א נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב וכן אם נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט וחנוכה ופורים חל הנדר גם עליהם ומ"מ לא יצום בהם אלא מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרין לו אילו שמת ללבך שיפגעו בתוך הזמן אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר וכתב הרמב"ן דוקא שהוציאו בלשון נדר ממש כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי לכך צריך שאלה אבל אם לא הוציאו בלשון נדר ממש אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת וי"ט ולא חנוכה ופורים וא"צ שאלה כלל וכתב בס"ה ודוקא שלא נדר בפירוש להתענות בשבת וי"ט אלא אירעו בתוך הזמן שנדר להתענות בו אבל אם נדר להתענות בהן בפירוש צריך להתענות בהן והרמב"ם חילק בין חנוכה ופורים לשבת וי"ט ור"ח שכתב הנודר לצום בשבת וי"ט חייב לצום בהן וכן הנודר לצום יום ראשון או יום ב' כל ימיו ופגע בהן י"ט או ערב יוה"כ חייב לצום ואצ"ל ר"ח פגע בהן חנוכה ופורים נדרו בטל ולא יצום בהן מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדעת הרמב"ן נדר מדברים האסורים כגון נבלות וטרפות חל הנדר ואם אוכל מהן עובר משום בל יחל ומיהו אם התפיס בהן דבר אחר אין נתפס שאין דעתו אלא בעיקר האיסור דהו"ל מתפיש בדבר האיסור אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיש בו ד"א נתפש בנדר ואסור:
א סָעִיף א נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אומר קונם סוכה ב"ה משנה פ"ב דנדרים (טו.) זה חומר בנדרים מבשבועות שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניחן בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות ויהיב טעמא בגמרא דנדר כיון שהוא איסור חפצא שהוא אומר קונם ישיבת סוכה עלי הילכך אינו כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר את החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה הוא אסר עצמו מלעשות הדבר וכיון שהוא מחוייב לעשות לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה. ודעת הר"ן בזה אכתוב בסימן רל"ט. כתב הר"ש בר צמח דשמתא דין שבועה יש לה דהא מיתסר גברא :
ב סָעִיף א ומ"ש וכן אם נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט חנוכה ופורים חל הנדר גם עליהם זה פשוט כיון דנדרים תלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו נדר לצום בשבתות וי"ט לבד חל מטעם זה וכמ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ם ונראה שלא כתב רבי' נדר להתענות זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי"ט אלא כדי לכתוב שמתירין לו נדרו ופותחין לו בהם וכו' והותר כל הנדר דאי בנודר להתענות בהם לבדם לא שייך למימר הכי: והכלבו כתב מה שאמרו שהנדרים חלים על דבר מצוה זהו שמתכוין לנדור שיתענה בי"ט אבל אם נדר ב' וה' סתם ואמר אילו הייתי יודע שהי"ט חל בהם לא הייתי נודר בטל נדרו גם בימים הכתובים במגילת תענית והר"ף כתב מיהו מדקאמר במסכת נדרים פותחין לאדם בשבתות וי"ט משמע דצריך התרה:
ג סָעִיף א ומ"ש ומ"מ לא יצום בהם אלא מתירין לו נדרו ופותחין לו בהן וכו' משנה בנדרים פרק ר' אליעזר (נדרים סו.) פותחין בשבתות וי"ט בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כתב המרדכי בפ"ג דשבועות בשם ראבי"ה שאם כשבע לעבור על המצוה א"צ התרת חכם לישאל על שבועתו אך לוקה משום שבועת שוא ואם בלשון נדר נדר צריך התרת חכם ואינו לוקה ומיהו כתב שבמקום אחר מצא דבנדר נמי לוקה: וכתב הרמב"ן דוקא שהוציאו בלשון נדר ממש וכו' כ"כ שם הרא"ש בשמו וכן דעת הר"ן בפ"ק דתענית וכ"כ הראב"ד בפ"ג מה' נדרים וכ"כ ה"ה בפ"א מה' תענית וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' נדרים ובפ"א מה' תענית כתבתי כל זה בארוכה בטוא"ח סימן תי"ח:
ד סָעִיף א וכתב בספר המצות ודוקא שלא נדר בפירוש להתענות בשבת וי"ט אלא אירעו בתוך הזמן שנדר להתענות אבל אם נדר להתענות בהן בפירוש צריך להתענות בהן ז"ל סמ"ג בסימן רמ"ב מל"ת הנודר שיצום בשבת או בי"ט חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה וכן הנודר שיצום ב' וה' כל ימיו ופגע בימים אלו י"ט חייב לצום פגעו בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני שהימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים עכ"ל ודבריו מבוארים שדין נדר בפי' להתענות בשבת וי"ט שוה לדין אירעו בתוך הזמן להתענות בו ולפיכך תמהני על רבי' שכתב שהוא מחלק ביניהם :
ה סָעִיף א והרמב"ם חילק בין חנוכה ופורים לשבת וי"ט ור"ח שכתב הנודר לצום בשבת וי"ט חייב לצום בהם וכו' בפ"ג מה' נדרים ובטוא"ח סימן תי"ח העתקתי כל דברי הרמב"ם ודקדקתי בהם וביארתים יפה:
ו סָעִיף א נדר מדברים האסורים כגון נבלות וטרפות חל הנדר וכו' כן משמע מדקי"ל. דנדרים חלים על דבר מצוה וכ"נ מדברי רש"י בריש נזיר אף על פי שהרשב"א כתב שכל הפוסקים חולקים בזה כמו שאכתוב בסמוך דברי רבי' כדעת רש"י:
ז סָעִיף א ומ"ש אם התפיס בהם דבר אחר אין נתפס שאין דעתו אלא בעיקר האיסור וכו' כבר כתבתי בסימן ר"ד דבפ"ק דנדרים (יא:) איבעיא לן אי בעיקרא מתפיס אי בדהשתא מתפיס ושפסקו הפוסקי' דבעיקרא מתפיס וברפ"ג דשבועות (כ.) מייתי הא דתניא אי זהו איסר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם ותהי בה כיום שמת בו אביו פשיטא ומשני כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה סלקא ד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עליה איסור והאי לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסורא דאורייתא וכי מתפיס קאי עליה בבל יחל דברו וכתב הרא"ש כ"כ בספרים ורש"י לא גריס ליה דא"נ דאורייתא הוי אמרינן לקמן דחלין על דבר מצוה ונראה דגרסינן ליה שפיר דנהי דנדרים חלין על דבר מצוה להתחייב שתים משום איסור הראשון ומשום בל יחל מיהו כי מתפיס ביה אעיקרא קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור אבל אי מעיקרא לא הוה ביה אלא איסור דרבנן מיקרי שפיר דבר הנדור. ולענין נדרים חלים על דבר מצוה כתב הרשב"א בתשובה דוקא במ"ע בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ול"ת בביטולה ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו אבל על מל"ת דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו כיצד הרי שאמר אכילת נבלה עלי אין הנדר חל עליו ואין זה הפרש בין נדרים לשבועות וה"ה לאיסור הבא מעצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה וכן שאמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא אא"כ נשאל על השבועה דאז חל הנזירות עליו ודעת מקצת רבותי לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו שבאיסור הבא מאיליו כולם מודים שאין איסור הנדר חל על איסור בנדרים כבשבועות אבל באיסור הבא מעצמו סבורים שהוא חל וכן נראה גם מדברי ר"ת ואין דעתי נוחה בזה לפי שיש בו כמה קושיות וללשון ראשון יש ראיות לפי דעתי חזקים כראי מוצק מן הגמרא ומן הירושלמי וכן מצאתי דעת מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל ומ"מ מה שאמרת אמת שהנדר חל על מי שנשבע שישן או שישתה ואף ע"פ שיש בביטולו ל"ת ומן הצד הזה היה אותה של האומר הנאת תשמישך עלי שהבאת אתה עכ"ל ודעת הר"ן בזה אכתוב בסוף סימן רל"ט:
א סָעִיף א נדרים חלים ע"ד מצוה וכו' משנה פ"ב (דף ט"ז) חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוה ומפרש אביי כגון דאמר הנאת סוכה עלי פי' דהשתא קאסר חפצא עליה ואינו נראה כנודר לבטל מצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר את החפץ עליו ואינו מאכילין לאדם דבר האסור לו והו"ל כסוכה גזולה דאסורה עליו ה"נ נאסר החפץ עליו מחמת נדר זה ואקשי ליה רבא וכי מצוה ליהנות ניתנו אלא אמר רבא דאמר ישיבת סוכה עלי וכתב הר"ן רבא לאו אטעמיה דאביי מקשה דודאי שפיר קאמר אלא אלישנא מקשה דאי אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בה ישיבה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו אלא הכא בדאמר ישיבת סוכה עלי אסור לישב בסוכה וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י"ל דהב"ע כגון דאמר קונם סוכה לישיבתה עלי אבל בתוס' אמרו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי אסור לישב בסוכה דכיון דמזכיר שם החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולא מיקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר עכ"ל פי' שאינו מזכיר העין והפה ולעיל בתחילת סי' רי"ג כתבתי לשון התוס' בזה ע"ש ורבינו דקדק שכתב קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל וכו' להוציא אם אמר קונם סוכה שאני נהנה דבהזכיר לשון הנאה מותר לישב בסוכה דמצוה לאו ליהנות ניתנו וכדרבא אלא דהו"ל לרבינו לומר קונם סוכה עלי שאני יושב כדקאמר רבא להדיא דמיירי בדאמר עלי ונראה דרבינו מפרש דבאומר קונם סוכה שאני יושב אין צריך שיאמר ג"כ עלי וכן באומר ישיבת סוכה עלי א"צ שיאמר ג"כ קונם דלא גרע מידות נדרים כנדרים וכתב הר"ן בפרק ראוהו ב"ד דה"ה בשופר כשאמר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות ולא אמר רבא לשם דמותר אלא דוקא במודר הנאה משופר דכיון דהזכיר הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו שרי:
ב סָעִיף א וכן אם נדר להתענות זמן ידוע וכו' נראה דה"ק לא מיבעיא אם נדר בפירוש להתענות בשבת וי"ט דצריך שאלה דנדרים חלין על דבר מצוה כדפרי' אלא אפי' לא נדר בפירוש אלא שנדר להתענות לזמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט וכו'. והב"י כתב איפכא וז"ל זה פשוט כיון דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו נדר לצום בשבתות וי"ט לבד חל מטעם זה וכו' עכ"ל ולא דק ויתבאר בסמוך: ומה שכתב ומ"מ לא יצום בהם וכו' משנה ס"פ רבי אליעזר (ריש נדרים דף ס"ו) פותחין לאדם בכבוד שבתות וי"ט. ומ"ש בשם הרמב"ן הביאו לשם הרא"ש בפסקיו וכתבו רבינו גם בא"ח בסימן תי"ח ותק"ע וע"ש.
ג סָעִיף א וכתב בספר המצות וכו' הב"י הביא לשון הסמ"ג מל"ת סימן רמ"ב ומפורש בדבריו דשוין הן בדין זה ולפיכך תמה על רבינו שכתב בשמו שמחלק ביניהם. אמנם רבינו לא הביא דעת הסמ"ג בזה לפי שהוא תופס כסברא הראשונה שכתב רבינו וכן אם נדר להתענות זמן ידוע וכו' אלא הביא דעת הסמ"ק שכתב בסי' פ"ז לחלק ביניהם וז"ל ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים ע"ד מצוה זהו במתכוין לנדור בי"ט אבל אם נדר סתמא ב' וה' ואמר אילו הייתי יודע שהיה חל י"ט בהן לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמן עכ"ל ומ"ש כדאמר לקמן הוא מ"ש אח"כ בסי' צ"ז וז"ל אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח ובחנוכה ובפורים ובחש"מ ואם התחילו אין מפסיקין אבל יחיד שקבל עליו תענית ופגעו בו י"ט של תורה מפסיק ימים הכתובים במגילת תענית אינו מפסיק עכ"ל מפורש מדבריו דס"ל דמתני' דפ"ב דתענית דאם התחילו אין מפסיקין אינו אלא בצבור אבל יחיד שקבל עליו ופגעו בו י"ט של תורה מפסיק וא"צ שאלה דלא כסמ"ג והא דתנן בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ"ה) ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואמו ביניהם ב"ה אומר אלו ואלו מותרין כדלקמן בסימן רל"ב ואפי' התרה א"צ הוא ראיה לדעת הסמ"ק והא דתנן ס"פ ר"א פותחין לאדם בכבוד שבתות וי"ט דמשמע דהתרה מיהא בעינן אפשר דהיינו דוקא בנתן ללבו השבתות וי"ט בשעה שנדר אלא שלא עלה על דעתו שיש איסור במתענה בשבת וי"ט התם הוא דצריך התרה ודברי הסמ"ק הם בלא עלה על דעתו בשעה שנדר שיחולו י"ט בתוך אותו הזמן ועי"ל דס"ל לסמ"ק בההוא דפותחין כמ"ש הר"ר אליעזר ממי"ץ ז"ל שכתב וז"ל פותחין בשבתות וי"ט פי' כגון שנדר להתענות חדש א"ל הרי בזה החדש שנדרת יש י"ט ושבתות א"ל לא נתכוונתי להן ואפי' התרה א"צ דדברים שבלב כי האי דמוכחי הוי דברים ע"כ מפרישת הר"א ממי"ץ פ' ד' נדרים עכ"ל והיינו כמ"ש הסמ"ק ממש דאפי' התרה א"צ. מיהו כבר כתב הר"פ בהגהות סמ"ק לחלוק עליו וז"ל מיהו מדאמר פותחין לו לאדם בשבתות וי"ט משמע דצריך התרה כו' עכ"ל והכל בו הביא לשון הסמ"ק ומ"ש הר"פ עליו ומביאו ב"י שוב ראיתי בתוס' פ"ד נדרים (דף כ"ה) אהא דמייתי התם מתני' דפותחין לאדם בכבוד שבתות וי"ט לפרושי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בראה אותן אוכלים תאנים וכו' דכתבו וז"ל ולא דמי להך דראה דלא צריך שאלה דהתם הנדר בטעות וכו' אבל הכא אינו טעות הכל יודעים דאי אפשר לשנה אחת בלא שבתות וי"ט ואפ"ה נדר אלא דעכשיו הוא מתחרט שלא הוציאם מן הכלל הלכך צריך שאלה והתרה גמורה כשאר נדרים עכ"ל וכיוצא בזה כתב הר"ן והכי נקטינן דצריך שאלה דלא כהסמ"ק הקשה הב"י בא"ח סימן תי"ח על מ"ש רבינו כאן בשם ספר המצות דבשלא נדר בפי' להתענות בשבת וי"ט אלא אירעו בתוך הזמן שנדר א"צ להתענות בהן אבל אם נדר להתענות בהן בפי' צריך להתענות בהן דהסברא הפוכה וכדמשמע מדברי ה' המגיד בפ"א מה' תענית ומדברי הראב"ד פ"ג דנדרים וע"ש כי האריך ונראה דלא דק כלל דהלא מפורש בדברי ה"ה והראב"ד דמיירי בקבלת תענית בעלמא דאינו חמור כשאר נדר גמור והתם הוא דאפי' יקבל עליו להתענות ב' וה' כל השנה והתחיל להתענות ופגעו בהם שבתות וי"ט ור"ח אינו מתענה בהם ומכ"ש שאם קבל בפירוש עליו להתענות בשבתות וי"ט דאין רשאי להתענות בהם אבל ספר המצות מיירי בנדר גמור דקאמר הרי עלי כמבואר בדברי הסמ"ק שהבאתי ובנדר גמור ודאי הסברא הפוכה דכשנדר בפי' להתענות בשבת וי"ט צריך להתענות בהן דנדרים חלין ע"ד מצוה אבל בנודר לזמן ואירעו בהן י"ט ולא עלה על דעתו שיחולו י"ט בתוך אותו הזמן התם הנדר בטל ממילא ולא צריך שאלה כדפרי' בסמוך ולפ"ז הא דכתב רבינו וכתב בספר המצות ודוקא וכו' לא קאי אדברי הרמב"ן במה שכתב דבלשון קבלת תענית א"צ שאלה ושיהא מחלק ספר המצות בזה בין נדר בפירוש ובין לא נדר בפירוש דהא ודאי ליתא אלא קאי אמ"ש תחלה דבנדר נדר גמור להתענות זמן ידוע דחל הנדר גם על י"ט ומ"מ לא יצום בהם אלא מתירין לו נדרו עלה קאי רבינו ואמר דכתב בספר המצות הא דלא יצום וכו' דוקא שלא נדר בפי' וכו' אבל אם נדר להתענות בהן בפירוש צריך להתענות בהן כנ"ל ובש"ע כתב וז"ל דאם נדר להתענות זמן ידוע ולא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה שבת וי"ט ור"ח וא"צ התרה ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת וי"ט בלבד עכ"ל גם בכאן קשה תרתי חדא דכתב ואפי' לא קבל עליו להתענות אלא בשבת וי"ט בלבד דמאי אפי' אדרבה כל שכן הוא דאין בקבלה זו ממש שקיבל על עצמו להתענות בשבת וי"ט ועוד שהוא סותר דברי עצמו שכתב בספרו הארוך דמדברי ה' המגיד והראב"ד נראה דכשקבל עליו לזמן אין נדרו דוחה י"ט כ"ש כשקבל עליו להתענות באותו יום בפי' וכאן כתב ואפי' ולא דק דלפי האמת כ"ש הוא. כתב בהגה"ה מעשה בא לידי באשה אחת שקבלה עליה לפני פסח להתענות שני וחמישי עד ר"ה ולאחר הפסח שאלה ממני אם יש לה להתחיל ולהתענות מיד או תמתין עד אחר ר"ח אייר נראה כיון שחל נדרה אחר הפסח הרי קודמת גזירתינו לנדרה אף ע"ג דבטלה מגילת תענית דבר זה לא בטל שכן מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחינות כל ימי ניסן מתשובת מהר"ם עכ"ה ומשמע דלא הצריכה התרה כלל ואפשר דהמעשה היה שלא היה נדר גמור אלא בלשון קבלת תענית בלבד וכהוראת הרמב"ן והרא"ש דאילו בנדר גמור ליכא למאן דאמר דלא צריך התרה שהרי נדרה בפי' להתענות אחר הפסח דאפי' נדרה להתענות בשבת וי"ט בלבד צריך להתענות כ"ש בנדרה להתענות בימים שאין אומרים בהם תחינות כשנדרה נדר גמור:
ד סָעִיף א נדר מדברים האסורים כגון נבלות וטרפות וכו' פי' שאמר קונם נבלות וטרפות עלי חל הנדר וכו' ודבר זה אינו מפורש בתלמוד וב"י פי' שכן נראה מפי' רש"י בריש נזיר ולא הבנתי היאך נראה כך מפירושו בריש נזיר ולפעד"נ דט"ס הוא בב"י וצ"ל בריש פ"ג דשבועות (דף כ) וזה לשון פירש"י ולא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל דהא אי נמי מדאורייתא הוא הא אמרינן הנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות עכ"ל אלמא דאף בנדר לקיים מצות לא תעשה חל הנדר והכי מוכח נמי בתוס' לשם בד"ה דכי לא נדר כתבו וז"ל ועוד דהא דנדרים חלין ע"ד מצוה בביטול מצוה איירי קונם שאיני נוטל לולב. אבל אם נדר לקיים מצוה כגון שאמר שלא אוכל ביום הכיפורים או שלא אוכל נבלות וטרפות לא חייל דאין איסור חל על איסור ומיהו לרבי יהודה בן בתירא דאית ליה דנשבע לקיים את המצוה חייב כ"ש נדרים שחלין לבטל שיחולו לקיים עכ"ל וס"ל לרבינו עיקר כהאי מיהו שכתבו התוס' לבסוף ואף ע"ג דלא קי"ל כר"י ב"ב דנשבע לקיים את המצוה חייב מ"מ מאי דנשמע מדבריו דכ"ש נדרים שחלין לבטל שיחולו לקיים אף רבנן מודו ליה דהא לא פליגי עליה אלא בנשבע לקיים המצוה מדכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות וכו' אבל בנדרים דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה ודאי דליכא פלוגתא בהא ואיכא לתמוה דבש"ע פסק בתחילה בסתם דלא חל הנדר וכדעת הרשב"א בתשובה ואח"כ כתב י"א דחל הנדר ולפעד"נ עיקר כפירש"י והתוס' ורבינו והכי מוכח נמי לשם מדברי הרא"ש להדיא כשהשיג על רש"י שכתב דאי נמי מדאורייתא הוי הא אמרינן דהנדרים חלים ע"ד מצוה דכתב הרא"ש וז"ל ונראה דגרס ליה שפיר דנהי דנדרים חלים ע"ד מצוה להתחייב שתים משום איסור הראשון ומשום בל יחל מיהו כי מתפיס ביה בעיקרו קמתפיס וכו' עכ"ל אלמא דס"ל להרא"ש דאף בנדר באיסור דאורייתא חייל נדרא להתחייב שתים והכי נקטינן דלא כהרשב"א:
ה סָעִיף א ומ"ש ומיהו אם התפיס בהן ד"א וכו' כ"כ לשם הרא"ש והבאתי מקצת לשונו בסמוך והוא מדברי ר"י שכתבו התוס' בדבור הנזכר:
א כתב המרדכי ריש שבועות ע"ג וע"ד כתב ר"ת מי שנדר להתענות כל ב' וה' ולא נזכר בעת נדרו חוץ מי"ט ילך אצל ב"ד וילקה בפניהם על שנשבע לעבור על המצות והם יתירו לו נדרו ואם אינו עושה כן קאי באיסור וראבי"ה כתב שאם נשבע לבטל המצות א"צ התרה לשאול עליו אך לוקח משום שבועת שוא ואם בלשון נדר צריך התרת חכם ואינו לוקח כ"מ בס' ראבי"ה אבל במקומות אחרים מצאתי בשם ראבי"ה דבנדר נמי לוקח שצוה להלקות את שנדר שלא יחזיר ההלכה לאחיו והתירו בפתח וחרטה וצוה להלקות לאחר שהתיר נדרו עכ"ל ודעת הרא"ש והר"ן פ"ק דנדרים דלא שייך איסור בנדר שוא וע"ש גבי קונם שאני ישן.
ב סָעִיף א ועיין בטוא"ח סימן תי"ח:
ג כתב הראב"ד בתשובה סימן תרצ"ט מי שנדר להתענות ואמר חוץ מי"ט אין חנוכה ופורים בכלל אבל אם אמר גם בדעתי היה על חנוכה ופורים נאמן עכ"ל.
ד סָעִיף א כתב ב"י בא"ח סימן תי"ח דאף ע"ג דר"ח ועי"כ נמי אינן אסורין רק מדרבנן מ"מ מאחר שיש בהן אסמכתא מן המקרא לא הוצרכו לעשות בהן חיזוק:
ה סָעִיף א וכ"ה בהר"ן פ' שבועות שתים דף ש"פ ע"א כב"י סימן רכ"ה וז"ל כתב סוף ספר הדינים שבסוף ספר חזה התנופה מי שנשא אשה שאינה בת בנים ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה אין יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פריה ורביה מאחר שכבר ידע בה שפסקה מלדת ונשאה כ"ש אם מחמת רוב ממון נשאה שלא נשאה למצות פריה ורביה וז"ל הריב"ש לא נסתפק לי אם יש חלות לשבועה זו אפי' זקנה היא בשעת השבועה ונתחייב לישא אשה כיון שאין לו אלא בן אחד אעפ"כ השבועה חלה עליו שהרי כלל בשבועתו דברים אחרים שנתחייב שלא יגרשנה כו' וכתב עוד בשבועות הנשים לבד כלל בהן הנשים שאינו מצווה בהן משום פריה ורביה כגון קטנה זקינה ואילונית עכ"ל. ואע"פ שהרשב"ץ חולק בזה נ"ל דברי ריב"ש עכ"ל ב"י עי"ל סי' רכ"ח מדין הנשבע שלא לישא על אשתו ועבר ונשא וע"ש עוד סימן רל"ו מדינים אלו:
א סָעִיף א נדרים חלים על דבר מצוה כו' משא"כ בשבועות (ע"ל סימן רל"ט כתב הרשב"ץ דשמתא דין שבועה יש לה דהא מתסר גברא ע"כ ב"י עכ"ה) והטעם מפרש בגמרא דנדר כיון שהוא אוסר חפצא עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קיבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועות אוסר עצמו מלעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע את עצמו מחיוב המצוה. ואף שמצוה לא להנות נתנו ומה"ט איתא בגמרא וכתבו רבי' בהל' ר"ה סי' תקפ"ו דהמודר משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה הא כתב הר"ן שם דהיינו דוקא במודר הנאה מהשופר דלא אסר אנפשו בקונם אלא ההנאה ובמצוה לאו הנאה אבל אם לא הזכיר בנדרו הנאה אלא אומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה והביאו ב"י שם. עוד כתב שם בשם הכלבו דדוקא אדם אחר מותר לתקוע בו אבל הוא עצמו אסור לתקוע מפני שיש בני אדם שנהנין בתקיעתן כו' ע"ש וה"נ י"ל שנהנה בישיבת סוכה ובנטילת לולב הוא בעצמו:
ב סָעִיף א וכן אם נדר להתענות כו' ז"ל ב"י ה"ה אם נדר לצום בשבתות וי"ט לבד חל מטעם זה כמ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ם ולא כתב רבינו נדר להתענות זמן ידוע כו' אלא כדי לכתוב שמתירין לו נדרו ופותחין לו כו' והותר כל הנדר דאי בנודר להתענות בהם לבדם לא שייך למימר הכי עכ"ל ור"ל לא שייך לומר הותר כל הנדר או לא שייך התרה וק"ל:
ג סָעִיף א ומ"מ לא יצום בהן אלא שמתירין כו' משמע דאם אמר קונם סוכה שאני יושב כו' שאין לו התרה מדלא כתב גם ברישא בסוכה שמתירין לו (ודוחק לומר דה"ה בסוכה ולולב ואף דלא שייך בו פתח שייך בו חרטה ולא כתב רבינו דוקא אצום אלא כדי לכתוב עליו דהותר כל הנדר וזה אינו שייך בסוכה ולולב) וכן משמע מדכתב שאומרים לו אילו שמת ללבך שיפגעו בתוך הזמן אלו הימים כו' משמע נמי משום דיש לו פתח כה"ג מתירין לו אבל אם נדר בפירוש להתענות בשבתות דלא שייך התם פתח בכה"ג אין מתירין לו כסברת הסמ"ג שכתב בסמוך וסוכה נמי הוי כנודר בפירוש להתענות בשבתות ועיין בדרישה:
ד סָעִיף א וכתב הרמב"ן דוקא שהוציאו כו' פירוש הא דאמרינן בגמרא נדרים חלים ע"ד מצוה היינו דוקא בנדר ממש כגון קונם אכילת יום פלוני אבל אם לא הוציאו בלשון נדר ממש כו' אינו דוחה לא שבת וי"ט ולא חנוכה ופורים. ומדכתב בקבלת תענית בעלמא ולא חנוכה ופורים משמע דבנדר ממש חל הנדר אפילו בחנוכה ופורים ולא אמרינן כיון דמדבריהם הם צריכין חיזוק ומזה דייק רבינו אח"כ דמסקנת הרא"ש כהרמב"ן דלא ס"ל כהרמב"ם. והרמב"ן שכתב כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי כו' י"ל שהוא סבר ג"כ כהסמ"ג שזה הוי כנודר לזמן ידוע ולכן יש לו התרה ופתח לומר לא ידעתי שיום פלוני יהיה שבת או י"ט כל כמה דלא אומר בהדיא קונם אכילת שבת עלי:
ה סָעִיף א וכתב בספר המצות כו' עיין בב"י שתמה שהסמ"ג מל"ת מצוה רמ"ב ד"ע"א לא הזכיר שום חילוק ואדרבה שם כתב אות באות כדברי הרמב"ם שכתב רבינו בסמוך וצ"ע (ובאמת דברי רבינו תמוהים דרבינו ר"ל הסמ"ק שכתב כן בהדיא בסימן פ"ז ע"ש עכ"ה) ועיין בא"ח סימן תי"ח מה שתמה שם ב"י על מ"ש רבינו כאן בשם הסמ"ג ושם כתבתי דלק"מ ע"ש:
ו ודוקא שלא נדר בפי' אדלעיל קאי אנדר ממש ור"ל דוקא שלא נדר בפירוש כו' יש התרה הא אם נדר להתענות בהן בפירוש צריך להתענות ואין לו התרה שהסמ"ג סבר שאין לו פתח הואיל שאין יוכל לומר לו אילו שמת ללבך כו' כמ"ש לעיל שהרי בהדיא נדר לצום בשבת:
ז סָעִיף א וכן הנידר לצום יום ראשון או יום ב' כו' ואין זה זו ואצ"ל זו די"ל דהא דהכא א"צ להתענות דהנדר בטל דהוי כמו נדר בטעות כמ"ש הכלבו וב"י הביאו ולכן כתב שפיר וכן הנודר לצום כו' לאשמעינן דחייב להתענות ועיין מ"ש בדרישה בתחלת הסימן. והאי וכן לא יצום ל"ד למ"ש לפני זה דהנודר לצום בשבת כו' דשם צריך לצום בו ואין לו היתר משא"כ בזה דיש לו היתר: (או עי"כ אע"ג שהוא רק מדרבנן מאחר שיש לו אסמכתא מן המקרא לא הוצרכו לעשות חיזוק עכ"ה):
ח סָעִיף א ואין צ"ל ר"ח הרמב"ם אזיל לטעמיה שסבר שאסור להתענות מדאורייתא בר"ח ומ"מ כתב שפיר ואצ"ל ר"ח דמ"מ לא חמיר עי"כ כמו ר"ח ואם עי"כ א"צ חיזוק כ"ש ר"ח (ועיין מ"ש על זה בכסף משנה פ"ג דנדרים ובטור א"ח סימן תי"ח בב"י עכ"ה):
ט סָעִיף א שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ואין להקשות הא יש להן היתר בשאלת חכם כיון דלא נדר להתענות בהן עצמן מ"מ הא בעינן חרטה ושמא לא יתחרט וירצה לצום בהן:
י סָעִיף א ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדברי הרמב"ן עיין מ"ש לעיל בסמוך גבי וכתב הרמב"ן דוקא כו' ביאורו:
יא סָעִיף א נדר מדברים האסורים כגון נבילות כו' פי' שתלה הנבילה בדבר הנדור (פי' שתונה אותו בקרבן עכ"ה) וק"ל.
יב סָעִיף א עובר משום בל יחל ואם התרו בו משום נדר ולא משום נבילה וטריפה לוקה משום בל יחל.
יג סָעִיף א אלא בעיקר האיסור דהיינו איסור של נבילה וטריפה ור"ל. ומש"ה אינו נתפס משום דהוי ליה כו' וטוב היה להגיה והוה ליה כו' ואז הוי בפשוטו אך שכן הוא בכל הספרים וגם בש"ע עכ"ה):
יד סָעִיף א נתפס בנדר ואסור שדעתו אעיקר האיסור דהיינו איסור הנדר שהוא דאורייתא לאפוקי האיסור שהיה בו כבר אינו אלא מדרבנן:
א סָעִיף א ומכל מקום לא יצום בהן אלא שמתירין כו' רמ"א כתב בר"ס זה על מ"ש רבינו אסור לישב בסוכה וליטול לולב ז"ל וי"א שמלקין אותו על שנדר לבטל המצוה ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה וי"א דאין מלקין רק גבי שבועת שוא וכן עיקר עכ"ל והוא מדברי המרדכי שכתב דעות אלו אבל לא כתבו אדין סוכה ולולב רק אדין מי שנדר להתענות ב' וה' ופגע בהן שבתות וי"ט והרמ"א שכתב דברים אלו אדין סוכה ולולב משמע שסובר שאפי' בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת וי"ט מתירין לו ולא כסברת הטור שמשמע שסובר שבכה"ג אין לו התרה וכסברת הסמ"ג וכמ"ש בפרישה ונ"ל שהרמ"א נמשך אחר הב"י שלא כתב דברי הסמ"ג דמחלק בין נדר בפירוש לנדר שלא בפירוש רק הביא דברי הרמב"ם שכתב בשניהם חייב לצום בהם ומשמע שכמו בשלא נדר בפירוש יש לו התרה וחייב לצום דנקט ר"ל כל זמן שלא הותר הנדר ה"ה בשנדר בפירוש נמי יש לו התרה ואדרבה הב"י תמה על דברי רבינו שכתב שהסמ"ג מחלק בין נדר בפירוש לנדר שלא בפירוש וכתב שספרי סמ"ג שלפנינו כתב בשניהן בשוה כדברי הרמב"ם משמע שסובר שאין הדין עם רבינו בזה שיהא חילוק ביניהן וגם הר"ן בפ"ט דנדרים אמשנה פותחין בי"ט ובשבתות כתב ז"ל שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בשבת היית נודר כו' משמע שהמשנה מיירי בכל עניין אפי' נדר בפירוש להתענות בי"ט ובשבתות אפ"ה יש לו התרה ולא כסברת הסמ"ג ורבינו ולדבריהם (ר"ל לדברי סמ"ג ורבינו עכ"ה) צ"ל שהמשנה מיירי דוקא כגון שנדר להתענות זמן ידוע ופגע בו י"ט או שבת או נדר להתענות יום אחד או ב' ידוע כך וכך לחודש כל ימיו ופגע בהן י"ט או שבת וכה"ג: אחד נדר לתת מעשר מן הריוח שהיה באה מממונו וכן נהג כמה ימים ואח"כ מטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדפרי' בפ' שור שנגח ד' וה' ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף בעולם וכן אם היה מלו' לנכרי ב' זהו' בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב שנכתב בערכאותיהם אפשר דמזה אין יכול לחזור בו מ"כ במהר"ר פינחס מיץ מ"ו: פותחין בשבת וי"ט נדר אדם להתענות חדש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש י"ט ושבתות א"ל לא נתכוונתי להם אפי' להתיר א"צ דברים שבלב כי הני שמוכיחים הוי דברים ע"כ מפירוש הרב רבי אלעזר ממיץ פ' ד' נדרים מ"ו: מעשה בא לידי באשה אחת שקבלה עליה לפני פסח להתענות בה"ב עד ר"ה ולאחר הפסח שאלה ממני אם יש לה להתחיל ולהתענות מיד או תמתין עד ר"ח אייר (ר"ל שהרי אין מתענין בכל ניסן כמ"ש הטור בהל' פסח) נראה כיון שחל נדרה לאחר הפסח הרי קדמה גזירתינו לנדרה אע"ג דבטלה מגילת תענית דבר זה לא בטל אם מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחינות בכל ימי ניסן מתשובת מהרמ"ה מ"ו: מי שנדר שלא לשחק בקוביא אם יכול אחר לשחק בעבורו הוי יודע כי מהר"מ כתב דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם יש לחקור אם לשון בני אדם שכל האומר כן ר"ל לא הוא ולא אחר בעבורו אם לאו ואם לא יוכל להתברר נלך אחר ל' התורה ובכל מקום שלוחו של אדם כמותו ואע"ג דלרב סמא דאמר היכא דאי בעי עביד והיכא דאי בעי לא עביד לא מחייב שלוחו לית הילכתא כמותו אלא כרבנן ולפי שאני יודע מעמדך וענינך אני רוצה להתיר שיהא מותר זוגתך לשחוק בקוביא אבל אתה יש לך למנוע מ"כ במהר"ר פנחס. ע"ל בהג"ה סימן רכ"ח. ובתשב"ץ החמיר וכתב דאפי' גורלות אסור להטיל בעבורו ונ"ל דאחר לשון בני אדם גורלות אינם בכלל ואפי' הוא עצמו שרי עכ"ל כ"כ מ"ו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.