א כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהן גבאי צדקה ידועים ונאמנים שיהו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד מהן מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליהן והן מחלקין המעות מערב שבת לע"ש ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת הימים והוא הנקרא קופה של צדקה לפיכך מי שיש לו מזון שבעה ימים לא יטול ממנה וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל ופירות או מעות שנתנדב לפי השעה ומחלקין את הגבוי לערב ונותנין ממנו לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי לפיכך מי שיש לו פרנסה יום אחד לא יטול ממנו וצריכין הגבאין שיהו נאמנין חכמים ונבונים שידקדקו על כל עני ועני ליתן לו הצריך וידקדקו עליהם שלא יהו רמאים חוץ ממי שמבקש שיאכילוהו שאין מדקדקין אחריו כדפרישית לעיל ואם אין הגבאין חכמים וראויים לכך דוחין אותם ולא יגבו כלל ואם אין יכולין לדחותן אסור לתת צדקה על ידם שכן אמרו חכמים לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א"כ ת"ח ממונה עליה ובתעניות מחלקין מזונות לעניים וכל תענית שאכלו העם ולא חלקו מזונות לעניים הרי הן כשופכי דמים בד"א שלא חלקו פת ופירות שהוא מיני מאכל אבל אם לא חלקו מעות או חטים או כיוצא בו שאינו מוכן לאכילה אין חשובין בשביל זה כשופכי דמים: הקופה אין נגבית בפחות משנים שאין עושין שררה על הציבור בפחות משנים אבל לאחר שנגבית אחד נאמן עליה הלכך אפי' שני אחין יכולין לגבותה ואינה מתחלקת אלא בשלשה לפי שהוא כדיני ממונות לעיין על כל עני ועני כמה ראוי ליתן לו ותמחוי כמו שמתחלק בג' כך אינו נגבה אלא בג' לפי שאינו דבר קצוב וצריכין לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי שיתן תמחוי נגבת בכל יום וקופה מערב שבת לע"ש תמחוי לעניי עולם וקופה לעניי אותה העיר ורשאין בני העיר לשנות מקופה לתמחוי אם רבו עליהם עניי העולם ואין מספיק להם התמחוי שגבו לצרכם וכן לשנות מתמחוי לקופה אם יש הרבה עניים בעיר ואין מספיק להם הקופה שגבו בשבילם ולשנות לכל מה שירצו וכתב ה"ר יוסף מגא"ש ז"ל דוקא לצורך עניים יכולין לשנותן כגון לצורך כסות וקבורה וכיוצא בו אע"פ שגבו אותם לצורך מאכל אבל שלא לצורך עניים לא ור"ת פירש דלכל צרכי צבור יכולין לשנותם וכן הורה לתת לשומרי העיר מהקופה וכן כתב הרמב"ם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב ומיהו דוקא קופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו ליתנו לצורך דבר אחר ולא אפי' לצורך עניים אחרים אם יש בעיר חבר עיר פירוש אדם גדול שהכל גובין על דעתו והוא מחלק לעניים כפי מה שנראה לו הרי זה יכול לשנותו לכל מה שירצה מצורכי העיר מי שישב בעיר ל' יום כופין אותו לתת לתמחוי עם בני העיר ישב שם ג' חדשים כופין אותו לתת לקופה ישב שם ששה חדשים כופין אותו לתת לכסות ישב שם ט' חדשים כופין אותו לתת לצורכי קבורה שקוברין בה העניים ועושין להם כל צרכי קבורה מי שהולך ממקומו לעיר אחרת לסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר ואם היו רבים שהלכו שם ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם ואם יש חבר עיר במקום שפסקו עליהם נותנין אותה לחבר עיר והוא מחלקה כפי מה שיראה לו:
א סָעִיף א כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה וכו' עד וזהו הנקרא תמחוי כן משמע בפרק קמא דב"ב (ח:) ובסוף פאה וכתב המרדכי בפ"ק דב"ב תניא בתוספתא כופין בני עיר זה את זה לבנות להם ב"ה ולקנות להן ס"ת נביאים וכתובים פסק ר"מ דה"ה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה:
ב סָעִיף א ומ"ש שמי שיש לו מזון ז' ימים לא יטול מהקופה ומי שיש לו פרנסה יום אחד לא יטול מהתמחוי פשוט הוא בסוף פאה: כתב הרמב"ם בפ"ט מהמ"ע מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת עכ"ל:
ג סָעִיף א וצריכים הגבאים שיהיו נאמנים וכו' זה פשוט: ומ"ש שכן אמרו חכמים לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה וכו' כבר כתבו רבינו בסימן רמ"ט ושם נתבאר:
ד סָעִיף א ובתעניות מחלקין מזונות לעניים וכל תענית שאכלו העם ולא חלקו מזונות לעניי' וכו' בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לה.) אר"א א"ר יצחק כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאילו שופך דמים שנאמר צדק ילין בה וכו' וה"מ בריפתא ותמרי אבל בזוזי חטי ושערי לית לן בה ופי' רש"י רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך. וה"מ במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי דבר המוכן לאכול אבל זוזי חטי ושערי לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר:
ה סָעִיף א הקופה אין נגבית בפחות מב' וכו' ברייתא בפ"ק דב"ב (ח:) ומפרש בגמרא מאי שררותא דאמר רב נחמן שממשכנין על הצדקה:
ו סָעִיף א ומ"ש אבל לאחר שנגבית אחד נאמן עליה שם שררותא הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן ופירש"י הא המוני מהימן יחיד להיות גזבר וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד מהמ"ע ומ"ש הילכך אפי' שני אחים יכולין לגבותם שם אהא דאמרינן שררותא הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן מסייע לרבי חנינא דאמר מעשה ומינה רבי שני אחים על הקופה ופירש"י שני אחים לגבי הימנותא כחד דמו:
ז סָעִיף א ומ"ש ואינה מתחלקת אלא בשלשה וכו' שם בברייתא וכתבו התוספות וא"ת מה"ט נמי תהא נגבית בג' ופר"ח לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד כמה יתן כ"כ הרי"ף והרא"ש והר"ן וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ט מהמ"ע ומדברי רבינו בסמוך גבי תמחוי:
ח סָעִיף א ומ"ש ותמחוי כמו שמתחלק בג' כך אינו נגבה אלא בג' ג"ז שם בברייתא:
ט סָעִיף א ומ"ש לפי שאינו דבר קצוב וצריכים לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי שיתן זהו פי' מה שאמרו שם ליתן טעם למה תמחוי נגבית בג' שגבייה וחלוקה שוין כלומר שכשם שבחלוקה צריך ג' מפני שצריך לעיין על כל עני כמה ראוי שיתן לו כך בגבייתא צריך לעיין על כל אחד כמה הוא ראוי ליתן וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ט מהמ"ע וכ"כ הרי"ף והרא"ש הקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואין הגבאין מוסיפין ולא גורעין לכך נגבה בשנים אבל תמחוי אין דבר קצוב אלא לפי צורך השעה הוא נגבה לעניי עולם וצריכים לקצוב על כל אחד ואחד כפי הראוי לו ונמצא שהוא כדיני ממונות לפיכך צריך ג' עכ"ל ורש"י פירש בע"א: כתב המרדכי בפ"ק דב"ב דבירושלמי דסוף פאה מוכח דאין מעמידין פחות מג' גבאים ואין מעמידין שני אחים וכן היה נכון לעשות מיהו נהגו בכל המקומות להעמיד גבאי אחד עכ"ל ולי נראה דכיון דהשתא אין אנו ממשכנין על הצדקה לפי שורת הדין נמי מותר להעמיד גבאי אחד כמבואר בגמ' שכתבתי בסמוך:
י סָעִיף א תמחוי נגבית בכל יום וכו' עד וקופה לעניי אותה העיר ג"ז שם בברייתא:
יא סָעִיף א ומ"ש ורשאין בני העיר לשנות מקופה לתמחוי וכו' וכן לשנות מתמחוי לקופה וכו' ולשנותן לכל מה שירצו גם זה בפ"ק דב"ב בברייתא: (ב"ה) וז"ל רבינו ירוחם הגבאים אינם רשאים לשנות ולעשות הקופה תמחוי ולא בהיפך אלא מדעת הפרנסים אבל יכולים לעשות כולו כיס אחד ומתנה אחת:
יב סָעִיף א ומ"ש בשם הר"י מגא"ש דדוקא לצורך עניים יכולים לשנותם וכו' שם הביא הרא"ש דבריו וגם הרמב"ן והר"ן הביאום וכתבו שכן נראה שהוא דעת הרי"ף וכ"כ המרדכי בפ"ק דב"ב בשם ר"י ומיהו כתב בסוף דבריו והאידנא דעבידנא שנותנין מן הצדקה לכל צרכיהם פר"י משום דלב ב"ד מתנה עליהם כשפוסקים בני העיר צדקה ביניהם עושים ע"ד שיעשו הגבאים כל מה שירצו:
יג סָעִיף א ומ"ש בשם ר"ת דלכל צרכי ציבור יכולים לשנותם וכו' כ"כ שם התוס' ומ"ש שכ"כ הרמב"ם הוא בפ"ט מהמ"ע ומ"ש ולזה הסכים א"א ז"ל הוא שם בפ"ק דב"ב וגם הרמב"ן והר"ן כתבו שדברי הר"י ן' מגא"ש אינם מחוורים. וכ"נ מדברי הר"ם שכתב המרדכי פ"ק דב"ב וכ"נ מדברי סמ"ג וגם סמ"ק כתב דכן עמא דבר לשנות הקהל אפי' לדבר הרשות. ולדבריהם הסכים מהרי"ק בשורש ה' ושורש קכ"ח:
יד סָעִיף א ומ"ש בשם הרא"ש דדוקא קופה ותמחוי שהוא דבר קבוע וכו' אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים וכו' שם בפ' הנזכר וכתב כן מדתנן בפ"ב דשקלים (ג:) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים וכי היכי דלא תיקשי אהא דתניא רשאין לשנותן לכל מה שירצו הוצרך להעמיד ההיא דשקלים במעות שגבו ע"י מקרה שאירע שבאו עניים הרבה או שהוצרכו לגבות לצורך עניים וההיא דקתני רשאי לשנותן לכל מה שירצו בבני העיר שעשו קופה דסתם דלדעתם עשאוה לשנותם לכל מה שירצו ולכשיצטרכו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת וכן משמע לישנא דלכל מה שירצו דאי לאשמועינן דלצורך עניים דוקא יכולין לשנותה כיון דאשמעינן כבר דיכולין לשנות תמחוי שהוא לעניי עולם ליתנו לעניי העיר וקופה שהוא לעניי העיר ליתנה לעניי עולם ואין בו משום גזל ליתן מה שנגבה לעני זה לעני אחר כ"ש מה שנגבה לאותם עניים שיכולין לשנותן ממעשה למעשה וגרסינן בירושלמי דשקלים מותר עניים לעניים וכו' ואין ממחין ביד הפרנסים כלומר אם ראו שיש צורך בדבר ובאו לשנות אין ממחין בידם ע"כ נראה דברי ר"ת עכ"ל נראה שדעתו לומר דההיא דירושלמי דשקלים בבאין לשנות לדבר שהוא צורך עניים דוקא הוא אבל לדבר הרשות אין רשאין לשנותן לא הפרנסים ולא הצבור וכ"כ נ"י בשם ה"ר יונה וז"ל אם הסכימו הצבור להרבות בצדקה לחלק בתעניות ובימי התשובה אין רשאין לגזול ולשנות מעות הצדקה לצרכיהם וההיא דירושלמי דאין ממחין ביד הפרנסים היינו כשהסכימו לשנות מותר עניים לצרכי צבור וכן בקופה תמחוי לא גבו אלא כדי ליתן להם כדי פרנסתן וכשהותירו רשאין לשנות עכ"ל והר"ן כתב הא דתניא ולשנותה לכל מה שירצו כללא קאמר ואפילו לדבר שאינו צורך לעניים וא"ת ואמאי והא זכו בהם עניים י"ל דטעמא דמילתא משום דאינו אלא כהלואה גבייהו שהרי אם יצטרכו עניים עלייהו רמו וההיא דתנן בשקלים מותר עניים לעניים ה"מ בשלא הסכימו בני העיר לשנותה אבל אם הסכימו בני העיר לשנותה או פרנסים הממונים על הציבור משנין וכדגרסינן בירושלמי עלה דההיא דשקלים אין ממחין ביד הפרנסים עכ"ל: וכתב עוד א"נ מאי לשנותן ללוותן ומיהו חייבים לשלם וכן פי' הרמב"ן וא"ת הא תניא בפ"ק דערכין (ו.) דמשבאה ליד גבאי אינו רשאי לשנותה י"ל דיחיד שאני שמא ירד מנכסיו א"נ דחיישינן לפשיעותא אבל בצבור לא חיישינן: וכתב עוד ומסתברא דכי אמרינן ולשנותן לכל מה שירצו לא בנדבת בני העיר דוקא קא אמרינן אלא אפילו יחיד הפוסק צדקה ומסרה לפרנסי הציבור מסתמא על דעתן התנדב ורשאין הן לשנותה וראיה מתוס' דמגילה ומפ"ק דערכין ומיהו הני מילי דיחיד שפסק צדקה ומסרה לפרנסים או לגבאים הממונים על הציבור דכיון דליד ממונה שלהם נתן על דעתן התנדב אבל הפוסק צדקה לעניים וממנה גזברים בדבר כה"ג אין רשאין בני העיר לשנותה שלא על דעתן הוא מתנדב וכן דעת הרשב"א אלא שהוא ז"ל לא חילק בדבר שהוא סובר דכל נדבת היחיד אע"פ שמסרה לפרנסים אין לבני העיר לשנותה עכ"ל וכתב מהרי"ק דהר"מ והרא"ש פליגי על הרשב"א בהא ודברי הרשב"א אכתוב באורך בסוף הלכות אלו: והמרדכי כתב בפרק בני העיר דהא דאמרינן רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי וכולי ולשנותה לכל מה שירצו ה"מ בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כדאיתא בפרק בני העיר (מגילה כז.) אבל בע"א לא ובפ"ק דב"ב אהא דרשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי וכו' פר"י בני העיר ודאי רשאין אבל גבאי אינו רשאי לשנות אפילו לדבר מצוה וה"מ דבני העיר רשאין לשנות לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות: כתב מהרי"ק בשורש ה' אע"פ שכתבו הפוסקים דדוקא צבור רשאים לשנות אבל לא גבאי הלא כתבו התוספות דלדבר מצוה אפי' גבאי יכול לשנות וכ"כ בספר האשר"י ואפי' למי שחולק אפשר דהיינו דוקא בגבאים הממונים על צדקת עירם אבל כשבני עיר אחרת שולחין מעות לצדקה לגבאי עיר אחרת או כשנוחי נפש מניחים איזה מעות לצדקה וממנים גבאים על אותם מעות ודאי מסתלקים מאותם המעות ונותנים הכח לאותם גבאים ויש להם כח כמו בני העיר בצדקת העיר: וכתב עוד בשורש הנזכר אע"פ שכתב הרשב"א דכל מה שאמרו רשאין בני העיר וכו' היינו דוקא בימיהם שהיו מספיקים לעניים כל צרכם אבל עכשיו שאין מספיקים אין לשנות מ"מ ר"מ פליג עליה וגם איפשר דוקא כשגובין ליתן לעניים מיד הוא דאמר רשב"א הרי הוא כגוזל עניים שהרי מיד זכו בו עניים אבל בנדון הזה דלא זכו בו עניים עדיין עד שתגיע לידם מודה הרשב"א שביד הגזברים לשנותם ותשובת הרשב"א אכתוב בסוף סימן רנ"ט: וכתב ע"ש דמ"ש הרא"ש דדוקא קופה ותמחוי שהוא דבר קבוע וכו' אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים וכו' ה"מ כשגבו לצורך עניים ידועים כדי ליתן להם מיד אבל בנדון זה שהתנדבו המתנדבים מעות כדי שיהיה הקרן קיים ומהריוח יתנו בכל שנה לעניי ירושלים אנן סהדי שהמתנדבים לא עלה על דעתם שיזכו מיד אותם העניים שהיו בירושלים בשעה שהתנדבו אלא מסרו המעות לגבאים לעשות מהם הטוב והישר כפי ראות עיניהם ומשום כך יש להם כח גם לשנותם לכל הפחות לדבר מצוה: וכתב בשורש קכ"ה על מאור שהתנדבו מעות לצורך שמן למאור אם אין הקהל מרבים נרות להדליק בב"ה אף כי מרבים להביא אלא חק קבוע להם כך וכך בין מהרבה בין מקימעא לית דין ולית דיין שהרשות ביד הקהל לשנות הנדבה לחלק לעניים ואף אם כוונת הנודר להרבות במאור לב"ה יתר על הנרות שהציבור מדליקין נלע"ד דיכולים נמי לשנות אך אם אין קבע למאור אלא ע"פ יד הנודר ולפעמים לא הספיקו הקהל די הספוק הראוי בזה נלע"ד שאין כח בידם לשנותם עד כאן: עוד כתב רבינו בסימן רנ"ט דין שינוי מעות צדקה למצוה אחרת: כתב הכלבו בשם הרי"ף אם פי' הנותן לעני למי יתן אסור לשנותה לעולם כלומר ואף בני עיר אין יכולים לשנותה :
טו סָעִיף א יש בעיר חבר עיר פי' אדם גדול שהכל גובים על דעתו וכו' ביאור דברי רבינו דברישא קאמר דרשאין בני העיר לשנות וכו' אבל יחיד אינו רשאי לשנות אם לא בהסכמת בני העיר או רובם והשתא קאמר שאם הוא חבר עיר הוא לבדו יכול לשנות וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט מהמ"ע וז"ל רשאים בני העיר לעשות מקופה תמחוי וכו' ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי ציבור ואע"ג שלא התנו כן בשעה שגבו ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה ה"ז רשאי לשנותן לכל מה שיראה לו מצרכי ציבור עכ"ל ודין זה בפ"ק דב"ב (ח:) דגרסינן התם אמר אביי מעיקרא הוי עביד מר תרי כיסי חד לעניי עלמא וחד לעניי מתא כיון ששמעה להא דא"ל רב שמואל לרב תחליפא בר אבדימי עביד חד כיסא ואתני עלה איהו נמי עביד חד כיסא ומתנה עלה פי' מתנה עם הציבור לחלקן לכל הבא רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקא אתי לתת מעות לקופה אדעתא דידי קא אתי ולמאן דבעינא יהיבנא ליה: כתב מהרי"ק בשורש קכ"ג על גבאי צדקה שנתפרדה חבילה והלכו כולם חוץ לעיר ויש בידו מעות צדקה אם גבאי זה נתמנה מרצון הקהל לחלק צדקה לדעתו ועל אמונתו היו סומכים גם עתה הרשות בידו לעשות מהם כרצונו אבל אם לא נתמנה לחלק המעות לדעתו ולא היה אלא כסתם גבאי שהאמינוהו לשמור המעות אבל לא היה מחלק מבלי שימלך בראשי הקהל אם אפשר לו להמליך בראשי הקהל שהיו אז שם כשנגבית הצדקה ההיא ימלך בהם אם דעת כולם או רובם מסכמת יעשה כפי מה שיסכימו רק שיסכימו לאחת מן המצות כגון צדקת עניים או להשיא יתומים או לת"ת וכיוצא בזה ואם לא יסכימו אלא כל אחד רוצה לחלקה לדעתו יעשה מהם הגבאי מה שירצה רק שיוציאם באחד מן המצות הנזכרים ואם אי איפשר לימלך בהם מאי זה טעם שיהיה הרשות בידו לחלקה לפי דעתו: אם יחיד יכול לשנות צדקה שלו אכתוב בסוף סי' רנ"ט. כתב עוד מהרי"ק בשורש ז' שהאומר סלע זו לצדקה אין פדיון שבויים בכלל ואם נזדמנו שבויים לפדותם אין לפדותם בסלע זו אם לא מדעת כל הקהל או חבר עיר או שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר והביא ראיה לדבר:
טז סָעִיף א מי שישב בעיר שלשים יום כופין אותו לתת לתמחוי וכו' עד כופין אותו לתת לצרכי קבורה ברייתא בפ"ק דב"ב (שם) וגירסת ספרים שלנו בגמרא וגירסת הרא"ש כדברי רבינו אבל הרי"ף גורס ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ט' מהמ"ע וכ"כ סמ"ג וכבר נתן טעם לגירסא זו מהר"י קולון בשורש י"ז: וכתב עוד בשורש הנזכר דלא נתנו חכמים שיעור זמנים אלו כי אם לבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע אבל הבאים לדור בעיר חדשה כיון שהם יודעים בעצמם שדעתם להשתקע מאי זה טעם יפטרו מלעשות קופה ותמחוי ול"מ לדברי ר"ב שהביא המרדכי בפ"ק דב"ב דלדידיה אפילו בבא אל עיר נושבת כדי להשתקע כופין אותו בני העיר לתת עמהם מיד אלא אפילו לדברי התשובה שהביא המרדכי שם ג"כ דס"ל דאין כופין קודם זמנים הנזכרים אא"כ קנה שם בית דירה מ"מ מודה שבני העיר עצמם חייבים מיד וכדפי' ועוד שהרי הדעת מכרעת שאף על פי שפסק באותה תשובה דאין שכירות מועיל כמו קנין מ"מ מודה היכא דעביד מילי דקביעותא ממש כגון להוציא חוקים מהעיר כאשר עשיתם דמועיל כמו קנה בית דירה דחזקה אין אדם עושה מעותיו אנפרות: וכתב עוד שם שהמסרב לפרוע הטלתו לדברים אלו אחר זמן שהוא מחוייב בהן כופין אותו על ידי נכרים: גרסינן בירושלמי פרק קמא דב"ב לחטי דפסחא שנים עשר חדש וכתבו המרדכי שם ור"י בסוף מישרים ופירשו בין לישא בין ליתן בין לעשיר לפרוע בין לעני ליקח ממנו וגם סמ"ג וסמ"ק כתבו הירושלמי הזה: וכתב סמ"ק על שיעור זמנים הללו ועתה מרוב הגלות נהגו העם דין ל' יום:
יז סָעִיף א מי שהלך ממקומו לעיר אחרת לסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה וגו' עד ומפרנסין בה עניי עירם מימרא וברייתא פרק בני העיר (מגילה כז.) ופירש"י נותנין אותה. לגבאי אותה העיר כדי שלא יחשדום בפוסקין ואינם נותנין: וכשהם באים. החוזרים במקומם תובעים אותה מן הגבאים ומפרנסים בהם עניי עירם וכתב המרדכי בתוספתא ובירושלמי גרסינן הכי בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהם בני העיר שפסקו לעירם נותנים במקומם הילכך ל"ש פסקו עליהם ל"ש פסקו מעצמם נותנים משום חשד וחוזרים ונוטלים ונותנים לבני עירם וה"פ בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנים ביד נאמן שביררו כדי שלא יחשדום בפוסקים ואינם נותנים ע"כ. וכתב עוד בשם ר"מ דמדלא קתני מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם וכל מי שירצו. משמע דאין מפרנסין בה אלא עניי עירם דוקא:
יח סָעִיף א ומ"ש ואם יש חבר עיר במקום שפסקו עליהם וכו' גם זה ברייתא שם פי' רש"י חבר עיר תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור: כתב המרדכי בפ"ק דב"ב בשם א"ז נראה בעיני דוקא שגזרו עליהם תענית מפני הבצורת או מפני משלחת חיות רעות או מפני הצרה וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתו לגבייהו ליתן צדקה לבטל הגזירה בתשובה ותפלה וצדקה אז צריכים ליתן לגבאי העיר מפני החשד וצריכים נמי ליתן לחבר עיר היכא דאיכא חבר עיר אבל צדקה שרגילין ליתן כל שעה וחק קבוע בכ"מ שאפי' היו אותם בני העיר שבאו הנה בעירם לא היו מונעים מלתת אותם אע"פ שעתה באים כאן אין צריכים ליתן לגבאים ולא לחבר עיר אלא מוליכים אותם לביתם הלכך אותם בני הישובים שבאים לקהלה לראש השנה וי"ה ומזכירים נשמות ונודרים צדקות הואיל וחק קבוע הוא בכל המקומות להזכיר נשמות ונודרים צדקות אין כאן חשד כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנים אותה לחבר עיר כי אין צדקה זו באה מכח אותה העיר אלא מכח חק ומנהג הילכך מוליכין הצדקה שלהם ליישוביהם ועושים בה כרצונם עכ"ל :
א סָעִיף א כל עיר וכו' בפ"ק דבתרא ונתבאר קצת בתחילת סי' רנ"ג ובתעניות מחלקין מזונות לעניים וכו' בפ' אד"מ (דף ל"ה) מימרא דרבי אלעזר א"ר יצחק:
ב סָעִיף א הקופה אין נגבית בפחות משנים וכו" עד לכל מה שירצו בפרק קמא דבתרא (דף ח') ופי' הר"י מגא"ש כתוב באשיר"י לשם ופירוש ר"ת כתוב לשם באשיר"י ובתוס' בד"ה לשנותו. וז"ל הסמ"ק בסי' רמ"ז ואומר ר"ת שנדרי צדקה שאנו נודרים עתה אנו נודרים לדעת עצמינו ואנו כגזברי' ממנה ואם אנו ממתיני' עד שיבואו עניים מהוגנים אין כאן משום בל תאחר וצדקה הבאה ליד גבאי אסור לשנותה אם לא ברשות בני אותה העיר אבל בני העיר משנין אותה לכל דבר שירצו אפילו בדבר הרשות דלב ב"ד מתנה עליהן וכן עמא דבר עכ"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש הרא"ש לחלק בין דבר קבוע כגון קופה ותמחוי ובין אירע מקרה שהוצרכו לגבות לפי שעה הוא כדי לתרץ מה שקשה דבברייתא פ"ק דבתרא תניא דרשאין לשנות מקופה לתמחוי ומתמחוי לקופה ובשקלים תנן פ"ב מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים אלמא דאסור לשנות ולפיכך כדי ליישב קושיא זו קא מחלק בין דבר קבוע לשאינו קבוע דבשקלים איירי במעות שגבו ע"י מקרה וכו' ולא דמי לקופה ותמחוי דקבוע ודלא כפי' הר"י מגא"ש:
ד סָעִיף א יש בעיר חבר עיר וכו' ה"א פ"ק דבתרא ריש (ט') ור"ל הא דתניא התם דרשאין בני העיר לשנות לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו דמשמע דוקא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל בע"א לא וכדכתב במרדכי פרק בני העיר ה"מ כשאין שם חבר עיר אבל בשיש בעיר חבר עיר ה"ז יכול לשנותו וכו' מיהו גבאים אין רשאין לשנות למה שירצו כי לא נתמנו בסתם להיות הרשות בידם לעשות מה שירצו אם לא שנהגו כך מקודם ע"פ תקנתם וע' במהרי"ק שורש ה' ועיין עוד בשורש קכ"ג ומביאו ב"י:
ה סָעִיף א מי שישב בעיר ל' יום וכו' ברייתא פ"ק דבתרא (דף ח') אבל הרי"ף והרמב"ם פ"ט וסמ"ג גרסי איפכא ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ובש"ע ג"כ ל' לקופה ולא כתב כלל שום זמן לתמחוי וטעמו משום דקודם זה כתב דיש מקומות שלא נהגו בתמחוי ותו דבמהרי"ק שורש י"ז כתב ע"ש הירושלמי שלא הזכיר חיוב התמחוי לבא לגור כמו שהזכיר חיוב הקופה ושאר דברים על כן השמיטו גם הוא:
ו סָעִיף א מי שהולך ממקומו לעיר אחרת וכו' מימרא דרבי יוחנן ותנ"ה בפ' בני העיר (מגילה דף כ"ז) ומפרש רבינו שהולך שם לסחורה וכ"כ הרמב"ם סוף פ"ז מהלכות מ"ע ואפ"ה אם יחיד הוא נותן לעני אותה העיר אבל אם היו רבים וכו' מפרנסים בהם עניי עירם דמסתמא לא יהיו פוסקים לעניי עיר אחרת וענייהם ימותו ברעב אבל אם יש שם חבר עיר מסתמא על דעתו הם פוסקים והוא מחלקה בין עניי העיר שבאו הרבים משם כפי מה שיראה לו להרבות לזה ולמעט לזה ומשמע לשם בעובדא דרב הונא ורב חנא בר חנילאי דאף ע"פ שבתוך אותם הרבים שבאו מעיר אחרת היה גם חבר העיר שלהם ביניהם אפ"ה אינו בדין שיחזרו להם מה שנתנו כיון דאיכא גם כן חבר העיר בעיר שפסקו אלא אותו חבר עיר מחלקה מיהו אין ביד אותו חבר עיר לחלקה כולה לעניי עירו אלא מחלקה לעניי שתי העיירות כפי מה שיראה לו ודו"ק וע"ל ובסימן רנ"ח במ"ש בס"ד בזה:
א סָעִיף א במרדכי פ"ק רב"ב רף רמ"ה ע"ב פי' הר"מ דגבאי שאומר כך וכך הלויתי לתוך כיס של צדקה נאמן בלא שבועת אבל לא אחר שסלקוהו דדרך הגבאי ללות צדקה הוא ואדעתיה דהכי מוקמינן להו להאמינם וכן אמרינן דלאחר שגבו אותן א' נאמן עכ"ל:
ב כתב במרדכי אדם שהצבור רוצים וחפיצים בו למנותו גבאי יש לקבל עליו כדאיתא בירושלמי דפ"א א"ר חגי כד הוי ממנין פרנסין פי' גבאי הוי מטעין להו אורייתא לומר כל שררה מתורה ניתנה שנאמר בי מלכים ימלוכו מצאתי כתוב אדם שהוא גבאי צדקה אם העניים יחרפוהו אין לחוש כי יותר טוב לו ממה שיברכוהו כי זכותו יותר גדול וראיה מירושלמי כו' עכ"ל:
ג וצ"ע דהא רבינו כתב דאפילו לצורך עניים אחרים אסור:
ד ועיין לקמן עי' רנ"ט מדינים אלו כתב מהרי"ו בתשובה סימן כ"ו אשה שצוותה ליתן קצבה מע"ש לעניי העיר בכל שבוע אין בני העיר יכולים ליתן לצורך בחורים עניים הבאים ללמוד דכבר זכו בו עניי העיר והוי כאילו גבו לצורכו ואף על גב דאיכא אומדנא דאילו ידעה דת"ת עדיפא היתה נותנת לת"ת מ"מ הכא לא מהני אומדנא דכבר זכו בו עניים עכ"ל:
ה כתב הכלבו סימן קי"ז יש חרם הקדמונים שאותן בני הכפרים המביאים נרות בי"ה להקהילות צריכין להניח בב"ה ואם עשו ב' יניח הא' והב' ידליק במקום שמתפללין שם ביחיד עכ"ל עוד שם הרבה תקנות שלא נתפשט בימינו:
א סָעִיף א ודבר קצוב עליהם פי' הואיל שהקופה נגבית לצורך עניי העיר וידוע הוא כמה צריך לכל שבוע לכן משימין קצבה על כל אחד כמה הוא ראוי ליתן:
ב סָעִיף א ונותנין ממנו לכל עני פרנסת יומו ר"ל עניי עיר אחרת כמ"ש בסמוך:
ג סָעִיף א אלא א"כ ת"ח ממונה עליה צ"ל ל"ד ת"ח דהא רבינו כתב לעיל (ובסימן רמ"ט עיין שם) בסמוך וצריכין הגבאין שיהיו נאמנים חכמים ונבונים כו' מלשון זה אינו משמע שצריך שיהיה ת"ח ר"ל שיהא חכם בתורה אלא צ"ל שרבינו סובר שכל מי שיש לו מידות הללו מקרי ת"ח לענין זה א"נ משום דעל הרוב אין מדות הללו נמצאין יחד זולת בת"ח: ומ"ש אלא א"כ ת"ח ממונה מל' יחיד משום דלענין נאמנות מעות הצדקה ביד הגבאי בחד סגי אבל דוחק לומר דבעינן שיהא אחד מהן ת"ח ושנים האחרים בנאמנים וכשרים סגי דאין טעם לדבר:
ד סָעִיף א הרי הן כשופכי דמים בגמרא יליף לה מדכתיב צדק ילין בה ועתה מרצחים:
ה סָעִיף א בד"א שלא חלקו פת ופירות כו' זהו לשון הגמרא ופירש"י רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך וה"מ במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי דבר המוכן לאכול אבל זוזי חטי ושערי לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר עכ"ל:
ו סָעִיף א שאין עושין שררה על הציבור כו' מה שממשכנים על הצדקה קרוי שררה בגמרא ויליף שם מדכתיב והם יקחו את הזהב ר"ל בצלאל ואהליאב ועיין ברי"ף ורא"ש בפ"ק דב"ב שגירסת' הוא שאין עושין שררה בממון פחות משנים:
ז סָעִיף א הלכך אפי' ב' אחים יכולין לגבותן פי' כיון דטעמא דאין נגבית בפחות מב' היינו משום שררה אבל לענין הימנותא אפילו בחדא סגי א"כ ה"ה בב' אחין נמי גובין דהא איכא שררה: (ואינה מתחלקת אלא בג' אבל גבי גבייה א"צ ג' לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד כמה יתן ב"י עכ"ה):
ח סָעִיף א וצריכין לעיין על כל אחד ואחד פי' בשעת גבייה צריכין לעיין על כל בעל הבית כמה יתן לתמחוי לפי צורך שעה שבאו עניים מעלמא משא"כ בקופה שהוא לעניי העיר שידוע צרכיהם והו"ל דבר קצוב ואף ע"פ דלעיל בסימן רנ"ג בדרשה כתבתי שהתמחוי היה נחלק גם לעניי העיר מ"מ משום עניי עיר לחוד היה לו קצבה דיכולין לשער משא"כ לעניי העולם ועיין בדרישה:
ט סָעִיף א ור"ת פי' שלכל צרכי ציבור יכולין לשנות אפי' לדבר הרשות עיין בס"ס רמ"ט שהביא ב"י תשובת רשב"א שכתב היינו בימיהם שהגבאים חוזרין תדיר לגבות מעות לספוק עניים ואם יטלו מהקופה אזי יחזרו ויגבהו אבל בזמן שאין הציבור ממלאים צרכי הציבור לגמרי ועמד היחיד והקדיש מעות לעניים אין הציבור יכולין לשנות עכ"ל וכעין זה כתב רבינו בסמוך ז"ל ומיהו דוקא קופה כו': (לא ישנו ליתנו לצורך דבר אחר כו' כ"כ הרא"ש כדי ליישב הא אמרינן מותר עניים לעניים מותר שבוי לשבוים ולכן תירץ הא דרשאין בני העיר לשנות איירי בקופה ותמחוי וההוא דמותר עניים מיירי שגבו דרך מקרה ב"י עכ"ה):
י סָעִיף א יש בעיר חבר עיר פירוש אדם גדול כו' ז"ל ב"י ביאור דברי רבינו דברישא קאמר דרשאין בני העיר כו' אבל יחיד אינו יכול לשנות אם לא בהסכמת בני העיר או רובם והשתא קאמר אם הוא חבר עיר הוא לבדו יכול לשנות וכתב עוד דה"ה גבאי הממונה מהקהל לנאמן שיכול לשנות אם לא שפירש הנותן ואמר שיתנו לעני פלוני דאז אין לשנות אפילו לת"ת וכן בש"ע:
יא סָעִיף א מי שישב בעיר שלשים יום כו' כתב מהרי"ק היינו דוקא שאומר שבא לגור ולא להשתקע אבל כשבא להשתקע שם או בני עיר חדשה צריך ליתן מיד ועיין בדרישה: (ופסקו עליהן צדקה כו' כתב המרדכי ל"ש פסקו עליהן ל"ש נתנו מעצמן נותנין שם מפני חשד וחוזרין ונוטלין ונותנין לבני עירן דוקא עכ"ה):
יב סָעִיף א נותנין וכשהן באין מביאין כו' פירש"י נותנין לגבאי אותה העיר כדי שלא יחשדום בפוסקין ואינן נותנין ואח"כ חוזרין ותובעין המעות מהגבאין. וע"ש במגילה דף כ"ו סוף ע"א ז"ל תניא בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן. ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר עכ"ל מכאן משמע בהדיא דיחיד אינו חוזר ולוקח מיד הגבאי להביאו לעירו והטעם נ"ל דיחיד מהחשד לא נפיק דיחזור ויחשדנו שיחזיק בהצדקה משא"כ רבים שעושין גבאי א' ליקח הכל בידו ואין אדם חוטא ולא לו וק"ל ועד"ר:
א סָעִיף א שיהיו מחזירין על העם מע"ש לע"ש הלשון קצת דחוק וצ"ל דה"פ מחזירין וגובין בפעם אחד שיהיה די באותו גבייה מע"ש זה עד ע"ש שני וזהו שמסיק ודבר קצוב עליהן דהיינו שקוצבין עליהן מתחילת השנה ע"פ גלגולת העניים שבעיר לאפוקי תמחוי שנתחלק לעניים דעלמא הבאים ממקומות אחרים וליכא בגבייתה דבר קצוב אלא הכל לפי רבוי העניים הבאים לעיר וזה שכתב בסמוך או מעות ממי שמתנדב לפי השעה ולפ"ז לפי השעה דקאמר אכולהו קאי גם אפת ופירות ומיני מאכל הנזכר לפני זה ויותר נראה דלפי שעה אמעות לחוד קאי וה"ק דגביית תמחוי הוא פת ומיני מאכל ולפעמים לפי שעה אדם נותן מעות:
ב סָעִיף א ובתעניות מחלקין מזונות לעניים הא דאמרינן אגרא דתעניתא צדקה והיינו כשיעור הסעודה שהיה עליו להוציא ושמעתי שע"ז אמר דוד מ"ש בדברי הימים ואני בעניי הכנתי לבית ה' מאה אלף ככר כסף כו' שר"ל בעניי בכל תענית שעינה נפשו נתן לצדקה לבית ה' כשיעור סעודתו וסעודת המלך הוא הוצאה מרובה ונלע"ד דזהו כוונת חז"ל האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא דלכאורה קשה היאך יאכלו הכלבים שירותא דהיינו סעודה של צהרים הא אינו אוכל סעודת צהרים דהא מתענה והול"ל שיאכלו סעודת הערב אלא כוונתו שהסעודה שהיה לו לאכול בצהרים כשיעור מעות הוצאות הסעודה היא נותן לצדקה כמו שעשה דוד ע"ה וע"ז אמר ליכול כלבא שירותא ר"ל הצדקה שנותן מכח אותה סעודה לא תהיה מקובלת אלא כאילו אוכל כלבא לאותו סעודה ולא תהיה נחשב לסעודה:
ג סָעִיף א וצריך לעיין על כל אחד ואחד כו' עיין מ"ש בפרישה ועיין בב"י שכתב שכן נראה מהרמב"ם בפ"ט מהל' מ"ע. וקשה שמהרי"ק כתב בשורש י"ז סעיף ד' בשם הרמב"ם דפ"ט מהל' מ"ע איפכא וכמ"ש לשונו לעיל בסי' רנ"ו שכתב דתמחוי לא היה לו קצבה אלא היה נותן כל אחד מה שידבנו לבו לתוספת מזונות ולהרווחה על הקצבה ע"ש וכבר כתבתי לעיל שהרמב"ם לא כתב שם בפירוש לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא ששם בריש הפרק כתב ז"ל וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ונראה שמהרי"ק פי' האי ממי שמתנדב דקאי אכולהו דאינו קצוב כ"א ממי שמתנדב מנדבת לבו אבל רבינו נראה דס"ל דהאי ממי שתתנדב לא קאי אלא אמעות וכמ"ש לעיל בתחילת הסימן בדרישה ע"ש וה"ט שכתבו ג"כ רבינו שם. וע"כ צ"ל שמהרי"ק ס"ל שהרמב"ם לא פירש דברי הגמרא שאמר טעם תמחוי שנגבית בג' ז"ל תמחוי נגבית בג' ומתחלקת בג' שגבוייה וחלוקה שוה עכ"ל שנתינת טעם זה הוא כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שלו סוף מסכת פיאה ז"ל וחובה להיות ג' אנשים המתעסקים לקבוץ התמחוי ולחלוק אותו לפי שתכף שיקבצוהו יחלקוהו בזמן אחד עכ"ל ונראה לי שס"ל להרמב"ם שזהו פי' הברייתא שנתן טעם לפי שגבוייה וחילוקה כא' ר"ל לפי שתכף כו' וכפי' הרמב"ם הנ"ל וכן פי' אותו רש"י שם בפ"ק דב"ב דף ח' אלשון הברייתא הנ"ל ז"ל לפי שגבויו וחילוקו שוה בכל יום מידי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גיבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק עכ"ל ונראה שזהו ג"כ כוונת הרמב"ם שכתב בפ"ט הטעם ז"ל והתמחוי נגבה בג' שאינו דבר קצוב ומתחלק בג' עכ"ל דה"ק הואיל ואינו דבר קצוב מש"ה היו גובין אותה בכל יום לא כמו הקופה שהיה דבר קצוב ומש"ה לא היו גובין כ"א פעם אחד בשבוע וכיון שכן כמו שנחלק בג' כך היו גובין בג' כיון שנגבית בכל יום והיו טורח לקבץ כל פעם הג' כן פירש מהרי"ק דבריו. אבל הב"י אפשר דלא ראה דברי הרמב"ם מ"ש בפירוש המשנה שלו ולפיכך פי' דברי הרמב"ם מ"ש בפ"ט ע"ד פי' רבינו והרי"ף והרא"ש ודו"ק: המדיר לצדקה אינו עובר עד שיתבענו הגבאי מיהו צריך להודיע לגבאי איך שנדר אבל הנודר ליתן למי שירצה עובר מיד בבל תאחר דהא קיימי עניים לכך צריך ליתן מיד. דהר"ח וכן בס' א"ז (וכ"כ הב"י בשם המרדכי בסי' רנ"ז עכ"ה) והנודר ליתן מעשר מן הריוח עיין לעיל סימן רי"ג:
ד סָעִיף א או שבאו עניים הרבה כו' ומהרי"ק כתב בשורש ב' ע"ז דהיינו דוקא בשגבו ליתן לעניים ידועים מיד אבל בנדון בזה שהתנדבו מעות שיהיו הקרן קיים ומהריוח יתנו לעניי ירושלים לא עלה על דעתו שיזכו בו עניי א"י מיד ומותרים הגבאים לשנות לדבר מצוה:
ה סָעִיף א מי שישב בעיר שלשים יום כופין אותו ליתן לתמחוי ג' חדשים לקופה הרמב"ם בפ"ט מה' מת"ע כתב איפכא ל' יום לקופה וג' חדשים לתמחוי וכ"כ בש"ע ומהרי"ק בשורש קי"ז סעיף ד' כתב שיש גרסאות מחולפות בגמ' ובירושלמי איתא כמ"ש הרמב"ם ולכך כתב נוסחת הגמ' ל' יום לקופה לעיקר. גם כתב שם טעם לשני הנוסחאות. וז"ל שם ואשר כתבת שמן הדין יש לחייבו בתמחוי קודם קופה מפני שהוא מצוי בביתו של אדם (וזהו טעם דרבינו) נלע"ד דדעת רבינו משה מפני שהקופה יותר מוכרחת מן התמחוי ואין לך מקום שאין בו קופה ויש לך מקום שלא נהגו בתמחוי וכמ"ש הרמב"ם שם בפ"ט. והאריך שם אלא שאני קצרתי בלשונו וכמו שקיצר בלשונו הכ"מ שם ובסמוך הבאתי אריכות לשון מהרי"ק וכתבתי שהוא שלא כמ"ש רבינו. ושם כתב שהירושלמי והמרדכי לא כתבו אלא ל' יום לקופה ששה חדשים לכסות והשמיטו ג' חדשים לתמחוי ונתן שם מהרי"ק הטעם שהשמיט משום שאינו נוהג ע"ש ובש"ע סעיף ה' ג"כ השמיטו ע"ש אבל בש"ע דפוס גדול ישנו ע"ש:
ו סָעִיף א נותנין וכשהן באין מביאין כו' וכתב המרדכי (פ"ק דב"ב דף רמ"ו ע"א בשם א"ז כ"כ עכ"ה) הואיל והדבר משום חשד לכן אין דין זה שייך אלא בצדקה שלא היו נותנין אילו נשארו בעירם כגון שגזרו עליהם תענית מפני הצרה השייך באותה עיר לחוד וגזרו עליהן צדקה וגם על הבאין אליהן ולכן איכא חשדא אבל צדקה שאף בעירו היה נותן כגון בני הישובים שבאין להקלה בר"ה וי"כ ונודרים צדקה בעד הזכרות נשמות מוליכין המעות עמהן וא"צ ליתן כלל לגבאי דליכא כאן חשדא:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.