א הלכות נדרים תניא לעולם אל תהא רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות אמר שמואל כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע וכן תנא רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא חוטא ירושלמי מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר מתחיל אדם לנדור פנקסו מתבקשת ד"א ואחר נדרים לבקר ואיחור נדרים לבקר איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת מעשה באדם אחד שנדר עולה ואיחר עליה וטבעה ספינתו בים תניא רבי נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן שטוב לו יותר לשאול על נדרו. [יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא]. אמר ר"ג כל הבוטה פי' מבטא בשפתיו לדור ראוי לדוקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא שיתירו לו על כן צריך כל אדם להתרחק מן הנדדים שלא ידור שום דבר עד שיעשנה ואפילו צדקה וכיוצא בזה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר ומיהו אם מצוה דגופיה ומיחייב ביה ורמי עליה כההיא דאמר אשנה פרק זה ואשנה מסכתא זו וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר שרי ליה למינדר לזרוזי נפשיה דאמר רב נידל מנין שנשבעין לקיים המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכ"ש היכא דרגיל דמשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה או מתרשל בקיום מצות עשה דשרי ליה למנדר ולאשתבועי להחמיר על עצמו לשמור ולקיים המצות ועל זה אמרו חכמים [אבות פ"ה] נדרים סיג לפרישות אבל מכל שאר נדרים צריך האדם להתרחק מאד:
א סָעִיף א הלכות נדרים תניא לעולם אל תהא רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ספ"ב דנדרים (כ.) ופי' התוס' והר"ן שסופך למעול בשבועות דחמירי טפי דכתיב בהו לא ינקה ויש ספרים שגורסים שסופך למעול בנדרים כלומר אם תרבה לנדור סופך למעול בהם:
ב סָעִיף א אמר שמואל כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע בפ"ג דנדרים (כב.) ויליף לה מדכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ויליף חדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז ופי' הרא"ש וכי תחדל לנדור אע"ג דהאי חדלה דכתיב באינו נודר מ"מ כיון דכתיב גבי נדר חדלה ילפינן ג"ש וע"כ הא דנקרא רשע בנודר איירי.
ג סָעִיף א וכן תנא רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עו.) ויליף לה מדכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא:
ד סָעִיף א ירושלמי מוקש אדם ילע קדש וכולי עד וטבעה ספינתו בים וכו' בפרק קמא דנדרים בתלמודא דידן ריש פ"ג דנדרים (דף כב.) אמרי' אילו הוה ידעת דפתחין פנקסך וממשמשי בעובדך מי נדרת א"ר אבא מאי קראה ואחר נדרים לבקר ופי' דפתחי פנקסך וכו' מן השמים פותחין פנקס מעשיו ומדקדקים בהם בשביל שהוא מרשיע לידור א"נ שהוא מחזיק עצמו צדיק ובוטח שיוכל לקיים נדרו ולא יכשל ולכן מדקדקים במעשיו:
ה סָעִיף א תניא ר' נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן בפ"ג דנדרים (שם) ופירש רש"י כאילו בנה במה לע"ז וכדבריו משמע בירושלמי פרק רבי אליעזר אומר פותחים דגרסי' עלה התם דהא דרבי נתן וקשיא ע"ז בסקילה והנדרים בל"ת ואת אמר כן לית לך אלא כדאמר ר' ינאי כל השומע ליצרו כאילו עובד ע"ז אבל הרא"ש והר"ן פירשו כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות וכתב הר"ן נראה בעיני דלהכי מדמינן ליה לבונה במה משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קא עביד דרחמנא אסריה במילי דאיסורא ואיהו נמי אסר אנפשיה וקאמר דטעי דאדרבה לבונה במה דמי דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קרבנות בפנים אזהריה דלא לוסיף עלה לבנות במה ולהקריב בחוץ ה"נ נהי דרבנן אסר עליה דברים האסורים כי מוסיף איהו במאי דאסר רחמנא פשע כענין שאמרו בירושלמי רבי אליעזר אומר פותחין לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ושייך ביה נמי האי לישנא משום דנודר מתפיס בקרבן וכיון שאין קרבנו רצוי נמצא כבונה במה ומקריב בחוץ והמקיימו כלומר שאינו נשאל עליו כאילו הקריב על אותה במה קרבן וחייב משום שחוטי חוץ: כתב סמ"ג אם נדר מצוה להשאל על נדרו פן יבא לידי מכשול אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנאמר (תהלים קט"ז) נדרי לה' אשלם זהו שאמרו חכמים (אבות פ"ג) סיג לפרישה נדרים זהו שנודר לפי שעה דבר שאיפשר לקיים כגון שיאמר לא אשתה היום יין אם לא אעשה מצוה זו בבקר או לא אוכל עד שאשלים הלכה זו עכ"ל בפ"ג דשבועות הביא המרדכי תשובת מהר"ם דהא דאמרינן המקיימו כאילו הקריב עליה קרבן ה"מ בנדר אבל שבועה מצוה שלא לישאל עליה כדמשמע בכמה דוכתי: כתב הרמב"ם בסוף ה' נדרים מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולכוון מעשיו ה"ז זריז ומשובח כיצד מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר וכו' וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו כולם דרך עבודה לשם הם בנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סיג לפרישות ואע"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו בד"א בנדרי איסור אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם. ומ"ש שאם נדר כדי לכונן דעותיו ה"ז זריז ומשובח למדה מההיא דתניא בפ"ק דנדרים (דף ט:) שמעון הצדיק אומר מימי לא אכלתי אלא אשם נזיר טמא א' וכו' וז"ש וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר:
ו סָעִיף א אר"ג כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא בפ"ג דנדרים (כב.) ובעירובין פרק הדר (עירובין ס"ד:):
ז סָעִיף א על כן צריך כל אדם להתרחק מן הנדרים שלא ידור שום דבר עד שיעשנו כלומר לא ידור כלל לעשות שום מעשה אלא יעשה מה שהוא חפץ לעשות ולא ידור כך נראה לפרש דברי רבינו אע"פ שאין לשונו מדוקדק בפי' זה וכבר היה איפשר לפרש דה"ק לא ידור שום דבר עד שיהיה מזומן לפניו לעשותה בענין שתיכף לנדרו יעשנו. ולא יהיה שהות לבא לידי תקלה וכדאיתא בפ"ק דנדרים (דף ט:) אמרו על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה אלא איכא למידק עליה דתנן התם (שם.) כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן וקאמר עלה מאן תנא דשני ליה בין נדר לנדבה לימא לא ר"מ ולא רבי יהודה דתניא טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר"מ ר"י אומר טוב מזה ומזה נודר ומקיים אפילו תימא ר"מ כי קאמר ר' מאיר בנדר בנדבה לא קאמר ואיבעית אימא אפילו תימא ר' יהודה כי קאמר רבי יהודה בנדבה בנדר לא אמר והא קתני טוב מזה ומזה נודר ומקיים תני נודב ומקיים מ"ש נודר דלא דלמא אתי בה לידי תקלה כדבה נמי דילמא אתי בה לידי תקלה רבי יהודה לטעמיה דאמר אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה ופי' הר"ן תני נודב ומקיים ורבי יהודה דריש להו לקרא כר"מ דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ומיהו בהא פליג עליה דר"מ דלר"מ קרא דקתני נודר וה"ה לנודב ולדידיה דוקא נודר אבל נודב טוב מזה ומזה ופסק הרא"ש כלישנא בתרא וא"כ הו"ל לרבינו לפרש דדוקא בנודב הוא דשרי כשמזומן לפניו אבל בנדר כלל כלל לא לכך נראה לפרש כמו שפירשתי ראשונה ואין להקשות על אותו פירוש למה לא כתב רבינו שטוב לנדור בשעת מעשה וכדרבי יהודה די"ל דסבר רבינו דע"כ לא קא"ר יהודה אלא בנדבת קדשים דא"א בלא קריאת שם קודם שיכניס לעזרה אבל בנדבת צדקה אין צורך לקריאת שם כלל. ומ"מ כבר אפשר לקיים הפי' השני שלא הוצרך רבינו לפרש דדוקא בנודב אבל בנודר לא דכיון שהוא מזומן לפניו מסתמא אינו אומר אלא בלשון ה"ז ולא בלשון הרי עלי:
ח סָעִיף א אפילו צדקה וכיוצא בה אין טוב לידור וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ק דנדרים אההיא דרבי יהודה שכתבתי בסמוך וז"ל ושמעינן מהא דלא מיבעיא ליה לכשר למנדר או לאשתבועי במידי אלא כדבעי למיעבד מידי או אפילו למיתב זוזי לעניים ואפילו לפדיון שבויים וכיוצא בזה אם איתא לההוא מידי בידיה ליתיב ליה מיד ואי לא לישתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה ואם פוסקים צדקה והוא צריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר עד כאן לשונו והעתיקו רבינו אלא ששינה וכתב לא ידור עד שיהיה לו דמשמע דכשיהיה לו מצוה לנדור בשעת מעשה וכדברי רבי יהודה כלומר מצוה לנדוב אלא דלא דק וממילא משמע דלנדוב קאמר וכדבסמוך: כתבו התוספות בריש חולין (ב:) על האי ברייתא דברי ר' מאיר ורבי יהודה וא"ת והא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה וי"ל דבשעת צרה שרי כדאמר בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה וכתבו סמ"ג במל"ת סימן ער"ב:
ט סָעִיף א ומיהו אם מצוה דגופיה ומיחייב ורמי עליה וכו' וירא שמא יתרשל בדבר וכו' עד סוף הסימן ג"ז דברי הרא"ש שם:
א סָעִיף א תניא לעולם אל תהא רגיל בנדרים וכו' ספ"ב דנדרים (דף כ') ופי' רש"י שסופך למעול בנדרים אם תרבה לנדור. וז"ל התוספתא שסופך למעול בנדרים ויש ספרים דגרסי שסופך למעול בשבועות פי' אף בשבועות החמורות שכתוב בהן לא ינקה ויש ספרים דגרסי בהדיא אף בשבועות והא דאמרינן נדרים סיג לפרישות מפרש ר"ת כגון שנדר לקיים המצוה כמו אשנה פרק זה או אעשה מצוה זו עכ"ל ונראה דמשום הכי תניא האי לישנא אל תהא רגיל בנדרים כלומר אע"פ שהנדרים סיג לפרישות אל תהא רגיל בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר וכן נראה מדברי הרמב"ם בסוף ה' נדרים שמפרש כך ומביאו ב"י:
ב סָעִיף א אמר שמואל כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע בפ"ג דנדרים (דף כ"ב) ויליף לה מדכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ויליף חדלה חדלה כתיב הכא וכי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז ואע"ג דהאי חדלה כתיב הכא באינו נודר מ"מ כיון דילפינן ג"ש ע"כ קרא תרתי משתמעי מיניה וה"ק וכי תחדל מרוגז וכעס לידור כנדרי רשעים אז לא יהיה בך חטא ומכללא שמעינן דאם תהיה כועס ותנדור כמנהג בני אדם שנודרים מתוך כעסם אז יהיה בך חטא שנקראת רשע. וכן תנא רב דימי וכו' פירוש גם הוא מפרש קרא דכי תחדל לנדור דאע"פ דמקיימו נקרא חוטא וה"א פ"י דנדרים (ד' ע"ז):
ג סָעִיף א ירושלמי מוקש אדם ילע קדש וכו' ואע"ג דבתלמודא דידן נמי אמרינן רפ"ג (ריש דף כ"ב) דא"ל ר' ינאי רבא אילו הוה ידעת דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת א"ל לא ושרייה א"ר אבא מאי קרא ואחר נדרים לבקר ואע"פ דפתח ר' ינאי ליה אנן לא פתחין ליה בהאי מ"מ כיון דבירושלמי דרש עוד ואיחור נדרים לבקר וכו' ומביא מעשה ע"ז ניחא ליה טפי להביא הירושלמי ועוד נראה עיקר דאי מתלמודא דידן איכא למימר דאין פנקסו נפתחת אלא היכא דנודר ואינו מקיים אבל מתוך הירושלמי דדרש ד"א ואיחור נדרים לבקר וכו' מכלל דדרשא הראשונה אפילו לא איחר את נדרו אלא מקיימו בזמנו אפ"ה פנקסו מתבקשת בשביל שהוא מרשיע לידור:
ד סָעִיף א תניא ר' נתן אומר וכו' אין זה לשון הברייתא דהכי איתא רפ"ג דנדרים (כ"ב) תניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן וה"א ספ"ו (דף נ"ט וריש פ"ז) דף ס' אלא דלפי שהרא"ש פירש כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות לכן כתב רבי' בלשון הברייתא כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות וכ"פ הר"ן והאריך בנתינת טעם מפני מה הו"ל כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות ומביאו ב"י אבל רש"י פי' כאילו בנה במה לע"ז והכי איתא בירושלמי ומקשה עלה ע"ז בסקילה והנדרים בל"ת ומתרץ אלא כדאמר ר' ינאי דכל השומע ליצרו כאילו עובד ע"ז ומביאו ב"י:
ה סָעִיף א יש בוטה כמדקרות חרב לשון חכמים מרפא אר"ג כל הבוטה וכו' ברפ"ג דנדרים (ד' כ"ב) ומ"ש על כן צריך כל אדם וכו' הם דברי רבינו והוא חוזר על כל המאמרים שהביא מתחילת הסי' שכולם פה אחד שנקרא חוטא אם נודר אפי' מקיימו מיד ואם איחר את נדרו ג"כ נענש מיד ואפי' לא איחרו פינקסו מתבקשת ומצוה להתיר את נדרו שלא יהא עליו עונש מרשיע לנדור ועל כן נמשך דצריך כל אדם להתרחק מן הנדרים והוא שלא ידור שום דבר עד שיעשנו כלומר כדי שיעשנו אחר זמן ואפי' צדקה וכו' אלא אם ישנו בידו יתן מיד בלא שום נדר ואם אין בידו במזומן לא ידור עד שיהיה לו כלומר לא ידור עכשיו שיתן כך וכך כשיהיה לו והאי עד שיהיה לו הוה פירושו כמו עד שיעשנו שכתב בתחלת דבריו וכדפרי' והטעם הוא שמא יכשל בנדרו שלא יכול לקיימו אח"כ והב"י הבין מלשון עד שיהיה לו דמשמעו דכשיהיה לו מצוה לנדור כלומר מצוה לנדוב אלא דלא דק וכו' ולפעד"נ דב"י לא דק אלא פי' לשון זה כדפרי' ושוב אין צורך במה שהאריך עוד ב"י בפי' לשון זה:
ו סָעִיף א ומיהו אם מצוה דגופיה וכו' פי' הא דאמרי' דאפילו מצות צדקה אין טוב לנדור בה אלא יקיימנה בלא נדר דוקא במצות צדקה וכיוצא בה מצוה התלויה בממון דשמא תמוט ידו ולא יהא ספק בידו לקיים הנדר אבל מצוה דגופיה כגון אשנה פרק זה או מצות ל"ת דנודר שלא לעשות כך וכך שרי ליה למנדר וה"א פ"ק דנדרים ריש (דף ח') וכתב סמ"ג דאם נדר לצדקה אסור לישאל על נדרו שנאמר נדרי לה' אשלם ומביאו ב"י:
א סָעִיף א שסופך למעול בשבועות פירשו התוס' והר"ן דחמירי טפי דכתיב בהו לא ינקה (אע"ג דכתוב ביה אשר ישא את שמו לשוא דמשמע דוקא כשהוא בשעת שבועה שוא ה"נ קאמר סופו למעול בשבועות שיהא בשעת שבועה שוא) וי"ס שגורסים שסופך למעול בנדרים כלומר אם תרבה לידור סופך למעול. בהם ב"י:
ב סָעִיף א כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ויליף חדלה חדלה ממ"ש שם רשעים חדלו רוגז ועד"ר:
ג סָעִיף א נקרא חוטא דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא ועד"ר:
ד סָעִיף א מוקש אדם ילע קודש וגו' פסוק הוא במשלי סי' ך' ופירש"י כשאדם יכשל ומוקש בעבירות מקלקל את קדושתו ואחר נדרים לבקר ר"ל כשיחטא צריך לחזור אחר קרבנות לנדור ולהביא ולבקש על נפשו אבל הירושלמי דורש מן ואחר נדרים לבקר דרשה אחרת כמ"ש רבינו:
ה סָעִיף א מתחיל אדם לנדור כו' שדורש ואחר נדרים לבקר ר"ל תכף אחר שנדר מבקרין על מעשיו ולפי הד"א דורש לשון ואחר מלשון ואיחור וה"פ פנקסו מתבקשת ר"ל שהוא מחזיק עצמו צדיק ובוטח שיוכל לקיים נדרו ולא יכשל ולכן מדקדקים במעשיו כלומר נראה אם הוא אדם גדול ויש לו זכיות כמו שמחזיק את עצמו:
ו סָעִיף א ד"א ואחר נדרים כו' פנקסו נפתחת ר"ל מאחר שהרשיע ואיחר את נדרו פותחין את פנקסו ומחפשין אחר מעשיו אם זכיותיו מכריעין על חובותיו זו שאיחר נדרו וזהו פנקסו נפתחת ר"ל שפותחין הפנקס שכתובים בו זכיותיו ורואין אם מכריעין את העבירה זו שעשה באיחור נדרו לאפוקי לפירוש הראשון שמיד שנדר עדיין לא איחר ולא חטא עדיין אלא שמדקדקין אחריו על שהוא מחזיק עצמו צדיק ובטוח אז שייך לומר פנקסו מתבקשת שמפשפשין בכל הפנקס אחר זכות וחובה שעשה ורואין אם כדאי הוא להיות סמוך ובטוח דאילו לא יבקשו גם כן אחר חובתו אפי' במצוה אחת שעשה יכול להיות בטוח כיון שלא חטא עדיין משא"כ לפי הד"א שס"ל שאין מדקדקין עליו אם הוא צדיק ויש לו בידו להיות סמוך ובטוח אלא אם יש בידו מציה שיגינו עליו וק"ל ועיין בדרישה:
ז סָעִיף א כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות דסלקא אדעתיה דמצוה קעביד ואדרבה עבירה הוא במה שהוסיף על הקרבנות שציוה הש"י להקריב בב"ה ה"נ די לנו במה שאסרה תורה ר"ן ור"ל לפי הירושלמי הנודר אינו עושה איסור מצד עצמו רק משום דלמא לא יוכל לקיימו אבל רבי נתן סבר שעושה איסור מצד עצמו ואף ע"ג שמצוה הוא ליתן צדקה מ"מ כשהוא נודר ומחייב את עצמו בנדר נראה כאילו הוא מוסיף על מצות הש"י כאילו אין הש"י השלים חקיו במה שציוה אותנו:
ח סָעִיף א והמקיימו כלומר שאינו נשאל עליו כאילו הקריב על אותה במה קרבן וחייב משום שחוטי חוץ ב"י. וא"ת הא כתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם דמשמע הא אם משלם דבר טוב הוא י"ל דקרא מיירי במצוה דגופיה וכדמסיק רבינו בסימן זה דלפעמים מצוה ומותר לידור:
ט סָעִיף א שלא ידור שום נדר עד שיעשנו ס"א משום שמא לא יעשנו ועיין בב"י שפירש לפי גירסתינו שר"ל שלא ידור כלל אלא ימתין עד שיבא זמן העשייה ואז יעשנו בלא נדר. ופירוש זה עיקר וכן משמע ממ"ש רבינו אחר זה ואפילו צדקה כו' אלא אם ישנו בידו יתן מיד (פי' בלא נדר) ואם לאו לא ידור פי' כלל אלא ימתין עד שיהיה לו ואז יתנהו בלא נדר (אבל לא שינדור אז וק"ל ודלא כב"י שכתב דרבינו לא דק בזה ע"ש מ"ש בזה עכ"ה) ועוד פירש הב"י שר"ל שלא ידור שום דבר עד שיהיה מזומן לפניו לעשותו בענין שתיכף לנדרו יעשנו ולא יהיה שהות לבא לידו תקלה ואע"ג דדוקא בנודב מהני לעשות אבל לא בנודר לא הוצרך רבינו לפרש דדוקא בנודב דכיון שהוא מזומן לפניו מסתמא אינו אומר אלא בלשון ה"ז דהיינו נדבה ולא בלשון הרי עלי עכ"ל וע"ש ועד"ר:
י סָעִיף א וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר ר"ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוי נדר גמור וק"ל.
יא סָעִיף א ומיהו אם מצוה דגופיה כו' ר"ל מצוה שרמי עליה ותלו' בגופו כגון אשנה פרק זה וכיוצא בזה לאפוקי צדקה דאע"ג שהוא מצוה שרמי עליה מ"מ אין תלוי בגופו אלא בדבר אחר דהיינו בממון. ועי"ל מצוה דגופיה נקרא גם מצות סוכה ולולב והנחת ציצית ותפילין דאף דמצותן נעשה ע"י כלי המעשה מ"מ המצוה היא לגופו ולעצמו משא"כ צדקה וכיוצא בו שהמצוה היא בשביל עני ושמא העני לא ירצה לקבל ממנו וכיוצא בו:
א סָעִיף א כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרע רשע דכתיב וכי תחדל וגומר ויליף חדלה חדלה כו' וכתב הרא"ש אע"ג דהאי חדלה כתיב באינו נודר מ"מ כיון דכתיב גבי נדר חדלה ילפינן ג"ש וע"כ הא דנקרא רשע בנודר איירי עכ"ל ויש להקשות על דברי רבינו שמביא מתחילה דברי שמואל שנקרא רשע ואח"כ כתב וכן תנא רב דימי כו' שלא נקרא אלא חוטא ואם כן מאי וכן שכתב ועוד דמאחר דתנינן כן בברייתא למה מייתי מתחילה דברי שמואל וי"ל דמייתי לשמואל ללמדינו דנקרא רשע דהוא טפי מחוטא אלא משום שמהפסוק של וכי תחדל וגומר שיליף מיניה ג"ש לא איירי במקיים הנדר ושמואל אמר שאע"פ שמקיימו נקרא רשע משום שמשמע ליה דדוקא כי תחדל דלא תידור כלל הוא דלא יהיה בך חטא ואינך רשע הא אם אתה עושה נדרבכל ענין אע"פ שתקיים הנדר תקרא רשע. וכדי של"ת מנ"ל הא לכן מביא הברייתא דקתני כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא ויליף לה מקרא דכי תחדל וגומר ש"מ דשפיר נוכל למילף מהאי קרא במקיים הנדר ואע"פ שהברייתא לא אמרה אלא שנקרא חוטא מ"מ שמואל בא להוסיף שיש ללמוד מהאי קרא שנקרא רשע ג"כ מכח ג"ש וגם הברייתא אפשר שסברה כן אלא שהברייתא לא אתיא לאשמועינן אלא שעשה עבירה אע"פ שמקיימו וממילא אם תרצה ללמוד מכח מ"ש שנקרא רשע יש לך ללמדו ואין זה נגד הברייתא וק"ל:
ב סָעִיף א ואחר נדרים לבקר ז"ל גמרא דידן רפ"ג דנדרים דף כ"ב ההוא דאתא לקמיה דרבי ינאי א"ל אילו הוה ידעת דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת כו' ופי' הרא"ש דפתחין פנקסך כו' מן השמים פותחין פנקס מעשיו ומדקדקין בהם בשביל שהוא מרשיע לידור א"נ שהוא מחזיק עצמו צדיק ובוטח שיוכל לקיים נדרו ולא יכשל ולכן מדקדקין במעשיו עכ"ל וגם ב"י מביא זה ונראה לכאורה דהירושלמי שמביא רבי' מ"ש בתחילה פנקסו מתבקשת פירושו כמו פי' שני שכתב הרא"ש והד"א שאמר פנקסו נפתחת פירושו כפי פירוש ראשון שכתב הרא"ש כמ"ש בפרישה שאם איחר את נדרו לא שייך לומר שהוא מחזיק עצמו צדיק כו' דהא כבר עבר עבירה. ול' הד"א שהביא רבינו היה נראה לפרש כפשוטו שהמאחר נדרו כבר חטא וע"ז אמר פנקסו נפתחת ר"ל פותחין אותו וכותבין לתוכו איך שהוא חוטא ורשע וע"ד שאמרו הפנקס פתוח כו' משא"כ לדרש הראשון שדורש שמיד שנדר מבקרין צ"ל פנקסו מתבקשת ר"ל מבקשין תוכו על מעשיו וכמ"ש לעיל ול' גמרא דנדרים הנ"ל שקאמר אילו הוה ידעת דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך צ"ל לפ"ז דמיירי דמיד שנדר בא ומתחרט ורוצה שיתירו לו ומש"ה קאמר ממשמשין במעשיו ואף שקאמר פותחין פנקסך מהא לק"מ דהא א"א למשמש אא"כ פתחו תחילה הפנקס וק"ל ולפ"ז נראה דגמרא דילן ס"ל כפירוש קמא דהירושלמי:
ג סָעִיף א אלא שלשון חכמים מרפא שיתירו לו (דוקא נדר עכ"ה) אבל אם נשבע על איזה דבר לא יתירו לו אלא מדיחק מרדכי וכ"כ רמ"א:
ד סָעִיף א שלא ידור שום דבר עד שיעשנו מדקדוק לשון זה משמע שר"ל שלא ידור עד שיהא מוכן לפניו ליתן ואז ידור וכן משמע ממ"ש בסמוך ואם לאו לא ידור עד שיהיה לר אבל ממ"ש ואפי' צדקה כו' אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד משמע לא ידור כלל ולפ"ז צ"ל שמ"ש עד שיעשנו כלומר לא ידור כלל לעשות שום מעשה אלא יעשה מה שהוא חפץ לעשות ולא ידור כמו שפירש הב"י ג"כ אבל מ"מ נוכל לומר שמ"ש אם ישנו בידו יתן מיד פי' כמו עד שיעשנו דכיון שהוא אומר בל' נדבה מיקרי יתן מיד ולכן נראה כמו שפירשתי בפרישה. וכתב ב"י בשם התוספות וז"ל וא"ת הא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה וי"ל דבשעת צרה שרי והביאו ראיה לדבריהם (ובמרדכי פ"ק דחולין דהרי זו נודרים דדוקא נדר אסור אבל לא נדבה ובעת צרה אפי' הרי עלי נודרין עכ"ה):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.