א בכל דבר התלוש שוחטים בין בסכין בין בצור בין בזכוכית בין בקנה הגדל באגם ובין בצפורן ובין בשן יחידי ובלבד שיהיה פיו חד ובדוק מפגימות כאשר יתבאר בדין פגימות הסכין אין שוחטין בקרומית של קנה ולא במגל קציר ולא במגל יד והוא כלי שצדו אחד סכין וצדו אחד מגל ואסור לשחוט אפי' בצד הסכין גזירה שמא ישחוט בצד האחרת ואם שחט בו שחיטתו כשרה הלכך סכין שיש לו פגימה אסור לשחוט בו אפי' אם מכוין לשחוט שלא מצד הפגימה ובי"ט נוהגין היתר לכרוך מטלית על הפגימה כיון שאינו יכול להשחיזו וסכין שיש לו שתי פיות לא ישחוט בו עד שיבדקנו משני צדדיו אין שוחטין בכל דבר המחובר ואפילו שחט בו בדיעבד פסולה בד"א במחובר מעיקרו כגון צפורן מחוברת ושן מחוברת בלחי בבעלי חיים וקנה העולה מן הארץ אבל בתלוש ולבסוף חברו לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה לרב אלפס אפילו אם בטלו ובלבד שלא יהא נשרש בארץ אחר שבטלו כגון קנה שנטעו ולדעת א"א הרא"ש ז"ל כל תלוש ולבסוף חברו שבטלו פסול אפילו בדיעבד והרמב"ם מתיר בשן קבוע בלחי אפי' לכתחילה ולא נהירא והא דשרי תלוש ולבסוף חברו בדיעבד כגון נעץ סכין בכותל ושחט בה דוקא כשהסכין למעלה וצואר למטה אבל אם הסכין למטה והצואר למעלה פסול אפי' בדיעבד שהצואר מכביד על הסכין ודורס ואפילו אם אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה והני מילי בבהמה שהיא כבדה אבל בעוף כשר בדיעבד וכתב הרשב"א דוקא בעוף הקל כתרנגולים אבל הכבד כאווזין לא ונ"ל כיון שאינו מחלק בגמרא בין בהמה לעוף דכל עוף שרי אע"פ שהוא גדול קל הוא בטבע הטבח צריך שיהיה לו סכין מיוחד לשחוט בו :
א סָעִיף א בכל דבר התלוש שוחטין בין בסכין בין בצור בין בזכוכית וכו'. ברייתא פ"ק דחולין (טז:) ומפרש בגמרא שם דהא דשוחטין בקנה היינו דוקא בקנה האגם דכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמים נבדלים ממנו וכתב רבינו ירוחם שהוא הנקרא אישפדניא אבל שאר קנים אין שוחטין בהם לפי שכשדוחקין אותם קיסמין ניתזין ואיכא למיחש דילמא ינקבו הסימנים כך פירש"י וכתב בעל העיטור דלפ"ז בדיעבד נמי פסולה אבל בירושלמי אמרו שהטעם מפני שרוח רעה שורה עליה וכתב בעל העיטור דלפי זה בדיעבד שחיטתו כשרה:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו ובין בצפורן בין בשן יחידי וכו' שם מימרא דרבה בר הונא ודוקא שן יחידי שאם הם שנים שחיטתו פסולה מפני שאין חותכין אלא קורעים מחמת הפגם הנעשה בין שניהם ועוד יתבאר דיני הציפורן והשן בסמוך:
ג סָעִיף א ומ"ש אין שוחטין בקרומית של קנה כבר נתבאר בסמוך:
ד סָעִיף א ומ"ש ולא במגל קציר ולא במגל יד וכו' משנה שם (טו:) השוחט במגל יד ובצור ובקנה שחיטתו כשרה בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והציפורן מפני שהן חונקין ובגמרא שם השוחט דיעבד אין לכתחלה לא במגל יד משום דילמא אתי למעבד באידך גיסא ופירש"י מגל יד. יש לה שתי פיות הא' חלקה כסכין ואחת יש בה פגימות. דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. במקום הפגימות ושמעינן מהא דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחילה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכ"ש הכא דבההיא גיסא גופה פגומה ע"כ. וכ"כ הרא"ש ז"ל שם:
ה סָעִיף א ומ"ש ובי"ט נוהגים היתר לכרוך מטלית על הפגימה וכו' כ"כ הרא"ש שם. וכ"כ המרדכי ורבי' ירוחם וכ"כ הכלבו בשם ר"ף וכתב דאפי' בי"ט לא שרי אלא כשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא הפגימה. אבל מדברי הר"ן נראה שאפילו בשאר ימים דלאו י"ט אי עבד ביה היכירא מותר לשחוט לכתחלה וכן כתב הגהות מיימון בשם סמ"ג וכן בספר התרומה וכ"נ מדברי בעל העיטור והרוקח כתב סכין שהוא פגום לא יקשור בגד עד הפגימה וישחוט באותו סכין שמא יתיר הבגד עכ"ל: ולענין הלכה הספרים המתירים אפילו בחול כדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק:
ו סָעִיף א ומ"ש וסכין שיש בו שתי פיות לא ישחוט בו עד שיבדקנו משני צדדיו כ"כ הרא"ש שם והוא נלמד מדין מגל יד שנתבאר בסמוך:
ז סָעִיף א אין שוחטין בכל דבר המחובר ואפי' שחט בו בדיעבד פסולה בד"א במחובר מעיקרו וכו' בפ"ק דחולין (טז.) מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט. ואהא דתנן השוחט בצור ובקנה שחיטתו כשירה דייק בגמרא דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה לא קשיא כאן בתלוש כאן במחובר דאמר רב כהנא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ורבי חייא מכשיר ואסיקנא דמתני' דקתני השוחט דיעבד אין לכתחלה לא רבי היא וכי תימא קשיא דרבי אדרבי דהא קתני בברייתא רבי פוסל דמשמע דיעבד לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חיברו ומנא תימרא דשאני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו דתניא השוחט במוכני שחיטתו כשירה במחובר לקרקע שחיטתו כשירה נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ שאני בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו שמע מינה ובתר הכי בעי רבא תלש ולבסוף חיברו לענין שחיטה מאי ופירש"י ומההיא דלעיל לא משמע ליה כדמפרש ואזיל ת"ש נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה שאני סכין דלא מבטל ליה ת"ש במחובר לקרקע שחיטתו כשרה דילמא פרושי קא מפרש לה מאי מחובר לקרקע סכין דלא מבטל ליה. וכתב הרא"ש יראה דהא דמכשרי' בצור ובקנה תלוש ולבסוף חיברו היינו דלא בטיל אבל אי בטלו כמחובר מעיקרו דמי והיינו בעיא דרבא ולא איפשטא ואזלינן בה לחומרא אבל רב אלפס לא חילק בתלוש ולבסוף חיברו דמשמע ליה דאין שחיטתו פסולה אלא דומיא דקנה עולה מאליו או אפי' נטוע כיון שהשריש אבל כל שאר תלוש ולבסוף חיברו שחיטתו כשירה ומיהו יש לדקדק מרישא איפכא דדוקא דומיא דסכין דלא מבטיל ליה הוא דאמר שחיטתו כשירה לכן נכון להחמיר עכ"ל. והרשב"א כתב בעיא דרבא בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו ולענין פסק הלכה כיון דאוקימתא דלעיל הוי לישנא דגמרא ופשיטא להו דבריית' דהשוחט במוכני בתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי וסיפא דקתני היה צור יוצא מן הכותל בכותל מערה לא שבקינן מאי דאיפשטא לגמרא ותפסינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא והילכך בין תלוש ולבסוף חיברו ולא בטלו בין בטלו לכתחילה לא ישחוט דנעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה קתני הא לכתחילה לא ישחוט אבל אם שחט אפילו בטלו שחיטתו כשירה עכ"ל. וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. וכן דעת בע"ה וכן נקטינן דהו"ל הרא"ש יחידאה לגבייהו:
ח סָעִיף א ומ"ש רבי' שהרמב"ם מתיר בשן קבוע בלחי אפי' לכתחילה הטעם משום דס"ל דלא מיקרי מחובר אלא כשהוא מחובר לגוף אבל אם אינו מחובר לגוף אע"פ שהוא מחובר ללחי לא מיקרי מחובר דהו"ל לחי כבית יד ונראה דלפ"ז ה"ה לצפורן המחוברת ליד והיד תלושה מן גוף דלא מיקרי מחובר:
ט סָעִיף א ומ"ש רבי' ולא נהירא היינו משום דס"ל דכל שהשן מחובר בלחי אע"פ שהלחי אינו מחובר בגוף מיקרי מחובר ואין זה מוכרח ולא היה כדאי לכתוב עליו ול"נ וכבר תמה מהרי"ן חביב ז"ל על רבי' ע"ז:
י סָעִיף א והא דשרי בתלוש ולבסוף חיברו בדיעבד כגון נעץ סכין בכותל ושחט בה דוקא כשהסכין למעלה והצואר כמטה וכו' בפ"ק דחולין (טז:) אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה אמר רב ענן ל"ש אלא שהסכין למעלה וצואר הבהמה למטה אבל סכין למטה וצואר הבהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד לצדדים קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת ר"פ אמר בעופא דקליל ומשמע דהני תרי אוקמתי לא פליגי אלא ביישוב הבריית' אבל לא בענין דינא וכן משמע מדברי רש"י. ולפיכך פסקו הרי"ף והרא"ש שני האוקמתות וכ"פ הרמב"ם בפ"ב וכן דעת הרשב"א:
יא סָעִיף א ומ"ש ואפי' אם אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה. כן דקדקו התוספות. והרא"ש והרשב"א ז"ל מדקאמר חיישינן שמא ידרוס והל"ל שמא דרס אלא נקט לישנא דלהבא לאשמועי' דאפי' אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה שמא ידרוס פעם אחרת:
יב סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרשב"א ז"ל בת"ה מסתברא שלא בכל עוף התירו אלא בעוף הקל כתרנגולים ולמטה מהם אבל באווזים ולמעלה מהם חוששין להם שאף הם מכבידים כבהמה:
יג סָעִיף א ומ"ש רבינו ונ"ל כיון שאין מחלק בגמרא אלא בין בהמה לעוף דכל עוף שרי וכו' י"ל כיון דטעמא דשרי בעוף מפני שהוא קל ממילא משמע שאם הוא כבד חיישינן שמא ידרוס ולא עוד אלא שאפשר לפרש דהא דקאמר בעופא דקליל פירושו בעוף הקל ולאפוקי עוף הכבד ומ"מ פשט הגמרא כדברי רבינו שלא לחלוק בין עוף לעוף. וכתוב בכלבו דאיכא מ"ד דצואר טלאים דקלילי כשל עוף דמי ומכשרינן בהו בהאי מילתא ע"כ. וזה דבר שאין לו שחר שאם בעוף הכבד כאווזים רצה הרשב"א לאסור כ"ש בטלאים ולדעת רבינו שכל מין עוף שוה להתיר ה"ה שכל מין בהמה שוה לאסור. כתב הרשב"א כיון שהטעם באיסור זה מחשש דרסה לא במחובר לקרקע אמרו בלבד אלא אפי' נעצו בקורה התלושה ה"ה והוא הטעם עכ"ל:
יד סָעִיף א הטבח צריך שיהיה לו סכין מיוחד לשחוט בו כתב מהרי"ן חביב ז"ל הטעם משום דבעינן שלא יחתוך בשר בסכין ששחט בה משום דם שעל פניו עכ"ל. ואינו נראה בעיני דא"כ הכי הל"ל סכין ששחט בה לא יחתוך בה בשר אבל מיוחד למה לי. ונראה שטעמו מדאמר רב יהודה בריש חולין (ח:) הטבח צריך ג' סכינים א' ששוחט בה וא' שמחתך בה בשר וא' שמחתך בה חלבים. ופרש"י א' ששוחט בה ולא יחתוך בה ד"א שלא תפגום ומתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה. וגם התו' כתבו אהא דפריך ולתקון ליה חדא ולחתוך בה בשר והדר לחתוך בה חלבים על הסכין ששחט בה לא פריך שישחוט והדר יחתוך דסכין ששוחטין בה רגילים לשמרה שלא תתקלקל ולענין שבת נמי אמרינן דכיתד של מחרישה דמי וכ"כ הרשב"א בת"ה וז"ל תמיהה לי סכין מיוחד לשחיטה למה דהא צריך הוא בדיקה קודם שחיטה ואפי' חתך בו בשר ונפגם בשעה שהוא בא לשחוט הרי הוא בודק ולכשימצא יתקן ומסתברא לי להיכא שבדק לאחר שחיטה והצניעו שא"צ בדיקה כשיחזור וישחוט דסמך על בדיקתו דלאחר שחיטה של אמש ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשירה דהעמיד סכין על חזקתו והלכך כל שאינו מיוחד לכך פעמים שיחתוך בה בשר ואישתלי ושחיט וסמך אבדיקה ראשונה ואסור עכ"ל:
א סָעִיף א בכל דבר התלוש שוחטין משנה פ"ק דחולין (דף טו) בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין ואסיק רבא (בדף יז) דהכי קתני בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה והכי תני בברייתא ומ"ש בכל דבר התלוש שוחטין אתא לאפוקי מהא דתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר דההיא רבי חייא היא ולית הלכתא כוותיה אלא כרבי דאין שוחטין לכתחלה אלא בתלוש ומ"ש בין בסכין בין בצור הוא לשון הרמב"ם בפ"א ולאורויי דלכתחלה ישחוט בסכין דהוא כלי מתכות כדכתיב ויקח את המאכלת דמדלא כתיב המחתך דרשינן כלי בקדשים כדכתבו התוס' (דף טז) בד"ה מניין וכיון דכלי מעכב בקדשים א"כ בחולין אע"ג דאינו מעכב מ"מ לכתחלה של מתכת שהוא כלי הוא קודם לדבר אחר ולכן נקט בין בסכין בין בצור לאורויי דסכין קודם לצור וצור לזכוכית וזכוכית לקנה כסדר שנשנו בברייתא:
ב סָעִיף א ומ"ש בין בקנה הגדל באגם שם (דף טז) מותבינן אהדדי ברייתא דתני בכל שוחטין בין בקרומית של קנה וברייתא דתני ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה וכו' וא"ר פפא בסימונא דאגמא ופי' רש"י עשב הגדל באגמי מים וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קסמין נבדלים הימנו אבל שאר קנים כשדוחקין אותם קסמים נתזין ואיכא למיחש דילמא ינקבו הסימנים ע"כ וכתב ב"י בשם ב"ה דלפ"ז בדיעבד נמי פסולה אבל בירושלמי אמרו שהטעם הוא מפני שרוח רעה שורה עליה לפ"ז בדיעבד שחיטתו כשרה עכ"ל ולפע"ד דתלמודא דידן פליג אדירושלמי שהרי אמרו לשם רב פפא מחתך בה קרבי דגים דזיגי פירש"י צלולים ואם יכנס בהם קיסם נראה. רבה בר רב הונא מחתך בה עופא דרכיך פירש"י וא"צ לדחקה בחתיכתו ואין קסמין נבדלין עכ"ל ואם היה בה חששא דרוח רעה היאך חתכו בה קרבי דגים ועופות מיהו אפשר לומר דדוקא בשחיטה דבית השחיטה רותח איכא למיחש לרוח רעה ואינהו קרבי דגים ועופות דצונן חתכו בה דליכא רוח רעה בצונן אבל מה שכתב לטעמא דקסמין נבדלין אף בדיעבד אסור לא ידעתי למה שהרי צריך הוא לבדקו אחר השחיטה ואם נמצא יפה א"כ לא היו הקסמין נבדלין ממנו וכך מבואר בדברי ה"ר ירוחם שכתב אבל שאר קנים לא ישחוט בהן לכתחלה כי נבדלין ממנו קסמים עכ"ל אלמא דבדיעבד שרי וכן עיקר:
ג סָעִיף א ומ"ש ובין בצפורן תלושה ובין בשן יחידי שם (דף יח) אמר רבה בר רב הונא שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה והאנן תנן חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והציפורן מפני שהן חונקין שן אשן לא קשיא הא בחדא הא בתרתי צפורן אצפורן ל"ק הא בתלוש הא במחובר ופרש"י שן תלושה שנתלש הלחי מן האדם או מן הבהמה לאפוקי מחובר דבעלי חיים ובתרתי אפי' תלושות מן החי וקבועות בלחי הוו כסכין פגומה שיש הפרש בין זו לזו אבל בחדא כשרה ואע"ג דאין בה רוחב הא קי"ל היכא דמוליך ומביא אפי' סכין כל שהוא כשרה וז"ש רבינו ובין בצפורן תלושה כלומר דאינו מחובר לבעלי חיים אע"ג דמחובר ליד ובין בשן יחידי כלומר בשן המחובר ללחי והוא יחידי והלחי תלוש מב"ח ואיכא למידק דאע"פ דצפורן אצפורן ליכא לתרץ הא בחדא הא בתרתי מ"מ שן אשן איכא לתרץ נמי הא בתלושה הא במחוברת כבר פירשו התוס' כיון דבמתניתין תני והשינים דמשמע תרי משום הכי מוקי לה בתלושין ופסולים מפני שהם חונקים וכתב רש"י במשנה (ד' טו) דהאי חונקין לא קאי אצפורן דטעמא דצפורן משום מחובר אלא קאי אשארא:
ד סָעִיף א ולא במגל קציר וכו' משנה ואוקמתא דגמרא לשם (סוף ד' טו). ומ"ש הלכך סכין שיש לו פגימה וכו' כך פי' רש"י שם ורצונו לומר אפילו אוחז הפגימה בידו בשעה ששוחט א"נ כרך מטלית אסור דילמא עביד בלא אחיזה ובלא מטלית וכ"כ במרדכי ספ"ק דחולין וכתב עוד ומיהו בדיעבד כשרה ולא דמי למגל קציר דפסול דיעבד אפי' לא שחט רק דרך הליכתה (כדא"ר יוחנן בדף יח) משום גזירה דהולכה אטו הובאה התם שאני דאי אפשר שלא ישחוט על הפגימות אבל היכא דליכא אלא חדא פגימה ליכא למיחש כולי האי עכ"ל ומשמע לי מדבריו דאפי' לא אחז הפגימה בידו שרי דיעבד אם אומר ברי לי שלא נגעתי לפגימה ולא דמי לנעץ סכין בכותל וצואר בהמה למעלה דאפי' אומר ברי לי שלא דרסתי דפסולה דהתם בקושי יכול ליזהר שלא ידרוס הלכך גזרינן שמא ידרוס פעם אחרת אבל הכא שפיר יכול לשחוט חוץ לפגימה לא גזרינן ליאסר דיעבד ושרי אפי' לא אחז הפגימה בידו ודלא כשלטי הגבורים דלא התיר אלא באוחז הפגימה בידו וכן כראה מדברי הרב בהגהות ש"ע שהתיר דיעבד אפי' לא כרך מטלית על הפגימה ור"ל דג"כ לא אחז הפגימה וק"ל:
ה סָעִיף א ומ"ש ובי"ט נוהגין היתר וכו' פסק ב"י דבחול נמי בשעת הדחק מותר לשחוט לכתחילה אם כורך מטלית מיהו כתב סמ"ק דוקא שנשאר שיעור שחיטה בלא פגימה: וכתב מהרש"ל בספר ים ש"ש פרק השוחט סימן ל"ד סכין שיש לה עוקץ חד בראשה אין שוחטין בה שלא יעבור הסכין ויעשה חלדה ומ"מ בשעת הדחק כגון שהוא בדרך נוהגים לתחוב ראש העוקץ בקיסם שלא יעשה חלדה ואין זה דומה לקשירת מטלית שאין נוהגין בו היתר כי אם בי"ט ומשום שמחת י"ט דשאני הכא שאין זה מצוי להאריך כל אורך הסכין עד שיעשה חלדה עכ"ל מבואר מדבריו דלא התיר לכרוך מטלית אפי' בשעת הדחק כגון בדרך כשאי אפשר לתקן הפגימה ואין נראה כלל לחלק בין לתחוב ראש העוקץ בקיסם ובין לכרוך מטלית אלא אידי ואידי שרי לכתחילה בשעת הדחק כמו שפסק ב"י וכן פסק הרב בהגהת ש"ע והכי נקטינן ועיין בדין עוקץ במ"ש בסי' ח' בס"ד: וכתב הר"ן דלמגל יד לא מהני היכירא דכיון שצורתו כך אתי למטעי וע"ש וסכין שיש לו ב' פיות וכו' כ"כ הרא"ש לשם ולמדו מדין מגל יד:
ו סָעִיף א אין שוחטין בכל דבר המחובר וכו' שם (דף טז) יתיב רבי וקאמר מניין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת וע"ש בתוס' בד"ה מניין במ"ש בשם ר"ת:
ז סָעִיף א ומ"ש ואפי' בדיעבד פסולה שם (דף טו) אמר רב כהנא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ורבי חייא מכשיר והלכה כרבי לגבי רבי חייא תלמידו והכי מוכח נמי בגמרא:
ח סָעִיף א ומ"ש בד"א במחובר מעיקרו וכו' שם מסקנא דגמרא אליבא דרבי דמחובר מעיקרו פסול מדאורייתא כדילפינן מקרא דבעי תלוש אפי' בחולין וכדפי' ר"ת בתוספות ובתלוש ולבסוף חברו אסור לכתחלה דגזרו ביה משום מחובר מעיקרו ובדיעבד מודה רבי דשרי אלא דפליגי בהא דאלפסי מתיר אפי' בטליה ולהרא"ש פסול אפי' דיעבד אם בטליה וכתב מהרש"ל דהכי עיקר ודלא כמו שפסק בש"ע להקל כאלפסי עמ"ש בפרק השוחט סי' ל"ד וכ"כ ה"ר ירוחם שרוב הפוסקים חילקו בין ביטלו ללא ביטלו כהרא"ש ולכן המחמיר תבא עליו ברכה:
ט סָעִיף א מ"ש כגון צפורן מחוברת ושן מחוברת בלחי בב"ח האי בבעלי חיים קאי נמי אצפורן דאם אינו מחובר בב"ח אלא קבעוה בדבר אחר אינו פסול דיעבד דהוי כמו בית יד שלו מיהו אינו כשר לכתחילה לדעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך ויש להקשות מ"ש דין שחיטה מדין גט דפסול ג"כ בכתבו במחובר כדתנן פרק ב' דגיטין וכשר בכתבו על קרן הפרה ונותן לה הפרה וכו' כדאיתא התם וי"ל דהתם ילפינן מדכתיב וכתב ונתן יצא מחובר שהוא מחוסר קציצה וכשנותן לה הפרה אינו מחוסר קציצה אבל הכא כתיב ויקח ללמד שהדבר ששוחט בו יהא תלוש בעינן שיקחנו בידו וישחוט בו ובצפורן שן קבוע בבעלי חיים איננו לוקח בידו כששוחט בו:
י סָעִיף א ומ"ש והרמב"ם מתיר בשן קבוע בלחי אפי' לכתחלה ולא נהירא איכא לתמוה אהאי ולא נהירא הלא גם רש"י פי' כך כמו שהבאתי לשונו בסמוך סעיף ד' וכ"כ כל המחברים ונראה ודאי דרבינו משמע ליה מלישנא דרבה בר רב הונא דקאמר שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה דוקא צפורן תלושה מן האצבע ושן תלושה מן הלחי דאל"כ הכי הו"ל למימר לחי תלושה ויד תלושה מותר לשחוט בצפורן ובשן שבהן לכתחלה ומה שפירש"י לאפוקי מחוברת דבעלי חיים אינו אלא לומר דלא פסול אפי' דיעבד מדאורייתא אלא במחובר בב"ח אבל מחובר ביד תלושה או בלחי תלושה כשירה דיעבד מיהו לכתחילה לא ישחוט בה זו היא דעת רבינו אבל הכל תפסו עליו בזה והלכך נקטינן דשוחטין לכתחילה בשן הקבוע בלחי וצפורן הקבוע ביד וכן פסק בש"ע:
יא סָעִיף א והא דשרי תלוש וכו' (שם ד' טז) תניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה א"ר ענן אמר שמואל ל"ש אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וכו' א"ר זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת ר"פ אמר בעופא דקליל ופרש"י והתוספות ובהמה דקתני לאו דוקא:
יב סָעִיף א ומ"ש ואפילו אמר ברי לי וכו' כ"כ שם התוס' בד"ה אמר שמואל ומ"ש בשם הרשב"א דקדק כן מדאמר בעופא דקליל משמע דוקא כשהוא קטן כתרנגולים ולמטה מהן שהן קלין ולא גדול שהוא כבד וב"י כתב בשם הכל בו דאיכא מ"ד דצואר טלאים כשל עוף דמי ונ"ל דטעמא משום דבברייתא נקט בהמה אלמא דמיירי בטלאים קלים דדמיין לעופא דקליל לאפוקי אמרי רברבי ולרוב פוסקים איכא למימר דבהמה לאו דוקא כמו שפי' רש"י והתוס' אי נמי דגרסי סכין למעלה וצואר למטה ולא גרסי בה בהמה וכמ"ש הר"ן דאיכא נסחי הכי ולא שרי אלא בעופא ואין חלוק בין עוף לעוף אבל בהמה כלל לא אפילו טלאים הרכים והכי נקטינן:
יג סָעִיף א הטבח צריך שיהיה לו סכין מיוחד לשחוט בו בפ"ק דחולין (סוף דף ח) א"ר יהודה אמר רב הטבח צריך ג' סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים ופרש"י אחת ששוחט בה ולא יחתוך בה דבר אחר שלא תפגום ותתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה עכ"ל וז"ל הרשב"א בת"ה הארוך שער שני תמיהה לי סכין מיוחד לשחיטה למה דהא צריך הוא בדיקה קודם שחיטה ואם ימצאנו פגום לאחר שיחתוך בה דבר אחר יתקן ומסתברא דנ"מ להיכא דבדק לאחר שחיטה והצניעו שא"צ בדיקה כשיחזור וישחוט דסומך על בדיקתו של אמש ואם שחט ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמד סכין על חזקתו והלכך כל שאינו מיוחד לכך פעמים שיחתוך בו בשר ואינו חושש לו משום פגימה ופעמים שישבור עצמות שבבשר ולאו אדעתיה ומשתלי ושחיט וסמך אבדיקה ראשונה ואסור עכ"ל אבל הר"ן הקשה קושיא זו דהקשה הרשב"א ונשמע מדבריו שדחה יישובו של הרשב"א והוא דס"ל דאפי' הצניעו לאחר הבדיקה ולא חתך בה כלום צריך לחזור ולבדקו כשיחזור וישחוט שהרי הסכין עשוי לפגום מעצמו ולכך כתב דה"ט דבעינן סכין מיוחד לשחיטה שלא יחתוך בה בשר משום דם שעל פניו ע"כ: והב"י הקשה על פירוש זה דא"כ הכי הל"ל סכין ששחט בה לא יחתוך בה בשר אבל מיוחד למה לי עכ"ל ולא קשה מידי דאם אמר לא יחתוך בה בשר הוה משמע אבל חלבים שרי לחתוך בה וזה ג"כ אסור כשיחזור וישחוט בה נבלע החלב שע"פ הסכין בדפני בית השחיטה שהוא רותח ולה"ק מיוחד שלא יחתוך בה לא בשר ולא חלבים אלא ישחוט בה לבד ונראה דנ"מ בין הפירושים דלפי' הר"ן אם ידיח הדם שעל פניו מותר לחתוך בה בשר צונן וכך נוטה דעת התוס' שאין איסור לחתוך בו בשר אלא שרגילין לשומרו שלא יתקלקל ע"ש בד"ה וליתקן חדא אבל לפי' רש"י והרשב"א אסור לחתוך בה בשר אפי' ידיח את הדם. והכי נהוג כפרש"י והרשב"א דאסור לחתוך בה לכתחילה שום דבר מיהו ג"כ אסור לשחוט בה לכתחלה אע"פ שבדקו והצניעו אלא צריך לבדוק קודם שישחוט בה כמו שיתבאר בסימן י"ח בס"ד דחוששין לחומרא שמא נפגם מעצמו וע' במ"ש בסימן עשירי:
א סָעִיף א ובמרדכי ספ"ק דחולין ובדיעבד אף בחול כשר רק שעושה היכר במקום הפגימות או אוחז הפגימות בידו או שאמר ברי לי שלא שחטתי במקום הפגימות אבל לכתחלה אסור בחול אפי' ע"י היכר שעשה במקום הפגימות הואיל ויכול להשחיזו משא"כ בי"ט וכ"ה בכלבו ספ"ק דחולין ?וכ?מ"ו וכ"ה דעת הרוקח וכ"פ מהרי"ו בשחיטות שחיבר ודלא כדברי הר"ן פ"ק דחולין ע"ב ד' תרע"ז וה"ה דמתירין אף לכתחלה אם כרך הפגימה במטלית:
ב סָעִיף א כ' בכל בו ובאשיר"י דאסור לעשות שום דבר עם סכין של שחיטה שמא יפגמנו וישחוט בו אח"כ בלא בדיקה בחזקת בדוק וכ"כ רש"י בגמרא וכ"ה בהג"א כפ"ק דחולין וכתב הגהת אלפסי פ"ק דחולין דמכאן יש ללמוד דמי שיש לו סכין מיוחד לשחיטה יכול לשחוט עמו בלא בדיקה עכ"ל אמנם לקמן סי' י"ח משמע דאסור לכתחלה וכן נ"ל מדברי רשב"א שכתב ב"י:
א סָעִיף א בקנה הגדל באגם ברייתא הוא בפ"ק דחולין דף ט"ו ע"ב ושם לא כתוב בקנה אלא בקרומית של קנה ז"ל שם בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה כו' ושם ד' ט"ז ע"ב מקשה מהאי ברייתא אמאי דאמר רב יצחק אין שוחטין בקרומית של קנה כו' ומשני הא דקתני שוחטין בה מיירי "בסימוני דאגמא ופירש"י עשב הגדל באגמי מים דכשהיא יבישה היא חדודה וחותך ואין קסמים נבדלין ממנו משא"כ שאר קרומים דאסורין משום שכשדוחקין אותן קסמים ניתזין מהן ואיכא למיחש שמא ינקבו הסימנים ורבינו שכתב בין בקנה ר"ל בקרומית של קנה דבקנה א"א לשחוט וכן צריכין לפרש לשון המשנה שם דף ט"ו ע"ב דקתני השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשירה ופריך שם ע"ז מדקתני "שחיטתו כשירה משמע דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו בכל שוחטין כו' בין בקרומית של קנה (וכנ"ל) לא קשיא כו' ע"ש הרי דפריך אמשנה דקתני ובקנה מברייתא דקתני קרומית של קנה ש"מ דהיא היא. ושם בתוס' כתבו דה"מ לתרץ דברייתא דקתני דשוחטין בקרומית של קנה לכתחילה מיירי בקנה הגדל באגמים כדמשני הגמרא לקמן כו' ע"ש:
ב סָעִיף א ובין בשן יחידי פי' לאפוקי שנים שהם קורעין בפגם שביניהם:
ג סָעִיף א ובלבד שיהא פיו חד ובדוק מפגימות קצת קשה הא בסכין פסק לקמן ס"ס י"ח דא"צ שיהא פיו חד רק שיהא חלק מפגימות מיהו כתבתי שם דהיינו דוקא בעוף או ששחט שני הסימנים בפעם אחת והכא איירי בכל עניין וקמ"ל דדינו כסכין וק"ל:
ד סָעִיף א ולא במגל כו' ה"ג ולא במגל קציר והוא כלי שכל פגימותיו נוטות לצד אחד והם כפופים ולא במגל יד והוא כלי כו' ולשון רש"י ד' ט"ו ע"ב "נוטים לצד אחד בשיפוע ומ"ש והם כפופות לכאורה היה נלע"ד דר"ל דהמגל קציר בעצמו הוא כפוף ומ"ש "והם ר"ל כל מגלי קציר דעלמא:
ה סָעִיף א ואם שחט כו' פי' בצד הסכין שחיטתו כשירה:
ו סָעִיף א אין שוחטין בכל דבר המחובר הטעם הוא משום שנא' ויקח את המאכלת לשחוט (דבר הניקח מיד ליד והיינו תלוש דוקא עכ"ה):
ז סָעִיף א ושן מחוברת בלחי בבעלי חיים. נראה דלהכי כתב בבעלי חיים דבב"ח אסור אפילו בדיעבד (אבל א"ל דנקט ב"ח ר"ל בהמות או חיות לאפוקי לחי בני אדם. שאין שכיח להיות לו לחי בני אדם עכ"ה) משא"כ כשקבוע בלחי והוא תלוש דאז מותר אפילו לדעת הטור בדיעבד ולא פליג על הרמב"ם בסמוך כ"א בלכתחילה ובזה מיושב קצת (ר"ל קושיא שהקשה מהר"ן על הטור עכ"ה) מ"ש בסמוך ע"ד הרמב"ם ולא נהירא דמאחר שאין מוכרח מהגמרא להתיר מנ"ל להתיר אפי' לכתחלה ועמ"ש בסמוך:
ח סָעִיף א ובלבד שלא יהא נשרש בארץ אחר שבטלו נראה דאורחא דמילתא נקט דאם לא בטלו שם כבר לא היה נשרש אבל ה"ה אם אירע שנשרש ואחר כך בטלו:
ט סָעִיף א כגון קנה שנטעו פי' שהוא נשרש ב"י:
י סָעִיף א ולדעת א"א הרא"ש כל תלוש ולבסוף חברו שבטלו פסול כו' הטעם דה"ל איבעיא דלא איפשיטא ואולינן ביה לחומרא ועד"ר:
יא סָעִיף א והרסב"ם מתיר בשן קבוע בלחי טעמו שלא נקרא מחובר הואיל והלחי תלושה וה"ה באצבע המחובר ליד כשהיד תלושה מהגוף דהוי הלחי והיד כבית יד לסכין:
יב סָעִיף א ולא נהירא. מהרי"ן חביב תמה עליו שאינו כדאי לכתוב ול"נ שאינו מוכרח לומר שזה מקרי מחובר ב"י ולפי מ"ש בסמוך דקאי אדיעבד א"ש:
יג סָעִיף א והא דתלוש ולבסוף חברו כו' עד"ר:
יד סָעִיף א ואפי' אם אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה הטעם דחיישינן שמא ידרוס פעם אחרת אשיר"י:
טו סָעִיף א וה"מ בבהמה אבל בעוף דקל כשר כצ"ל וכן הוא ל' הגמרא:
טז סָעִיף א ונ"ל כיון שאינו מחלק בגמרא אלא בין בהמה לעוף כו' ז"ל ב"י י"ל כיון דטעמא בעוף דשרי מפני שהוא קל ממינא שאם הוא כבד חיישינן שמא ידרוס ולא עוד אלא שנוכל לפרש הא דקאמר בעופות דקליל פי' עוף הקל ולאפוקי עוף הכבד ומ"מ פשט הגמרא כדברי רבינו שלא לחלוק בין עוף לעוף עד כאן לשונו:
יז סָעִיף א הטבח צריך שיהיה לו סכין מיוחד לשחוט. פי' שלא יחתוך בו דבר אחר שמא תפגום ותתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה ויאבד הסכין אח"כ והוא יסמוך אדין סכין בדוק ונאבד דמכשרינן לקמן סימן י"ט רש"י בריש חולין אבל אין לפרש הטעם שמא יחתוך בו בשר רותח ויאכל דא"כ למה לו סכין מיוחד יזהירנו שלא יחתוך בו בשר וכן דוחה ב"י האי טעמא:
א סָעִיף א ולדעת א"א הרא"ש ז"ל כל תלוש ולבסוף חברו שבטלו פסול אפי' בדיעבד. בפ"ק דחולין דט"ז גרסי' אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז דהוי כתלוש [פירוש לענין אלהיהם על ההרים ולא על ההרים אלהיהם דאמר מר כו' ולענין הכשר זרעים כו' תנאי הוא דתניא כו' עד בעי רבא לענין שחיטה מהו כו' וקאמר שם בגמ' ת"ש כו' ובעי לפשוט מינייהו דתלוש ולבסוף חברו ובטלו דהוי לתלוש ודחי לה שם בגמרא וס"ל להרי"ף והרמב"ם בפשיטות האבעיא דמחשב כתלוש משום דסתמא דגמרא דלפני זה משמע דס"ל כדעת הפשטן. והרא"ש ס"ל כיון דלא איפשיטא האבעיא אזלינן בה לחומרא ואסור לשחוט בה. ודע דלקמן סי' קמ"ה כ' רבי' סתם לענין ע"ז דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש והיינו כפשיטותו דרבא בגמ' דאמר בהדיא דלא מיבעיא ליה בע"ז ונ"ל הטעם דלא מבעיא ליה בע"ז ולענין שחיטה מבעיא ליה משום דלענין אליל הוי זה שהוא כתלוש חומרא משא"כ לענין שחיטה הוי ליה קולא ומה"ט נמי נראה דסתם רבינו לקמן ר"ס שס"ד וכתב לענין קבר בנין דאסור בהנאה ובקרקע עולם דמותר בהנאה וכתב שהעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר אסור בהנאה דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש עכ"ל משום דהוי נמי לחומרא ומה"ט נמי נראה דכתב רבינו בח"מ סימן צ"ה ס"ז בשם העיטור דתלוש ולבסוף חיברו כגין כותל בנין וצינור שקבעו כו' דקי"ל כחכמים דכל המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי עכ"ל דשם נמי הוי חומרא דלהוי עליה דין חיוב שומרים לענין שבועה. אע"ג דהיה נ"ל לחלק בטעם אחר בין ע"ז לשחיטה אבל טעם שכתבתי הוא טעם כולל גם לאידך דינים שכתבתי וק"ל. אלא שצ"ע דבת"ה סי' פ"ט כתב מהרא"י אשאלה אי הוי תלוש ולבסוף חברו כגון קורות הבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית פסולים או לא וכתב ז"ל יראה דכשר הוא וכן מוכיחים ההלכות פ"ק דסוכה ד' ט"ו גבי מפקפק או נוטל א' מבנתיים דלא פסיל מחובר כה"ג אלא במחובר מעיקרו או נטוע ולבסוף השריש אע"ג דלענין שחיטה כתב אשר"י דדינו כמחובר משום דאיבעיא הוא בפ"ק דחולין ולא איפשיטא ליה י"ל כיון דלענין אליל הוי כתלוש וכן לענין הכשר זרעים לחד תנא לענין סוכה נמי הוי כתלוש עכ"ל ת"ה שם. והשתא מאי מייתי ראיה מע"ז דהוי כתלוש דשאני התם דהוי לחומרא משא"כ לענין סוכה דהוי קולא אי נחשבינהו לתלוש וא"כ יש לדמותו לשחיטה ולכל הנ"ל דאזלינן בהו לחומרא. וצ"ל דעיקר טעמו דת"ה דכ' שיראה לו להכשיר לא מכח ההוא דע"ז אמר כן אלא מכח ההלכות שבפ"ק דסוכה כמ"ש שם בריש דבריו וכנ"ל ור"ל דשם ד' ט"ו אינו מזכיר בפיסולה אלא איסור תקרה ולא הזכיר דהוי איסורו משום מחובר אלא כדי שלא תקשה הא מצינו דהרא"ש פסלה בשחיטה והחשיבו כמחובר ע"ז כתב הלא מצינו נמי דמחשב כתלוש לענין ע"ז והכשר זרעים לחד תנא וכיון דההלכות מוכיחות דגם זה מותר לא נחמיר נגד ההלכות. גם י"ל דס"ל דאף באליל אסור אכן בנדון כזה דקורות המחוברים וביניהם סכך כשר. כשר טפי משום דנתבטלו הקורות ביני סכך הכשר וע"ז היה ג"כ תשובתו דמהרא"י והיותר נראה דהכי הצעת תשובת ת"ה הנ"ל כיון דבהלכות מוכח דדינו כתלוש מ"ה נראה לו דכשר הוא ולא קי"ל כהרא"ש דכתב לענין שחיטה דדינו כמחובר כיון דשם באותו שמעתא קאמר רבא גופא בפשיטות דהוי כתלוש לענין אליל והכשר זרעים מ"ה גם בשחיטה דאיבעיא ליה לרבא ניזל לקולא וכדעת שאר כל הפוסקים דפוסקים גם בשחיטה לקולא כדעת הפשטן וכנ"ל ולפ"ז אפי' אם לא היה יטול סכך פסול ביניהם אין דין פסול בקורות המחוברים כל דלית בהו משום פסול תקרה וק"ל:
ב סָעִיף א והא דשרו תלוש ולבסוף חברו כו' דוקא שהצואר למטה והסכין למעלה כו' הל' אינו מדוקדק דלא ה"ל למתלי דין זה בדין תלוש ולבסוף חברו כיון שהטעם הוא משום חשש דרסה א"כ אפילו הסכין נעוץ בקורה התלושה לגמרי או שאוחז אדם סכין בידו והעביר הצואר בהמה עליה ג"כ אסור וכ"כ ב"י בהדיא בשם הרשב"א על ל' הגמרא דפ"ק דחולין וז"ל אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בו שחיטתו כשרה א"ר ענן ל"ש אלא שהסכין למעלה כו' והנה הגמרא שאמרה כותל ל"ד נקט כותל (וכ"כ רמ"א בש"ע וז"ל או בדבר תלוש עכ"ה) אלא תפס חד מדרך נעיצת הסכין כשהיא תלויה באויר ורבינו קאי ג"כ אגמרא ובא להשמיענו דבכה"ג כשהיא נעוצה בכותל אע"ג דאין בו איסור מחובר מ"מ לפעמים אסור משום דרסה ומ"מ הלשון אינו מדוקדק. ונלע"ד ליישב ולומר דכוונת רבינו לתפוס לשון הגמרא ולפרשה והכי הצעת דבריו הא דמשמע בגמרא דאפילו נעץ סכין בכותל ושחט בו מותר כיון דמ"מ תלוש ולבסוף חיברו הוא כוונת הגמרא דוקא כשהסכין למעלה אבל סכין למטה אסור מטעם דרסה והוצרך לכתוב דינו אלשון הגמרא משום דמצינו תלוש ולבסוף חברו שמותר לעולם כגון קנה הנעוץ בארץ ושוחט בו מן הצד דלא שייך ביה צואר למעלה וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.