א הלב יש לו ג' חללים אחד גדול באמצע ואחד קטן בימינו ואחד קטן בשמאלו ניקב עד לאחד מן החללים טריפה ואפילו חלב הטרפשא של הלב סותם הנקב לא הוי סתימה וטריפה ואם לא הגיע הנקב לחלל כשירה בד"א שניקב מחמת חולי אבל אם ניקב בקוץ או במחט אפילו מבחוץ טריפה דאפילו מחט שנמצא בחלל הבהמה טריפה כמו שיתבאר לקמן בע"ה ואם מחט נמצא בו אף ע"פ שאינו ניכר בחוץ טריפה לשון ה"ג מחט דמשתכחא בליבא אע"ג דלא ניקב טריפה וה"מ כי משתכחא בסמפונא דליבא לגואי דלית ליה דוכתא למיפק וכי רישא לתתאי דכמה דאתא נקובי מנקבא וטריפה אבל קופא לתתאי דלא עייל אלא בסמפונא רבא תלינן דילמא בהדי דשעלא פלטה לה ואחזוקי איסורא לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונקב דוכתא אחריתי ע"כ קנה הלב דינו כלב ליאסר במשהו והוא החלב שעל דופני הערוגה והרמב"ם פירש קנה הלב הוא המזרק הגדול היוצא ממנו לריאה. ניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי טריפה:
א סָעִיף א הלב יש לו ג' חללים וכו' ניקב עד לאחד מן החללים טריפה ר"פ א"ט (מב.) ניקב הלב לבית חללו ומפ' בגמרא (מה:) דלא שנא לחלל גדול ל"ש לחלל קטן טריפה:
ב סָעִיף א ומ"ש ואפילו חלב הטרפשא של הלב סותם הנקב לא הוי סתימה וטריפה שם (מט:) גמרא ניקבה הקיבה אמר רב נחמן חלב העשוי הכובע אינו סותם תרגומא ר"נ בכרכשא ודטרפשא דליבא ופרש"י טרפשא דליבא שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו אינו סותם אם ניקב הלב והוא סותמו וכתב הר"ן דכיון דעשוי ככובע לא מהדק: ומשמע לי דלב שניקב ושומן שעל גביו סותמו כשר דלא ממעטינן אלא דטרפשא דליבא שהוא עשוי ככובע וכן משמע בסמ"ק :
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו אם לא הגיע הנקב לחלל כשירה שם במשנה (נד.):
ד סָעִיף א בד"א שניקב מחמת חולי אבל אם ניקב בקוץ או במחט אפילו מבחוץ טריפה כ"כ הרשב"א בת"ה:
ה סָעִיף א ומ"ש דאפילו מחט שנמצא בחלל הבהמה טריפה כמו שיתבאר לקמן הוא בסי' נ"א:
ו סָעִיף א ואם מחט נמצא בו אע"פ שאינו ניכר בחוץ טריפה לשון ה"ג מחט דמשתכחא בליבא אע"ג דלא ניקב טריפה כו' ז"ל הרשב"א בת"ה והיכא דמשתכחא בליבא לא אתפריש בגמרא אבל הרב בעל הלכות כתב ומחטא דאשתכח בליבא אע"ג דלא ניקב טריפה וה"מ כי משתכח בסימפונא דליבא לגואי דלא אית לה דוכתא למיפק וכי רישי לתתאי דכמה דאתי נקובי נקיב וטריפה אבל קופא לתתאי דלא עאל אלא בסימפונא רבא תלינן דילמא בהדי דשעלא פלטא לה ואתחזוקי באיסורא לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונקבה בדוכתא אחריתי עכ"ל. כך הוא הנסחא האמיתית בדברי בה"ג ובקצת ספרי רבינו יש ט"ס וצ"ל כמ"ש וביאור דבריו כשנמצאת מחט בסמפון הלב בפנים וראש המחט כלפי פנים אע"פ שאין נראה שום נקב בלב טריפה לפי שכיון שהיא בפנימי הסמפון שהוא מקום דחוק ואינה יכולה לצאת משם וחודה לצד מטה ודאי ניקבה בכניסתה אבל אם חודה לצד מעלה קופא ודאי לא יכול ליכנס בפנים הסמפון אלא במקום הרחב מהסמפון וכיון דקופא לתתאי לא ניקבה בכניסתה וכ"ת נאסרנה משום שסופו ליכנס יותר ולנקוב להכי לא חיישינן דתלינן דילמא כשתשעול תפלוט אותו וכן לא חיישינן דילמא נפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ולפי שיטה זו איפשר לפרש רישא דמילתא דאע"ג דלית ביה נקב השתא טריפה מפני שסופו לינקב אבל קשה בעיני לאסור מפני שסוף המחט לנקוב וע"כ אני מפרש רישא דמילתא כמו שפירשתי בתחלה וסוף הלשון יתפרש כאילו כתוב אבל קופא לתתאי או לא עייל אלא בסימפונא רבא וה"פ אבל קופא לתתאי אע"פ שנכנסת בפנימי הסמפון כשירה דליכא למימר בכניסתה נקובי נקיב וכן אם עדיין הוא בסמפון הגדול כשר ולא חיישינן דילמא נפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתי דאחזוקי איסורא לאו מילתא היא אך מ"ש דילמא בהדי דשעלא פלטא לה היינו שסופה לפלוט המחט ולא תנקוב יותר כמ"ש למעלה וע"כ נראה כפירוש הראשון: ולענין כמה יהיה עב המחט דמפלגינן ביה בין קופא לגיו או לבר נלמוד מדין הכבד ותמהני על הרשב"א שכתב בספרו הקצר מחט שנמצאת בלב טריפה ולא חילק בין קופא לגיו או לתתאי ומאחר שהביא דברי בה"ג בספרו הארוך למה לא פסק כמותו: ודע שבחידושי הרשב"א פתוב לשון זה דבה"ג סיים בו ומחטא דאשתכח בטרפשא דליבא ספק טריפה וכל ספק טריפה לאיסורא עכ"ל וק"ל למה קרא אותה ספק טריפה דודאי טריפה היא ממ"נ אי מהלב יצא לטרפש הרי ניקב הלב וטריפה ואי מחוץ אתאי מחט שנמצא בחלל הבהמה טריפה היא ונראה דמ"ה קרי לה ספק משום דמחט שנמצא בחלל הבהמה משום ספק הוא דמטרפינן לה שמא ניקב אחד מהאיברים הפנימיים ורבינו נראה שלא היה גורס בטרפשא דליבא אלא בטרפשא לבד וכ"כ בת"ה הארוך ורבינו מפרש דבטרפשא דכבדא קאמר וכתבו רבינו בסימן שאחר זה: קנה הלב דינו כלב ליאסר במשהו וכו' כבר נתבאר בסימן ל"ד:
ז סָעִיף א ניטל הלב וכו' במשנת א"ט כתבו התוספות דכל היכא דניקב טריפה כ"ש אם ניטל חוץ מטחול וכ"כ הר"ן וגם הרא"ש כ' דכל הנך אם ניקבו טריפה ה"ה אם ניטלו בין מעצמן בין ביד טריפה וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה"ש: כתוב בהגהת אשר"י ובמרדכי ראיתי שהביאו לפני מורינו אבי"ה שהיה שומן הלב דבוק בלב מאד ואדוק הרבה בכח וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהיה דבוק ולא ראה מבחוץ על הלב שום ריעותא במקום שהיה דבוק ואח"כ חתך במקום שהיה דבוק עד החלל וראה בעובי הלב ולא בחללו קורט דם ואסר ושאלתי את פיו אם לא היה מוצא קורט דם מה היה עושה ואמר שאז היה כשר עכ"ל:
א סָעִיף א מא ניטל הכבד וכו' עד בטרפשא של הכבד כשירה הוא לשון הרשב"א בת"ה הקצר והוא משנה ומסקנא דגמרא פא"ט (דף מ"ו):
ב סָעִיף א מ"ש דבעוף הכל לפי גדלו וכו' כ"כ בתשובת מיימוני ממאכלות אסורות סימן ו' וז"ל ומיהו בעוף קטן לא שייך האי שיעורא והכל לפי הענין עכ"ל ודין מתלקט וכרצועה ומרודד היא בעיא בגמרא ואסיקנא בתיקו. וכתב עלה הרמב"ם ויראה לי שהיא אסורה וב"י הקשה מאי יראה לי הא פשיטא דספיקא דאורייתא לחומרא ותירוצו לא נתיישב לפי עניות דעתי אבל יראה דה"ק דאע"ג דס"ל להרב דכל ספק בשאר טרפות זולתי דרוסה אזלינן בה לקולא והיינו דוקא היכא דאין סברא לאיסור יותר מלהיתר וכמו שנתבאר בסי' כ"ט וכאן נמי אין סברא לאיסור יותר מלהיתר אפ"ה הכריע וכתב יראה לי שהיא אסורה וטעמו דבהך בעיא ליכא למיקם עלה בסברא דידן וכיון דאסיקנא לה בתיקו עומדת בספק לעולם ואסורה:
ג סָעִיף א ודין יבש כתבו הרא"ש והרשב"א בשם בה"ג וכתב הרשב"א דאין זה אלא כשהיא נפרכת בצפורן כמו גבי ריאה ולא דמי לאוזן בכור דיבשותו לרבנן כל שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם דהתם כיון דשליט בה אוירא לא הדרא בריא אבל הכא דלא שליט בה אוירא הדרא בריא וה"א בפא"ט סוף (דף מ"ו) מיהו רבינו פסק בה' בכור סימן ש"ט דוקא ביבש שנפרך בצפורן ועיין שם ובמ"ש לשם בס"ד וע"ל סימן ל"ו סי"ז: כתב הרוקח הכבד שנימוק טריפה כדאמר בפרק מי שאחזו דמא דאתא מפומא אי מכבדא לית ליה תקנתא עכ"ל ומשמע דר"ל דהכבד נימוקה והיה לדם טריפה דסופו לירקב כולו בודאי דשדי תיכלא בכולה כבדא וכאילו נימוחה כבר כולה והלכך אע"ג דחזינן דנשתיירו בה הב' זיתים טריפה וכדין דרוסה ונפלה לאור והכי משמע מדאקשינן עלה התם ממתני' דניטל הכבד וכו' ומשני כיון דמפומיה קא אתא אימור אתמוחי איתמחי אלמא דאפילו נשתיירו ב' זיתים נמי לית ליה תקנתא דסופו לירקב כולה דאי איתא דבנשתיירו ב' זיתים אפשר דהדרא בריא אמאי קאמר לית ליה תקנתא הא אפשר דמה שנימוק נפק דרך הפה ומב' זיתים שנשתיירו הדרא בריא מיהו מפרש"י פרק מי שאחזו משמע דמפרש דה"ק תלמודא דקים לן דאי איתא דנשתיירו ב' זיתים לא הוה נפיק דמא מפומא כל עיקר אלא הוה חוזר להיות כבד כיון שנשתיירו ב' זיתים וכיון דנפיק מפומא ודאי דלא נשתייר כלום ומ"ה לית ליה תקנתא אבל הרוקח ראה פרש"י ונראה לו דוחק לפרש כך דמסתברא דאפשר דמאי דנימוק נפיק דרך הפה ומב' זיתים דנשתיירו הדרא בריא ואמאי קאמר לית ליה תקנתא בעל כרחך דאפילו נשתיירו ב' זיתים נמי לית ליה תקנתא ובאיסורא דאורייתא אזלינן בתר מאן דמחמיר וכך פסק הרב בהגהת ש"ע ובת"ח כלל פ"ט דין ז' והכי נקטינן דלא כב"י שחלק על זה בדברים דחויים עוד כתב ברוקח הכבד שיבשה או קשה כאבן טריפה נראה מלשונו דקשה כאבן הו"ל כאילו יבשה דזה וזה אין בו לחלוחית ואם לא נשתיירו בה הב' זיתים שלא נתקשו טריפה וכן פסק הרב בהגהות ש"ע והכי נקטינן דלא כב"י שחלק גם על זה:
ד סָעִיף א ומ"ש דבהתליע אפילו במקום מרה כשירה בפרק א"ט תחלת (דף מ"ח) התליע הכבד זה היה מעשה ועלו עליה בני עסיא ג' רגלים ליבנה לרגל שלישי התירוה להם וס"ל להרשב"א כיון דהתלעה לאו כלום היא דהדרא בריא הלכך אפילו התליעו הב' זיתים נמי כשירה ותדע דהא התליע הכבד סתמא קאמר דמשמע כל שהתליע ואפילו הב' זיתים דהתליע אינו כניטל אלא חולי הוא שחלה והדר בריא ועיין בדברי הר"ן נסתפק בזה ומביאו ב"י:
ה סָעִיף א ומ"ש ואצ"ל התליעה בשאר מקומות כ"כ הרשב"א בקצר ואיכא להקשות בהאי אצ"ל אי מיירי דב' הזיתים לא התליעו הא פשיטא היא ולא היה צריך לפרש האי ואצ"ל דהא כבר כתב דאפילו ניטל כשר אם נשתיירו הב' זיתים כ"ש בלא ניטל אלא דהתליע ונשתיירו הב' זיתים שלימים שלא התליעו ואף ע"ג דהר"ן אמר דחושש הוא דשמא בהתליע אפילו נשתיירו בו הב' זיתים גרע טפי מניטל לפי שסוף כולו לינקב מ"מ הרשב"א ורבי' שלא חששו לזה אלא פשיטא להו דהתליע לא גרע מניטל קשיא ודאי דלא איצטריך לן האי ואצ"ל היכא דגם הב' זיתים התליעו לא ה"ל לומר ואצ"ל דאדרבה צריך הוא לאומרו ונראה דכל דברי הרשב"א ורבינו חוזרין אתחלת דבריהם שכתבו ניטל הכבד טריפה ובתחלה אמרו דבניטל אם נשתיירו הב' זיתים כשירה ואם אותן הב' זיתים שנשתיירו מתלקטין וכו' אי נמי יבשו טריפה אבל אם התליעו אותן הב' זיתים שנשתיירו כשירה והשתא קאמר דאצ"ל אם התליעה אף בשאר מקומות כגון דלא ניטלה הכבד אלא שהתליע כולו דכשר אלא אפילו ניטל כל הכבד ולא נשתיירו אלא הב' זיתים ואלו הב' זיתים שנשתיירו התליעו נמי כשר וכן פסק הרשב"א להדיא במשמרת הבית דף מ' ודלא כהרא"ה שם בס' בדק הבית דבהתליע אינה כשירה אלא בשכולו שלם דוקא אבל ניטל ולא נשתייר אלא השתי זיתים בריא והכי נקטינן כהרשב"א ורבינו:
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם קני הכבד וכו' בפ"ו משחיטה וז"ל קני הכבד והם המזרקים שבהם הדם מתבשל אם ניקב אחד מהם במשהו טריפה לפיכך מחט שנמצאת בחתוך הכבד אם היתה מחט גדולה והיה הקצה החד שלה לפנים בידוע שניקבה משנכנסה וכו' מלשונו מובן דמפרש הא דאיתא בגמרא במחט שנמצא בכבדא דאי קופא לבר טריפה פירושו שהקופא לצד ראש הבהמה ואי קופא לגאיו כשירה פי' שהקופה לצד חלל הבהמה וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד והשתא לפ"ז מכריח הרמב"ם כיון דבע"כ דלא חיישינן דדרך הוושט נכנסה המחט מדמכשרינן בקופא לצד חלל הבהמה אלא ודאי דדרך הקנה נכנסה אם כן הא דקופא לבר טריפה כיון דאין איסורו לפי שנקבה הסמפון הגדול דהא אמרינן בגמרא דכי משתכחא בסמפונא רבא דכבדא כשירה דכיון שהמקום רחב לא חיישינן לנקיבה בע"כ צריך לפרש דאיסורו משום דחיישינן שמא ניקבה בסמפוני הכבד הקטנים אלמא דמיטרפא בניקבו סמפוני הכבד. ומה שהשיג עליו רבינו מדמכשרינן בניטלה הכבד כן השיג עליו גם הרשב"א בת"ה הארוך דף מ' ואינה השגה כלל דהלא התוס' כתבו במשנה ר"פ א"ט בד"ה ניקב הלב דהא דתנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום דהיינו שניטל כל בשר הכבד ונשארה המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות דאל"כ טריפה משעה דניטלה המרה והשתא שפיר אפשר לומר דלא מכשרינן בניטל הכבד אלא בדלא ניטל אלא בשר הכבד אבל הגידין והסמפונות קיימין וכענין שאמרו בריאה שנימוקה וסמפונותיה קיימים דכשירה:
ז סָעִיף א מחט שנמצא בכבד וכו' בפא"ט סוף (ד' מ"ח) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא ואסיק רב אשי חזינן אי קופא לבר נקובי נקיב ואתאי ואי קופא לגאיו סימפונא נקט ואתאי ולכאורה משמע מפירוש רש"י דכשהמחט מקצתה בכבד ומקצתה בולטת חוץ לכבד תוך חלל הבהמה קא מפלגינן בין קופא לבר ובין קופא לגאיו אבל כשהיא טמונה כולה בתוך הכבד כשירה בכל ענין אבל התוס' כתבו דאין לפרש כך דא"כ מאי פריך ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו' וכ"כ הרא"ש ולפעד"נ מדלא הביאו לשון פרש"י ושהקשו על פירושו אלמא שדעתם הוא במ"ש אין לפרש וכו' היינו לומר דאף דעת רש"י אין לפרש כך דא"כ מאי פריך ממחט וכו' ופשיטא דרש"י מודה בקופא לבר דאפילו כולה טמונה בכבד טריפה אלא דרש"י בא לבאר דבקופא לגאיו כשירה אפילו חודה יוצא לתוך חלל הבהמה דהכי משמע מלישנא דקאמר ואי קופא לגאיו סימפונא נקט ואתאי דמשמע דעכשיו אינה נמצאת בסמפון אלא כבר יצאה מן הסמפון ותחובה בכבד וחודה תוך חלל הבהמה ואפ"ה כשירה ולא חיישינן שמא ניקבה אחד מהאיברים הפנימיים לפי שהמחט נכנס בנחת משא"כ בקוץ שנוקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק וכמ"ש הרשב"א בחדושיו וכ"כ בעל המאור להדיא ע"פ פרש"י שאין חילוק בין טמונה כולה בכבד למקצתה בכבד ומקצתה חוץ לכבד לעולם בקופא לבר טריפה ובקופא לגאיו כשירה מיהו הר"ן כתב להדיא דכשחודה יוצא לחוץ טריפה אפילו דרך קנה אתאי ורב אשי בכולה טמונה בכבד קאמר ומפליג בין קופא לצד חלל הבהמה ובין חודה לצד חלל הבהמה והכי משמע ממ"ש שאר פוסקים ובסמוך אכתוב המסקנא בפסק הלכה בס"ד:
ח סָעִיף א בד"א במחט גסה וכו' שם וה"מ באלימתא אבל קטינתא ל"ש קופא לגאיו ל"ש קופה לבר נקובי נקיב ואתאי ומשמע להדיא דר"ל ל"ש וטריפה כדאמר לעיל מינה נקובי נקיב ואתאי וטריפה אבל בעל המאור כתב ע"ד פרש"י דר"ל ל"ש וכשירה דתלינן לקולא דנקובי נקיב דרך קופא ועייל וכרבנן דמכשרי שמחט שנמצאת בריאה וכן פרש"י בקשייתא דזיתא בסמוך דתלינן נמי לקולא לרבנן דמכשרי בריאה מיהו קשה לישנא דבכולה שמעתתא נקובי נקיב הוי פירוש"י לחומרא וכאן הוי פירושו לקולא והרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ו כתב דלפרש"י לא גרסינן אבל קטינתא נקובי נקיב ואתאי אלא שהקשה לפירושו דברוב הספרים גרסינן אבל קטינתא נקובי נקיב ואתאי ועוד הקשה על פירושו כמה קושיות והסכים לדברי הרמב"ם פ"ו משחיטה דבקטינתא ל"ש וטריפה ובפי' קופא לבר וקופא לגאיו כתב הפך מדברי רש"י ז"ל ויתבאר בסמוך בס"ד אבל הרא"ש כתב בפי' קופא לבר וקופא לגאו כפרש"י ובקטינתא כתב דל"ש קופא לגאו ל"ש קופא לבר נקובי נקיב ואתאי אלמא דמפרש ל"ש וטריפה ובקשייתא דזיתא כתב דטריפה דחיישינן שמא ניקב הוושט וחזר ונכנס בכבד והוא שיטת התוס' עיין עליהם וכך הם דברי רבינו כאן ובסימן מ"ב בדין קשייתא דזיתא ואיכא להקשות לפי שיטה זו כיון דבקטינתא טריפה בכל ענין אלמא אע"ג דאיכא למימר דבאת דרך קנה אפ"ה כיון דאיכא למימר נמי דבאת דרך וושט אזלינן לחומרא ותו דדרך וושט לבלוע א"כ לאיזה צורך כתב רבינו באלימתא וקופא לבר טריפה שאילו נכנס דרך סמפון לא היה יכול לנקוב בצד העב שלו בלאו הכי נמי טריפה אפילו היה יכול לנקוב בסמפון בצד העב שלו דתלינן בוושט לחומרא אי נמי משום דדרך וושט לבלוע ונלפע"ד דלפי דפסק בשלימתא וכולה טמונה בבשר הכבד ואין ניכר בה ריעותא מבחוץ נמי טריפה וקשה על זה ומ"ש מריאה דמכשרינן בשלימתא אפילו בקופא לבר ולפיכך כתב לחלק דבריאה שסמפונותיה רחבים ויכולה לנקוב בצד העב שלו תלינן לקולא כיון שאין ניכר בה ריעותא מבחוץ אבל בכבד דלא היה יכול לנקוב בצד העב שלו בסמפון דסמפונות הכבד קצרים הלכך אפילו בשלימתא ואין ניכר בה ריעותא מבחוץ נמי טריפה דתלינן דנכנסה דרך וושט וכ"כ בש"ד להדיא והכי משמע מלשון פרש"י שכתב בקופא לבר דטריפה דודאי דרך וושט נכנסה וכו' וה"ט דס"ל לרש"י דאפילו בשלימתא וכולה טמונה בבשר הכבד נמי טריפה בקופא לבר כדפרישית ולא קשה לפי זה א"כ בקטינתא דיכול לנקוב בסמפון נכשיר בכבד בשלימתא כמו בריאה שלימתא אפילו באלימתא דיש לחלק דדוקא בריאה באלימתא שאם היתה נכנסה דרך וושט ונקבה וחזרה ונכנסת בריאה דרך חודה עד שכולה טמונה בבשר הריאה בודאי היה ניכר ונראה קצת ריעותא בריאה מבחוץ במקום שנדחקה גם הקופא שהוא כמו ראש המסמר שהרי הוא עושה נקב גדול בריאה בקופא שהיא גסה כגרעין של תמרה וכיון דלא ניכר בה שום ריעותא מבחוץ ודאי דלא נכנסה המחט דרך ושט אלא דרך הקנה נכנסה אבל בכבד בקטינתא דאפילו היתה נכנסה דרך וושט ונקבה ונכנסה לתוך הכבד לא ניכר בה שום ריעותא מבחוץ כיון דליכא הכא נקב גדול בקופא הילכך אפילו בשלימתא נמי טריפה ודו"ק מיהו קשה כיון דבגמרא לא קאמרינן דטריפה בכבד בקופא לבר אלא עובדא דמחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא מנ"ל למימר דאפילו בשלימתא נמי טריפה דילמא אין לחלק בשלימתא בין ריאה לכבד דאע"פ דסימפונות דכבד קצרים תלינן דע"י ניענוע שנענעה ימים רבים בהליכתה נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק ותלינן לקולא כיון שאין ניכר בשלימתא שום ריעותא מבחוץ וכדאמר בקשייתא דדיקלא דאע"ג דלא נפקא (פרש"י דעכשיו אינה יכולה לצאת דרך סמפון כשרוצין להוציאה לפי שהסמפון דחוק) מירבל הוא דרביל ליה פי' רש"י על ידי נענוע וכו' וי"ל דא"כ מאי פריך ממחט שנמצא בעובי ב"ה דמצד אחד כשירה ולא אמרינן ליחזי אי קופא לבר אי קופא לגאיו הא התם שלימתא היא דלא ניכר שום ריעותא בב"ה מבחוץ אלא בע"כ דס"ל דתלמודא אפילו בכבדא דאיכא סימפונות ואפילו בשלימתא דלא ניכר ריעותא מבחוץ נמי טריפה בקופא לבר כיון דסימפונותיה קצרים דלא דמי לריאה דמכשרינן בשלימתא אפילו קופא לבר דשאני ריאה דסימפונותיה רחבים ולהכי קשיא מב"ה דליכא סמפונות כלל ואפ"ה מכשרינן בשלימתא אפילו קופא לבר ומשני דודאי בכבד אפילו שלימה טריפה בקופא לבר ושאני ב"ה דאמרינן אוכלין ומשקין דחקוה ולא דמיא כבד שלימתא לקשייתא דדיקלא דאינה ראויה לנקוב כלום הלכך ודאי הוא דלא נכנסה דרך וושט אלא דרך סמפון ומירבל הוא דרביל ליה וכדאמר להדיא בגמרא הא ודאי סימפונא נקט ואתאי וכדפרש"י לשם עיין עליו (בד' מ"ט) נ"ל וכך הוא דעת כל הפוסקים דבכבד דינא דשלימתא ודחתוכה אחת היא לבד הסמ"ק שמחלק בקטינתא לגבי כבד בין חתוכה לשלימתא ויחיד הוא לגבי כל הפוסקים. פסק ב"י דלד"ה אם המחט בעובי הכבד ביושר טריפה בכל ענין דודאי דרך וושט נכנסה דאילו נכנסה דרך סמפון לא היה אפשר להתעקם לגמרי וליכנס בעובי הכבד וכן פסק הרב בהגהת ש"ע וה"ג:
ט סָעִיף א כתוב בה"ג דאי אינקיב טרפשא דכבדא טריפה פי' ודוקא בדאיכא נקב מפולש וה"א במרדכי ובתרומת הדשן בסימן קס"ג וכתב בא"ו הארוך דאפילו בנקב משהו מיטרפא והקשה בב"י הלא לעיל בסימן ל"ט כתב שאין הנקב פוסל לטרפשא ואפשר דהתם בטרפשא דליבא עכ"ל ואין תירוץ זה אמת שהרי הר"ן כתב גבי ריאה הסמוכה לדופן וז"ל ולפ"ז כל היכא דסמיכא ריאה למקום שאין הנקב פוסל כגון שהיא סמוכה לגרגרת או לשמנוניתא דידיה או לטרפשא דליבא או לטרפשא דכבדא או בשמנונית הסמפון וכו' עכ"ל אלמא להדיא דבטרפשא דליבא נמי אין הנקב פוסל בו אבל האמת הוא דה"ק שאין הנקב פוסל בו מצד עצמו שאין בו פיסול אלא מטעם שאין הפסק בין איברי הנשימה לאיברי המזון ולפיכך כל שנסתם הנקב אף ע"ג דכל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום ולא חשיב סתימה אין זה אלא היכא שהנקב פוסל באבר מחמת עצמו התם הוא דאף ע"ג דחזר ונסתם בסירכא אינו סתימה אבל הכא אין הנקב פוסל בטרפשא דליבא בדאיכא סירכא דאע"ג דאין סירכא בלא נקב וכבר היה נקב בפועל אפ"ה השתא כיון שחזר ונסתם בסירכא ואיכא הפסקה בין איברי הנשימה לאיברי המזון אין נקב זה פוסל וכ"כ ב"י במסקנתו והוא האמת והכי נקטינן: כתוב בספרי המרדכי שבדפוס דטרפשא דכבדא שניקבה נקב מפולש מצד הכבד טריפה וכך פסק בש"ע ומשמע דבניקב שלא מצד הכבד אינה טריפה וקשה דשאר פוסקים כתבו בסתם ע"ש בה"ג דאי אינקב טרפשא דכבדא טריפה ותו דמהרא"י בת"ה סימן קס"ג הביא דין זה מלשון המרדכי ולא הזכיר מצד הכבד וכן בא"ו הארוך שער נ"א סימן ל"א ובשאר נ"ד ונראה דהאי מצד הכבד שנמצא בספרי הדפוס ט"ס הוא וכך ראיתי במרדכי ישן מדוייק כתיבת יד שלא כתוב בו מצד הכבד אלא כך כתוב שם דטרפשא דכבדא שנקבה נקב מפולש שהוא חצר הכבד טריפה והמדפיסים טעו והכניסו מצד הכבד במקום חצר הכבד והכי נקטינן דבכל מקום שניקב חצר הכבד טריפה בדאיכא נקב מפולש:
י סָעִיף א ומ"ש ומחטא דמשתכחא בטרפשא ספק טריפה הוא וכו' נראה דר"ל דאפילו בקופא לגאו נמי ספק טריפה דלא דמי לנמצאת טמונה בכבד דמכשרינן בקופא לגאו דשאני התם דליכא למימר דדרך וושט נכנסה ונקבה וכו' דא"כ לא היה לה לנקוב בצד העב שלו בכבד מבחוץ אבל בטרפשא שפיר איכא למימר דדרך הוושט אתאי ונקבה ונכנסה לטרפשא בחוד המחט והלכך ספק טריפה הוא: כתב בת"ה הארוך (דף ל"ו) אהך דקופא לבר וקופא לגאיו דנראין דברי הרי"ף והרמב"ם דמפרשים בהפך מדברי רש"י ז"ל ולגאיו היינו כנגד חלל הבהמה ולבר היינו כנגד חוץ לחלל הבהמה כלומר כנגד הראש וס"ל דכל מחט שנמצא בריאה או באחד מן האיברים התלויין בה לא חיישינן דילמא נכנסה דרך וושט אלא תלינן דדרך סמפונא נקט ואתאי וקופא לגאיו דכשירה דדרך סימפונא נקט ואתאי ואין חוששין שנטה אילך ואילך ונקבה וקופא לבר בכבד דטריפה חוששין שמא נטתה בחודה אילך ואילך דרך ירידתה ונקב קנה הכבד שנקובתו במשהו הואיל ועבר וירד עד שם במצר משא"כ בנמצאת בריאה דכיון שעד הריאה המקום רחב וקרוב הוא אין חוששין לכלום ואפילו לבר ע"כ ושיטה זו מחוורת ולא קשיא עלה כדקשיא לשיטת רש"י ובחידושי הארכתי בזה בס"ד גם בעל המאור כתב פירוש הסוגיא בדרך זה על שם הגאונים ולענין הלכה נראה בפלוגתא דרבוותא דבכבד נמי אזלינן לחומרא ובין כשחודה לצד חלל הבהמה ובין קופא לצד חלל הבהמה ובין בשלימתא ובין בחתוכה בין באלימתא ובין בקטינתא בכל ענין טריפה וכדנהגינן אף בריאה במחט שנמצא בה דטריפה בכל ענין כדלעיל סוף סימן ל"ו ודלא כש"ע דמתיר בכבד בקופא לגאיו: כתב ב"י דלהרשב"א דס"ל דסמפוני הכבד שניקבו כשירה דלא כהרמב"ם צריך לפרש דמאי דמטריף בכבד בקופא לבר ה"ט דחיישינן שמא ניקב קנה הכבד במקום שהוא מיצר והולך קודם שנכנס בסמפונות שהם קני הכבד וה"ה בנמצאת בסמפונא רבא קודם קני הכבד טריפה בקופא לבר עכ"ד ואיכא לתמוה הלא בגמרא אמרו בסתמא מחטא דאשתכחא בסמפונא רבא דכבדא כשירה ולא חילקו בין מקום רחב שבו למקום קצר שבו ועוד הלא הב"י עצמו הביא מ"ש הרשב"א בתשובה דחיישינן אולי נטתה לכאן ולכאן דרך כניסתה וניקבה אחד מהסמפונות שנקובתן במשהו כסמפוני הלב והכבד ודוחק לומר שמ"ש והכבד הוא להרמב"ם שלא לדעתו דלדעתו לא חיישינן אלא לשמא נקבה בסמפוני הלב וכדכתב בת"ה בסתם שמא עם כניסתו ניקב ונראה לפע"ד דהעיקר הוא דס"ל להרשב"א לחלק דדוקא כשנמצאת בסמפונא רבא דכיון דלא חזינן שום ריעותא בדוכתא דמשתכחא בסמפונא רבא לא חיישינן דנקבה ביה דאי נקבה ביה היתה תחובה בו וכדאמר גבי ישב לו קוץ בוושט דוקא ישב אבל נמצא בו ולא ישב כשירה ודכוותה בכבד אבל אי משתכחא המחט בכבד עצמה שכבר עברה הסמפונא רבא חיישינן שמא כבר נקבה בה בשעה שעברה שם בכניסתה לכאן או לכאן ואינו ניכר וכ"כ בת"ה הארוך להדיא וז"ל בקופא לבר וראשה החד נכנס לפנים חוששין שמא נטה אילך ואילך דרך ירידתו ונקב קנה הכבד שנקובתו במשהו וכו' ואע"ג דבנמצא מחט בכרס וקורקבן כשירה ולא חיישינן שמא בשעה שעברה דרך הוושט נקבה בו בכניסתה לכאן ולכאן התם ה"ט דבכרס והקורקבן קרובים לוושט אבל כבד שרחוק מהקנה חיישינן טפי וכדכתבו התוס' ושאר מחברים: כתב בה"ג והיכא דעביא לה כבדא חזינן לריאה דידה אי חיורא כעמר גופנא טריפה ואי סומקא הדרא בריא וכשירה והר"ן והרבינו ירוחם הביאוהו ונראה מדבריהם שאין לחוש לטריפות זה מאחר שלא נמצא לו עיקר בגמרא ולא נמצא כן לשום אחד מהגדולים וכמ"ש ב"י בשמם אכן הא"ו הארוך כתב כן בשם ספר הפרנס וכתב פירושו דהיינו לומר שהכבד היא נפוחה ועבה ונרקב דיש לעיין בריאה אם לבנה היא כצמר גפן טריפה ואם אדומה היא כשירה והדרא בריא ונראה לפע"ד שיש ליזהר בדין זה דכל דברי בה"ג הם דברי קבלה ולא עדיף מבועא בשיפולי ריאה דכתב הר"ן גופיה בשם התוספות דאעפ"י דדבר תימה הוא מ"מ טוב ליזהר לפי שכל דבריהם דברי קבלה וכך נהגו עכשיו להחמיר בבועא בשיפולא והכי נמי דכוותה:
יא סָעִיף א נפלה לאור וכו' פי' משום דסוף המרה לינקב וכאילו כבר ניקבה המרה ולקמן בסימן נ"ב הביא דברי הרשב"א דה"ה כנגד חיותא וע"ש:
יב סָעִיף א ואם נמצאו ב' כבדים וכו' כ"כ הרא"ש בשם בה"ג פא"ט ומשמע דבכל גווני טריפה בין דבוקים זה בזה בין אינן דבוקים אלא כ"א תלוי בפני עצמו דומיא דבעלת ה' רגלים דלא מפלגינן בין דבוקים לאינן דבוקין והכי משמע מהפסק הלכה שפסק רש"י פא"ט (דף נ"ח ע"ב) וכ"כ ה"ר ירוחם להדיא: ומ"ש וי"א דלא אמרי' כאילו ניטל כולו וכו' כלומר אפי' דבוקים שלא במקום מרה כשירה וכל שכן באינן דבוקים והוא דעת הרמב"ן הביאו הרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ט והרא"ש והר"ן פא"ט והסכים הרא"ש לשם לסברא הראשונה שהיא דעת רש"י ובה"ג ואף על פי שהרשב"א מיקל עוד מהרמב"ן ומביאו ב"י לא הביא רבינו דעתו מאחר שהוא גופיה לא כתבה אלא להלכה ולא למעשה וע"ל בסימן נ"ד הארכתי ע"ז בס"ד ומה שהוצרך רבינו לפרש כאן בדין זה דאין חילוק בין בהמה לעוף נראה דלפי דבמרה כתב בסימן שאחר זה דאיכא לחלק בין בהמה לעוף לכך כתב דבכבד אין חילוק וכ"כ הרשב"א בת"ה:
א אבל מדברי ראב"י שכתוב בסמוך לא משמע כן:
ב אך יש לדקדק לפ"ז מ"ש דגבי כבדא טריפה אי קופא לבר דחיישינן שמא דרך ושט כו' כמ"ש לקמן סימן מ"א וא"כ ה"ה הכא גבי לב הוי לן למיטרף לכן נ"ל דגרסינן אי לא עיילא רק לסימפון רבא כו' ובוודאי דגם בלב אינו כשר רק בקופא לבר וגם נמצא בסימפונא רבא דכה"ג גבי כבד נמי כשר כמ"ש לקמן דמאחר שנמצא בסימפונא רבא תלינן דדרך סימפון אתי אבל בקופא לגיו אע"פ דנמצא בסימפון רבא טריפה דכל כמה דאתי נקיב וסוף הלב לינקב וה"ל כנקוב מהשתא משא"כ גבי כבד בכה"ג כשר דאיך נקב מזיק בכבד כן נ"ל פי' בה"ג וטעם דמסתברא הוא והכי הילכתא ועיין סימן מ"א דבמחטים שלנו אין חילוק בין קופא לגיו או לבר קנה הלב ע"ל סי' ל"ד אם נמצא נקבים קטנים בזה הקנה אם טריפה או כשר:
ג סָעִיף א וכ"נ מדברי הר"ן והרשב"א כתב כפי' הראשון וכבר נתבאר לעיל סימן ל"ד:
ד ובאו"ה כלל נ"א מוסיף בשם ראבי"ה דאם נצרר הדם בעובי הבשר הלב טריפה דיש לחוש לנקוב הלב עכ"ל. ונ"ל לדקדק ממעשה דראבי"ה דאמר דאם היה ק"ד כשר דאם נסרך הלב למקום אחר כשר דהא כאן היה סרוך ורצה להכשירו אם לא היה מצא ק"ד וכ"כ ב"י ס"ס ל"ח דלא אשכחן בועא וסירכא אלא בריאה ולכן אם נמצא סירכא בלב כשירה עכ"ל ב"י וע"ל סי' מ"א וסי' מ"ב:
א סָעִיף א ה"ג "ואפילו חלב הטרפשא של הלב סותם הנקב (והוא כיס שהלב מונח בתוכו עכ"ה) לא הוי סתימה וטריפה והוא חלב טהור ואפ"ה אינו סותם דכיון שעשוי ככובע לא מהדק ר"ן אבל שומן שעל גבו סותמו דלא ממעטינן אלא טרפשא דנעשה ככובע וכן משמע בסמ"ק ב"י:
ב סָעִיף א אבל אם ניקב בקוץ או במחט פי' אע"פ שעדיין תחוב בו רק שלא ניקב לפנינו וע"ל סימן נ"א מ"ו:
ג סָעִיף א אפילו מבחוץ טריפה ר"ל בניקב חולי אינו טריפה כשניקב צד החוץ לחוד עד שינקב לחלל משא"כ בשאינו ברור שהנקב הוא מחמת חולי אלא יש לתלות הנקב שנעשה בקוץ או מחט כה"ג מטריפין אותו אפי' לא ניקב לחלל אלא בצד חוץ ומיירי דאין לפנינו הקוץ או המחט דאילו היו לפנינו נמצאו בגוף הבהמה אפילו לא ניקב אפילו מבחוץ ג"כ טריפה כדין קוץ ומחט הנמצאין בחלל הגוף וכדמסיק אלא שמסיק בטעמו דמ"ה טריפה אפי' לא ניקב לחלל כיון דיש לתלותו בקוץ או מחט ודין קוץ או מחט הוא דטריפה בכל ענין:
ד סָעִיף א ומ"ש ואם מחט נמצא בו טריפה פי' עד הנה איירי בניקב מבחוץ והשתא קאמר דאם נמצא המחט תוך הלב טריפה ואע"ג דבה"ג דמייתי מחלק בזה י"ל דרבינו איירי במחטין שלנו וכמש"ר בשם הרשב"א בסי' מ"א דשלנו בכל ענין טריפה:
ה סָעִיף א לשון הלכות גדולות כו' נלע"ד דהכי פירוש דלעולם לא חיישינן דלמא נכנס דרך הושט ונקבה ונפלה על הלב דכיון שהלב סמוך לקנה הגרגרת לא חיישינן לה רק בהכי חילק שאם המחט נמצא שם וחודה למטה ועיילה ומשתכחא בסמפונא דליבא לגואי דלית ליה דוכתא למיפק ר"ל שנועץ שם בחזקה וא"א לצאת משם ע"י שעילא וכיון דא"א למיפק ודאי יכנוס עוד שם בעובי הלב וסופו לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי וז"ש דכמה דאתיא נקובי מינקב ר"ל דיום יום יכניס טפי ולבסוף ינקב אבל קופא לתתאי דלא עייל אלא בסמפונא רבא ר"ל כיון שהקופא לתתאי כיון שהוא עבה א"א לומר דנכנס שם בעובי הבשר במקום צר שא"א לצאת משם דודאי בקופא לא יכול לכנוס שם ולא עייל ללב כ"א במקום רוחב בסמפונא רבא דהא בהא תליא וכיון שכן תלינן לקולא ואמרינן דסופו יצא המחט משם דרך שעילתה ולא אמרינן דביציאתה משום דרך שעילתה והחוד למעלה אזי ינקב ביציאתה בדוכתא אחריתי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אלא שפי' זה דחוק קצת דאסרינן לה משום דעתידא לינקב וכמ"ש ב"י ועוד דחוק דתחילת דבריו מחט דאשתכח בליבא כו' משמע דכל דבריו במחט שנמצא בלב במקום צר בלב עצמו ואח"כ צריכין לחלק ולומר דרישא מיירי בנמצא בלב וסיפא מיירי בנמצא בסמפונא רבא. ע"כ נראה לפרש דגם סיפא מיירי במחט שנמצא בלב עצמו וה"פ מחט שנמצא כו' אם רישא לתתאי אמרינן בהדי דאתי אינקב ר"ל הואיל וחודה לצד מטה והוא נכנס בחזקה למקום צר בזה ודאי ניקב כל הלב וחזר לאחוריו כדחיישינן במחט שנמצא בחיתוכא דריאה אף דבריאה שלימה לא חיישינן ליה ה"ט דאפשר לבדקה ע"י נפיחה מה שאין כן בלב שאינו עולה בנפיחה אבל שינקוב דרך כניסתה בסמפון הלב לא חיישינן הואיל והוא מקום רחב וקרוב ללב כמ"ש הרשב"א גבי ריאה והביאו ב"י בסימן מ"א אבל אי קופה לתתאי ליכא למיחש שנקבה הלב הואיל וקופא לתתאי א"א לינקב בקופא ומה שנמצא עתה בפנים זהו בא מתוך שעילתה שבאותו שעה ששעלה ונוחר את עצמה נכנס שם בחוזק וכמ"ש ס"ס מ"ב גבי גרעין שנמצא במרה אם היא גדולה שאינה יכולה לינקב כשירה דאמרינן דרך סמפון נכנס אף על פי שאינה יכולה לצאת מהסמפון דרך שם אמרינן ע"י נענוע נכנס שם אבל להחזיק באיסור לומר מתוך שעילתה ג"כ יצא משם וניקב וחזר למקומו לא מחזקינן איסורא והכי פירוש דבריו מחט דמשתכחא בליבא אע"ג דלא ניקב ר"ל שאין אנו רואין להדיא שניקב טריפה וה"מ כי משתכח בסמפונא דליבא לגואי ר"ל שנמצא במקום צר. דלית ליה דוכתא למיפק ר"ל שאין לו מקום ליכנס אם לא שניקב וכי רישא לתתאי דכמה דאתא נקובי מנקבא וטריפה ר"ל הואיל וחודה לתתאי ובכניסתו ללב במקום צר כזה ודאי ניקב אמרינן נמי שבכניסתו נקב כל הלב וטריפה אבל קופא לתתאי לא עייל אלא בסמפונא רבא ר"ל דהואיל והקופא לצד פנים א"א לינקב בכניסתו ודרך סמפונא רבא ודאי נכנס תלינן דלמא בהדי דשעלא פלטה לה ר"ל דלא תתמה הואיל וא"א לינקב א"כ איך נכנס למקום צר כזה וע"ז אמר בהדי דשעלא ונוחר את עצמה נכנס שם בדוחק ומ"ש פלטה לה ר"ל נפלט ממקומו דהוא סמפונא רבא ונכנס משם למקום הצר שנמצאת בו עתה ואחזוקי באיסורא לא מחזקינן שמא נפקא ג"כ מאותו צד ונכנסה עוד לפנים ממנה ונקבה כל החלל וחזר לאחוריו בכזה לא מחזקינן. ואחזוקי איסורא לאו מילתא היא כו' ר"ל שלא תימא הואיל וצריכין לומר שנכנסה בדוחק על ידי שעילתה א"כ נימא נמי שנכנסה בדוחק ונקבה הלב וחזרה לאחורה וע"ז קאמר אחזוקי איסורא לא מחזקינן לומר שע"י שעילתה הלכה למקום אחר ונקבה שם וחזרה לכאן לא חיישינן הואיל ואין דרך לינקב בקופא ומה שאמרינן שנכנסה לכאן בשעילתה הוכרחנו לומר הואיל וא"א ליכנס בע"א ולפי מקצת ספרים דגרסי במקום "שעילתא. "דם "שלה כו' יש לפרש ג"כ ע"ד זה שכתבנו לפי שהדם רותח תמיד ואינו סובל שום דבר בלב ופלט לה חוצה בכח ונכנסת בעובי הלב אבל משיצאה חוץ ללב שוב לא דחקה הדם יותר והלכך ליכא למיחש שנקבה הלב וכן מצאתי בשם רנ"ש שפי' כן לפי גרסת הספרים שגורסים דם שלה שלפי זה הפירוש דחוק קצת לשון פלטה לה והקורא יבחר הטוב מהם ונלע"ד שלשני דרכים אלו כיון ב"י כמ"ש בדרישה ע"ש:
א סָעִיף א לשון הלכות גדולות כו' ז"ל ב"י מחט כו' (כמ"ש בספרים דידן) עד כך הוא הנוסחא האמיתית. וכתב ב"י ע"ז ביאור דבריו שכשנמצאת מחט בסמפון הלב בפנים וראש המחט כלפי פנים אף על פי שאין נראה שום נקב בלב טריפה לפי שכיון שהיא בפנימי הסמפון שהוא מקום דחוק ואינה יכולה לצאת משם וחודה לצד מטה ודאי ניקבה בכניסתה אבל אם חודה לצד מעלה קופא ודאי לא יכול ליכנס בפנים הסמפון אלא במקום הרחב מהסמפון וכיון דקופא לתתאי לא ניקבה בכניסתה וכ"ת נאסרנה משום שסופו ליכנס יותר ולינקב להכי לא חיישינן דתלינן דילמא כשתשעול תפלוט אותו וכן לא חיישינן דלמא נפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ולפי שיטה זו אפשר לפרש רישא דמילתא דאף על גב דלית ביה נקב השתא טריפה מפני שסופו לינקב אבל קשה בעיני לאסור מפני שסוף המחט לינקב וע"כ אני מפרש רישא דמילתא כמ"ש בתחילה וסוף הלשון יתפרש כאילו כתוב אבל קופא לתתאי "או לא עייל אלא בסמפונא רבא וה"פ אבל קופא לתתאי אע"פ שנכנסה בפנימי הסמפון כשירה דליכא למימר בכניסתה נקובי נקוב וכן אם עדיין הוא בסמפון הגדול כשר ולא חיישינן דלמא נפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתי דאחזוקי איסורא לאו מילתא היא אך מ"ש דלמא בהדי דשעלא פלטה לה היינו שסופו לפלוט המחט ולא תנקוב יותר כמ"ש למעלה וע"כ נראה כפירוש הראשון עכ"ל. ונראה שהב"י כיון לשני הפירושים שכתבתי בפרישה כאשר אבאר דבריו שמ"ש אעפ"י שאין נראה שום נקב בלב טריפה לפי שכיון שהיא בפנימי הסמפון שהוא מקום דחוק כו' וחודה לצד מטה ודאי נקבה בכניסתה. כיון בזה לפירוש השני שכתבתי בפרישה דהואיל וחודה לצד מטה והוא נכנס בחזקה למקום צר כזה ודאי נקב כל הלב וחזרה לאחורה וזהו שכתב ב"י שכיון שהוא בפנימי והוא מקום דחוק ודאי נקבה בכניסתה. ומ"ש אחר כך וכ"ת נאסרנה משום שסופה כו' אע"פ שקופא לגאיו וא"א לינקב ביאור דבריו דניחוש שמא מתוך שהקופא מונח בעומק הלב ירקב הבשר שתחת הקופא וע"ז כתב לא חיישינן דתלינן דלמא כשתשעול תפלוט ולא ירקב הבשר ומ"ש וכן לא חיישינן דלמא נפקא כו' ר"ל מאחר דאמרינן כשתשעול תפלוט לה ניחוש דבחזרתה תנקוב בפגעה בסמפון קנה הלב וע"ז אמר דאחזוקי איסורא כו' ר"ל דאפשר בהדי דשעלה שתצא ולא תנקב כלום ומ"ש ולפי שיטה זו אפשר לפרש רישא דמילתא כו' ר"ל מאחר דאמרינן דמ"ה לא אמרינן דלמא תנקוב עוד ביציאתה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפשר לצאת בשלא תנקב כלום משמע דאי לאו האי טעמא הוי אסרינן מטעם דלמא תנקב ביציאתה ולפ"ז אפשר לפרש האיסור ברישא מזה הטעם דאע"ג דלית נקב חיישינן דלמא סופה לינקב הואיל וחודה לצד פנים ונכנסת כ"כ בדוחק ור"ל כפי' הראשון שכתבתי בפרישה אלא שנראה לו קצת דוחק כמ"ש ומ"ש וע"כ אני מפרש רישא דמילתא כו' ר"ל כמו הפירוש השני שכתבתי בפרישה וכמ"ש לעיל אלא שסוף דבריו של בה"ג מפרש הוא בע"א משום דק"ל מאחר דלא חיישינן אלא לדלמא נקבה כבר אבל לדלמא תנקב עוד לא חיישינן למה ליה למימר ולא חיישינן דלמא נפקא כו' שמתרץ למה לא חיישינן דלמא תנקב עוד משום אחזוקי איסורא כו' הלא בלאו הכי לא חיישינן וע"ז כתב דרישא דמילתא לא נאסר אלא משום דאיכא תרתי לריעותא שהמחט נמצא במקום צר וחודה לתתא אבל אם קופא לתתאי אעפ"י שהיא במקום צר לא חיישינן שנקבה שא"א לנקוב בקופא או אם היא בסמפונא רבא אעפ"י שחודה לתתאי ולא חיישינן הואיל והוא בסמפון הגדול שהוא מקום רחב ולא ניחוש דלמא היתה במקום צר ונקבה וחזרה לכאן אחזוקי איסורא לא מחזקינן כך הוא הפירוש סיפא דמילתא של ה"ג אליבא דב"י ומ"ה מסיק וכתב אך מ"ש דלמא בהדי דשעלא פלטה לה משמע כפירוש הראשון דחיישינן דלמא סופו לינקב ומסיק ע"כ נראה כפירוש הראשון ר"ל ע"ד שכתב ומסיק כפירוש הראשון דכתב ז"ל ולפי שיטה זו אפשר לפרש רישא אע"ג דלית בה נקב כו' והוא כפירוש הראשון שכתבתי בפרישה "ודוק שכן נלע"ד כוונת ב"י (ולפי מה שכתבתי בפרישה לפירוש השני לא יצטרך לכל זה כי מ"ש דלמא בהדי דשעלא פלטה לה קאי אאם קופא לתתאי והיא נמצאת לפנים של"ת איך נכנסת לפנים ומדנכנסה ניחוש נמי דלמא נקבה כולו ע"ז כתב דלמא הא דנמצאת בפנים משום בהדי דשעלא פלטה בכח מסמפונא רבא ונכנסת לפנים אבל אין מחזיקינן ריעותא לומר שג"כ מחמת השעלא כבר נקבה כולו וחזרה למאי דרואין רואין ולמאי דאין רואין אין מחזיקין ריעותא בדבר שאינו שכיח גם לפירוש הראשון יש לפרש הכי מ"ש בהכי דשעלא פלטה לה) שמ"ש וודאי נקבה בכניסתה ר"ל נקבה כל הלב הואיל והכניסה בחזקה למקום צר כזה וחודה לתתאי ודאי נקבה כל הלב וחזרה לאחורה אבל אין נ"ל דברי ב"י שמ"ש ודאי נקבה בכניסתה ר"ל נקבה בכניסתה קנה הלב או דרך הושט נכנסה באכילה ונקבה הושט ומשם נכנסה ללב כדאמרינן גבי מחט שנמצא בכבדא דאמרינן בפרק א"ט אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר נקובי ניקב ואתאי ואי קופא לגיו סמפונא נקט כו' וכן כתב רבינו בסימן מ"א ז"א חדא דלא חיישינן לזה אלא דוקא במחט שנמצא בכבד שהיא רחוקה מן הקנה אבל גבי לב שהוא קרוב לקנה ורחב הקנה לא חיישינן לזה כמ"ש הרשב"א דגבי ריאה לא חיישינן לניקב הקנה מזה הטעם והביאו ב"י בסימן מ"א בד"ה מחט שנמצא כו' וגבי כבד כתב לשם דחיישינן והוא מזה הטעם שכתבתי דהואיל והוא רחוק וצר חיישינן משא"כ בלב וריאה וכמ"ש גם כן החיליק בין ריאה לכבד ס"ס ל"ו וע"ק לפירושם אלו שה"ג כתב דלית ליה דוכתא למיפק וזה לא שייך לומר לא גבי קנה ולא גבי ושט שהם רחבים ויש מקום לצאת דבשלמא לפי מה שכתב שקאי אלב א"ש דהואיל ונכנס כ"כ למקום צר לית ליה דוכתא למיפק אמרינן ודאי נקב כל הלב משא"כ לפירושים אלו שהחששא שמא ניקב סמפון הלב או הקנה או הושט דהתם אין שייך לומר דלית ליה דוכתא למיפק עוד יש שני קושיות על פירושים אלו ויש להקשות גם כן דפי' פי' השני שכתבתי בפרישה ולפי' פי' הראשון שכתבת. בכרישה א"ש חדא שה"ג כתב אע"ג דלא ניקב טריפה משמע מלשונו שאין האיסור מחמת שניקב כבר שהרי כתב אע"ג דלא ניקב משמע אף ע"ג דידעינן בודאי שלא ניקב טריפה ועוד דרבינו כתב בסימן נ"א בשם בה"ג דנקיבת קוץ או מחט יש לו בדיקה שיבדוק כל המקומות ואם אין מוצא נקב כשירה ואם כן למה כתב כאן בשם בה"ג דטריפה משום חשש דדרך כניסתה ניקב הל"ל צריך בדיקה בכל המקומות לא לסתום ולומר שהיא טריפה כו' וצריכין לתקן ולומר דהתם מיירי בשניקב עתה לפנינו מחדש יש לו בדיקה אבל כאן חיישינן דלמא כבר ניקב ונסתם הנקב ולית ליה בדיקה וזהו דוחק דהא סתמא קתני לקמן דאית ליה בדיקה ולפי הפירוש הראשון שכתבתי בפרישה א"ש. גם מ"ו פי' דחיישינן שמא ניקב הושט וז"ל דלית ליה דוכתא למיפק כו' כלומר שהוא צר וא"א שיצא ויכנס דרך הסמפונות וכי רישא לתתא פי' לצד הגוף למטה כמו שהיה תלוי אז חוד הלב במקום שהוא סתום קרוי מעלה ומקום הפתוח קרוי למטה והיינו קופא לבר הנזכר בגמרא בחיתוכא דכבדא רצונו לומר כמו גבי כבד שקופא לבר טריפה קופא לגיו כשירה (דמחט הנמצאת בכבד וצד העב שלה כלפי הזנב דהוצא לצד חוץ בחלל הבהמה טריפה לפי שחוששין שמא נכנס דרך הושט להדקין ונקבה להדקין ונכנס להכבד ואם צד העב כלפי הראש וצד הדק של המחט כלפי הזנב כשר דא"א לומר דנכנס דרך הושט להדקין ונקבה לכבד דבצד העב שלו א"א לינקב בכבד ולכן אנו תולין דרך הסמפון בא שם. עד"ו יש לפרש גם כן גבי לב רק צריך שתדע דהלב באותו צד שהוא כלפי הראש הוא רחב ושם הוא פתוח ובאותו צד שהוא כלפי הזנב הוא קצר וחד וכל דבר שהוא רחב מצד אחד וקצר מצד אחד קרוי צד הרחב למטה וצד הקצר למעלה כי כן מעמד שלו ועוד כמו שהיא תלויה או חוד הלב כו'. וע"פ זה מ"ש הטור וכי רישא לתתאי כלומר שהראש המחט דהוא צד החד שלו לצד מטה שבלב דהיינו לצד הראש של הבהמה שהמחט בחודה לצד הראש וקרוי זה לתתאי כי שם הוא רחב וכמ"ש כן הוא ביאור דברי רש"ל עכ"ה) כמ"ש בסמוך סי' מ"א. דכמה דאתא כו' כלומר דרך הושט וכן משמע בהדיא הלשון פא"ט. (דמאחר שהיא בצד העב כלפי הזנב חוששין שנכנס דרך הושט להדקין ונקבה להדקין ונכנסה להלב כמו שחוששין גבי כבד וכמ"ש. ומסיק אבל קופא לתתאי ר"ל כשהיא בצד העב שלו כלפי צד הרחב של הלב שהוא קרוי למטה דהיינו שהיא בצד העב כלפי הראש של הבהמה ובצד החד של המחט כלפי הזנב דאז א"א לומר שנכנסה דרך ושט להדקין ונקבה להדקין ונכנסה להלב דא"א לינקוב בצד העב שלו דהא צד העב כלפי מעלה ולכן מוכרחין לומר דלא נכנסה אלא דרך סמפון הריאה וז"ש לא עייל אלא בסמפונא רבא כן הוא ביאור דברי רש"ל) דלמא בהדי דשעלא כו' ר"ל אין חוששין לומר מאחר שבשרן דק דלמא נקיב וחזר מעט ואין ניכר כמו שחוששין לקמן גבי טרפשא מ"מ הכא גבי לב ליכא למיחש מאחר שהלב שיעא אף מבפנים תלינן להקל ואמרינן פלטה בשעייתא המחט ממנה ודו"ק וכן משמע בהר"ן שאיכא למיחש גבי ליבא כה"ג דלמא בהדי דשעלא פי' דשעלא מלשון הלב שיעא עכ"ל מ"ו. ומה שדחקו לפרש רישא לתתאי היינו לצד הגוף למטה לפי שרוצה לפרשו דומיא דכבד ועוד דאי רישא לתתאי יהיה פירושו כפשוטו לצד מטה של לב יהא קשה למה לנו לתלות בושט נכנס יותר מסתבר לומר שדרך הקנה נכנס ללב אבל לפי פירושו שמפרש רישא לתתא היינו לצד הגוף למטה וקופא הוא לצד מטה של לב יש סברא יותר לומר דרך ושט נכנס אמנם הקושיות שהקשיתי על המפרשים דלעיל גם לפירושו במקומו עומדת ע"כ נראה כמ"ש בפרישה. וז"ל רמ"א בהגהות ש"ע שלו מיהו אם לא נמצא רק בסמפון הגדול שבלב וקופא לבר והיינו לצד חלל הלב אם ראש המחט כגרעין של תמרה כשר דתלינן דנכנס דרך גרגרת לסמפון שבלב ומאחר שראשה למטה אין סופו לינקב והבהמה תפלוט אותו ע"י כיחה וניעה עכ"ל ונראה פשוט דכוונת רמ"א בפירוש בה"ג כמ"ש ראשונה בפרישה ומ"ה כתב דמאחר שראשה למטה אין סופו לינקב דמשמע הא אי חודא לצד חלל הלב הוה טריפה משום דעתיד לינקוב ומה שעתיד ודאי לנקוב אע"ג דעדיין לא נקוב טריפה ומ"ש קופא לבר רימז בזה דאע"ג דבכה"ג בנמצא בכבד מטרפינן כי נמצא קופא לתתאי לצד חוץ לחלל הגוף וכמש"ר לקמן סימן מ"א שאני התם דהכבד הוא למטה ואינה יכולה לכנוס שם בקלות ואמרינן דדרך הושט נקוב ואתאי דרך החוד בכבד ומש"ה החוד למעלה משא"כ בלב שהוא תלוי למעלה בגרגרת לא אמרינן דנקובי נקוב אלא דרך הגרגרת אתאי ומסיק ואם באת לטרוף משום דעתיד לנקוב למטה ע"י שירקוב סביבות המחט ויעשה נקב על זה כתב דלא חיישינן להא אלא אמרינן אם היה הבהמה חיה היתה פולטת את המחט ע"י כיחה וניעה וזהו ממש כאשר פירשתי ודו"ק:
ב סָעִיף א קנה הלב כו' והוא החלב שעל דופני הערוגה כתוב בהגהת רוקח ומהרא"י בשעריו סימן ל"א דרגילין להיות בו נקבים קטנים והיינו רביתייהו והוא השומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ועיין בדרישה ס"ס ל"ד:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.