א אמר רב יהודה אמר רב כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שגמר השחיטה ושהה בין במזיד בין בשוגג בין באונס בין ברצון וחזר הוא או אחר וגמר שחיטתו השחיטה פסולה אם שהה שיעור שהייה וכמה שיעור שהייה כדי שחיטה אחרת ופסק רש"י כדי שחיטת בהמה גסה לשהיית גסה וכדי שחיטת בהמה דקה לשהיית דקה וכדי עוף לעוף והך שחיטה דמשערינן בה י"א דהיינו ברבוצה ועומדת לשחוט שאין משערין אלא בכדי חתיכת הסימנים לבד וי"א שמשערין בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכן עיקר ומיהו אין משערין בכדי שחיטת כל הסימנים אלא לכדי שחיטת רוב שהוא הכשר שחיטה וכ"כ הרמב"ם אלא שחילק בעוף שכתב בדקה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת דקה ובגסה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת גסה ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ולרב אלפס אפילו לדקה ולעוף משערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ולזה הסכים א"א ז"ל אלא שכתב אע"ג דמשערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה היינו דוקא לבהמה אבל לעוף לא משערינן אלא כדי שחיטת בהמה לחודה דלא מסתבר להקל כולי האי לשער בהגבהת והרבצת בהמה לעוף שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט אם יש בין הכל שיעור שהייה מצטרפות השוחט בסכין שאינו חד והוליך והביא כל היום כולה רק שלא שהה כשרה וה"מ בעוף שהכשרו בסימן א' אבל בבהמה אם עיכב כשיעור שהייה בשחיטת מיעוט האחרון של סימן ראשון אע"פ שהוליך והביא דרך שחיטה פסול כיון ששחט רוב הסימן מיעוט הנשאר חשוב כשחוט ומה שנתעכב אינו נחשב מן השחיטה והוי כחותך בידה או ברגלה והיינו בעיא דרבא שהה במיעוט הסימנים מהו לחד פירושא ורש"י פי' בעיא דרבא בששהה במיעוט בתרא ולכ"כ דאפילו במיעוט בתרא של קנה או של ושט פוסלת שהייה לפיכך שחט רוב א' בעוף או רוב שנים בבהמה ושהה למות מוטב שיכנה על ראשה ממה שיחזור וישחוט וכ"כ בה"ג שהה במיעוט הסימנים בין בתחילה בין בסוף אסור והרמב"ם פירש במיעוט קמא אבל אם שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אפילו שהה הרבה כשרה ע"כ כתב דבעוף לא שייך שהייה בקנה שאם שחט רובו ושהה בו כבר נגמרה השחיטה וכשרה ואם שחט מיעוטו חוזר ושוחט כל זמן שירצה אלא בושט לבד שייך שהייה במיעוט קמא ובבהמה אף בקנה כגון ששהה לאחר ששחט רובו ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב ובאשכנז ובצרפת נוהגין להחמיר כרש"י שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט אם לאו חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניח עד שימות ובודק הושט מבפנים אם אינו מוצא בו טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשירה:
א סָעִיף א אמר רב יהודה אמר רב כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה כו' פ"ק דחולין [ט.] וכבר נתבאר בסימן ראשון מה שצריך לידע באלו הדברים:
ב סָעִיף א שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו כו' מבואר במשנה פרק השוחט (חולין לב.) שאם שהה כדי שחיטה אחרת שחיטתו פסולה ובגמרא מאי כדי שחיטה רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפי' בהמה לעוף וכן אמר ר' יוחנן ורבי חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט יביא אפילו מעלמא נתת דבריך לשיעורים אמר רב פפא עומדת להטיל איכא בינייהו ה"ג רש"י וה"פ עומדת כאן ומחוסרת הטלה לארץ איכא בין ר"ח לרבי יוחנן ר"י משער בשחיטה לחודה ור"ח בעי הטלה ושחיטה אמרי במערבא משמיה דר"י ב"ח כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה וכתב רש"י כיון דקם ליה ר"י ב"ח בשיטתיה דרב דאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן דעוף לעוף ועבדינן לחומרא וכתב הרא"ש אפשר שלא פסק רש"י כר"י בר חנינא אלא במה שנחלקו רב ורבי יוחנן והכריע הוא בינייהו אבל במה שהושוו רב ור"י ושמואל דלא בעינן שיעור בהגבהה והרבצה הלכה כמותן ולא כר"י בר חנינא אבל יש גירסא אחרת והיא עיקר אמר רב פפא בעומדת להטיל כלומר הא דא"ר חנינא יביא בהמה אחרת היינו בעומדת כאן ואינה מחוסרת אלא הטלה ולפי גירסא זו נראה דרב ורבי יוחנן ושמואל לא דברו כלום בשיעור הגבהה והרבצה ולא באו לפרש אלא שחיטה דמתני' אי משערינן בשחיטת בהמה לעוף או נאמר בהמה לבהמה ועוף לעוף אבל כדי שחיטה לא באו לפרש אם נאמר שיעור שהיית שחיטה לבדה או שמא הגבהה והרבצה הוי בכלל כדי שחיטה. ומה שלא פירשו הם בא רבי חנינא ופירש ואמתניתין קאי ולא על דברי רב ור' יוחנן ואין שום אמורא חולק על רבי חנינא וכ"מ מתוך דברי הרי"ף שפסק כרבי יוחנן ושמואל והביא דברי ר"י בר חנינא ומאחר שפסק כרבי יוחנן ושמואל דאפילו בהמה לעוף כ"ש דמשערינן בשהיית גסה לדקה אלא לא הביא דברי ר"י בר חנינא אלא לפסק הלכה דהגבהה והרבצה להשמיענו דעל זה לא נחלקו רב ורבי יוחנן ושמואל עכ"ל. ומשמע מדבריו שכתב שם על דברי הרמב"ם דלעוף נמי משערי' בבהמה גסה לדעת הרי"ף והראש וכתב עוד דכי משערינן בהמה לעוף בשחיטת בהמה לחודה משערינן ולא מקילינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצה דבהמה לעוף אבל הר"ן סובר שהרי"ף לגמרי פסק כר"י בר חנינא דלא פליג אדרבי יותנן ושמואל דאינהו נמי כי אמר אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמה לא דברו ובא ר"י בר חנינא ואמר דבעוף הקילו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בהמה דקה לא הקילו בה לשער ביותר מכיוצא בה ומדלא אדכיר ר"י בר חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוה שיעור עוף וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות שחיטה. והרא"ש תמה על דברי הרמב"ם וכתב שהוא כמו פשרה ושאין דבריו נראין ועכשיו נתברר שאינו פשרה אלא שורת הדין ובשיטת הרי"ף רביה אמרה והכי מסתבר שדוחק גדול הוא לפרש כמו שפי' הרא"ש שהביא הרי"ף דברי ר"י בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולא בשחיטה ומה שהקשה הרא"ש למה הקילו בעוף יותר ממה שהקילו בבהמה דקה אילו היינו אומרים כן סברא ודאי שהיה קשה אבל מאחר שכך פירש דברי חכמי התלמוד לדעת הרמב"ם אנו אומרים הכי הוה קים להו דעוף חיותו רב משל בהמה דקה א"נ דהכי גמירי הל"מ וכמ"ש הרשב"א ועוד כתב הרא"ש כתב הרמב"ם שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבלה והקשה ע"ז כמה קושיית וגירסא משובשת נזדמנה להרא"ש בדברי הרמב"ם אבל הגירסא הנכונה הוא אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנים בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבלה ואף גם זאת הגירסא צריכה יישוב שמאחר שלא שהה כדי שחיטת רוב הסימנים שהוא הכשר שחיטה כשרה היא דאין כאן שיעור שהייה ולמה כתב שהוא ספק ורבינו ירוחם כתב שהרמב"ם מפרש בעיא דשהה במיעוט הסימנים מהו בענין זה ועלתה בתיקו וכן כתב הרשב"א שדעת הרמב"ם לפרש הבעיא בענין זה וקשה לי על דבריהם שהרמב"ם עצמו כתב בראש הפרק שהייה כיצד וכו' אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה וישחוט משמע רוב הסימנים שזהו סתם שחיטה וא"כ שהה פחות מכדי זה היינו ששהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנים שחיטתו כשרה והיאך כתב בסמוך ה"ז ספק נבלה ואפשר ליישב דאם שהה פחות מכדי זה היינו ששהה כדי שיגביהנה וירביצנה ולא שהה כדי שישחוט שחיטתו כשרה אבל אם שהה כדי שישחוט כמו מיעוט הסימנים כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור שלא שהה אלא כדי שישחוט מיעוט הסימנים ואולי שהה כדי שחיטת רוב והיינו בעיא דשהה במיעוט הסימנים מהו וגורס כמיעוט הסימנים בכ"ף ועלתה בתיקו וה"ל ספק נבילה:
ג סָעִיף א והשתא מ"ש רבינו והך שחיטה דמשערינן בה י"א דהיינו ברבוצה ועומדת לשחוט וכו' היינו לפי מה דגריס רש"י אמר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו וע"פ מ"ש הרא"ש דאפשר שלא פסק רש"י כר"י בר חנינא אלא במה שנחלקו רב ור"י והכריע הוא ביניהם אבל במה שהושוו רב ור"י ושמואל דלא בעינן שיעור הגבהה והרבצה הלכה כמותו:
ד סָעִיף א ומ"ש וי"א שמשערים בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכן עיקר הוא כפי הגירסא האחרת דגריס אמר רב פפא בעומדת להטיל:
ה סָעִיף א ומ"ש ומיהו אין משערין בכדי שחיטת כל הסימנין כן דעת הרא"ש וכן כתב הרשב"א בת"ה דבכדי שישחוט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה הוי שהייה והר"ן כתב סברא זו וכתב דבעור נמי משערין ודאי ואע"פ שכתב שי"א שבכדי כל הסימנים משערים סברת יחיד היא לגבי כל הני רבוותא:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו כ"כ הרמב"ם קאי למ"ש שמשערין בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט וגם למה שכתב אין משערין בכדי שחיטת כל הסימנים וכו' וכפי גירסת הרא"ש בדבריו וכדי שישחוט שחיטה גמורה דסתם שחיטה גמורה היינו רוב הסימנים. וכבר כתבתי בסמוך גירסת הרמב"ם ופירשתי דבריו:
ז סָעִיף א ומ"ש אלא שחילק בעוף כלומר שינה בעוף מבבהמה דבבהמה שיער גסה לגסה ודקה לדקה וכפי זה הו"ל לשער עוף לעוף והוא שיעור בהמה דקה לעוף:
ח סָעִיף א ומ"ש ולרב אלפס אפי' לדקה ולעוף משערין כדי שחיטת גסה והגבהתה וכו' ולזה הסכים א"א ז"ל אלא שכתב כו'. כבר נתבאר שזהו מה שפירש הרא"ש בדברי הרי"ף אבל הר"ן פירש דבריו בענין שעולים כדברי הרמב"ם והוא הנכון. וסמ"ג פסק כרש"י דעוף לעוף כשיעור שחיטה בלבד בלי הגבהה והרבצה. וכתב שכן נתפרש בה"ג הלכה למעשה וכ"פ סמ"ק וכ"פ המרדכי וכתב על זה ויש ליזהר כשהתחיל בעוף לשחוט וחתך מעט עד שהדם יוצא והגביה סכינו מן הצואר יש לו ליזהר שלא יגמור שחיטה לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מן הושט קודם שיגביה סכינו ושהייה פוסלת במיעוט קמא דושט [לד"ה] ואפילו לא הגביה כי אם מעט יש לחוש משום דשהיית העוף מועטת היא מאד דכדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף הוא נעשה מהרה ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור אין סומכין עליו כיון שיצא הדם ואם בא לשאול אחר שיגביה סכינו כיצד יעשה אומרים לו שחוט הקנה לבדו ולאחר שחיטה יהפכו הושט ויבדקו אותו עכ"ל:
ט סָעִיף א וכתב מהרי"ק בסימן ל"ד שאע"פ שנחתך אינו אוסר עד שיצא הדם ודקדק כן מדקאמר עד שהדם יוצא ואינו נ"ל שכל שנחתך אע"פ שלא יצא דם חיישינן שמא נגע בושט. ומ"ש עד שהדם יוצא אורחא דמילתא נקט שכשנחתך דרך הדם לצאת. ומיהו היכא שאמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור דקאמר דלא סמכינן עליה היינו דוקא ביצא הדם וכדדייק לישניה אין סומכין עליו כיון שיצא הדם:
י סָעִיף א ובענין חילוקי הסברות שנתבארו בדין השהייה נראה דלענין מעשה יש להחמיר כמו שהחמיר רש"י ובה"ג וסמ"ג וסמ"ק ומרדכי ומיהו במקום הפסד מרובה יש לסמוך על דברי הרמב"ם שהם כדברי הרי"ף לפירושו של הר"ן :
יא סָעִיף א שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט אם יש בין הכל שיעור שהייה מצטרפות בפרק השוחט (חולין לב.) בעיא דרבא ולא איפשיטא ולחומרא:
יב סָעִיף א השוחט בסכין שאינו חד והוליך והביא כל היום כולו וכו' כשרה בפרק הנזכר אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כולו כשרה ופרש"י בסכין רעה שאין חידודה חותך יפה כשרה הואיל וכל שעה הוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו:
יג סָעִיף א ומ"ש וה"מ בעוף שהכשרו בסימן אחד אבל בבהמה אם עיכב כשיעור שהייה וכו' פסול והיינו בעיא דרבא שהה מיעוט הסימנים מהו לחד פירושא בפרק השוחט בעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט הסימנים מהו ופירש"י שחט הרוב ושהה במיעוט אחרון וגמר שחיטתו מהו מי אמרי' כיון דעבד ליה רובא אתכשר או דילמא כיון דהדר גמרה כולה חדא שחיטה היא ולא איפשיטא ולחומרא והתוספות והרא"ש כתבו שר"ת מפרש לה במיעוט קמא דושט מיבעיא ליה אע"ג דמיטרפה בנקיבת ושט דילמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה ביה כגון רוב סי' א' א"ד ל"ש. ולפר"ת את"ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלה שהייה בעוף מן התורה דהכשרו ברוב אחד והא דאמרינן גבי שהייה כדי בהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן וכתב הרא"ש ודוחק הוא והרמב"ם בפ"ג נראה מדבריו שהוא מפרש שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנים מי אמרינן כיון ששהה כדי שישחוט קצת הסימנים וישחוט קרינן ביה שהייה או דילמא כל שלא שהה כדי שישחוט רוב הסימנים לא מיקריא שהייה וסלקא בתיקו וה"ל ספק נבילה וצ"ל שהיה גורס שהה כמיעוט הסימנים בכ"ף וכתבו המפרשים שאין דבריו מחוורים דהא ודאי פשיטא שכל שלא חתך רוב הסימנים לא מיקריא שחיטה ולעיל בסימן זה נתתי טעם לדבריו וכתבו התוס' שה"ר אושעיא פי' דקאי אשוחט בסכין רעה ומיבעיא ליה אם שחט רוב אחד בבהמה והוליך והביא כל היום במיעוט הנשאר מהו דילמא הא דמכשרינן בהוליך והביא כל היום היינו במתעסק לחתוך הסימנים אבל כשנחתך רוב הסימן הוי כאילו נחתך כולו ומוליך ומביא במיעוט הנשאר הוי כאילו מוליך ומביא בידה או ברגלה והוי שהייה. וכתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן שפירוש הרב רבי אושעיא הוא הנכון:
יד סָעִיף א ומעתה הפירוש האחד שכתב רבינו הוא פי' ה"ר אושעיא ומ"ש שרש"י פי' הבעיא בשהה במיעוט בתרא כבר כתבתי לשונו בסמוך: ומ"ש רש"י שאם שחט רוב אחד בעוף או רוב ב' בבהמה ושהה למות מוטב שיכנה על ראשה ממה שיחזור וישחוט ז"ל בפרק השוחט איבעיא דשהה במיעוט הסימנים מהו נראה דהשוחט רוב סימנים והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכנה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות. וכתבו התוספות והרא"ש שרבינו תם הקשה עליו ופירש הבעיא כמ"ש בשמו בסמוך והרמב"ם בפ"ג מה"ש כתב שאחר ששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה הו"ל כשחיטה גמורה ותו לא פסיל בה לא שהייה ולא דרסה ולא שום דבר מהדברים הפוסלים דהו"ל כחותך ידה או רגלה וע"כ כתב שאין שהייה בעוף בקנה כלל שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה שחיטתו כשחזר וגמרה מחתך בשר הוא ואם שחט מיעוט הקנה ושהה ה"ז חוזר ושוחט כל זמן שירצה שאינה נאסרת משום נבילה עד שיפסק רוב הקנה וכן דעת הרשב"א וסמ"ג: והא דאין שהייה בעוף בקנה דוקא כשיודע בודאי שלא נגע בושט כגון שתפס הקנה לבדו בידו ושחט דאל"כ ליחוש שמא נגע בושט ויצטרך לשחוט הקנה לבדו במקום אחר וכולי כדבסמוך. והרא"ש כתב בפ"ק דחולין שריב"ם כתב לאסור במיעוט בתרא בשהייה וחלדה ודרסה אבל לא בהגרמה ועיקור דכיון דהגרמה לאו במקום שחיטה היא ועיקור לאו דרך שחיטה הוא כשר וכן מסתבר עכ"ל:
טו סָעִיף א ומ"ש רבינו והרמב"ם פירש במיעוט קמא כבר נתבאר שזה פי' ר"ת ומאחר שהרמב"ם סובר שאחר שנשחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה תו לא פסלה שהייה ולא שום דבר מהדברים הפוסלים א"כ ע"כ לומר שאינו מפרש הבעיא במיעוט בתרא וסובר רבינו דמפרש לה במיעוט קמא וכפר"ת ומ"מ איני רואה בדברי הרמב"ם שום גילוי דעת לפירוש הזה וכבר כתבתי מה שנ"ל בדעת הרמב"ם בפירוש בעיא זו:
טז סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרא"ש שבאשכנז וצרפת נוהגים להחמיר כרש"י בפרק השוחט כ"כ. וכ"כ הג"מ בפ"ב בשם סמ"ג שנהגו העולם כרש"י וגם סמ"ק בסי' קצ"ז כתב שנוהגים כרש"י ולכך כששחט סימן אחד בעוף ושוהה למות לא יחתוך הסימן השני בסכין או בקרדום לפי ששהה אלא ימיתנו במקל או ברגל ואפי' כששחט שני הסימנים יש ליזהר שלא לחתוך ראשו לפי שפעמים שמשייר מעט ולאו אדעתיה ובספר התרומה כתב דלדעת רש"י אם שוהה למות יכנה על ראשה ובלבד שלא ישבר מפרקתה. וז"ל המרדכי לפי שלא נתברר דבר זה ונחלקו הקדמונים בפירוש בעיא זו יש לאסור כל שהייה וחלדה במיעוט קמא ובתרא בקנה ובושט וגם יש ליזהר בסכין רעה שלא לשהות ולהאריך במיעוט בתרא עכ"ל. ובמקום שאין מנהג פשוט נראה דשפיר סמכינן אהרמב"ם שסבר שאחר שחיטת רוב הרי היא כשחיטה גמורה ותו לא פסיל בה שהייה ולא שום דבר מהדברים הפוסלים דטעמא דמסתבר הוא ועוד שדבריו מפורשים בתוספתא וכמו שאכתוב אצל דיני חלדה: ואם אחר ששחט העוף מצא קנה של גמי רך ועגול תחוב לארכו לאורך הושט ונחתך הקנה ההוא עם הושט כתוב בתה"ד דיש לדמות דין זה לבעיא דשהה במיעוט הסימנים לפי' ה"ר אושעיא. וכיון דלמיעוט בתרא דסימן עלתה בתיקו כ"ש בגמי שאינו בתורת שחיטה כלל דהוי שהייה והכא אי אפשר בלא שהייה בשעת שחיטת הגמי ושהיית העוף במשהו:
יז סָעִיף א שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט אם לאו חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' שחיטה ונראה שלמד כן מדאמרינן בר"פ השוחט (חולין כח.) בעובדא דההוא אווזא דהוה ממסמס קועיה דמא נבדקיה לקנה ונשמטה והדר נהפכיה לושט ונבדקיה דושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ומפרש הרמב"ם כפירש"י דבדיקה זו משום דילמא נפסק הקנה או ניקב הושט היתה ולא משום ספק דרוסה דתליא בקניא או בכלבא ומה שהצריך הרמב"ם לשחוט במקום אחר משום דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה יותר נקל לפגוע בושט ויבא לומר עתה הוא שנשחט ומקודם לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ונמצא מכשירו שלא כדין א"נ שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שקל לפגוע בו יפגע בו ונמצא פוסלו שלא כדין ועצה טובה קמ"ל. ונראה מדברי הרמב"ם דדוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אית ליה האי תקנתא אבל בבהמה שאין הכשרה אלא בב' סימנים אין לה תקנה והטעם משום דכשישחוט הושט במקום אחר מתוך דושט גמיד ופשיט חיישינן שמא כשישחוט הושט למעלה או למטה יפגע במקום הנקב וכיוצא בזה אמרו בר"פ א"ט (מג.) גבי ניקבו עורות הושט זה שלא כנגד זה ותדע דהא בעובדא דההוא בר אווזא אמרינן נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב קא שחיט ואם איתא ישחוט למעלה או למטה אלא ודאי כדאמרן. ורבינו ירוחם כתב אבל לדברי הרז"ה נראה דאפילו בבהמה כמ"ש גבי חלדה כתב הרז"ה החליד הסכין בין סימן לסימן מאי תקנתיה ישלוף הסכין על נקלה וישחוט למעלה ממקום חלדה או למטה הימנה ואח"כ יבדוק הקנה והושט במקום שהחליד אם נפסק רוב הקנה או ניקב הושט הופכו ובודקו עכ"ל: ולדברי מי שסובר דבנקב יש בדיקה לושט מבחוץ וכן לדברי הסוברים שאם הנקב במקום ידוע יש בדיקה לושט מבחוץ וכמ"ש רבינו בסימן ל"ג ה"נ ס"ל כדברי הרז"ה דאף בבהמה יש תקנה ע"י שיבדוק הושט מבחוץ אבל דברי הר"ן בפא"ט בשם הרא"ה גבי ספק קניא ספק שונרא אימור קניא כדברי הרמב"ם ז"ל:
יח סָעִיף א כתב המרדכי בפ"ב דחולין בשם מהר"ף שאם אין בקיאין בבדיקה לא יגמור שחיטה כלל אלא ימכרנו לעכו"ם רק שימות העוף לפניו דאיכא למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל לאחר שיתרפא ומה"ט אסור להשהותו בביתו דילמא אתי לידי תקלה כיון שאין הטריפות ידוע עכ"ל וכ"כ סמ"ק והכלבו:
יט סָעִיף א כתב מהרי"ק בשורש ל"ד על דבר שהתחילו לשחוט שור וחתכו מקצת עובי העור ואח"כ נשמט מיד האוחז בו פשיטא שאין כאן בית מיחוש כלל אם ישחטוהו למעלה או למטה ויבדקוהו ולא ימצא בו שום נקב ולא טיפת דם נגד אותו חתך שהתחיל לחתוך כמו שנמצא בהגהה בקיצור סמ"ק כשהתחיל לשחוט ולא ידע השוחט אם נגע בסימן אין לו תקנה לשוחטו כי אם למעלה או למטה והדר נהפכיה לושט ונבדקיה וכו' וכ"ש בנדון זה דלא קרינן ביה התחיל לשחוט כיון שלא חתך רק קצת מיעוט העור:
כ סָעִיף א כתוב בא"ח בשם הרשב"א כשהשוחט תולש נוצה מצואר העוף פעמים מתבוסס בדם או נקרע העור אין לחוש לנקיבת הושט:
א סָעִיף א אמר רב יהודה אמר רב כל טבח שאינו יודע כו' בפ"ק דחולין (דף ט') וכבר נתבאר כל הלכותיו דטבח שאינו יודע ושחט לעיל בסימן א':
ב סָעִיף א שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם כו' משנה פרק השוחט (חולין דף לב):
ג סָעִיף א ומ"ש בין במזיד כו' הוא מלשון הרמב"ם בפ"ג וכתב כן מפני שבמשנה שנינו נפלה סכין והגביהה וזהו בשוגג נפלו כליו פירש בגדיו והגביהן זהו במזיד דלמה לו להשהות באמצע שחיטה בשביל להגביה בגדיו יגביה אחר שחיטה השחיז את הסכין ועף פי' קודם השחיטה השחיזה ונתייגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חברו וגמרה וזהו באונס בכל אלו הג' חלקי' שחיטתו פסולה ולא הזכיר הרמב"ם בין ברצון לפי שלא נזכרה במשנה ורבינו איידי דכתב בין בשוגג בין במזיד כתב ג"כ בין באונס בין ברצון:
ד סָעִיף א ופסק רש"י כדי שחיטת בהמה גסה כו' שם פסק כרב דאמר וכדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ולא כשמואל ור' יוחנן שאמרו דמשערינן אף לעוף בכדי שחיטת בהמה וכתב רש"י טעם לזה דהא ר"י בר חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה וממילא ודאי ה"ה עוף לעוף קם ליה בשיטתיה דרב ועבדינן לחומרא עכ"ל ור"ל שאם היה סובר ר"י בר חנינא דאף בהמה לעוף דהיינו גסה א"כ בדקה נמי נשער בגסה דלא גרע מעוף אלא ודאי דלא משערינן אלא בגסה לגסה ודקה לדקה ועוף לעוף:
ה סָעִיף א ומ"ש והך שחיטה דמשערינן בה י"א דהיינו ברבוצה כו' כן כתב הרא"ש לפי גירסת רש"י ופסק שלו דלא פסקינן כר"י בר חנינא אלא במה שנחלקו ר' ור' יוחנן ושמואל בשיעור שהייה לעוף ועבדינן לחומרא דעוף לעוף אבל במה שהושוו רב ור"י ושמואל דלא בעינן שיעור הגבהה והרבצה הלכה כמותו ולא כר"י בר חנינא:
ו סָעִיף א ומ"ש וי"א דמשערינן בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה וכן עקר כן כתב הרא"ש ע"פ גירסא אחרת שלא כגירסת רש"י והיא שנראים עיקר דהלכה כר"י בר חנינא אף במ"ש לשער ברבוצה דלא נחלקו רב ושמואל ור' יוחנן על זה כל עיקר:
ז סָעִיף א ומ"ש ומיהו אין משערים כו' כ"כ הרא"ש לשם וכ"כ שאר מפרשים ומלשון ומיהו שכתב רבינו וגם ממה שכתבו אחר סברת זו ולא אחר סברא הראשונה משמע דרבותא קאמר דאפילו לסברא שנייה אין משערין רק ברוב ולא תימא כיון דמקילינן לשער ברבוצה א"כ נקל נמי לשער בכדי שחיטת כל הסימנים לכך קאמר ומיהו אע"ג דמקילין לשער בהרבצה היינו לפי שההרבצה היא בכלל כדי שחיטה לפי שא"א לו לשוחטה עד שירביצנה אבל מכי שחט רוב סימני' אזלא לה הכשר שחיטה והכי משמע מדברי הרא"ש:
ח סָעִיף א ומ"ש וכ"כ הרמב"ם כו' כלומר שגם הוא תופס סברא זו ופסק כר"י בר חנינא בכל דבריו אלא שחילק בעוף שכתב בדקה כו' ונ"ל דטעמו מפני שהוא פוסק כשמואל ור"י דאף בהמה לעוף דה"ל תרי לגבי רב ואין דבריו של א' במקו' ב' כמ"ש הרי"ף ופסק נמי כר"י בר חנינא בדין גסה ודקה ותופס ג"כ עיקר גירסא השנייה כהרא"ש וס"ל דל"פ ר"י בר חנינא ושמואל ור"י אהדדי דמר מודה למר ומר מודה למר וס"ל נמי מדלא פירשו שמואל ור"י דאף בהמה גסה לעוף נקטינן לפרושי דבריהם לחומרא דמשערין בדקה לעוף והיינו ברבוצה כר' יוסי בר חנינא ואין לנו לומר דמאחר דגסה לגסה ודקה לדקה א"כ נמי נימא דעוף לעוף כרש"י דהלכות שחיטה הנ"מ הן ואין לנו בהן נדמות וכן הסכים בעל המאור:
ט סָעִיף א ומ"ש ולרב אלפס אפילו לדקה ולעוף משערין כדי שחיטת גסה כו' כך הבין הרא"ש בדברי הרי"ף ואינו מוכרח ואדרבה קריב יותר לומר שהרי"ף סובר כמ"ש הרמב"ם ובדקה לדקה וגסה לגסה וברבוצה אלא דבעוף סתם כתב דאף בהמה לעוף ולא פירש אם משערינן בגסה או בדקה ומסתמא שדעתו נמי דמשערינן בדקה לחומרא:
י סָעִיף א ומ"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אלא שכתב וכו' שם האריך בטעמו של דבר. (הג"ה) אלא שקשה בדבריו דבתחילה הביא דברי רב אלפס ופי' דלדידיה משערין בשהיית גסה לדקה ולא בדקה לדקה ובסוף כתב ובהכי ניחא מה שהביא דרבי יוסי ב"ח וכו' וכן משמע מתוך דברי ר' חנינא וכו' דמשמע לכאורה דמפרש לדברי רב אלפס דמשערין בדקה לדקה ולא בגסה לדקה וזה סותר מ"ש תחלה וכן אח"כ בהשגתו על הרמב"ם נראה מדבריו בפירוש דס"ל דמשערין בגסה לדקה. ונרא' דאין ספק דודאי ס"ל להרא"ש כמ"ש בתחלה בפירוש דמשערין בגסה לדקה וכך הוא דעתו בסוף דבריו ולא כתב ובהכי ניחא וכו' אלא הביא ראיה למ"ש דבעוף משערינן בשחיטת בהמה לחודה ולא מקילינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצה דבהמה לעוף דבהכי ניחא מה שהביא רב אלפס דר"י בר חנינא לפי שפירש בדבריו הגבהה והרבצת דקה לדקה וגסה לגסה ולא אמר ג"כ ועוף לעוף וכך צריך להגיה ולא אמר ג"כ ועוף לעוף אלמא דבעוף לא מקילינן לשער בהגבהה והרבצה דבהמה אלא דבשחיטת בהמה לחודה משערינן ובהא דמשערינן בבהמה בהגבהה והרבצה ובעוף לא משערינן בהגבהה ובהרבצה הלכה כמותו ואע"פ דאין הלכה כמותו בשהיית דקה לדקה אלא משערינן בגסה לדקה מ"מ בדין הגבהה והרבצה הלכה כמותו והא דכתב הרא"ש בהגבהה והרבצה דקה לדקה הלכה כמותו לא נקט דקה לדקה אלא משום דהכי הוא לישנא דר"י ב"ח ואין כונתו אלא לומר דבהגבהה והרבצה הלכה כמותו אבל ודאי דמשערינן בגסה לדקה כדכתב תחלה ולא בדקה לדקה כדאמר ר"י בר חנינא ומ"ש הרא"ש עוד וכן משמע מתוך דברי ר' חנינא וכו' הוא להביא עוד ראיה לפירושו דבעוף לא משערינן אלא בשחיטת בהמה לחודה דאי איתא דמשערינן גם בהגבהה והרבצת בהמה לעוף א"כ רבי חנינא דאמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט שגם הוא אית ליה שיעור דהגבהה והרבצה כדפי' הרא"ש לשם א"כ הו"ל למימר כדי שיביא בהמה וישחוט דלשון זה הוה משמע דאף בעוף משערינן כדי שיביא בהמה דהיינו הגבהה והרבצה דבהמה וישחוט ופשיטא דהוא קאי גם אעוף מדהוה קאמר בסתם כדי שיביא בהמה וישחוט אבל השתא משמע דלא מיירי בעוף אלא בשוחט בהמה וקאמר דמשערינן בכדי שיביא בהמה אחרת כיוצא בזו ששוחט לאפוקי בשוחט עוף דלא משערינן בכדי שיביא בהמה דהיינו בהגבהה והרבצת בהמה אלא משערינן בשחיטת בהמה בלחוד אבל ודאי דמשערינן בגסה בין לדקה בין לעוף אלא דלדקה משערינן בשחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ולעוף לא משערינן אלא משחיטת גסה לחודה וכך הם דברי רבינו. (וראיתי למהרו"ך שהבין מסוף דברי הרא"ש שפוסק דלא משערינן בהרבצה אלא בדקה לדקה ובשחיטתה לגסה והאריך בדברים לא ניתנו ליכתב ושרא ליה מאריה כי הפשט באשיר"י הוא מבואר כדפי' ואין בו ספק עכ"ה) ולענין הלכה כבר כתב בסמ"ג בשם בה"ג הלכה למעשה כרש"י דלא משערינן אלא בכדי שחיטת הסימנים לבד בלי הגבהה והרבצה וכ"כ שאר בעלי התוס'. ולפי דעת הרא"ש ושאר מפרשים דמשערינן בשחיטת הרוב בלבד א"כ שיעור מועט הוא אפי' בגסה ודקה ואצ"ל בעוף ע"כ נתפשט המנהג בפסול כל שהייה מועטת בין בעוף בין בבהמה ואף בהפסד מרובה דאין אנו בקיאין לכוין השיעור בצמצום:
יא סָעִיף א שחט מעט כו' שם (דף ל"ב) בעיא דרבא ולא אפשיטא ולחומרא:
יב סָעִיף א השוחט בסכין שאינו חד כו' שם מימרא דרבא
יג סָעִיף א ומ"ש וה"מ בעוף כו' עד והיינו בעיא דרבא שהה במיעוט הסימנים מהו לחד פירוש' כלומר דכיון דהיינו בעיא דרבא ולא אפשיטא אזלינן לחומרא וכתב הרא"ש והרשב"א והר"ן שפירוש זה הוא הנכון וכ"כ בעל המאור משם החכם רבי יהונתן בר אשר גם בהג"ה מיימוני פ"ג כתב שנראה לר"י פי' הר"א גם מדברי כל שאר המחברים נראה שתופסים פירוש זה עיקר וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' קפ"ה שרבו פתרונים אהך בעיא והפי' שהוא עיקר הוא פי' הרבי אושעיא. ואם כן מה שנמצא בכל השחיטות דין זה דרבא דהשוחט בסכין רעה כו' צריך להזהיר לשוחטים שזה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה ומהר"ש לוריא כתב אפשר מאחר שנהגו העם כרש"י להחמיר ולפסול כל שהיות אפילו בשהייה מיעוט בתרא א"כ נוהגים כמותו בכולו ולא תפסו לפי' הר"א להחמיר בענין זה שהרי פירושו להקל בשהיות וכן יראה לכאורה מלישנא דרבינו שהביא מתחלה פי' הר"א ואח"כ פירש"י ושא"א כתב שנוהגין להחמיר כרש"י ומדלא כתב נמי אפילו ראשון שנוהגין להחמיר לענין סכין רע משמע דלא נהגינן כותיה כלל ותדע שהרי בסי' י"ח כתב דין זה בסתמא ולא חילק בין עוף לבהמה אלמא דהכי ס"ל ומ"מ המחמיר לעצמו תע"ב עכ"ל. ולא נהירא אלא אדרבא משמע דלרש"י נמי אף זה הוה שהייה וכ"ש הוא ומלשון רבינו כאן משמע נמי דהכי הלכתא שהרי כתב תחלה הדין בסתם דבסכין רע בבהמה פסולה השחיטה אם שהה שיעור שהייה פשט לשונו מבואר שכתב כן דרך פסק דין ואח"כ גילה מקורו ואמר והיינו בעיא דרבא כלומר דפסולה מספק כיון דלא איפשיטא ואח"כ כתב שרש"י פי' בע"א ומחמיר יותר ושהרמב"ם חולק עליו ומכשיר במיעוט בתרא ומ"מ באשכנז וצרפת נוהגין להחמיר כרש"י כלומר אע"ג שלא נראה להם שפירש"י עיקר אלא כפי' הר"ר אושעיא והרמב"ם שמתירין במיעוט בתרא מ"מ נהגו מצד חומרא אבל פי' הר"א שהוא העיקר מדינא נמי פסולה ולא מצד חומרא ומ"ש בסימן י"ח בסתם טעמו לומר דהסכין כשר הוא ואינו חשוב כפגום כאשר כתבתי לשם והילכך צריך להורות אף לאחרים דבשוחט בסכין רעה אסור בבהמה מדינא ולפי מנהגינו דפסלינן בשהייה מועטת אף בבהמה אין שיעור לדבר כל השוחט בהמה בסכין רע פסולה השחיטה בכל ענין אף בעור אין לשחוט בו לכתחילה כמ"ש בסימן י"ח סעיף י"ב ונראה שאף בנמצא בושט גמי רך ועגול יש לפסול אף בבהמה ואע"ג דמהרא"י לא כתב לפסול אלא בעוף אפשר משום דנשאל על עוף אי נמי מדינא אין לפסול אלא בעוף אבל אה"נ דה"ה בבהמה לפי מנהגינו ומ"מ יראה לי דדוקא בקנה של גמי ורך ועגול וכיוצא בו אבל נמצא עשב ארוך ודק מונח אורכו לאורך הושט אין לפסול אף בעוף שהרי עשב אינו רך כמו הסימן וא"כ לפי דברי מהרא"י נחתך הושט עם העשב בבת אחת ולא פסק חתיכת הסכין אפי' רגע אחד מן הסימן וכשר עי' בת"ה סי' קפ"ה:
יד סָעִיף א ומ"ש ורש"י פי' בעיא דרבא כו' שם:
טו סָעִיף א ומ"ש וכ"כ בה"ג כו' כ"כ רש"י ז"ל משמו פ"ק דחולין בבעיא דהחליד במיעוט הסימנים (ד' ל'):
טז סָעִיף א ומ"ש והרמב"ם פי' במיעוט קמא כו' אע"ג דבפ"ג מה"ש משמע דהך בעיא דשהה במיעוט הסימנים מהו פירושו ששהה שיעור כדי לשחוט מיעוט הסימנים כמ"ש הרשב"א וה"ר ירוחם והר"ן והאגודה פרק השוחט משמו של הרמב"ם מ"מ ע"כ צריכין אנו לפרש לדעתו דלא מיבעיא ליה היכא דשחט כבר רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה ואח"כ שהה כפרש"י שהרי מבואר בדבריו דבכה"ג אפי' שהה אח"כ חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנים דה"ז מותרת אלא ודאי דע"כ לא מיבעיא ליה אלא בשהה במיעוט קמא כלומר קודם ששחט רוב הסימנים שהה שעור כדי לשחוט מיעוט הסימנים ולאפוקי מפי' רש"י דמיבעיא ליה במיעוט בתרא וז"ש רבינו והרמב"ם פי' במיעוט קמא אבל אם שחט רוב א' בעוף כו' ע"כ כתב דבעוף לא שייך שהייה בקנה כו'. ומיהו איכא לתמוה למה שפי' הרמב"ם דקמיבעיא לי' בשהה כשיעור שחיטת מיעוט הסימנין הא פשיטא דכיון דשנינו אם שהה כדי שחיטה פסולה כל ששהה פחות מכדי שחיטה דהיינו שהה כשיעור שחיטת מיעוט הסימנין כשירה היא כיון שלא שהה כדי שחיטה ולכן נראה גירסת הרא"ש בדברי הרמב"ם עיקר דבשהה כדי שישחוט שחיטה גמורה קמיבעיא ליה דהיינו כששהה כדי שישחוט רוב הסימנים דדילמא הל"מ דאין שהייה פוסלת אלא בשהה כדי שישחוט כל ב' סימנין ומיהו ודאי בשהה במיעוט קמא קמיבעיא ליה כדפרישית וכן פי' מהרש"ל לדברי הרמב"ם פ' השוחט סי' ט"ו וכן עיקר גם קצת על דרך זה כתבו התוס' בשם ר"ת דפי' בעיא זו במיעוט קמא היא ופי' ג"כ דמיבעיא ליה ששהה שיעור שחיטה מיהו על פירוש זה ודאי קשה דע"כ בעוף במיעוט קמא דקנה לא פסלה שהייה מידי דהוה אחצי קנה פגום ובמיעוט בתרא נמי לא פסלה שהייה אפילו בושט א"כ שהייה עוף לעוף בע"כ דלא משכחת לה אלא א"כ דשהה במיעוט קמא דושט דפסלה שהייה וא"כ מאי קמיבעיא שהה במיעוט סימנים מהו הא ודאי דליכא למימר דכשירה במיעוט קמא דאי כשירה במיעוט קמא ליכא שהייה בעוף דפסלה והיה נלפע"ד ליישב דקא מיבעיא ליה משום דאיכא למימר דלא פסלה שהייה בעוף אלא היכא דשחט מחצה בושט ואח"כ שהה אבל בדלא שחט אלא מיעוט כשירה אלא שלא ראיתי לראשונים שכתבו יישוב זה שוב מצאתי שכך כתב מהרש"ל בפרק השוחט סי' ט' ואין לפרש דלא מיבעיא ליה בעוף אלא בבהמה דשמא לא פסלה שהייה במיעוט קמא דושט בבהמה דפשיטא דבמיעוט ראשון של קנה ושל ושט משפט אחד לעוף ולבהמה כמ"ש בסמ"ג בעשה ס"ג ובסה"ת סי' ה' אבל התוס' תירצו בד"ה החליד (דף ל') דהאי דקאמר שהיית עוף לעוף אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה לא פסלה שהייה בעוף כיון דהכשרה בסימן אחד והרא"ש כתב דדוחק הוא זה. אכן לפי דעת הרמב"ם למאי דפרישית ל"ק מידי דההיא דשהיית עוף לעוף היינו בשהה במיעוט קמא בכדי שחיטת שני הסימנים כולם ולא קמיבעיא ליה אלא בשהה שיעור כדי לשחוט רוב הסימנים בלבד והב"י הקשה אדברי הרמב"ם מדברי עצמו שכתב תחלה שיעור שהייה בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשירה ולמ"ש ל"ק מידי דלא אמר כשירה אלא בשהה בפחות משחיטת רוב של כל אחד ואחד מב' הסימנין דהיינו פחות מכדי שחיטה גמורה ואפי' לפי דרכם שמפרשים דקמיבעיא ליה בשהה כדי שחיטת מיעוט הסימנים יש ליישב דהרמב"ם ז"ל מפרש דהכי מיבעיא ליה דשמא שיעור השהייה שאמרו בכדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט היינו דוקא וישחוט הרוב או שמא אפי' רק שישחוט גם המיעוט נמי הוי שהייה דכך הל"מ שיעורא דשהייה ואסיקנא בתיקו והילכך הו"ל ספק נבילה. ומ"ש ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשירה כונתו בזה שלא שהה רק בכדי שחיטה לבד בלא שיגביהנה וירביצנה דאז שחיטתו כשירה והוצרך לבאר זה לאפוקי מסברת מקצת גאונים כמו רש"י ובה"ג שפסקו דבשיעור שחיטה לחוד הוי שהייה אבל בשהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט לפחות מיעוט הסימנין לא אמר בו הרמב"ם דכשירה דודאי ספק נבילה היא כמו שביאר אח"כ להדיא וזה נ"ל ליישב בדעת הרמב"ם לפי הבנתם בדבריו:
יז סָעִיף א שחט העוף שהה בו ואינו יודע כו' כ"כ הרמב"ם בפ"ג והסמ"ג בעשה ולמדו כן מעובדא דממסמס קועיה דמא בפרק השוחט (חולין דף כ"ח) לפי פי' לשם ומעובדא דאווזא שנכנס לבין הקנים בבית רב אשי דפ' א"ט (דף נ"ג) ועי' במ"ש הב"י וכתב מהר"ש לוריא אע"פ שכתב רבינו וכן שאר פוסקים חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר וכו' ובודק הושט היינו לדידהו שבקיאין לבדוק כו' אבל אנו אין לנו לסמוך ע"ז אבל בשור שעורו עב שמעתי להקל וכן נמצא בתשובת ר"י קולין ז"ל עכ"ל וצ"ל דלא התיר בשור אלא בלא יצא דם ונקט שור דלפי שעורו עב יכול לחתוך בעורו במקצת בעוד שלא יצא הדם משא"כ בעגל וכבש דרגילות הוא דתכף שיחתוך מקצת העור יצא הדם וכל שיצא הדם אפילו בשור יש לחוש לנקובת הושט וכתב בסמ"ק אפילו אמר השוחט ברי לי וידעתי כי לא חתכתי כי אם מן העור אין סומכין עליו כיון שיצא קצת הדם ואע"ג דקנה סמוך לעור הוא כו' מ"מ פעמים שגם הושט סמוך לעור ע"י אחיזת הסימנים שתופס בהן כשבא לשחוט כו' וכ"כ המרדכי פרק השוחט. ואיכא למידק דמלשון הרמב"ם וסמ"ג ורבי' שכתבו שחט העוף ושהה בו ואינו יודע כו' משמע דאם אמר יודע אני שלא נגעתי בושט א"צ לבדוק הושט ואפשר דהסמ"ק החמיר יותר מהם מצד חומרא ולא מדינא אי נמי נראה דדוקא באומר ברי לי וידעתי בלא טעם התם הוא דאין סומכין עליו מטעם שכתב דפעמים שגם הושט סמוך לעור אבל אם יאמר שתפס הקנה בידו סמוך לעור ולא הושט וכה"ג שנותן אמתלא וטעם לדבריו שאומר לא חתכתי ולא נגעתי בושט אה"נ דסומכין עליו וכן יראה לי להקל בכה"ג ודו"ק: ואם תלש נוצות ויצאו טיפת דם אע"ג דא"ח ע"ש הרשב"א מכשיר כמ"ש הב"י בשמו בכל השחיטות דאשכנזים כתב לאיסור ובתשובת מהר"ם מפדוא"ה האריך בזה והחזיק המנהג ושאין לחלק בין יונה לשאר עופות ע"ש בסימן פ"ג וכ"כ הרב בהג"ה ש"ע אבל מהרש"ל דחה החומרא בשתי ידים ואמר אל תשגיח בזה כי חומרא שאין לה טעם כלל עיין עליו בפרק השוחט סימן י"ד ונראה דבהפסד מרובה יש להקל וכן לכבוד שבת אי נמי לעני:
א ע"ל ר"ס א' איזו דברים צריך לידע:
ב סָעִיף א והר"ן פרק השוחט ד' תרפ"א ע"א ומיהו בעור משערין דשיעור שחיטה כדרכה גמירי שהוא שוחט העור לכתחלה עכ"ל. ובתשובת הרשב"א קי"ו דלא משערין בכדי מריטת נוצה מן העוף או מריטת שער בבהמה אלא כדי שחיטה לבד:
ג ומהרי"ו פסק בהלכות שחיטה דאנן נוהגין להטריף כל שהייה דאין אנו בקיאין בשיעור שהיות עכ"ל וכ"ה המנהג הפשוט:
ד סָעִיף א וז"ל מהרי"ו בה"ש ואנו נוהגין להטריף כל שהייה אפי' במיעוט קמא דקנה אנו מטריפין לפי שדווקא בימיהם בימי חכמי התלמוד היתה שהייה כשירה במיעוט קמא דקנה מפני שהיו בקיאין בבדיקת הושט והיו בודקין הושט לאחד שחיטת הקנה אבל אנו אינם בקיאים בבדיקת הושט חיישינן שמא כששחט הקנה ניקב הושט ושהייה פסולה בין בקנה בין בושט בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא עכ"ל וכן פסק המרדכי פרק השוחט ובב"י ובמקום שאין מנהג פשוט סמכינן אדברי הרמב"ם כו' ואין צורך לנו בפסק הזה כי כבר פשט המנהג בכל מדינות אלו שהם בני אשכנז וצרפת כדברי רש"י והמרדכי ומהרי"ו:
ה סָעִיף א במרדכי פ"ג דחולין ובהג"מ פ"ג וכן הגהת סמ"ק אם שחט ושהה מעט בעוף אל יחזור וישחוט אפי' אם לא הגביה ידו רק מעט יש לחוש דהא שהיית עוף הוא זמן מועט מיד ואפי' אמר ברי לי שלא חתכתי כ"א מעט מן העור ולא נגעתי בושט אין סומכין עליו דכיון שיצא הדם מעט אלא כיצד יעשה ישחוט הקנה ויהפוך הושט ויבדקנו מבפנים דושט אין לו בדיקה אלא מבפנים ואם אינו בקי ובו' ועיין בכ"י שסיים המרדכי:
ו סי' קפ"ח וכו' דא"ל דלמא חתך הושט עם הגמי בבת אחת ושוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפי' רגע אחד מן הסימן נראה דאין לומר הכי דהואיל שהסימן מתוח בשעת השחיטה והגמי אינו מתוח כי אינו מחובר על הלחי והגוף ודבר ידוע שכל דבר רך מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ע"כ הואיל והגמי רך ואינו מתוח שהה בו לחתכה יותר משחיטת הסימן ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה והוי שהייה עכ"ל:
ז ואין נוהגין כן וכ"כ מהרי"ו השוחט יונה ותלש הנוצה ויצא דם לא יגמור שחיטתו אלא ימיתנו וימכרנו לעכו"ם עכ"ל וכתב מהר"ם פדוה סימן פ"ג בתשובה דה"ה שאר עופות ולא נקט יונה אלא שדבר בהוה והטעם בכל משום דגזרינן שמא ישחוט העור ויצא מהם דם וישחוט דאז הוי טריפה וע"ש בתשובת מהר"ם שהאריך בזה פי' דבריו דגזרינן שמא יהא עור נשמט מן הצואר ואז צריך בדיקה שלא יהא נקב בושט שיתבאר לקמן סימן נ"ז ומאחר שאין אנו בקיאין בבדיקה דיש שהטריפו בזמן הזה ולכן אנו מחמירים אפי' במריטת הנוצה אע"פ שידוע שע"י מריטת הנוצה לא ניקב הושט מ"מ אנו מטריפים משום גזירה ולפ"ז הטעם אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה או קודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו מטעם גזירה זו והוא חומרא גדולה בעיני ועיין לקמן סימן ל"ג ובתשובת מהרי"ק שהביא הב"י באחד שהביא לשחוט שור וכו' וסיים שם בתשובה ואפי' חתך כל העור אם לא יצא הדם ליכא למיחש דלמא ניקב הושט הואיל ולא יצא דם עכ"ל ובב"י החמיר אם חתך כל העור אע"ג דלא יצא הדם אבל מהרי"ו כתב בה' שחיטה כדברי מהרי"ק ונ"ל לומר דאע"ג דאנן לא בקיאין בבדיקה הושט מ"מ יש לעשות כדברי מהרי"ק כי מ"ש דיש לבדוק נגד החתך חומרא בעלמא הוא דהואיל ולא חתך כל העור ליכא למיחש אבל לפי מ"ש לעיל דיש להטריף בדם היוצא ע"י מריטת הנוצות אע"פ שג"כ אינו אלא חומרא בעלמא ואפ"ה לא סמכינן אבדיקתינו משום גזירה ה"ה כאן כנ"ל ומ"מ לענין הלכה נראה דכל זמן שלא חתך כל העור כל זמן שלא יצא הדם כשר אבל אם יצא או שחתך כל העור אפי' לא יצא הדם יש לנו להטריף עוד נ"ל דיש ללמוד מדברי מהרי"ק דאפי' בבהמה נמי דינו כמו בעוף ואם יצא מקצת הדם טריפה ואע"ג דדברי מהרי"ק הם בששהה שהייה גמורה מ"מ לדידן דנוהגין להטריף כל שהייה אפי' בבהמה אין לחלק בין בהמה לעוף וכן משמע מדברי מהרי"ו בה' שחיטה שלא חילק בזה בין בהמה לעוף. כתב בא"ז בהלכות שחיטה השוחט העוף אפי' בחול לא ימרוט הנוצות מן הצוואר אם אפשר לו לשחוט בלא מריטה משום צעד ב"ח עכ"ל וע"ל בדיני חלדה:
א סָעִיף א אמר רב יהודה אמר רב אסור לאכול משחיטתו עד"ר:
ב סָעִיף א בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון גבי אדם מועד לעולם אמרינן נמי הכי ופירשו התוס' דר"ל בין שיהא אותו שוגג ומזיד באונס או ברצון והביא ב"י בא"ע סימן קס"ו ובח"מ סימן שע"ח ע"ש:
ג סָעִיף א השחיטה פסולה אם שהה שיעור שהייה והטעם דשהייה פסולה משום דכתיב ושחט משמע שחיטה א' ולא ב' שחיטות ועוד לפי שהבהמה נירתעת והדם נבלע באברים ואינו יוצא שוב אפי' ע"י מליחה:
ד סָעִיף א וכ"כ הרמב"ם פי' כרש"י גסה לגסה דקה לדקה חוץ מבעוף ששינה וכתב כדרך שחיטת דקה לעוף וגם קאי האי וכן שצריך כדי הגבהה והרבצה ושחיטה ועיין בב"י שכתב די"ל נמי דהאי וכן קאי אדסמיך ליה שא"צ שהייה כדי שחיטת כל הסימנים מדכתב הרמב"ם סתם כדי שחיטה ומסיק וכתב ולהרא"ש שהיה בידו גירסת הרמב"ם כתוב בו שחיטה גמורה ודאי לא קאי האי וכן אדסמיך ליה דסגי ליה בשהיות שחיטת רוב אבל מ"מ אין להוכיח מזה שהרמב"ם ס"ל דבעינן שהייה כדי שחיטת כל הסימנים די"ל דגם כדי שחיטת רוב הסימנים מקרי שחיטה גמורה:
ה סָעִיף א ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה. הרא"ש תמה על הרמב"ם למה הקילו בעוף יותר ממה שהקילו בבהמה דקה ותירץ הב"י ודאי אילו כתב הרמב"ם כן מסברא היה קשה אבל מאחר שכך פי' דברי חכמי התלמוד לדעת הרמב"ם אלו אומרים הכי הוה קים להו דעוף חיותו רב כשל בהמה דקה א"נ דהכי גמירי הל"מ וכמ"ש הרשב"א:
ו סָעִיף א אלא שכתב כו' היינו דוקא לבהמה אבל לעוף כו' לכאורה נראה דר"ל אפילו לבהמה דקה אבל אין דעת הרא"ש כן והארכתי בדרישה ע"ש ומ"ש אבל לעוף ה"ק הרי"ף בא להשוות כל השהיות וז"א דהא בעוף ודאי אינו מן הסברא וכיון שע"כ צריכין לחלק בין שהייה דעוף לשהייה דבהמה א"כ ג"כ נחלק בשהייה דבהמה דקה וק"ל ועד"ר:
ז סָעִיף א והיינו בעיא דרב הונא בר נתן כו' כצ"ל. לחד פירושא היינו פירוש רבי אושעיא וכתב עליו הרא"ש שהוא הנכון:
ח סָעִיף א ורש"י פי' כו' דאפי' במיעוט בתרא של קנה או של וושט פוסלת אע"ג דאילו לא שחט כלל הוה כשר והא שחט רוב הסימנים מ"מ כיון דחזר ושחט כולה חדא שחיטה היא ועד"ר:
ט סָעִיף א מוטב שיכנה על ראשה אבל צריך להזהר שלא ישבור המפרקת ועד"ר:
י סָעִיף א והרמב"ם פי' במיעוט קמא פי' במיעוט קמא של ושט (מיבעיא ליה) אע"ג דמטרפא בנקיבת הושט (ואם כן מאי איבעיא ליה עכ"ה) דלמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה ביה כגון רוב סימן אחד וכשלא נטרף משום שהייה משום נקב לא נאסר כיון שהיה דרך שחיטה שחיטה מקרי ולא נקב כמ"ש לעיל סימן כ"ב אבל אם שייך במיעוט קמא שהייה אז אותו מיעוט ששחט מקרי נקב ולא שחיטה ודו"ק. והא דקאמר דמיבעיא ליה במיעוט קמא ל"ד מיעוט אלא ה"ה במחצית הסימנים דהא גם במחצה לא נתנבלה כ"א ברוב אלא משום דא"א לצמצם במחצה וכל שאינו רוב שם מחצה עליו. ומ"ה כתבו התוס' דלפ"ז הא דאמרינן שהיות עוף לעוף הוא מדרבנן כמ"ש אחר זה ולא כתבו דאיירי במחצה ודו"ק. וכאשר כתב רבינו בשם הרמב"ם בפירש האיבעיא כ"כ התוס' והרא"ש בשם ר"ת שפירש האיבעיא כן וכתב עוד דלפי פירש זה צ"ל שאין שהייה לעוף מן התורה דאל"כ קשה איך איבעיא ליה אם יש שהייה במיעוט קמא אי לא הא את"ל דאין שהייה היאך מצינו שהייה בעוף דהכשירו ברוב סימן א' והא דאמרינן גבי שהייה כדי בהמה לבהמה כדי עוף לעוף היינו מדרבנן. והאי מדרבנן דוחק לומר מכח האיבעיא דרב הונא בר נתן החמירו להטריף מספק בהשהייה במיעוט קמא דהא רב ושמואל ור"י מיירי שם בשיעור שהיות עוף ודוחק לומר דלכולהו אסתפק באבעיא זו ואי נאמר "דמדרבנן ר"ל שהצריכו בעוף ג"כ לכתחילה לשחוט שני סימנים זהו קצת דוחק דא"כ לא הוי זה לשיטת הרי"ף דאינו מצריך לכתחילה אלא סימן א' כמ"ש בריש סימן כ"ב אלא להרמב"ם והרא"ש א"ש ואפי' לדידהו בדיעבד כשר בעוף בסימן א' ובשהה במיעוט הסימנים בדיעבד איירי. ונראה דר"ל דרבנן תיקנו שיאסר במיעוט קמא אף שלא נעשה בזה המיעוט נבילה אלא טריפה ורב שמואל ור"י דאיירי בשהיית עוף יש להסתפק בהו אי ר"ל שהוא שהייה דאורייתא או דרבנן וכתב הרא"ש ודוחק הוא (ר"ל פי' ר"ת הנ"ל עכ"ה) ב"י:
יא סָעִיף א וא"א הרא"ש כתב ובאשכנז ובצרפת נוהגין להחמיר כרש"י פי' לאסור גם במיעוט קמא "דקנה וז"ל מורי ואין תופסין דברי ר' אושעיא שפי' בסכין רע ולפיכך אין נזהרין בדבר וכן נ"ל עיקר וכן לעיל סימן י"ח כתב סתמא דלא כרבי אושעיא עכ"ל (שהרי כתב סכין שפי' חלק כו' שוחטין בו משמע בין עוף בין בהמה מותר לשחוט עכ"ה) ועיין מ"ש שם ובסימן כ"ב:
יב סָעִיף א שחט העוף ושהה כו' פירוש קודם ששחט רוב הקנה דאל"כ הרי אין השהייה מזקת לאחר ששחט הקנה בעוף והאי שחט העוף כו' ג"כ מדברי הרמב"ם המה כמ"ש ב"י והוא ס"ל דיש שהייה במיעוט סימנים קמאי כנ"ל וק"ל:
יג סָעִיף א חוזר ושוחט דוקא בעוף שהכשירו בסימן אחד אית ליה האי תקנתא אבל בבהמה שאין הכשירה אלא בב' סימנים אין לה תקנה והטעם דכשישחוט הושט במקום אחר מתוך שהושט גמיד ופשיט חיישינן שמא כשישחוט הושט למעלה או למטה יפגע במקום הנקב אבל לדברי רבינו לקמן סימן ל"ג שכתב שיש בדיקה לושט מבחוץ כשהנקב במקום ידוע אף בבהמה יש תקנה על ידי שיבדוק הושט מבחוץ ב"י:
יד סָעִיף א ושוחט הקנה לבדו במקום אחר הטעם שהצריך לשחוט במקום אחר משום דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה יותר נקל לפגוע בושט ויבא לומר עתה הוא שישחט ומקודם לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ונמצא מכשירו שלא כדין אי נמי שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שקל לפגוע בו יפגע בו ונמצא שפוסלו שלא כדין ועצה טובה קמ"ל ומ"ש ובודק הושט מבפנים ואף דכתב רבינו בשם הרא"ש בסימן ל"ג דיש בדיקה לנקב מבחוץ י"ל דבא ללמדינו דאף אם יראה מבחוץ הנקב בעור החיצון דושט יבדקנו גם מבפנים דאם לא ניקב גם הפנימי כשר:
א סָעִיף א אמר רב יהודא אמר רב כל טבח כו' בגמרא פ"ק דף ט' מקשה מאי קמ"ל תנינא כו' ומשני ששחט לפנינו ג' פעמים שפיר מהו דתימא הא אתחזק קמל"ן כיון דלא גמיר זימנין דשהה או דרס ולא ידע (פי' ואינו מרגיש דכיון שאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו עכ"ה) ע"כ וקמל"ן נמי דאף ע"ג דשאלינן אותו אי עביד כך וכך ומתוך תשובתו נראה דשחט כראוי אפ"ה אסור כמ"ש לעיל סי' א':
ב סָעִיף א ולרב אלפס אפי' לדקה ולעוף משערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ולזה הסכים א"א הרא"ש אלא שכתב אף ע"ג דמשערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה היינו דוקא לבהמה אבל לעוף לא משערינן אלא כדי שחיטת בהמה לחוד דלא מסתבר להקל כולי האי לשער בהגבהת והרבצת בהמה לעוף עכ"ל הטור. רבינו קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך ולבאר דבריו כי לכאורה משמע מדבריו דס"ל לדעת הרי"ף דמשערינן גם לדקה ולעוף בכדי שחיטה והגבהה והרבצה דגסה ושכן נמי דעת הרא"ש בדקה ושגם לעוף ס"ל כוותיה דמשערינן ביה בכדי שחיטת גסה רק בכדי הגבהה והרבצה בעוף לא ס"ל כוותיה דהרי"ף. וכל זה אינו להמעיין בדברי הרא"ש בפסקיו פ"ב דחולין והנה אעתיק ל' הגמרא ול' הרא"ש ומתוכן יתבארו דברי רבינו על נכון. ז"ל הגמרא ד' ל"ה אתמר מאי כדי שחיטה רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף. ושמואל אמר אפי' בהמה לעוף כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפי' בהמה לעוף רבי חנינא אמר כדי "שיביא בהמה אחרת וישחוט ופירשו בגמ' דר"ל כדי שיביאנה ויטלנה וישחטנה והיינו כדי הגבהתה והרבצתה ושחיטתה ומסיים שם בגמרא ז"ל ואמרי במערבא משמיה דרבי יזסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה. וכתב הרא"ש שם ד' קנ"ד ע"ג ז"ל ופסק רש"י הלכה כרב משום דקים ליה ר"י בר חנינא כוותיה ואמר דקה לדקה וממילא שמעינן דה"ה עוף לעוף וכו' עד נראה דרב ור' יוחנן ושמואל לא דברו כלום בשיעור הגבהה והרבצה ולא באו אלא לפרש שחיטה דמתניתין אי משערינן בשחיטת בהמה לעוף או נאמר בהמה לבהמה ועוף לעוף. אבל כדי שחיטה לא באו לפרש אם נאמר שיעור שהיות שחיטה לבד או שמא הגבהה והרבצה הוי בכלל כדי שחיטה ומה שלא פירשו הם בא רבי חנינא ופי' ואמתניתין קאי ולא לחלק על רב ורבי יוחנן אתא ואין שום אמורא חולק על רבי חנינא וכן משמע מתוך דברי הרי"ף ז"ל שהרי הביא כל דברי רב ור' יוחנן ושמואל ופסק הלכה כרבי יוחנן ושמואל והביא דברי ר"י בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ומאחר שפסק הלכה כר"י ושמואל דאפילו בהמה לעוף כ"ש דמשערינן בשהיית גסה לדקה אלא לא הביא לדר"י בר חנינא אלא לפסק הלכה דהגבהה והרבצה ולהשמיענו דע"ז לא נחלקו רב ושמואל ור"י ומה שלא הביא דברי ר' חנינא שגם הוא אית ליה שיעור דהרבצה ובהכי הוה ניחא טפי כי אין הלכה כר' יוסי בר חנינא בכל דבריו. לפי שר"י בר חנינא פי' טפי שעור דהגבהה והרבצה "אלא "שיש (כן מוכרח להגיה כמו שהגהתי תיבת "אלא "שיש וכן מצאתי מוגה בספרים המדויקים וגם באשר"י של קלף מ"כ ז"ל אמנם יש לדקדק והיא היא) לדקדק מאחר שפסק הרי"ף הלכה כרבי יוחנן דאמר בהמה לעוף ופסק נמי דבעינן שהייה כדי הרבצה כי משערינן בהמה לעוף אי משערינן כשיעור הגבהה והרבצת בהמה לעוף אי משערינן כשיעור שחיטת בהמה לחוד. ומסתבר דבשחיטת בהמה לחוד משערינן ולא מקילינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצת דבהמה לעוף ובהכי ניחא מה שהביא דר"י ב"ח לפי שפי' בדבריו הגבהה והרבצה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף ואע"ג דאין הלכה כמותו בשחיטת דקה לדקה. בהגבהה והרבצה דקה לדקה הלכה כמותו וכן משמע מתוך דברי רבי חנינא מדקאמר כדי שיביא בהמה "אחרת משמע בהמה אחרת כיוצא בו מדלא קאמר כדי שיביא בהמה וישחוט. והרמב"ם ז"ל כתב ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ונראין דבריו זו כמו פשרה ואין נראין דבריו דכיון דמקילין לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף ועוד דכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולא בהרבצת גסה לדקה וא"כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה כו' ע"ש. הרי לפנינו דהרא"ש ס"ל כהרי"ף ולא חולק עליו בשום דבר ובשניהם ס"ל דלא משערינן בכדי הגבהה והרבצה דגסה "לדקה ולעוף אלא של עצמן. לכן צ"ל שגם כוונת רבינו במ"ש בשם הרי"ף והרא"ש אינו כפי משמעות פשיטות לשונו וכמ"ש לעיל אלא כמ"ש אחר שנדקדק בדברי הרא"ש והוא שהמדקדק בדברי הרא"ש הללו יראה לעינים דהכי המה הצעות דבריו מתחילה כתב דנלמד מדברי הרי"ף דלא פליגי שמואל ור"י דאמרי אפי' בהמה לעוף אדברי ר"י בר חנינא דאמר דבכלל שהיות שחיטה דאיתא במשנה הוא נמי הגבהה והרבצה מדהביא לדברי שמואל ור"י וגם לדברי ר"י בר חנינא. ואח"כ כתב "אלא שיש לדקדק בכוונת שמואל ור"י דאמרי אפי' "בהמה לעוף (וי"ל בהמה גסה דסתם בהמה איירי גסה וכ"ש ששיעור שהיות שחיטת בהמה בגסה לבהמה דקה דחיותה הוא גדול משל עוף) אי במ"ש בהמה לעוף ר"ל דבכל גדול שיעור שהיות בהמה גסה דהיינו שחיטה והגבהתה והרבצתה משערינן הוא ג"כ בעוף. וזהו כנגד הסברא להקל כולי האי. או נאמר דאף דסתמי וקאמרי בהמה לעוף לא איירי אלא בכדי שחיטת גסה לעוף דאשחיטה קאי (וכ"ש לדקה) אבל מהגבהה והרבצתה לא איירי שמואל ורבי יוחנן שם וממילא לא נלמד מדשמואל ורבי יוחנן אלא דשיעור שחיטת גסה לעוף. ומסיק וכתב שגם מדברי רבי חנינא מוכח דאין כוונת שמואל ור' יוחנן הוא ליתן שיעור שחיטה והגבהה והרבצה דגסה לעוף דא"כ הוה דינא כן מכ"ש לבהמה דקה והרי רבי חנינא לא אמר אלא כדי שיבא בהמה אחרת ויגביהנה וירביצנה דמשמע בהמה דכוותיה ולא כדי גסה לדקה וכ"ש גסה לעוף דלא. וכתב עוד הוכחה לזה מדסתם הרי"ף וכתב אחר דברי שמואל ור"י לדברי ר"י ב"ח ודוחק לומר דכדי ללמד ממנו דמשערינן נמי בהגבהה והרבצה הביאו ובשאר כל דבריו יחלוק עליו אלא ניחא טפי לומר דהביאו כדי ללמד ג"כ מדבריו דלדקה אף דמשערינן נמי בכדי הגבהה והרבצה היינו דוקא של דקה לדקה ונוכל לומר נמי דה"ה של עוף לעוף ואף דלא נקט ר"י ב"ח בלשונו לומר של עוף לעוף אטו כי רוכלא למני וליזיל אבל עכ"פ נלמד מיניה דהגבהה והרבצת "גסה לדקה לא בעינן וכ"ש בעוף כן נ"ל ברור הצעת דברי הרא"ש. והנה רבינו דקדק עוד מדברי הרא"ש הנ"ל דהתחיל וכתב אלא שיש לדקדק כו' "עד דמסתבר לומר דבשחיטת בהמה "לחוד משערינן לעוף ולא מקילינן כו' משמע דבשחיטת גסה לחוד משערינן לעוף ולא בשום הגבהה והרבצה אפי' דעוף עצמו. וכתב מיד עליו ז"ל ובהכי ניחא מה שהביא לדר"י ב"ח כו' עד "ועוף לעוף. דמוכח מיניה דס"ל דגם לעוף בעי כדי הגבהה והרבצה דעצמה עם כדי שחיטת בהמה גסה וכדי שלא יהיו דברי הרא"ש סותרין זא"ז ס"ל דה"פ דהרא"ש כתב דמסתבר לו לאמר דכוונת שמואל ור"י דאמר בהמה לעוף דאיירי בשחיטה לחוד ולא מצריכינן שום דבר יותר לעוף אלא שמסתימת דברי הרי"ף שהביא לדר"י ב"ח אדברי שמואל ור"י ולא הזכיר בדבריו כלל שלא להקל בעוף דחיותא זוטרא משמע מסתימת דבריו דמשוה עוף לדקה וכמו שלדקה משערינן בשחיטת גסה והגבהתה והרבצתה דדקה כן נשער ג"כ לעוף בכדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה של עוף. ובזה נתיישבו דברי הרא"ש דמ"ש תחילה דמסתבר דלא מקלינן בעוף ומשערינן בכדי שחיטת גסה לחוד הוא שכתב לסברא דנפשו ומ"ש אח"כ דקה לדקה ועוף לעוף כ"כ לפי סתימת דברי הרי"ף וכנ"ל. ובהיות כן נראה פשוט דגם כוונת רבינו הוא כן בהבאת דעת הרי"ף והרא"ש והוא דמ"ש ולהרי"ף אפי' לדקה ולעוף משערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ר"ל בהגבהתה ובהרבצתה של עצמה של דקה לדקה ושל עוף לעוף ודוקא בשחיטת "גסה משערינן לכולהו ומ"ה סמך תיבת "גסה לתיבת שחיטת ולא כתבה לבסוף וגם למה הקדים שחיטה להגבהה והרבצה אלא כדי ללמדנו דהגבהתה והרבצתה שכתב לא "אגסה קאי אלא אשל עצמן וה"ק הרי"ף חולק על דעת רש"י הנ"ל דס"ל דאפי' בהשחיטה משערינן לדקה בשל דקה ושל עוף לעוף והוא ס"ל דלשלשתן משערינן בשחיטת גסה דע"ז אמר שמואל ור"י דשל בהמה לעוף. אכן בהגבהה והרבצתה ס"ל כדעת רש"י דמשערינן לכל אחד בשל עצמה וכדברי ר"י ב"ח דמייתי הרי"ף דאמר דקה לדקה ומינה דה"ה עוף לעוף דאל"כ הו"ל לרי"ף לפרש דין עוף ולכתוב דלא מקילינן בעוף לשער בו ג"כ בהגבהה והרבצה וכנ"ל ומסיק וכתב דכ"כ ג"כ אביו הרא"ש דהוא הביא לדברי הרי"ף ופרש"י כנ"ל אכן בעוף גילה דעתו שלא להקל בו ולא משערינן בו בשום הגבהה והרבצה כ"א בשחיטת גסה לחוד. ומה שסיים וכתב ז"ל ולא מסתבר להקל בו כולי האי לשער בו בכדי הגבהה והרבצה דבהמה לעוף עכ"ל. לא תדקדק לומר דכוונתו הוא דדוקא של בהמה לעוף לא בעינן הא הגבהה והרבצה דעצמה בעינן דא"כ יסתרו דבריו זא"ז דהא התחיל וכתב דמסתבר לומר דבשחיטה "לחוד משערינן ועוד דא"כ היה ס"ל כדברי הרי"ף וכמ"ש. אלא ה"ק מסתבר לומר דלא משערינן בעוף כו' אם לא שתאמר דמה שאמר שמואל ור"י בהמה לעוף ר"ל "בהמה דכדי שחיטתה והגבהה והרבצה הכל נוחנין ג"כ לעוף זה ודאי לא מסתבר להקל כולי האי וצריכין לומר שהם לא איירי אלא משחיטה לחוד וממילא נשאר עוף על הסברא דלא משערינן בה אלא בכדי שחיטת גסה לחוד "ודוק כי זה נ"ל ברור. ולהרמב"ם ה"ל שיטה אחרת בפי' פלוגתתן והוא דס"ל דברי הרא"ש לדוחק גדול שהרי"ף הביא לדר"י ב"ח דאמר כדי שחיטה והגבהה והרבצה גסה לגסה ושל דקה לדקה ולא יסבור כוותיה כ"א בהגבהה והרבצה ולא בשחיטה. אלא ס"ל דמ"ש שמואל ורבי יוחנן אף כדי בהמה לעוף ר"ל בשחיטה והגבהה והרבצה דבהמה דקה נותנין ג"כ לעוף ולא כרב דס"ל של עוף לעוף ובזה מיושבין דברי הרי"ף טפי שפסק כשמואל ור"י וגם הביא לדר"י ב"ח משום דס"ל מדלא נקט ר"י ב"ח בלשונו אלא גסה לגסה ודקה לדקה ולא עוף לעוף ש"מ דס"ל דאין לעוף שיעור חדש אלא נותנין ג"כ של בהמה דקה לעוף והיינו כדברי שמואל ור"י וכן מפרש הר"ן דברי הרי"ף והם המה כדעת הרמב"ם נמצא דהרי"ף והרמב"ם תלמידו הולכים בשיטה אחד. ואשר תמה הרא"ש על הרמב"ם למה הקילו בעוף יותר משל בהמה דקה אפשר דהכי קים להו דחיותה דעוף הוא כחיותה דבהמה דקה וכ"כ ב"י. ואין לתמוה על פי' הרא"ש הנ"ל להרי"ף דא"כ למה כתב הרי"ף דהלכה כשמואל ור"י משום דהו"ל תרי נגד רב שהוא יחיד לגבייהו הא גם ר"י ב"ח אמר כוותיה דרב וה"ל ג"כ תרי ומה"ט פסק רש"י כוותיה משום דהו"ל תרי ותרי ואינהו קאמרי לחומרא. י"ל דס"ל דמדברי ר"י ב"ח אינו מוכרח דס"ל כרב די"ל דהוא קאי לפרש דברי פלוגתתן דמ"ש רב של גסה לגסה ושל דקה לדקה לא בשחיטה לחוד איירי אלא גם בהגבהה והרבצה ממילא לדברי שמואל ור"י ג"כ לגסה נותנין כדי שחיטה והגבהה והרבצה ולדקה ג"כ כדי הגבהה והרבצה דדקה וכדי שחיטת גסה כנרמז בדברי שמואל ורבי יוחנן ור"י ב"ח לא נקט בלשונו בפירוש "שחיטת דקה לדקה משום דלא הכריע בזה אי כרב אי כשמואל "ודוק וכל זה נלע"ד ברור. אלא שצ"ע בקיצור פסקי הרא"ש שכתב שם ז"ל ולהרי"ף כדי שיגביה וירבץ וישחט אפילו גסה לדקה וכדי שישחט בהמה בלא הרבצה לעוף עכ"ל. הרי דמשמע מלשונו דס"ל להרי"ף דגם כדי הגבהה והרבצה דגסה נותנין לדקה וז"א. וגם מה שסיים וכתב וכדי שחיטת בהמה בלא הרבצה לעוף דמשמע בלא הרבצה כלל ורבינו כ"כ דוקא בשם הרא"ש אבל הרי"ף ס"ל דנותנין גם לעוף הגבהת והרבצת דנפשה וכנ"ל. ובזה י"ל דלא חש לדקדק דמאחר שמצא בהרא"ש שמפרש דברי הרי"ף שכתב במשמעות דבריו דמסתבר לומר דמשערינן בעוף כדי שחיטת בהמה לעוף לחוד כתבם בשם הרי"ף וליישב תמיה הראשונה במ"ש כדי שיגביה וירבץ וישחט אפי' גסה לדקה צ"ל דתיבת גסה לא קאי אלא אשחיטה דסמיך ליה. אבל הוא דוחק מדלא כתב כדי "הגבהתה והרבצתה כמ"ש רבינו ואפשר דט"ס הוא "ודוק:
ג סָעִיף א ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אלא כו'. ואנו נוהגין באשכנז להטריף כל שהיות אפי' בכל שהוא בין בעוף בין בבהמה וטבח אומן שהוא שוחט בשכר וקלקל השחיטה בדבר שאין אנו מטריפין אלא מכח חומרא יתירא כגון שהייה כל דהו בבהמה וכמו שאנו נוהגין כמה וכמה חומרות דמאורייתא היתר גמור הן יראה דכל חומרא דכה"ג שהיא מפורסמת בהדיא בהלכות שחיטות שביד הטבחים שלומדים מהם הלכות שחיטה אם קלקל בהן חייב לשלם עכ"ל תרומת הדשן סימן קפ"ו:
ד סָעִיף א ורש"י פירש כו' ולכך כתב דאפילו במיעוט בתרא של קנה או של ושט פוסלת שהייה. וצ"ע דלעיל ס"ס ב' גבי שנים ששוחטין ישראל ופסול כתב שאין הפסול אוסר במיעוט בתרא וי"ל משום דהכא הואיל וזה שהתחיל לשחוט הוא הגומר השחיטה נעשה הכל שחיטה אחת והלכך השחיטה אוסרת אבל לעיל כששחטה ישראל הרוב אז הוי שחיטה גמורה ומה ששחט הפסול אח"כ כאילו חתך ברגל שאין זה מצטרף לשחיטה הואיל ולא הוא שחטה:
ה סָעִיף א מוטב שיכנה על ראשה ז"ל ב"י ובס"ה כתב דלדעת רש"י אם שוהה למות יכנה על ראשה ובלבד שלא ישבור מפרקת ונראה שכן צ"ל נמי לדעת רבי' דאל"כ קשה דהא לקמן סימן ס"ז כתב רבינו בשם בעל העיטור דהשובר מפרקת אסור לאכול מבשרה אפי' ע"י מליחה וכתב ב"י שם דב"ה כתב כן לדעת רש"י ע"ש וא"כ קשה רש"י דידיה אדידיה. אלא שקשה לפי הטעם שכתב רש"י לפי שמקרב מיתתה ולא יהא בה כח להתאנח להוציא דמה אין טעם נכון לחלק בין שבירת מפרקת לשאר קירוב מיתה וע"ל סימן ס"ז מ"ש בישוב זה:
ו סָעִיף א והרמב"ם פי' במיעוט קמא כו' עיין בב"י שכתב דלא משמע ליה הכי פי' דברי הרמב"ם אלא ה"פ ששהה באמצע הסימנים כשיעור שחיטת מקצת סימנים וגרס (האבעיא שהה במיעוט סימנים עכ"ה) שהה כמיעוט בכ"ף וע"ד זה נמי פירש בחלדה וכתבתיהו שם ע"ש ולקמן בסמוך. וק' לפי' הב"י ולגרסתו זו הא איתא בגמרא וברמב"ם דשיעור שהייה הוא כדי שיגברנה וירביצנה וישחטנה והיינו שחיטה גמורה ולכל הפחות הרוב וכמ"ש הרא"ש בשם הרמב"ם שחיטה גמורה וכנ"ל ובפחות מזה אין בו שיעור שהייה וכשר וב"י הקשה ג"כ זה וכתב דהאבעיא הוא במיעוט הסימנים ר"ל דלאומד דעת השוחט הו"ל ימעוט אבל יכול להיות ששהה כשיעור שהייה מ"ה קמיבעיא ליה והוא דוחק גדול:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.