א הלכות בדיקת הריאה ושאר הטריפות כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מכאן אזהרה לטריפה וסתם טריפה היינו שטרפה ארי וכיוצא בו ובעוף שדורס אותו עוף הדורס כגון הנץ וכיוצא בו ועל כרחך לא איירי בנטרפה ומתה דא"כ הוה ליה נבלה דמה לי נבלה שהומתה על ידי אחרים או שמתה מעצמה אלא מיירי שנטרפה ועדיין לא מתה ואי אפשר לומר דבטרפה בעלמא שהוכתה מכה כל שהוא תהיה אסורה דהא כתיב לכלב תשליכון אותו אלמא מיירי בענין שאינה יכולה לחיות ואינה ראויה אלא לכלב ובא להשמיענו כיון שנטרפה בענין שאינה יכולה להיות אפילו אם קדם ושחטה אסורה כיון שידענו דבנטרפה עד שאינה יכולה לחיות אסורה א"כ הוא הדין אם אירע לה מעצמה חולי שאינה יכולה להיות ממנו שהיא אסורה וכי היכי דגבי נבלה אין חילוק בין מתה מעצמה או מתה ע"י אחר כך אין חילוק בטריפה בין נטרפה ע"י אחרים או נטרפה מעצמה ע"י חולי שבכל ענין היא טרפה וזהו ששנינו כל שאין כמוה חיה טריפה ויש מיני חולאים שהלכה למשה מסיני שהיא נטרפה בהן לפי שאינה יכולה לחיות מהם והן שמנה דרוסה נקובה חסרה נטולה ופסוקה קרועה נפולה שבורה וכל הטרפיות נכללין באלו הח' . כתב הרמב"ם אע"פ שכולם הל"מ אין לך בפירוש מן התורה אלא דרוסה ולכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר מיני ז' טרפיות יש בהן ספק שמותרין והנני מפרש אותם על סדר הילוך הבהמה ואתחיל מן הראש. גלגלת שנחבסה וניקב קרום של מוח וחוט השדרה שנפסק כי הוא נמשך מן חוט המוח ואחזור לראש כגון ניטל הלחי וטריפת הושט וזפק בעוף והקנה וכל אברים הפנימים כגון ריאה לב כבד ומרה וטחול וכוליא והאם והדקין והקיבה והכרס הפנימי והחיצון והמסס ובית הכוסות וקורקבן בעוף וניקב בקוץ לחלל והלעיטה חלתית ונפלה לאור ואחר כך איברים החיצונים כגון הידים והצלעות והרגלים ואח"כ טרפות שישנן בכל הגוף כגון דרוסה נפולה וגלודה ושאכלה סם המות והכישה נחש או נשכה כלב שוטה:
א סָעִיף א הלכות בדיקות הריאה ושאר הטרפות כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מכאן אזהרה לטריפה וסתם טריפה היינו שטרפה ארי וכיוצא בו וכו' עד ושאר ז' מיני טריפיות יש בהם ספק שמותרים הכל מדברי הרמב"ם בפ"ד מהמ"א ופ"ה מה"ש וכתב ה"ה פ"ד מהל' מ"א שמה שאמרו בכמה מקומות שהטריפות הל"מ בענין כך הוא שמן התורה למדנו שהטריפה אינה חיה לפי שענין הכתוב הוא בשר שנטרף ועדיין הוא חי אלא שסופו למות מחמת טריפותו ולהיות נשלך לכלב וכמו שהוכיח רבינו אבל לא נתבארו בכתוב דברים הטורפים ומביאים לידי מיתה ונאמרו למשה מסיני ומקובלות בידינו נמצא שעיקר הדבר מפורש בתורה ופירוש פרטיות הל"מ וזה ברור ופשוט וכבר יצא לרבינו מזה דבר חדש כתבו פ"ה מהלכות שחיטה והדבר החדש הוא מ"ש אע"פ שכולם הל"מ הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר ז' מיני הטרפיות יש בהם ספיקות מותרים כמו שיתבאר עכ"ל ואני לא מצאתי שום ספק טריפה שיהיה מותר אלא גלודה לדעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות שחיטה. ובסימן נ"ט אכתוב בס"ד דלא מכשר לה אלא משום ספק ספיקא וכיון שכן צ"ע היכן מצינו ספק טריפה מותרת:
ב סָעִיף א ומ"ש דח' מיני טריפות הם הל"מ מימרא דעולא בר"פ אלו טריפות (חולין ד' מג:) וכשנזכיר פרטי הטריפות תמצא איש איש על דגלו לבית אב של אחת מח' מיני טריפות הללו ודע שבמשנה ר"פ א"ט שנויים י"ח מיני טריפות ואפ"ה לא חששו הרמב"ם ורבינו לומר י"ח טריפות הן משום דאמרינן בגמרא דתנא ושייר ואע"ג דתנא דבי רבי ישמעאל י"ח טריפות הן ולא שייך למימר בהו תנא ושייר דהא תני מניינא מ"מ מנין דח' עדיף ליה שהם סוגים יותר כוללים ועוד דעולא דהוא אמורא אמר דח' נינהו ועוד אמר דהל"מ הם ומ"מ יש לדקדק דא"כ דבשיטת עולא אמרינן הא אמרינן בגמרא דעולא מפיק לקתה הכוליא שאינו בכלל שום אחד מח' מינים הללו ולדידיה כשרה היא ובגמרא אסיקנא דלקתה הכוליא טריפה אם הגיע לקותא למקום חריץ ופסקו כן הפוסקים והרמב"ם בפ"ח מה"ש כן פסק ואם כן היאך כתב דח' מיני טרפיות הא ט' הוו. והרשב"א נזהר מזה וכתב בת"ה דט' מיני טריפות הם ואין לומר דגם להרשב"א קשה מכוליא שהקטינה דטריפה וא"כ הל"ל י' מיני טרפות הן דאיכא למימר דבכלל לקתה הכוליא היא וכן משמע מדבריו. ולהרמב"ם איפשר לומר דלקתה הכוליא או הקטינה בכלל חסרה או נטולה הם ואע"פ שחסרה או ניטלה הכוליא כשרה איכא למימר לא מיפסלא אלא בשניטלה או חסרה בהאי גווני כדאשכחן בטחול דניטל או ניקב כשר אלא כשניקב בסומכיה ולא נשאר תחתיו עובי דינר זהב ואע"ג דעולא מפיק מכלל שמנה מיני טריפות הנזכר לקתה הכוליא אנן כיון דקי"ל דטריפה היא ויכולים אנו להכניס טריפות זה וטריפות דהקטינה הכוליא בחשבון זה דח' מיני טריפות נקיטינן כעולא לענין שח' מיני טריפות הם ומכניסים בכללם טריפות אלו והרשב"א לא נראה לו להכניסם בכלל חסרה וניטלה ותפס מימרא דעולא דח' טריפות הן ולדידן דקי"ל לקתה הכוליא טריפה ה"ל ט' מיני טריפות. והרמב"ם בפ"י מהלכות שחיטה מנה ע' טריפות בפרטן:
א סָעִיף א כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו מכאן אזהרה לטרפה וסתם טריפה כו' כל זה הוא מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' מ"א וכ"כ הסמ"ג לאוין קל"ד ואיכא למידק אמה שכתבו דמלכלב תשליכון למדנו שאינה טריפה אלא עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב דאינה יכולה לחיות הלא ר"פ א"ט לא למדנו אותו מהאי קרא גופיה אלא מזאת החיה והכי איתא התם רמז לטרפה מן התורה מנין ומתמה מניין ובשר בשדה טריפה כתיב אלא רמז לטריפה שאינה חיה מן התורה מנין דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה ותו קשיא דקרא דלכלב וגו' ילפינן מיניה במכילתא לכלב וככלב ללמדך שאין המקום מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו והרי הדברים ק"ו ומה אם שכר חיה לא קפח המקום ק"ו שכר אדם וי"ל דהרמב"ם והנמשכים אחריו כתבו דבריהם לפי פשט המקרא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשט המקרא ודאי משמע כמו שכתבו הם ז"ל אבל מה שאמר בפרק א"ט ובמכילתא אינו כי אם לפי מדרשו. אכן הר"א ממיץ בספר יריאים סי' קמ"ג כתב כלשון התלמוד פרק א"ט על פי מדרשו:
ב סָעִיף א ומ"ש וכיון שידענו דבנטרפה עד שאינה יכולה לחיות אסורה א"כ ה"ה אם אירע לה מעצמה חולי וכו' עד שאין כמוה חיה טריפה כלומר וכיון שהיא טריפה אסורה בין בחייה כגון חלבה שנחלבה ממנו דכל היוצא מן הטמא טמא כדלקמן בסי' פ"א ובין לאחר שנשחטה כראוי נמי אסורה אלא שאינו מטמא כנבלה מאחר שנשחטה כראוי בחייה:
ג סָעִיף א ומ"ש ויש מיני חלאים כו' גם זה מלשון הרמב"ם בפ"ה מה' שחיטה והסמ"ג בעשה ס"ג:
ד סָעִיף א ומ"ש והוא שמנה כו' מימרא דעולא ריש פ' א"ט והסמ"ג נתן סימן בהם ד"ן נפש חנ"ק והקשה הב"י דהא אמר בגמרא דעולא מפיק לקותא דכוליא שאינה בכלל שום אחד מח' מינים הללו ולדידיה כשרה היא ובגמר' אסיקנא דלקתה הכוליא טריפה אם הגיע למקום החריץ ופסקו כן הפוסקים והרמב"ם בפ"ח פסק כן וא"כ היאך כתב דח' מיני טריפות הן הא ט' הוו והרשב"א נזהר מזה וכתב בת"ה דט' מיני טריפות הם וכו' ולהרמב"ם אפשר דלקתה הכוליא או הקטינה בכלל חסרה או נטולה הם כו' עכ"ל. ונ"ל שא"א לפרש כן דא"כ מנ"ל לתלמודא דעולא אתי לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא ודילמא בכלל חסרה או נטולה היא גם רש"י ז"ל הקשה כיוצא בזה דמנ"ל דעולא אתי לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא דילמא ישנה בכלל נקובה כי היכי דאמר בלקותא דריאה ותירץ דא"כ הו"ל ניקבה הכוליא והא ליכא למ"ד דאפי' רכיש מודה דנקובת הכוליא כשרה ובלקותא הוא דטריף עכ"ל ואם היה אפשר לומר דהו"ל בכלל נטולה או חסרה לא היה אפשר לתרץ כמו שתירץ אנקובה. והתוס' ג"כ כתבו אמתני' דאלו כשרות בבהמה וז"ל וא"ת דהכא משמע בין לר"י בין לר"ל דלא מרבינן בזה הכלל אלא א"כ דמיא להנך דמתני' וא"כ ההיא דרכיש דלקתה בכוליא אחת היכי אתיא הא אמר בריש פירקין דלעילא דאמר ח' טריפות מנו חכמים דאתי למעוטי דרכיש דלא דמי ולדברי הב"י מאי קושיא הא ודאי דלרכיש הוי בכלל נטולה או חסרה וכמו שפי' לדעת הרמב"ם אלא ודאי אי אפשר כלל לומר שיהיה הלקותא בכלל אלו לדעת התוס' וא"כ מי מכניס אותנו לומר שהרמב"ם ורבינו יחלוקו עליהם בזה ולקושיית הב"י יראה פשוט דאע"פ דלא קי"ל כעולא במאי דממעט לקותא אפי' הכי נקטו דבריו בפסק לפי שלא נמצא לזולתו שאומר שהם הל"מ אלא בדברי עולא ולכך הובאו דבריו בפוסקים ואע"ג דאין לקותא בכלל אלו אין בזה חשש דלא נפקא מינה חורבא דאין יכולין לטעות ולומר דלקותא כשרה מאחר שהם עצמם כתבו כן בפירוש דלקותא טרפה וא"כ בע"כ שלא תפס דברי עולא כדי למעט לקותא דכשרה אלא באו לבאר לנו דח' טריפות אלו הל"מ הן ולא מסברא ולקותא מרבינן לה בזה הכלל א"נ כריש לקיש דואלו כשרות דוקא לאפוקי לקותא דטריפה כמ"ש התוס' נ"ל:
ה סָעִיף א כתב הרמב"ם אע"פ שכולם הל"מ אין לך בפירוש אלא דרוסה וכו' בפ"ה מהלכות שחיטה וקשיא לי דבפרק א"ט קאמר אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ולעולא מ"ש מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ולהרמב"ם מאי קושיא מספק דרוסה אקוץ הלא החמירו בספק דרוסה יותר מבשאר טריפות ואין לומר דתלמודא לא חש להאריך ולחלק זה וכמ"ש הרא"ש לשם דראב"ן פסק כעולא בישב לו קוץ ולא דמי לספק דרוסה משום דיש רגלים לדבר כו' ותלמודא דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לא חש להאריך דהא הרמב"ם בפ"ג פסק דלא כעולא ובישב לו קוץ כו' הוי ספק נבילה אלמא דס"ל דמאי דקאמר תלמודא קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה בדוקא הוא ונ"ל דלא קאמר הרמב"ם דהחמירו בספק דרוסה כו' אלא בספק דשוה לאיסור כמו להיתר אבל היכא דאיכא יותר סברא לאיסור אפי' בשאר טריפות נמי מחמרינן וכן היכא דאיכא סברא יותר להיתר אפי' בדרוסה נמי אזלינן לקולא וכמו שיתבאר בסמוך והשתא פריך ולעולא מ"ש מספק דרוסה ולא נעמידנה בחזקת היתר בע"כ דה"ט משום דשאני דרוסה דשכיח וכמו שפי' התוס' בההוא דעולא גופיה א"כ ה"נ גבי ישב לו קוץ כו' דשכיח טובא שהקוץ התחוב בושט יעשה בו נקב ואע"פ שאינו נראה נקב מפולש אין זה אלא כיון דגמדא ביה ופעיא ביה חוזר הקוץ לאחוריו וכמ"ש הרא"ש דמה"ט חיישינן יותר לגבי ושט שהבריא מלגבי מחט שנמצא בהמסס ע"ש בפרק א"ט גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ופריך כיון דשכיח הוא נמי ניחוש ולא נעמידנה על חזקת כשרות ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה דאפי' שכיח נעמידנה על חזקת כשרות עוד כתב הב"י על דברי הרמב"ם שאמר ולכך החמירו בה כו' וז"ל ואני לא מצאתי שום ספק טריפה שהוא מותר אלא גלודה לדעת הרמב"ם בפרק ט' מה"ש ובסי' נ"ט אכתוב בס"ד דלא מכשר לה אלא משום ס"ס וכיון שכן צ"ע היכן מצינו ספק טריפה מותרת עכ"ל. ולי יראה מבואר מלשון הרמב"ם דלענין זה דוקא קאמר שהחמירו בספק דרוסה היכא שהספק שוה לאיסור ולהיתר משא"כ בשאר טריפות שהרי בפ"ה כתב ספק דרוסה אסורה עד שתיבדק כדרוסה ודאית כיצד ארי שנכנס לבין השורים כו' חוששין שמא ארי דרסו ואין אומרים שמא בכותל נתחכך כו' אבל אם היה הוא נוהם והם מקרקרין הרי שבחלק האיסור כתב כיון שיש פנים לומר שדרס חוששין ואף על פי דאיכא למתלי נמי להקל אבל בחלק ההיתר כתב שטעמו כיון שיש הוכחה לומר שלא דרס שאילו הזיק היו מקרקרים אלמא שטעמו של היתר אינו אלא מפני שיש יותר סברא להיתר מלאיסור ואחר כך כתב ספק שנכנס לכאן טורף כו' אין חוששין וכן עוף שנכנס לבין העצים וכו' אין חוששין לו שמא נטרף באלו אע"ג דליכא הוכחה אלא ההיתר תלינן לקולא מאחר דלא איתחזק ריעותא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן דאין לך סברא גדולה יותר מזו להיתרא כיון דלא אתחזק ריעותא כל עיקר ואפילו שמואל מודה דאין חוששין לספק דרוסה בזו ועוד דבהני איכא ספק ספיקא כמו שיתבאר לקמן בסי' נ"ז בס"ד אבל בשאר טריפות כתב הרב בפרק ו' לפיכך מחט שנמצא בחיתוך הכבד אם היתה מחט גדולה והיתה הקצה החד שלה לפנים בידוע שנקבה כשנכנסה ואם היה הראש העגול לפנים אימא דרך הסימפונות הלכה ומותרת כו' מחט שנמצא בעובי ב"ה כו' שודאי קודם שחיטה ניקב אבל אם אין דם במקום הרי זו מותרת שמא אחר שחיטה דחקה המחט ונקבה בהמה שהלעיטה כו' טריפה שודאי ניקב ואם היה תוך ג' ימים ספק ניקב וכו' הרי דבחלק האיסור כתב בטעמו דבידוע שניקב ובחלק ההיתר כתב דמותרת שמא אחר שחיטה ניקוב ואף על פי דליכא ס"ס אפ"ה תלינן לקולא כיון דליכא סברא יותר לאיסור מלהיתר. וכן בפ"ז אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה כו' ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה וטריפה ועוד שם שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהן כו' וכן ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמשות מותרות ותולין בידו כו' וכן תולעת כו' דתלינן דלאחר שחיטה פירש אלמא דלעולם תלינן להקל בשאר טריפות אם לא בידוע או קרוב הדבר לתלות לחומרא וק"ל. ואם כן מה שכתב הרמב"ם וכל ספק שיסתפק בדרוסה כו' כתב זה כדמות הקדמה ונתינת טעם למה שיבא אח"כ בדבריו להקל בשאר טריפות אם לא בידוע או טעם וסברא לאיסורא יותר מלהיתר ובספק דרוסה להחמיר אם לא שיש יותר טעם וסברא להיתר מלאיסור או ס"ס או לא איתחזק ריעותא ודלא כמה שהבין הב"י דכוונת הרמב"ם לומר דבדרוסה כל היכא דמספקא ליה לתלמודא וקאי בתיקו אזלינן לקולא ולזה השיג במה שהשיג דליתא אלא כדפרי' וע"ל בסימן מ"א ובמ"ש לשם בדין מתלקט וברצועה כו' ובזה יתיישב לי ג"כ דברי רבינו שכתב בסימן נ"א במחט שנמצא בבשר וקופה לצד פנים דכשרה ולא אמרינן דודאי מן הדקין בא שאילו בא מן החוץ לא היה יכול לינקב בצד העב אלא תולין לומר שבא מן החוץ לפי שדרך הבהמה להתחכך ובהמה אף בצד העבה ואפילו כולו טמון בבשר תלינן לומר שבא מן החוץ ואע"ג דאיכא למימר נמי כל המתחכך אין מחט יושבת לו בגבו והוא מבפנים קא אתי אפ"ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי תלינן לקולא ולגבי ארי שנכנס לבין השורים ונמצא צפורן יושבת בגבו של אחד מהם אמרינן רוב שוורים מתחככין וכל המתחכך אין ציפורן יושבת לו בגבו והאי ודאי ארי דרסו ואע"ג דאיכא למימר נמי כל הדורס אין צפרנו נשמטת אפ"ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי חוששין לדריסה. ומ"ש אלא בעל כרחך דבדריסה החמירו בספיקו יותר מבשאר טרפות ועוד גבי קוץ המונח בושט לארכו אין חוששין שמא הבריא לדברי הכל ובנמצא ארי בין השוורים ויצא לחוץ חוששין אע"ג דליכא מקום צפורן וא"ת דרוסה שכיח הא נמי שכיח דהקוץ נוקב בושט ואפ"ה לא חיישינן אלא ודאי דרוסה שאני ואפשר שלזה נתכוין אמימר במ"ש הילכתא חוששין לספק דרוסה ואיכא למידק למה לא אמר בסתם הילכתא כשמואל וכה"ג דקדקו התוס' גבי והלכתא היכא דנפלה מן הגג בדלא ידעה כו' בפ' א"ט וכן דקדקו בפרק כל שעה גבי הלכתא חמץ בזמנו בין במינו כו' לפי פירוש ר"ת אלא ודאי דאמימר אתי לאשמיעי' דלאו דוקא בהא מילתא לחוד דאמר שמואל חוששין דהיינו באיהו שתיק ואינהו מקרקרין אלא כל ספק שיארע בדריסה דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי חוששין לו כיון שהוא כתוב בפי' הארכתי בכל זה מפני שהיא כלל גדול בכל ספק שיארע בטרפות בדרוסה או בשאר טריפות אע"פ שאינן מבוארין בתלמוד ובפוסקים נ"ל מיהו בדברי הר"ן ע"ש הר' יונה בפ"ק דחולין נראה שחולק על זה וצ"ע:
א ואין צריך להשיב עליו בדבר זה כי הוא נדחק מעצמו כ"א היה נכנס בכלל חסורה או נטולה מנ"ל לבעל המסדר התלמוד לדקדק מדברי עולא שבא למעוטי דדלמא גם עולא הכניסו בכללן וס"ל נמי דלקותא טריפה ונ"ל לומר בישובו של דבר דדרוסה דחשיב באלו השמנה אינה עיקר דרוסה דהא דרוסה אינו הלכה למשה מסיני אלא היא מפורשת במקרא ואם הל"מ האי קרא למאי אתא אלא ודאי דרוסה זו דחשיב בשמנה אלו היא מלבד דרוסה הנאמרת בקרא והוא לקותא וקרי ליה דרוסה משום דאפשר דלקותא בכוליא באה מדרוסה ולכן אע"ג דלא ידעינן דרוסה (י"ג שנדרסה) אם לקתה בכוליא טריפה אז בוודאי נדרסה או אפשר דקרי לה דרוסה משום דדמיא לדרוסה שנתמסמס בשר הכוליא כאילו נדרסה וא"כ הכל בכלל אבל עולא דחשיב הכל ח' ולאתי' (י"ג תנא) תחלה שדרסה עצמה מדאורייתא ואי (וי"ג ודאי) על עיקר דרוסה קאמר וא"כ נתמעט לקתה ואף ישוב זה דחוק וצ"ע:
א סָעִיף א כתיב ובשר בשדה טריפה כו' וסתם טריפה היינו שטרפה ארי כו' ר"ל שדרסה והטיל בה ארס כמבואר לקמן בסימן נ"ז ונקט ל' טריפה ארי משום שכתיב בקרא טריפה שהוא הלשון השייך לגבי ארי. ועיין בח"מ סימן שפ"ט שלא כתב אלא ארי דורס ואוכל דאז אינו משיב מפני כל ודורס ברגלו ואוכל ממנו בחיותו וטורף כשאינו רוצה לאוכלו אלא להניח וזאב ושאר חיות לעולם טורפים וממיתים ואוכלים ולא דורסים לאכול מחיים מפני מורך לבבם. והא דאמר דבשר בשדה טריפה סתם הנכתב בתורה מיירי בארי טורף שהוא אינו אלא שהוא תאב לאכול מיד ולא אמרו דטריפה שבפסוק איירי מזאב וכיוצא בו הטורפים ואינן דורסים לעולם י"ל משום דניחא להו לפרש סתם טריפה הנאמר בתורה דמיירי שבכחו לטרוף ולאסור את כל מיני בהמות והיינו דוקא בארי שארי יש לו דרוסה אפי' בשור הגדול אבל ה"ה לכל חיה כל אחד לפי מה שיש לה דרוסה וזה שכתב רבי' וכיוצא בו ר"ל כל חיה לפי מה שיש לה דריסה:
ב סָעִיף א דא"כ הו"ל נבילה אין להקשות דהול"ל דמדאצטריך רחמנא לכלב תשליכון אותו דאמרינן בסמוך דהתורה כתבו ללמד מינה דאיירי באינה ראוי לחיות מזה אתמעט ג"כ דלא איירי מנבילה די"ל אי ליכא לן אלא הוכחה זו הייתי אומר אדרבא דלמא כתב לכלב תשליכון ללמדינו דאיירי בנבילה דנבילה מסתמא אינו ראויה אפי' לעכו"ם משום מיאוס כ"א לכלב מ"ה הקדים רבינו וכתב דמנבילה לא איירי דהא כבר כתובה וק"ל:
ג סָעִיף א אלמא מיירי בענין שאינה יכולה לחיות כו' וזהו ששנינו כל שאין כמוה חיה טריפה דברי רבינו והרמב"ם הם אליבא דמ"ד טריפה אינה חיה ומ"ש שאין כמוה חיה ר"ל אם נמצא בשחיטה זו מכה או חולי שאילו נמצא דומה לזה בבהמה חיה אינה יכולת לחיות:
ד סָעִיף א ובא להשמיענו כו' פי' לכך כתב ציווי אטריפה:
ה סָעִיף א ה"ה אם אירע לה מעצמה חולי שאינה יכולה לחיות פי' לאפוקי מסוכנת דאפשר שיכולה לחיות:
ו סָעִיף א ה"ג דכי היכי דגבי נבילה כו':
ז סָעִיף א וזהו ששנינו כל שאין כמוה חיה. ר"ל מ"ש דטריפה דקרא ר"ל שאינה יכולה לחיות זהו ששנינו במשנה ולאפוקי ממ"ד טריפה חיה וק"ל:
ח סָעִיף א כתב הרמב"ם אע"פ שכולו הל"מ אין לך בפירוש מן התורה אלא דרוסה פירוש שבתורה כתיב טריפה והיינו דרוסה ועד"ר:
ט סָעִיף א ושאר מיני ז' טריפות יש בהן כו' לכאורה היה נראה לדקדק מדאמר יש בהן (ספק שמותרין) משמע דר"ל דבמקצת מהז' טריפות לא נמצא ספק שאזלינן בו לחומרא אלא כל ספקות הנמצאים בהן מותרים מזה הטעם שאין בפירוש בתורה אלא דרוסה אבל הרשב"א כתב בת"ה וז"ל והרמב"ם פסק עד בין אגפיים ולא ידעתי טעם לדבריו גם בהרבה מספק הטריפות פסק לקולא ובמקצתן לחומרא ודרכו נסתרה מעיני עכ"ל (ועיין מ"ש הב"י בסימן ל"ב לישב הרמב"ם ע"ש עכ"ה) נמצא שהוא מפרש מ"ש הרמב"ם יש בהן ר"ל שיש בהן ספיקות לקולא ויש בהן ספיקות לחומרא וב"י הביא דברי רשב"א אלו סימן ל"ב ועד"ר:
א סָעִיף א כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כו' דא"כ הו"ל נבילה ר"ל וא"כ לשתוק קרא מיניה דהא הו"ל בכלל כל נבילה וטריפה לא תאכלו וא"ל דהול"ל דא"כ היה בכלל איסור שאינה זבוחה דזה לאו קושיא דא"כ גם אמ"ש נבילה לא תאכלו תקשה הכי א"נ ה"ק א"כ הו"ל נבילה ולמה קראה הכתוב טריפה:
ב סָעִיף א דהא כתיב לכלב תשליכון אותו א"ל דלמא גם זה שיוכל להחיות אסרה עלינו רחמנא מ"ה צוה עלינו להשליכו לכלב ושלא לאכלו דא"כ לא הצריכה התורה לכתוב לכלב תשליכון אותו אלא הול"ל בשר בשדה טריפה לא תאכלו ולשתוק אלא ודאי אתא ללמדינו דלא איירי אלא בנטרפה עד שאינה ראויה אלא לכלב מפני שאינה יכולה לחיות. אבל אין הקושיא (ר"ל מה שדייק רבינו וכתב דהא כתיב לכלב תשליכון אותו ולא אמר שימכרנה לנכרי כו' עכ"ה) למה כתב רחמנא לכלב תשליכון ולא אמר שימכרנה לנכרי דא"כ לא מתורץ במ"ש דאינה ראויה לחיות אכתי קשה הא בנבילה כתיב או ימכרנה לנכרי וק"ל. וכ"ז הוא מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות מ"א ואע"פ שבגמרא לא נלמד מלכלב תשליכון אותו אלא נלמד מזאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תאכל כבר כתב הרב המגיד וז"ל דברי רבינו כו' הם דברי אמתיים בנוים על המדרש האמור במכילתא ע"כ וכתב עוד שם ה"ה ומ"ש בגמרא טריפות הלכה למשה מסיני העניין כך הוא שמן התורה למדנו שהטריפה אינה חיה לפי שהעניין הכתוב הוא בשר שנטרף ועדיין הוא חי אלא שסופו למות מחמת טריפותו אבל לא נתבארו בכתובים הדברים הטורפים ומביאים לידי מיתה ונאמרו הלכה למשה מסיני נמצא שעיקר הדבר מפורש בתורה ופי' פרטיו הל"מ עכ"ל ולכן כתב רבינו ויש מיני חלאים שהל"מ דייק לומר מיני חלאים כו' שאין הטריפות הל"מ אלא מיני חלאים. ורבינו והרמב"ם קאי אליבא דמ"ד דטריפה אינה חיה דבהכי קי"ל אמנם מ"ד טריפה חיה יליף מקרא דזאת החיה כו' ודייק ממילת ואת ר"ל סתם בהמות שהן חיות אכול מכלל דאיכא חיה שאינה נאכלת וסובר שמיני הטריפות הם הל"מ אע"פ שיכולה לחיות וכן איתא בהדיא ר"פ א"ט ע"ש:
ג סָעִיף א דכי היכי דגבי נבילה אין חלוק ר"ל בטריפה איכא למימר שיש חילוק משום דפירוש טריפה מורה על הטריפה ע"י אחר משא"כ בשם נבילה ששניהן שוים בשם פי' נבילה ומדכתב רחמנא נבילה וטריפה לא תאכלו והקדים נבילה לטריפה ש"מ שדימה טריפה לנבילה להיות גם בטריפה שוים וק"ל:
ד סָעִיף א והם שמנה עי' בב"י שכתב ומתמה על רבינו שהרי זה מימרא דעולא הוא בפ' א"ט דף מ"ג ואמרינן בגמרא דעולא בא למעט לקות הכוליא שאינה מכלל אלו הח' ולדידיה כשירה היא וא"כ אנן דקי"ל לקות הכוליא טריפה כמש"ר לקמן סימן מ"ז וא"כ ט' מיני טריפות הן ואמאי קאמר ח' והרשב"א מנה ט' עם לקות הכוליא וי"ל דס"ל לרבינו דלקות הכוליא הם בכלל חסירה או נטולה ואע"ג דעולא מפיק לה שאינה בכלל אלו אנן כיון דקי"ל דטריפה הוא בכלל ג"כ בכלל נטולה או חסירה. וד"מ ישבו בע"א רחוק ודחוק ע"ש שהקשה הלא דרוסה דאורייתא היא ולמה מנאה בכלל הח' שהם הל"מ אלא ודאי אינו ר"ל דרוסה ממש אלא רמז אלקות הכוליא כו' ע"ש והוא דחוק (ונראה דקשיא לפי הד"מ הלא כתב רבינו בשם הרמב"ם דבדרוסה החמירו שהוא בפירוש בתורה ושאר מיני ז' טריפות כו' ולפי הד"מ הם ח' מיני טריפות וק"ל עכ"ה) ואעיקר קושייתו שהקשה הלא דרוסה דאורייתא היא נראה דאם אין הל"מ ה"א דבשר בשדה טריפה ר"ל שנטרפה ונתלש בשר מהבהמה שע"י אינה יכולה לחיות וכמו שתרגם אונקלוס ובשר דתליש מן חיותא ולא הוה מוקמינן לה אדריסה שהוא משום הטלת ארס אבל השתא דנלמד מהל"מ דבהמה נטרפת מהטלת ארס מוקמינן לקרא דבשר בשדה ג"כ אזה:
ה סָעִיף א וכל הטריפות נכללין באלו הח' הרמב"ם בפ"י מה' שחיטה מנה ע' טריפות בפרטן וכלן נכללין בהני ח' ואפילו לקות הכוליא או הקטינה הם בכלל חסורה ונטולה. והא לך ע' טריפות שמנה הרמב"ם. א' דרוסה. ב' ניקב תורבץ הושט. ג' ניקב קרום של מוח. ד' נסמסמס המוח עצמו. ה' ניקב הלב עצמו לבית חללו. ו' ניקב קנה הלב. ז' ניקב המרה. ח' ניקבו קנה הרבד (ובזה לא קי"ל כותיה כמ"ש בסימן מ"א כ"א בקנה שהכבד תלוי בו כמ"ש בס"ס ל"ג). ט' ניקבה הקיבה. י' ניקב הכרס. י"א ניקב המסס. י"ב ניקב בית הכוסות. י"ג נקבו מעיה. י"ד יצאו המעים לחוץ ונהפכו. ט"ו ניקב הטחול בעביו. ט"ז חסרה המרה. י"ז נמצאו ב' מרות. י"ח חסרה הקיבה. י"ט נמצאו שני קיבות. כ' חסר הכרס. כ"א נמצאו ב' כרסים. כ"ב חסר המסס. כ"ג נמצאו ב' המססים. כ"ד חסר ביח הכוסות. כ"ה נמצאו ב' בית הכוסות. כ"ו חסר אחת מן המעים. כ"ז נמצאו ב' מעים. כ"ח נקבה הריאה. כ"ט ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראויה לשחיטה. ל' ניקב סימפון מסימפוני הריאה אפילו לחבירו (עיין פי' מ"ו ע"ז סימן ל"ו). ל"א נאטם מקום מן הריאה. ל"ב נימוק סימפון מסימפוני הריאה. ל"ג נמצא ליחה סרוחה בריאה. ל"ד נמצאו בה מים סרוחים. ל"ה נמצאו בה מים עכורים. בג' דינים הללו ליחה סרוחה ומים סרוחים ומים עכורים פליגי עליה הרז"ה והרשב"א והר"ן ופסק רמ"א בסימן ל"ו ול"ז דקי"ל כותייהו במקום הפסד מרובה). ל"ו נתמסמסה הריאה. ל"ז נשתנו מראיה. ל"ח נהפך הושט במראיו. ל"ט חסרה הריאה ממניין האונות. מ' נתחלפו האונות. מ"א הותירו האונות מגבה. מ"ב נסמכה אונא לאונא שלא כסדרן. מ"ג נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים. מ"ד חסר מקצת הריאה (ע"ז פליג העיטור ורבינו ואנן מחלקין בין כ"ף פשוטה דכשירה לכ"ף כפופה ויכול להניח בתוכו אגודל לאחר הנפיחה דטריפה סימן ל"ו ע"ש בש"ע). מ"ה יבש מקצת הריאה. מ"ו נמצאת הריאה נפוחה ועומדת. מ"ז צמקה הריאה מפחד אדם. מ"ח חסר הרגל בין מתחילת ברייתו בין שנחתך. מ"ט או שהיתה יתירה רגל. נ' נטלה צומת הגידין. נ"א נטלה הכבד. נ"ב ניטל לחי העליון (עמ"ש הטור ר"ס ל"ג ע"ש). נ"ג כוליא שהקטינה ביותר עד כפול. נ"ד כוליא שלקתה. נ"ה כוליא שנמצאת בה ליחה. נ"ו שנמצאת בה מים עכורין אף על פי שאינם סרוחין. נ"ז כוליא שנמצאת בה מים סרוחים. נ"ג נפסק חוט השדרה. נ"ט נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס. ס' נקרע רוב הבשר החופה את הכרס. ס"א נגלד העור שעליה. ס"ב נתרסקו אברים מנפילה. ס"ג נדלדלו הסימנים. ס"ד נשתברו רוב צלעותיה. ס"ה נעקרו רוב צלעותיה. ס"ו נעקרה צלע א' בחלייתה. ס"ז נעקרה חוליא אחת. ס"ח נשמט הירך מעיקרו. ס"ט חסרה הגלגולת כסלע. ע' נחבס רוב הגלגולת ונתרוצץ:
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם אע"פ שכולם כו' יש בהן ספק שמותרין ז"ל ב"י ואני לא מצאתי שום ספק טריפה שיהא מותר אלא גלודה לדעת הרמב"ם בפ"ט מה"ש ובסי' נ"ט אכתוב בס"ר דלא מכשר לה אלא מכח ספק ספיקא וכיון שכן צ"ע היכן מצינו ספק טריפה מותרת עכ"ל (וצ"ע דהא כתב הב"י בסימן ל"ב על הרמב"ם שמיקל גבי פרשה שלישית לפי שאזיל לטעמיה דאזלינן בז' מיני טריפות להקל עכ"ה). וא"ל ע"ז הרי בסימן ל"ו כתב דאם נמצא נקב בריאה ויש לתלות שתלשה הטבח בכח או שהעביר ידו בכח במיצר החזה או שנמצא עליו תולעים או שנטלם זאב והחזירם נקובים דכל אלו מכשירין מספיקא דשאני התם כיון שיש לנו במה לתלות ולהכשירם אין זה מקרי ספק דלא מקרי ספק אלא כשאין שום צד להיתר יותר מלאיסור ועמ"ש ב"י ס"ס נ"ה דומה לזה והשתא א"ש דלא תקשה הלא גם בדרוסה מצינו ספק לקולא כמו ההוא עופא דהוה צוארו מלוכלך בדם דאין חוששין לדרוסה וכמש"ר בסימן ל"ג אלא ודאי כה"ג לא מקרי ספק וק"ל ועי' מ"ש בפרישה לשון רשב"א שכתב על הרמב"ם איך שמתיר קצת ספק טריפות ומטריף קצתם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.