באותם פסוקים י"ח הזכרות כנגד י"ח ברכות ואגב שתיקנו לומר אותם פסוקים תקנו לומר חתימה של יראו עינינו והלכה כר"י מדברייתא מסייעא ליה וכן פוסק ה"ג וא"כ יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לי"ח וכ"כ המרדכי וכתבו עוד התוס' ומיהו בסדר ר"ע פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מיסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות ולא נהירא ונכון להחמיר ולהזהיר מלספר בינתים ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כר"י דאפילו אי סובר כרב דאמר רשות היא מ"מ מחוייב לסמוך א"כ גם לנו יש לסמוך עכ"ל וגם בתשובה כתב הרא"ש שאין להפסיק ולדבר בין יראו עינינו לתפלה כי יראו עינינו וקדיש הכל מענין גאולה הוא ומה שכתבתי בסי' ס"ט שי"א שבשביל אנשים שנתאחרו מפסיק בתפלת ערבית בין גאולה לתפלה ואומר ברכו וכ"כ האגור בשם ר"ע אפשר דלא פליג על דעת התוספות דלא הזהירו מלספר בינתים אלא בדברים אחרים אבל ברכו כיון שהוא מענין התפלה ש"ד: וכתב הרשב"א בתשובה שמה שמכריז ש"צ בין קדיש לתפלה דערבית ואומר ר"ח אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה וה"ז כטול ברוך (ברכות מ.) :
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו שיש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם כ"כ שם תלמידי הר"י שהיה נוהג הרמב"ן וגם הרשב"א כתב בשם התוס' שרבי' שמואל לא היה אומרם כל עיקר אבל הר"י נתן טעם למנהג שבתחלה שהיתה תפלה ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם י"ח הזכרות כנגד י"ח ברכות וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאים ואח"כ אע"פ שקבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה לא מיקרי הפסקה ע"כ דבריו וכך הם דברי רבינו וגם הגה"מ כתבו בפ"ז דכיון דתקנת חכמים הם כגאולה אריכתא דמו:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם רב נטרונאי הוא כדעת ר"ע שהביאו התוספות כמו שכתבתי בסמוך. ומ"מ דעת רבינו שאין להפסיק בדברים אחרים וכמו שכתב בסי' שאחר זה: ונראה שמי שנכנס לב"ה ומצא ציבור שקראו את שמע ורוצה לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח"כ יקרא את שמע עם ברכותיה ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה מוטב שיתפלל עם הציבור ולא יסמוך משיסמוך ויתפלל ביחיד ולא מיבעיא לדעת ר"ע ורב נטרונאי אלא אפילו לדעת התוס' והרא"ש שכתבו שאין להפסיק בין גאולה לתפלה בדברים אחרים כדי להתפלל עם הציבור ש"ד וכ"נ מתשובת רבינו האיי שכתב רבינו בסי' שקודם זה ואע"פ שרבינו קיצר דבריו הא לך לשון התשובה כמו שהיא בפסקי הרא"ש וז"ל בא"י עושים כן מתפללין של ערבית ואח"כ קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למיסמך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית וחזינן דק"ש בעונתה דהיינו בצאת הכוכבים עדיף ממיסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי ע"כ וכבר כתבתיה שם וא"כ אף אנו נאמר דתפלה עם הציבור עדיפא ממיסמך גאולה לתפלה ואף על גב דבתפלת שחרית לא אמרינן הכי בתפלת ערבית דרשות היא מדינא לא חיישינן לסמיכת גאולה כולי האי וכ"כ הכלבו וכ"כ הרשב"א בריש ברכות וז"ל ומה שהקשה ר"ת מדקיימא לן כר"י דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה אה"נ מדינא הכי הוי כשמתפלל שלא בב"ה א"נ כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב הא לאו הכי מתפלל עם הציבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה חובה אלא רשות עכ"ל . טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וכו' נתבאר בסי' ק"ח: כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות שאחר ברכה אחרונה של ק"ש של ערבית עונה אמן אחר עצמו וכ"כ הר"י בפרק ג' שאכלו בשמו של הרמב"ם שאחר שומר את עמו ישראל עונה אמן אחר עצמו ונראה מדבריו דאינו עונה אמן אחר המלך בכבודו משום דסיום הברכות הוא בשומר את עמו ישראל דומיא דעונה אמן אחר בונה ירושלים אע"פ שיש אחריה ברכת הטוב והמטיב משום דסיום ברכות של תורה היא ואע"פ שבברכת המלך בכבודו הוא חותם בברכה מה שאין כן בברכת הטוב והמטיב י"ל דלדעת הגאונים שנתבאר בסי' רט"ו שסוברים שאחר ברכה דלבסוף אע"פ שאינה אלא אחת עונה אמן אה"נ שעונה אמן אחר ברכת המלך בכבודו אבל לדעת הרמב"ם שאינו עונה אמן אלא אחר ב' ברכות דלבסוף הכא כיון שענה אמן אחר שומר את עמו ישראל כבר הפסיק הענין ונמצאת ברכת המלך בכבודו שהיא ברכה בפני עצמה ואין כאן אלא ברכה אחת ואינו עונה אחריה אמן וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שכתב בתשובה כלל ד' סי' י"ג שעונין אמן בערבית אחר שומר את עמו ישראל לעד שהיא ברכה אחרונה שאחר ק"ש כדתנן בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה וברכה של יראו עינינו נתקנה אח"כ כשהיו מתפללין בשדות עכ"ל:
א סָעִיף א בערב מברך וכו' משנה (ד' יא) ע"ש שבע ביום הללתיך: ומ"ש על משפטי צדקך ר"ל דבשלש פרשיות של ק"ש כתובים שבע משפטי צדקך דהיינו מצות תפילין של יד ומצות תפילין של ראש ומצות מזוזה וארבע ציציות שהם שבע ועל כן תיקנו שבע ברכות ביום לפני ק"ש ולאחר ק"ש בשחרית שלשה ובערב ארבעה להללו יתעלה בשבע ברכות על שבע משפטי צדקך:
ב סָעִיף א וליישב המנהג כו' ואני מוסיף על דבריו כי בספ"ק דברכות איתא אמר רבה ב"ר חנינא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא י"ח שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות והוא דעתה בגלות שהוא דומה ללילה אנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלינו מיד עריצים וכו' כפירש"י לשם דאמי ואמונה מדבר בה אף על העתידות ולכן גם בברכה שלפני ק"ש של ערבית דמזכירין בה דמחליף את הזמנים ומעביר יום ומביא לילה וכו' אנו שואלים ג"כ דככה יעביר הגלות שהוא נמשל לחשך וללילה ויביא הגאולה שנמשלה לאור של יום ויגאלנו מיד עריצים ויאיר לנו בגאולה שלמה באור חדש וימלוך עלינו לעולם ועד דהיינו שלא ישיב אותני עוד בחשך הגלות עד עולם ועד אלא הוא ית' ימלוך עלינו בלבדו באורו:
ג סָעִיף א וחותם בא"י גאל ישראל וכו' פי' דעיק' הברכה ניתקנה על הגאולה שעברה אלא שתיקנו לומר בה אמת ואמונה כדי להורות בה אף על העתידו' והוא לומ' שתקוע' אמונה זו בלבינו דכשם שואל אותנו ממצרים כן יגאלנו וכו':
ד סָעִיף א ומה שנוהגין להפסיק כו' ומ"מ אין להפסיק בדברים אחרים כתב מהרש"ל בהגהותיו ועל כן נראה דאותן הפסוקים שרגילין לומר כשהש"ץ אומר קדיש כגון ועתה יגדל נא כח ה' וכיוצא בזה שאין לאומרם קדיש תפלת ערבית לפי שאין לנו להפסיק אלא מה שקבעו חכמים עכ"ל וכתב עוד מהרש"ל דהרשב"א כתב בתשובה שהשמש מכריז בין קדיש לתפלה של ערבית ואומר ר"ח שהרי תפלת ערבית רשות וכו' ולא נהירא חדא שהרי קבעוה חובה ועוד אפילו הוא רשות מ"מ כל היכא שעתה מתפלל אותה צריך ליזהר שלא להפסיק כמו בשאר תפלות כדאיתא להדיא בסמ"ג ולכן יראה שהשמש יקדים תפלתו שיוכל להגיע ליעלה ויבא קודם הקהל ויכריז בתפלתו עכ"ל וז"ל הרשב"א בתשובה סימן רצ"ג אין ראוי למחות ובדין הוא כל שצריך לתפלה אין בו משום הפסק וכדאמר בברכת הלחם טול ברוך אינו הפסק וכ"ש זה שהוא צורך התפלה ממש שלא יטעו ולא יזכירו המאורע בתפלה וכ"ש בתפלת ערבית שהיא רשות ופוק חזי מאי עמא דבר וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר עכ"ל הנה שהרשב"א ז"ל לא העמיד יסוד פסקו על מה שתפלת ערבית רשות אלא עשאו כסניף לטעם הראשון והדין עם הרשב"א וכן נוהגין ואין לשנות:
א סָעִיף א ומטעם זה נוהגים רבים לעמוד כשאומרים פסוקים אלו כדרך שעומדים בתפלת י"ח ומנהג יפה הוא:
ב סָעִיף א ע"ל סימן קי"א אי מותר לש"ץ להכריז יעלה ויבא או שאר דברים שהם לצורך תפלה:
ג וכתב הרשב"א בתשובה סימן רל"ו דדוקא בתפלת ערבית שהיא רשות אמר הגאון אבל בשל שחרית מיסמך גאולה לתפלה עדיף ואם לא קרא ק"ש ובא לב"ה ומצא ציבור מתפללין לא יתפלל עמהן כלל לשחרית עכ"ל:
ד ע"ל סימן נ"א מדין זה.
א סָעִיף א שבע ביום הללתיך. והא דתקינו ד' בערב וג' בבוקר. אפשר משום דגם בערבית עיקר ברכות השייכים לק"ש הם ג' כמו בשחרית אלא שברכת השכיבנו שייך לגאולה וכמ"ש הב"י בשם ר' יונה מפני שכשעבר הש"י לנגוף את מצרים היו ישראל מפחדים ומתפללים להש"י שיקיים את דברו שלא יתן את המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקינו השכיבנו. וכ"כ הכלבו בשם הרב בעל האשכול:
ב סָעִיף א רב נחמן בשם ר' מנא אומר כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. למד זה מדכתב שבע ביום וגו' דמשמע כאילו למד כל היום. א"נ מדכתיב ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך שהוא בזמן שכיבה ובזמן קימה דומיא למ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך דדרך ארץ דברה תורה שבבית רגילים לישב ובדרך לילך. כך בשכבך ובקומך אינו דוקא שיטה עצמו ויקרא בערב ויעמוד על רגליו דוקא בבוקר אלא דומיא דבשבתך וגו' א"כ כל הפסוק אינו מזהיר רק על ק"ש כתקנה. ואומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך. הרי שכשקורא אותה כתקנה וזהו כשקוראה עם ברכותיה הרי הוא כאילו קיים והגית וגומר:
ג סָעִיף א ונוסח אשכנז ומבדיל וכו' תמיד ימלוך עלינו וכו' מלת תמיד נמשך לדלעיל אל חי וקים תמיד. ימלוך עלינו. וכן בברכת יראו עינינו בא"י המלך בכבודו תמיד. וימלוך עלינו בזה ובזה התחלות ענין אחר:
ד סָעִיף א ויקיים הפסוק והיה לעת ערב וגו'. נ"ל שצריך להגיה ויקויים הפסוק והיה לעת ערב יהיה אור. פי' שאנו מתפללין ה' ימלוך לעולם ועד. וממילא יקויים הפסוק לעת ערב יהיה אור. שפיר מעין חתימה סמוך לחתימה אבל לגירסא ויקיים הפסוק ר"ל שהמתפלל יתפלל על זה שיקיים הפסוק הזה. וא"כ מה הועילו חכמים בתקנת הוספה חתימה זו ימלוך עלינו לעולם ועד ויאיר לנו בשאינו נזכר בקשת האורה בכח המאמר מאחר שתקינו לבקש על האורה הזאת:
ה סָעִיף א וחותם בא"י גאל ישראל. ולא גואל ישראל בפרק ע"פ דף קי"ז גרסינן אמר רבא דק"ש ודהלילא גאל ישראל. דצלותא גואל ישראל. מ"ט דרחמי נינהו ופירש"י דק"ש חותם בה גאל ישראל וכן דהלל בפסח בברכת אשר גאלנו דצלותא שאנו מתפללין על העתיד. ויש מקשים שכאן אמר שנתקנה ברכת אמת ואמונה על הגאולה שעברה. ולעיל סי' ס"ו כתב וז"ל ותקנו לומר אמת ואמונה ערבית על הגאולה שלעתיד שאנו מקוים ומאמינים שיקיים לנו הבטחתו כו'. ונלע"ד דלק"מ דודאי נתקנה על שעבר שכן נוסחה מוכיח עליה אלא שתיבת אמת ואמונה ניתקן לרמז שאנו מאמינים בו שכמו שגאל אותנו ממצרים כן יגאלנו לעתיד:
ו סָעִיף א ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך אף גאולה של ערבית ז"ל התוס' ואי תימא קושיא הילכתא אהילכתא. דקי"ל תפלת ערבית רשות. והכא פסקינן כר' יוחנן. דאפילו אי סובר כרב דאמר רשות היא מ"מ חייב לסמוך לכן צריך ליזהר מלספר בינתים ע"כ. ומ"ש האגודה שי"א שבשביל אנשים שנתאחרו מפסיק בתפלת ערבית בין גאולה לתפלה ואומר ברכו אפשר דלא פליג אדעת התוס'. דכיון דברכו הוא מענין תפלה ש"ד ב"י:
ז סָעִיף א כיון דתקינו לומר השכיבנו וכו' כתב הרשב"א בתשובה מה שמכריז ש"ץ בין קדיש לתפלת ערבית ואומר ר"ח אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה והרי זה כטול ובריך:
ח סָעִיף א והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית. פירש"י עד זמן שיגמרו להתפלל תפלת י"ח שצריך אריכות ומן לתפלת י"ח והיו בתי כנסיות שלהם בשדה:
ט סָעִיף א ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות וכו' הואיל ותפלת ערבית רשות הקילו בה ולא התפללו אותה. ואחר כך אע"פ שקבעוהו חובה בשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה כיון דמתחלה אדעתא דהכי קבעוה לא מיקרי הפסקה עכ"ל ר' יונה:
י סָעִיף א לא נתבטל המנהג הראשון כו' ואפילו בשבת דאין אומרים ברוך ה' לעולם כו' וא"כ לא הל"ל קדיש כמו דאין מפסיקין בקדיש בין גאולה לתפלה דשחרית אפ"ה אומרים קדיש כמו שאומרים אותו בכל שבוע:
יא סָעִיף א כתב רב נטרונאי לא הביא רבינו להא דרב נטרונאי בפלוגתא על מ"ש לעיל דאין מפסיקין בין גאולה לתפלה בדברים אחרים דאילו הביא בפלוגתא הל"ל ורב נטרונאי כתב וכן נמי לא הביאם להסכמת דבריו דא"כ הל"ל וכ"כ רב נטרונאי משום דאין מוכח בדברי רב נטרונאי שיחלוק על רבינו וכן נמי אין מוכח שיסכים עמו מפני שיש לפרשו בשני פנים שמה שאמר תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר עמו ישראל לעד שאומר פסוקים וכו' כלומר אסתיים תפלה וכו'. הוא תקנת אחרונים כמו רבנן סבוראי שהיו אחרי חכמי התלמוד ויכול להיות שגם רב עמרם מודה שאחריהן שקבעו עליהן להתפלל תפלת ערבית אין להפסיק כלל בין גאולה לתפלה. א"נ יש לפרש דבריו שכיון שתיקנו האחרונים שאומרים פסוקים כו' ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא. הוא עדיין נהוג ועומדין בדין זה אע"פ שחוזרין להתפלל מנהג זה נשאר מכל מקום אינו כותב רבינו שחולק רב נטרונאי ולא שמסכים וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.