א ויטול ידיו ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחו השלימה למעלה והפרוסה תחתיה ויברך על השלימה המוציא ויבצע ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משנים ביחד כזית מכל א' ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח"כ של אכילת מצה ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוס' המוציא ועל השלימה על אכילת מצה לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה ואח"כ יבצע משתיהן ביחד ויאכל בהיסיבה ואם לא היסב לא יצא וצריך לאכול פעם אחרת בהיסיבה כתב רב עמרם ויברך המוציא ויטבל בחרוסת ויאכל וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה אי משום מצה שאין בה מלח וצריך בשש לטבל במלח וכן הוא לשון הירושלמי וטמיש ליה במלחא ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה ועוד מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא: אח"כ יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו ומטעם זה כתב ה"ר יונה שצריך לנער החרוסת מעליו שלא יתבטל טעמו ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא היסיבה ולא יברך עליו בפה"א ופי' רשב"ם לפי שנפטר בברכת בפה"א שבירך על הירקות בטיבול ראשון ולכך אומר שאין לברך אחר טיבול ראשון בנ"ר ור"י אומר צריך לברך אחריו בנ"ר ומה שא"צ לברך על המרור בפה"א לפי שחשוב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי הרשב"ם ואין מברכין על החרוסת אע"פ שהיא מצוה לפי שהוא טפל למרור ואם אין לו ירקות לטיבול הראשון אלא מרור יברך עליו בטיבול ראשון בפה"א ועל אכילת מרור ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה וטוב לחזור אחר שאר ירקות ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור ואוכל ביחד זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל וכתב אבי העזרי שאין לטובלו בחרוסת דב' טיבולין מצינו בזמן הזה דרגילין למיעבד כהלל ג' לא מצינו ור' שמעיה בשם רש"י כתב שצריך לטובלו בחרוסת וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וטובלו בחרוסת שכן היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל מספקא לי בכריכה אי בעי היסיבה כיון דמרור לא בעי היסיבה ובעל המנהיג כתב דבעי היסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרוייהו ה"נ לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם ובשיחת חולין צריך ליזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק: בלע מצה ולא לעסה יצא דמקרי שפיר אכילה בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן ואפילו בלע מצה ומרור כאחת אפ"ה יצא ידי מצה ולא יצא ידי מרור: כרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא אכלן בלא מתכוין יצא כתב הרמב"ם ז"ל היה נכפה ואכל מצה בשעת חוליו לא יצא ואיני יודע אם הוא פוסק דמצות צריכות כוונה או אפי' למ"ד אין צריכות כוונה מודה דכה"ג לא יצא ובה"ג כתב דמצות צריכות כוונה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל אכלן חצאין פי' חצי חצי זית ביחד יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לאכילה כדי אכילת פרס פי' שיעור אכילת ד' בצים. ואין חיוב אכילת מצה אלא בליל ראשון אבל מכאן ואילך אם ירצה לאכול דבר אחר הרשות בידו רק שלא יאכל חמץ ואפילו בליל ראשון יוצא בכזית כתב רב אלפס שא"צ אלא ב' מצות אחת פורסה לשנים ומברך על חציה המוציא ועל אכילת מצה וחציה הב' לאפיקומן והשלימה לכריכה וכן כתבו קצת הגאונים ובחילוף מנהגים כתוב אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניח פרוסה בין ב' השלימות וכשחל בחול מביא פרוסה ושלימה ומברך עליה ב' ברכות ואנשי א"י בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלימה ומברך על השלימה ב' ברכות וכן חילק בעל ה"ג שכתב והיכא דמיקלע פסחא בליל שבת בוצע על תרתין ופרוסה והתוספות כתבו שצריך לעשות ג' כדפרישית וכ"כ רב עמרם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב ונוהגין באשכנז וצרפת לעשותן מעשרון זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורים מביא תודה ותודה היה בה ג' מינין של מצה חלות רקיקין ורבוכה וכל מין היה בה ג' עשרונים ושליש מכל מין היו עושין י' חלות הרי שהגיע לכל ג' חלות עשרון א' ועל כן עושין שלשתן מעשרון ועושין בהן סימן לידע איזו ראשונה ואיזו שניה ואיזו שלישית כדרך שהיו עושין בקופה שתורמין בהן הלשכה שהיו כותבין בהן אב"ג לידע איזו נתרמה ראשונה שממנה לוקחין תחילה ה"נ עושין מצוה ראשונה באותה שנעשית ראשונה הילכך מברכין על הראשונה המוציא ועל השניה על אכילת מצה ומהשלישית כריכה ואם החליף אחת בחברתה לא עיכב:
א סָעִיף א ויטול ידיו אע"פ שנטל ידיו בטיבול ראשון אמרי' בפרק ע"פ (קטו:) חוזר ונוטל ידיו שניה ומברך ענ"י מפני שהסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה וכתב המרדכי נ"ל שאם נתכוון בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת אין צריך לחזור וליטול שניה ע"כ ונ"ל דאין לכוון בכך שלא לבטל תקנת חכמים שתקנו ליטול פעמיים בליל פסח:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחום השלימה למעלה והפרוסה תחתיה הכי אמרי' בפר' כיצד מברכין (ברכות לט.) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע:
ג סָעִיף א ומ"ש שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא וכו' לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה וכו' כ"כ הרא"ש והמרדכי בפרק ע"פ וכ"כ הגהות מיימון בשם סמ"ג וז"ל הרשב"א בתשובה נוטל מצה שלימה ומניח עליה הפרוסה ומברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני ואינו צריך ג' מצות ואע"פ שאמרו מניח פרוסה בתוך שלימה כל שהקטן בתוך הגדול בתוך קרי ליה עכ"ל ובס"ס זה כתב רבינו שכן דעת הרי"ף שדי בשתי מצות ושהרא"ש חולק וכן נהגו:
ד סָעִיף א ומ"ש רבינו שמברך על אכילת מצה וכן מ"ש לקמן שמברך על אכילת מרור כך היא נוסחת הרמב"ם וכתב ה"ה שטעמו מפני שבברכה זו מוציא עצמו ואחרים עמו השומעין אותו אבל לפי דעת הרבה מן האחרונים הנוסח הוא לאכול מצה ולאכול מרור וכן עיקר עכ"ל והעולם נהגו לברך בעל :
ה סָעִיף א ויאכל בהיסיבה פשוט בפרק ע"פ (קח.):
ו סָעִיף א ומ"ש ואם לא היסב לא יצא וצריך לאכול פעם אחרת בהיסיבה כ"כ שם הרא"ש מדיוק' דברייתא:
ז סָעִיף א כתב רבינו ויברך המוציא ויטבול בחרוסת וכ"כ הרמב"ם אע"פ שמדברי הרמב"ם נראה דעל כזית דאכילת מצה קאמר דמטבל בחרוסת ולא אכזית דהמוציא לא דק רבינו בהכי מאחר שהוא סובר ששום אחד מהן אינו מטבל בחרוסת והראב"ד דחה דברי הרמב"ם וכתב ה"ה שכן דעת הרבה מן האחרונים וכן נהגו:
ח סָעִיף א ואחר כך יקח כזית ממרור פשוט במשנה פרק כל שעה (פסחים לט.) דבעי' שיאכל כזית:
ט סָעִיף א ומ"ש וישקענו כולו בחרוסת בפרק ע"פ (קטו.) אמר רב פפא ש"מ האי חסא צריך לשקועי דאי ס"ד לא צריך לשקועי נטילת ידים למה ומיהו התם בגמרא דחינן ליה דדלמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועי וקפא מריחא מיית אלא למה לי נטילת ידים דלמא משקעו ליה וא"כ לא קי"ל כרב פפא ולכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטוהו אבל הרוקח הביאו ולכן כתבו רבינו:
י סָעִיף א ומ"ש ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירותו מימרא דרב פפא בפרק ע"פ (שם:):
יא סָעִיף א ומ"ש ויאכלנו בלא הסיבה (שם) מרור א"צ הסיבה ופירש"י מפני שהוא זכר לעבדות ונ"ל שאם רצה לאוכלו בהיסיבה רשאי:
יב סָעִיף א ולא יברך עליו בפה"א כ"כ התוספות והרא"ש והמרדכי בפ' ע"פ וכך הם דברי רשב"ם ור"י ג"כ שם. ושלא כדברי הרשב"א שכתב בתשובה שצריך לברך עליו בפה"א ג"כ:
יג סָעִיף א ואין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה הטעם לפי שהוא טפל למרור:
יד סָעִיף א ואם אין לו ירקות לטיבול הראשון אלא מרור יברך עליו בטיבול ראשון וכו' מחלוקת בפרק ע"פ (קטו.) ואיפסיק הלכתא כרב חסדא דאמר הכי:
טו סָעִיף א ומ"ש וטוב לחזור אחר שאר ירקות שם רב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא:
טז סָעִיף א ואח"כ נוטל מצה ג' ובוצע ממנה וכורכה עם מרור ביחד וכו' שם תניא אמרו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ופירש"י שהיה כורכן בבת אחת. פסח מצה ומרור א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל כלומר דיאכלוהו כל חד וחד לחודיה משמע ואסיקנא והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל וכתבו התוס' והרא"ש מברך אמצה ואכיל וכו' אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן:
יז סָעִיף א וכ"כ א"א ז"ל וטובלו בחרוסת וכו' שם וכן דעת הרמב"ן שמטבלו בחרוסת וכן נהגו וכתב האגור בשם מהר"י מולין הכריכה שעושין זכר למקדש כהלל יש לטבל החזרת בחרוסת ולאכול עם החרוסת אבל באכילת מרור יטבל החזרת בחרוסת וינענע החזרת מן החרוסת שלא יבטל טעמו עכ"ל:
יח סָעִיף א כתב אחי ה"ר יחיאל מספקא לי בכריכה אי בעי היסיבה וכו' לי נראה דפשיטא דבעי היסיבה שהלל כשהיה כורך בהסיבה היה אוכל שהרי מה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה וקי"ל דמצה צריכה היסיבה ואע"ג דמרור א"צ היסיבה אם רצה לאוכלו בהיסיבה אין בכך כלום וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב אימתי צריכין היסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ד' כוסות ושאר אכילתו ושתייתו אם הסיב ה"ז משובח ואם לאו א"צ עכ"ל ומדלא כתב אבל מרור אינו אוכלו בהיסיבה משמע שאם רצה לאכלו בהיסיבה אין בכך כלום אע"ג דאיכא למידחי דאכילתו ושתייתו משמע אכילה ושתיה שאינה של מצוה ולאפוקי אכילת מרור כתב כן י"ל דהיינו כי היכי דלא נימא דאכיל מרור בהיסיבה הוי משובח אבל אין ה"נ שאם רצה לאכלו בהיסיבה אין בכך כלום וכיון דמצה צריכה היסיבה והיא מעכבת בה צריך לאכול מצה ומרור דכריכה בהסיבה:
יט סָעִיף א וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישיח עד שיעשה כריכה כהלל וכו' כ"כ האגור בשם בעל המאור:
כ סָעִיף א בלע מצה וכו' עד אף ידי מצה לא יצא בפ' ע"פ (שם):
כא סָעִיף א ומ"ש ואפי' בלע מצה ומרור כאחד וכו' כלומר ולא אמרינן דכיון דאין במרור זה מצוה כלל מבטל למצה וטעמא משום דכיון דלא לעסו אינו מבטל טעם המצה והרמב"ם כתב שהמרור כטפילה למצה. וכרכן בסיב פרשב"ם משום דלא היה ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי וגם הר"ן כ' דטעמא משום דאין דרך אכילה בכך. בתה"ד דקדק מדברי המרדכי דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית של מצה כשהוא מרוסק בבת אחת וה"ה לכזית של מרור (ג' עמ"ש לעיל אות א'):
כב סָעִיף א אכלן בלא מתכוין יצא ברייתא בפ' ע"פ ואמרינן התם דרבי יוסי פליג ואמר דצריך שיתכוין ומאחר שהרא"ש פסח דמצות צריכות כוונה וכמ"ש רבי' בסמוך א"כ ודאי קים ליה דאכלן בלא מתכוין לא יצא ואף על פי שכרב בפרק ערבי פסחים האי ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא משום אכלן דמאי ואכלן לחצאין דמיתני בה כתב וסמך על מ"ש שם בסמוך דברי ר"י דדייק מיניה בגמרא דבעיא כוונה וגם על מה שכתב בספ"ק דר"ה דמצות צריכות כוונה וא"כ לא הו"ל לרבינו לכתוב סתם אכלן בלא מתכוין יצא דמשמע דכ"ע אית להו הכי:
כג סָעִיף א כתב הרמב"ם היה נכפה ואכל מצה בשעת חוליו לא יצא ואיני יודע אם הוא פוסק דמצות צריכות כוונה וכו' עוד יש להסתפק בדעת הרמב"ם שכתב אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עו"ג לאכול מצה יצא אלמא ס"ל דמצות אין צריכות כוונה ובמה שאכתוב בסמוך יתבאר וסוגיין הכי איתא בס"פ ראוהו ב"ד (ראש השנה כח.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו אמר רב אשי שכפאוהו עו"ג ופי' רש"י שכפאוהו עו"ג. ואע"פ שלא נתכוין לצאת י"ח מצה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ובתר הכי אמרינן בגמ' א"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי והרי"ף כתב לדר' זירא ושבקא לדרבא משמע דס"ל דמצות צריכות כונה ואם כן לא קי"ל כדשלחו ליה לאבוה דשמואל והרמב"ם פסק בהל' חמץ ומצה כדשלחו ליה לאבוה דשמואל דכפאוהו עו"ג יצא ובפ"ב מהלכות שופר פסק כר' זירא ותמהו הר"ן וה"ה שנראה שדבריו סותרין את דבריו והר"ן בס"פ ראוהו כתב דאיכא למימר דלא פליגא דידיה אדידיה דס"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דר' זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכיל מצה כיון דלא חזינן בגמרא מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן ליה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא כדאמרינן בעלמא (כריתות יט.) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמרא נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הלכך אע"ג דשופר מידחיא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל נקטינן דיצא: ובהא דכפאוהו עו"ג ואכל מצה יצא כתב דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא למה לי למינקט כפאוהו עו"ג לינקוט חד מהני גווני אלא ודאי כדאמרן עכ"ל וכ"כ ה"ה ג"כ ובהכי אתי שפיר שכתב שאם אנסוהו עו"ג לאכול מצה יצא ולא כתב שאם אכלן בלא מתכוין יצא דבלא מתכוין בכל גוונא דלאו מתכוין משמע. אבל רבינו ירוחם כתב בשם התוספות דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהיא מצה ולא רצה לאכלה וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפי' למ"ד דמצות אין צריכות כוונה אם מתכוין שלא לצאת לא יצא עכ"ל:
כד סָעִיף א ומ"ש רבינו דבה"ג כתב דמצות צריכות כוונה וכן דעת הרא"ש הוא בפסקי הרא"ש ספ"ק דר"ה וכבר כתבתי שכן דעת הרי"ף והר"ן כתב שדעת הרבה מן הגאונים ודעת הרשב"א דמצות אין צריכות כוונה :
כה סָעִיף א אכלן חצאין וכו' ברייתא בפרק ע"פ (שם) אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחבירתה יותר מכדי א"פ:
כו סָעִיף א ומ"ש דשיעור אכילת פרס הוא ד' ביצים זהו לדעת הרא"ש אבל דעת הרמב"ם שהוא ג' בצים וכן הוא דעת הרשב"א ויתבאר טעם מחלוקתם בסימן תרי"ב:
כז סָעִיף א ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון וכו' פשוט בסוף מסכת פסחים (קכ.):
כח סָעִיף א כתב הרי"ף שא"צ אלא שתי מצות וכו' בפרק ע"פ וכ"כ ג"כ הרמב"ם אבל הרא"ש כתב בפרק ע"פ ולי נראה דמ"ש פסח לענין לחם משנה משאר כל ימים טובים שלא יבצע על שתי ככרות שלמים דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל המוציא פשיטא דשלימים בעינן כשאר י"ט תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית ויאכל אותם באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן וה"ה אם יש לו לחם עוני לאכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על השלימה הלכך נהגו העם ג' מצות עכ"ל וזהו שכתב רבינו ולזה הסכים א"א ז"ל וכ"כ ג"כ המרדכי כדברי הרא"ש כ' הרד"א אם אין לו אלא ג' מצות לשתי הלילות כתב אבן הירחי שדי לו בהם כיצד כשמברך המוציא ועל אכילת מצה בוצע מן הפרוסה בלבד ואוכל וכריכה של הלל עושה מן הפרוסה ואינו נוגע בשלימה כלל נשארים לו שתים לליל שניה יעשה בהם כסדר הזה:
כט סָעִיף א ומ"ש רבינו עוד בשם הרא"ש ונהגו באשכנז ובצרפת לעשותן מעשרון כו' עד סוף הסי' שם בפסקי הרא"ש והמרדכי והג"מ בפ"ו:
ל סָעִיף א ומ"ש שהיוצא מבית האסורין מביא תודה טעמו דכיון דבפסח יצאו ישראל ממצרים שהיו אסורים שם והיוצא מבית האסורין מביא תודה נהגו לעשות מצות אלו כעין לחמי תודה וכן מבואר בדבריהם וכתב הכלבו צריך ליזהר לאפותן כסדר עשייתן ראשונה שאל"כ מה תועיל קדימת עריכתן וכ"כ הרד"א בשם הראב"ד דלדברי המדקדקים לעשות בהן סי' צריך ליזהר לאפותן על הסדר וכתב עוד הכלבו בשם הראב"ד שראוי לעשות מצות של מצוה רקיקים וקטנים לא עבים וגדולים שאין זה לחם עוני: כתב האגור בשם מהר"י מולן אם נשברה אחת מהג' מצות או נאבדה נכון לאפות אחרות משום אסמכתא דג' עשרונים ועוד דזמנין אין שימור גמור לשאר מצות אבל מ"מ אם נשברה אחת דנתי לפני מורי ולקח אותה במקום השנייה כיון דבלאו הכי בוצעין אחת ואפי' היתה השלישית הנשברת דמשום הקדמה למצות לא יאפה אחרת עכ"ל דין מצה גזולה אם יוצאין בה בפסח נתבאר בסי' תצ"ד. אם יוצאין במצה שרויה או מבושלת נתבאר בסי' תס"א:
א סָעִיף א ויטול ידיו בפרק ע"פ אסיקנא דאף ע"ג דנטל בטבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני משום דכיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע. ומשמע שאם נזהר שלא להסיח דעתו ושלא ליגע במקום הטנופת אין צריך נטילה אחרת וכן פסק המרדכי בסד' הראשון של פסח. ומ"ש ב"י וז"ל ונ"ל דאין לכוין בכך שלא לבטל תקנת חכמים שתקנו ליטול פעמיים בליל פסח לא ידעתי לו טעם דכיון דעיקר התקנה משום דילמא נגע א"כ ממילא היכא דברירא ליה דלא נגע לא צריך לנטילה אחרת ואפי' למאי שקבעתי למעלה בסי' תע"ג דאין לברך על ב' הנטילות הראשונות שייך דין זה דדוקא היכא דאיכא למיחש לדילמא נגע דצריך לברך ענ"י קודם סעודה כשנוטל פעם ג' אז ודאי אין לו לברך כל ב' הנטילות הראשונות אבל אם נזהר שלא להסיח ושלא ליגע יכול ליטול ידיו קודם קידוש ויכוין שתעלה לו לסעודה ויברך מיד ענ"י ואז תעלה ג"כ לטבול הראשון שהכל נחשב מענין הסעודה ושוב א"צ נטילה אחרת כן נראה מעיקר הדין. אכן למאי שקבענו למעלה בסימן קס"ו שלא להפסיק בין נטילה להמוציא בשום הפסקה כדמשמע בירושלמי א"כ בליל פסח נמי אין להפסיק כל עיקר לפי הירושלמי אע"ג דבתלמודא דידן משמע דליכא למיחש להפסקה בין נטילה להמוציא מ"מ בהא קי"ל כהירושלמי:
ב סָעִיף א ומ"ש השלימה למעלה וכו' כלומר דמשום דאין מעבירין על המצות הניח השלימ' למעלה שהיא הראשונה כדי שיברך עליה המוציא שהיא המצוה הראשונה כמו שיתבאר סי' תע"ג:
ג סָעִיף א ומ"ש ומברך על השלימה המוציא וכו' כ"כ הרא"ש דמברך על השלימה המוציא דלא גרע י"ט של פסח משאר שבתות וימים טובים שמברכים המוציא על השלימה והא דאמרינן בברכות דהכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר י"ט כו':
ד סָעִיף א ומ"ש דלא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משניהם יחד כ"כ הרא"ש ואוכלן ביחד וכו' והטעם דאם יאכל של המוציא תחלה שהיא של שלימה הרי באותה אכילה יצא י"ח מצה ואנן בעינן לחם עוני לשל מצה דהיא פרוסה ולא שלימה. ומהר"ל מפראג הקשה ע"ז דהא אמרינן בפ' האיש מקדש דכל מידי דליתא בזה אחר זה בבת אחת נמי ליתא. ואפשר לומר דעיקר הקפידא אינה אלא לענין בציעה שיבצע ויברך על הפרוסה ע"א מצה אבל לענין אכילה לא נפקא לן מינה מידי תדע שהרי אם אינו יכול לאכול משניהם יחד אוכל של המוציא תחילה כו' אלא ודאי דלכתחלה קאמר דיותר נכון לאכול משניהם יחד דיוצא באותה אכילה של פרוסה י"ח מצה אבל היכא דלא אפשר לן לית לן בה דלא קפדינן אלא שיניח פרוסה בתוך השלימה ולבצוע ולברך על הפרוסה ע"א מצה וק"ל:
ה סָעִיף א ומ"ש שיאכל כזית מכל אחד היינו לפי שאין אכילה פחותה מכזית מיהו תימה בשלמא מן הפרוסה שמברך עליה ע"א מצה שפיר דבעי כזית אבל מן השלימה שמברך עליה המוציא מ"ש משאר פת שמברך עליו המוציא אע"פ שאינו אוכל כזית כמו שפסק רבינו למעלה בסי' ר"י ותו דאפילו להר' יונה בפרק כ"מ שסובר דבפחות מכשיעור מברך לפניו שהכל מ"מ כאן הרי הוא אוכל מן הפרוסה בכזית וברכת המוציא בעל כרחך קאי על כל מה שיאכל מן הפת בסעודה זו וא"כ לא צריך שיאכל כזית ממש מן השלימה ואפשר לומר דס"ל לרבינו דודאי אם אין לו אלא פחות מכזית מברך עליו המוציא אבל כשיש לו כזית פשיטא דלכתחלה צריך כזית וסובר ג"כ כיון דמברך אשלימה המוציא צריך שיאכל ממנה כזית לכתחלה:
ו סָעִיף א ומה שאמר שיאכל של המוציא תחלה היינו משום דכיון דזו היא המצוה הראשונה אין לעבור עליה דאין מעבירין על המצות:
ז סָעִיף א ומ"ש ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה ע"א מצה סברא זו כתובה בהגהת מיימוני' בשם ר"ח ושאר גאונים ושכ"כ ראב"ן והתוס' דמפרשים דהא דקאמר הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך השלימה ובוצע כו' דקאי על ברכת המוציא שמברך בפסח המוציא על הפרוסה ולפי שאין לעשות מצות חבילות חבילות אין לברך ב' ברכות על הפרוסה וצריך לברך ע"א מצה על השלימה ולכך כתב שהרוצה לצאת ידי שניהם יאחז שתיהן בידו כו' דלמר קאי המוציא על השלימה וע"א מצה על הפרוסה ולמר קאי המוציא על הפרוסה וע"א מצה על השלימה שהרי אוחז שתיהן בידו ולא קשה דלמר דקאי המוציא על הפרוסה מעביר על המצוה הוא שהרי השלימה היא הראשונה די"ל דכיון דהכשר מצוה כך היא שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע והיינו לומר תחת השלימה א"כ אין כאן משום מעביר ולפי זה צריך הוא לאכול שניהם יחד ולא בזה אחר זה שלא להכניס עצמו בספק מעביר על המצות וק"ל. ובמקצת ספרי רבינו כתוב ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא וגם על אכילת מצה כו' וכן משמע באשיר"י שכתב תחלה דברי הרי"ף שמברך המוציא וע"א מצה על הפרוסה ואח"כ כתב דעתו שיברך המוציא על השלמה וע"א מצה על הפרוסה ואח"כ כתב והרוצה לצאת י"ח שניהם יברך המוציא וע"א מצה ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד וכ"כ הרב רבינו ירוחם. אלא דקשיא לפי זה בשלמא שצריך לאחוז שתיהם בידו כשמברך המוציא שפיר אלא כשמברך ע"א מצה הא ודאי דלא צריך לאחוז בידו כי אם הפרוסה לבד ואח"כ יבצע משניהם ויאכל ביחד אלא ודאי דמשום דיש גאונים שסוברים שצריך לברך המוציא על הפרוסה וע"א מצה על השלימה לכך צריך לאחוז שתיהן בידו בשעה שמברך המוציא וע"א מצה. והמנהג ליקח המצות בידו ולהגביהם בשעה שמברך המוציא דבעינן לחם משנה ואז גם הפרוסה שבין ב' השלמות תעלה עמהם לצאת גם ידי אותן הגאונים שאומרים שמברך המוציא על הפרוסה ואח"כ ישבר הראשונה ולא יפרידנה לגמרי ויניח השלישית ויתפוס רק הראשונה והשניה ויברך ע"א מצה ויפרוס משתיהן מכ"א כזית ויאכל שניהן ביחד בהיסיבה וכ"כ מהר"ש לורי"א:
ח סָעִיף א ומ"ש ואם לא היסב לא יצא כו' כן הכריחו הרא"ש והמרדכי מדתנן השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא משמע מיסב אין לא מיסב לא אכן כבר קבענו למעלה בסימן תע"ב כראבי"ה דבארצינו אין צריך לחזור ולאכול בהיסיבה אלא למצוה מן המובחר:
ט סָעִיף א כתב רב עמרם ויברך המוציא ויטבל בחרוסת ויאכל וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואע"ג דהרמב"ם כתב שאין צריך אלא ב' מצות שלמות ופרוסה ומברך המוציא וע"א מצה שניהם על הפרוסה ומטבל בחרוסת ופליג אר"ע שמצריך לעשות ג' מצות כדלקמן סוף סי' זה מ"מ בזה שוין דצריך לטבל בחרוסת:
י סָעִיף א ומ"ש ר"ע ויברך המוציא ויטבל בחרוסת לאו למימרא דהפרוסה שמברך עליה ע"א מצה לא בעינן לטבל בחרוסת דודאי צריך אלא סידורא דרישא דעניינא נקט דמברך המוציא ומטבל בחרוסת וממילא נמי דמברך על הפרוסה ע"א מצה ומטבל בתרוסת וק"ל:
יא סָעִיף א ומ"ש ואיני יודע טבול זה למה כו' תשובותיו אלה גדולות וכמעט מכריחות להודות בהן וכדי ליישב דעת הגאונים הראשונים באתי לומר שיש קצת סמך לדבריהם מדתנן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אעפ"י שאין חרוסת מציה ר"א בר צדוק אומר מצוה וקשיא במאי קמיפלגי דכיון דהכל מודים דצריך להביא חרוסת מנ"מ אם הוא מצוה אם לאו דהא ודאי דאף לר"א ב"צ אין מברכין על החרוסת אעפ"י שהוא מצוה כמ"ש רבינו בסמוך אלא ודאי דלת"ק דאינו מצוה ואינו מביאה אלא משום קפא לא בעינן ליה אלא למרור וירקות אבל לראב"צ דמצוה היא זכר לטיט א"כ אף למצה בעינן לה ומאחר שהרמב"ם בפ"ז פסק כראב"צ דמצוה היא לכך פסק ג"כ דמטבל המצה בחרוסת ומה שהקשה בעל המנהיג שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט כו' אפשר לומר דכוונתינו להורות בטבול זה שהוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו. וכשמטבילין בו את המרור כונתינו בענין אחר להורות דהמרירות שמררו אותנו היינו בעבודת הטיט. ומה שהקשה עוד דהמצה דאורייתא וחרוסת דרבנן וכו' י"ל דאינו מטבל כל כך שיבטל טעם מצה כמו שהזהיר ה"ר יונה אף לענין מרור שצריך לנער החרוסת מעליו שלא יבטל טעמו כ"ש לענין מצה וכ"כ ה"ר ירוחם על מ"ש הרמב"ם שעם המצה לבדה יטבל בחרוסת ובלבד שלא ישהא אותו בו שלא יפסיד טעם המצה. ומן הדין עלינו להחמיר כדעת הגאונים הראשונים אלא שלא נהגו כן:
יב סָעִיף א ומ"ש וישקענו כולו בחרוסת כו' מימר' דרב פפא פרק ע"פ ואע"ג דבגמרא דחינן לה ודילמא אימא לך לא צריך לשקועי כו' אפ"ה לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב פפא מקמיה דיחויא בעלמא דדחיניה לה בגמרא וכן פסק ברוקח:
יג סָעִיף א ומ"ש ויברך על אכילת מרור כתב הר' המגיד שהטעם מפני שכל ברכה שמוציא עצמו ואחרים עמו השומעים אותו מברך בעל וכן נהגו ודלא כיש מברכין לאכול מרור ולאכול מצה:
יד סָעִיף א ופי' רשב"ם כו'. ע"ל בסימן תע"ג:
טו סָעִיף א ואין מברכין על החרוס' מיהו הרמב"ם בפי' המשנה כתב דלראב"צ צריך לברך על החרוסת דמצוה מד"ס היא ולא קי"ל הכי והוא עצמו חזר בו בחבורו שהרי בפ"ז פסק כראב"צ ואף עפ"כ לא כתב דצריך לברך על החרוסת:
טז סָעִיף א ומ"ש ואח"כ נוטל מצה שלישית כו' שם אסיקנא דהדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל ופי' רבינו דהיינו הזכר לפי שבזמן שהב"ה היה קיים היה כורך פסח ומצה ומרור ביחד ואוכל ועכשיו שאין ב"ה קיים ואין פסח נמצא שלא קיים המצוה ואינה עושה כ"א זכר בעלמא: ומ"ש רבינו שנוטל מצה שלישית לכריכ' כן כתבו התו' וכל הנמשכים אחריהם והטעם כדי לקיים מצו' בשלשתן: וכתב אבי עזרי שאין לטובלו בחרוסת כו' כונת דבריו דבע"פ קאמרי' אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש נטל ידיו בטבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני אמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא בעלמא איתמר דאס"ד הכא איתמר ל"ל נטילת ידים תרי זימני הא משא ליה ידא חדא זימנא א"ל רב פפא אדרבה הכא איתמר דאס"ד בעלמא איתמר ל"ל תרי טיבולי כו' ודרשא זו דרב חסדא בזמן הזה הוה דרגילי למיעבד כהלל ואעפ"כ לא מצינו שהזכיר בדבריו כ"א שני טבולים אבל שלשה לא מצינו ומ"מ אין דבריו מכריחין כל עיקר ונראין דעת האומרים שטובלין בחרוסת וכ"כ בהג' מיימוני' בשם מהר"ם ור"ת דמאחר שאנו עושין זכר למקדש כהלל והלל היה מטבל בחרוסת שהרי זה היה אכיל' מרור שלו א"כ יש לנו לעשות כאשר עשה הוא וכן כתב מהר"ל מפראג וכן נהג מהר"ש לוריא ז"ל גם ב"י כתב שכן נהגו ודלא כמ"ש במנהגי דמהר"א טירנא ז"ל:
יז סָעִיף א כתב אחי הר"ר יחיאל כו' ובעל המנהיג כתב דבעיא היסיבה וכן עיקר דכיון שבזמן שב"ה קיים היה צריך היסיבה משום פסח שהוא זכר לחירות כמ"ש על מצות ומרורים יאכלהו אלמא דאכילת הפסח הוא העיקר ממילא בזמן הזה נמי בעינן למיעבד זכר לאכילת הפסח ועוד כתב ב"י לחזק סברא זו דלא אמרינן אלא דמרור א"צ היסיבה אבל אי בעי למעבד היסיבה עביד וליכא איסורא:
יח סָעִיף א ומ"ש וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח וכו' כלומר דעיכובא ודאי ליכא דאינה רק למקדש ואף להלל גופיה א"צ לאכול מצה ומרור ביחד בזמן הזה דליכא פסח דשפיר יוצא י"ח במה שמברך אמצה לחודיה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל אלא דמ"מ כיון דאמרי' דמשום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר בזמן שב"ה היה קיים עבדינן לחומרא כתרוייהו אף בזמן הזה כאילו היה ב"ה קיים ובעי ליה למיהדר ולמכרך מצה ומרור ואכיל וא"כ ממילא בעינן למיעבד נמי לענין ברכה כאילו היה ב"ה קיים שלא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דאע"ג דאין לו לחזור ולברך כדאמר להדיא ואכיל בלא ברכה מ"מ כי היכי דליעבד זכר למקדש ממש נכון להזהר בכך ומקיים מצוה מן המובחר:
יט סָעִיף א אכלן בלא מתכוין יצא כו' ברייתא בפ' ע"פ ובמרור קא מיירי כדמוכח הסוגיא לשם ויש לתמוה הרבה היאך פסק הלכה כברייתא זו בסתם דמשמע דכ"ע אית להו הכי והא אמרינן התם דר' יוסי פליג עליה ואמר דצריך שיתכוין ופסק הרא"ש כמותו בפ"ק דר"ה וכמ"ש רבינו עצמו בסמוך בשמו שמצות צריכות כונה וכן הקשה ב"י וכתב עוד דאעפ"י שכתב הרא"ש בפ' ע"פ האי ברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא משום אכלן דמאי ואכלן לחצאין דמיתנו בה כתבה וסמך על מ"ש בסמוך דברי ר' יוסי דדייק מיניה בגמרא דבעי כונה וגם על מ"ש בספ"ק דר"ה דמצות צריכות כונה וכו' ולי נראה ליישב תמיהא זו דרבינו ז"ל לא ניחא ליה לומר שהרא"ש הביא ברייתא זו משום אכלן דמאי ואכלן לחצאין דמיתנו בה דא"כ הו"ל להשמיט בבא זו דאכלן בלא מתכוין יצא ומדלא השמיטה אלמא דהילכתא הכי ואע"ג שהביא בסמוך דברי רבי יוסי דדייקינן מינה בגמרא דבעינן כונה מ"מ מאחר שמפשטן של דברי ר' יוסי לא מוכח בפירוש דס"ל דבעינן כונה ואיכא למימר דר"י נמי ס"ל דלא בעינן כונה ומאי דקאמר אעפ"י שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת ה"ט כי היכי דלהוי היכירא לתינוקות ומצוה לאו דוקא א"כ אין מכאן סתירה למ"ש תחלה דאכלן בלא מתכוין יצא. ותדע דהכי הוא דהא בסוגיא דס"פ לולב הגזול מוכח להדיא דבין לרבא בין לאביי מצות א"צ כונה אליבא דר' יוסי דקאמר במשנתינו י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כו' וא"כ לאותה סוגיא ודאי צריך לומר דהא דתניא בפ' ע"פ אליבא דר' יוסי מצוה כו' לאו דוקא מצוה גמורה: ומ"ש הרא"ש בספ"ק דר"ה דהלכה דמצות צריכות כונה והוכיח כן מסוגיא דפרק ע"פ מדתניא אליבא דרבי יוסי מצוה וכו' ור' יוסי נימוקו עמו כמו שהאריך לשם ס"ל לרבי' דכל דברי הרא"ש סובבין על מה שרוצה לפסוק הלכה גבי כפאו ואכל מצה ותוקע לשיר דלא יצא ולפיכך הביא הסוגיא דפ' ע"פ ומה שפסק בה"ג והירושלמי שמצות צריכות כוונה ומסיק בסוף דבריו ואע"ג דשנינהו רב אשי שינויא דחיקא נינהו ופשטא דמתניתין וברייתא לא משמע הכי הלכך אזלינן לחומרא בעינן דעת שומע ומשמיע כו' משמע להדיא מלשונו שכתב הילכך אזלינן לחומרא דדוקא במידי דאורייתא כגון תקיעת שופר ואכילת מצה דהיא דאורייתא אף בזמן הזה אזלינן לחומרא ופסקינן דלא יצא בלא מתכוין כמקצת גאונים. אבל באכילת מרור שהוא מצוה דרבנן בזמן הזה אזלינן לקולא דאכלן בלא מתכוין יצא כשאר הגאונים החולקים וכדמוכח הסוגיא דפ' לולב הגזול דיצא אפילו לר' יוסי ומש"ה כתב בפרק ע"פ הברייתא בסתם דמיירי במרור דאכלן בלא מתכוין יצא והביא ג"כ דברי ר' יוסי שאומר אעפ"י שטובל בחזרת מצוה כו' דאינו סותר לברייתא שהביא בתחלה כדפי' כך מפרש רבינו ז"ל בדברי הרא"ש ולפיכך כתב תחלה אכל בלא מתכוין יצא ומיירי במרור דכיון דרבנן הוא אזלינן לקולא דא"צ לחזור ולאכול כשאכלו מתחלה בלא מתכוין ואח"כ הביא דעת הרמב"ם בהוה נכפה ואכל מצה וכו' ומסיק עלה שהרא"ש כתב דמצות צריכות כונה כלומר לענין מצה דהוא דאורייתא כתב כן. כנ"ל ליישב דעת רבינו:
כ סָעִיף א אכלן חצאין וכו' בפ' ע"פ בברייתא הנזכרת דמיירי במרור וס"ל דה"ה לענין מצה:
כא סָעִיף א ומ"ש ובלבד שלא ישהה בין אכילה פי' מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה שנייה. כתב רב אלפס שאין צריך אלא ב' מצות כו' כן דקדקו מלשון המשנה בפ' ע"פ הביאו לפניו מצה וחזרת וכו' דמשמע דא"צ רק מצה אחת שלימה ובמרדכי כתב דראיה זו יש לדחות דמתני' איירי בימיהם שהיו עושין הסדר אחר סעודה לכך לא היו צריכין אלא מצה א' שלימה ע"ש בסדר האחרון של פסח והאריך והמנהג כדברי התוס' והרא"ש:
א סָעִיף א כתב בת"ה סי' קל"ט דכזית הוא כחצי ביצה וצריך לאכלן ביחד ולבלוע כל הזית ביחד ולא מעט וכ"כ ב"י בשם התוס' וכתב מהרי"ל דבכזית מרור הריוח שבין העלין אינו עולה לשיעול כזית לכן צריך למעך חללה ואח"כ ישער שיהא כזית:
ב והר"ן כתב פרק ע"פ ד' רנ"א ע"א דיכול לברך לאכול:
ג ובמנהגים שלנו יעשה הכריכה בלא טיבול ונוהגים לומר זכר למקדש כו' וכן ראיתי כתוב על שם מהרי"ל:
ד וכתב עוד הר"ן דאף למ"ד א"צ כוונה מ"מ טוב הוא להתכוין ועיין סימן תקפ"ט:
ה וכן המנהג פשוט:
ו כתב מהרי"ו בדרשה דאם יש לו בנים הרבה מותר ללוש שתי עיסות פחות פחות מכשיעור לצרפן ומהרי"ל אוסר אלא יצמצם ליקח עישרון:
א סָעִיף א ויאכל משניהם ביחד כוית מכל א' צ"ע מ"ש דאברכת המוציא צריך כזית יותר מכל ברכת המוצי' ואפשר משום דנסתפק על איזה מהן יברך על אכילת מצה ומש"ה מברכין אשניהן ביחד שתי הברכות וכיון דכל א' בספק ברכת אכילת מצה ואכילת מצה כזית:
ב סָעִיף א ויאכל משניהן ביחד דבתוך אכילת פרס מצטרפין האכילות יחד דה"ה בזה אם יוכל לאכול משניהן מכל א' כזית בבת אחת מוטב שיאכלנו יחד:
ג סָעִיף א ומה שא"צ לברך על המרור בפה"א לפי שחשיב כדברים הבאים בתוך הסעודה דקדק וכתב כדברים בכף הדמיון לפי שבאמת אינה מצרכי סעודה והנאת אכילה שתייה רק שהחובה קבעו דינא כדברים הנהנים כו': היה נלע"ד לחלק ולומר דמ"ש אכלן בלא מתכוין יצא היינו שלא כיון לצאת אבל מ"מ ידע בשעת אכילתו שאוכל מצה ושעתה הוא פסח ובכה"ג יכול להיות שבה"ג והרא"ש מודים דיצא אף שלא כיון לצאת י"ח מצה באכילתו ומ"ש דמצות צריכות כוונה היינו שלא ידע שאוכל מצה או שעתה הוא פסח זמן חובת אכילת מצה דומיא דהיה נכפה ואכל מצה בעת ההיא דלא ידע משום דבר וע"ד זה פירש הר"ן והמ"מ והא דכתב הרמב"ם בפ' ו' מאכילת מצה ז"ל אכל מצה בלא כוונה כגון שכפאוהו פרסיים יצא י"ח ע"כ וכתבו דדוקא בכה"ג שיודע שאוכל מצה ושהוא פסח כו' וכמ"ש ומ"ה פרט הרמב"ם וכתב כגון שכפאוהו פרסיים והוא מגמרא דסוף פרק ראוהו ב"ד ע"ש אבל בע"א לא והשתא א"ש נמי מה שמסיק וכתב שם הרמב"ם מיד אחר הדין הנ"ל אכל כשהוא נכפה אינו יוצא והיינו משום דלא ידע כלל אלא שרבינו נסתפק דאפי' אי א"ל דס"ל דמצות אין צריכין כוונה כלל ויוצא אפי' אי לא ידע שהוא מצה או שהוא פסח מ"מ א"ל דכה"ג לא יצא כיון שבשעה שהוא נכפה לאו בר חיובא הוא כלל או אם נאמר דה"ט משום דס"ל דמצות צריכות כוונה ר"ל צ"ל שהיום פסח ושהוא מצה ומשום הכי נכפה אינו יוצא ומה שהוא יוצא בכפוהו פרסיים היינו משום שיודע שהוא מצה אבל אי לא תחלק בהכי ק' איך מסיק רבינו לומר דה"ט דהרמב"ם משום דס"ל דמצות צריכות כוונה דא"כ תקשה לי למה ס"ל דבכפאוהו פרסיים יצא ואע"ג דרבינו פסק בסוף סי' תקפ"ט אהא דאמר ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי דפי' התכוין להוציא דבעינן דעת שומע ומשמיע ואפי' תקע שלא לשיר ושלא במתעסק לא יצא עד שיכוין להוציאו שאני תקיעה דכתיב גבה זכרון תרועה דבעינן שיהא זכרון ומחשבה וכוונה לצאת בה ובזה תי' הר"ן בס"פ ראוהו ב"ד דברי הרמב"ם דלא סתרן אהדדי במה דפסק שם בתרועה ג"כ כר' זירא דבעינן שיכוין להוציא ובמצה פסק כפאוהו פרסיים יצא דלא בעינן כוונה לצאת י"ח דשאני מצה דאכל ונהנה וגם בגמרא עשה צריכותא ממצה לשופר כו' והיינו משום מ"ש גבי שופר זכרון תרועה אלא שק' דלעיל סימן ס' כתב רבינו דעת בה"ג והרא"ש אהא דתנן היה קורא בתורה
א סָעִיף א ויאכל המוציא תחלה עיין מה שכתב לקמן סי' תפ"ו דא"צ היסיבה להמוציא:
ב סָעִיף א אכלן בלא מתכוין כו' כתב ב"י לא הוי לרבי' לכתוב סתם אכלן בלא נתכוין יצא דמשמע דכ"ע אית להו הכי והרא"ש ובה"ג בוודאי לא ס"ל הכי ונראה דבאמת צריך ליתן טעם לב' דברים הללו שכתב תחלה סתם אכלן בלא מתכוין יצא ומיד אח"כ כתב דעת בה"ג והסכמת הראש דצריכין כוונה בלי דעת חולקים דס"ל דאין צריך כוונה ולכאורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ידי קריאתו דבעינן כוונה לצאת ונלע"ד דשאני דבר שאין בו מעשה אלא דיבור בעלמא דבעינן כוונה טפי וכ"כ הב"י לקמן סוף סי' תקפ"ט בשם רבי יונה ז"ל אפי' מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל בדבר התלוי באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמו שלא עשה שום דבר מהמצוה עכ"ל אלא שאין כן דעת רבינו במ"ש דהכל מודים שבדבר התלוי באמירה דבעי כוונה שהרי ק"ש וברכותיה תלויין באמירה בלי שום מעשה ואפ"ה כתב שם סוף סימן בשם רב האי דאם לא קרא להגיה אלא כיון לבו לקרות כדרך הקריאה אף שלא כיון לבו לצאת יצא משום דמצות א"צ כוונה ע"ש אבל מ"מ נוכל ליישב דברי הרא"ש ורבינו דלא סתרן אהדדי ע"ד שכתבתי דבמצוה דאיכא מעשה מודה דאינה צריכה כוונה לצאת ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.