א כמה שיעור שחיטה בבהמה לכתחלה צריך לשחוט שני הסימנים ובעוף לדעת רב אלפס אפי' לכתחילה די בסימן אחד בין בקנה בין בושט והרמב"ם כתב שגם בעוף צריך לכתחילה שנים ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל שחט רוב של כל אחד וא' בבהמה ורוב אחד בעוף אחד קנה וא' ושט שחיטתו כשרה ובלבד שיהא רוב הנראה לעינים בשיעור ולא ברוב שאינו משוער אלא במחשבת הלב דמחצה על מחצה אינו כרוב אבל כשהוא רוב הנראה לעינים אפי' כחוט השערה כשרה ואם שחט בבהמה האחד כולו והשני חציו או בעוף כל אחד חציו פסול לא שחט רובו של הסימן במקום אחד כגון שהתחיל לשחוט ונתהפך הסימן וגמרה שם ובין שניהם רוב כשרה בין בקנה בין בושט לא מיבעיא אם ב' החתכים שוים בהיקף אחד אלא אפי' אם האחד לצד הראש והשני לצד מטה כשר בין אם אדם אחד שחט כך בב' או בג' מקומות בין ששחטו ב' בשני סכינים אבל אם הכל בצד אחד כגון שלאחר שהתחיל לשחוט מעט הניח זה המקום ושחט למטה או למעלה ממנו באותו צד צריך שיהא הרוב במקום אחד ומיהו כשיש רוב אפילו במקום השני כשר אף על פי שאין השחיטה מפורעת. שחיטה העשוי' באלכסון כקולמוס או כשיני המסרק כשרה היה חצי הקנה חתוך ושחט בו והשלימו לרוב כשר ואין חילוק אם חצי החתוך למעלה ושחט בו והשלימו לרוב בין אם היה נקוב באמצעיתו ושחט למעלה כנגד הנקב ופגע בנקב והנקב משלימו לרוב:
א סָעִיף א כמה שיעור שחיטה בבהמה לכתחלה צריך לשחוט ב' הסימנים וכו' בר"פ [ב'] דחולין (כז.) תנן השוחט אחד בעוף וב' בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל אבע"א אאחד בעוף ואב"א ארובו של אחד כמוהו וכתב הרא"ש מסתברא כיון דאיכא תרי שינויי עבדינן לחומרא דלכתחלה צריך לשחוט ב' סימנים אף בעוף והרי"ף כתב ורובו של אחד כמוהו דווקא בדיעבד אבל לכתחלה מיבעי ליה למישחטיה כוליה סימן משמע דס"ל כלישנא בתרא ולקולא משום דהני תרי לישני פליגי במדרבנן דמדאורייתא בסימן א' סגי ואזלינן לקולא בשל סופרים עכ"ל. ובנוסחת הרי"ף שבידינו כתוב אבל לכתחלה מיבעי ליה למישחט כולי סימנים ואין דיקדוקו של הרא"ש בדברי הרי"ף ממה שהיה כתוב בנוסחתו ' מיבעיא ליה למישחטיה כוליה סימן בלשון יחיד דהא איכא למימר משום דמתניתין נקט לשון יחיד ורובו של אחד כמוהו נקט נמי הרי"ף לשון יחיד אבל דקדוקו הוא ממה שלא כתב א' בעוף דוקא בדיעבד אבל לכתחלה מיבעי ליה למישחט תרי סימנים וכתב שינוייא בתרא. ודעת בעל העיטור כדעת הרי"ף. ובפ"ק דחולין (כא:) גבי אי מה להלן מולק ואין מבדיל בסימן א' כתב רש"י וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה אבל אסימן ב' אפי' מצוה לכתחילה ליכא וכתב המרדכי שכן דעת רבי ברוך ודעת הרשב"א בת"ה כדעת הרמב"ם והרא"ש והוא הנכון:
ב סָעִיף א שחט רובו של כל א' וא' בבהמה ורוב א' בעוף וכו' שחיטתו כשרה שם במשנה:
ג סָעִיף א ומ"ש א' קנה וא' ושט מסקנת הגמר' שם (כח.) ומ"ש בכלבו שיש פוסקים דדוקא ושט ולא קנה תמהני היאך אפשר שנמצא מי שפסק כן דהא בגמרא אותיבנא למ"ד הכי ואסיקנא כמ"ד א' קנה וא' ושט:
ד סָעִיף א ומ"ש רבינו ובלבד שיהא רוב הנראה לעינים ברפ"ב דחולין (כח:) איתמר מחצה על מחצה כרוב דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה לא תשייר רובא ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה שחוט רובא ואקשינן עליה דרב ואסיקנא דכ"ע לגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב ואינו כשרה עד דאיכא רוב הנראה לעינים וכתב הרשב"א בת"ה פי' המשוער ונמצא יותר החלק הנשחט על המשויר אפילו כחוט השערה ולא רוב הניכר קאמר וכאותה שאמרו בברכות (מח:) רובא דמינכרא בעינן דהתם אמרו רובא דמינכר והכא אמרו רוב הנראה לעינים ולפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב שאע"פ שאין נראה לעינים אלא רואין אותו במראית הלב כאילו הוא רוב אמרו כאן לא רוב הנראה ללב כאילו הוא אלא רוב ממש המשוער הנראה לעינים והכי תנינן בת"כ להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אצ"ל בין פרה לחמור והלא מפורשים הם אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו כמה בין רובו לחציו כמלא השערה עכ"ל וז"ל בת"ה הקצר באי זה רוב אמרו ברוב שנראה לעינים בשיעור ולא רוב שאינו משוער אלא במחשבת הלב שאין מחצה על מחצה כרוב אבל אם היה שחוט יותר מחציו ואפי' כחוט השערה שחיטתו כשירה וכ"כ הר"ן בר"פ השוחט וכן יש לדקדק מדברי רש"י וכך הם דברי רבינו:
ה סָעִיף א ואם שחט בבהמה הא' כולו והשני חציו או בעוף כל אחד חציו פסול ר"פ השוחט (חולין כ"ז.) תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ובברייתא (כח.) בגמרא שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואצ"ל בבהמה ופרש"י שני חצאי סימנין פסול דכמו דלא עביד מידי דמי דזיל הכא ליכא שיעור וזיל הכא ליכא שיעורא:
ו סָעִיף א לא שחט רובו של הסימן במקום אחד שהתחיל לשחוט ונתהפך הסימן וגמרה שם כו' שם (ל.) א"ר יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות כשרה ושמואל אמר בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכתבו התוס' והרא"ש והר"ן פירש רב אחאי ב' וג' מקומות כגון שכל אותן מקומות בהיקף של סימן כגון שחתך סביב סביב כאן מעט וכאן מעט בטבעת אחת בקנה וכיוצא בו בושט ובין הכל יש רוב ועוד פירש רב אחאי שאפי' חתך מיעוט הקנה למעלה לצד העור וחזר ושחט מיעוטו לצד אחר זה שלא כנגד זה כשרה כיון דבין הכל יש רוב וכתב הרא"ש דכן מסתבר דחיות הסימן יוצא בחתיכת רובו ויש כאן רוב בצירוף:
ז סָעִיף א ומ"ש בין אם אדם אחד שחט כך בשנים או בג' מקומות בין ששחטו שנים בשני סכינים שם ההוא תורא דאשתחיט בב' וג' מקומות על רבי יצחק שקל משופרי שופרי א"ל רבי אבא למדתני רבינו משנתינו בב' סכינים וב' בני אדם ופרש"י למדתני רבינו. בלקיחה זו משנתינו דקתני ב' אוחזים בסכין אפילו בשני סכינים קא מכשר:
ח סָעִיף א ומ"ש אבל אם הכל במקום אחד כגון שלאחר שהתחיל לשחוט מעט הניח זה המקום ושחט למטה או למעלה ממנו באותו צד צריך שיהא הרוב במקום אח' אהא דהשוחט ב' ושלשה מקומות פרש"י חתך כאן וחזר והתחיל לחתוך למעלה או למטה והקשו עליו התוס' דאם אין רוב במקום אחד היאך שחיטתו כשרה ואם יש רוב במקום אחד א"כ שחיטה מפורעת היא ותירצו אע"ג דיש רוב במקום אחד כשנחתך למעלה או למטה לא מירווח רווח ואינה מפורעת וכתוב בהגהות אשר"י שיש פוסקים דליתא לדרב ויש פוסקים כדרב וכ"פ הרי"ף והרמב"ם ובעל העיטור והרא"ש ז"ל:
ט סָעִיף א שחיטה העשויה באלכסון כקולמוס פשוט שם דאפי' לשמואל כשרה דכוליה חד מקום הוא ומפורעת קרינן ביה:
י סָעִיף א ומ"ש או כשיני המסרק כשרה בפ"ק דחולין (יט:) בעו מיניה מרב נחמן שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו א"ל לאו היינו דרבי אליעזר בר מניומי דאמר שחיטה העשויה כמסרק כשרה ודילמא במקום שחיטה במקום שחיטה מאי למימרא מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל וכתב מהר"י בן חביב ז"ל כשיני המסרק שאינו חותך חתוך ישר רק חותך ומעקם וחוזר כנגד המקום שהתחיל וחוזר ומעקם וזה כמו המסרק וגם כן אלכסון כמו הקולמוס ואין חילוק ביניהם רק שבאלכסון ראש השחיטה במקום אחד כמו קולמוס אבל המסרק מעקם וחוזר כנגד המקום שהתחיל עכ"ל:
יא סָעִיף א היה חצי הקנה חתוך ושחט בו והשלימו לרוב כשר וכו' עד סוף הסימן מסקנא דגמרא פ"ק דחולין (שם) והיינו בדברי לן שלא ניקב הושט כגון שכשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבד בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי אבל אם אינו יודע אם ניקב הושט אם לאו דינו כדין שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט אם לאו שיתבאר בסימן כ"ג:
א סָעִיף א כמה שיעור שחיטה בבהמה כו' משנה ר"פ השוחט אחד בעוף וב' בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ובגמרא אמר בשינויא קמא דאחד בעוף דיעבד אבל לכתחילה בעי שנים אף בעוף וכך פסקו הרמב"ם והרא"ש והסמ"ג והרשב"א בת"ה וה"ט דחוששין שמא יפחות מן השיעור ולא ישחוט רובן ומדרבנן בעלמא הוא דמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו ולא שאני לן בין תחלה לדיעבד וכ"כ הר"ן. ולשינויא בתרא בעוף די בסי' אחד אבל אסימן ב' אפילו מצוה לכתחלה ליכא והיא דעת רש"י ורב אלפס ובעל העיטור וכ"כ המרדכי בשם ר"ב והביא ראיה ממאי דאמר בההיא דממסמס קועיה דמא ליבדקיה לקנה ולישחיטיה כו' וכבר דחאה הרא"ש ואמר דהתם כדיעבד דמי כיון דאין לו היתר אלא בשחיטת סימן אחד אבל לכתחלה בעי שנים אף בעוף והכי נקטינן ומ"מ ודאי אע"ג דהא דקתני השוחט דיעבד אין לכתחלה לא קאי אאחד בעוף לא תימא דבעוף לא מכשרינן דיעבד אלא בסי' אחד שלם והא דתנן ורובו של אחד כמוהו לא קאי אלא אבהמה אבל בעוף אסור ברוב אפילו דיעבד הא ודאי ליתא דפשיטא דרובו של אחד כמוהו קאי נמי אאחד בעוף כמו שכתב רבינו בסמוך ופשוט הוא:
ב סָעִיף א ומ"ש אחד קנה אחד ושט שם פלוגתא דר"נ ורב אדא בר אהבה ואסיקנא כר"נ דאחד בעוף או האי או האי כדאמר בההיא דממסמס קועיה דמא ליבדקיה לקנה ולישחטיה וכו' ובכל בו כתוב דיש פוסקים דוקא ושט ולא קנה ותמה עליהם הב"י ואפשר ליישב דס"ל כרב אלפס ודעימיה שלכתחלה די בסימן אחד וס"ל נמי דע"כ לא איתותב רב אדא אלא לענין מה שאמר דבקנה שחיטתו פסולה אבל לכתחלה ודאי צריך לדקדק לשחוט הושט תחלה כי הקנה מונח לפניו תחלה וצריך הוא להחזיר הושט לפניו לשחטו כיון שאינו רוצה לשחוט לכתחלה רק סי' אחד אבל פשיטא דדיעבד כשרה אפי' בקנה לבדו כדמוכח מההיא דממסמס קועיה דמא דפשט מינה דדי בקנה לבדו וההיא עובדא כדיעבד דמי כמ"ש הרא"ש והילכך בדיעבד דוקא די בקנה לבדו כנ"ל דעת אותן פוסקים ולענין הלכה נקטינן דלכתחלה בעינן שנים אף בעוף ודיעבד סגי ברוב אחד ואפילו בקנה:
ג סָעִיף א שחט רוב של כ"א ואחד וכו' עד ובלבד שיהא רוב הנראה לעינים הכי אסיקנא ברפ"ב דחולין (דף כ"ט) ומ"ש בשיעור כו' כלומר לא תימא דבעינן רוב הניכר למראית העין בלא מדידה ואם אינו ניכר עד שימדדו אותו לא הוי רוב וכדלקמן גבי מומי בכור בסי' ש"ט זה אינו אלא פי' רוב נראה לעינים הנאמר בגמרא בשחיטה פירושו היא רוב גמור שהוא ניכר לאפוקי מחצה על מחצה שאינו רב גמור שאינו משוער אלא במחשבת הלב אבל כשהוא רוב הניכר לעינים בשיעור במדידה אפילו כחוט השערה כשרה והן הן דברי הרשב"א והר"ן ז"ל:
ד סָעִיף א ואם שחט בבהמה האחד כולו כו' משנה ר"פ השוחט:
ה סָעִיף א לא שחט רובו של הסימן במקום אחד כו' שם (דף ל) פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כתב דהלכתא כותיה באיסורי ועיין בדברי הרא"ש:
ו סָעִיף א שחיטה העשויה באלכסון כקולמוס שם אוקימתא דגמרא: או כשיני המסרק מימרא דר' אלעזר בר מניומאי פ"ק דחולין (דף י"ט) היה החצי קנה חתוך כו' מסקנא דגמרא פ"ק דחולין וע"ל בסי' ל"ג וסי' ל"ד: מצאתי נשחט הקנה כולו והושט נשחט עור החיצון כולו והפנימי לא נשחט רובו נראה לאוסרו מהרר"מ בסימן נ"ז ע"ז ע"כ:
א סָעִיף א רוב הנראה לעינים בשיעור (בש"ע פי' שמודדין אם הוא רוב ע"ש עכ"ה) פירוש בצימצום כשתשער ותדקדק היטב בעינים ואפי' אינו אלא כחוט השערה יותר מהחצי הנשאר ולא בעינן רוב הנראה לכל אבל מחצה על מחצה לא שזהו אינו רוב הנראה לעינים אלא רואין במחשבת הלב כאילו הוא רוב ואינו רוב וכ"כ הרשב"א:
ב סָעִיף א ונתהפך הסי' כו' בין בקנה בין בושט ר"ל ל"מ בקנה דלא גרע מחצי קנה פגום ואחר כך הוסיף עליו כל שהוא דכשר אלא אפי' בושט דנקב כל שהוא פוסל בו אפ"ה כשרה כיון דדרך שחיטה נעשית ול"ד לשחט בסכין מלובנת לעיל בסימן ט' כשלא ידע בה שחיישינן דנקב בצדדין ונטרף היינו מטעם דאותו נקב לא היה בדרך שחיטה:
ג סָעִיף א צריך שיהא הרוב במקום א'. ק"ק דפשיטא הוא זה כיון שהן מצד אחד וצריכין לדחוק ולפרש דקמ"ל דל"ת כמו שמצרפין כשהוא מב' צדדין וחותך אחד לצד הראש והשני לצד הגוף אף על פי שסימן הרוב הוא בשלימותו בנתיים ה"נ לצרף בכה"ג כיון שמכאיב להבהמה בהחתוכים. וי"ל ג"כ דמשום סיפא נקט גם הרישא דבא ללמדינו שאם חתך אח"כ רוב במקום אחר כשר אע"ג דאינו מפורעת וכדמסיק (ומש"כ רבי' אפי' במקום השני כשר ולא נטרף במה שחתך בושט בפעם הראשון ושחט אח"כ במקום אחר כיון שהיה דרך שחיטה ולא שהה בנתיים עכ"ה):
ד סָעִיף א אעפ"י שאין השחיטה מפורעת פי' מגולה וניכרת וז"ל תוס' אע"ג דנחתך רוב במקום אחד כשנחתך למטה או למעלה אז בית השחיטה אינו מרווח רווח ואינו מפורעת והא דלא כתב רבינו זה אמ"ש לפני זה אם שני החתכים שווין בהיקף אחד למעלה וא' למטה. משום דשם השחיטה מפורעת דבצד א' מהסי' אין כאן אלא חתך אחד ואע"ג דבגמרא משמע דגם שם לא מקרי שחיטה מפורעת מ"מ מפורעת טפי מזה:
ה סָעִיף א כקולמוס או כשיני המסרק פי' מהרי"ן חביב שאינו חותך חתך ישר רק חותך ומעקם (ר"ל בתוך עובי הסי' חותך ומעקם לצד הרא"ש ואח"כ לצד הגוף כמסרק עכ"ה) וחוזר כנגד מקום שהתחיל וזהו כמו המסרק וג"כ באלכסון כמו הקולמוס ואין חילוק ביניהם רק שבאלכסון ראש השחיטה במקום אחד כמו קולמוס אבל המסרק מעוקם וחוזר למקום שהתחיל עכ"ל ופי' זה הוא דחוק קצת שכשמעקם הסכין בתוך הסימן לכאן ולכאן א"א שלא יעשה עיקור שמעקר הסימנים בעקימת הסכין ולמה שחיטתו כשירה ונ"ל כשיני המסרק ר"ל שמבחוץ הוא חותך הסימנים סביבם ומעקם באותו חיתוך כמסרק (ר"ל על גב הצואר והסימנים חותך ומעקם כמסרק עכ"ה) ואפשר שגם דעת מהרי"ן היה כן:
ו סָעִיף א היה חצי קנה חתוך כו' והשלימו לרוב כשר היינו כשברי לו שלא ניקב הושט מתחילה שנפגם חצי הקנה מחמת חולי (אבל אם אינו יודע דינו כדין העוף שנתבאר בסימן כ"ד בסוף דין שהייה עכ"ה) ודו"ק ב"י:
ז סָעִיף א בין אם נקוב באמצעיתו דה"א דבו יאסר טפי דאינו מתרפא כ"כ כמו כשניקב בצד העליון וכמ"ש לקמן בדין עיקור. ובלאו ה"נ קמ"ל דאף דסוף הרוב דבו תלוי החיות כבר נפגם ואינו יוצא בשחיטה אפי' הכי כשר בשחיטתו מיעוט העליון לחוד ומכ"ש כשהנקב למטה ושוחט הרוב מלמעלה עד שמגיע לאותו נקב וק"ל:
א סָעִיף א והרמב"ם כתב שגם בעוף צריך לכתחלה שנים וצ"ע לפ"ז הואיל וצריך לכתחלה ב' סימנים בעוף למה נתיר לכתחילה לשחוט העוף בסכין שאינו חד שאמר ס"ס י"ח ובסי' כ"ד שלפי רבי אושעיא לכל הפחות בעוף מותר והרא"ש הסכים לפי רבי אושעיא כמ"ש ב"י ואמת שבגמרא לא משמע שלכתחילה מותר (גם לישנא דרבינו שכתב בסי' כ"ד השוחט בסכין כו' משמע בדיעבד מותר. עכ"ה) אבל ל' הטור שכתב ס"ס י"ח שוחטין בו משמע אפי' לכתחילה וי"ל שמיירי ששוחט שני סימנים כאחד דאז שרי אפילו לכתחילה ולפ"ז מיירי אפי' בבהמה ולא כמ"ש (הב"י) שם דנ"ל דמיירי דוקא בעוף ודו"ק. ומ"ש רבינו לקמן בסי' כ"ד בדין שהייה וה"מ בעוף כו' אבל בבהמה כו' שם מיירי בזה אחר זה ומיירי בשכבר שחט ובדיעבד וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.