א הלכות בשר בחלב איסור בשר בחלב כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ונאמר ג' פעמים בתורה אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין וגדי לאו דוקא דהוא הדין נמי שור שה ועז ולא שנא בחלב אמו ולא שנא בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה. ואינו נוהג אלא בטהורה כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה: וביצים הנמצאים בעופות מותרים לאוכלן בחלב בד"א שהן גמורות אבל אם אינן גמורות הוו כבשר העוף עצמו ואיזהו גמורה כתב הרשב"א כל שיש לה חלבון וחלמון אע"פ שהיא מעורה בגידין הרי זה גמורה אין לה אלא חלמון עדיין בשר הוא ורש"י פירש כשנגמר החלמון ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השלל של הביצים המחובר באשכול שרי ויראה מדבריו שמתיר אפילו אין לה עדיין חלבון: דגים וחגבים מותר לאוכלן בחלב כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריא ומעושן ודם שבשלו בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו המבשל שליא או עור גידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב פטור וכן האוכלו פטור המבשל במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר פטור וכתב א"א הרא"ש ז"ל דנסיובי דחלבא אינה בכלל מי חלב ואסור מן התורה אלא מי חלב היינו אחר שהוציאו מן החלב כל האוכל כגון לאחר שעשו כל הגבינה מבשלים החלב והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא זהו הנקרא מי חלב חלב הנמצא בקיבה לדעת רב אלפס אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפילו בצלול שבה וכ"כ הרמב"ם ורש"י אסרו וכתב שהוא חלב גמור אפילו הקרוש שבה כ"ש הצלול ור"ת חילק הקרוש שבה אינו חלב אבל הצלול הוא חלב לפיכך אם מלח הקיבה בחלבה נאסר משום בשר בחלב דמליח כרותח וכן אם עמד בה יום אחד דכבוש כמבושל ואם העמיד בה גבינות אם יש בהן בנותן טעם אסורות לרש"י אפילו בקרוש ולר"ת בצלול דוקא וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:
א סָעִיף א איסור בשר בחלב כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ונאמר ג' פעמים בתורה א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול וכו' בריי' בס"פ כ"ה (קטו:):
ב סָעִיף א ומ"ש והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין כ"כ הרשב"א בת"ה:
ג סָעִיף א גדי לאו דוקא וכו' ול"ש בחלב אמו ול"ש בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה ואינו נוהג אלא בטהורה כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה וכו'. משנה שם (קיג.) בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה בשר בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה ובשר העוף בחלב פשוט שם במשנה דלכ"ע מותר מן התורה ובשר חיה פלוגתא דר"ע ור"י הגלילי (שם) ופוסק רבינו כר"ע דאמר חיה ועוף אינם מן התורה וכ"כ הרא"ש שהוא דעת הרי"ף וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהמ"א וכן פסק הרשב"א בת"ה ואמרינן בגמ' דלכ"ע היינו דוקא מדאוריי' אבל מדרבנן אסירי וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר שלא אסרו חכמים אלא באכילה אבל לא בבישול והנייה וכבר יישב ה"ה מה שקשה על זה ולשון רבינו אינו מכוון שכלל דין בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה ובשר טמאה בחלב טהורה עם דין בשר חיה ועוף בחלב טהורה ונהי דלענין שלא גזרו על בישולם והנייתם הם שוים כדמשמע מפשטא דמתני' ומדברי הרמב"ם ז"ל מ"מ מ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה דאילו לבשר טהורה בחלב טמאה ובשר טמאה בחלב טהורה לא אשכחן שאסרוה חכמים באכילה משום בשר בחלב וגם לא היה להם ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר היה אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או משום חלב טמא וכך ה"ל לכתוב אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרים בבישול ובהנאה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה מותר בבישול והנאה ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן: כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רנ"ז) מסתברא שאסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית העין ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור וזה נ"ל ברור:
ד סָעִיף א וביצים הנמצאים בעופות מותרים לאוכלם בחלב בד"א שהן גמורות כו' ברייתא בפ"ק די"ט (ז.) השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות ומשמע מדברי הפוסקים דהלכה כת"ק וכ"כ ה"ה וכתב הרשב"א בת"ה אי זו היא ביצה גמורה כל שיש לה חלבון וחלמון אע"פ שמעורות בגידין אין לה אלא חלמון עדיין בשר היא וכגוף העוף היא ואסור לאוכלה בחלב וי"א שאינה גמורה עד שתגמור קליפתה ותתקשה והראשון נראה עיקר עכ"ל וסברא זו שדחה הרשב"א כתבה המרדכי בריש ביצה בשם רשב"ם ורש"י פירש ביצים גמורות ואפילו בלא קליפה לבנה אלא שהחלמון לבדו גמור ואע"פ שמעורה עדיין בגידין שריא וכתב עליו הרא"ש ואפילו הן מעורות אלא שנגמר החלמון והיינו שלל של ביצים כשמחוברת באשכול ובלבד שיגמור החלמון אבל אותם שלא נגמרה החלמון שלהם אסורים עכ"ל וכתב רבינו ירוחם דברי רש"י והרא"ש ואח"כ כתב וי"מ דוקא שנגמרו בחלבון ובחלמון וראשון נראה עיקר עכ"ל. ובאמת שמפשט לשון הרא"ש שכתב והיינו שלל של ביצים כשמחוברת באשכול וגם פירש"י באותה סוגיא אהא דתניא האוכל מנבלת עוף (טמאה) [טהור] מן השלל של ביצים וכו' מן השלל של ביצים כשהם כבושים ושלולין קבועים בשדרה כלומר באוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידים וכל מעורות בגידים פי' מחוברות משמע מכל זה שאף ע"פ שעודם מחוברים באשכול אם נראה בהם שנגמר החלמון לגמרי כלומר שגדל כבר כל מה שדרכו ליגדל מיקרו גמורות ומותר לאכלן בחלב אבל מדברי רבינו שכתב ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השלל של ביצים המחוברות באשכול נראה שהוא מפרש כל שהיא מחוברת באשכול עדיין לא נגמרה אלא בשכבר פירשה מן האשכול עסקינן ומפני שעדיין היא אדומה ואית בה שורייקי סומקי קרו לה מעורה בגידין ומפני שהיא דומה לאותן שמחוברות באשכול כתב הרא"ש והיינו שלל של ביצים כשמחוברת באשכול כלו' שהיא דומה לאותן שבשלל דהיינו המחוברות באשכול ונ"ל לפ"ז דכשפורשת מן האשכול עדיין אינה נגמרת כל צרכה דאל"כ כיון דבפירשה מן האשכול מיירי למה הוצרך לכתוב ובלבד שיגמור החלמון וכו' אלא ודאי לפירוש זה אתי למימר שאע"פ שפירשה מן האשכול אינה מותרת בחלב עד שתגמר ותגדל כל מה שדרכה ליגדל. והר"ן כתב כלשון הזה בגמרא מוכח דביצים גמורות שיש להם חלבון וחלמון אע"פ שעדיין מעורות בגידים מותר לאכלן בחלב וה"ה דביצים גמורות כה"ג לא בעו מליחה אבל שאין גמורות בעי מליחה כבשר גמור נינהו עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בני"ד אות כ"ב שאם אין לה חלבון עדיין בשר היא וטעונה מליחה ע"כ. ובא"ח הביא סברות אלו וכתב שי"א דביצים גמורות היינו שיש להם אותה קליפה דקה ולבנה אלא שעדיין היא רכה וה"ר יהונתן פירש דאפילו בלא קליפה דקה החיצונה מותר והוא שנעקרו מן האשכול אבל אם עדיין תלויים באשכול אסור ודווקא מעורבין בחלב הוא דאסירי אבל אם אכלן בפני עצמן מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב בלא קינוח פה ובלא נטילה עכ"ל ונראה דלענין בשר בחלב אין להחמיר ביותר כיון דבשר עוף בחלב דרבנן ונראה דה"ה לענין מליחה שגם היא אינה אלא מדרבנן ואיפשר שהמחמיר בזה הויא חומרא דאתיא לידי קולא שיבא למולחם עם עוף או בשר ואם אינם צריכין מליחה נמצא שאין בהם מה לפלוט ובלעי מדם דפלטי עוף ובשר הנמלחים עמהם ומ"מ העולם נוהגין שכל שאין להם חלבון מולחין אותם ואפילו עם בשר (ב"ה וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א ובכל כיוצא בדברים אלו סומכין על המנהג) :
ה סָעִיף א דגים וחגבים מותר לאוכלן בחלב ר"פ כ"ה (קג:) (כל הבשר) אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים וכתב הר"ן דכיון דלבשלן שרי משמע דלאוכלן בחלב נמי שרי דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא וכן כתב הרמב"ם והרשב"א דלאכלם בחלב נמי שרי ומ"מ אין לאכול בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בספר א"ח סי' קע"ג :
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריה וכו' ז"ל בפרק ט' מהמ"א המעושן והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהם אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב ואח"כ כ' המבשל שליל חייב וכן האוכלו אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים פטור וכן האוכלו פטור ע"כ. ורבי' איחר החלוקה האמצעית מפני שהוזכר בה מי חלב והיה צריך להאריך בה לכתוב דעת הרא"ש בה אבל איני יודע למה העתיק דם שבשלו בחלב מחלוקה שכתבה הרמב"ם וקבעה בחלוקה הראשונה דמה לו לשנות סדר המחבר ועוד ששם הוא המקום הראוי לשנות בו פטורים ואין לוקין על אכילה משום בשר בחלב דמשמע דלוקה הוא משום דבר אחר ובאותה חלוקה שכתב הרמב"ם קאי למבשל בשר בחלב ולדם שבשלו בחלב דלוקה ע"ז משום נבלה וע"ז משום דם אבל בסדר שכתבם רבי' לא קאי אלא לדם שבשלו לחודיה ואח"כ כשכתב בשר שבשלו בחלב כתב סתם פטור ולא כתב אין לוקין על אכילתו והו"ל לצרף שתים אלה דם ובשר בחלב בבבא אחת ולגזור בהם פטור ואין לוקין על אכילתן משום בב"ח ועל דין זה דדם שבשלו בחלב דמשמע מדברי הרמב"ם שלוקין עליו משום דם יש לתמוה מדאמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו ומיהו רש"י בפכ"ה (קט.) אמתני' דהלב קורעו ומוציא את דמו כתב דדם שבשלו חייב עליו כרת וצ"ל דס"ל דההיא דהקומץ רבה אתיא דלא כהלכתא ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל ודינים אלו פשוטים בפרק כ"ה (קיד.) חוץ ממבושל בחמי טבריה ומעושן ועור וכתב ה"ה שהמעושן הוא בעיא בירושל' פ' הנודר מן המבושל ולא איפשיטא וספיקא דאורייתא לחומרא ומבושל בחמי טבריה נראה שם שהוא שוה למעושן ולגבי שבת (מ:) המבשל בחמי טבריה פטור ועוד סובר הרמב"ם שהוא שוה לגידים ועצמות וכו':
ז סָעִיף א כתב א"א הרא"ש ז"ל דנסיובי דחלבא אינה בכלל מי חלב ואסורים מן התורה וכו' בפ' כ"ה (קיד.) אהא דתניא המבשל במי חלב פטור וכ' התוס' דאיסורא מיהא איכא דהא כותח מנסיובי חלבא כדאיתא פרק אלו עוברין ואמרינן לעיל דאסור לאכול בשר בכותח וכתב ע"ז ואני אומר דנסיובי מן התורה אסירי והא דתניא דפטור במי חלב היינו לאחר שהוציאו מן החלב כל האוכל וכו' ואפשר דאיסורא דרבנן מיהא איכא לבשל בו בשר מדקתני פטור ולא קתני מותר:
ח סָעִיף א חלב הנמצא בקבה לדעת הרי"ף אינו חלב וכו' כבר כתבתי בסימן פ"א שהרי"ף גורס במסקנא בפ' כ"ה דכשרה שינקה מן הטריפה מעמידין בקבתה וכ"ש טריפה שינקה מן הכשרה משום דחלב המכונס בקבה פירשא בעלמא הוא ולפיכך כתבה שם בשמעתא דכחל דהא דתניא קבה שבשלה בחלבה אסורה קודם חזרה נשנית אבל האידנא הא איפסיקא הלכתא בהדיא דמעמידין בקבת נבילה דפירשא הוא ונראה שהוא מפרש דכי אמרינן פירשא בעלמא הוא היינו לומר דנפק ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהמ"א אבל רש"י אינו גורס במסקנא דפרק כ"ה כשרה שינקה מן הטרפה דההיא קיבתה אסור וכ"נ שהוא דעת הר"ן ור"ת מקיים הגירסא אלא שמחלק בין צלול לקרוש שכל שהוא צלול עדיין שם חלב עליו והיינו ההיא דקבה שבשלה בחלבה אסור והא דאסיקנא דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת משום דחלב המכונס בה פירשא בעלמא הוא היינו דוקא בחלב הקרוש שבה שכיון שנקרש יצא מתורת חלב והוי פירשא בעלמא כתבו התוספות שם ואותן הקרוש לפי דבריו אפי' נמלח בתוך הקבה מותרין והרשב"א אע"פ שבחידושיו כתב שנראין דברי רבינו תם בת"ה כתב המבשל בחלב שבקבה אפי' היה צלול מותר דאינו אלא כפירשא בעלמא ויש מי שאוסר בצלול אבל בנקרש בחיי הבהמה מותר דכיון שנקרש במעי הבהמה חשוב כפרש והגאונים מסכימים להתיר עכ"ל נראה מדבריו אלא שהוא סובר כדברי הגאונים והרא"ש בס"פ כ"ה דחה סברת הרי"ף וכתב סברת רש"י ואח"כ סברת ר"ת וכתבתי לשונו בסימן פ"א ומשמע לרבינו שמאחר שהביא דברי רבי' תם באחרונה דהכי ס"ל ול"נ שהוא נוטה לדעת רש"י שהרי כתב שאין הלשון מוכח כגירסת רש"י (רב אלפס) אלא שהוגה אח"כ בספרים ועוד שכתב ור"ת היה אומר דלגירסא זו יש לחלק וכו' משמע דאיהו לא סבר לה לאותה גירסא: כתב המרדכי שיש מי שסובר דחמאה וחלב הצלול כשחזר ונקפה נעשה פירשא ע"כ ומתוך דברי הרשב"א שכתב נקרש בחיי הבהמה יתבאר לך שאינו סובר כן וכן הוא משמעות דברי הפוסקים ז"ל: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן דבין קרוש בין צלול פירשא בעלמא הוא וכן נהגו:
ט סָעִיף א ומ"ש לפיכך אם מלח הקבה בחלבה נאסר וכו' כן כתב רש"י בסוף פרק כ"ה וחלק על המתירין משום דהוי נ"ט בר נ"ט דלא דמו כלל משום דכיון שיש בחלב זה טעם מהבשר נעשה חתיכת איסור וכשמתערב עם חלב הגבינה הרי הוא אוסרו ואע"פ שרש"י פוסק שם דבכל שהוא אוסר משום דהוי מין במינו לא חשש רבינו לכתוב כך אלא כתב שאם העמיד בה גבינות אינו אוסר עד שיהא בה בנ"ט וזהו מפני שהוא כתב בסי' ק"ח שמסקנת הרא"ש כדברי האומר דמין במינו בששים וסתם בזה דבריו כאן כדעת הרא"ש והשיעור שצריך שישהא במליחה לשיחשב כרותח נתבאר בסי' ס"ט גבי מולח בכלי שאינו מנוקב ושיעור מליחתו לשיהיה כרותח כתב רבי' בסימן צ"א:
י סָעִיף א ומ"ש וכן אם עמד בה יום אחד דכבוש כמבושל יתבאר בסי' ק"ה בס"ד. ומשמע מדברי רבינו דלסברת הרי"ף והרמב"ם אפי' נמלח קבה בחלבה או עמד בה כמה ימים מותר להעמיד בה דכיון דאינה חלב אלא פירשא ל"ל בה בין בצלול בין בקרוש ולר"ת נמי בקרוש שרי וכן משמע מתשובת רשב"א שהביא המרדכי דטעם היוצא מן הבשר נעשה פרש כשנבלע בקבה והטעם משום דאין כח בטעם שקבל פרש זה מן העור לכשיתחבר אח"כ עם חלב גמור שממנו נעשה גבינה שיוליך עמו טעם בשר ויעשה אח"כ בשר בחלב שהרי דגים שקבלו טעם בשר מותר לחברם אח"כ עם חלב וכ"ש זה שהוא פרש ודבר בטל שאין בו כח לקבל טעם בשר ולהוליך זה הטעם עמו לחבר אותו עם חלב הגבינה הנקפא בו לעשות אז בשר בחלב דהוי גרוע מנותן טעם בר נ"ט מצד שהוא פרש גמור אבל רבי' ירוחם כתב שיש מי שכתב דאפי' לפי שיטת הגאונים אם נמלח הקבה בתוך העור שאסור להעמיד בה גבינה שאע"פ שהיא פרש בעלמא מ"מ כבר לקחה טעם בשר וכשמעמיד בה הו"ל בשר בחלב וכ"נ עיקר ע"כ וכ"נ ממ"ש המרדכי בשם אבי"ה וספר התרומה וכתב עוד יש מי שכתב שאם עמד ימים רבים החלב כנוס בתוך הקבה ליבשו (עד שנעשה יבש) שנאסר שהרי הוא ככבוש והרי הוא כמלוח וכ"ש אם העמידו בעשן ליבשו עד שנעשה יבש והוא כמו קבה שנמלחה בעורה ולא מטעם בשר בחלב שכבר אמרנו דבשר בחלב אפי' תרו ליה כולי יומא כשרה אלא מטעם אם הוא קיבת נבלה או טריפה או לפי מה שכתבתי כי אפי' שהקבה פירשא בעלמא מ"מ לקח טעם העור ומעמיד החלב בבשר עכ"ל: ולענין הלכה נראה דאפי' לדידן דנקיטינן כהרי"ף והרמב"ם יש להחמיר שלא להעמיד בחלב הקיבה שנמלח בקיבתה או שעמד בו יום אחד ומיהו היכא שהעמיד כבר בדיעבד נראה שיש לסמוך על דברי המתירין : כתב בשבלי הלקט עור קיבה שמולחין ומייבשין אותו וממלאין אותו חלב מותר דכיון שנתייבש העור הוי כעץ בעלמא ואין בו שום לחלוחית בשר : תנן בסוף פרק כ"ה (קטז.) המעמיד בעור של קבה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה וכתב הרשב"א תמיה לי מה קמ"ל פשיטא דבשר בחלב בנ"ט אסור ושמא קמ"ל דדוקא אם יש בה בנ"ט אסור ומשום בשר בחלב הא אין בו בנ"ט מותר דאע"ג דמעמיד הוא בשר בחלב בטעמו תלה ליה רחמנא כדאמר רבא לעיל דרך בישול אסרה תורה מה שאין כן במעמיד בעור נבלה דאזלינן בתר מעמיד ואף על גב דלית בה נ"ט רואין אותו כאילו הנבלה קיימא בעין וכ"כ הר"ן שם ובפרק אין מעמידין בשם ה"ר יוסף הלוי אהא דאמר שמואל מפני מה אסרו גבינות הנכרים מפני שמעמידין אותם בעור קבת נבלה דהיינו טעמא דנקט עור קבת נבלה משום דמאחר שהוא בעצמו אסור כיון דאוקומי אוקים לא בטיל אבל עור קבת כשרה מאחר שהוא בפני עצמו ולית ביה איסורא אלא משום חבורו עם החלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהמ"א בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות הנכרים ואסרום מפני שמעמידין אותם בעור קיבה של שחיטתן שהיא נבילה וא"ת והלא עור הקבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו ולמה לא יבטל במיעוטו מפני שהוא המעמיד הגבינה והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור ובפ"ט כתב אסור להעמיד הגבינה בעור הקבה של שחוטה ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקבה שחוטה היא ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששיעורו בנ"ט אבל המעמיד בעור קבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר אסור בפ"ע נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בשר בחלב ומפני חשש זה אסרו גבינות הנכרים כמו שביארנו עכ"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמ"ש רבינו ירוחם דין הקבה ועורה להעמיד בה גבינה עור קבה פשיטא דאסור בין מכשרה בין מנבלה לד"ה שהוא בשר בחלב ואם העמיד בו טועמו קפילא ארמאה ויש מי שכתב שהמעמיד הגבינה לא בטיל וכן נראה עיקר וכ"כ הרמב"ם ולפיכך אסרו גבינות הנכרים לפי שמעמידין אותם בעור הקבה עכ"ל שנראה מדבריו אלה דלהרמב"ם מעמיד בעור כשרה נמי לא בטיל אינו מכוון דלא כתב הרמב"ם כן אלא במעמיד בעור קבת אסורה אבל במעמיד בעור קבה כשרה בנ"ט כדקתני מתני' והמרדכי כתב אע"פ שכתב ר"ת דאין העמדה אוסרת אלא בס' שמא לא אמר הלכה למעשה שיש לדחות ראיותיו שאפילו יש בחלב יותר מס' באיסור כיון שהאיסור מעמיד היינו נ"ט: כתב המרדכי על קבה שהעמידו בה חלב הרבה ועשו בה גבינות ונמצא לאחר זמן בתוך השק שהקבה נתונה בו מעט מן הדקין והתיר רשב"א את הגבינות והאריך בטעמו של דבר ורבינו ברוך התיר מטעם אחר דמסתמא לא העמיד כל החלב מהצלול אלא גם מן הקרוש וה"ל זה וזה גורם מותר: כתב עוד המרדכי בשם רשב"א מי יודע אם גבינות חשובות כחתיכה הראויה להתכבד ואם ידוע שיש אחת שנעשית מקבה האסורה אוסרת כל האחרים : כתוב בהגהות אשיר"י בפרק בתרא דע"ז יש להסתפק בשר בחלב שאסרו חכמים כגון ששהה בצונן יותר מיום אחד או ע"י מליחה אסרוהו בהנאה אם לאו והמתיר בהנאה אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיה לאיסורא עכ"ל. וכ"כ המרדכי בפרק א"מ:
א סָעִיף א איסור בשר בחלב וכו' עד אבל מדרבנן אסור בכל ענין. פי' אפילו דרך מליחה או כבוש אסור מדרבנן באכילה בכל ענין מיהו בהנאה שרי בדרך מליחה או כבוש וכדפסק בש"ע סוף סימן צ"א והוא מדברי האגור ע"ש:
ב סָעִיף א ומ"ש ואינו נוהג אלא בטהורה וכו' כתב ולשון רבינו אינו מכוון דכלל דין בשר בהמה טהורה בחלב טמאה ובשר טמאה בחלב טהורה עם דין בשר חיה ועוף בחלב טהורה ונהי דשוים הם לענין דלא גזרו על בישול והנאתם מ"מ מ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה דמותר באכילה מן התורה וגזרו עליו איסור אכילה אבל בשר טהור בחלב טמאה א"נ בשר טמאה בחלב טהורה כבר אסור באכילה מן התורה לא הוצרכו לגזור עליו ולפע"ד דמכוון הוא דס"ל לרבינו דכולה מתני' דס"פ כ"ה פלוגתא דת"ק ור"ע ור"י הגלילי בדאורייתא היא אבל כולהו תנאי מודו דאף בבשר טמאה וחלב טמאה אית ביה משום איסור בשר בחלב מדרבנן ואע"פ שכבר אסור הוא מן התורה נפקא מינה לענין חתיכה עצמה נעשה נבלה דקי"ל כר' אפרים דלא אמרינן נ"נ אלא בבשר בחלב אי נמי אפי' לר"ת דבכל שאר איסורין נמי אמרי' נ"נ נפקא מינה לענין חתיכה הראויה להתכבד דפסק הרמב"ם בפי"ו מהמ"א דאף חתיכה שאינה אסורה אלא מדרבנן אינה בטלה אם היא ראויה להתכבד והביאו ב"י בסימן ק"א לפ"ז חתיכה בשר טהורה שנתבשל בחלב טמאה והיא חה"ל א"נ גבינה חשובה שקבלה טעם מבשר טמאה אפי' באלף אינו בטל אבל אם לא היה שם איסור בשר בחלב מדרבנן לא אמרינן בשאר איסורין נ"נ וכן אין לו דין חה"ל מאחר דאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שקבלה טעם מאיסור ומה ששינה הרב לשונו בש"ע לפי דעתו דלא גזרו איסור בשר בחלב אבשר טמאה וחלב טמא דלפ"ז נמשך דלא אמרינן בהו חנ"נ וכן אין לו דין חה"ל איננו נכון ודו"ק:
ג סָעִיף א ומ"ש ומותר בבישול ובהנאה משמע דס"ל דאין בו איסור כל עיקר ואפילו מדרבנן שרי וכ"כ ה' המגיד פ"ט מה' מ"א ויש לתמוה אמאי דחו פשטא דסוגיא ר"פ כ"ה דתנן כ"ה אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים וקאמר עלה כמאן דלא כר"ע דאי ר"ע האמר חיה ועוף אינו מן התורה ותירץ רב אשי ה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מד"ת ומהן מד"ס חוץ מבשר דגים וחגבים שאינו לא מד"ת ולא מד"ס אלמא דחיה ועוף לר"ע אסור לבשל מד"ס ודוחק לומר דהאי לבשל לאכול הוא ולישנא דקרא נקט כמו שפי' ה"ה דהא קרא בין אכילה בין בישול קאמר אבל אין לפרש דלאכול קאמר ולא בישול וז"ל הרשב"א בחידושיו ר"פ כל הבשר אסור לבשל בחלב לישנא דקרא נקט דכתיב לא תבשל גדי ואסור לבשל אסור לאכול קאמר עכ"ל א"כ לפ"ז לאוקימתא דרב אשי נמי ה"ק דאסור לבשל ואסור לאכול מהן מד"ת ומהן מד"ס חוץ מבשר דגים כו' והשתא מוכח להדיא דלר"ע נמי איכא איסור בשר בחלב בחיה ועוף מדרבנן בין בבישול בין בהנאה וכדפרישית ודברי הרמב"ם נמי מכוונים ע"פ דרך זה שהרי כתב אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה כו' אבל בשר בהמה טהורה שבשלו בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה שבשלו בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנייה ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב מבואר להדיא שלא אמר דמותר לבשל ומותר בהנייה אלא מן התורה וכדמסיים ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב ומהא דכתב אח"כ וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה מוכח להדיא דלענין איסורא דמן התורה קאמר ולהכי קאמר דמאחר דאינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה מן התורה והשתא ודאי משמע דלמאי דכתב אח"כ ואסור באכילה מד"ס כו' ה"ה דאסור לבשלו ואסור בהנאה מד"ס דאיסור בישול והנאה נמשך אחר איסור אכילה כדמוכח להדיא ממה דכתב וכן בשר חיה ועוף כו' אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה דממילא משמע דלמאי דכתב אח"כ דאסור באכילה מד"ס ה"ה נמי דאסור בבישול ובהנאה מד"ס ומה שלא כתב בפי' דאסור מד"ס היינו לפי שלא נתבאר בתלמוד בפירוש וזה דרכו שסותם דבריו כלשון הגמרא ומאחר דפשטא דסוגיא משמע דלא שרי מדרבנן בישול והנאה אלא בשר דגים וחגבים למה לנו להקל. ותו דהתוספות כתבו אהא דתנן בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל כו' ה"ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר"ע הוא דאמר חיה ועוף אינו מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשלו בחלב עכ"ל לפ"ז משמע דהלכה כרבנן דאין הלכה כר"ע מחביריו ואע"ג דהאשר"י כתב דמדהביא האלפסי דברי ר"ע אלמא דס"ל דר"ע לפרש דברי ת"ק ולא לאפלוגי עליה מ"מ קשה הדבר להקל כנגד דעת התוספות וכך כתב מהרא"י בהגהת ש"ד סימן ע"ו ושכך נוהגין דאין מחלקין בשר עוף וחיה לבהמה בדין איסור אכילה וא"כ לפ"ז נראה דאין לחלק ביניהן גם לענין איסור בישול והנאה ובין בחיה ועוף ובין בבשר טמא וחלב טמאה נוהג דין איסור בשר בחלב אף בבישול והנאה מדרבנן כן נראה לפע"ד ודו"ק וכל זה דלא כמ"ש בהגהת ש"ע בהגה"ה ראשונה ושנייה ושלישית לחלק בדין בישול והנאה בין בהמה לעוף אלא אין חילוק:
ד סָעִיף א וביצים הנמצאים כו' ברייתא פ"ק די"ט פלוגתא דת"ק ור' יעקב ופסק כת"ק דמתיר בגמורות אפילו מעורות בגידין ומ"ש בשם הרשב"א דדוקא שיש לה חלבון וחלמון לפ"ז צריך לפרש מעורה מעט וטעמו דאם איך לה אלא חלמון איננה נקראת בשם גמורה אבל רש"י הוה קשיא ליה אי איתא דגמורות בחלבון וחלמון קאמר כיצד הן מעורות דמעורות משמע דלגמרי הן מעורות כמו כל שאר השלל של בצים המחובר באשכול ולכך פרש"י דגמורות קאי אחלמון וזהו שהאריך הרא"ש בבאורו לפרש"י שכתב והיינו שלל של ביצים וכו' לומר שהוא מחובר יפה באשכול כמו כל שאר השלל שמחובר יפה באשכול שהוא בשר השדרה שהבצים אדוקין שם כמו שפרש"י לשם לאפוקי מעורה מעט וכך היא כוונת רבינו שכתב ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השלל של בצים כו' וטעמו לומר כמו כל שאר השלל של הבצים שהיא מעורה לגמרי וסובר רבינו דבכלל כמו השלל משמע נמי אפילו הוא אדומה כמו כל שאר השלל ופשיטא דבכלל זה נמי אף במחובר באשכול עדיין כמו שאר השלל והכי מוכח להדיא בלישנא קמא דרב יוסף דברייתא דתני מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב כו' דאלמא דההיא דמצא בה בצים גמורות דפליגי בה ת"ק ורבי יעקב בשהיא מחובר באשכול בכלל כל שאר השלל ומבואר הוא מדברי הרא"ש דכתב דבריו אליבא דלישנא קמא דרב יוסף ע"ש בסוגיא בפרש"י ובלשון הרא"ש וכל זה דלא כמו שהבין ב"י שרבינו לא קאמר אלא בפורשת מן האשכול דליתא. ודע דהרשב"א בת"ה הארוך פי' שלל של בצים היינו גדולות שיש להם חלבון וחלמון ואשכול היינו בעודם קטנות שאין להן אלא חלמון לבד ע"ש תחלת שער רביעי בית שלישי אבל רבינו נמשך אחר דברי הרא"ש על פי פרש"י. ואיכא למידק הלא גבי גיעולי בצים כתב הרשב"א דמעורה בגידין הוי כבשר הפורש מן החי כדלעיל בסימן פ"ו ס"ז ואין לפרש דלשם איירי באין לה אלא חלמון בלבד דא"כ אי אפשר שלא תהיה מעורה בגידין ועוד אמאי לא כתב הרשב"א גבי געולי בצים דאפי' מעורה נמי שרי כשיש לה חלבון וחלמון כדכתב גבי בשר בחלב אלא צ"ל דאפילו יש לה חלבון וחלמון אם מעורה בגידין הוי כבשר הפורש מן החי ואסור ודוקא לגבי בשר בחלב הקילו משום דבשר עוף בחלב דרבנן כתירוצו של בה"ג א"נ משום דבשר בחלב כל חד באפי נפשיה שרי הקילו כמו שהעתיק ב"י בסי' פ"ו: ולענין הלכה פסק ב"י בש"ע כסברת הרשב"א מיהו נראה כיון דהמרדכי וש"ד אסרי לאכול בחלב אא"כ כשנמצאים בקליפתן החיצונה הקשה וכפי' רשב"ם אין להקל ותו הלא מהרא"י בהגהת ש"ד התחבט לתת טעם למנהג העולם שאף בקליפה החיצונה קשה לגמרי מולחין אותה ואעפ"י שלא נתברר הטעם יפה בדבריו לפע"ד יראה דמנהג אבותינו תורה היא והוא דבפרק הדר כתבו התוס' דלתירוץ בה"ג והקילו טפי בבשר וחלב מבנבלה משום דבשר עוף בחלב מדרבנן לפ"ז למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא אפילו מצא בה ביצה שכמוה נמכרת בשוק אסור לאכלו בחלב וכדין ביצת נבלה והשתא מאחר שלדעת התוס' בפ' כ"ה פליגי רבנן אדר"ע וס"ל דבשר עוף בחלב דאורייתא אין הלכה כר"ע מחביריו ודלא כהרא"ש שכתב דר"ע מפרש הוא ולא פליג וכך נוהגין העולם שאין מחלקין בדין איסור אכילה בין בשר בהמה לבשר עוף וכדכתב מהרא"י בהגהת ש"ד סימן ע"ו א"כ לפי דעת התוס' וע"פ תירוץ בה"ג דין גמור הוא שאסור לאכול ביצה שנמצא בתרנגולת בחלב אפי' כמוה נמכרת בשוק וכדין ביצת נבלה ולכך נזהרין העולם למולחה לפי מנהגם לאורויי דדין בשר יש לה וממילא לפי זה אין לאכלה בחלב אפילו כמוה נמכרת בשוק דאל"כ הו"ל תרתי דסתרי אהדדי ודלא כמו שפסק בש"ע דמותר לאכלן בחלב אפילו מעורה בגידין כהרשב"א דליתא מיהו דיעבד אם נתערבו בחלב אין להחמיר בכמוה נמכרת בשוק ומהאי טעמא נמי אם מלחוה עם בשר הביצה נאסרת דכיון שאין בה דם כלל בולעת דם פליטת הבשר ואין הקליפה הקשה מונעת מלפלוט ומלבלוע ע"ל במ"ש בס"ד סוף סימן ע"ה: כתב הרב בהגהת ש"ע דכשעושין חלב משקדים ומניחין בה בשר עוף דא"צ לחוש למראית העין לשום שם שקדים ושרי ליה מאריה וכבר כתבתי בסימן ס"ו לסתור טעמו שכתב בזה להתיר וכ"פ מהרש"ל וע"ש:
ה סָעִיף א כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריה כו' כבר הקשה בית יוסף על דברי רבינו ששינה לשון הרמב"ם ולי נראה דאפשר לומר דבכוונה שינה לאורויי דס"ל להרמב"ם דדם שבשלו בחלב אעפ"י שאין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב מכל מקום לוקים עליו משום דם ולפי דבדברי הרמב"ם אפשר לפרש דלא קאמר אין לוקין על אכילתו אבל לוקין עליו משום ד"א אלא במבשל בשר בחלב מתה אבל בשל דם בחלב אינו לוקה אף משום דם מדאמר בפרק הקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר עליו וכך מוכח קצת לשון הרמב"ם דכתב לשון יחיד ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע דלא קאי אלא אחלוקה אחת מן החלוקות ומסתמא דלא קאי אלא בבשל בשר בחלב מתה מטעם דאמרן לכך העתיק רבינו דם שבשלו בחלב מחלוקה שכתבה הרמב"ם וקבעה בחלוקה הראשונה לאורויי דאף בדם שבשל בחלב לוקה עליו משום דם ואין צ"ל במבשל בשר בחלב מתה ולכך כתב רבינו אח"כ בסתם או בחלב מתה פטור ולא הוצרך לפרש דאין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב אבל לוקה עליו משום נבלה משום דנלמדנו במכ"ש ממבשל דם שכתב תחילה ועיין בב"י שהביא ראיה מפירש"י דפכ"ה גבי לב דדם שבשלו חייב עליו כרת אבל הרשב"א ס"ל דהלכתא דדם שבשלו אינו עובר עליו כדכתב רבינו על שמו ס"ס ע"ז:
ו סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש דנסיובי דחלבא וכו' ע"ל סוף סי' פ"א הביא ב"י דברי הרא"ש דאף להר"ר שמחה דמי חלב שרי באכילה מ"מ לא לקי עליה בבשר בחלב דקרא קאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל וכו':
ז סָעִיף א חלב הנמצא בקבה וכו' באשיר"י ס"פ כ"ה כתב תחלה גירסת רב אלפס וכתב עליו ולא משמע כן וכו' ואח"כ כתב דרש"י לא גרס ליה וכתב עליו ואין הלשון מוכיח כגירסת רש"י וכו' ואח"כ כתב ור"ת היה אומר דלגירסא זו יש לחלק וכו' מדהקש' על גירסת רב אלפס וגי' רש"י ועל חילוקו של ר"ת לא הקשה כלום אלמא דמסקנתו כר"ת והב"י כתב דנ"ל שדעת הרא"ש נוטה לדעת רש"י שהרי כתב וכו' ולא הבנתי דבריו ואולי ט"ס הוא וצריך להגיה שדעת הרא"ש נוטה לדעת הרי"ף:
ח סָעִיף א ומ"ש לפיכך אם מלח הקבה וכו' פירוש כיון דאיסורא הוי משום בשר בחלב אינו אוסר אלא בנ"ט ואם יש ששים הכל שרי אבל אינו אוסר משום דה"ל דבר המעמיד דבשר בחלב בטעמא תלה ליה רחמנא אבל בהעמיד בעור קבת נבלה אוסר מטעם דאזלינן בתר המעמיד ולא מהני ביה בטול ששים עיין בב"י האריך בזה:
ט סָעִיף א ומ"ש דלר"ת בצלול דוקא אבל בקרוש כיון דפירשא היא לית לן בה איכא למידק דאע"ג דפירשא היא מ"מ קבלה טעם בשר במליחה וטעם כעיקר דאורייתא וכשמעמיד בה הו"ל בשר בחלב וכ"כ הר"ר ירוחם והמרדכי ע"ש ראבי"ה וסה"ת והביאו ב"י. וי"ל דלר"ת בקרוש ולרב אלפס אף בצלול אין כח בטעם בשר שקיבל פרש זה מן עור הקיבה לאסור את החלב. ועיין בב"י. ותו נראה לפע"ד דכיון דבשר בחלב חידוש הוא דאפי' תרו לה כולי יומא לא נאסר א"כ אין חלב זו שנמלחה עם הקבה אסורה מדאורייתא אלא גזירה דרבנן הלכך הכא דפירשא בעלמא הוא לא גזרו כלל ועל בדין קיבה בסימן פ"א סעיף ח' שם נתבארו מקצת דינים אלו דלא כמ"ש בהגהת ש"ע וע"ש:
א סָעִיף א במרדכי פא"מ דף שפ"ו ע"א יש להוכיח דאם נאסר ב"ב ע"י מליחה או ע"י כבוש דדוקא באכילה אסור ולא בהנאה ויש דוחין הילכך המתיר בהנאה אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיה לאיסור עכ"ל ובמ"מ פ"ט מהמ"א כתב דיש אוסרין בשר עוף בחלב בהנאה אף ע"ג שהוא דרבנן ולקמן פסק הטור דשרי וכ"כ הארוך כלל ו' שכל דבר שהוא מדרבנן מותר בהנאה וכתב מהרי"ו אין מערבין מים שהודחו בהם קערות של בשר עם מים שהודחו בהן קערות של חלב וליתן אותם לפני בהמתו דהוי בשר בחלב ואסור בהנאה עכ"ל וכתב באו"ה כלל ל' דאין להקפיד כולי האי אמנם המתע"ב כתב בפסקי מהרי"ו הקדרות שהן עשוין בתוך התנורים בית החורף ומחממין בו מים אין להסתפק מאותן מים לא לבשר ולא לחלב משום דלפעמים משימין קדרות עם בשר לתוך התנור ומתיז ממנו על אותן קדרות או צולין בו בשר ולפעמים משימין לשם קדרות של חלב ומתיז עליו עכ"ל ובמדינות אלו נוהגין בהן היתר והטעם נ"ל משום דאין לחוש להחזיק ריעותא בדבר דלא חזינן ובפרט במדינות אלו שאין רגילין כ"כ לבשל ולצלות באותם תנורים במקום שהקדרות עומדים שם כנ"ל ובמהרי"ל מים שחופפין בו הראש אסור לתקנן בכלי כשר משום דהקיטמא שעושין בו המים רובן נוטלין מן הכירה אצל האש ונתבשלו שם קדרות חלב וקדירות בשר נמצא בשר וחלב מעורבין בה ופעם אחת רצו לבשל בסיר של נחשת שעושין בו אלו המים וצוה מהרי"ל להגעילו עכ"ל בהגהות מרדכי פרק ג' דע"ז תשובת ר' ברוך שאסור לבשל בשר אסור בבית ישראל בקדרה של נכרי שמא יחתה הישראל בגחלים תחתיה ושמא בישל בה הנכרי ב"ב או בשר וחלב לבדו ובחיתוי עובר על לא תבשל והיה מצריך לשפחה היושבת ברשות ישראל ב' קדרות אחד של חלב ואחר של בשר עכ"ל:
ב וצ"ע דהדי אפילו בחלב בהמה טמאה מותר לבשל ואפילו בשר חיה ועוף בחלב טהורה הואיל ואינו אלא מדרבנן כ"ש בחלב אשה ולית ביה משום מראית עין בבישול מידי דהוה אחלב בהמה טמאה וצ"ע וע"ל סוף סימן ס"ו ומ"ש בזו:
ג וכ"ה בש"ד וכ"כ במרדכי וכתב מהרא"י ז"ל בהג"ה ואפילו נגמר קליפתה החיצונה רק שהיא רכה מולחין אותו כשאר בשר וכמדומה שנוהגין הנשים איסור אפילו אם הקליפה קשה לגמרי ואפשר משום דאמרינן (כתובות ס.) אפילו ביעתא בכותתא לא לישרי אינש קמיה רביה מפרשים התוס' דר"ל בכה"ג מש"ה היו נמנעים לפעמים להורות בו לפי שנזכר בתלמוד בהדיא וע"י כך נשתרבב המנהג עכ"ל ובאו"ה כלל מ"ב כתב דכל זמן שאינה גמורה שכמוה נמכרת בשוק צריכה מליחה ואסורה לאכלה בחלב עכ"ל ונ"ל דטוב למולחה לבד בלא שאר בשר:
ד ולא ראיתי מימי נזהרין בזה וגם בא"ח סימן קע"ג אינו אלא שלא לאכלו בבשר משום סכנה אבל בחלב שרי ועי"ל סימן קי"ו ולכן נראה שנתערב להרב בשר בחלב:
ה סָעִיף א באו"ה כלל ל"א ואם נפל חלב זכר על בשר או בקדרה של בשר אינו אוסר דלא מיקרי חלב אפי' מדרבנן לאסור תערובתו אבל מי חלב וחלב טמאה דינו כשאר חלב וכן חלב שחוטה לאסור תערובתן עכ"ל, ומ"ש דחלב טמאה אוסר תערובתה לא ידעתי למאי נ"מ ת"ל דאוסרת משום טמאה וצ"ע:
ו ע"ל סי' פ"א כיצד נוהגין בזה או כהרי"ף והרמב"ם או כר"ת ואשר"י או כרש"י:
ז וכ"מ בש"ד:
ח ונראה שמה שדימה זו לדגים שעלו בקערה דלא דמי כלל דהתם לא קיבל טעם מן הבשר עצמו אלא מן הקערה שקבלה טעם מן הבשר והוי נ"ט בנ"ט לאפוקי כאן שקיבל טעם מן הקבה הוי טעם ראשון אלא נ"ל טעם המתירים משום דלא מיחשב טעם הואיל והחלב הוי פירשא גם הטעם שקיבל מן הבשר הוי פירשא כן נ"ל. ועוד נראה דמ"ש סתם בדיעבד שרי היינו לפי סברתו דס"ל דנקטינן כרי"ף ורמב"ם כמו שפסק בהדיא אבל לפי מ"ש לעיל סי' פ"א דיש להחמיר כר"ת אם היה צלול טריפה ואם העמיד בה גבינות אם יש בהן בנ"ט אסור מיהו אם יש ס' לבטל שרי דלא כמרדכי פכ"ה ד' תש"מ ע"ב בשם הרשב"א דאינו בטל בס' דהואיל והוא מעמיד אינו בטל ואף ר"ת דס"ל דבטל לא אמר כן להלכה למעשה עכ"ל וכ"פ באו"ה ובהגש"ד סי' פ"ג כתב דבדיעבד יש לסמוך אד"ת ולהתיר אם העמיד בקבה אסורה אם אינו בנ"ט עכ"ל ונ"ל דדברי הטור צ"ע דכאן פסק דבטל בס' ובא"ח סימן תמ"ב דבר המעמיד חשוב בעין ואינו בטל ובב"י האריך בזה והביא הרבה פוסקים שס"ל דבדבר המעמיד לא בטיל ואפי' איכא ס' נגדו מלבד בשר בחלב דאפילו העמיד בעור קבה עצמה בטל בס' דב"ח בטעמא תלה רחמנא דדרך בישול אסרה תורה משא"כ במעמיד בעוד נבילה דאזלינן בתר מעמיד ואינו בטל כ"כ הרשב"א והר"ן פא"מ והרמב"ם פ"ג מהמ"א עכ"ל, ונראה שזו היא סברת הטור ועוד נראה לתרץ ממ"ש המרדכי דלעיל בשם ר"ב להתיר וכתב טעמא דמסתמא לא העמיד הגבינה מקבה שכולה אסורה דהיינו הצלול אלא גם מן הקרוש ואין רגילות שיתנו קבה להעמיד החלב שלא יהא בה מקבה הקרוש וגם פעמים יהיה קרוש יותר והו"ל זה וזה גורם כו' דנראה דר"ל מטעם זה אין להחשיבו דבר המעמיד דהא זוז"ג ומיהו ס' צריך נגד הצלול ובזה מיושב דברי הטור דכאן פסק דבטל בס' היינו מטעם שפי' ר"ב כנ"ל:
ט כ' באו"ה כלל י"ח כתב בא"ז פ"ב רע"ז וכ"ה בהג"א שר' שמחה אוסר קבה שנשתהא בתוכה חלב עד לאחר שנצטנן בתוכו משום בשר בחלב אפי' לא נמלח עמה לפי שהחלב המוץ וחריף שהרי מעמידין בו עכ"ל אמנם בדיעבד יש לסמוך אדברי הפוסקים דלא אסרי אלא ע"י מליחה וכתב בשם מהר"י טרושין דלאחר שהוציאו החלב מן הקיבה מותר למלוח אח"כ לכתחלה עם הבשר ואין לו דין כחל רק שאר בשר לאחר שהודח מחלבו עכ"ל:
י ועי"ל סי' ק"א:
א סָעִיף א איסור בשר בחלב רבינו שינה לשונו כאן שהתחיל איסור בשר בחלב ולא התחיל כן בשאר איסורים אפשר לומר שבא ליתן פעם על הא דקי"ל לאסור בשר בחלב באכילה ובהנאה ולא מצינו בתורה אלא איסור בישול לכן התחיל איסור בשר בחלב ר"ל שמה שאנו מחזיקין בשר בחלב באיסור אכילה והנאה זהו טעמו שכתב לא תבשל ג"פ בתורה כו' ואף שקרוב לודאי שאין כוונת רבינו כאן לזה מ"מ כתבתיהו דהא אינו מוציא מידי פשוטו:
ב סָעִיף א כתיב לא תבשל כו' חולין פרק כל הבשר (חולין דף ק"ה:)
ג סָעִיף א וגדי לאו דוקא דהה"נ שור ושה כו' אלא שדיבר הכתוב בהווה פירוש שבשעה שהוא גדי אז אמו מניקת אותו ויש לה חלב:
ד סָעִיף א אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה לא כן צריך לגרוס וכן הגיה מ"ו מילת לא ור"ל לא דמותר בבישול ובהנאה ואין ענין כאן לאסור באכילה משום בשר בחלב כיון שכבר אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא ואין איסור חל על איסור ועד"ר:
ה סָעִיף א ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן פי' באכילה (אבל התוספות תופסין עיקר דבשר חיה ועוף בחלב דאורייתא עיין בשערים רש"ל דפלוגתת ר"ע ורבי יוסי הגלילי הוא דר"י סבר דאורייתא עכ"ה) וז"ל הרמב"ם פ"ט מהמ"א ואסור באכילה מד"ס כדי שלא יפשיטו העם ויבואו לידי איסור אכילה של תורה שהרי אין משמע בכתוב אלא גדי בחלב ממש ואי תתיר חיה ועוף יבואו לאכול גם בשר בהמה גסה בחלב ע"כ:
ו סָעִיף א וביצים הנמצאים בעופות כו' כתב הרשב"א כו' עי' מ"ש ע"ז בדרישה:
ז סָעִיף א ורש"י פי' כשנגמר החלמון כו' שרי ויראה מדבריו שמתיר אפי' אין לה חלבון טעם רש"י דבשר עוף בחלב מדרבנן לפיכך הקילו ועיין בב"י בדין מליחת ביצה שלא נגמרה (כתב רש"ל עכ"ה) ואנו אוסרים הכל עיין בשערים כפי מה שהגהתי ועד"ר:
ח סָעִיף א דגים וחגבים מותר לאוכלן בחלב ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמ"ש בטור א"ח סימן קע"ג עכ"ל ב"י ובד"מ כתב ע"ז וז"ל ולא ראיתי בימי נזהרין בזה וגם בא"ח סימן קע"ג אינו אלא שלא לאוכלו בבשר משום סכנה אבל בחלב שרי וע"ל סימן קי"ו ולכן נראה שנתערב להרב ב"י בשר בחלב גם משמע להתיר מהא דאמרו דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאכול בכותח משמע שאוכלין דגים עם כותח שהוא חלב אבל איפכא לא אמר שמותר לאוכלן עם הבשר וע"ל סימן צ"ה בדין דגים שעלו בקערה:
ט סָעִיף א כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריה ומעושן פי' מעושן שנתחממו בשר בחלב בעשן כמו בחמי טבריה או י"ל שנשרו בחלב ואח"כ תלאו בעשן:
י סָעִיף א ודם שבשלו כו' אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב אלא משום דם וגם רש"י כתב שעל דם מבושל חייב עליו כרת ולא כהלכתא היא ההיא דהקומץ רבה שאמר שם דם שבשלו אינו עובר עליו ועד"ר מ"ש ע"ז:
יא סָעִיף א או עור וגידין ועיקרי קרניים פי' דוקא עיקרי קרנים שהם רכים: (או בחלב מתה אינו ר"ל דוקא שמתה מעצמה ותאמר שפטור מטעם דאין איסור חל על איסור אלא אף חלב שחוטה בכלל חלב מתה היא ופטור מטעמא דדרשינן התם בחלב אמו ולא בחלב שחוטה עכ"ל רנ"ש עכ"ה):
יב סָעִיף א חלב הנמצא בקיבה לדעת רב אלפס אינו חלב אלא פירשא בעלמא הוא ועד"ר:
יג סָעִיף א לפיכך אם מלח הקיבה בחלבה נאסרה מדרבנן ועד"ר:
א סָעִיף א לא תבשל גדי בחלב אמו כו' והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול וכ"ש בהנאה שאינה נאסרת אלא דרך בישול ומ"מ הוצרך להוציאה ג"כ בלשון לא תבשל דאל"כ הייתי אומר אותו קרא שלא כתיב ביה לא תבשל מיירי באיסור אכילה ואין להקשות לא לכתוב רחמנא איסור הנאה בלשון לא תבשל אלא לכתוב בהדיא איסור הנאה ונילף מק"ו מאכילה דאינו נאסר אלא ע"י בישול דאין סברא לומר דדוקא באכילה הקפיד קרא אבישול ולא בהנאה דאין לך הנאה גדולה מאכילה וגם אין לומר דה"א דהאי יתור דלא תבשל הוה קאי נמי אהנאה ללמדינו שאיסור הנאה הכתובה בהדיא יהיה דוקא על ידי בישול אבל איסור אכילה ה"א דיהיה חייב עליה אפילו בלא בישול וז"א דהא בה"א זו לא נכתב איסור אכילה אלא היינו לומדין אותו מק"ו דאיסור הנאה וא"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון אלא י"ל מדאיצטריך התורה לכתוב איסור אכילה בלשון בישול כתב נמי איסור הנאה בלשון בישול א"נ משום דה"א האי איסור הנאה הנכתב בלשון לא תהנה ר"ל אכילה ובישול תנינא קאי אהנאה גרידתא בלא אכילה דהיא דוקא לא נאסרה כי אם דרך בישול אבל אכילה הוי אסרינן אפילו בלא בישול קמ"ל:
ב סָעִיף א אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה לא כצ"ל וכמ"ש כפרישה דאי אפשר לכלול הכל בבבא אחת עם בשר חיה ועוף דאם כן מהו שאמר אינו אלא מדרבנן דהא מסיק דמותר לבשל ובהנאה אפי' לכתחילה ובאכילה אסור מדבריהם ואילו בשר טמא עם חלב טהורה אסור מן התורה משום טמאה ואפשר ליישב בדוחק דאיסור בשר בחלב דרבנן קאי נמי אחלב טמאה עם בשר טהורה או איפכא ונ"מ אליבא דעת רבי' אפרים והרא"ש ורבינו דס"ל כוותיה דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה כ"א בבשר בחלב אבל שאר איסורין החתיכה עצמה שנאסרת חוזרת להיתר לאחר שנסחט האיסור שבו בששים כנגדו כמ"ש רבינו בסימן צ"ב ובסימן ק"ו וא"כ יש נ"מ הכא דאם אחר שנתבשל בשר זה בחלב טמא נתערב בקדירה אחרת ונסחט החלב ממנו דאז החתיכה עצמה מותרת וכן בחלב אם נתערב בשאר תבשילין ונתבטל האיסור שבה בס' כולה מותר משא"כ אי הוה נאסרת תחילה בדין בשר בחלב הוי בעינן ס' נגד כולה והיא עצמה עומדת באיסורה לעולם אלא שעדיין קשה שלא מצינו זה בשום מקום שבשר או חלב טמאה יש בו איסור בשר בחלב דרבנן ושנעשה נבילה מדרבנן:
ג סָעִיף א ואיזה מהן גמורות כתב הרשב"א כל שיש לה חלבון וחלמון אע"פ שהיא מעורה בגידין הרי זה גמורה ז"ל מ"ו ומ"ש הרשב"א בהכה תרנגולת על זנבה והביאו רבינו לעיל סימן פ"ו דאם היה מעורה בגידין הוי כבשר הפירש מן החי ואסור ודוחק לומר דשם מיירי שלא נגמר החלבון והחלמון דא"כ איך שייך לומר שלא היו מעורות ועוד דאם כן ה"ל לחלק שם בין נגמר החלבון והחלמון כמו הכא ע"כ נראה בודאי מ"ש לעיל קודם שנגמרה היינו כל צרכה ואף על פי שהיא ביצה גמורה בחלבון וחלמון שכיוצא בו נאכלת בחלב אפ"ה כיון שהאיסור משום אבר מן החי הוא אסור כיון שהוא מעורה דהוה כבשר הפורש כו' עכ"ל. וביאור דבריו דהתם היא חיה ועדיין הביצה מעורה בה מיקרי בשר מן החי הואיל ולא פירש כדרך שאר ביצים אבל כאן שהתרנגולת שחוטה ביצה זו ביצה גמורה היא דבבשר עוף בחלב הקילו כמ"ש בשם רש"י בסמוך והיינו יכולין לתרץ כן בקיצור אלא שמ"ו בא לתרץ לשון גמורה הנזכר בתלמוד למה פירש פעם כן ופעם כן ויישב בזה דלענין איסור אבר מן החי כל זמן שמעורה בחייה עדיין אבר מינה מיקרי:
ד סָעִיף א ורש"י פירש כשנגמר החלמון כו' כמו השליל של ביצים המחוברים באשכול שרי טעם רש"י כתבתי בפרישה וכתב ב"י ע"ז וז"ל מדברי רבינו שכתב ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השליל של ביצים המחובר באשכול נראה שהוא מפרש כל שהוא מחוברת באשכול עדיין לא נגמרה אלא בשכבר פרשה מן האשכול עסקינן ומפני שעדיין היא אדומה ואית ביה שורייקי סומקי קרי לה מעורה בגידין ומפני שהיא דומה לאותן שמחוברים באשכול כתב הרא"ש והיינו כלל של ביצים כשמחוברת באשכול כלומר שהיא דומה לאותן שבשלל דהיינו המחוברת באשכול אבל לולי דברי רבינו לא היינו מפרשין כן שמדברי הרא"ש משמע שהוא מבאר דברי רש"י אפי' במחוברות מותרין כשנגמרה החלמון וז"ל הרא"ש ואפי' הן מעורות אלא שנגמר החלמון והיינו שלל של ביצים כשמחוברת באשכול ובלבד שיגמור החלמון אבל אותן שלא נגמר החלמון שלהם אסורים עכ"ל משמע להדיא מזה שאפילו מחוברת מתיר רש"י ולעד"נ שגם רבינו מפרש לדברי רש"י כן ומ"ש כמו השליל האי כמו גם אמעורה קאי שהיא דומה לשליל במעורה ובאדמומית אפ"ה כיון שנגמר החלמון אין לו דין שליל ששליל הם הביצים קטנים הנמצאים מקושרים הרבה יחד ואדוקים בשדרה של העוף ואין שום אחד נגמר מהן אפי' החלמון לבדו רק קצת החלמון וק"ל:
ה סָעִיף א כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריה כו' ז"ל הרמב"ם בפ"ט מהמ"א המעושן והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהן אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואין לוקה על אכילתו משום בשר בחלב ואח"כ כתב המבשל שליל חייב וכן האוכלו אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרניים וטלפים הרכים פטור וכן האוכלן פטור ע"כ. וכתב ב"י ע"ז ורבינו איחר החלוקה האמצעית מפני שהוזכר בה מי חלב והיה צריך להאריך בה לכתוב דעת הרא"ש אבל איני יודע למה העתיק דם שבשלו בחלב מחלוקה שכתב הרמב"ם וקבעה בחלוקה הראשונה דמה לו לשנות סדר המחבר ועוד ששם הוא המקום הראוי לשנות בו פטורים ואין לוקין על אכילה משום בשר בחלב דמשמע דלוקה הוא משום דבר אחר ובאותה חלוקה שכתב הרמב"ם קאי למבשל בשר מתה בחלב ולדם שבשלו בחלב דלוקה על זה משום נבילה וע"ז משום דם אבל בסדר שכתבם רבינו לא קאי אלא לדם שבשלו לחודיה ואח"כ כשכתב בשר מתה שבשלו בחלב כתב סתם פטור ולא כתב אין לוקין על אכילתו והו"ל לצרף שתים אלה דם ובשר מתה בבבא אחת ולגזור בהם פטור ואין לוקין על אכילתן משום בשר בחלב עכ"ל ב"י. ונראה שצריך להגיה בבית יוסף בשלשה מקומות שכתב בשר מתה שבשלו בחלב שהרי רבינו לא הביאו בבא זאת בדברי הרמב"ם וגם הב"י בהעתקתו דברי הרמב"ם וע"כ נראה שצריך להגיה בשר שבשלו בחלב מתה. ומה שתמה ב"י על רבינו למה לא כלל בבבא אחת דם ובשר בחלב מתה ולומר בהם פטור ואין לוקין על אכילתן משום בשר בחלב עכ"ל ונידוק מזה דלוקין משום דם ומשום נבילה תמיה לי על תמיהתו דמהיכי תיתי לן ללקות על חלב מתה משום נבילה הרי חלב זו כנוס היה בבהמה וחיה ואם הבהמה מתה החלב לא נאסר משום נבילה ללקות עליה דהו"ל דומה לביצת נבילה דאינה אסורה מדאורייתא משום דבחיי העוף נתגדלה ולא מעת שמתה וה"נ חלב של טהורה שמתה והרמב"ם שכתב פטור ואין לוקין עליו משום בשר בחלב אדם קאי דמיניה סליק ומזה הטעם לא כללם רבינו בבבא אחת לבאר דדוקא בדם יש לאו אחר על אכילתו אבל בחלב מתה אין שם לאו אחר וכדי שלא תטעה בביאור דברי הרמב"ם לומר שמ"ש ואין לוקין עליו משום בשר בחלב דדייקינן מיניה הא משום איסור אחר שבו לוקין קאי אדם ואחלב מתה. גם לפי מ"ש בית יוסף בשר של מתה בחלב איכא למימר דלהכי חלקינהו רבינו משום דבבשר מת לוקין לכ"ע משום נבילה מה שא"כ בדם כמ"ש בסמוך ולא הוצרך לכתוב דלוקין משום נבילה דזה פשוט וברור הוא וק"ל גם מה שתמה ב"י על רבינו ששנה הסדר הנה כתבתי טעם לשינוי זה גם השאר כתבם רבינו על סדר נכון שמתחלה כתב אלו שאין בישולן בישול גמור וכלל דם עמהם שלא יהא מקום לטעות ולומר דמ"ש רבינו ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע אבל משום שאר איסור שבו לוקין קאי גם אאינך הנכללים עם דם דבהנך חמי טבריה ומעושן אין שום איסור אחר אלא בשר בחלב ואח"כ כלל אלו שאין עובר עליהם משום שאין החלב חלב גמור ואח"כ כלל אלו שאין עוברים עליהם משום שאין הבשר בשר גמור:
ו סָעִיף א ודם שבשלו בחלב פטור כו' משום בשר בחלב משמע הא משום דם לוקין עליו ז"ל ב"י ויש לתמוה מדאמרינן בהקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר עליו ומיהו רש"י בפרק כל הבשר אמתניתין קורעו ומוציא את דמו כתב דדם שבשלו חייב עליו כרת וצ"ל דס"ל דההוא דהקומץ רבה אתיא דלא כהלכתא ונראה שזהו דעת הרמב"ם עכ"ל ולפי מה שהבין הב"י הנ"ל דעת הרמב"ם שכלל חלב מתה ודם ועלייהו קאי מ"ש ואין לוקין משום בשר בחלב אפשר לומר דלק"מ דאחלב מתה לחוד קאי ולא אדם דבדם פטור אף ממלקות דדם כמו שכתוב הבית יוסף שהוא דם מבושל אלא שזה נראה לב"י לדוחק הואיל ובדם סליק משמע דעליה קאי. ומ"ש ב"י דס"ל דדם שבשלו דאורייתא בס"ס ע"ו הביא רבינו דעת הרשב"א בבי דוגי שכתב ז"ל ואם עבר ונתן אפי' מלח הרבה מותר שאין בו איסור דאורייתא כיון שנתבשל הדם כו' מזה מוכח דס"ל דדם שבשלו דרבנן. ורבינו העתיק לעיל דעת הרשב"א סתמא וכאן דברי הרמב"ם סתמא והם סותרין זא"ז. ונראה דה"ק הכא שעל דם שבשלו אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב זהו אליבא דכ"ע אבל אין לוקין עליו משום דם זהו לא פירש בדבריו והוא תלוי במחלוקת המ"ד כנ"ל וכ"ל:
ז סָעִיף א וכתב הרא"ש ז"ל דנסיובי דחלבא אין בכלל מי חלב (ואסור מן התורה האי אסור ר"ל וחייב מלקות עכ"ה). והא דסתם בסימן פ"א שכתב שם פלוגתא במי חלב של בהמה טהורה אי מותר לאוכלו אי לא ולא חילק בזה נראה דה"ט משום דנוהגין בו היתר בכל כמו שמסיק שם ולפיכך לא רצה להאריך ולפרש במה המה אוסרין מי חלב וע"ש מ"ש ב"י על דברי רבי אליעזר שאסר מי חלב:
ח סָעִיף א חלב הנמצא בקיבה לדעת הרי"ף כו' אפילו בצלול שבה ואף על גב דתנן כשרה שינקה מן הטריפה חלב הנמצא בקיבתה אסורה וכמש"ה לעיל סימן פ"א הרי"ף ס"ל דאותה משנה קודם חזרה נשנית אבל מסקנא דשמעתין ס"ל דמותר וגורס בגמרא דמותר להעמיד בקיבה כשירה שינקה מן הטריפה אבל ר"ת ה"ל שאסור ומחלק בין צלול לקרוש אשיר"י ור"ן (ועיין בב"י בסימן פ"א ובכאן עכ"ה):
ט סָעִיף א ואם העמיד בה גבינות אם יש בהן בנ"ט אסורות כתב בד"מ וז"ל דברי המור צ"ע דכאן פסק דבטל בס' ובא"ח סימן תמ"ב פסק דדבר המעמיד חשוב בעין ואינו בטל ובב"י האריך בזה והביא הרבה פוסקים שסבירא להו דבדבר המעמיד חשוב בעין ואינו בטל מלבד בשר בחלב דאפילו העמיד בעור הקיבה עצמה בטל בס' דבשר בחלב בטעמא תליא רחמנא דדרך בישול אסרה תורה משא"כ במעמיד בעור נבילה דאזלינן בתר מעמיד ואינו בעל כ"כ הרשב"א והר"ן פרק אין מעמידין ונראה שזהו ג"כ סברת הטור עי"ל כמ"ש המרדכי בשם ר"ת דמסתמא לא הועמד הגבינות מקיבה שכולה איסורא דהיינו הצלול אלא גם מן הקרוש דאין רגילות שיתנו קיבה להעמיד חלב שלא יהא בה ג"כ קרוש וה"ל זה וזה גורס עכ"ל ור"ל דמה"ט אין להחשיבו דברי המעמיד ומיהו ס' צריך נגד הצלול ובזה מיושב ג"כ דברי הטור עכ"ל ד"מ ואע"ג דלרש"י גם הקרוש אסור וכתב דה"ל כחלב גמור אנו קי"ל כר"ת ולא כתב רבינו כאן דעת רש"י אלא ללמדינו דאם יש בהן בנ"ט דאסורין לכ"ע אבל בהיתרא כשאין בה בנ"ט לא כתב דמותר לכ"ע אלא לרש"י ג"כ אסור משום דה"ל דבר המעמיד אפי' בקרוש שבתוכו וכמ"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.