א השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר השחיטה אם נשחטו רובן שכל זמן שאין ידוע שנשחטה הבהמה כראוי היא בחזקת איסור ומשיודע שנשחטה כראוי היא בחזקת היתר אפי' נולד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל בני מעיה והחזירם נקובים כשירה שאנו תולין לומר הוא נקבם ולא אמרינן במקום נקב נקב ואין צריך לבדוק אם נעקרו הסימנים או נקבו דבהא סמכינן ארובא כמו בשמונה עשר טריפות ובבדיקת הסימנים נמי אם בשעת שחיטה רואה אותן שחוטין לפניו אין צריך יותר:
א סָעִיף א השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר השחיטה אם נשחטו רובן שכל זמן שאין ידוע שנשחטה הבהמה כראוי הרי היא בחזקת איסור בריש חולין (ט.) אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה כדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה פי' שכל זמן שהיא בחייה הרי היא אסורה משום אבר מן החי ומשום שאינה זבוחה ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשירה הילכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשירה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוחה וכמתה מאליה וצריך לבדוק. ומהרי"ל כתב בשם מהר"ש שמה שנמצא בשחיטת האשכנזים שהשוחט עוף צריך לבדוק בסימנים מיד קודם שיוציאו מידו וגם נהגו לאסור בדיעבד אין שיטת ההלכות מוכיחות כן להצריך לבדוק קודם שיצא מתחת ידו וכ"ש שאין לאסור בדיעבד וכל הפוסקים כתבו סתם שצריך לבדוק בסימנים אחר שחיטה ואם לא בדק אסורה דמשמע הא אם בדק כשירה בין בסמוך בין ברחוק עכ"ל: כתב המרדכי בריש צולין אותם בני אדם שבודקים הסימנים בנוצה ותוחבים בסימנים דרך הפה נראה דטעות הוא בידם כי אין זה בדיקה דשמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים. וכתב בהג"א שכ"כ בא"ז דהבודק בנוצה תיפח רוחו ונשמתו מפני שמאכיל טרפות לישראל שאפי' שחט מיעוט הנוצה קורעת ואסור לעסוק בקבורתן של אוכלי טריפות וכ"כ הרוקח :
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו ומשיודע שנשחטה כראוי היא בחזקת היתר אפי' נולד בה ריעותא וכו' בסוף מימרא דרב הונא שכתבתי בסמוך נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לה במה נטרפה ופריך עליה ולימא נשחטה הותרה הא קמ"ל דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא כדבעא מיניה רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהן נקובים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב ניקב או לא א"ל אין חוששין שמא במקום נקב ניקב:
ג סָעִיף א ומ"ש ואין צריך לבדוק אם נעקרו הסימנים או ניקבו וכ' עד סוף הסימן כ"כ הרא"ש והר"ן שם והרשב"א בת"ה ולאפוקי מבה"ג שהצריך לבדוק אם שחט בסימנים עקורים וכתב הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' י"ב דאינו צריך לבדוק אלא שנשחטו רוב הסימנים במקום שחיטה בלא הגרמה וכן כתב בא"ח דלא סגי בראיית הסימנים נחתכים בשעת שחיטה דשמא למעלה משיפוי כובע או בתורבץ הושט הם נחתכים עכ"ל ולא ראיתי שום אדם שבודק כן ולכן נראה לומר שכל שנראה בעיניו מאומד דעתו שהוא במקום שחיטה מפיק מידי הגרמה:
א סָעִיף א השוחט צריך שיבדוק בסימנים כו' מימרא דשמואל בריש חולין. וכתוב בשחיטות דמהרי"ו בשם הא"ז אם שחט העוף וזרקו מידו קודם שבדק הסימנים טריפה מספק שמא עקר הסימנים בפרכוסו והוא לא שחט הרוב א"ז א"כ ומהרי"ק בשורש ל"ח חשב לשפוך סוללה על סברא זו מדאמר פרק השוחט רבא בדק ליה גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח כו' הרי לך שאע"פ שהיה רואה העוף ברחוק ממנו והיה מפרכס זמן רב קודם שיגיע אליו לבודקו ואפ"ה לא חייש לה ואפי' לכתחילה והאריך בזה ואני אומר כדי ליישב הדברים הנכתבים בשם הא"ז דאין משם ראיה להקל דשמא בנמצא הסימן שחוט כולו לא חיישינן כל עיקר שמא לא שחט רובו ועל ידי הפרכוס נפסק לשנים דהא ודאי חששא רחוקה היא ולא חיישינן לה ובכה"ג בדק ליה רבי יונה גירא כו' כדי לאוכלו אם ימצא הסימן שחוט כולו וגדפי דמיפרמו אבל בלא נמצא רק רובו שחוט אה"נ דלא היה אוכלו פן לא שחט רובו ונתרחב קצת ע"י פרכוס דבדבר מועט שנתרחב ע"י פרכוס נעשה רוב עד שהוא נראה לעינים בשיעור אפילו כל שהו ובכה"ג דוקא כתב הא"ז דטריפה מספק כנראה מסוף לשונו אבל בנמצא הסימן שחוט כולו גם הא"ז מודה דלא חיישינן דלא שחט רובו ונפסק לשנים ע"י פרכוס והילכך אין להקל נגד הא"ז והכי משמע מפירש"י כמ"ש בריש סימן י"א בס"ד ע"ש נ"ל:
ב סָעִיף א ומ"ש כגון שבא זאב כו' יתבאר לקמן בסימן ל"ז ובסי' נ' בס"ד:
ג סָעִיף א ומ"ש וא"צ לבדוק אם נעקרו כ"כ הרא"ש בפ"ק דחולין וכתב הר"ן לשם שבעל הלכות פסק דצריך לבדוק ג"כ אם שחט בסימנים עקורות אלא שלא הודו לו ונראה בעיני דטעמו של בעל הלכות מאחר דעיקור הסימנים מהלחי הוא מהלכות שחיטה לפי דעתו כמו שנתבאר בה' עיקור פשיטא דחייב לבדוק דאל"כ למה אמרו דכל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולמה צריך לידע הלכות עיקור יותר משאר חלוקי דיני שחיטה גם בשאלה ששאלו מהרא"ש כלל כ' סימן י"ב כתוב ע"ש אב"י העזרי דצריך שיבדוק בסימנים ושלא תהא מוגרמת ועקורה ואם לא בדק אסורה באכילה וכן הדעת נוטה שצריך לבדוק אחר העיקור שפירוש לדעתו השמוטה כיון שהיא מהלכות שחיטה כדפי' ועוד שהרי הדבר ידוע שעל הרוב בעופות רגילין הסימנים להשמט ע"י משיכתן לכאן ולכאן או ע"י נעיצת רגלי התרנגולים וכיוצא בזה ומה שהשיב הרא"ש ע"ז דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה היא והילכך צריך בדיקה בסימנים שנחתכו רובן להוציאה מחזקת שאינה זבוחה וכל שאר טריפות סמכינן ארובא וכן עיקור סימנים סמכינן ארובא דלא בעינן לידע רק שנזבחה כראוי במקום שחיטה בלא הגרמה שזולת זה היא אינה זבוחה הנה דבריו אלה יצדקו לפי פירש"י דהעיקור שהוא מהלכות שחיטה הוא השוחט בסכין פגומה אבל עיקור סימנים מהלחי שהוא השמוטה הוא מכלל טריפות ודינו כשאר י"ח טריפות אבל לבה"ג שהשמוטה הוא ג"כ מהלכות שחיטה ואינה טריפה אם כן עדיין היא בחזקת שאינה זבוחה כ"ז שלא נודע לנו ששחט בסימנין שאינן עקורין דאין לסמוך בזה ארובא כשאר טריפות דאין זה מכלל הטריפות ועוד אף לפירש"י כבר התבאר שאם נעקרו הסימנים מהבשר שבלחי בשעת שחיטה או נפסקו הסימנים בשעת שחיטה הוי בכלל העיקור שהוא מה' שחיטה ואפי' בכל שהוא ממנו הוי נבילה והלכך בראה לע"ד דלמעשה צריך בדיקה גם אחר ההגרמה והעיקור שהוא מהלכות שחיטה אלא שלא נהגו לבדוק אחר העיקור כי אם בעופות אבל אחר ההגרמה פשיטא דצריך לבדוק אף לדעת הרא"ש כמבואר בתשובתו שהבאתי וס"ל דאינו דומה לעיקור ונ"ל דטעמו בזה דהעיקור שהיא השמוטה שבאה מאליה על ידי סבה מבחוץ סומכין על הרוב כמו בשאר טריפות אבל ההגרמה שהיא באה ע"י השוחט עצמו כשמכריע ידיו צריך לבדוק אם לא הגרים והמחמיר לבדוק גם אחר העיקור תע"ב:
א בהגהת בשחיטת ישנים מצאתי אי בדקינן אי הוי שמוטה תוקף כאגודל על שיפוי כובע ויפלוט הסימנים מבחוץ ויסיר האגודל אם נשארו הסימנים בחוץ ודאי נשמט ואם יחזרו לאחוריהן לא נשמט וכעין זה יראה אם שחט הרוב עכ"ל ובבדיקה זו נוהגין כל השוחטים שראיתי:
ב סָעִיף א וז"ל מהרי"ו בהלכות שחיטה שלו כל ספק בשחיטה פסול כו' ומהרי"ל כתב בשם מהר"ש כל חלוקים הנמצאים בשחיטה ובדיקה שאינו יודע המנהג ילך אחר המחמיר ואם שעה דחוקה כגון בע"ש וכה"ג אז יש להקל ולפי שקול הדעת עכ"ל בהלכות שחיטה שלו:
ג סָעִיף א על סימן ל"א ובסימן מ"א באיזה ריעותא לא תלינן להקל אף בידוע שנשחטה:
א סָעִיף א שכל זמן כו' היא בחזקת איסור. שבחייה היא אסורה ועומדת משום אבר מן החי ומשום איסור שאינה זבוחה:
ב סָעִיף א נטל זאב בני מעיים והחזירם נקובים פי' שמיד כשנטלם בפיו עושה נקבים הרבה שבכל שן עושה נקב ומש"ר ולא אמרי' במקום נקב ניקב אכל נקב ונקב א"נ נקט ל' נקובים משום דבני מעיים הוא ל' רבים ועד"ר:
א סָעִיף א כגון שבא זאב כו' והחזירם נקובים. ז"ל הגמרא בפ"ק דחולין ד' ט' בעא מיניה רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים והחזירם כשהן נקובים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב ופרש"י מי חיישינן שמא במקום נקב שהיה בו תחילה אתרמי ליה השתא שהכניס בו שיניו וטריפה דנקיבת הדקין א' מי"ח טריפות הוא. וכתב התוס' שם וז"ל א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפי' יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא דתלינן כולן בזאב כי היכי דמכשירין היכא דמשמשא ידא דטבחא עכ"ל התוס' ונראה ודאי שגם רבי' סובר כדעת התוס' אבל יש רוצים להוכיח שרבינו סובר כן מדאמר והחזירם נקובים דמשמע אפי' הרבה והא דמסיים ולא אמרינן במקום נקב נקב היינו לרבותא דה"א אפי' בנקב אחד לאסור כדסלקא דעתו של רבי אבא וז"א דא"כ למה כתבו התוס' דין מסברא שכתבו מסתברא ולא הוכיחו כן מל' הגמרא שכתוב בה גם כן נקובים וגם היה להם לכתוב זה לעיל במאי שאמר בגמרא והחזירם נקובים והא דקאמר ל' נקובים פירשתי בפרישה ע"ש ועוד ד לקמן בסימן ל"ו כתב רבינו בריאה שלקטה זאב והחזירה נקובה ולא כתב הרבותא דהחזירה בנקבים הרבה אלא ש"מ דדוקא בבני מעיים שהם ל' רבים כתב החזירם נקובים משא"כ בריאה שהוא ל' יחיד:
ב סָעִיף א א"צ יותר. דה"א מדקאמר רב יהודה שם בגמרא ז"ל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה א"כ לא נסמוך על מה שרואה אותן בשעת שחיטה אלא יצטרך לבדקן קמ"ל דלא ומתחילה בא רבינו לבאר דהא דקאמר בגמרא בדיקת הסימנים לא תימא דהיינו שצריך לבודקה אם לא נוקבו הסימנים או לא נעקרו דבזה סמכינן ארובה אלא צריך לבדוק הסימנים היינו לראות אם נשחטו יפה ולזה סגי אם בשעת שחיטה רואה. ובקיצור פסקי הרא"ש משמע להדיא כן ז"ל הטבח צריך לבדוק הסימנים לאחר שחיטה אם נשחטו רובן ואם יראה אותן לפניו שחוטין א"צ לבדוק עוד. וי"מ דמ"ש רבינו א"צ יותר ר"ל שא"צ לבדוק אם לא שחט בהגרמה ואין זה במשמעות ל' רבינו דהגרמה מאן דכר שמיה ועוד דא"כ היה פוסק רבינו נגד אביו הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה והביאו ב"י שצריך לבדוק אם נשחטו רובן בלא הגרמה ואף שהב"י לא פסק כן שס"ל דא"צ לבדוק אחר זה מ"מ אם לזה נתכוון רבינו הו"ל להזכיר דברי הרא"ש אביו ולכתוב הכרעתו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.