א גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה או שזיפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה נכרי בעוד משקה טופח עליה צריכה ניגוב וכן אם דרך הנכרי בשאינה זפותה צריכה ניגוב אבל אם דרך בזפותה אין די לה בניגוב אלא יקלוף הזפת ואח"כ ינגב או עירוי בלא קליפה ושל עץ זפתה נכרי ונתן יין בשעת זפיתה אפילו לא דרך בה או שזפתה ודרך בה אח"כ דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה ואם דרך בשאינה זפותה ינגב ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר או בלאי בגדים כמו שעושין כדי לדבקם כדי שלא יטפטף משם אין די לה בניגוב אלא צריכה עירוי ושל חרס זפתה הנכרי אפי' לא דרך בה צריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה ואם זפתה ודרך בה צריכה קליפה ועירוי או הגעלה בלא קליפה ואם דרך באינה זפותה צריכה עירוי וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אבל לטוח עליה סיד לא מהני כי מפני כובד הדריכה פעמים הוא מתבקע ולא מצינו היתר בזה בתלמוד ע"כ ונ"ל שאותם שבנוים מלבנים או סיד וגפסית דינם כשל חרס כתב הרשב"א שכלי הגת מהני להו הגעלה ע"י עירוי שמערה מכלי ראשון עליהם ויש אוסרין ודעתו היה נוטה לדברי המקילין והכי מסתבר שא"א להכניס גת בכלי ראשון: גיגית גדולה שדורכין בה דינה כמו גת וכן המחץ והמשפך דינם כדין הגת בעצמה כל אחת לפי מה שהוא וכן כלי המדה כיון שמודדין בהן תמיד צריכין הכשר גדול כמו הגת רש"י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים דגת נמי סגי לה בהדחה ור"ת כתב דבשל ישראל ונגע בה נכרי סגי בהדחה אבל אם תחילת תשמישה על ידי נכרי צריכה ניגוב והני מילי שיש חילוק בין ישראל לשל נכרי כשאינה זפותה ולענין נינוב אבל אם היא זפותה אין חילוק בין אם תהילת תשמישה ע"י נכרי לשלנו שנגע בה נכרי לא שנא אם היא של אבן או של עץ כולם דין אחד להם וכ"כ הראב"ד דאף של חרס וכליה אם תחילת תשמישם ע"י ישראל סגי להו בניגוב ושל אבן סגי ליה בשכשוך ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדברי ר"ת: הקורה שעוצרין בה הענבים והדפין שמשימין על העביט סגי להם בהדחה העקלים שכורכין סביב העביט העשוי מחריות של דקל מנגבן ושל שיפא ושל גמי בולעת טפי וצריך ליישנן י"ב חדש: משמרת של נכרים אם היא של שער אינה בולעת ודיה בהדחה ואם היא של צמר צריכה ניגוב ואם היא פשתן צריכה יישון י"ב חדש ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון: דקולי וחלתא פירוש סל וכוורת שמסננים בהן בשעת הגיתות שהן של נכרים אם הם עשויין מחבלים משל צורי של דקל די להם בהדחה ואם מגמי מנגבן ואם הם מפשתן מיישנן י"ב חדש אחר שיתיר הקשרים שבו ורש"י פירש שא"צ להתיר הקשרים ליישון וא"א הרא"ש ז"ל כתב שצריך להתירן: מפות שנפל עליהם יי"נ כתב ר"ת שא"צ ליישנן אע"פ שהן של פשתן שלא לכל הכלים של פשתן הצריכו יישון אלא דווקא לאלו כלים המפורשים כתוב בסה"ת דסל וגרגותני של נכרים לא סגי להו בניגוב אלא צריכין יישון כדין עקלים ובשלנו ונגע בהן נכרי מסתפק אם סגי להו בניגוב או בעי הגעלה והניגוב כתב הרמ"ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה ואם הן לחין מקנהו באפר ואח"כ מדיחו במים ואח"כ אפר ומים פעם שנית וא"א ז"ל כתב ולקולא עבדינן וסגי ביבש במים ואפר ומים ובלח אפר ומים:
א סָעִיף א גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה וכו'. בסוף מסכת ע"ז (עד:) תנן גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה ובגמרא (שם) אמר רב דוקא זפתה אבל דרך בה לא כלומר לא בעיא ניגוב אלא הדחה א"ד דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי ליה בניגוב כי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא א"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי וכו' אמר הא לא סגי ליה בניגוב אלא בקילוף ת"ר הגת והמחץ ומשפך של נכרים ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ומודה רבי כקנקנים של נכרים שהם אסורים ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים והתנן גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה מתני' דלא דרך בה ברייתא דדרך בה דרש רבא נעוה ארתחו ופירש"י גת של אבן שזפתה נכרי ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא: של עץ. דבעיא זפת טובא ובלעה חמרא טפי: אבל דרך בה נכרי. בגת מזופפת: לא סגי ליה בניגוב. אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי דזיפתא: הגת והמחץ והמשפך וכו'. בשל חרס עסקינן מדקתני סיפא של עץ ושל אבן ובשאינן מזופפים עסקינן מדקתני סיפא ואם היו מזופפין מכלל דכולה רישא בשאין מזופפין: ושל עץ ושל אבן. מנגבן והם טהורים דברי הכל כל זמן שאינם מזופפים: ואם היו מזופפי' אסורים. עד שיקלוף: מתני' דלא דרך בה. הילכך בשל אבן ד"ה בניגוב סגי ליה ובשל עץ לרבי ינגב. ברייתא בדרך בה. הילכך אפי' בשל אבן בעי קילוף וכ"ש בשל עץ וכתב הרא"ש אהא דאמרינן במתני' יקלוף את הזפת יקלוף ואח"כ ינגב וכ"פ בכל היכא דמכשרינן בשמעתין בקילוף דבעי ניגוב אחר הקילוף וכ"פ הרשב"א והר"ן ז"ל וכתבו עוד שאם ירצה לעשות עירוי שלשה ימים א"צ לקלוף את הזפת שע"י עירוי פולט את הבלוע בגת כדאמרינן בקנקנים זפותים אע"ג דמכניסן לקיום וכן דעת הרשב"א והר"ן ז"ל. ולפי זה ה"ה דיישון של י"ב חדש מתיר בלא שום הכשר אחר וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א שאם ישנה י"ב חדש או נתן בה מים ג' ימים מע"ל א"צ לקלוף לא תהיה הגת חמורה יותר מן הקנקנים לא נאמר יקלוף אלא להתירו מיד וזה שלא כדברי רבינו ירוחם שכתב שאם דרך בה נכרי אין מילוי ועירוי מועיל בעוד הזפת עליו והכא דתנא ושל חרס אף ע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה כתב הרא"ש ה"ז אסורה ואינה ניתרת בניגוב אלא בעירוי דניגוב אינו מפליט בכלי חרס וכיון דצריך עירוי א"צ קליפה דעירוי מפליט אף בלא קליפה כל זמן שלא דרך בה דלא גרע מקנקנים שמכניסן לקיום אבל אם דרך בה אין עירוי מועיל בעוד הזפת עליו משום דע"י דריכה בלע טפי אלא יקלוף ואח"כ יעשה עירוי ולהכי אמר רבא נעוה ארתחו והרוצה להכשירו בלא קליפה אין לו תקנה כי אם ע"י הגעלה ובמה שכתב שאם רצה להכשיר ע"י עירוי ג' ימים א"צ לקלוף כ"פ הרשב"א וכ"פ הרמב"ם וכתב דה"ה דמתכשר ע"י יישון י"ב חדש או ע"י שיחם אותה באש עד שירפה הזפת כדין קנקנים שמכניסן לקיום. ועל מ"ש הרמב"ם שאע"פ שקלף הזפת אסור לדרוך בה עד שיחם אותה באש עד שירפה הזפת כתב הראב"ד זה שבוש אלא עד שיכניס גחלים ויתלבן כדי שיתרפה הזפת אם היה שם ע"כ ולטעמיה אזיל שהוא ז"ל סובר דאין הכשר מועיל לכלי מזופף עד שיקלוף כמו שנתבאר בסימן קל"ה וכבר נתבאר שכל הפוסקים חלוקים עליו בזה ומה שחילק הרא"ש בשל חרס בין דרך בה ללא דרך בה לא ראיתי לזולתו שחילק בכך ומה שהביא ההוא דנעוה ארתחו בסמוך כתב רבינו בשם הרשב"א שיש מתירים כלי גת ע"י עירוי ראשון ויש אוסרים ושם אבאר בס"ד: ודע שהרשב"א חולק בגת של חרס בין תחלת תשמישו ביד נכרי לתחלת תשמישו ביד ישראל דהא דתנן שאע"פ שקלף ונגב אסורה ה"מ בשתחלת תשמישו ביד נכרי שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בו הנכרי אבל אם היה תחלת תשמישן ביד ישראל מקלף ומנגב וכשרה ולקמן בסמוך כתב רבינו סברא זו בשם הראב"ד ז"ל: וכתב עוד הרשב"א בת"ה הארוך דהא דלא סגי לגת וכליו בהדחה כדין שאר כלים שאין מכניסם לקיום אע"ג דגת לא מיקרי מכניסו לקיום כדתניא ומודה רבי בקנקנים של חרס שאסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום טעמא מפני שמשהין אותם ביין כל ימות הגתות ולפיכך אמרו גת של אבן שזפתה נכרי צריך לנגבה וכבר כתבתי למעלה שאין הזפת מבליעו יותר ממה שהיה בולע בלא זפיתה אלא שהגת אפילו לפי שעה הצריכוה ניגוב והא דקתני שזפתה נכרי ה"ה אם זפתה ישראל ונגע בה נכרי כשיש בה יין כדי להטפיח וכדאמרינן בשילהי פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס:) ההוא נכרי דאשתכח בי מעצרתא א"ר אשי אי איכא טופח ע"מ להטפיח בעי הדחה ובעיא ניגוב ואע"פ שהיה הגת ההוא תחלת תשמישו ביד ישראל. והעעם לזה כמו שאמרנו דגת כיון שאם היה תחלת תשמישו ביד נכרי היה צריך ניגוב אף הוא גזרו עליו ואפי' לפי שעה וכמו שאמרו נמי במכניסו לקיום שאפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן. ואע"פ שאין נראה כן דעת רש"י ז"ל עד כאן לשונו. ולקמן בסמוך כתב רבינו דעות הפוסקים בזה:
ב סָעִיף א והשתא מ"ש רבינו גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה צריכה ניגוב היינו מתני' ומ"ש דה"ה אם זפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה הנכרי בעוד משקה טופח פשוט הוא דכיון שנגע הנכרי ביין הרי נאסר היין והוי כאילו נתן הנכרי בה יין דזפתה נכרי דקתני מתני' אורחא דמילתא נקט שהמזפת נותן מיינו לתוכו אבל הא ודאי פשיטא שהכל תלוי ביין הניתן לתוכו שאם הוא אסור אע"פ שזפתה ישראל צריך ניגוב ואם הוא כשר אע"פ שהמזפת נכרי כשר אם נזהרו בו שלא יאסר מפני מגעו:
ג סָעִיף א ומ"ש וכן אם דרך הנכרי בשאינה זפותה צריכה ניגוב היינו מדתניא של עץ ושל אבן ינגב ואוקימנא בדדרך בה ובשאינם מזופפים איירי מדקתני בתר הכי ואם היו מזופפים אסורים מכלל דעד השתא בשאינן זפופים איירי ומ"ש אבל אם דרך בה בזפותה אין די לה בניגוב אלא יקלוף הזפת ואח"כ ינגב היינו לישנא בתרא דרבא דאמר אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב אלא בעינן קילוף ולשון זה כתבו הרי"ף והרא"ש וכן דעת הרשב"א והר"ן וכ"פ הרמב"ם ז"ל וכבר כתבתי שהסכימו הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל דכל היכא דמכשרי בקילוף צריך ניגוב אחר הקילוף ומ"ש או עירוי בלא קליפה כבר כתבתי שכן דעתו ודעת הרמב"ם ז"ל ומ"ש ושל עץ זפתה נכרי ונתן יין בשעת זפיתה אפי' לא דרך בה צריכה קליפה היינו מתני' דקתני של עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת. וידוע דהלכה כחכמים וכבר נתבאר דכל היכא דמכשרינן בקילוף צריך לנגב אחר הקילוף וגם נתבאר דמילוי ועירוי ג' ימים מע"ל מהני בלא קליפה ומ"ש דה"ה לזפתה ודרך בה אח"כ היינו מדתניא של אבן ושל עץ ינגב ואם היו מזופפים אסורים ופירש"י אם היו מזופפים אסורין עד שיקלוף ואע"פ שרבינו לא הזכיר אלא זפתה נכרי וכו' כבר נתבאר שאין חילוק בין זפתה נכרי ונתן בה יין לזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בו הנכרי ולא חשש רבינו לכך לפי שסמך עמ"ש גבי גת של אבן דדבר פשוט הוא ואין חילוק ביניהם בענין זה ומ"ש ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר וכו' אין די לה בניגוב כ"כ בסה"ת ונראה דהיינו מדאמרי' ואי אית בהו קיטרי שרי להו וכתב רבינו בס"ס זה והני כי קיטרי דמי שאין הניגוב מפליט מה שמובלע בנעורת ובלאי הבגדים התחובים בין נסר לנסר: ומ"ש אלא צריכה עירוי כלומר מילוי ועירוי ג' ימים מע"ל וזה לפי מ"ש בס"ס קל"ה דכל מקום שצריך עירוי א"צ להתיר הקשרים שהמים נכנסין בכ"מ ובסה"ת כתב דה"ה דסגי בהגעלה ומשמע דאפילו בלא הסרת הנעורת או בלאי הבגדים קאמר דסגי בהגעלה:
ד סָעִיף א ומ"ש ושל חרס זפתה הנכרי אפילו לא דרך בה כלום ונתן בה יין בשעת זפיתה כבר נתבאר דה"ה לזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בו הנכרי אלא שרבינו סמך עמ"ש גבי גת של אבן דלענין זה אין חילוק בין של אבן ושל עץ לשל חרס.
ה סָעִיף א ומ"ש צריכה קליפה וניגוב יש לתמוה עליו דהא תנן ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסור ומתני' בשלא דרך בה איירי כדאמרינן בגמרא ואפ"ה קתני דאינה ניתרת בקליפה וסתם קליפה בעי ניגוב אחריה כמו שנתבאר גבי גת של אבן ושל עץ וכיון דבשל עץ קתני יקלוף הזפת כלומר וינגב אח"כ כי קתני בתר הכי של חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה ע"כ אפילו בקלף ונגב היא דאי בקלף ולא נגב מאי איריא של חרס אפילו של עץ נמי וכן מבואר בדברי הרא"ש שכתב ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה ואינה ניתרת בניגוב דניגוב אינו מפליט בכלי חרס ע"כ ומשמע ודאי דאינה ניתרת בניגוב אחר הקליפה קאמר וכן מבואר בדברי הרשב"א בת"ה לכ"נ דט"ס יש בדברי רבינו וצריך להגיה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא בעירוי בלא קליפה
ו סָעִיף א ומ"ש דניתרת בעירוי בלא קליפה כבר נתבאר שכן פסקו הרמב"ם והרשב"א והרא"ש ז"ל. ומ"ש ואם זפתה ודרך בה צריכה קליפה ועירוי או הגעלה בלא קליפה כבר נתבאר שכ"כ הרא"ש ז"ל. ונתבאר דעירוי היינו מילוי ועירוי ג' ימים מע"ל וששאר הפוסקים לא חילקו בכך ומשמע שהם סוברים דזפתה ודרך בה נמי בעירוי בלא קליפה שרי ודעת הפוסקים אם ניתרת בהגעלה יתבאר בסמוך בס"ד ומ"ש ואם דרך באינה זפותה צריכה עירוי היינו מדתניא הגת והמחץ והמשפך של נכרים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים כלומר עד שימלא ויערה ג' ימים וכן משמע מדקתני ומודה רבי בקנקנים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום משמע דחכמים מדמו גת וכליו לקנקנים שמכניסן לקיום וכיון דקי"ל דהנך משתרו במילוי ועירוי ג' ימים מע"ל פשיטא דה"ה לגת וכליו ובדרך בה איירי כדאוקימנא ברייתא בדרך בה ובשאינה זפותה איירי מדקתני סיפא ואם היו מזופפין אסורין משמע דעד השתא כשאינן זפופין איירי ובשל חרס איירי מדמדמי ליה לקנקנים שהם של חרס ועוד מדקתני סיפא של עץ ושל אבן מכלל דרישא איירי בשל חרס:
ז סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אבל לטוח עליה סיד וכו' כלל י"ט סי' ה':
ח סָעִיף א ונ"ל שאותם שבנויים מלבנים או סיד וגפסית דינם כשל חרס פשוט הוא בעיני אבל מצאתי להרא"ש בתשובה כלל י"ט סימן י"ג שכתב הגתות שהם של בנין אבנים ולבנים ואינם זפותים הכשרן בניגוב:
ט סָעִיף א כתב הרשב"א שכלי הגת מהני להו הגעלה ע"י עירוי וכו' ז"ל בת"ה הקצר כלי עור וכלי עץ שהגעילן ברותחין מותר ואפילו כלים שמכניסן לקיום קנקנים של חרס שמכניסן לקיום יש מי שהורה שאין הגעלה עולה להם ויש מגדולי המורים שהורו שהגעלה עולה להם ונראים דבריו בד"א שהגעיל בכלי ראשון אבל לא בכלי שני עירה מכלי ראשון ע"ג הכלים אע"פ ששהו שם זמן מרובה אין זה כלי ראשון בד"א כשמכניסן לקיום אבל שאר כלים ואפילו כלי הגת שצריכין ניגוב כמו שיתבאר אם עירה עליהם רותחין מכלי ראשון הוכשרו לא תהא הגעלה זו פחותה מניגוב ויש מגדולי המורים שהורו שאין כלי הגת נכשרים אלא מכלי ראשון ואפשר כדברי המתירין לפי שפליטתן קלה כיון שנבלעו בצונן ואפשר שאפילו בכלים שמכניסן לקיום כך אלא שראוי לחוש לדברי האוסרין ע"כ ומשמע שמ"ש שראוי לחוש לדברי האוסרין לא קאי אלא לכלים שמכניסן לקיום ולא לכלי הגת וכ"נ מדבריו בת"ה הארוך וכתב רבינו דהכי מסתבר שא"א להכניס הגת בכלי ראשון כלומר וכיון דדרש רבא נעוה ארתחו ממילא משמע דע"י עירוי קאמר וכ"כ בתוס' וכבר נתבאר שדעת הרא"ש דההיא דנעוה ארתחו אפי' בשל חרס קאמר דמתכשרא על ידי הגעלה ומשמע דמילתא דפשיטא הוא דע"י עירוי מכלי ראשון קאמר וכמ"ש התוס' ורבינו והרי"ף והרמב"ם השמיטו הא דנעוה ארתחו והוא תימה מאחר דרבא בתרא הוא ועוד דלא אשכחן מאן דפליג עליה למה לא פסקו דבריו ושמא י"ל שהם סוברים שאין הגעלה מועילה לכלי חרס בין מכניסן לקיום בין שהן כלי הגת וכדברי הרמב"ן ולפיכך צריך לפרש הא דנעוה ארתחו לא בשל חרס קאמר אלא בשל אבן ועץ ולהכשירה בלא ניגוב וזה דבר פשוט שניתרים הם בכך דלא תהא הגעלה פחותה מניגוב ולפיכך לא הצריכו לכותבו ורבא לא לאשמועינן מידי נקטה אלא שהיה דורש כן להמון העם כדי שלא יבאו לטעות בעשיית הניגוב ועי"ל דס"ל דאין הגעלה מועלת אא"כ חמין כ"כ שיתרפה הזפת כמו שאמרו רפרק א"מ (לג:) גבי אור וההיא דנעוה ארתחו בכה"ג נמי היא וסברא הוא שלא יהו חמי האור גדולים מאור עצמו וכיון שכתבו דאם החזירן לאור עד שיתרפה הזפת מעליהם הוכשרו לא הוצרכו לכתוב נעוה ארתחו דסברא הוא שאין לחלק בין נתרפה מחמת האור עצמו לנתרפה מחמת חמי האור:
י סָעִיף א גיגית גדולה שדורכין בה דינה כמו גת כ"כ הר"ן בסוף מסכת ע"ז וז"ל גיגיות גדולות שדורכין בהן יין דינן כגת ובעו ניגוב כי בימיהם לא היו רגילין לעשות בגת גלגל וקורה אלא רק דורכה ברגל כדתניא לוקחין גת בעוטה וכן מהו לדרוך עם הנכרי בגת: ומ"ש וכן המחץ והמשפך דינם כדין הגת בעצמה כל אחד לפי מה שהוא כלומר שאלהיהם של עץ ואבן דינם כגת של עץ ואבן ואם של חרס דינם כגת של חרס וזה פשוט בברייתא שהבאתי לעיל דקתני מחץ ומשפך בהדי גת. ומחץ פרש"י כלי שדולין בו מן הבור לחבית: ומ"ש וכן כלי המדה כיון שמודדין בהן תמיד צריכין הכשר גדול כמו הגת כלומר כשם שכלי הגת אע"פ שאין מכניסן לקיום מפני שמשתמשים בהם בשפע החמירו בהן להצריכן הכשר גדול יותר משאר כלים שאין מכניסן לקיום כך כלי המדה אף ע"פ שאין מכניסן לקיום מ"מ כיון שמשתמשין בהם תמיד יש להחמיר בהם להצריכן הכשר גדול יותר משאר כלים שאין מכניסן לקיום. ונראה שלמד כן רבינו מדין משפך ששנו בברייתא שדינו שוה לגת וכ"כ בסה"ת דכלי המדה המיוחד למוד בתוכו יש שמחמירין לעשות בו ניגוב כמו במשפך לפי שנותנין בו יין בשפע תדיר:
יא סָעִיף א רש"י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים כלומר לשאר כלים שאין מכניסן לקיום דכי היכי דהני כלים סגי להו בהדחה הכי נמי גת סגי ליה בהדחה ואע"ג דתנן גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה וכו' ותניא הגת והמחץ והמשפך של נכרים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ושל עץ ושל אבן ינגב טעמו של רש"י משום דבתר הכי גרסי' בגמ' בעי מרבי אבהו הני גורגי דארמאי פירוש עקלים מהו א"ל רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים ובקש לעשותם בטהרה הדפין והעדשים והלולבים מדיחן והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבם וכו'. ופרש"י העדשים. היינו גת עצמה: מדיחן. במים ועל משנה זו יש לסמוך שא"צ ניגוב לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדח' ומתני' קתני דבעי ניגוב ש"מ קמו בה רבנן בתראי ופשטי הלכתא כוותיה עכ"ל. ולפ"ז אע"ג דרבא דבתראה הוא אומר דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב צ"ל דלדברי המשנה קאמר וליה לא ס"ל ואע"ג דבההיא דאתא קמיה דר' חייא וא"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי אמר רב בניגוב סגי ליה רבי חייא ורב רבנן קמאי נינהו והוה ס"ל דהלכת' כמתני' אבל לרבנן בתראי דחאוה מהלכה וקבעו הלכה כברייתא דמכשרא בהדחה והא דאמר רבא נעוה ארתחו כתב הרא"ש דיעמיד בשל חרס אבל של עץ ואבן סגי להו בהדחה ע"כ. ול"נ שאם רש"י מחלק בין גת לגת יותר נוח לומר דממתני' ומדאמר רבא עלה דוקא זפתה וכו' ומעובדא דר' חייא ורב וכן מדדרש רבא נעוה ארתחו ל"ק מידי דכל הני מיירי בזפותין וברייתא דקתני מדיחן מיירי בשאינן זפותים אלא מברייתא דהגת והמחץ והמשפך הוא דקשה דאיירי בשאינן מזופפין וקא מצריך להו הכשר גדול מהדחה ומ"ש ומתני' קתני דבעי ניגוב לא על המשנה קאמר אלא על ברייתא דהגת והמחץ וההיא ברייתא הוא דדחיא מהלכתא מקמי אידך ברייתא דקתני מדיחן דהיא עיקר מדפשיט מינה ר' אבהו. ומ"מ אין דעת הפוסקים מסכמת לדעת רש"י כלל שהרי הרי"ף הביא ברייתא דהגת והמחץ והמשפך ולא הביא ברייתא דהעדשים מדיחן. והרמב"ם והרשב"א פסקו כברייתא דהגת והמחץ והמשפך. והר"ן כתב על דברי רש"י דאינו מחוור. והרשב"א הקשה עליו מדאשכחן דרב אשי דבתראה הוא אצרכה ניגוב דאמרינן בפ' ר' ישמעאל ההוא נכרי דאשתכח בי מעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח ע"מ להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב. והרא"ש כתב על דברי רש"י ואין זו ראיה משום דמייתי מינה ראיה דגורגאי דארמאי דלא אשכחן ביה פלוגתא לא יהיה בשביל זה הלכה כמותו במאי דאשכחן פלוגתא ולדבריו הל"ל משום דשל סופרים הלך אחר המיקל ורשב"ם גריס מנגבן והכי איתא בתוספתא ור"ת גריס מדיחן ועדשה אין זו עיקר הגת עצמה אלא עיגול של טיט כמין ריחיים עגול וכבד ודומה לעדשה ומכביד על הדפים שעל הענבים אבל גת עצמה בעיא נגוב. ועי"ל דאפילו לפרש שהיא גת עצמה לא תקשה משום דלעיל מיירי בשל נכרי והכא מיירי בשל ישראל כדקתני גתיו ובית בדיו ע"כ לשון הרא"ש ז"ל ואברייחא דגת ומחץ ומשפך דקתני של עץ ושל אבן ינגב כתבו התוס' לקמן מוקי לה בדרך בה נכרי וא"ת והא רבא אמר לעיל כלישנא קמא גבי מתני' דדרך בה נכרי סגי ליה בהדחה בעלמא וי"ל דמתני' דלעיל מיירי בגת של ישראל שדרך בה נכרי לפי שעה אבל הכא מיירי בשל נכרי דבלע טובא לפי שהרבה פעמים דרך בה הנכרי וכתבו עוד דמזופפין אין לחלק בין של נכרי לשל ישראל לפי שהזפת מבליע בשעה מועטת וכ"כ בסה"ת וסובר רבינו שדברים אלו ר"ת אמרם:
יב סָעִיף א ומ"ש בשם הראב"ד דשל חרס וכליה אם תחלת תשמישה ע"י ישראל סגי ליה בניגוב בסוף מסכת ע"ז כתב הר"ן אהא דאמרינן במתני' של חרס אף ע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסור כלומר וצריכה עירוי מדפסק ותני סתמא אסורה משמע דבין שתחלת תשמישו על ידי נכרי בין שתחלת תשמישו ע"י ישראל עירוי בעיא כיון שהיא של חרס לפי שכיון שהחרס בולע ביותר החמירו עליו בהכניסו לקיום ואין מכניסו דהיינו גת וכדכתיבנא כאילו היה מכניסו לקיום לגמרי ואין כן דעת הראב"ד שהוא כתב דהא דמצרכינן עירוי לגת של חרס דוקא כשתחלת תשמישו באיסור אבל תחלת תשמישו בהיתר בניגוב סגי ליה עכ"ל. ומשמע לרבינו דכיון דבתחלת תשמישו ע"י ישראל סבר הראב"ד דסגי לשל חרס בניגוב א"כ בשל אבן יסבור דסגי בשכשוך שלא יהו של חרס ושל אבן שוים:
יג סָעִיף א ומ"ש דאף של חרס וכליה וכו' היינו לומר דאפילו בשל חרס דבלע טובא הוא מחלק בין תחילת תשמישו ביד נכרי לתחילת תשמישו ביד ישראל שאע"פ שאמרו בגמ' דלא סגי ליה בגינוב ה"מ כשתחלת תשמישו ביד נכרי אבל אם תחילת תשמישו ביד ישראל סגי ליה וכן בשל אבן אע"פ שאמרו בגמרא דבעי ניגוב ה"מ כשתחלת תשמישו ביד נכרי אבל תחלת תשמישו ביד ישראל סגי ליה בשכשוך. אבל הרשב"א אע"פ שבשל חרס הוא סובר דסגי ליה בניגוב כשהיה תחלת תשמישו ע"י ישראל כמש"ל מ"מ בשל עץ ואבן משמע דלא מפליג בין היה תחלת תשמישו ע"י ישראל להיה תחלת תשמישו ביד נכרי ומשמע מדבריו שכך הוא דעת הראב"ד שהרי כתב בת"ה הארוך כלשון הזה אף חכמים לא הצריכו בשל חרס מילוי ועירוי אלא כשהיה תחלת תשמישו ביד נכרי שהחרס בולע הרבה בתחלת תשמישו וכמו שכתבנו בכסי אבל כשהיה תחלת תשמישו ביד ישראל בניגוב בעלמא סגי והיינו דקתני בברייתא הגת והמחץ והמשפך של נכרים ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ואם איתא דאפי' כשהיה תחלת תשמישו ע"י ישראל ל"ל דקתני של נכרי וכן דעת הראב"ד ז"ל ובדין היה שיהיו כלי הגת של חרס כשרים בהדחה בעלמא אם היה תחלת תשמישן ביד ישראל כדרך שאמר בכסי דמפעם שנייה ואילך בשכשוך בעלמא סגי להו אלא שהחמירו בכלי הגת מפני שתשמישן ביין ושימושם תמיד ולפיכך צריכין ניגוב לעולם עכ"ל. הרי שלא הזכיר חילוק זה אלא בכ"ח בלבד אבל לא בשל עץ ואבן ועוד דע"כ לא חילק בכ"ח בין תחלת תשמישו ביד נכרי לתחלת תשמישו ביד ישראל אלא משום דאשכחן דמפליג בהו בכסי אבל בשל עץ ואבן דלא מפליג בהו בהכי לא וכיון דאשכחן שהצריכו בהם ניגוב אף בשתחלת תשמישו ביד ישראל הצריכוהו:
יד סָעִיף א ומ"ש רבינו ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת כבר כתבתי בסמוך לשון הרא"ש שכתב שאין ראיית רש"י ראיה ומדכתב בסוף דבריו ועי"ל דאפי' נפרש שהיא גת עצמה לא תקשה משום דלעיל מיירי בשל נכרי והכא מיירי בשל ישראל משמע דהכי ס"ל ומיהו במ"ש רבינו בשם רבינו תם לחלק בין זפותה לשאינה זפותה לא ראיתי להרא"ש שחילק בכך:
טו סָעִיף א הקורה שעוצרים בה הענבים והדפים שמשימים על העביט סגי להו בהדחה העקלים שכורכים סביב העביט העשוי מחריות של דקל מנגבן וכו' בסוף מסכת ע"ז (דף עה.) תניא הדפין והעדשים והלולבים מדיחן והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן של שיפא ושל גמי מיישנן י"ב חדש וכבר נתבאר שר"ת פירש דעדשים היינו עיגול של טיט כמין ריחיים עגול וכבד שמכבידים על הדפים שעל הענבים ולפיכך כתב רבינו הקורה שעוצרים בה הענבים וכ"כ הרשב"א בת"ה הקצר וצ"ל שקורה זו נוגעת בענבים שאל"כ למה צריך שום הכשר ובת"ה הארוך כתוב כלשון הזה ר"ת פי' דעדשים אינו גת אלא כלי שנותנין ע"ג התפוח של ענבים במקום קורה כדי לעצור הענבים והראיה מדאמרינן בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא סז:) המוכר הבד מכר הים ומפרש בגמ' מאי ים טלופחא וטלופחא היינו עדשה וי"א שהוא הריחים של בית הבד ויש לה בית קיבול ולפיכך קורא אותה ים ואינה גת עצמה ולא בד עצמה ומיהו בית קבול יש לה ואעפ"כ אין צריכה רק הדחה לפי שאין היין משתהה שם כ"כ כמו בגת עצמה ומש"ה הקלו בהכשרה: ומ"ש רבינו עקלים העשויים מחריות של דקל הוא פי' לעקלים של נצרים כ"כ הרשב"א ורש"י פי' של נצרים שבטים. ושל בצבוץ דקתני בברייתא דהיינו קנבוס ולולבין דקתני בברייתא פרש"י אשקוב"א שמכבד בה הענבים המתפזרים לאוספן ולא כתבו הרשב"א וגם רבינו לא הזכירו ונ"ל דטעמא משום דמשמע להו דדבר פשוט הוא דהדחה מיהא בעו כתב סמ"ג שמא אפילו הם של קנים נחמיר בהם כמו בשל שיפא ושל גמי: ודע דבהאי ברייתא דהדפים והעדשים וכו' מסיים ר' יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים ר' שמעון ב"ג משום ר"י אומר מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפים וכמה עונה ומפרש בגמרא דשיעור עונה י"ב שעות ופי' הר"ן חולט אישקאלד"ר ומי זיתים היינו שדרך לבשל את הזיתים להיותן רכים לצאת שמנן ואין זו הגעלה גמורה דהא קתני או מגעילן ברותחין. והרי"ף והרא"ש השמיטו כל זה נראה שהם סוברים דת"ק לית ליה הני גווני דטהרות כלל והלכתא כוותיה. והרמב"ם פסק דברי ר' יוסי ודברי רשב"ג בשם ר' יוסי משמע דס"ל דלאו לאיפלוגי את"ק אתו אלא איהו איירי בהכשר דלאחר זמן ואינהו איירי בהכשר דמיד הילכך שפיר נקטינן כוותייהו דהא לית מאן דפליג עלייהו. והרשב"א כתב הכשר דמניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפים לענין כלים שמכניסן לקיום כמו שנתבאר בסי' קל"ה וכ"ש דמתכשרי בהכי העקלים. אבל הכשר דחליטת מי זיתים לא הזכירו כלל ולא ידעתי למה כיון דפסק בחדא כר' יוסי למה לא פסק באידך דאמר רשב"ג משמיה. ואיפשר דטעמיה משום דאע"ג דהלכה כר"י משום דנימוקו עמו כיון דמשמע דרבנן פליגי ארשב"ג וסברי דלא א"ר יוסי כן הו"ל רשב"ג יחידאה ולית הלכתא כוותיה: (ב"ה עיין בהריב"ש):
טז סָעִיף א משמרת של נכרים אם היא של שער אינה בולעת ודיה בהדחה וכולי עד ואם הם מפשתן מיישנן י"ב חדש אחר שיתיר הקשרים שבו מימרא דרב יהודה בסוף מסכת ע"ז (שם) ואע"פ שאינו מבואר בגמ' אם היתר הקשרים צריך להיות קודם היישון או אחריו משמע לרבינו שקודם לכן צריך להתירם דאל"כ שמא לא הספיק היישון לכלות לחלוחית היין המובלע בקשרים וכ"נ מדברי הרשב"א בת"ה:
יז סָעִיף א ומ"ש רבינו שרש"י פי' שא"צ להתיר הקשרים ליישון והרא"ש כתב שצריך להתיר נתבאר בס"ס רל"ה:
יח סָעִיף א מפות שנפל עליהם יי"נ כתב ר"ת שא"צ ליישנן וכו' כ"כ התוספות והרא"ש בסוף מס' ע"ז:
יט סָעִיף א כתב בסה"ת דסל וגרגותני של נכרים לא סגי להו בניגוב וכו' ובשלנו ונגע בו נכרי מסתפק וכו' וז"ל סה"ת ואם הם של ישראל ונגע בהם נכרי כשהיה בהם יין שמא סגי בניגוב כדין גת של ישראל שדרך בה הנכרי או שמא חמיר טפי מגת דהא אפילו אינו של נכרי לא סגי ליה בניגוב עכ"ל:
כ סָעִיף א ובניגוב כתב הרמ"ה שאם הכלי יבש מקנחו במים וכו' בסוף מסכת ע"ז (עד:) במה מנגבן פי' כל היכא דאמרינן בהכשר כלים ינגב כיצד הוא הניגוב הזה רב אמר במים רבב"ח אמר באפר רב אמר במים ולא באפר רבב"ח אמר באפר ולא במים ופרש"י במים ולא באפר. בתמיה מי מקרי ניגוב אלא אמר רב במים והוא הדין לאפר רבה בר בר חנה אמר באפר והוא הדין למים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא ופרש"י רב אמר מים תחלה וה"ה שצריך אפר אחריהם ורבב"ח אמר אפר תחילה וה"ה שצריך מים אחריהם: ברטיבתא. שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחילה לשפשף עד שתהא נגובה ואח"כ מים: ביבשתא. מים תחילה ואח"כ אפר ומשפשף. אתמר בי רב אמרי משמיה דרב תרתי תלת שמואל אמר תלת ד' בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב אמרי משמיה דרב תלת ד' ושמואל אמר ארבע חמש ולא פליגי מר קא חשיב מיא בתראי ומר לא קא חשיב מיא בתראי ופרש"י תרתי תלת. ברטיבתא תרתי אפר ומים ביבשתא תלת מים ואפר ומים: תלת וד'. תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר ואע"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלא לשום נגיבה אלא לנקותו מן האפר וד' ביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים בתרא לא חשיב רב לא בעי אפר אלא חדא זימני ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבשתא: בפומבדיתא מתנו. לרב תלת וד' כדפרישית ולשמואל ד' ברטיבתא וה' ביבשתא דקא חשיב מיא בתראי: ולא פליגי. רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא לרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי ואית דמפרשי ול"פ הנך דסורא ודפומבדיתא אבל רב ושמואל פליגי ביבשתא בין בדסורא בין בפומבדיתא דרב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי תרי זימני והסכים רש"י לפירוש אחרון והר"ן כתב פירוש ראשון בלבד וכתב עליו וקי"ל כלישנא בתרא והלכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים כ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכתב מדיחן במים ובאפר ג"פ ואם היתה לחלוחית מקדים האפר למים ואם לאו מקדים המים. וכן נראה שהוא דעת הרמ"ה שכתב רבינו שהרי באם הם לחים כתב דבעי אפר ומים ואפר ומים ומ"ש באם הם יבשים מקנחו במים ואח"כ מדיחו יפה יפה לאו למימרא דלא בעי אפר אלא היינו לומר דנותן מים תחילה ואח"כ אפר ומים ואפר ואח"כ מדיחו יפה יפה לנקותו מן האפר אבל הרא"ש כתב ולקולא עבדינן וסגי במים ואפר ומים: כתב רבינו שמשון בסוף מסכת תרומות דיש ללמוד ממתני' דהתם דהני גתות שדרך בהם הנכרי כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות כדאשכחן במתני' דמפנה חטים של תרומה מן המגורה ונותן לתוכה חולין ונוהג בהם מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשמרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחילה שלא נתכוון לבטל עכ"ל.
א סָעִיף א גת של אבן שזפתה נכרי וכו' משנה ס"פ בתרא דע"ז (דף ע"ד) גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה ופי' רש"י שזפתה נכרי ואורחא למירמי בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא עכ"ל פי' דלאחר שהיתה הגת מזופפת רמי בגת חמרא אבל אין לפרש דרמי חמרא בזפת ואח"כ זיפתה באותו זפת דאותו יין אינו אוסר דהו"ל כזורק מים לטיט וכדכתב ר"י בפרק א"מ (דף ל"ג) ומביאו ב"י תחלת סימן קל"א וכדפרי' לשם:
ב סָעִיף א ומ"ש או שזפתה ישראל וכו' פי' בעודה חדשה זפתה ישראל ואח"כ נתן יין בגת לעבורי קוטרא דזיפתא ונגע בה נכרי וכו' דחשבינן להא כאילו זפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה דבין כך ובין כך תחלת תשמישה ע"י נכרי הוא וצריכה ניגוב. ואיכא למידק דמשמע דוקא בשתחלת תשמישה ע"י נכרי הוא דצריכה ניגוב הא בשלנו שנגע בו נכרי בעוד משקה טופח לא בעי ניגוב אלא סגי בהדחה כיון דתחלת תשמישה ע"י ישראל וזה סותר למ"ש אחר כך בשם ר"ת והרא"ש דבזפותה אין חלוק בין תחלת תשמישה ע"י נכרי ובין שהוא ע"י ישראל ל"ש של אבן או של עץ וי"ל דמ"ש רבינו כאן או שזפתה וכו' אין דעתו למידק דיוקא דדוקא בתחלת תשמישה ע"י נכרי אבל בשלנו לא דודאי אף בשלנו בזפופין ונגע בו נכרי נמי בעי ניגוב כר"ת אלא דתחלה כתב רבינו מה שהוא עולה מן הסוגיא לד"ה דפשוט הוא בסוגיא דבשל אבן אפילו תשמישה ע"י נכרי סגי בניגוב וא"צ קליפה וניגוב ובשל עץ דבעיא זפת טובא בלע חמרא טפי בעינן קליפה וניגוב וכו' ואח"כ כתב מה שחידש ר"ת ופי' דאין חלוק וכו' ודכוותא צריך לפרש דמ"ש רבינו כאן בשל אבן:
ג סָעִיף א וכן אם דרך הנכרי בשאינה זפותה צריכה ניגוב דקשה מאי איריא דרך הלא לר"ת בתחלת תשמישה ע"י נכרי אפילו באינה זפותה צריכה ניגוב אע"פ שלא דרך בה דצ"ל ג"כ דכאן כיון שכך עולה מן הסוגיא דברייתא דתני בה של עץ ושל אבן ינגב אוקימנא בדדרך בה ומיירי באינן זפותין מדתני בתר הכי ואם היו מזופפות אסורין מכלל דעד השתא בשאינן זפותין מיירי על כן כתב רבינו תחלה מה שהוא פשוט ועולה מן הסוגיא לד"ה ואח"כ כתב מה שחידש בזה ר"ת. ומיהו קשיא טובא מהא דאיתא פר"י (דף ס') בעובדא דההוא נכרי דאישתכח דהוה קאי במעצרתא א"ר אשי אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב ופירש"י ניגוב אפר מים ואפר ופסק הרי"ף והרא"ש ורבינו לעיל סימן קכ"ט סי"ט ומשמע מדכתבו בסתם דאפי' אינה זפותה ובשלנו נמי דתחלת תשמישה ע"י ישראל קאמר דבעי ניגוב מדלא פירש וחולק אימתי סגי בהדחה ואימתי לא סגי בהדחה ובעי ניגוב אלמא דאף בשלנו דתחלת תשמישה ע"י ישראל ובאינה זפותה נמי בעי ניגוב וזה סותר מ"ש רבינו כאן ע"ש ר"ת דשלנו באינה זפותה סגי בהדחה. גם דברי הרא"ש קשיין אהדדי דכאן מסקנתו כר"ת ובפרק רבי ישמעאל פסק נמי להך דרב אשי וצ"ל דהרא"ש ורבינו מפרשים אליבא דר"ת דהך דרב אשי דלעיל או מיירי בזפותה ואפילו בשלנו דתחלת תשמישה ע"י ישראל שנגע בה נכרי א"כ מיירי אפי' באינה זפותה ובשלנו אלא שתחלת תשמישה היה ע"י נכרי דהיינו שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה נכרי בעוד משקה טופח עליה דצריכה ניגוב:
ד סָעִיף א ומ"ש אבל אם דרך בזפותה וכו' פסק כאיכא דאמרי דאמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף וכך פסקו כל הפוסקים כהך לישנא דרבא והסכימו הרא"ש והרשב"א והר"ן דכל היכא דמכשרי' בקילוף צריך ניגוב אחר הקילוף ומביאו ב"י: ומ"ש או עירוי בלא קליפה כ"כ הפוסקים ונראה דברישא דסגי בניגוב לא היה צריך לפרש או עירוי דהא פשיטא הוא דכיון דסגי בניגוב בלא קליפה למה לו לטרוח לעשות עירוי שלא לצורך אלא דהיכא דצריך קליפה וניגוב צריך לפרש דאם הוא חם על הפסד הזפת שלא לקלפו יטריח עצמו לעשות עירוי דשוב לא יהא צריך לקלוף הזפת:
ה סָעִיף א ומ"ש ושל עץ וכו' משנה שם ושל עץ ר' אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת דפי' גם יקלוף דהיינו קולף ואח"כ ינגב כדפרי' ובגמרא מוקי למתני' דלא דרך בה ומחמרי חכמים בשל עץ טפי כיון דבעי זפת טובא מבשל אבן בלעה חמרא טפי ובעינן קליפה וניגוב: ומ"ש או שזפתה ודרך בה אח"כ כו' ברייתא שם ואוקמוה בדדרך בה ואם היא זפותה אפי' בשל אבן בעי קילוף כל שכן בשל עץ והיינו קילוף וניגוב כדפרי' או עירוי בלא קליפה וברישא דברייתא קתני דאם אינן מזופפין סגי בנגוב אפי' בשל עץ כ"ש בשל אבן: ומ"ש ואם יש נעורת של פשתן וכו' כ"כ בסה"ת ונראה דהכא דאיירי בשל עץ דשייך ליתן נעורת בין נסר לנסר ואע"ג דאינה זפותה לא מהני ניגוב לנעורת כי היכי דלא מהני ניגוב לקטרי להכי כתב דצריכה עירוי דהא פשיטא דמהני לה עירוי כי היכי דמהני לקטרי כדלעיל סוף סימן קל"ה:
ו סָעִיף א ומ"ש ושל חרס זפתה נכרי וכו' תימה גדולה שפסק הפך פשט הסוגיא דמוקי מתני' בדלא דרך בה ותנן דבשל חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה פי' דאפילו קליפה ונגוב לא מהני אע"פ שלא דרך בה וכך הקשה ב"י וכתב דט"ס הוא בדברי רבינו וצריך להגיה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא בעירוי בלא קליפה עכ"ל והגה"ה זו נראה דוחק גדול לומר דשינו הלשון בטעות מאיסור להיתר ויותר נכון לומר דהשמיט הסופר בבא שלימה והוא דרבינו הסכים לדעת הרשב"א דפי' דהא דתנן בשל חרס אע"פ שקלף את הזפת וניגוב ה"ז אסורה אינו אלא בשתחלת תשמישה ע"י נכרי אבל בשתחלת תשמישו ע"י ישראל מקלף ומנגב וכשרה ומביאו ב"י ורבינו כתב כן בסמוך בשם הראב"ד דלפי זה כך צריך להגיה ושל חרס זפתה הנכרי אע"פ שלא דרך בה וקלף וניגב אסורה אבל בשלנו שנגע בה נכרי צריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה וכו' ועוד נראה ליישב ושאין כאן ט"ס והוא דרבינו מפרש הסוגיא כולה המשנה וברייתא דלא מיירי אלא בלכתחלה תדע מדמקשה להו אהדדי ולא משני כאן בלכתחלה כאן בדיעבד אלמא דכולה בלכתחלה קא מתנינן לה והתם הוא דפליגי ר' ורבנן בשל חרס דלרבי אפילו לכתחלה מקלף ומנגב וכשרה ולרבנן אסורה דלכתחלה צריך עירוי אבל דיעבד מודו רבנן לרבי דאם השתמש בו יין לאחר שקלף וניגב דכשר היין דלא מסתברא דלר' אפי' לכתחלה שרי ולרבנן אפילו דיעבד אסור אלא ודאי דלרבנן כשר בדיעבד והשתא מ"ש רבינו ושל חרס זפתה הנכרי אפי' לא דרך בה צריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה לצדדין קאמר קליפה וניגוב דיעבד או עירוי בלא קליפה לכתחלה כך נראה ליישב בלשון רבינו אם איננו ט"ס:
ז סָעִיף א ומ"ש וגפסית הוא לשון גפרית:
ח סָעִיף א כתב הרשב"א שכלי הגת מהני להו הגעלה ע"י עירוי וכו' בת"ה כתב טעמו לפי שפליטתן קלה כיון שנבלעו בצונן וכו' מ"ש רבינו והכי מסתבר שא"א להכניס גת בכלי ראשון איכא לתמוה וכי בשביל שאי אפשר נעשה הכשר שלא כדין ותו דמה בכך דא"א בהגעלה בכ"ר מ"מ אפשר להכשיר הגת במלוי ועירוי ונ"ל דכך הם דברי רבינו מדקאמר בגמרא דרש רבא נעוה ארתחו ופרש"י הגת הרתיחו ברותחין אלמא דע"י עירוי רותחין קאמר דאי בכ"ר א"א להכניס הגת שהיא גדולה וכבידה ביורה מרותחת כדי להגעילה אלמא דע"י עירוי רותחין מפליט היין הבלוע בגת וכ"כ התוס' להדיא (ד' ע"ד) בד"ה דרש רבא וכן נראה ממ"ש בב"י:
ט סָעִיף א גיגית גדולה שדורכין בה דינה כמו גת תימה מהי תיתי שלא יהא דינה כמו גת דמה לי גת מה לי גיגית גדולה וי"ל דרבינו דיבר לפי זמנו שהיו עושין גלגל וקורה לגת וסד"א דע"י גלגל וקור' בלע טפי הלכך בעי ניגוב אבל גיגית גדולה שאין בה גלגל וקורה אלא דורכים בה ברגל בלבד לא בעי ניגוב קמ"ל דדינה כמו גת וטעמו כי בימי חכמי המשנה לא היו רגילין לעשות בגת גלגל וקורה אלא דורכים ברגל ואפ"ה בעי ניגוב א"כ עכשיו בגיגית גדולה נמי דדורכין ברגל בעינן ניגוב ולא סגי לה בהדחה והכי מוכח להדיא ממ"ש הרא"ש בסוף ע"ז: ומ"ש וכן המחץ וכו' עד לפי מה שהוא כלומר שאם הם של עץ ואבן דינם כגת של עץ ואבן ואם של חרס דינם כגת של חרס והוא ברייתא לשם ומחץ פרש"י כלי שדולין בו מן הבור לחביות וכ"כ ב"י:
י סָעִיף א ומ"ש וכן כלי המדה וכו' כ"כ סה"ת ולמד כך מגת וכלי הגת דמוכח בגמרא דחשיבי כלים שאין מכניסן לקיום שהרי בגת וכליו פליגי רבי ורבנן במשנה ובברייתא וקאמר בברייתא ומודה ר' בקנקנים של חרס שהן אסורין ואמרי' ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום אלמא גת וכליו לא מקרי מכניסו לקיום ואפ"ה הוא וכליו כגון המחץ והמשפך צריכין ניגוב אע"פ דשאר כלים שאין מכניסן לקיום סגי להו בהדחה והטעם לפי שמשהין אותן ביין כל ימות הגתות תשמישן ביין מרובה ושמושן תמיד וכדכתב הרשב"א בת"ה הארוך סוף בית חמישי א"כ גם כלי המדה כיון שמודדין בהן תמיד צריכין הכשר גדול כמו הגת לפי מה שהוא:
יא סָעִיף א רש"י כתב וכו' כלומר כל מה שכתבתי דין הכשר הגת וכליו איזה גת בעי ניגוב או קלוף ונגוב או עירוי והגעלה ע"פ המשנה וסוגיית הגמרא דפרק בתרא (דף ע"ד) רש"י חולק על הוראה זו וכתב דאין הלכה כהך סוגיא אלא כסוגיא דבתר הכי (דף ע"ה) דמייתי ברייתא דתני בה דבגת מדיחה במים וכתב רש"י עוד דמתני' דמצריך ניגוב דחינן לה מקמי הך ור"ל דברייתא דהגת והמחץ והמשפך דחינן לה מקמי הך דקתני מדיחן דהיא עיקר וכך הביאו התוס' פרק בתרא דנדה ע"ש רש"י בפירוש דההיא דהגת והמחץ והמשפך דחינן לה מקמי ברייתא דהדפין ע"ש (דף ס"ה) וכ"כ ב"י וכ"כ התוס' בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס') בד"ה בעיא הדחה וז"ל כתב רשב"ם ומיהו אנן לא עבדינן ניגוב אף בגיתות של נכרים אלא הדחה בעלמא וסמכי' אראיות שבפ' אחרון דלא בעיא נגוב עכ"ל ור"ל דסמכינן על הראיות שפי' רש"י לשם (דף ע"ה) וכ"כ הגהת אשיר"י פר"י ע"ש רשב"ם ע"ש:
יב סָעִיף א ומ"ש רבינו ור"ת כתב דבשל ישראל ונגע בה נכרי סגי בהדחה וכו' כך הבין רבינו מדברי הרא"ש ספ"ק דע"ז שכתב וז"ל ור"ת גרס מדיחן וכו' ועי"ל וכו' דסובר רבינו דהאי ועי"ל הוי נמי מדברי ר"ת אבל המעיין בתוס' דפ' בתרא דנדה יראה מבואר דמדברי ר"י נינהו וכ"כ סתם תוס' (דף ע"ד) בד"ה הגת והמחץ וסתם תוס' הם דברי ר"י ולענין הלכה נראה דלכתחילה ודאי צריך הכשר ניגוב או קילוף וניגוב ועירוי לפי מה שהוא כדעת רוב פוסקים כמו שהוא בב"י וכפי' ר"ת וכ"פ בש"ע מיהו בדיעבד אם לא עשה אלא הדחה בגת של נכרי ודרך בה יין כדי הם רש"י ורשב"ם והגהת אשיר"י לסמוך עליהם בשעת הדחק נ"ל ומ"ש וה"מ שיש חילוק וכו' וטעמו כתבו התוס' דבאינה זפותה ותחלת תשמישה ע"י נכרי בלע טובא לפי שהרבה פעמים דרך בה הנכרי אבל בזפותה הזפת מבליע בה בשעה מועטת ולפיכך אפי' היתה תחלת תשמישה ע"י ישראל צריכה ניגוב:
יג סָעִיף א ומ"ש וכ"כ הראב"ד וכו' קצת קשה דמאי וכן ונראה דה"ק גם הראב"ד כתב כר"ת לחלק בין תחלת תשמישו ע"י נכרי לשלנו והוסיף עוד דאף של חרס וכו' סגי ליה בניגוב דס"ל להראב"ד דהא דתנן גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה וכו' כולה מתני' מיירי דוקא בשתחלת תשמישה ע"י נכרי דהכי משמע לישנא שזפתה נכרי והשתמש בה מנגבה ישראל והיא טהורה ועלה קאי ותני ושל עץ ר"א ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת ושל חרס אע"פ שקולף את הזפת ה"ז אסורה פי' אלא בעי עירוי והיינו דוקא כשתחלת תשמישה ע"י נכרי כדתני ברישא אבל אם תשמישה ביד ישראל אף גת של חרס וכליה סגי להו בניגוב ולא בעי עירוי ומכ"ש בשל עץ דבתחלת תשמישה ע"י נכרי בעי קליפה וניגוב א"כ בתחלת תשמישה ע"י ישראל א"צ לקלוף אלא סגי לה בניגוב אבל של אבן דאפילו בתחילת תשמישו ע"י נכרי קתני רישא דסגי ליה בניגוב ואין צריך לקלוף אם כן בתחלת תשמישו ע"י ישראל לא צריך אפי' ניגוב אלא סגי ליה בשכשוך ואיכא לתמוה על מ"ש ב"י שמדברי הרשב"א משמע דדוקא בשל חרס הוא דסגי ליה בניגוב כשהיה תחלת תשמישו ע"י ישראל אבל בשל עץ ואבן אין חילוק בין תחלת תשמישו ע"י נכרי או של ישראל ושכך הוא דעת הראב"ד ודלא כמ"ש רבינו ע"ש הראב"ד ושרי ליה מאריה דמ"ש דמשמע הכי מדלא הזכיר חילוק זה אלא בכלי חרס בלבד אבל לא בשל עץ ואבן ועוד דע"כ לא חילק בכ"ח אלא משום דאשכחן דמפלגי להו בכסי וכו' הלא הדבר פשוט דמה שהזכיר חילוק זה בכ"ח אינו אלא לאורויי רבותא דאפי' בכ"ח דחמיר דבולע הרבה סגי ליה בניגוב בתחלת תשמישו ע"י ישראל וא"כ מיניה נשמע דכ"ש בשל עץ דסגי ליה בניגוב ולא בעיא קליפה וניגוב ובשל אבן נמי דאפי' בשתחלת תשמישו ע"י נכרי סגי ליה בניגוב אם כן בשתתלת תשמישו ע"י ישראל סגי ליה בשכשוך אבל מה שמחמירין בתחלת תשמישו ע"י נכרי שצריך עירוי בכ"ח וקליפה וניגוב בשל עץ וניגוב בשל אבן לא אצטריך לאשמועינן דמשנה שלימה שנינו כדפרי' אלא דהודיענו חידוש דבשל ישראל מקילינן ואפי' בשל חרס כ"ש בשל עץ ואבן וע"ז הביא ראיה מכסי שהם של חרס דמקילינן טפי בשל ישראל וה"נ גבי גת יש להקל טפי בשל ישראל ואין ספק דכמ"ש רבינו ע"ש הראב"ד כך הוא דעת הרשב"א בשם הראב"ד וכך הסכים הרשב"א והכי נקטינן וכ"פ בש"ע אלא דמ"ש באינה זפותה אם תחלת תשמישו ע"י ישראל סגי בהדחה אם היה של עץ ואבן דהשוה עץ לאבן בהא מילתא הא ליתא דלא סגי בהדחה אלא בשל אבן אבל בשל עץ בעי ניגוב וכדפרי' ודו"ק:
יד סָעִיף א הקורה שעוצרים בה הענבים והדפין שמשימין על העביט סגי להו בהדחה נראה דהעביט הוא כלי שיש לה בית קבול שמשימין בה הענבים ואח"כ משימין עליה דפין ואח"כ משימין הקורה על הדפין ועוצרין בה הענבים ועל כולם אמר סגי להו בהדחה דלא דמי לגת שצריכה ניגוב דבולע טפי משא"כ עביט ולפי שבימיהם לא היו רגילין לעשות בגת גלגל וקורה כמ"ש הרא"ש וכדפרי' בסעיף י"א לכך לא כתב רבינו כאן גת אלא עביט ומפרש רבינו דהא דתניא בפ' בתרא (ע"ה) הדפין והעדשין והלולבין מדיחן דפי' עדשין היינו עביט שהוא נעשה מטיט או מדבר אחר כעין גת ומשימין בו הענבים ולא הזכיר רבינו לולבין דפי' רש"י טאטיתא שמכבד בה הענבים המתפזרים לאוספן לפי שבזמנו לא היו רגילין באלו הלולבין וכל זה כתב רבינו למאי שכתב הרא"ש לשם ועי"ל דאפילו נפרש שהוא גת עצמה וכו' דהבין רבינו דמדברי ר"ת הוא כדפרישית בסי"ד וגם מפרש דאין כוונתו גת ממש אלא עביט כעין גת וכדפרי' אבל ב"י כתב וז"ל וכבר נתבאר שר"ת פי' דעדשים היינו עיגול של טיט כמין ריחיים עגול וכבד שמכביד על הדפין שעל הענבים ולפיכך כתב הקורה שעוצרים בה הענבים וכ"כ בת"ה הקצר וצ"ל שקורה זו נוגעת בענבים שאל"כ למה צריך שום הכשר וכו' עכ"ל ותימה היאך יעלה על הדעת לפרש דקורה הוא עיגול של טיט וכו' דלמה קורא אותה בשם קורה דמה עניינו לקורה ובת"ה הקצר הוא כתוב בלשון הזה הקורה שעוצרים בה הענבים בגת וכן כלים שמשימין ע"ג העביט של הענבים אע"פ שיש להם בית קבול מדיחן ודי שאין היין משתהה בהן כדרך שהוא משתהה בגת והמחץ והמשפך עכ"ל הנה שעל הכלים שמשימין ע"ג העביט אמר אע"פ שיש להם בית קבול לא על הקורה אלא הדבר ברור כדפרישית דדברי רבינו הם ע"פ ועי"ל שכתב הרא"ש ולא כמ"ש הרשב"א בת"ה הקצר והארוך ע"פ פר"ת דעדשים היינו כלי כמין ריחיים עגול וכו'. ודו"ק ותימה דבגמרא קאמרינן דהרוצה להכשירן מיד מניחן י"ב שעות תחת הצנור או במעיין שמימיו רודפין וכתב רבינו הכשר זה לכלי המכניסו לקיום לעיל בסימן קל"ה סכ"ה ע"ש הרשב"א וכאן שהוא מקומו בכלי הגת לא כתבו. וי"ל בדוחק דכיון דכתב דמהני הכשר לכלי המכניסו לקיום תו לא צריך לכתבו כאן דבמכ"ש שמעינן לה דמהני הכשר זה לכלי הגת וכ"כ ב"י. ומ"ש מחבלים של צורי של דקל פי' מביא נצרים והוצין וקורעין אותן ועושין אותן כמין חוטין ועושין מהן חבלים:
טו סָעִיף א והניגוב כתב הרמ"ה וכו' בפ' בתרא (סוף דף ע"ד) במה מנגבן רב אמר במיא רבב"ח אמר באפר ואסיקנא דלא פליגי דודאי בעינן מים ואפר אלא דרב קאמר ביבשתא נותן תחילה מים ואח"כ אפר ורבב"ח קאמר ברטיבתא שיש בה לחלוחית מים נותן תחילה אפר ואח"כ מים ותו פליגי רב ושמואל רב אמר תרתי תלת שמואל אמר תלת ארבע וללישנא אחרינא רב אמר תלת ארבע ושמואל אמר ארבע חמש והאריך רש"י בפירושו כמו שהוא בב"י ונראה דמ"ש הרמ"ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואח"כ מדיחו יפה יפה וכו' הכי פירושו דמ"ש מקנחו במים רצונו לומר משפשפו היטב במים כדי להסיר מעליו היין שנתייבש על הכלי ואח"כ צריך להדיחו יפה יפה פי' שתי הדחות צריך בהני מים שניים קודם שיתן האפר הדחה אחת להסיר אותו הלכלוכית של יי"נ שהיה יבש ונתקנח במים הראשונים והדחה שנייה להסיר המים שנשאר מהדחה הראשונה שיש בהם קצת לחלוחית י"נ.
טז סָעִיף א ואם הן לחין מקנחו באפר כלומר משפשפו היטב באפר ואח"כ מדיחו במים ומ"ש ואח"כ אפר ומים פעם שנייה האי ואח"כ קאי אתרווייהו בין שהיה יבש ומקנחו במים ואח"כ מדיחו יפה יפה ובין שהן לחין דמקנחו באפר ואח"כ מדיחו במים בין כך ובין כך צריך שאח"כ מקנחו באפר ומים פעם שנייה והשתא לפי זה דעת הרמ"ה דבלח אפר ומים ואפר ומים וביבש מים ואפר ומים אלא שהחמיר ביבש במים הראשונים שאחר שמקנחו במים צריך עוד שתי הדחות כדפרי' והרא"ש ס"ל ביבש כהרמ"ה אלא שכתב בסתם מים ואפר ומים ולא כתב במים הראשונים דבעינן עוד ב' הדחות אבל בלח חולק דסגי באפר ומים כנ"ל אבל ב"י פי' דברי הרמ"ה דביבש צריך מים ואפר ומים ואפר ומים כדעת הרמב"ם והר"ן וכ"פ בש"ע והמעיין שם בב"י יראה שנדחק בפירושו לדברי הרמ"ה ולענין הלכה נראה דלכתחילה יש להחמיר כהרמב"ם והר"ן וכמ"ש בש"ע אבל בדיעבד יש לסמוך על דברי הרא"ש להקל:
א סָעִיף א במרדכי דף שפ"ט ע"ג פ' השוכר ואפי' לרב זביד דאמר דנעשה כזורק מים לטיט מ"מ אסור שמא נתן בהן יין לאחר זפיתה לפיכך אינו ניכר ודוקא בימיהם כו' כמ"ש הטור ריש סי' קל"ט:
ב סָעִיף א ע"ל סי' קל"ה בב"י מ"ש בשם א"ה ובשם סמ"ג בענין ניגוב ועירוי גם מ"ש בשם מר"ד ס"ס קל"ז:
ג סָעִיף א וכ"ה במרדכי פרק השוכר דף שפ"ט ע"ד דסגי להו בהדחה בצונן ואפילו נפל עליהן י"נ רותח או שאר איסור רותח וכ"ש בכיבוס שלנו דהוי כמו אפר וחובטין אותה כמה פעמים וכ"ה בהג"א פ' השוכר:
ד סָעִיף א ובמרדכי פ' השוכר דף שפ"ט ע"ד ופר"י דוקא אפר שהוא חזק אבל עפר או ד"א לא ופעם אחד הגעילו גת ואח"כ מצאו בו ענבים והצריך ר"י להגעילו פעם אחרת שאין לומר אחר הגעלה נפלו שם עכ"ל:
א סָעִיף א גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה הא דמסיים ע"ז שצריך ניגוב אע"ג שזה דומה לזורק לטיט כמבואר בסימן קל"ה אפ"ה צריך ניגוב דחיישינן שמא נתן בה הנכרי יין אח"כ ואינו ניכר הואיל ונתן בה יין בשעת זפיתה ועד"ר:
ב סָעִיף א או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה נכרי האי ונתן בה יין אינו ר"ל (כמ"ש הב"י עכ"ה) בשעת זפיתה כמו בזפת נכרי דלפני זה דמנגיעת אותו יין לא היה אסרו הנכרי וגם לא שייך לומר בו בעוד משקה טופח עלה אלא ר"ל שאחר הזפיתה נתן בה הישראל יין וקיבל יין הרבה מכח הזפיתה וק"ל:
ג סָעִיף א צריכה ניגוב (פי' באפר ומים כמ"ש בס"ס זה עכ"ה) הטעם דהואיל ויש בו יין כל ימי הגיתות דומה קצת לכלי שמכניסין בו יין לקיום והילכך אפי' למ"ד לעיל בסימן קל"ה דאף בזפותין מגע נכרי בשלנו סגי בשכשוך אפ"ה בעי כאן ניגוב וכמ"ש בדרישה ע"ש. ואפי' למ"ד לעיל דבזפותין אף בכלים שאין מכניסין בהן לקיום אם נגע נכרי או שזפתן בעי עירוי אפשר לומר דמודה בגת של אבן דסגי בניגוב דכיון שהוא של אבן קלוש זיפתא דהמנהג כן ליתן מעט זפת בגת שרי אבן ולהכי לא בלע הרבה וסגי בניגוב אבל לעיל מיירי בכלי של עץ דזפת דידהו עב ובלע טפי ולהכי צריכין עירוי וכן משמע בתוס' וברא"ש שכתבתי ל' בדרישה דהא בלא"ה צריכין אנו לחלק כן כאן דמ"ש גת של אבן מגת של עץ. גם י"ל דשאני שאר כלים שמשמשין בהן יין כל השנה מגת וכליה שאין משמשין בהן אלא בימי הבציר ואע"ג דלעיל בסי' קל"ה מיירי נמי בכלי של ישראל שנגע בה נכרי מ"מ לא חלקו בכלים. או נראה שיש לחלק בין גת לשאר כלים דשאר כלים מסתמא יש להן פילי מכח זיפתן פי' בקעים בקעים והיין נכנס בהן ולהכי בעינן עירוי אבל כאן בסימן קל"ח לשון המשנה נקט רבי' גת של אבן סגי בניגוב ומיירי בגת דלית לה פילי וכדמפרש התם בהדיא בגמרא דאי אית לגת פילי אסור ולא סגי בניגוב ועד"ר הבאתי ראיה לחלוקים אלו:
ד סָעִיף א אבל אם דרך בזפותה אין די לה בניגוב הטעם משום דעייל חמרא בפילי דזיפתא ופירש"י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת:
ה סָעִיף א או עירוי בלא קליפה וה"ה יישנן י"ב חודש בלא קליפה:
ו סָעִיף א ושל עץ זפתה נכרי כו' דבעי זפת טובא ובלעה חמרא טפי רש"י:
ז סָעִיף א ונתן יין בשעת זפיתה אפי' לא דרך בה כו' הא דלא נקט כאן או שזפתה ישראל ונגע נכרי כשיש בה להטפיח כתב ב"י דה"ה דדין אחד להם בזה וחדא מתרווייהו נקט ובאידך סמך אמ"ש לפני זה ול"נ דדוקא לענין ניגוב לחוד אסרו גם נגיעת נכרי אבל לענין להצריך קליפה וניגוב או עירוי לא אסרו נגיעת נכרי כמ"ש לעיל בסימן קל"ה בפרישה וכמ"ש בסימן זה בדרישה:
ח סָעִיף א ואם יש נעורת של פשתן כו' הא דלא חילק כן בגת של אבן משום דבשל אבן היא של אבן שלימה וא"צ פשתן לדבק הנסרים יחד:
ט סָעִיף א אין די לה בניגוב הטעם שאין הניגוב מפליט מה שבלוע שם (דחשיב כמו קשרים כמ"ש בסי' קל"ה דאין מועיל להו ניגוב ב"י וא"ל דלמה מועיל להו עירוי הלא כתב לעיל דאפי' ישון ועירוי אינו מועיל לקשרים י"ל אין זה חשוב כ"כ כמו קשרים ומועיל להן עירוי אף לדעת הרא"ש דלעיל עכ"ה):
י סָעִיף א אלא צריכה עירוי פי' מילוי ועירוי ג' ימים מעת לעת:
יא סָעִיף א ושל חרס זיפתה הנכרי כו' צריכה קליפה וניגוב כתב ב"י מוכח ממשנה ודברי הרא"ש והרשב"א שאינה ניתרת בקליפה וניגוב וכתב שט"ס הוא כאן וצריך להגיה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא בעירוי בלא קליפה ע"ש ועד"ר.
יב סָעִיף א ונ"ל שאותן שבנויים מלבנים או סיד וכפסיר ז"ל מ"ו נ"ל לגרוס גפסיס והוא לשון הירושלמי סיד וגפסיס בפ"ק דמ"ק דף פ' והויא לשון גפרית (עי' בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ה) שקאמר מכות אש אין לי אלא אש סיד רותח וגפסיס רותח מנין כו' ופרש"י גפסיס מין סיד הוא עכ"ה):
יג סָעִיף א דינם כשל חרס והרא"ש בתשובה כלל י"ט סי' י"ג כתב הגיתות שהם של בנין אבנים ולבנים ואינם זפותים הכשרן בניגוב ב"י:
יד סָעִיף א כתב הרשב"א שכלי הגת כו' ודעתי נוטה לדברי המקילין טעמו דלא גרע מניגוב:
טו סָעִיף א והכי מסתבר שא"א להכניס גת בכלי ראשון כלומר וכיון דדרש רבא נעוה ארתחו ר"ל שיכשירו הגת על ידי רתיחה ממילא משמע דעל ידי עירוי קאמר שא"א להכניס הגת בכלי ראשון וכ"כ התוס' וכתב הרא"ש דאפילו של חרס סגי בהגעלה כזה ב"י ע"ש אבל אין לומר דאפשר להגעיל הגת ע"י אבן רותח שילבין אבן באש ויגעילנה בו דהא אמר רבא נעוה ארתחו משמע ע"י רותחין סתם בלא אבן:
טז סָעִיף א גיגית גדולה כי' וכן המחץ פי' כלי שדולין בו מן הבור לחביות (כן פרש"י ורש"ל כתב דהוא מיני גת רמב"ם וערוך עכ"ה):
יז סָעִיף א רש"י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים (שאין מכניסן לקיום עכ"ה) דגת נמי סגי ליה בהדחה טעם רש"י כתבתי בדרישה דפסק כרבנן בתראי ולפי זה כל הדינים שכתב רבינו עד כאן אינו אליבא דהלכתא דהלכה כרבנן בתראי כ"כ ב"י ע"ש ומש"ר בר"ס זה הוא אליבא דר"ת והסכמת הרא"ש וכמש"ר ואזיל דבזפותין שוין כלי נכרי וכלי ישראל שנגע בהן הנכרי כל חד לפי דינו באבן ועץ וחרס וכמו שאכתוב בסמוך:
יח סָעִיף א ור"ת כתב דבשל ישראל ונגע בה נכרי סגי בהדחה בדרישה כתבתי שר"ת מתרץ קושיית רש"' בזה שמחלק בין תחילת תשמישו ביד ישראל לתחילת תשמישו ביד נכרי דהיינו דוקא באינן זפותין אבל בזפותין ל"ש כמבאר ואזיל:
יט סָעִיף א ל"ש אם היא של עץ או של אבן כולם דין אחד להם ר"ל דלא שנא בכל אחד מהן בין אם תחילת תשמישו ביד ישראל או תחילת תשמישו ביד נכרי דבזה דין אחד להם ול"ש בהו אבל מחולקים הם בדינם כמ"ש רבינו לעיל והשתא א"ש מה שמסיים והרא"ש הסכים לדברי ר"ת א"כ משמע דרבינו כר"ת והרא"ש ס"ל. ואע"ג דרבינו כתב לעיל וכן אם דרך הנכרי בשאינה זפותה צריכה ניגוב ולר"ת באינה זפותה לא צריכה אלא הדחה צ"ל דמיירי בשתחלת תשמישה ע"י נכרי דבזה מודה ר"ת אפילו אינה זפותה שצריכה ניגוב. אי נמי דרך בה שאני דגם ר"ת מודה בו ולא קאמר כאן הדחה כ"א בנגיעה:
כ סָעִיף א וכ"כ הראב"ד דאף של חרס כו' כלומר אף ע"פ שבלע טובא מ"מ מחלק בין תחילת תשמישו ביד נכרי לתחילת תשמישו ביד ישראל דאע"ג דאמרו בגמרא דכלי חרס לא סגי ליה בניגוב היינו דוקא כשתחילת תשמישו ביד נכרי אבל אם תחילת תשמישו ביד ישראל סגי ליה בניגוב ב"י ע"ש:
כא סָעִיף א אם תחילת תשמישם על ידי ישראל סגי להו בניגוב ור"ת שכתב דסגי בשכשוך לא איירי בשל חרס ומ"ש רבינו וכ"כ הראב"ד ר"ל שכמו שר"ת מחלק בין תחילת תשמישו ביד נכרי לתחלת תשמישו ביד ישראל כ"כ גם הראב"ד חילוק זה. ויותר נראה דר"ת לטעמיה אזיל דל"ש ליה בין כלי חרס לשאר כלים כמ"ש רבינו בשמו בסימן קל"ה אבל הראב"ד חולק עליי בזה ומש"ר זכ"כ הראב"ד רצה בזה שאינו מחלק בין גת לשאר כלים:
כב סָעִיף א הקורה שעוצרין בה הענבים כו' וצ"ל שקורה זו נוגעת בענבים דאל"כ למה צריך שום הכשר ב"י:
כג סָעִיף א משמרת כו' ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון אבל לא אחר כך שמא לא הספיק היישון לכלות הלחלוחית יין המובלע בקשרים ב"י:
כד סָעִיף א ורש"י פירש שא"צ להתיר הקשרים ביישנן גם אדלעיל קאי:
כה סָעִיף א וא"א הרא"ש כתב שצריך כו' גם לעיל בס"ס קל"ה כתב רבינו כן בשם רש"י דא"צ ובשם הרא"ש דצריך ע"ש:
כו סָעִיף א כתב בספר התרומות כו' (ולא סגי להו בניגוב אלא צריכה ליישון היינו דוקא בשל גמי ודו"ק עכ"ה) ובשלנו ונגע בהן נכרי מסתפק אי סגי להו בניגוב (עיין בב"י שכתב בשם סה"ת שמא סגי בהדחה כו' ורבינו כתב בניגוב וכך יש להגיה בסה"ת ודו"ק עכ"ה) כדין גת של ישראל שדרך בה נכרי או חמור טפי מגת והא אפי' אינו של נכרי לא סגי ליה בניגוב עכ"ל:
כז סָעִיף א והניגוב כתב הרמ"ה כו' ואם הם לחין מקנחו באפר ואח"כ מדיחו במים ואח"כ אפר ומים פעם שנית טעם הרמ"ה כתבתי בדרישה שהוא פסק כלישנא בתרא ואתי כד"ה וז"ל ב"י ומ"ש באם הם יבישים מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה לאו למימרא דלא בעינן אפר אלא היינו לומר דנותן מים תחילה ואח"כ אפר ומים ואפר ואח"כ מדיחו יפה יפה לנקותו מן העפר עכ"ל ב"י ואפשר שרימז נתינתו ב' פעמים אפר במ"ש מדיחו יפה יפה משמע ב"פ וידוע שאין הדחה כ"א היה בתחילת בו דבר שאינו נקי וע"ד שאמר שמואל מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה שלמדו מזה שצריך למולחם מב' צדדים ולהדיח אחר כך ב' פעמים:
כח סָעִיף א וא"א הרא"ש כתב ולקולא עבדינן כו' הרא"ש ס"ל כלישנא קמא דהואיל ואיסור דרבנן הוא אזיל בתר לישנא קמא דמיקל והלכה כרב באיסורי ופסק כוותיה:
א סָעִיף א גת של אבן כו' בסוף מסכת ע"א תנן גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה ובשל עץ אמרו חכמים יקלוף את הזפת וכלי חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה ובגמרא אמר רב דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב כי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה הב לי גברא דדרכי לו מעצרתאי כו' אמר הא לא סגי ליה בניגוב אלא בקילוף: גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה ז"ל מרדכי סי' תתנ"ז גת של אבן שזפתה נכרי משום שנתן יין בשעת זפיתה ולרב זביד דאמר לעיל בפרק ב' דנעשה כזורק מים לטיט מ"מ אסור שמא נתן בה יין אחר הזפיתה ואפילו בחד זימנא נכנס יין בתוך הזפת ובעי ניגוב עכ"ל וכן נראה שצ"ל לדעת ר"י כמ"ש בפרישה שהרי הביא ר"י לעיל סימן קל"ה דמשמע דאינו אוסר אלא משום יין שנותן אחר הזפיתה ודו"ק (ור"ל אע"פ שהגת של ישראל מ"מ מאחר שהנכרי נותן יין בשעת זפיתה מסתמא יש שם יין שלפניו גם אחר הזפיתה ויתן לשם היין כדי לבטל מרירתו של זפת ההוא שהוא בעין עכ"ה):
ב סָעִיף א או שזיפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה נכרי כו' צריכה ניגוב ולא סגי בשכשוך אפילו לדעת ר"ת דכתב רבינו בסימן קל"ה שהתיר שליו שנגע בו נכרי ע"י שכשוך נראה דאע"ג דגת לא מקרי מכניסין בו לקיום מ"מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה בזה לכלי שמכניסין בו יין לקיום לגזור בו אף לפי שעה אבל מ"מ לא הוי לגמרי כמכניסו לקיום ולא בעי עירוי רשב"א אבל אי לאו שהיה תדיר וטריד ביין אף ע"ג דזפותין הן היה סגי בהדחה לחוד ואפילו לאותו מאן דאמר דבשאר כלים שאין מכניסן לקיום והן זפותין במי עירוי וכ"ש רבינו לעיל ר"ס קל"ה קצת דיעות אפשר לחלק בין כלי עץ לכלי אבן כמ"ש בפרישה ואע"ג דרבינו הזכיר לעיל בסימן קל"ה גם כלי אבן שהרי כתב כל כלי עץ או מתכת או זכוכית או אבן כו' לענין היתר הזכירו דכשאינן זפותין ואפילו הם ישינים כל שאין מכניסו לקיום מותר ל"ש עץ או אבן אבל לענין איסור דהיינו אם הם זפותין לא הזכיר אבן דבזפת בכלי עץ הדבר תולה א"נ דגם לענין איסור דבעי עירוי ג"כ אין חילוק בין עץ לאבן ואפ"ה יש לחלק ולומר דכאן בגת ל' המשנה נקט כמ"ש בפרישה. והנך חילוקים שכתבתי הם מפורשים בהדיא ברא"ש פרק אין מעמידין דף פ"ו ע"א על מ"ש ר"ת דכלים שאין מכניסן לקיום וזיפתן בעי עירוי ואח"כ חזר בו ר"ת והתיר כל כלי עץ בשכשוך כמ"ש רבינו לעיל בסימן קל"ה בשמו שמסיק וכתב שם וז"ל ושוב חזר ר"ת והתיר כל כלים הזפותין בשכשוך דדוקא נודות של עור שהוא רך מבליע היין ע"י זפיתה וכן גת ומחץ ומשפך דלקמן פרק בתרא נבלע בהן ע"י זפיתה לפי שתדירא ביין ולכך הזפת מבליע אבל כלי עץ שהם קשין ואין תדירין בהו כ"כ ביין כי הם מיוחדים גם לשאר משקים כגון כובי וחלתא ודיקולי דפרק בתרא אין הזפת מבליע כ"כ והביא ראיה מגת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה וקאמר בגמרא דאפילו דרך בה שנשתמש בה יין תדיר סגי בניגוב אי לית ליה פילי והטעם משום דגת של אבן קשה וה"ה לכלי עץ שאין משתמשין בו יין בתדירות ולפירש"י אין ראיה משם כי פי' דגת של אבן אין מזפתין אותו כ"כ זפת עבה אלא קליש זיפתא אבל של עץ רגילין לזפת יותר דקתני במשנה ושל עץ ינגב דברי רבי וחכמים אומרים יקלוף את הזפת וא"כ כלי עץ שרגילין לזפת זפת עבה אין ראיה משם להתיר ולעולם בעי עירוי ועוד דסתם כלים מזופפין אות ביה פילי והתם קאמר אי אית ביה פילי אסור עכ"ל התוס' והרא"ש הרי לך בהדיא הני ב' חלוקים שכתבתי כן נ"ל ליישב דברי רבינו אבל לא כי"א דהא דכתב רבינו כאן דסגי בניגוב לטעמיה אזיל דכתב לעיל בשם אביו הרא"ש דהסכים עם חזרת ר"ת דסגי בשכשוך רק מכח חומרא טוב לאסור לכתחילה אבל לא נהירא לי פירושם כלל אלא כדפרישית תדע שהרי הרשב"א בת"ה הקצר כתב וז"ל כלים שאין מכניסן לקיום היו מזופתין וחדשים אם דרכן לתת בהן יין בשעת זפיתה כו' קולף הזפת ומשכשכן ומותרין ואם לא רצה לקולפן ממלאן ומערן ג' ימים כו' ואח"כ כתב גת של אבן שזפתה נכרי כו' או שזפתה ישראל כו' מנגבה והיא טהורה כו' הרי לך בהדיא אף למי שסובר בשאר כלום דבעי עירוי מודה בגת דסגי בנגוב וכדפרישית וע"ק לדעת מפרשים אלו דהא דקאמר רבינו בעי ניגוב קאי דוקא אליביה דר"ת והרא"ש שהסכים לסברתו א"כ יהא קשה אלו הסוברים שצריך עירוי איך מפרשים הא דקתני במתני' דגת שזפתה כו' אינה צריכה אלא ניגוב דהא דברי רבינו אלו משנה שלימה המה כתבתיה ריש הסימן ע"כ נ"ל כמ"ש וכן בש"ע בסימן קל"ה כתב סתם דבעי עירוי ובסימן קל"ח כתב סתם דסגי בניגוב נמצא דע"כ צריכין אנו לחלק בין שאר כלי אבן לגת של אבן וכמ"ש ודו"ק. ומ"ש רבינו ונגע בה נכרי בעוד משקה טופח עליה צריכה ניגוב ואע"ג דלעיל בסימן קל"ה משמע דלא נאסר בנגיעת הנכרי אפי' כשהוא טופח גבי מ"ש ונשתמש בהן הנכרי אפילו לפי שעה דמשמע דוקא ע"י שנשתמש בהן נאסר. ולא ע"י נגיעה כמ"ש שם י"ל דהיינו דוקא להצריך עירוי לא גזרו על הנגיעה דהתם קאי אעירוי אבל להצריך ניגוב נאסר אף ע"י נגיעה: ואם זפתה ודרך בה צריכה קליפה ועירוי או הגעלה בלא קליפה משמע דהגעלה עדיפא מעירוי וקשה דלעיל בסימן קל"ה משמע דעירוי עדיף מהגעלה שכתב להרמב"ן בכלי חרס דמכניסן לקיום לא שרי בהגעלה אלא ע"י עירוי וי"ל דלעיל קאי דוקא אמכניסו לקיום דבמכניסו לקיום דומה כלי חרס לנתבשל בו ובנתבשל בו אינו נכשר כלי חרס על ידי הגעלה מש"ה לא מהני נמי במכניסו לקיום ועירוי מהני משום דהוא מבלבל בו טעם היין ולא מצינו דלא מהני עירוי בכלי חרס משא"כ באין מכניסו לקיום דאינו דומה לבישול ניתרת בהגעלה אפי' בכלי חרס וכיון דמהני לכלי חרס לאין מכניסו לקיום הה"נ הכא שאין זה מכניסו לקיום אע"ג שכתבתי ריש הסימן שגת דומה קצת למכניסו לקיום מ"מ לא הוי ממש מכניסו לקיום והואיל ומהני הגעלה גם קליפת זפת תחילה לא בעי כשם שאמרינן בשאר איסורין דמהני בהו הגעלה אע"ג דכל הכלי מחזקינן באיסור ומשערינן כגד כולו אפ"ה אמרינן שפולט הכל ע"י הגעלה הה"נ הכא אמרינן שפולט כל האיסור על ידי הגעלה וא"צ קליפת זפת משא"כ בעירוי דהואיל ובלע הזפת אינו פולט הכל ע"י עירוי בכלי חרס וצריך קליפה ודו"ק (ועיין מ"ש לעיל בסימן קל"ה ס"ס מ"ח ויש רוצין ליישב דכאן ר"ל הגעלה ועירוי ואז סגי בלא קליפה אבל אין זה משמע באשר"י שהביא ב"י גבי נעוה ארתחו עכ"ה):
ג סָעִיף א רש"י כתב שאין חילוק בית גת לשאר כלים דגת נמי סגי ליה בהדחה בסוף ע"א אמתניתין וגמרא שכתבתי ר"ס זה מסיק שם בעי מר' אבהו גורגי דארמאי פי' עקלים מהו א"ל ר' אבהו תניתוה הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותן בטהרה הדפין והעדשין והלולבין מדיחי והעקלים של נוצרים ושל בצבוץ (פירוש קנבוס) מנגבן כו' ופרש"י העדשים היינו הגת עצמה מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שא"צ אפר לגת ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב דמדפשיט מינה רבי אבהו ש"מ קמו בה רבנן בתראי ופשטי הלכתא כוותיה עכ"ל. והא דאמר רבא נעוה ארתחו כתב הרא"ש דיעמיד בשל חרס אבל של עץ ואבן סגי להו בהדחה ע"ש וב"י הביאו ומסיק וכתב ז"ל ור"ת פירש דעדשה הנזכר לעיל בברייתא אין זה עיקר הגת עצמה אלא עיגול של טיט כמין רחיים עגול וכבד ודומה לעדשה ומכביד על הדפיס שעל הענבים אבל גת עצמה בעי ניגוב יעי"ל דאפילו נפרש שהיא גת עצמה לא תקשה משום דלעיל מיירי בשל נכרי והכא מיירי בשל ישראל כדקתני גתיו ובית בדיו. ועל פי זה דברי רבינו מבוארים כמ"ש בפרישה ע"ש ומש"ר בשם רש"י שאין חילוק בין גת לשאר כלים דבגת נמי סגי ליה בהדחה כו' משמע דס"ל לרש"י דבשאר כלים סגי בהדחה וקשה דהא בהדיא ס"ל לרש"י בשאר כלים אע"פ שאין מכניסן לקיום והם מזופתים צריך עירוי וכ"כ בהדיא התוספות בשמו דף ל"ב וז"ל ולפי שיטתו שאוסר בנודות שאין מכניסן לקיום ישינים אף בלא זפת אף על גב דלא בלעי כולי האי אם כן כלי הנכרי' אף של כסף ושל עץ אינם ניתרין אם לא בהגעלה ועירוי וגם יושטט וקנאש של עץ אף שלנו כיון שהם זפותים יאסרו אם נותן בהם יין שעה אחת או אפילו נגע בהן ויין טופח עליהן כו' הרי לך בהדיא דלרש"י בעי עירוי וכן משמע מלשון הרא"ש שהבאתי לעיל ונראה לומר דה"ק שאין חילוק בין גת שאינה זפותה לכלים שאינן זפותים דאפי' דרך בגת אם אינה זפותה די לה בהדחה וכן נראה מסקנת דברי ב"י אי נמי י"ל דאפי' בזפותין נמי ס"ל לרש"י דסגי בהדחה והא דבעיא לעיל עירוי היינו אם כבר נשתמש בו זמן מועט ואף ע"פ כן נקראו חדשים לפי ערך ישינים דנשתמש בהן זמן מרובה וכאן מיירי בשלא נשתמש בה עדיין רק שיש להסתפק אם נשתמש בה אם לא דאפשר כיון שהיא זפותה לא ניכר בה אף אם נשתמש בה אח"כ יין ולהכי סגי לרש"י בהדחה אפילו בשאר כלים ואפילו אם הם זפותין וכן דייקא לישנא דרש"י דף ל"ג ע"א ז"ל והן חדשין מותרין כשאין בהן זפת דמכניסת יין זמן מועט לא בלע ישנים או מזופפין אסורין כלומר ישנים איירי דכנוס בהן יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפילו בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ"ל אלא שיש לדקדק קצת דלפי מ"ש לדעת רש"י דהא דבעי עירוי היינו בנשתמש בו מעט דהא התוס' שהבאתי בסמוך כתבו בהדיא בשם רש"י דאפי' ע"י נגיעה נאסר ודו"ק שם ברש"י ותוספות ובפ"ב דף ע"ד ע"ב בתוספות וברש"י שם:
ד סָעִיף א העקלים שכורכין סביב הענבים כו' עיין בב"י בד"ה ודע דבהאי ברייתא דהדפיס כו' עד והרי"ף והרא"ש השמיטו כל זה כו' מה שיש לתמוה בזה על רבינו כתבתי לעיל כמעט בס"ס קל"ה בדרישה ע"ש. ועוד יש לתמוה על מ"ש ב"י בסוף דיבור זה ז"ל ואפשר דטעמיה משום דאף על גב דהלכה כרבי יוסי כיון דמשמע דרבנן פליגי ארשב"ג כו' ודברים הללו המה היפוך ממה שהתחיל הב"י לפני זה וכתב בברייתא דברי ר' יוסי ודברי רשב"ג וכן הוא בגמרא בפרק בתרא דף ע"ה כמ"ש הב"י בתחילה וגם בת"ה הארוך ראיתי שהביאן כן ולא ימלט לדעתי מטעות וצריך לומר שלפני הב"י הגירסא ברישא רשב"ג בשם רבי יוסי ובסיפא בשם ר' יוסי לחוד וא"ש ע"ש ודו"ק:
ה סָעִיף א והניגוב כתב הרמ"ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואח"כ מדיחו יפה יפה כר ז"ל הגמרא בסוף מסכת ע"א אתמר בי רב אמרי משמיה דרב תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע בסורא מתני הכי. ובפומבדיתא מתני הכי בי רב אמרי משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ד' ה' ולא פליגי מר קא חשיב מיא בתראי ומר לא קא חשיב מיא בתראי ופרש"י תרתי תלת ברטיבתא שיש בהחביות לחלוחית יין תרתי נותן אפר תחילה לשפשף עד שיהא נגובה ואחר כך מים. ביבשתא תלתא מים תחילה ואחר כך אפר ומשפשף ואחר כך חוזר ונותן מים לנקותה. תלת ארבע תלת ברטיבתא אפר מים ואפר אף על פי שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלא לשם נגיבה אתו אלא לנקותו מן האפר וד' ביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים בתראי לא קחשיב רב לא בעי אפר אלא חדא זימני ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבישתא. בפומבדיתא מתני לרב תלת וד' כדפרישית ולשמואל ד' ברטיבא וה' ביבשתא. דקא חשיב מיא בתראי ולא פליגי רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא רב לא חשיב מיא בתראי. ושמואל חשיב ואית דמפרשי כו' והר"ן כתב פי' זה בלבד וכתב עליו וקי"ל כלישנא בתרא וכן הוא דעת הרמב"ם וכן נראה שהוא דעת הרמ"ה שכתב רבינו בשמו שהרי באם הם לחים כתב דבעינן אפר ומים ואפר ומים עכ"ל ב"י ור"ל דאי ס"ל כלישנא קמא וללישנא קמא לא הצריך רב אפר אלא פעם אחת והרמ"ה הצריך ב' פעמים אפר א"כ צריך לומר דפסק הלכה כשמואל ואנן קי"לן הלכה כרב באיסורי אלא צ"ל דס"ל כלישנא בתרא ואתו כדברי הכל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.