א אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו שיאמר רשותי מבוטלת לכם או קנויה לכם וא"צ לזכות בקנין סודר ויכול לבטל אף משתחשך ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל א' ואחד שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך או יאמר לכולכם בכלל ואם ביטל רשותו סתם ולא פירש שמבטל רשות ביתו לא ביטל אלא רשות שיש לו בחצר הילכך הם מותרין להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא שהוא אורח בעלמא אבל אסורים להוציא מביתם לחצר וגם הוא הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו ואם ביטל להם בפירוש גם רשות ביתו מותרין גם מביתו לחצר ואם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו מועיל כמו ביטול ואם בני החצר שעירבו מבטלין רשותן לאחד שלא עירב הוא מותר להוציא מביתו לחצר ולא מבתיהם והם אסורין אף מביתן לחצר ולא אמרינן שהם יהיו כאורחים שאין רבים נעשין אורחין אצל יחיד שכחו שנים ולא עירבו יכולין לבטל רשותן שיבטל כל א' מהן רשותו לכל בני החצר בין אם מבטלים לרבים שעירבו ובלבד שכל אחד מהם יבטל לכל אחד בין אם מבטלין לא' שלא עירב אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו בין אם מבטלין רבים ועירבו בין אם הוא יחיד שלא עירב שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים וא' אוסר על חבירו ואפילו אמר לאחד אני מבטל לך ע"מ שתחזור ותבטל לחבירך אינו מועיל כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול לחזור ולהקנותה לחבירו:
א סָעִיף א אחד מבני החצר ששכח ולא עירב וכו' משנה בפרק הדר (עירובין סט:): ומ"ש מה תקנתם יבטל להם רשותו פשוט שם וספ"ב (כו:):
ב סָעִיף א ומ"ש וא"צ לזכות בקנין סודר ברייתא שם (סט:) ישראל מומר משמר שבתו בשוק מבטל רשות וכו' כיצד אומר לו רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה וא"צ לזכות:
ג סָעִיף א ומ"ש ויכול לבטל משתחשך שם (סט.) תנן מאימתי נותנין רשות בש"א מבע"י ובה"א משתחשך:
ד סָעִיף א ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל אחד וא' וכו' הכי אמרינן בעירובין (כו.) אליבא דרבנן דפליגי אר"א ובפרק הדר (עירובין ע:) איבעיא לן ופשטוה הכי וכתב שם הרא"ש בשם ר"מ דהלכה כרבנן:
ה סָעִיף א ומ"ש או יאמר לכולכם בכלל בפ"ב מה"ע כתב ה"ה דהכי משמע מדברי רש"י בספ"ב דעירובין (כו:) ושלשון הרמב"ם בזה צריך תלמוד:
ו סָעִיף א ואם ביטל רשותו סתם ולא פירש שמבטל רשות ביתו וכו' משנה וגמ' (סט:) שם לרבנן דקי"ל כוותייהו פירש רש"י דהוי אורח לגבייהו. כיון דמביתו לא מפיק אף על פי דמשתמש בחצר לא מהדר ומשקל רשותיה הוא אלא כשאר אורחין. וכתב ה"ר יהונתן ביתו אסור לבני חצר שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש וכ"ש שאסור לו מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה וגו' דלא דמי לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם ה"ט דאמרי' דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מביטולו ומיחזי כחוכא ואיטלולא או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר.
ז סָעִיף א ומ"ש הילכך צריך לנעול ביתו וכו' בפרק חלון (עירובין עט:) אמתניתין דמתבן שבין ב' חצירות תניא בית שבין שתי חצירות ומילאהו תבן וכולי נתמעט התבן מי' טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה"ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואבע"א לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי ופירש"י ואבע"א לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי וה"ה דס"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול והתוספות והרא"ש בדף קכ"ה והמרדכי כתבו לחלק בין ההיא לאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וגם הרמב"ם בפ"ב לא הזכיר הא דנועל ביתו מיהו אח"כ כתב הרא"ש ואפשר דבעי נעילת ביתו כל היום כשא"צ ליכנס ולצאת אבל בשעת כניסה ויציאה פותח ואח"כ נועל ולעיל מצינו דחיישינן דילמא אתא לאפוקי לאחר שביטל הילכך יש להחמיר כדפירש"י והמבטל רשות צריך שיהא ביתו נעול כל היום והיוצא יצא והנכנס יכנס וינעול מיד אחריו עכ"ל מיהו נראה דהיינו דוקא במבטל רשות חצירו ולא רשות ביתו אבל במבטל רשות חצירו ורשות ביתו הוי אורח גמור לגבייהו ומותר להוציא אף מביתו כיון דלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלו והוא שלא יוציא עד שיחזיקו הם וכמ"ש בסי' שאחר זה כן משמע מפירש"י ספ"ב דעירובין (כו:) וכ"נ מלשון רבינו וכ"כ סמ"ג וסמ"ק שאם ביטל גם רשות ביתו כל הבתים מותרים לו ולהם שהרי לא נשאר לו רשות והוי כאורח אצלם:
ח סָעִיף א ומ"ש ואם ביטל להם בפירוש גם רשות ביתו מותרים וכו' כך פשוט בסוף פ"ב דעירובין דאפילו לרבנן אם ביטל בהדיא רשות ביתו הויא מבוטלת וכבר כתבתי בסמוך דאפילו לרש"י מותר להוציא מביתו בין הוא בין הם ואצ"ל מבתיהם:
ט סָעִיף א ומ"ש ואם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו מועיל כ"כ הרא"ש בר"פ הדר (דף קנג) גבי צדוקי ושלא כדברי ר"מ שסובר דלא מהני שכירות בישראל והמרדכי בפרק הדר כתב כדברי ר"מ ודברי הרמב"ם בספ"ב מה"ע נוטים לדעת ר"מ שכתב גבי צדוקי ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעכו"ם משמע דכל שאינו כעכו"ם אין שוכרין ממנו וכ"נ מדברי רש"י שכתב במשנת הדר (סא:) גבי צדוקי וש"מ שאינו כעכו"ם דאי אגירו מיניה היכי מצי למהדר דאע"ג דמפיק לא אסר דהא נקיט דמי:
י סָעִיף א ומ"ש ואם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחד שלא עירב וכו' בפרק הדר (עירובין סט:) במשנה נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים ובגמ' וליהוי אינהו לגביה כי אורחין חד לגבי ה' הוי אורח ה' לגבי חד לא הוי אורח ופירש"י נתנו לו הם רשות חצירם הוא מותר להוציא מביתו לחצר והם אסורים אפילו מביתו לחצר דכיון דמשתמשים בחצר אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי ה"ל מישקל רשותא דה' לגבי חד לא דמו לאורחים: חמשה לאו דוקא: וכתב ה"ה בפ"ב מה"ע בשם הרשב"א דה"ה נמי אם היו שנים לבד וביטל אחד מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר בשל עצמו וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים אבל הרבים אינם נעשים אפילו אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד עכ"ל. כתב ה"ר יהונתן נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו להוציא מביתו לחצר אבל בשלהם לא שהרי לא סלקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו ע"כ משמע מדבריו שאם ביטלו בפירוש רשות חצירן ורשות בתיהם שהוא מותר להוציא אף מבתיהם וכ"נ מדברי רבינו :
יא סָעִיף א שכחו שנים ולא עירבו יכולין לבטל רשותם וכו' משנה וברייתא בפ' הדר (עירובין דף סט וע'):
יב סָעִיף א ומ"ש ואפי' אמר לא' אני מבטל לך ע"מ שתחזור ותבטל לחבירך וכו' כך פשוט שם בגמ' (דף ע') מייתורא דמתני'. כתב ה"ר יהונתן בפירוש המשנה תני בברייתא שאע"פ שחזר השני וביטל רשותו לחבירו אסור להוציא לחצר דכיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר שוב לא מהני ליה ביטול חבירו עוד משמע מכאן שהי' או השנים שמבטלים רשותן ליחיד צריכין שיבטלו רשותן לו בבת אחת ואחר כך כתב בגמרא הכא כיון דשאר בני החצר לאו להאי דפייש לחודיה בטיל אלא לתרווייהו וכו' והם דברי רש"י ולפי טעם זה אין הי' או הב' צריכין לבטל רשותן בבת אחת אלא אפי' זה אחר זה מהני וכ"נ שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בדבר ודע דאיתא בברייתא שם אח' שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב אבל אין אחד שעירב פותח רשותו לא' שלא עירב ובגמ' ה"ד אחד שעירב אי דליכא אחרינא בהדיה בהדי מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה וקתני לאחד שעירב כלומר וקשיא למ"ד צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד ותירצו הב"ע דהוה ומית והרמב"ם בפ"ב מה"ע כתב כלשון הברייתא ולא כתב מאי דאוקימנא הב"ע דהוה ומית וה"ה תמה עליו וכתב שכבר הושג מזה ואפשר שסמך לו על מה שביאר למעלה שצריך לבטל לכל א' וא' ע"כ וכתבו סמ"ג וסמ"ק השלישי שלא עירב מבטל רשותו לאחד מאותם שעירבו והשני שעירב יבטל גם הוא לחבירו שעירב את רשותו כלומר דבלא מת נמי משכחת לה אלא שהתלמוד רצה להעמידה בשאין צריך ליתן רשות אלא האחד לבדו כפשטא דברייתא ואהא דאוקימנא דהוה ומית פירש"י דמיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה מחיצה ונעשה חצר ונטעו בה איש אהלו דכי מת אין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה אוסר אינהו נמי אסרו וכתבו התו' דבחנם דחק לפרש כן דאין היורש אוסר אא"כ הולך לדור שם דהלכה כר"ש דאמר אפי' הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו אינו אוסר שכבר הסיח מלבו:
א סָעִיף א אחד מבני חצר וכו' ואם ביטל רשותו סתם וכו' איכא למידק דבפ' הדר (עירובין דף סט) קאמרינן ה"ד אי דביטל ביתו אמאי אסור אי דלא ביטל חצרו אמאי שרי הב"ע כגון שביטל רשות חצרו ולא ביטל רשות ביתו וקסברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל דדיירי אינשי בבית בלא חצר משמע דכשביטל להן רשותו סתם רשות ביתו נמי ביטל אלא דוקא כשאמר בפירוש דמבטל להן רשות חצרו התם הוא דאמרינן רשות ביתו לא ביטל וא"כ רבינו שכתב דאם ביטל רשותו סתם וכו' לא ביטל אלא רשות חצירו הוא כנגד משמעות הגמ' וצריך לומר דמ"ש רבינו ואם ביטל רשותו סתם היינו שאמר שמבטל רשות חצרו וקרו ליה סתם לפי שלא פירש שמבטל גם רשות ביתו ולא פירש ג"כ שאינו מבטל רשות ביתו דבהא פליגי ר"א ורבנן וקי"ל כרבנן דרשות חצירו ביטל רשות ביתו לא ביטל ואם פירש שאינו מבטל רשות ביתו אף ר"א מודה כיון דגלי בהדיא דביתו אסור לו ולהן והיכא דביטל בהדיא רשות חצירו ורשות ביתו אף רבנן מודו דביתו מותר לו ולהן ואפילו אמר סתם רשותי מבוטלת לכם משמע לי מתוך הסוגיא דבסתם ביתו נמי במשמע ומותר לו ולהן והכי משמע ממ"ש הרא"ש לשם ע"ש מהר"ם ולפי זה הא דכתב רבינו בסמוך ואם בני החצר שעירבו מבטלין רשותן לאחד שלא עירב וכו' היינו נמי לומר שבני החצר ביטלו רשותן שבחצר בסתם לאחד שלא עירב וכו' דהשתא לא ביטלו אלא רשות חצירן כיון שלא פירשו שביטלו גם רשות ביתם אבל אם פירשו שמבטלין גם רשות ביתם או שאמרו בסתם הרי אנחנו מבטלין רשותינו לך הכל בכלל מיהו ברמב"ם ריש פ"ב מבואר מדכתב תחלה ביטל להן רשות חצירו מותרין מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן אבל לביתו אסור וכו' וכתב עוד המבטל רשותו סתם רשות חצירו ביטל רשות ביתו לא ביטל אלא דכשביטל רשותו סתם ה"ל כאילו אמר בפירוש אני מבטל לכם רשות חצירי ולביתו אסור ודעתי מבוטלת כנגד דעתו ז"ל:
א ולא ידעתי מניין לו שכן נראה דעת רבינו שהרי כתב סתמא ולא אמרו שיהי כאורחים כו' דמשמע דבכל ענין לא מהני מהאי טעמא:
ב ובמהרי"ל כתב דיש אוסרין לבטל רשות בזמן הזה ויש שהתירו:
א סָעִיף א אף משתחשך כו' אע"ג דאסור להניח לעירוב. וגם הוא מותר להוציא מבתיהם שהוא אורח כצ"ל. עיין מ"ש ב"י בשם ר' יהונתן עד מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה פי' אע"ג דלגבי דירה אמרינן רשות ביתו לא ביטל לגבי דידיה נחשב כאילו ביטל כיון שבחצר הוא אורח לגבייהו:
ב סָעִיף א ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל א' וא' נראה דלרבותא נקט ד' וה' דאפ"ה צריך לבטל לכל אחד וא' ולא סגי בגילוי דעתו שביטל לשנים ולשלשה וכ"ש אם אינו דר אלא עם שנים או שלשה דצריך לכל אחד ורבינו תפס לשון הגמ' דסוף פ"ב דעירובין ע"ש. ואם אומר לשנים אני מבטל רשותי לכם פשוט דמועיל דהא מיעוט רוב שנים ולטפי משנים צריך שיאמר לכולכם אבל ג"כ א"צ לומר לכולכם בכלל גם ברמב"ם ובש"ע ליתא לתיבת בכלל ע"ש:
ג סָעִיף א וגם הוא מותר אע"פ שרשות ביתו לא מבטל:
ד סָעִיף א אבל אסורים להוציא כו' וגם הוא ול"ד לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם הוי אורח לגבייהו אבל בבית של עצמו אסור להוציא אל החצר שסילק עצמו ממנו דבהיותו בביתו אין דרך לומר להיות כאורח לענין טלטול חצירם ועוד דהיה נראה כאילו חוזר מביטולו ואע"פ שאינו יכול לחזור בו כיון שהחזיקו בני מבוי במבוי אפ"ה אסור דנראה כחוכא וטלולא משא"כ כשמבטל גם ביתו דאז מיקרי שפיר אורח שהרי אין לו בית כלל ר' יהונתן וב"י הביאו בקיצור במקום שהיה לו להאריך ע"ש:
ה סָעִיף א הילכך צריך כו' עיין בב"י שכתב ז"ל ונראה דהיינו דוקא במבטל כו' עד וכן נראה מדברי רבינו כו' ויש לתמוה קצת עליו שלא נראה מדברי רבינו כמ"ש הוא אף כי אמת שהסמ"ג כ"כ בהמ"ע דף רמ"ג מ"מ ממ"ש רבינו לא נראה כן שהרי כתב בסמוך ז"ל ואם ביטל להם בפי' גם רשות ביתו מותרים גם מביתו לחצר ולא כתב שהוא מותר וליכא למידק מדכתב ברישא דגם הוא אסור להוציא מביתו מדכתב ל' וגם הוא (ולפירושו צריך לדחוק ולומר דהם מותרין בכל ענין והוא אסור עד שיחזיקו הם תחלה וכן צריך לדחוק בסי' שאח"כ במ"ש המבטל רשותו כו' דמיירי שלא ביטל ביתו או שעדיין לא החזיקו הם וכן במ"ש אח"כ שביטל רשות מחצר לחצר כו' עד ולא היא דצריך לפרש דמיירי שלא ביטלו גם רשות ביתם או מטעם שכתב הרשב"א דאין רבים נעשים אורחים אפילו אצל רבים) דכל זה נראה דוחק לע"ד דדברי רבינו לפי' זה הם תמוהים ביותר והיה נלע"ד דס"ל כמ"ש ר' יונתן בפי' דף קצ"ה ע"א ע"ש ודו"ק:
ו סָעִיף א מותרים גם מביתו לחצר וגם הוא רק שיחזיקו הם תחלה כמ"ש בסי' שאחר זה ב"י:
ז סָעִיף א ולא מבתיהם ודוקא כשביטלו רשותם ולא ביתם אבל אם ביטלו ג"כ ביתם אז מותר לטלטל גם מבתיהם לחצירם אבל הן אסורים דכיון שלא נעשו כאורחים גבי היחיד הוי להו ביטול רשות. ר' יונתן. כיון שלא זכה בחלק כו' פי' שלא הותר לו לטלטל תיכף בשעה שביטלו לו:
א סָעִיף א ומה שכתב רבינו וגם הוא שהוא אורח בעלמא. נראה דהוא מותר להוציא מביתם אפילו קודם שהחזיקו ול"ד לביטל חצירו וגם רשות ביתו דלא יכול להוציא קודם שהחזיקו דשאני התם דמוציא מביתו ומסתמא הם כליו ונראה כחוזר מביטולו אבל כאן שמוציא מבתיהם מסתמא הם כלים שלהם ולא נראה כחוזר מביטולו כנ"ל: כתב המ"מ בשם רשב"א דה"ה אם הם שנים וא' ביטל לחבירו המבטל אסור בשל חבירו וחבירו מותר בשל עצמו וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו לפי שהיחיד נעשה אורח אצל רבים ואין רבים נעשים אורחים אצל רבים ולא יחיד אצל יחיד עכ"ל. ומדברי רבינו לא משמע הכי שכתב שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד משמע אבל יחיד אצל יחיד או רבים אצל רבים נעשו אורחים וכן מוכח מל' תוס' שהביא ב"י בסי' שפ"א שכתבו אבל הכא כשביטלו כל השכונות רשותם לא' אשתרו כו' משמע שא' אצל א' נעשה אורח ואע"ג דהתם הם רבים שמבטלים ביתם לבית אחד ול"ד לבני חצר רבים שביטלו חצירם לאחד מבני החצר דאמר בגמ' דאין נעשים אורחים שאני התם שמבטלים רשותם שיש להם בשיתוף לאחד והוי רבים אצל יחיד אבל התם בביטול בית לבית כ"א מבטל ביתו בפני עצמו והוי כיחיד ליחיד והוי ביטול וע"כ נראה לחלק בין ביטול בית לבית ובין ביטול בני החצר רבים שביטלו חצירם ליחיד דשאני התם שביטלו חצירם ולא ביתם ולכך אסורים להוציא אפילו מביתו מטעם דלא נעשו אורחים אצל יחיד אבל הכא שביטלו את ביתם ולא נשאר להם כלום מותרים לטלטל מביתם מאחר שנשארים בביתם דדוקא כשלא ביטלו את רשות ביתם אז מביתם ודאי לא יוצאו מאחר שלא ביטלו וגם מביתו אסורים להוציא שאין נעשים אורחים אצל יחיד אבל כשביטלו גם ביתם אז מותרין להוציא מביתם ונעשים אורחים מאחר שאותו בית אינו של יחיד רק שביטלו להנאתן ולצורכן וזה חילוק נכון אבל יחיד אצל יחיד עכ"פ נעשה אורח ולא כטעם רשב"א:
ב סָעִיף א שכחו שנים ולא עירבו יכולין לבטל כו' שיבטל כו' האי שיבטל לשון מיותר הוא דהל"ל מיד בין אם כו'. ב"י דייק מדברי רש"י שכתב במשנה פ' הדר גבי צדוקי וש"מ שאינו ככותי דאי אגירו מיניה היכי מצי למהדר ע"כ ומשמע לו דכל שאינו ככותי אין שוכרין ממנו ול"נ דאי מהא לא איריא דמנלן לפרש דברי רש"י כך דכל שאינו ככותי אין שוכרין ולשונו של רש'"י ז"ל משמע הכי דכותי מוכרחים לשכור ממנו ואם רוצים לשכור רשאי. ב"י הביא לשון סמ"ג בס"ס זה שפי' לשון הברייתא דקתני אחד שלא עירב נותן רשותו לא' שעירב דר"ל דגם השני שעירב יבטל גם הוא לאותו שעירב נמצא דשניהם ביטלו לאחד שעירב וסיפא דברייתא דקתני ואין אחד שעירב יכול ליתן רשותו לאחד שלא עירב צ"ל שאחד עירב לחוד ביטל רשותו והשני שעירב עמו לא ביטל רשותו ומש"ה אינו יכול ואע"פ דפשיטא היא הלשון הברייתא קתני דקתני שם כל חלוקי דינים ובאמת אוקימתא דהסמ"ג היא דוחק דמפרש דרישא דקתני א' שביטל דמיירי שגם השני שעירב ביטלו לו וא"כ בסיפא נמי אם הי' גם השני שעירב מבטל לאותו שלא עירב הוה מועיל ולמה חילק בינייהו וקתני בזה יכול ובזה אינו יכול:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.