א המדיר בנו לת"ת יכול למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו נר ולצלות לו דג קטן פירש הרמב"ם שאסר הנייתו על הבן מפני שאינו עוסק בתורה ומותר האב לעשות לבן דברים הללו והרמב"ן פירש שהאב הדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יבטל בשבילו מלמודו ומותר הבן לעשות לו הדברים הללו וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. וכן מותר לקנות לו מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה כתב הרמב"ם אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני ת"ח יקח בני נכסי להקנותם לבנו הבן אסור בנכסיו ובן הבן מותר בהן אם יהיה ת"ח כמו שהתנה וא"א ז"ל כתב שלא קנה בן הבן כיון שלא הקנה לבן כלום אלא לאחר שיהיה בן בנו ת"ח וכשיהיה ת"ח חזר סודרא למריה ונתבטל הקנין ומ"מ בן הבן מותר ליהנות מהם אע"פ שלא קנה: וכתב עוד הרמב"ם וזה הבן אסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר וכן אם פרע בחובו או בכתובת אשתו וצריך להודיען שאלו נכסי אבי שאסרן עלי ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חוביו מנכסים האסורין עליו הרי הוא נהנה מהם שלא אמרו אלא ופורע חובו פירוש שהמדיר פורע מעצמו וגם מאי נ"מ שמודיען שאלו חן נכסי אביו:
א המדיר בנו לת"ת יכול למלאות לו חבית של מים וכו'. מימרא פ' אין בין המודר (נדרים לח.):
ב ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ו ונתן טעם משום דמסתמא אין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינם חשובים:
ג ומ"ש בשם הרמב"ן והרא"ש. בפסקיו בפ' הנזכר כתב שני הפירושים ושהרמב"ן הכריע כדברי המפרשים שהאב הדיר את בנו וכן דעת הראב"ד והר"ן והכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דליכא בהו ביטול ת"ת לא אדריה:
ד ומ"ש וכן מותר לקנות לו מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה. ירושלמי במסכת בכורים כתבוהו הרא"ש והר"ן בפ' אין בין המודר וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה אבל איש שדרכו לקנות לו מן השוק אפי' בהכי אדריה:
ה כתב הרמב"ם אסר בנו בהנאתו ואמר אם יהיה בן בני ת"ח וכו'. בפ"ה מה' נדרים ועיקרא דמילתא איתא בס"פ השותפין שנדרו דגרסינן התם [מ"ח:] ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי כלומר שהיה גוזל אגודות של פשתן אסרינהו לנכסיה עליה אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי א"ל ליקני הדין ואי הוי בר בראי צורבא מרבנן לקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני ע"מ להקנות הוא: ב"ה וכל קני ע"מ להקנות לא קני ורב נחמן אומר קני דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא : אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודר' אי מתפיס ליה לא מיתפיס ליה ועוד סודרא קני ע"מ להקנות וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למאריה ופסקו הרא"ש והר"ן כרב נחמן דסודר קני ע"מ להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי דאע"ג דאמר רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס דיחוייא בעלמא הוא דהא איהו גופיה סבר בפ"ק דקידושין [ד' ו':] כרב נחמן בהא ומ"מ בהאי עובדא דשמיט כיפי נראה דלא קני מאידך טעמא דיהיב רב אשי לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למאריה אבל הרמב"ם פוסק גם בזו כרב נחמן וכתב הר"ן ז"ל דמשמע דס"ל ז"ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחייה הוא כדכתיבנא כל מאי דקא"ל לדחויי מכוין ולאו לאיפלוגי עליה עכ"ל:
ו ומ"ש ומ"מ בן הבן מותר ליהנות מהם אע"פ שלא קנה. פשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו:
ז וכתב עוד הרמב"ם וזה הבן אסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו ה"ז מותר וכן אם פרע בחובו וכו'. ג"ז שם בפ"ה מה' נדרים:
ח ומ"ש ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים לו וכו'. לא על הרמב"ם תלונתו אלא על מתניתין דהגוזל קמא [קט.] דקתני הכי בהדיא ומשום דאישתמיטתיה לרבינו ההיא מתני' תמה על הרמב"ם וכבר נתבארו הדברים יפה בסימן רי"ו בשם הר"ן ושם נתבאר גם כן למה צריך שיודיעם שהם נכסי אביו:
א סָעִיף א המדיר בנו לתלמוד תורה יכול למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו נר מימרא דר' יעקב פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ח). ומ"ש ולצלות לו דג קטן מימרא דרבי יצחק שם וס"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
ב סָעִיף א ומ"ש פי' הרמב"ם שאסר הנייתו על הבן וכו' הוא בפ"ו ונתן טעם משום דמסתמא אין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי בן אינן חשובים וכן פי' רש"י: ומ"ש בשם הרמב"ן כ"כ הרא"ש בשמו והאריך להכריע כי הך פירושא בתרא גם הראב"ד בהשגות פ"ו הכריע כהך פירושא בתרא:
ג סָעִיף א ומ"ש וכן מותר לו לקנות מן השוק וכו' פי' אם האב או האם הדירה את בנה שלא יתבטל מת"ת מותר לו בתשמישין אלו שאין בהם ביטול תורה אי נמי אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה ודין זה הביאו הרא"ש והר"ן ע"ש הירושלמי דבכורים ותימה דכאן מבואר כפי' הרמב"ן ומה יאמרו בזה הרמב"ם ורש"י ואפשר דס"ל מדלא הזכירו בתלמודא דידן אלא חבית של מים והדלקת נר וצליית דג קטן ולא הזכירו דין קנייתו מן השוק באשה אלמא דלא ס"ל לתלמודא דידן הן פירושא דירושלמי אלא כפי' הרמב"ם ודו"ק. וצריך לבאר מאי איכא בין הני תרתי פירושים ונראה דלכי' הרמב"ם אמרינן דוקא הני הנאות שהן שמוש בעלמא ואינן חשובים שרינן ליה לאב לעשות לבנו שמודר ממנו בשביל ת"ת דמסתמא המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה אין כוונתו אלא להנאה גדולה אבל שאר מדיר את בנו אסור בכל הנאות אף בשמוש בעלמא כאלה אסור אבל שאר שמושים גדולים ואצ"ל הנאת ממון גמור אע"פ שאין האב עושה שום מעשה אלא הבן נהנה מנכסיו אסור אף במדיר אותו לת"ת כיון דאיכא הנאה גדולה לבן אבל לפי' הרמב"ם אמרינן הכי דרכאי האב ליהנות מנכסי הבן אפי' הנאה גדולה מנכסיו כל שאין בהן ביטול תורה דלא אדריה אלא שלא ישמש אותו בשימוש גדול שיש בהן ביטול תורה והילכך במילי זוטי כי הני דלית בהו ביטול תורה שרי וכן מותר לו לקנות מן השוק מה שצריך דאין בזה ביטול תורה ולענין הלכה נקטינן להחמיר בנדרים דבמדיר את בנו שלא יתבטל מלמודו אין כוונתו אלא שלא יהנה ממנו כשיבא לשמשו בדברים שיש בהם ביטול תורה אבל למלאות לו חבית מים ולהדליק את הנר ולצלות דג קטן ולקנות לו מן השוק אין בהן ביטול ת"ת מותר ליהנות ממנו דהכי מפורש בירושלמי אבל במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לאב לעשות לבנו שום שימוש אפי' דברים אלו וכיוצא בהן שאינן חשובין וכדין מדיר את בנו מנכסיו סתם ולא הזכיר מפני שאינו עוסק בתורה דלא כהרמב"ם וכו' ומבואר מדעת הש"ע ע"ש:
ד סָעִיף א כתב הרמב"ם אסר בנו מהנאתו וכו' בפ"ה מנדרים וטעמו דבס"פ השותפין בעובדא דההוא גברא דהו"ל בריה דהוה שמיט כיפי וכו' קאמר ר"נ קני ע"מ להקנות קנה דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא וקנה ולהכי כי אמר יקנה בני זה נכסי להקנותם לבנו קנה בן הבן דקני ע"מ להקנות הוא וקנה כרב נחמן ואע"ג דרב אשי דחי וקאמר דשאני סודרא דקני מן השתא הלין נכסין אבל הכא לכי הוה בן הבן ת"ח הדרא סודרא למריה אין זה אלא דחייה בעלמא אבל קושטא הכי הוא כדר"נ דכיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן אלא סתמא אמר כמ"ד מעכשיו ולכי הוי ת"ח דמי אבל הרא"ש מפרש דרב אשי לא בדרך דחייה קאמר לה אלא לאפלוגי עליה דרב נחמן והלכתא כרב אשי דדוקא במפרש מעכשיו ולכי הוי ת"ח אבל בסתמא אפי' הקנה לו בק"ס וא"ל לבנו שיקנה הנכסים ע"מ שיקנה לבנו לא קנה בן הבן דלאימת יהא קונה לכי הוי בן הבן ת"ח לכי הוי הדרא סודרא למריה פי' דודאי לא הקנהו מסתמא עד אותה שעה שיהיה בן הבן ת"ח דמאי לעביד בהו בנתים וההיא שעתא כלתה אותה ההקנאה דהדרא סודרא למרא ודמי למי שמקנה לחבירו בק"ס לאחר ל' ולא אמר מעכשיו דלא קני אחר ל' דכבר הדרא סודרא למריה ובדברי הרא"ש יראה דמיירי דוקא בדהקנה לבנו בק"ס אבל הר"ן פי' לאו דוקא בק"ס אלא כלומר כבר כלתה ההקנאה ומיירי נמי אף בחזקה ומשיכה דלא קנה כיון דלכי הוה בן הבן ת"ח כלתה ההקנאה ומיהו בשטר קנה מאחר שהשטר קיים ועומד לכי הוה בן הבן ת"ח והתוספות כתבו דאף בשטר לא קני וצ"ע. ויש להקשות במ"ש הרמב"ם ובן הבן מותר בהן אם יהא ת"ח כמו שהתנה הלא כיון שלא הדיר מנכסיו אלא את בנו אם כן בן הבן מותר בהן אפי' לא יהא ת"ח ותו קשה דכתב אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו כו' דלכאורה לא איצטריך לומר אם נתן דמשמע דוקא דיעבד דלכתחלה נמי שרי דכיון דאין לו הנאה נותן לאחיו ולבנו וב' קושיות הללו נזכרו בהשגת הראב"ד ותו קשה מ"ש הרא"ש ומ"מ בן הבן מותר ליהנות מהם וכו' דבר פשוט הוא ולא איצטריך וכך הקשה ב"י דאינו יודע מה מלמדינו ונראה לתרץ דס"ל להרמב"ם דאי לא אמר ההוא גברא אלא דלא יהנה בנו מנכסיו ותו לא פשיטא דבן הבן מותר בהן אבל כיון שאמר אם יהיה בן בני ת"ח יקנה בני זה נכסי להקנותם לבנו השתא הו"ל כאילו פירש שאם לא יהא בן בנו ת"ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן ולכן כתבה בן הבן מותר בהן אם יהיה ת"ח כמו שהתנה דחשבינן לזה תנאי שהתנה שאם לא יהא בן הבן ת"ח שיהא גם הוא מודר מנכסיו ולכן כתב רבינו דהרא"ש נחלק על הרמב"ם בתרתי חדא דלא קנה בן הבן אפי' יהיה ת"ח דלא דמי לקני על מנת להקנות דק"ס כדפרי' בסמוך אידך חולק עליו במ"ש דאם לא יהא בן הבן ת"ח דאסור בהן ליתא אלא אף על פי דלא קנה מ"מ בן הבן מותר בהן אפילו לא יהא ת"ח דלא חשבינן דבריו אלו לתנאי דאם לא יהא בן הבן ת"ח דהוא אסור בהן:
ה סָעִיף א ומ"ש הרמב"ם אח"כ וזה הבן אסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו ה"ז מותר לא קאי למ"ש קודם זה אם אמר אם יהא בן בני ת"ח אלא השתא איירי במדיר את בנו סתם מנכסיו ולא הזכיר את בן בנו כלל ולא כתב הרב אם נתן אלא להורות שכשנותן לאחיו או לבנו צריך להודיען שאלו נכסי אבי שאסרן עלי דאם לא יהא מודיען ויהיו מחזיקין לו טובת הנאה בעד מה שנתן להם מתנה זו אם כן הוי נהנה מנכסי אביו למ"ד טובת הנאה ממון ואסור אבל כשהודיען לא יהיו מחזיקין לו טובה ליכא איסורא ומש"ה דוקא אם נתן אבל לכתחילה לא יתן דשמא לא יודיען אי נמי שמא אף אם יודיען יגיע לו מהן איזה טובת הנאה ובסמוך כתבתי פירוש אחר והוא עיקר:
ו סָעִיף א ומ"ש ואיני מבין דבריו וכו' הר"ן ז"ל בפרק השותפין פירש דברי הרמב"ם שר"ל ב"ד באין ומגבין לב"ח בע"כ וכן מ"ש אם נתן לאחיו או לבנו לא שיתן להם ממש אלא שמראה להם מקום וא"ל נכסי אלו אסר עלי אבא טלו לעצמכם וכו' ומביאו ב"י בסימן רי"ו אכן לא נתקבל יישוב זה לרבינו דלשון הרמב"ם משמע שהמודר בעצמו נותן לאחיו ולבנו ופורע בחובו או בכתובת אשתו מיהו לא היה קשה לרבינו הא דנותן לאחיו או לבנו כמו שהיה קשה להר"ן דכיון שמודיען שאלו נכסי אביו שאסרן עלי ליכא חששא דנהנה מטובת הנאה דידה וכ"כ ב"י לעיל בסימן רי"ו אלא דעל מ"ש וכן אם פרעה בחובו וכו' קאמר דאינו מבין דבריו ואפשר ליישב דגם בזה לא היה דעת הרמב"ם אלא לומר דאם פרעה בחובו או בכתובת אשתו אינו חייב לחזור ולפרוע משלו ולהוציא מה שפרע מנכסי אביו כדי שלא יהנה בהם דדיעבד כיון דפרע הוי שפיר פרעון ואינו עומד באיסור נדר והטעם מפורש בדבריו שכתב וז"ל וצריך להודיען שאלו נכסי אבא שאסרן עלי שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חובו כמו שיתבאר עכ"ל נראה דר"ל דכיון דאביו שהדיר את בנו מנכסיו היה מותר לו לפרוע את חובו אמדינן דעתיה דמתחלה לא אדריה כדי שלא יהנה בנו מנכסיו ויבזבזם ויהא נשאר עליו חוב בעלי חובות וכתובת אשתו שאין זה כבוד אביו אלא יהיו ב"ח וכתובת אשתו נפרעין מירושתו ולכן אם פרעה בחובו או בכתובת אשתו אין עליו איסור נדר ומש"ה צריך להודיען שאלו נכסי אבא וכו' כדי שיתכוונו הב"ח שהם נפרעין מנכסי אביו כאילו קבלו הפרעון מאביו עצמו ולא ממנו כדי להקל עליו האיסור וכן בנותן לאחיו או לבנו צריך להודיע מה"ט דאמדינן דעתיה דאביו דמתחילה לא הדירו מנכסיו אלא כדי שלא יבזבזם וילכו לאיבוד אלא יהיו נשארים לאחיו או לבנו ומש"ה לא שרי אלא לאחיו או לבנו שהם יורשים ירושתו אבל לא בנותן לאתרים ומש"ה צריך להודיען כדי שיתכוונו אחיו ובנו כאילו קבלו מתנה זו מידו של אביו עצמו ולא ממנו דהשתא אין המודר נהנה כלל לא ממתנה שנותן לאחיו או לבנו ולא ממה שפורע חובו ואע"פ כן לא שרי אלא דיעבד אבל לא לכתחילה כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם והוא העיקר לפע"ד ודו"ק ודע דאמרינן בס"פ השותפין א"ל רבא לר"נ הא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קא קני א"ל משום דסעודה מוכחת עליו וכתב הר"ן וקשה וכי מוכחת סעודתו יותר ממאי דאמר בהדיא ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל ואפ"ה אקשינן דכי היכי דקני בר בריה מבריה ה"נ לקני אבוה מאחר כיון דאפסקיה אחר ומאי משני ליה ונ"ל ה"ק סעודתו מוכחת עליו דבעי מדיר דליתהני אבוה מסעודתו דלאיתהנויי מסעודה דאיניש אחרינא מאי נפקא ליה מיניה הלכך אסור אבל הכא אדרבה ניחא ליה להאי גברא דליתהני בר מאבוה שכך סדר נחלות ולא שתקפוץ נחלה ממנו לבן בנו עכ"ל משמע לפי פי' הר"ן דבמתנת בית חורון אינו אסור אלא כשאביו מודר הנאה ממנו אבל באיש אחר שרי אבל הרמב"ם בפ"ז לא הזכיר אביו אלא סתם כתב ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי וכו' וכ"כ הסמ"ג אבל פי' סעודתו מוכחת עליו לדעתם הוא כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול מסעודתו ומחלק בין סעודה גדולה לקטנה דבגדולה אפי' נתן לו סתם ואח"כ אמר רצונך שיבא פלוני ויאכל אסור אבל בקטנה אינו אסור אלא במפרש בשעה שנתן הסעודה ויבא פלוני ויאכל מיהו אפשר דאף להר"ן לאו דוקא אביו אלא ה"ה רבו וכיוצא בו וכמ"ש הרמב"ם והסמ"ג אלא דהר"ן אינו מחלק בין גדולה לקטנה גם הסמ"ק לא חילק בין גדולה לקטנה ומשמע מלשונו דדוקא סעודה שאין דרך לטרוח ולהכין סעודה וליתנה לאחר במתנה לפיכך אמרינן סעודתו מוכחת עליו אבל בשאר דברים שאינו סעודה כגון מעות או מטלטלין אפי' אמר בשעה שנתן לו ויבא פלוני ויטלנו מותר דקני ע"מ להקנות הוא וקנה כר"נ וכדפסק הרמב"ם:
א סָעִיף א ומותר לאב לעשות לבן דברים הללו דמסתמא לדברים גדולים נתכוון:
ב סָעִיף א ומותר הבן לעשות לו הדברים הללו דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דליכא בהו ביטול ת"ת לא אדריה אבל אם האב מדיר את בנו שלא יהנה ממנו מפני שאינו עוסק בתורה אפשר שהאב אסור לעשות לו אפי' דברים הללו:
ג סָעִיף א וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ועיין בדרישה:
ד סָעִיף א וכן מותר לקנות לו מן השוק כו' ז"ל כ"מ בפ"ו דנדרים שהביא דברי הטור וכתב עליהם והוא ירושלמי בשלהי בכורים וכתבוהו הרא"ש והר"ן פרק אין בין המודר הנאה וטעמא משום דאשה וכן איש דאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתיה דהכי לא אדריה עכ"ל ועד"ר:
ה סָעִיף א אם יהיה בן בני ת"ח כו' ומיירי שהקנה לבן בנו ע"י בנו עכשריו בק"ס וכה"ג בח"מ סימן ר"י ע"ש:
ו סָעִיף א מותר בהן אם יהיה ת"ח כמו שהתנה ר"ל והן קנויין לו (ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים והוי כאילו אמר ובן הבן יזכה בהן כ"כ בכ"מ פ"ה דנדרים ע"ש עכ"ה) ולהכי סיים אם יהיה ת"ח כמו שהתנה דלענין היתר הנאה בלבד אף אם לא יהיה ת"ח שהרי לא הדיר בן בנו אלא בנו והא דנקט לשון מותר איידי דנקט גבי בנו אסור נקט בבן בנו מותר ועיין בדרישה: (כיון שלא הקנהו לבן כלום ז"ל רש"ל פי' מאחר שלא כיון זה אלא כדי שיקנה לבנו ודאי לא הקנהו עד אותה שעה שיהיה ת"ח דמאי ליעביד בהו בנתיים והאי שעתא כלתה אותה הקנאה וחזר סודרא למריה ומדברי הרא"ש יראה דאיירי דוקא בק"ס אבל הר"ן פי' דל"ד בק"ס איירי אלא כלומר כבר כלתה ההקנאה ואיירי נמי במשיכה ובחזקה ומ"מ בשטר קני דכי הוי בר בריה ת"ח מאחר שהשטר קיים ועומד והתוס' פי' דאף בשטר לא קני וצ"ע עכ"ל מכ"ה):
ז סָעִיף א ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו מנכסיו כו' וכתב ב"י לא על הרמב"ם תלונתו כ"א על מתניתין דהגוזל קמא דתנן בה כן בהדיא וז"ל האומר לבנו קונם שאת נהנית לי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו ויחזור ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לווה וב"ח באים ונפרעים ממנו ע"כ ועיין בדרישה:
א סָעִיף א וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל (הכסף משנה בפ' י' דנדרים האריך ליישב דברי הרמב"ם וכתב דברים אלו כו' עכ"ה) בפ' אין בין המודר כתב שני הפירושים ושהרמב"ן הכריע כפי' הראב"ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן לו כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג משלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת"ת הכי משמע במדירו בשביל שילמוד ועוד בשאב מדיר את בנו מ"ש הני ואי אמרינן מחיותיה לא אדריה הול"ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ"ל וכ"פ הר"ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עד כאן לשונו. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י"ל לדעת רבינו (ר"ל לדעת הרא"ש עכ"ה) שגם האב עושה כן לבנו לפעמים ומ"ש ואין במשמע שיתן כלום כו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום ומ"ש ועוד דמדיר את בנו לת"ת הכי משמע כבר כתבתי דלדעת רבינו הלמ"ד היא למ"ד של בעבור (ר"ל למ"ד של לתלמוד תורה וכמו תחת אשר קנא לאלהיו בפ' פנחס שפירושו בשביל אלהיו עכ"ה) ואדרבה משם ראיה לפי' רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שהדיר הנאת בנו עליו דא"כ הול"ל המודר מבנו ולפי ע"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה ומ"ש ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ"ש הני כבר נתבאר דדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובין ואם דעתו ז"ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י"ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובים הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס ומה שרצו להכריע מהתוספתא דבכורות אינה ראיה דבתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתירו לו ר' יוסי ורבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתא היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין ענין זה לנדון דידן עכ"ל כסף משנה:
ב סָעִיף א וכן מותר לקנות לו מן השוק כו' וכתב כ"מ והוא ירושלמי בשלהי בכורים וז"ל הירושלמי שם ת"ק ס"ל מותר למלאות לו חבית כו' ר' יעקב בר אידי אמר אף ליקח לו חפציו מן השוק ול"פ כאן באיש כאן באשה וכן הביאו הרא"ש ופי' אותה דר"ל שהאשה הדירה את בנה או איש שהדיר את בנו שלא יהנו מן הבן כדי שלא יבטל מת"ת וכן פירשו הרמב"ן כמ"ש רבינו בשמם וה"ק אם אשה שהדירה את בנה שלא תהנה ממנו ואין דרכה לילך בשוק וה"ה אם אב המדיר הוא אדם חשוב מותר לבן לקנות לו או לה בשוק דאנן סהדי דאדעתיה דהכי לא אדריה אבל אם הוא איש שדרכו לקנות מן השוק אפילו בהכי אדריה וכסף משנה כתב ז"ל ורבינו השמיטו נראה שהוא סובר דגמרא דידן פליג דאל"כ לא הוי שתיק מינה עכ"ל וע"כ שהרמב"ם א"א לפרש הירושלמי כמו שפירשוהו הרא"ש והרמב"ן שהרי הרמב"ם סובר שהבן הוא המודר ולא האב וא"כ מה זה שכתב כ"מ ורבינו השמיטו עדיפא מיניה הו"ל להקשות הא הירושלמי הזה הוה סתירה לפירושו לכן נלע"ד שכ"מ סובר שהרמב"ם מפרש דברי הירושלמי לפי שיטתו ור"ל שהאיש ואשה שנקע הירושלמי הם מודרים מן האב ומיירי שהאיש והאשה הם רעים במעשיהם והאב מדירם שלא יהנו ממנו ולכן מקשה שהיה לו להביאו ולאשמעינן שאם האב מדיר את בתו מכח מעשיה הרעים שיכול ליקח לה מן השוק:
ג סָעִיף א סותר בהן אם יהיה ת"ח כמו שהתנה וכתב כ"מ בפ"ה מהל' נדרים שפירוש דברי הרמב"ם כמ"ש בפרישה ונלע"ד דבזה נתיישב מ"ש ב"י אדברי רבינו שכתב ומ"מ בן הבן מותר ז"ל כשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו עכ"ל וה"פ דקאי אדלעיל אדברי הרמב"ם שכתב מותר בהן אם יהיה ת"ח כמו שהתנה וקאמר ממ"נ אי פי' של כמו שהתנה ר"ל שזוכה בהן מכח התנאי שהתנה בקנין וכמ"ש בפרישה ז"א כיון שלא הקנה לבן כלום אלא לאחר שיהיה בן בנו ת"ח כו' ואי אין פי' של כמו שהתנה כאשר כתבתי בפרישה אלא ר"ל שבן הבן מותר בו בהנאה מכח התנאי ולא נאסר בהן ע"ז כתב ומ"מ בן הבן מותר ליהנות מהן אע"פ שלא קנהו וא"כ למה אמר כמו שהתנה וק"ל. ואע"ג דהאי ומ"מ כו' אינו מדברי הרא"ש מ"מ רבינו כתבו אדברי הרמב"ם כדי להגדיל הקושיא בדרך ממ"נ. ומ"ש ב"י דהרמב"ם פסק דלא כרב אשי בכולה וס"ל דאף דהדר סודר למריה מ"מ קונה ע"כ ז"א פשוט בדברי הרמב"ם דא"כ לא הו"ל לרבינו לסתום הדברים בח"מ בסימן קצ"ה ור"י ולמה כתב דאם הדר סודר למריה דלא קנה בלא פלוגתת הרמב"ם וגם ב"י לא הביא פלוגתא אלא שדעת המ"מ הוא שלדברי הרמב"ם שקנה ע"ש בסימן קצ"ה:
ד סָעִיף א ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו כו' וכתב ב"י ז"ל לא על הרמב"ם תלונתו כ"א על מתניתין דהגוזל קמא דתנן בה כן בהדיא וז"ל האומר בנו כו' עפ"ר. ונראה דב"י לא הקשה כלום ואביא לך דברי הר"ן שכתב על משנה זו וב"י הביאה בסימן רי"ו ומתוכם יתבארו דברי הרמב"ם ורבינו וז"ל הא דקתני בסיפא לא יירשנו לאו למימרא דאסור לזכות בהן דא"כ היאך נותנין לבניו ולאחיו ולב"ח אלא שאינו רשאי ליהנות מהם אבל נכסים ודאי דידיה הם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהם כשאר יורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ול"ד וכ"ת היכי נותנן לבניו או לאחיו בשלמא ב"ח נפרע מהם ל"ק דב"ח לאו מדעתיה מתפרע דליהוי פורע חובו מאיסורי הנאה אלא ב"ד מגבין להם ואע"ג דאיהו ממילא אתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו ולאחיו היאך שרי הא מתהני מטובת הנאה דידהו י"ל דלא נתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואמר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהן טלו לעצמכם ועשו בהם מה שתרצו וכה"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר עכ"ל והנה על המשנה אין תלונה כלל דרבינו סבר שהמשנה מיירי שב"ד מגבין לב"ח כמ"ש הר"ן וגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן אלא מדסתם דבריו הבין רבינו שמיירי בכל ענין שאפי' הוא בעצמו פורע חובו. אלא שיש לדקדק שהרמב"ם השוה הנתינה לאחיו ובניו לפריעת חוב דכתבן בחד לישנא אם נתן אם פרע וא"כ הו"ל לרבינו לתמוה על הרמב"ם גם במ"ש אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו היאך נותן להן בעצמו הא נהנה בזה בנתינתו. ונ"ל דס"ל דכיון דיש להן קצת שייכות בזה הממון מכח המוריש זולתו מש"ה מותר גם אין זה הנאה כ"כ כיון שהוא עצמו לא נהנה בגופו בנתינה זו משא"כ בפורע חובו שהוא עצמו נהנה מאותו חוב. ואפשר דמש"ה הקדים רבינו לכתוב גם ריש דברי הרמב"ם דנותן לבנו ואחיו אף דלא השיג עליה כדי לדייק מיניה דמדכתבם הרמב"ם בחד לישנא ש"מ דס"ל דכמו שהנתינה לבנו ואחיו מיירי דהוא בעצמו נותן להן מטעם שכתבתי כן ס"ל נמי דהוא עצמו פורע לב"ח ולכן תמה עליו היאך יהא מותר כו'. מיהו גם בזה אין קשיא כ"כ דהא הרמב"ם כתב אם נתן כו' דר"ל אם אירע שכבר נתן בדיעבד וכן אם אירע שבדיעבד פרע מה שעשה עשוי וגם הוא מודה שלכתחילה אסור וי"ל ג"כ איפכא דרבינו דייק מדכתב הרמב"ם ל' דיעבד פרע נתן ש"מ דמיירי דהוא בעצמו פרע או נתן דאי ב"ד או ע"י מראה מקום אפילו לכתחילה נמי ומש"ה מתמה עליו דא"כ אפילו בדיעבד אין נתינתו נתינה מדלא אמרו אלא שהמדיר פורע כו' משמע אבל המודר בכל ענין לא. וע"ל בח"מ סימן שס"ז דכתב כיוצא בזה בגוזל לאביו דקתני באותו משנה יחד בהגוזל קמא ושם פי' רבינו דאחיו ר"ל אחי אביו ובניו ר"ל אחיו והרמב"ם לא פי' כן וכתב עליו שאין ל' המשנה משמע כדבריו וכאן לא הזכירו מזה כלום. וכן מה שהקשה רבינו עוד מנ"מ שמודיעין כו' קשה דוקא אהרמב"ם דאילו להר"ן ההודעה היא המראה מקום משא"כ להרמב"ם כשהמודר נתנן מעצמו וק"ל. ותלונה זו אינה על המשנה שהמשנה לא כתבה דצריך להודיעו אלא שהרמב"ם מפרש כן המשנה מדעתו ומסברא ובאמת שגם על הרמב"ם לק"מ שהוא סבר שכל זמן שאינו מודיעם שממון זה אסור לו אסור אפי' בגוונא שכתב הר"ן מפני שהן מחזיקין לו טובה ע"ז שסוברין שהממון הוא שלו לכך צריך להודיעם שאז אינם מחזיקין לו טובה כ"כ ואין לו עליהם אפי' טובת הנאה כך הוא סברת הרמב"ם אלא שסברא זאת לא נראה בעיני רבינו ולכן כתב עליו מנ"מ שמודיעם כולי:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.