א נדר שהותר מקצתו הותר כולו כגון שנדר להתענות זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי"ט אומרים לו אילו נתת ללבך שיארעו בו שבתות וי"ט לא היית נודר והותר הכל וכן אם אמר לחבורות אנשים קונם שאני נהנה לכולכם או אפי' אמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך הוי כלל ואם הותר א' הותרו כולם אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קודם שאני נהנה לך הוי כל אחד נדר בפני עצמו ואם הותר אחד לא הותרו האחרים ואפי' היכא שכולל לא אמרי' שהותר כולו ע"י שהותר מקצתו אלא כשהותר ע"י פתח שנעקר הנדר מעיקרו אבל אם הותר קצתו ע"י חרטה לא הותר כולו ואם נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני כולן אסורין אפי' עד מאה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר והשאר אסורין הותר האמצעי ממנו ולמטה מותרין וממנו ולמעלה אסורין וכן במי שנדר ושמע חבירו בתכ"ד ואומר ואני ושמע שלישי ואומר ואני או שנדר מבשר והתפיס פת בבשר והתפיס דבש בפת הותר הראשון הותרו כולם אסר עליו ככר ב"פ או שנשבע עליו ב"פ אף שנשאל עליו והתירו אסור עד שישאל פ"ש ואם נשבע על דבר א' ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחלה על האחרונה שנשבע שלא יתירו לו ואח"כ ישאל על הראשונה נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אח"כ שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה תחלה ואח"כ על השניה שאין מתירין נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני ולא לחכם שישאל לו על השבועה נשאל תחילה על הראשון ואח"כ על השני של חכם:
א סָעִיף א נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד כגון שנדר להתענות זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי"ט וכו' משנה בפרק ר"א דנדרים (דף סו.) פותחין בי"ט ובשבתות בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר ימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכתב הרא"ש דטעמא משום דמעיקרא לא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולם נמצא התרת מקצתו פתת לכולו והר"ן כתב דבירושלמי יליף לה מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא בשכולו קיים ובהא דפותחין בשבתות ובי"ט פירש הרא"ש אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר לזמן אחד ואומרים לו אילו שמת אל לבך שבתות וי"ט שבתוך הזמן כלום היית נודר ורבינו שלא כתב אלא נדר להתענות איפשר דס"ל דנדר שלא לאכול בשר אין פותחין לו בשבתות וי"ט דהא בלא בשר יכול לענג את השבת אפי' בכסא דהרסנא אבל מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות נראה דאפי' לא נדר אלא שלא לאכול בשר או שלא לשתות יין פותחין בשבתות וי"ט וכדברי הרא"ש דתניא בתוספתא דנדרים פ"ה רבי נתן אומר יש נדרש מקצתו מותר ומקצתו אסור כיצד נדר מן הכלכלה שהיו בנות שבע בתוכה אמר אילו הייתי יודע שהיו בנות שבע בתוכה לא הייתי נודר אלא לשאר כלכלה הותר בבנות שבע ואסור בשאר הכלכלה נדר מן הבצלים אמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב לא הייתי נודר אלא בשאר בצלים הותר בכופרי ואסור בשאר בצלים עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו והא דנודר מן הבצלים מתני' היא בפרק פותחין (שם):
ב סָעִיף א וכן אם אמר לחבורות אנשים קונם שאני נהנה לכולכם וכו' שם במשנה שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולם שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורין שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד וא' ובגמרא מאן תנא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כלומר דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל א' וא' משמע דלעולם לא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל"ש אמר לזה ולזה בוי"ו או לזה לזה בלא וי"ו כללא הוי וכר"ש וכ' הר"ן דהלכה כר"ש שכ"פ ר"ח והרמב"ן וגם הרא"ש כתב ושכ"פ הרמב"ן ז"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש בספרי רבינו שאיני נהנה לך ולך ולך אינו מדוקדק דאפי' בלא ווי"ן הוי כלל כדפרישית. אבל הרמב"ם פסק בפ"ז מה' שבועות דלא כר"ש ולטעמיה אזיל בפ"ד מה' נדרים שכתב ז"ל אמר שאיני נהנה לזה ולזה הותר ראשון הותר כולם הותר האחרון אחרון מותר וכולם אסורי' שאיני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכל א' וא':
ד סָעִיף א ומ"ש ואפי' היכא שכולל לא אמרינן שהותר כולו ע"י שהותר מקצתו אלא כשהותר ע"י פתח וכו' כ"כ הרא"ש והר"ן בפ' ד' נדרים בשם הרמב"ן וטעמא משום דכשהותר ע"י פתח דומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו משא"כ כשהוא ניתר בחרטה ומיהו כתב הר"ן בשם התוס' דאפי' ניתר בחרטה כיון דחכם עוקר הנדר מכיון שהותר מקצתו הותר כולו ואע"פ שהרא"ש בפירושו למתני' דפותחין לשבתות וי"ט פי' כדעת התוס' תפס רבינו מה שכתב בפסקיו פרק ד' נדרים בשם הרמב"ן עיקר ורבינו ירוחם אע"פ שכתב בשם הרשב"א כדעת התוס' מ"מ כתב דכדעת הרמב"ן עיקר. וכתב עוד (נתיב י"ד) ויראה לי דכ"ש למי שנדר או נשבע לחבירו בענין שאין יכולין להתיר לו בלא חבירו כגון לעשות שום מלאכה או לפרוע לו חוב וכיוצא בזה והתיר לו חבירו מקצתו דלא הותר השאר וכן אם היו שנים והותר הא' וכ"כ רמב"ן בתשובה וכתבתי זה בשביל שראיתי רבים טועים בזה ותולים טעותם בנדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל והריב"ש כתב בח"א סימן תנ"ג על אשה שנדרה שלא תנשא כי אם ברצון אחיה ואמה בהסכמה אחת ועתה אחיה מסכים שתנשא לשמעון ואמה אונה מידה בדבר אין זה ענין לנדר שהותר מקצתו הותר כולו כלל דהכא נדר זה לא הותר כלל לא כולו ולא מקצתו אלא שהאחד מסכים ואין הסכמתו מספקת לפי לשון הנדר ואפי' בנדר שהותר מקצתו ע"י חכם כתב הרמב"ן דדוקא כשהותר ע"י פתח וכו' ואע"פ שהתוס' חולקים ואומרים דאפי' בחרטה מ"מ כולם מסכימין דדוקא בענין שקצת הנדר נעקר מעיקרו אבל בזולת זה לא ומטעם זה אמרו שאם החרימו או נדו עשרה ב"א והתירו אחד מהן הוא מותר וכולם אסורים וכן בהפרת בעל אם הפר נדר אשתו במקצת לא הותר כולו דקי"ל (נדרים סח. סט. נזיר כא: כב.) בעל מיגז גייז ואינו עוקר מעיקרו וכ"ש בנדון זה שאין כאן היתר כלל עכ"ל וגם בסימן תנ"ג כתב שבהתרת חרם ונידוי למה שהותר הותר למה שלא הותר לא הותר וכל זה כתב גם בח"ב סימן קצ"ה וכתב עוד שם אבל בנדון זה לא הותר הנדר זה כלל אפי' לר' אברהם אלא שעבר הזמן לפי שהקהל לא נתנו לו הספרות ולא נדרו לו עליו אלא כל זמן שיהיה הגון וראוי לכך וכיון שלא עמד בראיותו הרי כמו שנתנו לו לזמן ועבר הזמן: והא דנדר שהותר מקצת הותר כולו אי הוי דוקא במחליף או אפי' שאינו מחליף נתבאר בדברי רבינו סימן רל"ב וכתב הר"ן בפרק ד' נדרים דדוקא בהתרת חכם הוא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל בהיתר חרם או נידוי אם החרים או נידה י' בני אדם והותר אחד מהם היא מותר וכולם אסורים וכן בהפרת בעל דקי"ל בעל מיגז גייז ומ"ש בהפרת בעל משנה הוא בפרק נערה המאורסה ונתבאר בדברי רבינו סי' רל"ד:
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו ואם נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני בפ' ד' נדרים (נדרים כו.) מוקי הא דקתני הותר הראשון הותרו כולם בשתלאן זה בזה כלומר דמעיקרא אמר קונם שאני נהנה לזה והדר אמר פלוני יהא אסור כפלוני ופלוני השלישי יהא אסור כשני לפיכך הותר הראשון הותרו כולם שכולם תלוים בו דייקא נמי דקתני בברייתא הותר האמצעי ממנו ולמטה מותרין ממנו ולמעלה אסורים דכיון שהותר האמצעי הותרו שלאחריו מפני שהן תלויים בו אבל לא הותרו שלפניו שהוא תלוי בהם והם אינם תלויים בו:
ו סָעִיף א ומ"ש וכן מי שנדר ושמע חברו בתוך כדי דיבור ואמר ואני וכו' הותר הראשון הותרו כולם משנ' בפ"ד דנזיר (כ:):
ז סָעִיף א ומ"ש דבנדר מבשר והתפיס פת בבשר וכו' הותר הראשון הותרו כולם כלומר ואם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורין ואם הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר ממנו ולמעלה אסור כ"כ הרמב"ם בפ"כ מהלכות נדרים ואיתא בגמרא: כתב הריב"ש סימן רצ"א נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי ונשאל על אחד מהם לא הותר השניה כיון שפסק הרמב"ם דלא כר"ש ונראה מדבריו דה"ה לאומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה שאם נשאל על האחת לא הותרה השניה ונשבע שלא אוכל תאנים וענבים או שלא אשתה יין וחלב ודבש נשאל על אחד מהן הותרה השנייה אא"כ היה מסרב בו חבירו כשנשבע עכ"ל וכבר נתבאר בראש סימן זה שיש חולקין על הרמב"ם ופוסקים כר"ש ועיין במ"ש בדין זה בסי' רל"ב בשם הרא"ש :
ח סָעִיף א אסר עליו ככר ב"פ או שנשבע עליו ב"פ אע"פ שנשבע עליו והתירו אסורה עד שישאל פעם שנית בפ"ב דנדרים תנן יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת ובגמרא (יח.) אמר רבא אם נשאל על הראשונה שנייה חלה ממאי מדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית לה כי מיתשיל על חבירתה חיילא:
ט סָעִיף א ואם נשאל על דבר אחד ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחלה על האחרונה וכו' עד סוף הסימן כבר נתבאר בסימן רכ"ח אבל מה שכתב רבינו אין מתירין נדרו עד שיחול וכתוב בתשובת ריב"ש בח"א סימן תקי"א אע"פ שהתנה בשעת שבועתו שלא תהא נתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו דאם נשבע שלא ישאל על שבועתו מתירין השנייה תחלה ואח"כ הראשונה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו דשבועות וכ"כ הריטב"א בסוף נדרים אבל זה שלא נשבע כך אלא נשבע שלא יהא ניתרת לעולם אין בתנאו כלום ונ"ל ראיה גמורה לזה מההיא דאונס שגירש דפ' אלו הן חלוקין (טו.) דלא משכחת ביה מלקות למאן דתני בטלו ולא בטלו שהרי א"א לו לבטל עשה שבה ואתינן למימר כגון שהדירה עד"ר ומהדרינן דאפ"ה יש לו הפרה כיון דלדבר מצוה הוא ואם איתא שהוא יכול להתנות בנדרו או בשבועתו שלא יהא לה היתר לעולם לוקמה כגון דאדרה על תנאי זה אלא ודאי משמע שאין תנאו כלום עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א והרא"ש במה שכתבתי בס"ס רכ"ח:
א סָעִיף א נדר שהותר מקצתו הותר כולו פלוגתא דתנאי במשנה בפר"א דנדרים (דף ס"ו) והלכה כר"ע שבא ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכתב הר"ן דבירושלמי יליף לה מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא בשכולו קיים עכ"ל וניחא השתא הא דקתני שבא ולימד דמשמע דמקרא נלמד לה: ומ"ש כגון שנדר להתענות וכו' משנה שם פותחין בי"ט ובשבתות ופי' רבינו כגון שנדר להתענות וכו' ונראה דלאו דוקא להתענו' דה"ה בנדר שלא לאכול בשר ולשתות יין לזמן א' דפותחין בי"ט ושבתות לומר אילו היית יודע שאסור להצטער בשבת וי"ט בבשר ויין כלום היית נודר אי אמר לאו מתירין אותו וכ"כ כל המפרשים אלא רבותא נקט רבינו שלא תאמר בנדר להתענות לא היו שבתות וי"ט בכלל הנדר כלל וכאילו מתחלה לא נדר להתענות אלא בימות החול וא"כ לא הותר ימות החול קמ"ל דהוו שבתות וי"ט בכלל הנדר וכיון דהותרו שבתות וי"ט הותר כולו ואצ"ל בנדר מבשר ויין לזמן אחד דשבתות וי"ט הוי בכלל הנדר כיון דבלא בשר יכול לענג את השבת אפי' בכסא דהרסנא דפשיטא דבהותר מקצתו הותר כולו אבל הב"י כתב אפשר דס"ל לרבינו דנדר שלא לאכיל בשר אין פותחין לו בי"ט ושבתות כיון דיכול לענגו אפי' בכסא דהרסנא עכ"ל ושארי ליה מאריה דהא פשיטא היא דפתח מיהא הוי במה שאינו יכול לענגו גם בעונג בשר ויין ומצטער הוא ותו דבריש סי' שכ"ח כתב רבינו דמתירין נדר בשבת ובלבד שיהא לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או לבטל מעונג שבת ומשמע ודאי דפותחין לו בכבוד שבת אלמא דאפי' לא נדר להתענות אלא נדר מאיזה עונג בשבת כגון אכילת פירות בלחוד נמי פותחין לו ומתירין אפי' בשבת:
ב סָעִיף א ומ"ש וכן אם אמר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם וכו' שם במשנה עד שבא ר"ע ולמד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורים הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור ובגמרא מאן תנא ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד וא' פי' גבי שבועות הפקדון אם היו ה' תובעים אותו וכפר ונשבע והודה דאינו חייב על כל אחד ואחד קרבן עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אבל רבנן קאמרי אם אמר שבועה ולא לך ולא לך הוי פרטא וחייב עכא"ו וה"ה הכא אם אמר לא לזה ולא לזה כ"א הוי נדר בפני עצמו וא"כ הכא דקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכ"א ואחד משמע דלא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל"ש אמר לזה ולזה בוי"ו או לזה לזה בלא וי"ו כללא הוי וכר"ש ואם הותר אחד הותרו כולם והא דתנא הכא שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם וכו' מפרש בפ"ד נדרים (דף כ"ו) שתלאן זה בזה כגון שנדר מאחד ואמר על האחר יהא כפלוני וכו' כמו שכתב רבינו בסמוך אבל בלא תלאן כללא הוי ואם הותר אחד מהן בין ראשון בין אחרון הותרו כולם והא דכתב רבינו או אפילו אמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך הוי כלל וכו' לאו דוקא בווי"ן דהא אפי' בלא ווי"ן הוי כלל כדפי' וכדמוכח מסוף דבריו דכתב אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך הוי כ"א נדר בפני עצמו דמחלק בין אמר קונם לכל א' ואחד ובין אמר קונם אחד לכולם ולא מחלק בין אמר בווי"ן ובין לא אמר בווי"ן אלא הא דנקט רבינו בווי"ן ה"ט משום דאיכא לחלק בווי"ן בין לא תלאן זה בזה לתלאן זה בזה וכדתנן שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם וכו' דמוקי לה בתלאן זה בזה ומש"ה קאמר רבינו או אפי' אמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך וכו' דהוי כלל בלא תלאן זה בזה אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך ותלאן זה בזה דהיינו שאמר ולא לך כפלוני הראשון ולא לך כפלוני השני התם דינא אחרינא הוי הותר הראשון הותרו כולם וכו' כמ"ש בסמוך והב"י כתב דמ"ש לא לך ולא לך ולא לך בווי"ן אינו מדוקדק ולי נראה דבכוונה כתב בווי"ן וכדפרישית. וא"ת דכאן כתב רבינו בסתם דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ובסימן רל"ב בראה מרחוק אנשים שאוכלים פירותיו וכו' מחלק בין מעמיד דבריו לאין מעמיד דבריו אלא מחליף דבריו ממה שאמר תחלה בשעה שנדר למה שאמר בשעת חזרה ומ"ש תירוץ הר"ן בפ"ד נדרים סוף (דף כ"ה) דבראה אוכלים פירותיו ואמר הרי עליכם קרבן ונמצא אביו ביניהם איכא טעות בעיקר הנדר שלא נתכוין לאביו מעולם והנדר בטל מאליו אבל בנדר להתענות או שלא לאכול בשר ויין לזמן אחר יודע הוא שיעברו עליו שבתות וי"ט הלכך כיון דליכא טעות בעיקר הנדר נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבת וי"ט בפתח דאילו היה יודע שאסור להתענות בהן לא היה נודר או בחרטה וכ"כ הרא"ש להדיא בפירושו שם וזה דעת רבינו שכתב בסתם לומר דאפי' במעמיד דבריו ואומר אם נתתי ללבי שיארעו בו שבתות וי"ט לא הייתי נודר בסתם אלא הייתי נודר אותו זמן ידוע חוץ משבתות וי"ט מתירין לו שבתות וי"ט והותר הכל וה"א בתוספ' פ"ה ומביאו ב"י ר' נתן אומר יש נדר וכו' עד שבא ר"ע ולימד וכו' אלא דאיכא לתמוה בדברי הרא"ש דבסמוך לזה כתב בפי' פלוגתא דרבה ורבא שייך נמי אמתני' דפותחים בשבתות וי"ט עכ"ל וזה אינו לפי מ"ש תחלה דלא דמי להך מתני' וצ"ע מיהו הרמב"ן כתב דאף בנדר להתענות זמן ידוע וכו' לא הותר ע"י שאלה אלא היכא דמחליף אבל במעמיד לא וכך הכריע הר"ן ומביאו ב"י בסימן רל"ב מיהו בש"ע כתב כאן אצל נדר להתענות כלשון רבינו בסתם דמשמע כסברא קמא דהכא אפי' במעמיד דבריו אם הותר מקצתו הותר כולו והכי הוא משמעות שאר פוסקים דלא דמי לראה מרחוק אוכלים פירותיו והכי נקטינן:
ג סָעִיף א ואפי' היכא שכולל וכו' כ"כ הרא"ש והר"ן בפ"ד נדרים בשם הרמב"ן ואיכא למידק בהא דקאמר אלא ע"י פתח שנעקר הנדר מעיקרו הלא בחרטה נמי לא הותר הנדר אלא בחרטה מעיקרו וכמ"ש רבינו בריש סימן רכ"ח ואפשר דה"ק דע"י פתח נעקר הנדר ממילא מעיקרו דה"ל כנדרי טעות ונעקר בלא עקירת חכם אבל בחרטה אינו נעקר ממילא אלא החכם עוקרו מעיקרו וז"ש ע"י פתח שנעקר דמשמע ממילא נעקר:
ד סָעִיף א ואם נדר מא' וכו' היינו מתני' שאיני נהנה לזה ולזה דמוקמי' לה בתלאן זה בזה כלומר שאמר שאיני נהנה לזה ולזה כמו לזה ולזה כמו לזה כדפי' בסמוך דמחלק רבינו באמר בווי"ן בין לא תלאן זה בזה ובין תלאן זה בזה. ואיכא למידק במ"ש רבינו כאן בסתם ואמר על אחד יהא כפלוני וכו' ובמי שנדר ושמע חברו ואמר ואני הצריך שיהא בתוך כ"ד וכדתנן ריש פ"ד דנזיר ומאי שנא וי"ל דבנדר ואמר קונם שאני נהנה לפלוני דהו"ל עליו חתיכה דאיסורא א"כ כשאמר אפי' אחר כמה ימים על אדם אחר יהא כפלוני וכו' כולן אסורים עליו וכן בנדר מבשר והתפיס פת בבשר וכו' אפי' אחר כמה ימים אבל במי שנדר על עצמו לאסור מבשר כשחברו אמר ואני אין כאן הוכחה שרצונו לאסור על עצמו ג"כ בשר כמו שאסר עליו אותו פלוני אלא א"כ כשאמר כך תוך כ"ד ופשוט הוא אלא דאיכא להקשות ברמב"ם פ"ד דנדרים ובסמ"ג וסמ"ק דכתב בסתם דכשאומר ואני הוא שוה למתפיס דבר אחר בדבר אחר ולא כתבו לחלק ביניהם בדין תוך כ"ד וצ"ל דנסמכו על המבין מדעתו בדבר פשוט. ואיכא למידק דבריש נזיר קא מיבעיא ליה חד בחבריה מתפיס ואפי' עד מאה מיתפסין ואזלן כ"א בתוך כ"ד של חבירו או דילמא בקמא מיתפסין ולא מיתפסין אלא ג' דכדי דבור לא הוי אלא ג' תיבות שלום עליך רבי ויכולין ג' אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר שכ"א אמר ואני אבל הרביעי אינו יכול להתפיס עצמו בראשון אפי' אמר ואני שכבר שהו כ"ד מן הראשון וכר"ל ואפשיטא בעיין דאפי' ק' מיתפסין חד בחבריה וא"כ למה כתב הרמב"ם והסמ"ג ורבינו ושמע חברו ואמר ואני ושמע שלישי ואמר ואני ונשאל הראשון וכו' דמשמע ג' דוקא טפי לא וי"ל דנמשכו אחר לשון משנתינו דלא תני טפי אלא ושמע חברו ואמר ואני ואני וס"ל דבע"כ צריך לפרש דאפי' ק' נמי מיתפסין חד בחבריה אלא דתנא לאו כי רוכלא דליחשב וליזל והיה שונה ג' דאיכא למימר בהו הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון וכו' הותר האמצעי וכו' דבפחות מג' ליכא למימר בהו הותר האמצעי וסבירא להו נמי דליכא למטעי ולמימר דוקא ג' ובקמא מיתפסים דא"כ הרביעי אמאי לא מיתפס דהרי הד' הוי נמי תוך כ"ד של ראשון וכדרבי יהודה נשיאה ודלא כדקס"ד מעיקרא לריש לקיש אלא בע"כ דאפי' עד ק' מיתפסין וע"ש בתו' בד"ה א"ל תו ובשני דבורים שאחריו ודלא כפירש"י לשם:
ה סָעִיף א אסר עליו ככר שני פעמים וכו' משנה פ"ב (דף י"ז) שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת ובגמרא אמר רבא אם נשאל על הראשונה שנייה חלה ממאי מדלא קתני חייב אחת אי נמי אינה אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית לה כי מתשיל על חברתה חיילא ומשמע ודאי דדוקא כשלא נשאל אלא על הראשונ' דהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדר התם הוא דחלה השנייה למפרע שהראשונה היתה מעכבת מלחול ואינה הראשונ' הואיל ונשאל עליה וכן פרש"י בשבועות (כ"ז) אבל אם נשאל על שתי השבועות או שלש שבועות בבת אחת הותר וכולן ואין כאן שבועה כלל והכי משמע מדברי הרמב"ם ספ"ו דשבועו' שכתב דבנשבע ג' שבועות שלא אוכל היום נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונ' ושנייה וכן אם נשאל על השנייה חייב משום ראשונה ושלישית וכו' א"כ לפ"ז ודאי דיכול לישאל על כולם בבת אחת כיון שכל השבועות הם בעולם וכ"פ מהר"ל חביב בתשובה סימן קל"ט אבל ב"י סוף סי' רכ"ח כתב איפכא דצריך התרה לכל אחד ואחד משום דאין השנייה חלה אלא לאחר שהתיר הראשונה ואין השלישית חלה אלא לאחר שהתיר הראשונה והשנייה דאין מתירין את הנדר עד שיחול וכך פסק לשם בש"ע ואיכא לתמוה טובא דפסק דלא כהרמב"ם וגם לא הביא דבריו אין ספק שלא עלה בזכרונו מ"ש הרמב"ם בזה כשכתב פסק דין זה והדבר פשוט דליכא למימר הכא אין מתירין את הנדר עד שיחול דכיון שהשבועה היא בעולם שפיר היא חלה לענין זה שיכול להתירה: ומ"ש ב"י שכדבריו נראה מדברי הר"ן בתשובה י"ז באותו שנדר יאסרו עליו כל פירות שבעולם אם יגרש את אשתו וכשיהא נשאל על נדרו יחזור ויהא באיסורו בכל פעם שישאל עליו וכן בכל פעם ופעם שישאל יחזור ויהא באיסורו וכתב הר"ן שהם ד' נדרים וצריך להתיר ארבע פעמים אלמא דסבירא ליה דאף בנדר אחד צריך להתיר כ"כ פעמים כפי מנין הפעמים שנדר ולא סגי לכולם בהתרה אחת נלפע"ד דלא אמר הר"ן אלא דוקא התם שלא נדר עוד נדר שני אלא לאחר שיהא נשאל על הראשון וכן על השלישי לאחר שיהא נשאל על השני וכן על הרביעית לאחר שיהא נשאל על השלישי וכל עוד שלא נשאל על הראשון אין הנדר שני בעולם וכן שלישי אינו בעולם כשאינו נשאל על השני וכן רביעי אינו בעולם כשלא נשאל על השלישי וא"כ א"א להתיר כולם בבת אחת כיון שאין השני והשלישי והרביעי בעולם כיון שלא נשאל על הראשון ולפיכך צריך להתיר ארבעה פעמים בתחלה מתיר הראשון ואח"כ חל השני ומתירו ואח"כ חל השלישי ומתירו ואח"כ חל הרביעי ומתירו אבל מי שנדר על דבר אחד פעמיים ושלש כגון שאמר שלא אוכל היום שלא אוכל היום השתא ודאי כיון שכל השבועות הן בעולם אלא שאינו חייב אלא אחת כיון דרווחא לית ליה שתהא חיילה אבל לענין התרה סגי בהתרה אחת לכל השבועות כיון שכל השבועות הן בעולם וכמו שפסק מהר"ל חביב והכי נקטינן ודלא כב"י בש"ע גם בסוף סימן רכ"ח כתבתי מזה בקצרה וכאן שהוא מקום דין זה כתבתי קצת באורך וע"ל בסימן רל"ט סעיף ז':
א ועיין לעיל סימן רכ"ח אי אמרינן בחרמות הותר מקצתו הותר כולו:
ב כתב מהרי"ו סימן ט"ו נדר דפליגי רבואתא אי צריך התרה אי לא כשמתירין אותו לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו הואיל ולמקצת רבואתא א"צ התרה עכ"ל ונ"ל דבריו דוקא דכשהנודר אינו שואל להתירו ע"י פתח אלא שמחמיר על עצמו להתירו לו משום י"ט או שבת שחל באותן הימים שנדר בהן להתענות דהואיל ואינו מתחרט אלא שצריך להתירו משום י"ט ושאר נדר קיים אבל כשמתירו ע"י פתח ומתחרט מעיקרו ודאי הותר כולם דלא גרע (משום דלקצת רבואתא א"צ היתר כלל) צ"ע בתשובה:
ג וכב"י (סימן רכ"ח) בשם תשובת הר"ן על א' שנשבע שלא לגרש אשתו כ"א ברשות ג' וחזר ואח"כ ונשבע שיאסר בכל פירות אם יגרש ברשות שנים וכו':
א סָעִיף א נדר שהותר מקצתו הותר כולו והטעם דמעיקרא לא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולו נמצא התרת מקצתו התרה לכולו (ובב"י בתוס' פתח לכולו עכ"ה) אשר"י והר"ן כתב בשם הירושלמי משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא כשכולו קיים. ודוקא בהתרת חכם הוי דינא הכי אבל לא בהפרת הבעל כמ"ש לקמן בסימן רל"ד:
ב סָעִיף א כגון שנדר להתענות זמן ידוע ואירעו בו כו' וכתב ב"י דמשמע דרבינו ס"ל דנדר שלא לאכול בשר אין פותחין לו בשבתות וי"ט דהא בלא בשר יכול לענג את השבת אפי' בכסא דהרסנא אבל מדברי הרמב"ם נראה דאפי' לא נדר אלא שלא לאכול בשר כו' וכ"כ הרא"ש בהדיא. וגם מדברי רבינו אין הוכחה כלל די"ל כיון דאין כאן מקום במאי אסור לענות ובמאי מענגין בשבת נקט כקיצור מילתא דפשוטו דאם נדר להתענות:
ג סָעִיף א וכן אם אמר לחבורת אנשים כו' ע' בדרישה:
ד סָעִיף א שאני נהנה לך ולך ולך הוי כלל כתב ב"י דלשון רבינו אינו מדוקדק דאפי' בלא ווי"ן אלא אמר לך לך נמי הוי כלל כדמוכח בגמרא עד כאן לשונו וכן מוכח לשון רבינו מיניה וביה שכתב אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך משמע דוקא כשאומרבכל א' קונם הוי פרט וק"ל וכל זה מיירי דוקא במחליף ל' הנדר בין שעת האיסור לשעת חזרה כדלקמן בסי' רל"ב (ויש מחלקין דדוקא לקמן בעינן שיחליף דבריו דאיירי בנדרי שגגות דאין מתירין לו כלל אבל הכא דמתירין לו נדרו לעולם הותר כולו וע' בסי' רל"ב בדרישה סעיף י"ח מ"ש א"א בשם הר"ן וב"י דלא משמע כן עכ"ה):
ה סָעִיף א אלא כשהותר ע"י פתח שנעקר הנדר כו' וטעמא משום דכשהותר ע"י פתח דומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו משא"כ כשהוא ניתר בחרטה כ"כ הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן:
ו סָעִיף א שנעקר הנדר מעיקרו ר"ל שאז נעקר ובטל כולו כיון שדומה לטעות וק"ל:
ז סָעִיף א הותר האמצעי ממנו ולמטה אסורין וממנו ולמעלה מותרין כך הוא הגי' בדפוס ב"י ופירוש אותם שהם לפניו ר"ל קודם לו דהיינו מלמטה אסורין ואותם שהם למעלה ממנו ר"ל ולאחריו מותרין שהם תלוין בו ולשון ולמטה ולמעלה משמש בלשון מבן עשרים שנה ולמעלה אבל בברייתא גרסינן איפכא ממנו ולמטה מותרין וממנו ולמעלה אסורין וכן משמע מדברי ב"י שגרסינן בלשון הברייתא:
ח סָעִיף א והתפיס דבש בפת הותר הראשון הותרו כולם כלומר ואם הותר האחרון הוא מותר וכולם אסורים ואם האמצעי כו' ב"י:
ט סָעִיף א אסר עליו כבר ב' פעמים או שנשבע עליו כו' פי' בשבועה כשמתיר לו שבועה ראשונה חל השנייה וצריך התרה שנית אבל אם עבר על שבועתו אינו חייב אלא אחד דאין שבועה חל על שבועה (כדלקמן סי' רל"ט עכ"ה) ולכן צריך להתיר לו תחלה שבועה ראשונה ואח"כ השניה אבל נדר חל על נדר וחייב על כל א' וא' וע"ל בריש סי' רכ"ח מ"ש דלדברי הרמב"ן ולמ"ש ב"י שם עליו כשנדר חל על נדר סגי בהתרה א':
י סָעִיף א נשאל על הראשונה תחלה ואח"כ על השנייה כו' דאין השנייה חל עד שידבר עמו והרי הוא אסור לדבר עמו לכן נשאל תחלה על שנדר שלא ידבר עמו ואז ידבר עמו וחל השנייה שלא יאכל בשר:
יא סָעִיף א ולא לחכם שישאל לו על השבועה ר"ל ולא לחכם שישאל לו על השבועה שנשבע שלא יהנה לפלוני והכא נמי אין השנייה חל שיהא אסור להנות לחכם עד שישאל לו על הראשונה:
א סָעִיף א וכן אם אמר לחבורת אנשים כו' כתב הר"ן דדוקא בהתרת חכם הוא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל בהיתר חרם או נידוי אם החרים או נידה י' בני אדם והותר א' מהם הוא מותר וכולם אסורים וכן בהפרת בעל דקי"ל בעל מיגז גייז עכ"ל:
ב סָעִיף א (ממנו ולמטה אסורים כו' עפ"ר גם י"ל בזה שהתחיל קרוי מטה לפי שהוא דומה כאילו הניח כל מה שנדר עליהם וא"כ ממילא יהיה האחרון למעלה והראשון למטה וק"ל עכ"ה):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.