א התוחב כף חולבת בקדדה של בשר או איפכא משערינן בכל מה שתחב ממנה בקדרה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וה"ר פרץ כתב שאם הכף של מתכת משערינן בכולו אף מה שלא נכנס ממנו בקדרה משום חם מקצתו חם כולו ואם תחב הכף בקדרה ב' פעמים ולא נודע בנתיים צריך ב' פעמים ס' ואם יש ס' לבטל הכף הקדרה והתבשיל מותרים אבל הכף אסור בין עם בשר בין עם חלב לפי שהיא בלועה מבשר בחלב ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזרו ותחבוה בין בבשר בין בחלב כל זמן שהיא בת יומא ואם אין לו ששים הכל אסור בהנאה אפילו הקדרה אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן כיון שאינו נהנה מגוף האיסור ואם אין הכף בן יומא הקדרה והתבשיל מותרין והכף אסורה לכתחילה בין עם בשר בין עם חלב ומ"מ בדיעבד אינה אוסרת כיון שלא היתה בת יומא כתב בספר התרומות אע"ג דבשאר איסורים קדרה של איסור ששהתה מע"ל בלא איסור אם הוחמו בה חמין בתוך מעת לעת חשיבא כבת יומא שהרי טעם איסור שבקדרה פלט לתוך המים ולא היו בהן ששים לבטלה דבכולה משערינן ונעשית בת יומא וצריכה מע"ל לאחר חימום המים בבשר בחלב אינו כן שאם בשלו בה בשר ובתוך מע"ל הוחמו בה מים ואחר ששהתה מע"ל לבשול הבשר בשלו בה חלב מותר אע"פ שהוא בתוך מע"ל לחימום המים אע"ג דבשאר איסורים שבתורה איסור הבלוע בהיתר כגון בצלים בלועים מאיסור ובשלם בקדירה של היתר צריך ס' כנגד כל הבצלים ולא סגי בס' כנגד כל הבליעה בבשר בחלב אינו כן שאם בצלים או ירקות שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות אין צריך אלא ס' כנגד הבשר ולא כנגד כל הבצלים והירקות וכתב ה"ר פרץ יש רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ע"י קליפה וכדאמרינן גבי בית השחיטה רותח וסגי בקליפה ולא דמי להתם דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום בית השחיטה לבד אבל חתיכה שכולה רותחת כשחותכין אותה בסכין חולבת מתפשט בכולה וכולה אסורה אם אין בה ששים כנגד כל הסכין ודוקא כשהסכין בן יומא אבל אם אינו בן יומא או אינו יודע אם הוא בן יומא אם לאו מסתמא אינו בן יומא דסתם כלים אינן בני יומא אבל קליפה בעי:
א סָעִיף א התוחב כף חולבת בקדרה של בשר או איפכא משערינן בכל מה שתחב ממנה בקדרה דלא ידעינן כמה נפק מיניה כלומר הא דבעינן לשעורי בכל מה שתחב ממנה ולא סגי לן לשעורי בטעם בשר הבלוע במה שתחב ממנה ונפלט לתוך החלב או איפכא ה"ט משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה הילכך בעינן לשעורי בכל מה שתחב ממנה ומיהו היכא שידוע כמה בלעה כגון שהיתה חדשה וניער בה כזית חלב ואח"כ תחבה בקדירת בשר או איפכא כיון שידוע שלא היתה בלועה אלא מכזית א"צ לשער אלא בכזית וכבר כ"כ רבינו בסימן צ"ח : וסברא זו דלא מצרכא לשער אלא במה שתחב ממנה ולא מפלגא בין של עץ לשל מתכת וסברת הר"פ דמצריך בשל מתכת לשער בכולו משום דכלי מתכת חם מקצתו חם כולו שתיהן כתב סמ"ק בסימן רי"ד אבל בש"ד כתב סתם כסברא ראשונה ונותן טעם דאע"פ שחם מקצתו חם כולו מ"מ לא אמרינן דהוליך בליעתו וכ"נ שהוא דעת בעל התרומה וגם ממ"ש סמ"ק בסי' ר"ה אין ראיה דהתם הגהות ר"פ הוא ולטעמיה אזיל כמו שאכתוב בסוף סימן זה: (ב"ה) כתב רבינו ירוחם בשם הראב"ד בקדרה או כף של חרס שאינו חוזר להיתרו משערינן בכולו אבל קדרה של מתכת או כף או קערה של עץ אומדים כמה איסור יוצא ממנו באומד יפה ולא משערינן בכולו והרמב"ן כתב דאין נראה לו לחלק אלא בכולהו משערינן בכולה ובסימן צ"ח אכתוב שהסכימו הפוסקים כדברי הרמב"ן ומיהו היכא דלא ניער בכף אלא מעט חלב ותחבה בקדרה של בשר אין משערין אלא באותו חלב שניער ולא בכל הכף:
ב סָעִיף א ואם תחב הכף בקדרה ב' פעמים ולא נודע בנתיים צריך ב' פעמים ששים וכו' עד כיון שלא היתה בת יומא הכל בסמ"ק סימן רי"ד:
ג סָעִיף א ומ"ש ולא נודע בנתיים נראה שהטעם מפני שאם נודע בנתיים בחד זימנא ס' סגי דבשעה שנודע כבר נתבטל האיסור בס' וכשחזר ותחב פעם ב' בס' בטל הוא באותם הס' ואף האיסור שנפל בתחלה מצטרף עם ההיתר להעלות את האיסור שנפל שנית וכדתנן בערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה וחילוק בין ידע בנפילת האיסור בנתיים ללא ידע מבואר בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה והביאו זה הרא"ש בפג"ה סמוך לדין חתיכה הראויה להתכבד ודין יבש ביבש: וכתב עוד בסמ"ק ויש לתמוה כשהכף בת (ב"ה) כתבתי בס"ס ק"ט ועיין במ"ש בס"ס צ"ט: יומא ויש ס' מן הכף דאמרינן דהקדרה מותרת והכף אסורה בין עם בשר בין עם חלב ולמה כיון שיש ס' בקדרה מן הכף א"כ יחשב הכף כהגעלה מבליעה ראשונה ויהיה לה דין הקדרה עצמה אם בשר בשר אם חלב חלב וי"ל דילמא אתי למיטעי אטו היכא דלא נתחבה הכף בקדרה כ"א מקצתה ועוד דהגעלה אינה מועלת כ"א דוקא ברותחין כ"כ שמעלין רתיחה ולעניין הצרכת ס' אפילו שאינה מעלת רתיחה רק שתהא רותחת שהיד סולדת בה ועוד דמספק רתיחה מצרכינן ס' והגעלה אינה מועלת כי אם ודאי רותחת ועוד אנו מצריכים ס' מכל הכף אפילו בספק תחיבת כולה והגעלה אינה מועלת כ"א ודאי תחבה כולה עכ"ל ודברים אלו שלא כדעת הרשב"א שכתב רבינו בסימן שקודם זה דלדידיה כיון שיש ס' אע"פ שהוא בן יומו הרי נחלש ונקלש טעם החלב ומותר להשתמש בה אח"כ בשר ומיהו לטעם ראשון שכתבתי לדברי רבי' ירוחם איפשר דהרשב"א מודה נמי בדין זה ועל מה שמצריך ב' פעמים ס' כשתחב הכף בקדרה ב"פ כתב בעל תה"ד סי' קפ"ג לא חזינן לרבנן קשישי דהוו דייקי לדרוש בשואלי הוראה אם נתחב פעם אחת או שתים אלא היו משערין בסתם בס' ומתוך כך קרוב בעיני שאפי' הוו ידעי בודאי שנתחב ב"פ לא היו מצריכים יותר מס' ומפני שדומה לי שלא נהגו להקפיד ולהחמיר דקדקתי למצוא ראיות להיתר ליישב דעת הקדמונים והאריך בדברי ראיותיו ובהגש"ד כתוב על זה המתע"ב והמיקל לא הפסיד:
ד סָעִיף א ומ"ש אך מותר ליתן לתוכה פירות או צונן משמע דאפי' דבר לח כל שהוא צונן מותר וש"ד הביא ראיה לדבר וכתב דה"ה לדבר שאינו צורך אכילה ואפי' חמין כגון מים לרחוץ ראשו דשרי אבל המרדכי בפ' אין מעמידין כתב דדוקא ליתן לתוכה דבר יבש הוא דשרי משום דליתיה לאיסורא בעיניה אבל לא דבר לח: כתוב בהג"א פר' בתרא דע"ז קדרה שבשלו בה בשר בחלב אם שוב בשלו בה היתר אסור באכילה אע"פ שאינה בת יומא דבאיסורי הנאה אין לחלק בין בת יומא לשאינה בת יומא ואם בת יומא היא כל המאכל אסור ולית ליה תקנתא ואם אינה בת יומא ישליך דמי הקדרה לנהר והאוכל מותר עד כאן לשונו. ומה שכתוב רבינו ואם אין הכף בן יומו הקדרה והתבשיל מותרים והכף אסורה לכתחלה בין עם בשר בין עם חלב ואם תאמר מה בין קדרה לכף הרי גם הקדרה בלועה מבשר בחלב ומ"ט שרית לה מפני שטעם החלב שבה הוא פגום כף נמי טעם חלב שבו הוא פגום וי"ל דכף שאני שבלע החלב בשעת שבחו הילכך אף לאחר שנפגם אסור כדין כלי שאינו ב"י שאסור לבשל בו לכתחלה משא"כ בקדרה שלא בלעה טעם החלב אלא אחר שנפגם שהרי כשנתחב הכף בקדרה לא היה ב"י הלכך שרי וכיוצא בזה כתבו התוספות והרא"ש בסוף ע"ז וז"ל אם בישל בדיעבד בכלי שאינה בת יומא הקדרה אסורה והתבשיל מותר כי הקדרה היה בה איסור קודם שנפגם אבל התבשיל לא היה בו איסור מעולם וכיוצא בזה כתב הרשב"א ג"כ בסוף בית התערובות דכל כלי שבלע מן המשובח אע"פ שחזר להיות בתוכו פגום כשאינו ב"י הרי הוא עומד באיסורו שלא להשתמש בהם לכתחלה ומטעם זה כתב רבי' ירוחם בשם הרא"ש דגבינה שמטגנים בבצק בשמן שהניחוהו בקערה שאינה בת יומא שהם מותרים והקערה אסורה:
ה סָעִיף א ומ"ש ומכל מקום בדיעבד אינה אוסרת היינו דוקא כשחזר ותחבה כמין שתחבה פעם ראשון אם חלב חלב ואם בשר בשר דאילו חזר ותחבה במין שהיתה בלועה ממנו תחלה בתוך מעת לעת לתחיבה ראשונה פשיטא שהיא אוסרת ב"ה כתב רבינו ירוחם מותר לתת איסור צונן לתוך כלי היתר אם הוא כלי שאין דרך להשתמש בו בלא הדחה אבל אם הוא כלי שדרך להשתמש בו בלא הדחה אסור ליתנו בו לכתחלה ואם שכח ונתנו לתוכו מדיח הכלי ודיו עכ"ל כתב רבינו ירוחם בשם הרא"ש כזית חלב שנפל לתוך חררה אפויה אינו נאסר אלא כדי קליפה או כדי נבילה: אם בשלו במים בקדרה חדשה ותחבו בה כף חולבת ואחר כך חזרו ובשלו בה מים פעם אחרת ותחבו בה כף של בשר ושתי הכפות היו בני יומן ובשום אחד מן הפעמים לא היה במים ס' כתב סמ"ק סימן רי"ד שאסור להשתמש בקדרה לא בשר ולא חלב אבל שאר דברים מותר לבשל בה מאחר שהיתה חדשה שלא בישלו בה חלב מעולם :
ו סָעִיף א כתוב בס"ה אע"ג דבשאר איסורין קדרה של איסור ששהתה מע"ל בלא איסור אם הוחמו בה חמין בתוך מע"ל חשיבא כבת יומא וכו' בבשר בחלב אינו כן שאם בשלו בה בשר ובתוך מע"ל הוחמו בה מים וכו' כ"כ ג"כ סמ"ק בשם סה"ת וטעמא דשרי בבשר בחלב יותר מבשאר איסורין אע"פ שהחמין שבנתיים משוו לה בת יומא והוי לשבח היינו משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא מן הבשר לקדרה ומן הקדרה למים חמין שהוחמו בנתיים ומן המים חמין לקדרה והכל בהיתר אבל בקדרה הבלוע מאיסור אין להתיר מטעם זה דלא שייך היתר נ"ט בנ"ט כי אם מהיתר להיתר כמו גבי בשר בחלב אבל גבי איסור אע"ג דלגבי האיסור עצמו הוי נ"ט בר נ"ט מ"מ כל מה שיוצא ממנו אפילו ההיתר אסור משום דקי"ל דחתיכה עצמה נעשית נבילה אפילו ההיתר שבה הלכך אע"ג דלגבי האיסור הנבלע במים חמין שהוחמו בנתיים הוי נ"ט בהיתר מכל מקום המים עצמן לבדם אוסרין משום דחתיכה עצמה נעשית נבלה כדפרישית וכמו כן המים נעשו נבילה כשיבלעו מאיסור אבל גבי היתר בהיתר כמו בשר בחלב כשהמים בולעים מטעם בשר מ"מ אין שם בשר על כל המים הלכך כשחוזר ונותן טעם בחלב אין לחוש כ"א מטעם הבשר שבתוך המים שחוזר ונכנס בחלב ואותו טעם בשר שבמים הוי נ"ט בר נ"ט כדפרישית עכ"ל סמ"ק סימן רי"ד ודין זה לגבי שאר איסורין יתבאר בסימן ק"ד בס"ד:
ז סָעִיף א אע"ג דבשאר איסורין שבתורה איסור הבלוע בהיתר כגון בצלים בלועים מאיסור ובשלם בקדרה של היתר צריך ס' כנגד כל הבצלים כו' בבשר בחלב אינו כן וכו' ג"ז מדברי בעל התרומה ויתבאר עוד בסימן צ"ו וגם דין זה הוא מהטעם הנזכר בסמוך דהוי נ"ט בנ"ט דהיתרא וז"ל סמ"ק והיינו טעמא משום דגבי איסור הבלוע שם האיסור על כל החתיכה כדפרישית וכ"ת היא גופה מאי טעמא ומ"ש זה מזה דגבי בליעת האיסור חשבינן כולה חתיכה כבליעה עצמה וגבי בליעת היתר בבשר בחלב לא חשבינן כולה חתיכה כבליעת עצמה וי"ל דטעמא דבליעת איסור היינו משום דאיפשר לסוחטו פירוש שאם היה יכול ליסחט האיסור הנבלע חוץ מן החתיכה לעולם אסור כיון שחל עליה איסור שעה אחת וזה הטעם לא שייך גבי בליעת היתר עכ"ל:
ח סָעִיף א וכתב הר"פ יש רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ע"י קליפה וכו' עד סוף הסימן הכל בהגהה סמ"ק סי' ר"ה וכתבוהו הגהות מיימון פי"ז מהמ"א ומה שהוא מצריך ס' כנגד כל הסכין לטעמיה אזיל הר"פ שהוא סובר בתוחב כף חולבת לקדרת בשר שאם היא של מתכת משערינן בכולה אף מה שלא נכנס ממנו בקדרה משום דחם מקצתו חם כולו אבל לדעת החולקים עליו שם ה"נ א"צ אלא ס' כנגד חלק הסכין שחתך בשר ומ"ש אבל קליפה בעי כתב סמ"ק דטעמא משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין : כתב רבינו ירוחם מעשה היה ונפל תוך תנור של פנאד"ש גבינה והתיר ר"י הפנאד"ש בקליפה להסיר מעליה ואפילו שהגבינה לחה שאין דרך גבינה ליכנס כ"כ עכ"ל ונראה דלא דמי לבשר רותח שחתכו בסכין חולבת דאסר הר"פ דהתם שאני דאגב דוחקא דסכינא מיבלע טובא א"נ התם היינו טעמא משום דהסכין פעמים שהשומן קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בו הרי טעם הבא מן הממש משא"כ בקערה ונראה ללמוד מכאן לגבינה שמטגנין בבצק בשמן שנתנוה חמה בקערת בשר בת יומא שאינה צריכה אלא קליפה בלבד דהתם הא ליכא טעמא דדוחקא דסכינא וכיון דאין שם רוטב להבליע ולהפליט אינו אוסר יותר מכדי קליפה וכ"נ ממ"ש התוס' והרא"ש גבי דגים שעלו בקערה פי' שעלו מן הצלי או צוננין בקערה רותחת בין למ"ד עילאה גבר בין למ"ד תתאה גבר אדמיקר ליה בלע ובעי כדי קליפה כדאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים עו.) ויתבאר זה עוד בסי' ק"ה בס"ד: כתב המרדכי בס"פ אין מעמידין ובפ' כל שעה מעשה בא לפני ר"י שבשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא והתירה משום דשמנונית בדבש הוי נותן טעם לפגם והביא ראיה לדבר ולי נראה אפילו אם היה נ"ט לשבח שרי משום דהוי נ"ט בנ"ט דהיתירא:
א סָעִיף א התוחב כף וכו' איכא למידק דבתחלת סימן צ"ב כתב רבינו היכא דלא קדם וסלקו גם החלב אסור לרש"י דמין במינו במשהו ואם כן גבי כף הוה ליה לאשמועינן נמי היכא דתחב ב' פעמים דלרש"י אפילו איכא ב' פעמים ששים אסור הכל דכיון דמין במינו במשהו אם כן בתחיבה הראשונה נאסר הכף משום בשר בחלב וכל הנפלט ממנה בין טעם חלב בין טעם בשר ה"ל חלב נבלה ובשר נבלה וכשחוזר ותוחב אותו בין לקדרה של בשר בין לקדרה של חלב ה"ל מין במינו חלב נבלה בחלב של היתר א"נ בשר נבלה בבשר של היתר ומין במינו במשהו אא"כ דאיכא בקדרה מינו ושאינו מינו דקי"ל כל מין במינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וה"א במרדכי פכ"ה ע"ש תשובת רש"י וכן בהגהותיו לשם. ויש ליישב דרבינו תופס עיקר כמ"ש במרדכי פג"ה ע"ש ראב"ן דכתב בדין נפלה טיפת חלב רותחת על דופן קדרה של בשר השפותה אצל האש דלא אמרינן דטיפת החלב כשנבלע בדופן הקדרה נותנת טעם לרוטב הנבלע בה וכי הדר נפיק לה הרוטב לתוך הקדרה הוי מין במינו לאסור במשהו דלא אמר ר' יהודה אלא בחתיכה שנפל עליה טפת החלב דטעם בשר בחלב הוא בעין אבל חלב הנבלע בדופן אינו אוסר את הרוטב שנבלע בה לאסור את מינו שבקדרה כשנפלט לתוכו דהא אינו בעין לפ"ז בכף נמי אין החלב הבלוע בכף אוסר טעם הבשר הבלוע בכף וכן אין הבשר הבלוע אוסר את חלב הבלוע לענין שיהא הנפלט ממנו לקדרה של בשר או חלב מין במינו ובמשהו אלא אמרינן טעם החלב הנבלע בכף וחלב שבקדרה מצטרפין לבטל את טעם הבשר הנבלע בכף וה"ה כשחזר ונתחב לקדרה של בשר מצטרף טעם הבשר שבכף עם הבשר שבקדרה לבטל טעם החלב שבכף והביא ראב"ן ראיות ברורות על זה ע"ש וצ"ל דתשובת רש"י דלעיל אינו אלא ליישב הוראת רבו ר"י הלוי דהיה אוסר מטעם מין במינו ובמשהו אבל אפשר דאיהו לא ס"ל אלא כהראב"ן ואפילו את"ל דרש"י גופיה נמי אוסר מכל מקום כיון דרבינו ס"ל כראב"ן דאפילו לרבי יהודה דמין במינו במשהו אפ"ה גבי איסור בלוע בהיתר בלוע לא אמרי' דהוי במשהו אלא בס' לפיכך סתם דבריו כאן גבי כף וכן בטיפת חלב הנופלת על דופן הקדרה לעיל בסימן צ"ב דבטל בס' ולא הזכיר סברא אחרת דמחמיר בזה:
ב סָעִיף א ואם תחב הכף ב' פעמים ולא נודע בנתיים וכו' כ"פ בסמ"ק ולמד כך מפ"ה דתרומות דתנן סאה של תרומה שנפלה לק' של חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר ומפרש בירושלמי ר"ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה פי' לר"ש היכא דנודע לו בנתיים כיון שסופו להרים כמורם דמי ומותר הכל אבל קודם ידיעה לא התיר ומדר"ש נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעו הרמה שהידיעה גורמת ההיתר כ"כ הרא"ש פ' ג"ה מיהו צריך להתיישב דשמא שאני גבי תרומה דנפלו ב' סאין זה אחר זה אבל הכא דאין כאן אלא כף אחת דאפילו את"ל דבתחיבה הראשונה נפלט ממנו נ"ט חלקים ונשאר בתוכו חלק אחד מן האיסור ונכנס בתוכה נ"ט חלקים מן ההיתר שבקדרה ונעשה הכל נבלה וכשחזר ותחבו צריך עוד ס' לבטל מה שנעשה נבלה מ"מ אין זה אלא לר"ת דאף בשאר איסורין אמרו חתיכה נ"נ אבל לה"ר אפרים לא אמרי' חתיכה נ"נ אלא בבשר וחלב ואף בבשר בחלב הלא לראב"ן לא אמרי' חנ"נ גבי איסור בלוע והיתר בלוע כדפירש' בסמוך ועי' בת"ה סי' קפ"ג פסק להקל דא"צ לשאול אם תחבו בו ב' פעמים ואפילו ידעי' דתחבו בו ב' פעמים א"צ אלא פעם אחת ס' דסמכינן אהא דראב"ן אלא דקשיא ליה דשמא אין ראיה מראב"ן דהתם ודאי מה שבקדרה ושבדופני הקדרה חשוב הכל אחד דנגעי ומחברי אהדדי אבל כאן יש לחוש שלאחר שהוציא הכף מן הקדרה בעודו חם פלטי ובלעי מהדדי מה שבתוכו ולהא לא מצטרף מה שבקדרה לבטל ותירץ י"ל דלאחר שהוציאו הכף מן הרותחים כל הבלוע בתוכו חשוב כמו בכלי שני ולא בלע עכ"ל. ותימה כיון דרוצה להביא ראיה מדברי ראב"ן לסתור הפסק דה"ר פרץ א"כ צריך שתהא הראיה מוכרחת וכיון דהשיב הוא עצמו ואמר דליכא ראיה דשאני התם דחשיב הכל אחד דנגעי ומחברי אהדדי וכו' היאך בא אח"כ לדחות הדחייה במאי די"ל דלאחר שהוציאו הכף מן הרותחים כל הבלוע בתוכו חשיב כמו בכלי שני ולא פלט ולא בלע דאע"פ די"ל כך מ"מ דילמא לא מסתבר לומר דמיד שהוציאו מן הרותחים יהא חשוב כמו בכלי שני אלא דינו כקדרה רותחת שהעבירו מן האש דדין כ"ר יש לו ולא כ"ש וכך הוא האמת וכ"כ בא"ו הארוך כלל כ"ז סימן א' וב' ע"ש כי האריך והשתא הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לסתור פסק מפורש מהרב רבינו פרץ כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בפירוש גם מה שמחלק מהרא"י דלא קאמר הר"פ אלא בכף בשר שתחבו בחלב אי נמי איפכא אבל בשאר איסורין מודה ה"ר פרץ דלא בעינן ב' פעמים ס' לפע"ד לא נראה כך אלא איפכא מסתברא והוא דנראה דמה שהקדמונים דחאוה להך דה"ר פרץ מהלכה הוא לפי שנמשכו אחר דברי הרשב"א שהביא רבינו בסימן הקודם דלאחר בישול ירקות נחלש ונקלש כח בלע הבשר וכו' ולאו דוקא בישול ירקות אלא ה"ה אם בשלו חלב וכמ"ש ב"י דהיכא דאיכא ס' ליכא לפלוגי בין חלב לירקות ומה שרבינו תמה על ב"ה ולא על הרשב"א היינו משום דלא תמה אלא על מה שהתיר בכ"ח דלא מהני הגעלה אבל בכלי עץ ומתכות דמועיל הגעלה מהני נמי טעמא דנחלש ונקלש ואע"ג דפשיטא הוא דאין אנו נוהגים כמותו להתיר לכתחלה מכל מקום ודאי כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בדיעבד והשתא לפ"ז בכף של עץ ומתכות של בשר שתחבוה בחלב ואית ביה ס' שכבר נתמעט בה כח בלע בשר ונקלש עד שאין ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב פשיטא אם חזר ותחבוה בחלב שאין שם איסור בשר וחלב ואין צריך ב' פעמים ס' דאפילו לא הוה שם ס' כלל כנגד הכף היה נראה להתיר דיעבד כיון דאין שם כלל איסור מבליעת טעם בשר כיון שנחלש ונקלש ואפי' לכתחלה אין איסור לחזור ולתוחבו בחלב אפילו אין שם ס' כנגד הכף לדעת הרשב"א אלא דאפי' את"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא לחזור ולתוחבו בחלב בפחות מס' מ"מ בדיעבד אין לאסור בחזר ותחבו בפחות מס' ק"ו בנו של ק"ו היכא דחזר ותחבו בס' דא"צ ב' פעמים ששים דטעם בשר כבר נחלש ונקלש והשתא לפ"ז דוקא באיסור בשר בחלב יש ראיה מדברי הרשב"א שהביא רבינו ולא חלק עליו שאין להחמיר להצריך בתחיבת הכף ב' פעמים ששים אבל בכף של איסור דלעולם הוא באיסורו אף לדעת הרשב"א יש לקיים פסק ה"ר פרץ דצריך ב' פעמים ששים ועל מורי הוראה לשאול בכף של איסור אם תחבו ב' פעמים כנלפע"ד ודלא כמה שפסק בש"ע בסתם דצריך שני פעמים ששים אף בבשר וחלב גם לא כהגהות ש"ע דא"צ אף בשל איסור:
ג סָעִיף א ומ"ש ואפי' בדיעבד וכו' פי' שעדיין הוא תוך מעת לעת לתשמיש הראשון אבל אם הוא לאחר מעת לעת לתשמיש הראשון אעפ"י שהוא תוך מעת לעת לתשמיש השני אינו אוסר אא"כ כשחזרו ותחבוה במה שהשתמשו בה בראשונה אבל אם תחבוה במה שהשתמשו בה בשנייה אינו אוסר כיון שטעם הראשון הוא פגום עכשיו בשעת תחיבה שנייה ופשוט הוא:
ד סָעִיף א ומ"ש אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן איכא למידק מאי או צונן הלא פירות נמי לא שרי אלא בצונן וי"ל דה"ק פירות שהוא דבר יבש או אפילו שאר צונן אף על פי שהוא דבר לח אך קשה דבסי' צ"א כתב רבינו דעת ב"ה דאסר להניח היתר צונן לח בקערה של איסור וכאן מתירו אבל מהא דכתב בסי' צ"ב גבי טיפת חלב שנפלה על דופן הקדרה שאצל האש דיניח הקדרה עד שיצטנן ואח"כ יערה התבשיל דרך פיו ל"ק דהתם דיעבד הוא דאי אפשר בע"א אלא ע"י הפסד ממון שישבר הקדרה ויערה התבשיל דרך שוליה הלכך שרי דרך פיו אבל לכתחלה ודאי אסור אבל כאן דמתירו לכתחלה קשה ואפשר דהכא נמי כדיעבד דמי דאם אין לו היתר אלא להשתמש בו צונן יבש דלא שכיח א"כ צריך הוא לשוברה ולפיכך התירו לו אף צונן לח ודוחק ובש"ד סי' פ"ה כתב נמי מותר להשתמש בהן צונן או פירות או כל דבר שא"צ אכילה ואפילו חמין כגון מים לרחוץ ראשו שקורין בל"א לו"יגא מאחר שאין ההנאה מגוף האיסור אלמא דבר אכילה אפי' דבר לח שרי כל שאינו חמין והביא ראיה ברורה מהא דאיתא בפ' שני דע"ז (דף ל"ג ע"ב) ובכלי חרס של ישראל כי רמא ביה נכרי חמרא שרא למירמא ביה שיכרא ופירש"י דשיכרא מבטל ליה לטעמא דחמרא וכתבו תוס' אומר ר"י דה"ה מים וכל שאר משקין לבד מיין אלא דהקשה ע"ז בש"ד מחרס הדרייני וחזר ומיישבו והוא מדברי הסמ"ג בדף נ"ב ע"ב וז"ל והכלי שאסרנו מותר לתת לתוכן צונן ופירות אעפ"י שחרס הדרייני שהוא שברי חרסים הבלועים מי"נ איתא בפרק א"מ שאסור לסמוך בו כרעי המטה זהו לפי שרוצה בקיומו מפני היין הבלוע בו שמפליטים אותו במים על ידי שרייה עכ"ל ונראה דר"ל דאע"ג דאינו רוצה בחרסין להפליטן אפ"ה אסור כיון דס"ס חזו להפליט וזהו עולה כפי התירוץ הראשון של תוספות לשם בד"ה והא הכא בדף ל"ב וז"ל וא"ל דס"ל כרבנן דמתירין דע"כ לא שרי אלא בקנקנים משום דלא חזו ליין הכנוס בהם אבל חרס הדרייני דחזי לשרותו במים אפי' רבנן אסרי ע"כ ואע"ג דהתוס' כתבו כך בקושיא אפ"ה גם לפי המסקנא דמשני התם ליתיה לאיסורא בעיניה וכו' כך צריך לפרש דבחרס הדרייני כיון דחזי לשרותו חשיב כמו איסוריה בעיניה אבל בשאר דברים רוצה בקיומו ע"י ד"א כגון קדרה הבלועה מבשר וחלב דרוצה בקיומו של בשר בחלב ולא בשבילו אלא בשביל הקדרה ולהשתמש בו דבר צונן או דבר שאין צריך אכילה כיון דאיסור הבלוע בו לא חזי למידי שרי להשתמש בו דלא דמי לרוצה בקיומו ע"י ד"א דלגבי חרס הדרייני דחזו להפליטן וקיימו להפליטן חשיב איסורא בעיניה ותימה דפסק זה הוא שלא כמ"ש התוס' לשם בסוף דבור הנזכר ע"ש ר"ת דקדרות הבלועות מבשר וחלב ע"י שנתבשל בהם שמותר להשים בתוכן דבר יבש כגון תבואה אבל דבר לח לא וכ"כ לשם במרדכי ולפי דעתו הך דשרא למירמא בה שיכרא שאני דכיון דמבטל ליה לטעמא דחמרא חשבינן ליה כאילו אינו כלל וה"ל כהגעלה והלכך נראה להחמיר בדבר מאכל לח ומיהו שרי לחום בו חמין לרחוץ הראש וכך פסק מהר"ש לוריא בא"ו בש"ד סי' פ"ה ודלא כמהר"ם בת"ח שלו:
ה סָעִיף א ומ"ש ואם אין הכף ב"י וכו' נראה דלא מיבעיא אם אין ששים כנגד הכף דלא נתבטל טעם הראשון שבכף דפשיטא דאסור להשתמש בכף במין האחרון אע"ג שאינו ב"י גזירה אטו בת יומא כדאיתא בגמר' אלא אפי' איכא ס' בקדרה כנגד הכף נמי אסור אפי' במין האחרון דלא חשיב תחיבה זו כמו הגעלה כדכתב בסמ"ק העתיקו ב"י:
ו סָעִיף א כתב בספר התרומות וכו' בבשר וחלב אינו כן וכו' נראה מדלא התיר בבשר בחלב אלא לאחר מעת לעת אלמא דלא ס"ל כהרשב"א שהביאו בסי' צ"ג דאם בשלו בה ירקות וכו' וכך כתב ב"י לשם מיהו אפשר דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי כמ"ש הרשב"א:
ז סָעִיף א ומ"ש אע"ג דבשאר איסורין וכו' נראה דהאי פסק אינו אלא לר"ת ור"י דבכל איסורין אמרינן חנ"נ אבל לרבינו אפרים א"צ ס' כנגד כל הבצלים אלא כנגד איסור הבלוע אם לא שהבצלים בלועים מבשר וחלב דנ"נ קודם שבשלם בקדרה כגון שבתחלה בשלם בחלב וחתכן בסכין של בשר דאז נ"נ קודם שחזר ובשלם בקדרה ואף ע"פ דבסימן צ"ב כתב רבינו דהרא"ש הסכים לדעת הר"א מ"מ כתב כאן מ"ש בס' התרומות ע"פ דעת ר"ת ור"י לפי שנהגו לפסוק כר"ת ור"י:
ח סָעִיף א וכתב הר"פ יש רוצים להתיר בשר רותח וכו' עד סוף הסימן ואיכא לתמוה טובא על מה שפסק דכשהסכין ב"י ואית ביה ששים דשרי ולא הצריכו קליפה וכשהסכין אינו ב"י אע"ג דאיכא ששים כנגד השמנונית הדבוק בדופני הסכין הצריכו קליפה הלא כיון דהבשר רותח מכ"ר נתפשט הטעם של הסכין בכל הבשר בין שהסכין ב"י ובין שאינו ב"י ולא צריך כלל קליפה אלא בששים סגי ואי לית ביה ששים כל הבשר אסור ולא מהני ביה קליפה ובסמ"ק שבידינו לא כתוב כך אלא כתוב בסתם דבסכין בן יומו כל החתיכה אסורה אם אין ששים מן הסכין ולא כתב כלום באם אין הסכין בן יומו מה דינו אלא דעל מ"ש בפנים גבי שוחט בסכין של נכרים דכשהוא בן יומו קולף כרב ובאינו ב"י מותר כתב בהגה"ה ומיהו בספר ר"ב פי' דאפי' שאינו ב"י בעי קליפה גבי שוחט משום שמנונית הדבוק בדופני הסכין עכ"ל אבל לנוסחאות רבינו בדברי הר"פ דדין קליפה קאי אבשר רותח כשחתכוהו בסכין שאינו ב"י צ"ע ואפשר ליישבו בהא דאיתא בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) דפריך אדשמואל דאמר תתאה גבר מדתנן סכו בשמן של תרומה וכו' אם צלי הוא יקלוף את החיצון וכיון דתתאה חם הוא אמאי סגי ליה בקליפה ניתסר לגמרי ומתרץ שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי אלמא משמע להדיא דאף על פי דכשהוא חם והיתה סיכה מרובה כולו אסור דהיינו עד מאה כדין תרומה מכל מקום השתא דאינו אלא משהו בעי קליפה וה"נ בבשר רותח שחתכוהו בסכין חולבת שאינו ב"י דשמנונית הדבוק על הסכין אינו אלא משהו וסגי בקליפה כנ"ל ליישב דברי רבינו פרץ שהביא רבינו: וכתב בת"ח סוף כלל ס"א דהך דהר"פ דוקא במחתך בשר רותח שהוא בכ"ר דאז הכל אסור הבשר והסכין אם אין שם ששים אבל אם הבשר מונח בכלי שני א"צ רק קליפה והסכין אינו נאסר אלא צריך נעיצה בקרקע להסיר השמנונית שעליו דכ"ש אינו מבשל כלל מיהו הבשר צריך קליפה במקום שחתך בסכין אפי' אינו ב"י משום שמנונית הסכין וכן פסק בהגהת ש"ע אבל מהרש"ל בא"ו שלו סימן נ"א בדין דג טמא כתב דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שנתערב מיד כאחת ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת דג ובשר וכל דבר שהוא גוש דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר ומש"ה נראה דדוחן ואורז גם כן אחר שנתערו מן הקדרה לתוך הקערה כל זמן שהי"ס בהן חמין הן ככ"ר ונ"מ לענין בשר בחלב וכו' עכ"ל ועוד האריך לפי דעתו זה ודאי חתיכת בשר שהוא גוש והניחוהו על הטעלי"ר בעוד שהיד סולדת בתוכו עדיין כ"ר הוא ואם חתכו בסכין חולבת הכל אסור הבשר כולו נאסר וגם הסכין צריך הגעלה ודלא כהרב בש"ע בהגה"ה כדפי' אבל לפעד"נ לא כדברי זה ולא כדברי זה ויתבאר לקמן בסימן ק"ה סוף סעיף ה' לשם נתבאר בס"ד העיקר ע"ש וכתב עוד מהרש"ל בסוף דין צנון וז"ל אם חתך בשר רותח בסכין חולבת אע"ג דלא קי"ל כה"ר פרץ חם מקצתו חם כולו לענין שיוליך בליעתו בכולו מ"מ ראוי להחמיר ולשער כנגד כל הסכין היכא שחתך בה בסתם משום דכשחותך בסכין סתם אינו מדקדק עד כמה חתך ואפילו אמר עד כאן חתכתי בו לא סמכינן עליה דכל מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה אבל תחב כף בקדרה באקראי אם ברור לו עד כמה תחב לא משערינן יותר ואם אינו ברור לו משערינן בסתם דרך לתחוב בקדרה דהיינו ראש הכף אבל בסכין אפילו אמר כשיעור כך וכך אין להקל כי דרך הוא בסכין להוליך ולהביא בכולו ולא רמיא עליה לאדכורי כל כך ועוד דאיכא גדולים דאפילו חתך בה מעט צריך ס' מכולה מיהו כנגד הקתא לא משערינן:
א כתב באו"ה כלל ל"ז דכ"ז מיירי דידעינן שנשתמש בו חלב רותחת תוך מע"ל אבל אם לא נשתמש עמו רק בכלי שני לא בעינן כלום עכ"ל ופשוט הוא:
ב וכ"כ המרדכי והגש"ד דהכי יש לנהוג וכן פסק בארוך כלל ל"ז:
ג וכ"ה בשערים דמהרא"י ול"נ דאין לחוש בדיעבד כמש"ל סימן י':
ד סָעִיף א ול"ד לכלים בפסח דאמורים להשתמש בו כמ"ש בא"ח סי' ת"ן משום דרוצה בקיומו של איסור ע"י ד"א די"ל דשא"ה דרוצה ליהנות מן האיסור אחר הפסח משא"כ כאן:
ה כתב באו"ה כלל ל"ז דאם תחב כו' ב"י לקדרה של ירקות או מים והקדרה אינה ממין הכף ואינה ב"י או להיפך הכל שרי דהוי נ"ט בנ"ט ועדיין היתר הוא הואיל וכלי אחד אינו ב"י וכ"ה לקמן סי' צ"ה. ועוד כתב דאפילו הכף וגם הקדרה ב"י אם יש ס' נגד הכף גם הכלי שרי דהקדרה פשיטא דשרי דהרי יש ס' נגד הכף וגם הכף שרי דהרי טעם הקדרה הוי נ"ט בנ"ט ועדיין היתר הוא הואיל ואיכא פ' נגד הכף וצריך לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בתוכו עכ"ל:
ו וצ"ע דהואיל והקדרה היה חדשה דהוי נ"ט בנ"ט ממאכל בכף והכף לקדרה או אפי' איכא למימר הכף למים והמים לקדרה והוי ג' נותן טעם ועדיין היתר הוא ואמאי אינו מותר לבשל בו בשר להדיא מ"ש מדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בחלב כדלקמן סי' צ"ה ואפשר דסמ"ק מחלק בין עלו לנתבשלו וע"ל סי' צ"ה אם נוהגין כן גם למטה משמע דהסמ"ק ס"ל נ"ט בנ"ט אפי' בבישול וכ"ה בהדיא בהג"ה פ"ט להתיר בדיעבד מטעם שכתבתי אבל לכתחלה משמע דאסור וצ"ע מ"ש מדגים דמותר לכתחלה הואיל והסמ"ק אינו מחלק בין עלו לנתבשלו כמו שאכתוב למטה סי' צ"ה ואפשר דהמחמיר לכתחלה בנתבשלו משום דיש מחמירין בנתבשלו וע"ל ובארוך כלל ל"ז כתב קדרה חדשה שמבשל בה ירקות או כיוצא בו ותחבו בו כפות אחד של בשר ואחד של חלב אם הכפות שתיהן ב"י ויש ס' נגדן מותר לאכול המאכל מאיזה מן שירצה וכן יוכל להשתמש בקדרה לאיזה מן שירצה אבל אם שניהן ב"י ואין ס' נגדו אם תחבו בבת אחת הכל אסור ואם תחבן בזו אחר זו המאכל יאכל כמין האחרון וגם הקדרה ישתמשו בו ממין האחרון עכ"ל וזה שלא כדברי הסמ"ק שכתב ב"י ובהג"מ פ"ט כתב ג"כ דאם תחבו הכף השני לאחר מע"ל של הכף הראשון מותר להשתמש במין האחרון ומשמע הא תוך מע"ל אסור כדברי הסמ"ק ונ"ל דיש יותר טעם לדברי הסמ"ק והגמיי' מלדברי הארוך משום דהסמ"ק והג"ה ס"ל דנ"ט בנ"ט תוך מע"ל הוי כנט"ל דלכתחלה אסור בדיעבד שרי ומש"ה לא יבשלו בו אח"כ לכתחלה לא בשר ולא חלב אבל דברי הארוך צ"ע דהואיל ומתיר להשתמש במין האחרון א"כ ס"ל דנ"ט בנ"ט לא הוי כנט"ל א"כ היה להיות מותר להשתמש בו מאיזה מין שירצה דהרי הטעם האחרון אינו אלא נ"ט בנ"ט כנ"ל:
ז ומשמע דלסמ"ק ס"ל נ"ט בנ"ט ועדיין מותר אפי' בבישול א"כ קשה אמה דכתב לעיל וצ"ע כתוב באו"ה כלל ל"ז דאם בישלו בקדרה של חלב בשר ואח"כ תוך מע"ל חזר ובישלו בו בשר אחר לא אמרינן דהואיל ונאסר מתחלה מבשר וחלב יחשב ב"י מבישול של בשר אלא הואיל ואינו ב"י מבישול החלב אינו אוסר בשר שני עכ"ל פשוט דר"ל דכשבשלו בו בשר הראשון לא היה ב"י מן החלב ומ"מ ס"ד למימר דהואיל ואנו מחמירין בקדרה שלא לבשל בו לא בשר ולא חלב יחשב ב"י מבישול הבשר קמ"ל דאינו והמה דברי הטור דכתב לעיל גבי הכף מ"מ בדיעבד אינו אוסר כו' אבל אין להבינו דבשבשלו בו הבשר הראשון היה ב"י מן החלב דבזו פשיטא דטריפה והקדרה נעשה נבילה וחשבינן ב"י מבישול שני ופשוט הוא:
ח ועיין לעיל כיצד נוהגין:
ט וע"ל סימן ק"ה כיצד נוהגין בדין זה:
א סָעִיף א התוחב כף חולבת כו' משערינן בכל מה שתחב כו' כתב רמ"א אם הכף בן יומא דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מע"ל וצריך לשאול אחר זה ש"ד וכ"כ בת"ח כלל פ"ה דין א' בסופו עכ"ה):
ב סָעִיף א והר"ר פרץ כתב שאם הכף של מתכת כו' משום חם מקצתו חם כולו כתב מ"ו ואין נוהגין כן מהרא"י והטעם דאף שהוא חם כולו מכל מקום אינו מוליך הבליעה:
ג סָעִיף א ואם תחב הכף בקדרה שני פעמים כו' צריך שני פעמים ששים עיין בהג"ה שערי דורא סימן ל"ט שכתב הטעם כיון שהכף שם איסור עליה דהרי אם תחב אותה לקדירה אחרת צריך ס' מה לי קדרה אחרת מה לי אותה קדרה אם לא נודע בנתיים ע"ש. אבל אם נודע בנתיים בחד ס' סגי והטעם דבשעה שנודע כבר נתבטל האיסור בס' וכשחזר ותחב בטל באותן ס' ואף האיסור שנפל מתחילה מצטרף עם ההיתר להעלות את האיסור שנפל שנית וכן משמע בב"י ובת"ה סימן קפ"ג ע"ש. וצ"ע הא כתב רבי' ס"ס צ"ט דאם נתוסף איסור על איסור וכ"כ בס"ס ק"ט בביטול יבש ביבש וכן כתב הרא"ש בפ' ג"ה וכן העלה ב"י להלכה כהרמב"ן בס"ס צ"ט ושלא כדברי הרא"ש דמתיר בנודע ואף הראב"ד אינו מתיר בנודע כי אם בדבר המחוי כגון יין במים וכיוצא בו ומפ"ה דתרומה דהביא ב"י כאן לראיה שמחלק בין נודע כתב ב"י שם סימן צ"ט דאף שהרמב"ם גרס בתוספתא דבידע כ"ע מודו דשרי היינו דוקא בתרומה ואין ללמוד ממנו לשאר איסורים. ונ"ל הטעם דשאני תרומה דעומד להרים כמורם מתחילה דמי והא ראיה שר"ש מתיר מהאי טעמא אפי' בלא ידע וכ"ש לר"ש דגרס בההיא דתוספתא דאפי' בידע פליגי וס"ל לחכמים דאסור וחוזר וניער. והרא"ש בפרק גיד הנשה הביאו ג"כ מההיא דפ"ה דתרומות ראיה לאיסור אבל לא כתב האי חילוקא דידע להתיר וצ"ל שס"ל כרבי' שמשון דאפי' בידע אסרו חכמים או דס"ל חילוק בין תרומה לשאר איסורים וכמ"ש ב"י בשם הרמב"ם ומביא ראיה לאיסור מק"ו מתרומה אבל לא להיתר. וכן י"ל דברי ת"ה הנ"ל דהביא ראיה לאיסור דוקא. א"נ ס"ל דוקא בכף דאין כאן גוף האיסור אלא מעט בליעה יש בו להקל וכ"כ שם בס"ס צ"ט בהדיא ע"ש וכל שכן היכא דתחב ב"פ דא"צ שני פעמים ששים היכא דידע דהרי אין טעם איסור נרגש בו טפי מחמת תחיבה השנייה (וע"ל ס"ס ק"ג) וכיון שמצינו דחכמים מקילין בידע בתרומה אבל בשאר איסורין נראה דגם ת"ה מודי דאין חילוק בידע אלא חוזר וניער ונאסר כיון דאין ששים נגד הכל וכמ"ש ב"י בס"ס צ"ט ושלא כדברי המרדכי שהביא שם ע"ש ובס"ס ק"ט. וי"מ דשאני הכא דהוא כתרי מיני איסור תחילה יצא ממנו חלב לתוך בשר ואח"כ בשר בחלב ובס"ס צ"ח יתבאר דשני מיני איסור מועיל האחד לבטל השני אבל ז"א דאם כן אפי' לא נודע נמי ועוד דמ"מ לשניהן טעם חלב יש ושם נתבאר דדוקא לענין פטור ממלקות אמרינן הכי ולא להיות מותר באכילה כל שאין להן שינוי טעם. וכתב מהרא"י בת"ה סימן קפ"ג וז"ל אמנם לא חזינא לרבנן קשישאי דהוי דייקי לדרוש בשואלי הוראה אם נתחבה כף פעם אחת או שתים אלא היו משערי' בסתם בששים ומתוך כך קרוב בעיני שאפי' הוו ידעי בודאי שנתחב ב' פעמים לא היו מצריכין יותר מס'. כי טעם המחמירים איכא למימר משום דחיישינן שמא לא פלט הכף כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכו חלק ונכנס בתוכו מן ההיתר שבקדרה נ"ט חלקים ונאסרו בתוך הכף ונעשה הכל נבילה וצריך עוד ס' נגד זה שנתחדשה בכף מתחיבה ראשונה שפולט בתוך הקדרה בתחיבה שנייה ומסיק מהרא"י דאין לחשש לזה כי אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע כמו טומאה בלוע שאינה מטמאה טהרה בלוע כו'. ומסיק וכתב עוד שם דהמחמירין ע"כ טעמא משום דקאי אכף של חלב שנתחב בקדירה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתיים וחשיב ליה כתרי איסורי שבתחילה פולט הכף רק החלב ואח"כ בתחיבה שנייה פולט בשר בחלב והוי איסור חדש דומה לשני כזית איסור שנפלו ב' פעמים זה אחר זה לקדרה ולא נודע בנתיים בעינן שני פעמים ס' כדאיתא במרדכי פ' הגוזל קמא דאי תימא דאפי' מחמת כזית א' בעי ב' פעמים ס' הואיל ונתחב ב' פעמים קודם שנודע הוי מילתא בלא טעמא ע"כ ועד"ר:
ד סָעִיף א ואם יש ששים כו' אבל הכף אסור כו' ולא אמרינן דנגעל עתה מבליעה ראשונה דבהגעלה צריכין רותחין כ"כ שמעלין רתיחה ולענין הצרכת ס' אפי' שאינה מעלה רתיחה אלא שהיד סולדת בו ועוד דאתי למטעי ולומר דנגעל עתה מבליעה ראשונה אף בלא נתחב הכף אלא מקצת בקדרה:
ה סָעִיף א אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן והא דסתם רבי' ולא כתב אם צריך הדחה ולעיל סימן צ"א כתב רבי' שצריך הדחה בבשר צונן שמניח בקערה של איסור צונן לפי שלא רצה לבאר כאן בדין זה רק שהוא מותר בהנאה ודין הדחה שצריך המונח בכלי אסור סמך על מ"ש לעיל ועד"ר גם מ"ש לעיל ר"ש צ"א בדרישה ע"ש:
ו סָעִיף א ואם אין הכף בן יומו הקדרה מותר כו' והכף אסור כו' וא"ת הואיל והתבשיל מותר דאמרינן הטעס פגום א"כ הכף נמי יהא מותר מטעם זה וי"ל דשאני הכף שבלע טעם האוסרו בשעת שבחו הלכך אף לאחר שנפגם אסור:
ז סָעִיף א ומ"מ בדיעבד אינה אוסרת כו' פי' כשתחבה במין שתחבה לפני זה וקמ"ל דל"ת השתא דבלוע מבשר וחלב תאסר בפליטתה טפי מבפעם ראשון אבל פשיטא שאוסרת אם תחבה במין בליעתו ראשונה כיון שהוא בן יומו מתחיבה זו (כתב רמ"א קדרה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בו כף בן יומו או אפכא או שיש ששים במאכל הכל שרי ונוהגין להחמיר לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו ולאסור הכלי שאינו בן יומו ואינו אלא חומרא בעלמא כי מדינא הכל שרי עכ"ה):
ח כתב בספר התרומות כו' בבשר בחלב אינו כן כו' ואם אחר ששהה מעת לעת לבשול הבשר בשלו בה שלב מותר הטעם דבשר בחלב הוי כמה נותן טעם בר נ"ט וכולה להיתר הבשר בקדרה והקדרה במים חמין ומן המים לקדרה אבל הקדרה הבלועה מאיסור אין להתיר מטעם זה דלא שייך נ"ט בר נ"ט כ"א מהיתר להיתר אבל גבי איסור אמרינן חתיכה נעשה נבילה בדליכא ס' הלכך נעשו המים נבילה מיד סמ"ק. ולפי ה"ט לא ס"ל לרבי' כוותיה דס"ת ולא הו"ל לכותבו דהא רבי' כתב בסימן צ"ב דהרא"ש הסכים דלא נעשית נבילה בשאר איסורים וי"ל דרבי' ס"ל כאן כוותיה ולא מטעמו אלא אוסר דהמים נאסרו מהכלי של איסור דבכולו משערי' ואין ס' נגדו וחוזרת ונבלעים בהקדרה ואין אנו יודעין כמה בלע ובבלע האיסור שיצא מהקדרה לתוך המים משערינן ואמרינן דכל האיסור חזר ונבלע בהקדרה ונחשב כאיסור בעין הואיל והיה בן יומו וחוזר להיות באיסורו כבראשונה ואף לא חזר ובלע כל האיסור מהמים הרי כבר נתבאר בס"ס צ"ב דטיפת חלב שנפל על הקדרה בעי' נגדה ששים פעמים ס' ושנהגו לאסור כולו כ"ש כאן כשנבלע בה דבר איסור אלא דבקדרה של בשר התירו משום נ"ט בר נ"ט דהתירא וכ"כ רבי' לקמן סי' ק"ג דמה"ט יש לחלק בין קדרה של איסור לקדרה דבלוע מבשר וחלב וכמ"ש. וטעם שכתב הסמ"ק הנ"ל כתב ב"י נמי על חילוק בליעת בצלים מאיסור או מהיתר דהוי מכח נ"ט בר נ"ט דהיתרא ותמוה הוא בעיני דא"א לומר כן דהא רבי' כתב בסמוך ז"ל שהבצלים או הירקות בלועים מבשר כו' ומשמע דבלועים אפי' מגוף הבשר ולא מטעמו וכ"כ גם שם בסמ"ג סימן רי"ג ריש דף ק"ד בהג"ה וכתב שם הטעם משום דאין הבצלים נעשים בבלע למחשבה כבשר משא"כ בכלי איסור דאמרינן חענ"נ ע"ש:
ט סָעִיף א אע"ג דבשאר איסורים שבתורה כו' צריך ס' נגד כל הבצלים הטעם כתבתי בסמוך דחנ"נ והוא מדברי סה"ת שסובר כן גם בזה קשה דלא ה"ל לרבינו לכתוב האי דינא סתמא כיון דס"ל כר' אפרים דלא אמרינן חענ"נ כ"א בבשר בחלב לכן נראה דגם רבינו מודה בזה ומטעם דדוקא בחתיכה שנאסרה מאיסור שנפל עליו בפעם אחת אמרי' גביה אפשר לסוחטו מותר משא"כ כאן בבצלים שחתכן דק דק בסכין של איסור ובכל חתיכה בעינן ס' נגד כל הסכין וכשחתך דק דק והשליכו יחד בקדרה בעינן כמה פעמים כדי כל הסכין דומיא דתחיבת הכף ב' פעמים בקדרה דכתב רבינו לעיל דבעינן ב"פ ס' נגד כל הכף וה"ה אי תחב הכף כמה פעמים לקדרה בעינן כמה ששים ולא היה בקדרה כ"פ פעמים כדי כל הסכין משא"פ בחתך בסכין של בשר דאין שם נבילה עליו ומותר מכח נ"ט בר נ"ט וק"ל ובזה נתיישב ג"כ מ"ש רבינו בסימן צ"ו כמ"ש שם ועד"ר:
י סָעִיף א כתב הר"ר פרץ כו' כדאמרינן בית השחיטה רותח וסגי בקליפה פי' אם שחט בסכין של נכרי:
יא סָעִיף א ולא דמי להתם דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום בית השחיטה לבד פי' משום הכי סגי בקליפה אבל אם היה כולו רותח לא די בקליפה אלא בנטילה אבל אין לפרש דהיה כולו אסור דאם היה מפליט ומבליע בכולו א"כ היה ס' נגדו וכולו מותר ועוד הא כתב רבינו דאפילו בצלי חם איסור הנופל עליו אינו אוסר יותר מכדי נטילה ודוקא בחם על ידי בישול שהבשר נתרכך היטב אוסר בכולו אם אין בו ס' וכמ"ש לעיל בסימן צ"ב בשם מ"ו והר"ר פרץ מיירי נמי בחם ע"י בישול (מ"מ צ"ע הא כתב רבינו לקמן ר"ס ק"ה דמבושל שוה לצלי אם לא שהמבושל מונח ברוטב וכאן הביא דברי הר"פ סתם בלי מחלוקת ודוחק לומר בכאן דאיכא דוחקא דסכינא או משום דכאן איירי בחם מכלי ראשון ושם איירי אפילו מכלי שני כמ"ש שם דאם כן לא הו"ל לסתום אלא לפרש האי דינא ועוד דאין שייך לומר דבלא רוטב מכח דוחקא דסכינא ליהוי בטל בס' כשיש ס' ולא יצטרך נטילה או קליפה לכל הפחות) אבל חום בית השחיטה דומה לרותח דצלי וכן נמי צריך לפרש מה שכתב הר"ר פרץ כדאמרינן בית השחיטה רותח וסגי בקליפה דאין רצונו לומר שאם היה סכין דומה לאיסור בעין ובולע בכולו היה אוסר הכל דהא עכ"פ יש ששים נגד הסכין אלא ר"ל שאם היה איסור בעין לא היה סגי בקליפה אלא היה צריך כדי נטילה:
יב סָעִיף א אבל חתיכה שכולה רותחת כו' וכולה אסורה אם אין בה ס' כדי כל הסכין לטעמיה אזיל דסבר חם מקצתו חם כולו ב"י וכ"כ בהדיא שם בסמ"ק ולכאורה היה נראה דיש להחמיר בה משום שהסכין מחתך דרך הולכה והובאה ולאו אדעתיה ולכן אפילו לדידן דלא קי"ל כר"פ בחם מקצתו חם כולו לענין זה מ"מ בדין זה קיל"ן דבעינן ס' נגד כל הסכין וכן צ"ל בסימן צ"ו ע"ש:
יג סָעִיף א דסתם כלי אינו ב"י פי' אפילו בשל ישראל וכ"כ לקמן בס"ס קכ"ב ע"ש:
יד סָעִיף א אבל קליפה בעי הטעם דלחומרא דוקא אמרינן הרתיחה מולכת הבליעה בכל הסכין אבל לא לקולא ומיירי ביש ס' בחתיכה נגד שמנונית שעל הסכין ועד"ר:
א סָעִיף א ואם תחב הכף בקדרה ב' פעמים ולא נודע בנתיים צריך ב' פעמים ס' והא דלא אמרינן דע"י תחיבה ראשונה נקלש טעם הכף ואינו אוסר שוב כמ"ש רבינו סימן צ"ג בשם הרשב"א שאם בישל ירקות בקדרה של בשר שמותר לבשל בה חלב לכתחילה דהטעם משום דאמרינן ע"י בישול הירק נקלש האיסור י"ל כמ"ש ב"י בס"ס צ"ג דשאני הכא כיון שהאיסור הוא בשר בחלב אינו בדין שיהא הוא הגורם היתר א"נ דדוקא במים אמר הרשב"א שיש כח להקליש ולהחליש טעם האיסור אבל לא בחלב:
ב סָעִיף א אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן כיון שאינו נהנה מגוף האיסור ולא דמי לכלים בפסח דאסורים להשתמש בהן כמו שנתבאר בא"ח סימן ת"ן משום דרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר דיש לומר דשאני התם דרוצה ליהנות מן האיסור אחר פסח מה שאין כן כאן (ע"ל ר"ס צ"א בדרישה מ"ש שם עכ"ה):
ג סָעִיף א כתב בעל התרומות אע"ג דבשאר איסורין כו' בבשר וחלב אינו כן כו' מותר אע"פ שהוא בתוך מעת לעת לחימום המים ב"י בס"ס נ"ג כתב דמכאן משמע דרבינו לית ליה דרשב"א דא"כ דעדיפא מינה ה"ל לאשמעינן דמותר לבשל בה חלב לכתחילה אחר שהורתחו המים וכמ"ש לעיל ס"ס צ"ג ועוד דאי ס"ל כהרשב"א מאי איריא לאחר ששהתה מעת לעת לבישול הבשר בשלו בה חלב מותר דהא אפי' תוך מעת לעת נמי שרי דע"י המים שהוחמו נקלש ונחלש טעם הבשר דלא שנא מים ול"ש ירקות כמ"ש ב"י. וקשה על רבינו שכתב הכא דברי סה"ת ולעיל דברי הרשב"א בלא מחלוקת ביניהם. וי"ל דהא ע"כ רבינו לא כתב דברי סה"ת אליבא דהלכתא לדידיה דס"ל כרבי' אפרים דלא אמרינן חנ"נ כ"א בבשר בחלב וסה"ת דאוסר בחמימת מים בכלי איסור טעמו משום דחתיכה נעשה נבילה. עי"ל דסה"ת איירי בכלי חרס דכה"ג הרשב"א מודה דלא אמרינן נקלש כיון דאינו יוצא מדופיו לעולם נחשב תמיד כגוף האיסור ואף שגם הכלי שטף אינו נגעל כדינו ויש בו מגופו נ"ל בלע ואפ"ה אמרינן ביה נקלש מ"מ אינו דומה לכלי חרס שאינו יוצא מדפנו לעולם וכמ"ש ב"י האי חילוקא ס"ס צ"ג ע"ש וכתבתיהו ג"כ שם. ואין ליישב קושיא זו דמש"ה הביאו רבינו משום דיש נ"מ בדין זה אם נבלע הכל באיסור בשר בחלב דגם לרבי' אפרים המים נאסרין ונעשו נבילה. דז"א דמ"ש בלוע באיסור בשר בחלב משאר איסורים דלא החמיר ר"א בבשר בחלב כ"א בתחילת בישול יחד משום דכל אחד הוא היתר בפני עצמו ובהצטרפם נעשה האיסור משניהן והוו בגוף האיסור. והעיקר נראה בזה דרבינו לא רצה לפסוק הלכה למעשה בשאר איסורים דלא אמרינן בהם אין חענ"נ ומש"ה סתם ג"כ בסי' צ"ו כדעת ר"ת גם לעיל סימן פ"ז לא כתב בשם הרא"ש שפסקינן הלכה למעשה אלא שהסכים עם ר' אפרים וי"ל דהיינו לדינא ולא להלכה:
ד סָעִיף א ודוקא כשהסכין בן יומו כו' עד אבל קליפה בעי צ"ט למה דוקא קליפה ממ"נ אם יש בחתיכה ס' נגד שמנונית הנדבק בסכין א"כ אפילו קליפה לא בעי דהא נתבטל השמנונית בכל החתיכה ואם אין ס' נגדו בכל החתיכה א"כ כל החתיכה נאסור דהא החתיכה רותחת היא והלך פיעפוע בכולה כמו שאמרינן כשהיא בן יומו ושוב מצאתי בהג"ה סמ"ק בשם ר"פ ס"ס ר"ה בהדיא כדברי שהרי כתב דין זה דוקא אסכין טריפה ששחט בה ולפני זה כתב חילוק זה דבית השחיטה אינה רותחת אלא כדי קליפה וכמ"ש רבינו כאן בשמו. ודוחק לומר דמ"ש רבינו כאן אבל קליפה בעי ר"ל לכל הפחות קליפה היכא ששחט בה אבל אם חתך בה רותח לפעמים כולם נאסר כשאין ס' בחתיכה נגד השמנונית שהוא על הסכין. ורבינו כתב בסימן י' בשם הרא"ש דבסכין שאין ידוע אם הוא בן יומו א"צ קליפה לשחיטה. ולפי זה צ"ל דהר"פ לא ס"ל כן ודברים אלו כולם דברי הר"פ הם. אבל צ"ע דבש"ע כתבו אחתיכה בשר רותח ולא בשחיטה ואפ"ה בעי קליפה וצ"ל דס"ל לרבינו דנהי דלחומרא אמרינן הרתיחה מוליכה הבליעה בכולה ואי ליכא ס' כולה אסורה מ"מ לקולא לא אמרינן הכי ועכ"פ צריך קליפה (וכתב רמ"א ודוקא שהוא רותח בכלי ראשון אז אם הסכין בן יומא ואין ס' בבשר נגד הסכין הכל אסור והסכין צריך הגעלה אבל אם הוא בכלי שני הבשר צריך קליפה והסכין נעיצה בקרקע וכן נוהגין וכ"כ בת"ה כלל ס"א דין י"ג ע"ש עכ"ה):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.