א פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה וסתומה לא יעשנה פתוחה ואם שינה בשניהם פסולה וכתב הרמב"ם שאין לו תקנה וצריך להסיר כל היריעה וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דודאי מועיל לו תיקון כיון שמועיל תיקון בטעות של חסרות ויתירות כ"ש בתיקון הפרשיות אלא שאינו יודע איך יתקן עוות הפתוחות והסתומות כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה ודבר זה אסור עד כאן ורבו הדעות בצורות הפתוחות והסתומות ולכן לא אכתוב אלא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה או בתחלתה כדי ט' אותיות הלכך אם נשאר בשיטה עדיין כדי לכתוב ט' אותיות או יותר יניח חלק ויתחיל בראש השיטה שתחתיה ואם נשאר פחות מזה או שסיים בסוף השיטה יניח כדי ט' אותיות בראש שיטה שתחתיה ויתהיל לו משם ולהלן והסתומה צריך שיהא חלק באמצע כדי ג' אותיות הלכך אם נשאר עדיין חלק כדי להניח ג' אותיות ולהתחיל בפרשה אחרת בסוף השיטה יעשה ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בתחלת שיטה ג' ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה העליונה של ראש הדף חלק ויתחיל בשנייה ועוד יש בתיקון סופרים פרשה סדורה והוא שכתב שיטה עד חצייה או עד שלישיתה ומתחיל בשיטה תחתיה כנגד הנחת העליונה ונראה שאם שינה בזה לא פסל כיון שאינו מפורש בגמרא צריך ליזהר בשירות שלא לעשותה כשאר הכתב שאם כתב כשאר הכתב או כתב שאר הכתב כמותם פסולה ומיהו נראה דוקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא פיזור אבל שינה בפיזור ממה שנהגו לא פסל ובלבד שיהא אריח על גבי לבינה כתב א"א ז"ל שירת הים כותבין שיטה ראשונה כדינה ושאר כל השיטות האחת מניחין באמצע ריוח מעט ושתחתיה כתוב באמצע וחלק בשני מקומות ונמצא השיטה חלוקה לשלשה ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח וראשי השיטות כתובים במסכ' סופרים ואם שינה בהן לא פסל בצורת שירת האזינו מפורשת במסכת סופרים פי"ב באמצע כל שיטה ריוח כשיעור פרשה סתומה ונמצא כל שיטה חלוקה לשתים והתחלת ראשי השיטות כתובים במסכת סופרים וגם הרמב"ם כתבם ושינה בהן קצת עד כאן כתב הרמב"ם ויש עוד דברים שאינן כתובים בתלמוד אלא שנהגו בהן הסופרים כמו שהעתיקו איש מפי איש כמו באותיות הגדולות והקטנות והנקודות והמשונות כמו פפין הלפופין ואותיות ההפוכות העקומות ועוד נהגו במנין השיטין אלא לעשותן פחות ממ"ח ולא יותר מס' וכ"כ במסכת סופרים וה"ר יהודה ברצלוני כתב מ"ב וסימן ה' ב"ם סיני בקדש (דברים ל"ב) ועוד נהגו שיהא ריוח בין פרשה לפרשה ט' אותיות עוד נהגו בראשי שיטין של מעלה משירת הים ה' שיטין וזה התחלתן הבאים. ביבשה. ה'. מת. במצרים. ולמטה מהשירה ה' שיטין והתחלת כל שיטה ושיטה מהם ותקח. סוס. ויצאו. ויבאו. ד ויהיו. ולמעלה משירת האזינו ששה שיטין וזה התחלתן ואעידה. אחרי. הדרך. באחרית. להכעיסו. קהל. ולמטה המשה שיטין וזה התחלתן ויבא לדבר. אשר. הזאת. אשר. וכל אלו הדברים למצוה ואם שינה לא פסל אבל אם כתב המלא הסר או החסר מלא או דבר שקרי כתב כקריאתו כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה וכיוצא בו או שעושה פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה או שכתב השירה כמותה או שכתבה כשירה אין בה קדושת ספר אלא כחומש מהחומשין שקורין בו התינוקות:
א סָעִיף א פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה וסתומה פתוחה ואם שינה בשניהם פסולה ברייתא בפ' הבונה (שבת קג:):
ב סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ח מהלכות ס"ת ואפשר שטעמו משום דמסיים בברייתא הרי אלו יגנזו וגם במ"ס קתני דיגנזו משמע דלית להו תקנה א"נ משום דתיקונם רחוק וכמו שכתב הרא"ש מש"ה קאמר דאין לו תקנה. וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן ז' ליתן טעם לדברי הרמב"ם וכתב שהרשב"א בתשובה תמה על הרמב"ם למה לא יתקן אף על גב דקתני יגנזו אין הכוונה שאין לו תקנה אלא יגנזו עד שיתקן: (ב"ה) והרשב"ץ בתשובה ח"א סימן קכ"ז כתב להעמיד דברי הרמב"ם ודחה ראיות הרשב"א מ"מ כתב שאם כשהיה כותב והיה צריך לכתוב פרשה פתותה ושכח וכתב ג' או ד' תיבות ונזכר וגיררן והניח המקום פנוי והתחיל לכתוב הפרשה כתקנה אין כאן שינוי פרשה ויכול לעשות הפ' פתוחה ויניח מקום הגדר פנוי עכ"ל: וכתב הריב"ש להעמיד דברי הרמב"ם לפי שנראים נכונים מסוגיות הגמ' וכתב דאף לדעת הרמב"ם אם עבר ותקנו שהוא כשר וכתב עוד אמנם בברצלונ"א נהגו הסופרים לתקן צורת הפרשיות אם טעו בהם על דעת הרשב"א שהיה רב גדול ומובהק ואם הוא לכם שעת הדחק כדי הוא הרשב"א לסמוך עליו שהתיר אפי' לכתחילה דבדרבנן הולכים אחר המיקל עכ"ל : (ב"ה) וגם הרשב"יץ ה"א סימן קכ"ז כתב שסומכים על עדותו של הרשב"א שכתב שמעשים בכל יום ולא שמע שום חכם שמערער ע"ז:
ג סָעִיף א וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל ג':
ד סָעִיף א ורבו הדעות בצורות הפתוחות והסתומות ולכן לא אכתוב אלא מסקנת א"א ז"ל הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השטה או בתחלתה וכו' כתב הרא"ש בה' ספר תורה שר"ת מצאה בסדור קדמונים אי זו היא פתוחה כל שנשאר מסיום הפרשה עד סוף השיטה כשיעור ג' תיבות של ג' ג' אותיות ואם לא נשאר עד סוף השטה כשיעור הזה מניח שטה אחת כולה חלק ומתחיל בג' ואי זו היא סתומה כל שכותב תחלת השטה וסוף השטה מניח חלק באמצע השטה כדי לכתוב שם של ב' אותיות או יותר זו היא סתומה וסדורה שכתב השטה עד חציה או שלישיתה ומתחיל לכתוב בשטה שתחתיה כנגד החלק של עליונה ובמ"ס מצא אי זו היא פתוחה כל שלא התחיל בראש שטה אי זו היא סתומה כל שהניח באמצע שטה כמה יניח בראש שטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שלש תיבות של ג' ג' אותיות וכמה יניח באמצע ותהא נקראת סתומה כדי לכתוב שם של ג' אותיות גמר פרשה בסוף הדף צריך לשייר שטה אחת מלמעלה ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של ג' אותיות מתחיל מלמעלה וכתב ר"ת דברייתא פליגא אסידור קדמונים דלסידור קדמונים פתוחה היא בסוף שטה ולמ"ס פתוחה היא בתחילת שטה ואם יניח בתחילת שטה ובסוף שטה יצא ידי שניהם ובירושלמי דפ"ק דמגילה אמרינן פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה משמע דמכל צד מיקרי פתוחה וכן מסתבר דחילוק הפרשיות הן ב' א' פתוחה ואחד סתומה הסתומה היא שהריוח שבין הפרשיות סתום מכאן ומכאן וכל שהריוח פתוח לצד אחד או למעלה או למטה נקראת פתוחה ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה הג' והויא פרשה סתומה כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחילת שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה ע"כ: וכתב עוד וכאשר כתבתי כ"נ עיקר דהירושלמי הוא עיקר כנגד מ"ס עכ"ל: ודברי ר"ת שמצאו בסידור קדמונים ובמ"ס ובירושלמי כתבום התוספות בפרק הקומץ (מנחות לב.) וסה"ת והגהות מיי' בשם סמ"ג אע"פ שיש קצת חילוק ביניהם שבתוספות כתוב בסידור קדמונים דשיעור ריוח פרשה פתוחה הוי כשיעור ג' למשפחותיכם וסה"ת כתב דהוי כדי ג' תיבות של ג' ג' אותיות דהיינו למשפחותיכם ולדברי התוס' קשה דשיעור רוחב הדף הוי ג' למשפחותיכם ולדברי סה"ת קשה דלמשפחותיכם י' אותיות הוי ואולי היה בספרו חסר דהשתא לא הוי אלא ט' אותיות וכד' הרא"ש והמרדכי כתב כדברי הרא"ש וז"ל השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות והכי איתא במ"ס ריוח בין פרשה לפרשה או ריוח הפרשה ג' תיבות של ג' ג' אותיות וז"ל סה"ת הברייתא עיקר במה שהיא חולקת דקסבר תנא דברייתא בראש שיטה מיקרי פתוחה ולא בסוף שיטה ומיהו אם מניח חלק בסוף שיטה ובראשה לא גרע בהכי וסידור הקדמונים סבר כי בסוף שיטה מיקרי פתוחה ולא ראש השיטה ואם הניח בתחילת שיטה ובסוף שיטה לא גרע ויצא ידי שניהם עד כאן לשון ר"ת מה טפי' ר"ש דכשהניח חלק בסוף שיטה ובתחילת שיטה ויצא לעשות פתוחה לא מיקריא בהכי סדורה דהיינו דוקא כשהתחיל למטה כנגד מקום של ההנחה של שיטה של מעלה ממנה זו דוקא נקראת סדורה שנראית כאילו הכל כתוב בשיטה א' אבל אם אינו מתחיל לכתוב נגד ההנחה של מעלה אלא מתחיל או קודם או אח"כ נקראת שפיר פתוחה ע"כ לשונו:
ה סָעִיף א וסדורה זו שכתבו בסדר הקדמונים לא ידענא אם יש לה דין פתוחה או דין סתומה ומתוך הל' משמע דדין סתומה יש לה מדכתבוה סמוך לסתומה משמע דגווני דסתומה מני ואזיל וקאמר דחד גוונא הוא שכותב תחילת השיטה וסופה ומניח ריוח באמצע ואידך גוונא הוא שכתב השיטה עד חציה או שלישיתה וכו' וכ"נ קצת מדברי סה"ת שכתבתי בסמוך וכ"נ מדברי הרמב"ם שאכתוב בסמוך בס"ד:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו ונראה שאם שינה בזה לא פסל כיון שאינו מפורש בגמרא לא ידענא אהי קאי דאי אפתוחה וסתומה דהרא"ש קאמר שאם שינה ועשאן כאחד מהדעות האחרות לא פסל כיון שאינו מפורש בגמרא צורת הפתוחה והסתומה קשה דהו"ל לאתויי כל הדעות כדי שנדע באי זה ענין יהיו פתוחות וסתומות ודלא כמאן יפסלו ואי אפרשה סדורה קאי הא אם סתומה היא כדפרישית ודאי שאם שינה ועשאה פתוחה פשיטה דפסולה ושמא רבינו ז"ל סבור דסדורה שכתוב בסדר הקדמונים ענין בפני עצמו הוא ואינה נקראת לא פתוחה ולא סתומה דכשם שיש פרשיות מיוחדות בתורה שצריכות ליכתב פתוחות ויש אחרות שצריכות ליכתב סתומות כך יש אחרות שצריכות לכתוב סדורות וכתב שאף ע"פ שסדר הקדמונים כך הוא קבלה בידם על פרשיות מיוחדות שצריכין לכתבן סדורות אם שינה בהן וכתבן פתוחות או סתומות לא פסל כיון שאין ענין זה של סדורות מפורש בגמרא: והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח פ' פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפ' שהיה פתוחה מתחילת השיטה השנייה בד"א שנשאר מן השיטה ריוח כשיעור ט' או אותיות אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף שיטה מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחילת שיטה הג' ונמצא פנוי ביניהם שיטה פ' סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה א' מתחילת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא הריוח באמצע ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה א' יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע השיטה שנייה ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחילה שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה באמצע שיטה נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחילתה מאמצע השיטה לעולם עד כאן לשונו. דבריו מבוארים שהם כסדר הקדמונים בצורות הפתוחה וגם בצורה ראשונה של סתומה וצורה שנייה של סתומה אומר אני שהיא הסדורה האמורה בסדר הקדמונים דסדורה מין סתומה היא כמו שכתבתי לעיל. וסובר ז"ל דכל שמניח חלק בסוף שיטה ובתחילת שיטה שתחתיה ל"ש אם מתחיל לכתוב כנגד ההנחה של מעלה ל"ש אם מתחיל קודם או אחר בכל גווני מיקריא סדורה ולאפוקי מסה"ת שחילק ביניהם ואפשר שזו הוא שאמרו בירושלמי מכאן ומכאן סתומה כלומר דכששייר חלק בסוף שיטה וגם בתחילת שיטה שתחתיה הויא סתומה: וצורה שלישית של סתומה נלמד מדין צורה שנייה של פתוחה ואיפשר שהוא ז"ל היה מפרש הירושלמי על פי דרך זה ופתוחה דקתני ל' התחלה הוא וה"ק פתוחה מראשו אם התח ל לכתוב הפרשה מראש השיטה פרשה פתותה היא פתוחה מסופו כלומר אבל אם התחיל מסוף שיטה והניח תחילתה חלק בין שסיים פרשה שלפניה בסוף שיטה שנמצא שאין ביניהם חלק אלא בראש שיטה שנייה בין שהניח חלק בסוף שיטה עליונה וגם בתחילת שיטה שנייה וזהו מכאן ומכאן בכל גווני נקראת סתומה דכל שהוא מתחיל מאמצע שיטה הויא סתומה: ופי' זה בירושלמי מרווח ממה שפירשו בו התוס' והסכים בו הרא"ש בהל' מזוזה וס"ת. אחר זמן בא לידי ביאור טור א"ח להר"י אסכנדרני ז"ל וכתוב בסימן ל"ב כלשון הזה אפשר לפרש הירושלמי שהביא הרא"ש כדעת הרמב"ם וכבר ידענו ממה שקדם דבפירוש פתוחה מסופה פתוחה מסכימים הכל שאם נשאר מן השיטה שהשלים בה הפרשה חלק כשיעור מניח הריוח בסוף השיטה והיינו פתוחה מסופה פתוחה ומתחיל הפרשה מתחילת שיטה שנייה אבל במה שאמר פתוחה מראשה פתוחה יש לפרש כגון שהשלים בסוף שיטה ועושה הפתוחות מתחילת השיטה עד סופה ולא שיתחיל מחמצע שיטה בראש והצען של דברים ככה פתוחה אפי' לא היה הפתוחות אלא בסוף השיטה בלבד פתוחה מאחר שיש באותו ריוח כשיעור ואם השלים בסוף שיטה יעשה הפתוחות מראש השיטה לסופה ובאלו השתי צורות כתב דין כפתוחה שמתחילה מתחלת שיטה ומדפתוח מתחל' מראש שיטה נמצאת סתומה מתחלת מאמצע שיטה וע"כ לא כתב הירושלמי הזה דין הסתומה שניכר הוא ממה שייחד לפתוחה תחילת שיטה לסתומה אמצע שיטה וראיה לפירוש זה מהירושלמי שאמרו בענין מזוזה דאמרינן התם מזוזה אית תנויי דתנו פתוחה ואית תנויי דתנו סתומה שמואל בר רב שילא בשם רב הלכה כדברי האומר פתוחה שאין זה מקומה: פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה מ"כ הנה פירוש צורת הפתוחה או שתהא פתוחה מראש השיטה לסופה או אפי' לא היה הפתוחות אלא בסופה מלבד נקראת פתוחה מאחר שיש באותו ריוח כשיעור מפני שבשתי צורות הללו הפרשה מתחלת מראש השיטה אבל אם היה פתוחה בסוף שיטה ולא התחיל מראש שיטה שנייה אלא שעשה פתוחות גם בראש שיטה שנייה שתחתיה זו נקראת סתומה מפני שמתחלת מאמצע שיטה והה"נ לכל צורה שמתחלת מאמצע שיטה וביאר זו הצורה מהן שעם היות שפתוחה משני צדדין נקראת סתומה מפני שהיא מאמצע שיטה ואצ"ל אחרות שמתחילות מאמצע שיטה ומה שפסק הירושלמי בשם רב לעשות פתותה פסקו בגמרא דידן בשם רב לעשותה סתומה ותלמודא דידן עיקר וכן נוהגין לעשות סתומה במה שפותחין אותה מכאן ומכאן והרא"ש כתב שלשון הירושלמי תמוה דלכאורה משמע דאם סיים הפרשה באמצע שיטה והתחיל לכתוב באמצע השיטה דהויא סתומה וכבר אמר דאם פתוחה מראשה או מסופה דהוי פתוחה ע"כ והאמת שהוא תימה כפי פירושם ז"ל ודחקו לפרשו בפי' דחוק וכן מצאתי במסכת ממסכתות חיצוניות ונקראת מסכת ספר תורה ברייתא וו"ל פתוחה שעשאה סתומה וסתומה שעשאה פתוחה ה"ז תגנז אי זו היא פתוחה כל שהתחיל מראש שיטה כמה יניח בסוף שיטה ויתחיל מראש שיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיות גמר הפ' בסוף שיטה משייר שיטה אחת. גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו: ופורש"י סתומה מתחלת מאמצע שיטה וכמה יניח באמצע שיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' אותיות נ"א ג' תיבות ע"כ עד כאן לשון הר"י אסכנדרני ז"ל. ולענין שיעור ריוח חלק שבסתומה משוה אותו הרמב"ם לפתוחה שהוא ט' אותיות ודלא כמו שכתב ר"ת בשם סדר הקדמונים דריוח סתומה לא הוי אלא כדי לכתוב שם של ב' אותיות או יותר וגם דלא כמ"ס דבין בפתוחה בין בסתומה כתב דשיעור הריוח הוי כדי לכתוב שם של ג' אותיות. ונראה מדברי הרמב"ם בפ"ז שאם שייר בין פרשה לפרשה פחות מט' אותיות לא פסל שכתב שם יש דברים אחרים שלא נאמרו בתלמוד ונהגו בהם הסופרים וקבלה הוא בידם איש מפי איש והן שיהיו מנין השיטין וכו' ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו ט' אותיות אשר אשר אשר ושיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים וכו' כל אלו הדברים למצוה מן המובתר ואם שינה לא פסל עד כאן לשוט ומיהו אפשר דלא אמר דלא פסל אלא בששייר פחות מאשר אשר אשר ומ"מ יהיה בשיור כדי ט' אותיות אפי' קטנות אבל כל שאין בו כדי ט' אותיות אפי' קטנות איפשר דפסול נמי הוי דכל בציר משיעור מט' אותיות קבלו דלא הוי שיור: וירא שמים יצא את כולם ויעשה תמיד בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישתייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש ז"ל וכן מצאתי כתוב בביאור אחר למהרי"ן חביב ז"ל שנודע לו שסופר אחד מומחה שהיה סופר ע"פ הרב הגדול החסיד הה"ר יצחק קאפאנטו"ן ז"ל היה נוהג לעשות כן ואף על פי שדבר זה קשה לכוון שתמיד יצא לו כן נ"ל שאם בתחילה יכתוב דף א' וישער כמה דפין יצטרכו לכתוב ספר תורה מאותו כתב יוכל לשער מקום הפרשיות ויקצר שיעור אורך השיטות או יאריכם מעט עד שיצאו הפרשיות מכוונות בענין זה :
ז סָעִיף א צריך ליזהר בשירות שלא לעשותן כשאר כתב שאם כתב כשאר כתב או כתב שאר כתב כמותה פסולה ברייתא בפרק הבונה (שם) וכתב הרמב"ם בפ"ח דפסול ואין לו תקנה אלא לסלק הדף וטעמו כתבתי בתחילת הסימן אצל פתוחה וסתומה שינה בהן:
ח סָעִיף א ומ"ש רבינו ומיהו נראה דוקא שכתב השירה וכו' פשוט הוא:
ט סָעִיף א כתב א"א ז"ל שירת הים כותבין שיטה אחת כדינה וכו' עד ושינה בהן קצת הכל בה' ס"ת ודברי רבינו אינם מבוארים יפה בשירת הים ולכן אעתיק לשון הרא"ש ששירת הים כתובים שיטה ראשונה כדרכה ושאר כל השיטות האחד מניחין באמצע ריוח מעט ואחד בשני מקומות באמצעיתה ונמצאת השיטה חלוקה לשלשה ונמצא ריוח כנגד הכתב והכתב כנגד הריוח עד כאן לשונו. ב"ה וז"ל בתשובה כ"ג ראשי שורות של שירת ויושע אם שינה אינו מעכב כי תיקון סופרים הוא אבל אריח ע"ג לבנה אם שינה מעכב אך מחק ותיקון מכשירו: כתב הריב"ש (בסימן רפ"ו) בתשובה בשירה אין ספק אצלי שצריך להניח ריוח כשיעור פרשה סתומה וכ"כ הרמב"ם בצורת שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצעה ריוח אחד כצורת הפרשה סתומה וכו'. ונראה שגם על שיעור הריוח אמר כן אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה ב' אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וכ"כ הוא ז"ל בשירת הים ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות וכו' ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותה לשני אוירים עכ"ל:
י סָעִיף א כתב הרמב"ם ויש עוד דברים שאינם כתובים בתלמוד אלא שנהגו בהם הסופרים כמו שהעתיקו איש מפי איש וכו' בפרק שמיני מהלכות ספר תורה:
יא סָעִיף א ויזהר באותיות הגדולות וכו' כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש:
יב סָעִיף א ומ"ש ועוד נהגו במנין השיטין וכו' ג"ז דברי הרמב"ם שם וכתבו הגהות שכתוב במ"ס שיש כותבין מ"ח ויש כותבין ס' ויש כותבין צ"ח ויש כותבין ע"ב:
יג סָעִיף א ומ"ש ועוד נהגו שיהא ריוח בין פרשה לפרשה ט' וכו' עד סוף הסימן גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר: כתב הרשב"א בתשובה על מ"ש רש"י בפירוש התורה שהנו"ן של וימת תרח בחרן היא הפוכה נראה ודאי שאם לא נכתבת כן לא יפסל הספר בכך שאותן שבשבת פרק הבונה יפסל בהן הספר אבל הלפופות והפוכות לא יפסל שא"כ הו"ל להזכירם שם ולכתחילה צריך לעשות ואם לא עשו כשר וכתב עוד ה בתשובה שאלת שנמצא בספרים כלות משה מלא ורבותינו אמרו (במדרש רבה פרשת נשא) דכלת כתיב תשובה דע כי כמו שנחלקו בן אשר ובן נפתלי בכמה מקומות מצאתי שנחלקו במלות חלוקות מערבאי ומדינחאי שכן אמרו בגמרא פילגשם כתיב ובספרינו כתוב מלא וכן בהרבה מקומות עוד תדע שבכ"מ שאנו מוצאים מחלוקת בספרים אמרו במ"ס שהולכין אחר הרוב עכ"ל וכתב עוד וז"ל שיש כתב בס"ת בין בפרשת תרומה בין בפרשת ויקהל יהיו פני הכרובים ובמקצת ספרים כתוב בפרשת תרומה יהיו ובפרשה ויקהל היו כך כתוב בספרינו בסדר תרומה שהוא צואה כתוב יהיו ובפרשת ויקהל שהוא ענין העשייה כתוב היו:
א סָעִיף א פרשה פתוחה וכו' ברייתא פרק הבונה (שבת דף קג): ומ"ש ואם שינה בשניהם פסול איכא למידק דמשמע דדוקא בפתוחה שעשאה סתומה או סתומה פעשאה פתוחה הוא דפסול אבל הניח ריוח כשיעור במקום שא"צ ריוח לית לן בה וכשרה ואילו הרמב"ם כתב רפ"ח דגם בזו פסולה ורבינו לא הביא דבריו ונראה ודאי דכך הוא דעת רבינו דלא כהרמב"ם ולכך לא הביא דבריו וגם דקדק וכתב ואם שינה בשניהם פסול דמשמע דוקא בשניהם הוא דפסול הא לאו הכי אלא הניח ריוח במקום שא"צ ריוח כשרה ועיין במ"ש בסמוך ס"ד אצל ונראה שאם שינה בזה לא פסל:
ב סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם שאין לו תקנה בפ"ח כתב וז"ל ספר שאינה מוגה במלא וחסר אפשר לתקנו ולהגיהו אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכו' ה"ז פסול ואין לו תקנה אלא לסלק את כל הדף שטעה בו: ומ"ש בשם הרא"ש דמועיל לו תיקון וכו' נראה דהרא"ש ס"ל דכיון דאפילו כשכתב חסר או יתר מועיל לו תיקון א"כ כ"ש בשלא חסר ולא יתר בה כלום אלא טעה בריוח שמועיל לו תיקון דטעות בריוח אינו כל כך מעכב כמו טעות דחסר או יתר אלא שאינו יודע איך יתקן וכו':
ג סָעִיף א ומ"ש ושמא יזדמן לו שם כתוב לשם בשאלה תודיעני אם יכול לחתוך האזכרות שלימות עם הקלף כדי למחוק ולתקן העיוות ולעשות נקבים ביריעות והשיב הרא"ש וחס ושלום לקדור את האזכרות מן היריעה מוטב שיסלק היריעה ויכתוב אחרת במקומה ואיכא לתמוה דרבינו כתב דהרא"ש חולק אדברי הרמב"ם והרי למ"ש בסוף דבריו אינו חולק דגם הוא כתב מוטב שיסלק את היריעה וי"ל דרבינו מפרש בדברי הרמב"ם דה"ק דאין לו תקנה ואפילו דיעבד פסולה אבל להרא"ש מועיל לו תיקון דיעבד אלא דלתקן לכתחילה אינו יודע איך יתקן שיהא רשאי שאם ימחוק לפניו או לאחריו שמא יזדמן לו שם ויצטרך לחתוך הקלף שכתוב בו השם ולגנזו וחס ושלום לעשות כן לכתחילה שזהו קצת נקרא קודר את האזכרות אע"ג דודאי בדיעבד אין זה איסור דאין זה בכלל קודר את האזכרות שעשה אחז שהיה קודר גוף האזכרה בסכין אבל זה אינו אלא חותך בקלף מסביב ועוד שהרי בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ו) קתני בברייתא ר' יוסי אומר בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן ופירש"י קודר חותך חתיכות קלף מקום השם עד כאן לשונו אלמא דכשבא להציל את האזכרות שלא ישרפום קודר חתיכת הקלף מקום השם וגונזן ואין בזה איסור מ"מ אינו נכון לכתחילה וגם יצטרך למעט את הכתב מפני ריוח שבין שיטה לשיטה ובין פרשה לפרשה ודבר זה ג"כ אסור לכתחילה אבל כל זה ודאי דיעבד אינו מעכב שאם מחק לפניו ולאחריו וגם קדר הקלף סביב האזכרה וממעט את הכתב מפני ריוח שבין פרשה לפרשה הספר כשר דיעבד לא כהרמב"ם דאפילו דיעבד פסול. כך הוא דעת רבי' וכ"כ ב"י סוף סימן רע"ט הא דאמר לא ימעט הכתב וכו' היינו לכתחילה אבל היכא דא"א לתקנו בע"א ש"ד ועיין בב"י הביא דעות הגדולים שמפרשים שגם הרמב"ם ס"ל דאם עבר ותקנו שהוא כשר: ועיין עוד במ"ש ב"י בסוף סימן רע"ו ע"ש הר"ר יהודה בן הרא"ש שכתב על מ"ש הרא"ש וח"ו לקדור את האזכרות וז"ל ואולי אם היה נקדר לא היה מסלקה הרא"ש מ"מ כיון שנעשה בה עבירה שהיה קודר אותה לכתחילה טוב להחליפה ע"כ מיהו ודאי נראה אם אין שם ספר תורה אחרת קורין בה כל הזמן שלא החליפוה שהרי כשרה היא ועי' בתשובת הר"ר לוי חביב סימן ב' מ"ש בזה:
ד סָעִיף א ורבו הדיעות וכו' ולכן לא אכתוב אלא מסקנת הרא"ש וכו' עיין מ"ש הרא"ש בהלכות ספר תורה ומביאו ב"י. ומ"ש ועוד יש בתיקון סופרים פרשה סדורה וכו' כלומר עוד יש מקומות בספר שאין שם לא פתוחה ולא סתומה אלא מניח ריוח בסוף שיטה וכן מניח ריוח בתחילת שיטה שתחתיה וקורין אותה סדורה והוא שכתב שיטה עד חצייה וכו':
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו ונראה שאם שינה בזה לא פסל כיון שאינו מפורש בגמרא נראר דר"ל דאע"ג דכך היתה קבלה בידם על פרשיות מיוחדות שצריך לכתבן סדורות אם שינה בהן וכתבן פתוחות או סתומות או לא הניח בהן ריוח כלל לא פסל כיון שאין ענין זה של סדורות מפורש בגמרא אלמא דתלמודא דידן אין צריך להניח באותן מקומות ריוח כלל והלכך הספר כשר בדיעבד בכל מה ששינה בין לא הניח ריוח כלל בין שכתבן פתוחות או סתומות כך נראה מל' רבינו שכתב ונראה שאם שינה בזה לא פסל דמשמע כל מה ששינה אפי' כתבן פתוחות או סתומות וכן פי' ב"י ואע"פ דלמ"ש הרמב"ם דכשהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה ה"ז פסולה א"כ סדורה זו שאינה כתובה בתלמוד פסולה היא שהרי הניח ריוח כשיעור במקום שאין בו פרשה וכ"ש דפסול אם כתבן פתוחות או סתומות רבינו לא ס"ל כהרמב"ם בהא אלא ס"ל דלא אשכחן בתלמודא דפסול אלא בסתומה שעשאה פתוחה או פתוחה שעשאה סתומה ומכ"ש כשכתב כדרכו ולא הניח ריוח כלל במקום שצריך להיות פרשה סתומה או פתוחה אבל אם הניח ריוח בשיעור במקום שאין בו פרשה אין זה פסול כלל ולפיכך במקום שעושין סדורה אע"פ שאינו מפורש בתלמוד והיה ראוי שאין להניח לשם ריוח כלל אפ"ה אינה פסולה במה שהניח ריוח וכתבן סדורה או פתוחה או סתומה ודלא כהרמב"ם דפוסל בזה וכבר כתבתי זה בתחילת סימן זה. עוד נראה מדברי רבינו מדכתב ואם סיים הסתומה בסוף הדף וכו' דהפנוי שצריך להניח כדי להכיר שהוא סתומה היינו שמניח בסוף אותה הפרשה פנוי כשיעור ומש"ה אמר שאם סיים הפרשה הסתומה בסוף הדף ולא הניח פנוי כלל דהיינו שכתב עד סוף שיטה אחרונה בסוף הדף א"כ צריך הוא להניח עתה פנוי כשיעור הסתומה וצריך הוא להניח שיטה ראשונה כולה של ראש הדף חלוק ויתחיל בשנייה דאם לא היה מניח אלא כשיעור ה' אותיות חלק בשיטה ראשונה ואח"כ יתחיל לו משם ולהלן הויא לה אותה פרשה שסיים בסוף הדף פתוחה ולא סתומה לדעת הרא"ש. וע"ד זה מ"ש רבינו הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה וכו' ה"פ שהפנוי שמניח בסוף השיטה כשיעור ט' אותיות ואח"כ מתחיל בפרשה בתחילת שיטה שתחתיה והיא הוראה שהפרשה הקודמת היא פתוחה וכן אם סיים בסוף שיטה ומניח כשיעור ט"א בראש שיטה ויתחיל לו משם ולהלן היא הוראה שהפרשה הקודמת היא פתוחה כללו של דבר החלק שצריך להניח כדי להכיר שהפרשה היא פתוחה או סתומה צריך שיניח בסוף הפרשה אבל הרמב"ם כתב איפכא דאם סיים באמצע שיטה ומניח פנוי כשיעור ט"א ומתחיל מתחילת השיטה שתחתיה היא הוראה שהפרשה שמתחלת בתחילת השיטה היא פרשה פתוחה וכן בסתומה אם סיים בסוף שיטה מתחיל באמצע שיטה שתחתיה ומניח פנוי כשיעור ט"א בתחילת השיטה והיא הוראה שהפרשה המתחלת באמצע השיטה היא סתומה וכדכתב להדיא ברפ"ח דהלכות ספר תורה וכתב עוד נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם ופרשה סתומה תחילתה באמצע השיטה לעולם והב"י הביא דברי הרמב"ם והאריך בביאורם סוף דבריו לפסק הלכה שיעשה כל פרשיות פתותות וסתומות שיהיו כשרים בין להרמב"ם ובין להרא"ש וכן פסק בש"ע ומיהו בדיעבד אין לפסול אם שינה:
ו סָעִיף א כתב הרא"ש שירת הים וכו' פירוש אף על פי דבשירת האזינו צריך להניח ריוח כשיעור פרשה סתומה שהוא ט' אותיות אשר אשר אשר מ"מ בשירת הים אין צריך אלא מעט וכך נראה מדברי הרמב"ם דבשירת האזינו כתב דצריך ריוח כצורת פרשה סתומה דמשמע שגם על שיעור הריוח אחר כך ובשירת הים כתב בסתם דיניח ריוח אבל הריב"ש בתשובה ומביאו ב"י כתב דבשירת הים בשיטה שמניחין ריוח אחד צריך שיהא הריוח כשיעור ט' אותיות ובשיטה שמניח הריוח בשני מקומות מניח שיעור הריוח דהיינו ט' אותיות בין שניהם:
א ומשמע שם דהסופרים נהגו לתקן לכתחילה וכתב הרא"ש כלל ג' סימן ו' אם תקנו ופגע בשם מוטב שיסלק כל היריעה ממה שיתחוב הדברות ולעשות נקבים עכ"ל:
ב ובא"ח סימן ל"ב בב"י בשם הר"י ן' חביב שכתב הר"ר מנחם שהפרשה שבראשי חמשה ספרים שבתורה אין מקום לכללם לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהם בתחלת הספר עכ"ל ומחכם אחד בדרבי ה"ר ליפמן מ"כ הענין פתוחות וסתומות מי שיוכל לכוון שיצא ידי כל הגאונים הרי טוב ואם לאו אל יזוז מדברי הרמב"ם מסדריו כי כתב דבריו ע"פ הספרים הישינים שנמצאת כדבריו וכן נמצא בס"ת שכתב עזרא הסופר ולכן אין לנטות מדבריו ועיין בסוף הברוך שאמר ותמצא באיזה פרשיות נפל הספק בדברי הרמב"ם ופירשוהו שם:
ג כתב מהר"י מינץ סימן ה' דאין לפסול ס"ת שאין פרשיותיה הן סדורים כפי סדר הרמב"ם כי יש גדולים סוברים כדעת אחרת עכ"ל:
א סָעִיף א וגם היה צריך למעט הכתב בשביל כו' וא"ל א"כ למנ"מ כתב הרא"ש דודאי מועיל לו תיקון כו' די"ל דמ"ש אלא שאיני יודע איך יתקן כו' ר"ל שאינו יכול לתקן ברוב הפרשיות מפני שמא יפגע בשם או מפני שינוי הכתב אבל מ"מ אפשר שלא יפגע בשם וגם לא צריך למעט הכתב ויעשה תיקון כגון שהניח ריוח באמצע לשיעור ט' אותיות מחמת שעשאה סתומה וצ"ל פתוחה יגרור התיבה מסוף השיטה שהתחיל בו הסתומה (ויעשה ריוח של ט' אותיות בסוף השיטה ותהיה פתוחה עכ"ה) ויגרור גם השורה שאחריה ויתחיל הפתוחה בראש השיטה והתיבה או ב' שמחקן יכתוב בראש השיטה וכנגדן יתלה תיבה או ב' בין השיטין ואם היה להיות סתומה ועשאה פתוחה יגרור ג"כ אותו שורה של התחלת הפתוחה ויכתוב תיבה ממנו בסוף השורה שלפניה ויהיה סתומה ואחר כך יניח חלק קצת בין התיבות כשיעור התיבה שהעמיד בשורה שלפניה. ומה שאמרו דשיעור הסתומות ג' אותיות היינו שאסור להניח פחות מזה אבל יותר מזה יכול להניח רק שיהיה הריוח באמצע השורה:
ב סָעִיף א ודבר זה אסור ע"כ ומנהגינו לתקן אם אין צריך למחוק השם וכ"פ הרשב"א וא"א לומר שגם הרמב"ם ס"ל כן דהא כתב אין לו תקנה ודלא כמשמעות ב"י:
ג סָעִיף א הפתוחה צריכה להיות פתוחה כו' כדי לכתוב ט' אותיות עיין מ"ש ע"ז בדרישה:
ד סָעִיף א הלכך אם נשאר בשיטה עדיין כדי לכתוב כו' ויתחיל בראש השיטה שתחתיה עי' ואז נקראת הפרשה שתחתיה פתוחה וכן היכר הסתומה ההיכר הוא קודם התחנת פרשת הסתומה:
ה סָעִיף א ואם נשאר פחות מזה או שסיים בסוף השיטה כו' עיין בדרישה:
ו סָעִיף א ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק כו' ואנחנו נוהגין שזה הוא פתוחה ממש מ"ו והוא דעת הרמב"ם כמ"ש בדרישה.
ז סָעִיף א ואם סיים הסתומה בסוף הדף פירוש הפרשה שלפני הסתימה ודו"ק מ"ו (ואיכא למידק דהול"ל ואם סיים הסתומה בסוף הדף ובסוף השיטה דאם סיים באמצע שיטה א"צ להניח חלק שיטה עליונה רק יתחיל בסוף שיטה של הדף אלא י"ל דקאי אמ"ש לפניו ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק ע"ז אמר ואם סיים בסוף הדף כו' ועיין בתשובת רש"ל סימן ל"ז שהאריך בזה עכ"ה):
ח סָעִיף א ועוד יש בתיקון סופרים פ' סדורה כו' הוא ענין בפני עצמו לא פתוחה ולא סתומה ובזה הפרשה דינה שאם שנה בזאת התמונה לא פסל ב"י:
ט סָעִיף א ובלבד שיהא אריח ע"ג. לבינה לבינה שיעור ג' טפחים ואריח הוא חצי לבינה שהוא טפח ומחצה:
י סָעִיף א וחלק בשני מקומות כתב ב"י דברי רבינו אינם מבוארים יפה וז"ל הרא"ש ושאר כל השיטות האחת מניחין ריוח מעט ואחת בשני מקומות באמצעיתה ונמצא השיטה כו' עכ"ל וזה ציורו וכן כולן וכן הוא מצויר בהדיא במיימ' פ"א דהלכות ס"ת ע"ש ומש"ר ונמצא השיטהחלוקה לשלשה ר"ל הכתב שבשיטה נחלק לשלשה והיא שורה השנייה והרביעית וכמו שמצוייר לעיל. וז"ש נמי בצורת. שירת האזינו דכל שורה נחלק לשנים דקאי ג"כ אכתב. והטעם שנשתנה צורת שירה זו כתבתי בטא"ח סימן תרצ"א בצורת כתיבת בני המן ע"ש:
יא סָעִיף א כתב הרמב"ם ויש עוד דברים כו' עד סוף הסימן הכל הוא מדברי הרמב"ם:
יב סָעִיף א ואותיות הפוכות והעקומות כצ"ל:
יג סָעִיף א ועוד נהגו במנין השיטין שלא לעשותן פחות ממ"ח ולא יותר מס' מצאתי כתוב פירש מהר"ם מ"ח נגד המסעות שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ס' נגד ס' רבוא שנאמר כתב לך את הדברים האלה (ואת ישראל מה ישראל ס' רבוא אף ס"ת בס' שיטין עכ"ה) או ע"ב נגד ע"ב וקנים שנאמר אספה לי שבעים איש וגומר (ועוד שנים שנשארו במחנה עכ"ה) והמה בכתובים ואם רבינו סבירא ליה האי טעמא קשה לישנא דקאמר לא פחות ממ"ח ולא יותר מס' דמשמע הא בין מ"ח לס' יכול לעשות כגון מ"ט או נ' ולה"ט הני דוקא נקט. שוב מצאתי שמ"ו הקשה כן על רבינו בביאורו לסמ"ג עשין שלו בהל' ספר תורה ושמא הואיל שאין [זה אלא רמז בעלמא כל שהוא בין מ"ח לס' שפיר הוא מרמז לזה. דומה למש"ר בטור א"ח סימן תקצ"א בשם אבי העזרי שאף שתקנו לומר במוסף דר"ה עשרה פסוקי מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות נגד עשרת דברות ונגד י' הלולים שאמר דוד מכל מקום אם בא להוסיף פסוקים עליהן מוסיף שלא אמרו אלא אין פוחתין. ומהאי טעמא אמרו דבשבת אם ירצה להוסיף על ז' קרואין לס"ת מוסיף אף על גב דהו' נתקנו נגד ז' רואי פני המלך וכ"כ המרדכי והר"ן הביא עוד ראיות וגם רמ"א כתב שם דמזה נלמד דכל מקום שתקנו חז"ל מנין אחד נגד דבר אם בא להוסיף יכול להוסיף שבכלל מאתים מנה רק שלא יפחות ולא יגרע הכוונה וה"נ דכוותיה. אלא שקשה למה אמרו ולא יותר מס' אפי' יוסיף הא נמי מרומז הכוונה:
יד סָעִיף א וסימן ה' בם סיני בקודש מדכתב וסימן כו' משמע דטעמא אחרינא אית ליה והאי לסימן בעלמא נקטיה וי"ל דס"ל מ"ב נגד מ"ב מסעות הנכתבים בפרשת ואלה מסעי שלא היו אלא מ"ב וכדפירש"י שם וקשה על מ"ש בשם מהר"ם מ"ה מסעות וצ"ל דמונה ג"כ המסעות שחזרו לאחוריהן אחר מיתת אהרן ואף ע"ג שחזרו לאחוריהן ז' מסעות ואם כן יהיו מ"ט צ"ל דהמ"ב מסעות דכתב רש"י אינן אלא מ"א וכן הוא האמת אם תמנה אותן לא תמצא אלא מ"ח. ומ"ש רש"י מ"ב היינו דחשיב מקומות של מסעות שבמ"א מסעות הם מ"ב מקומות ומקומות המסעות נקראין מסעות כדפירש"י בהדיא בסוף פרשת פקודי וא"כ שפיר תמצא שיהיו מ"ח וה"ר יהודה ברצלוני חשיב מקומות של המסעות. וגם באותן מסעות שחזרו לאחוריהן צ"ל בל"ז האי שינויא כדי שלא תקשה פירש"י אהדדי שהרי בפרשת פנחס כתב רש"י אמ"ש אבל משפחת אהוד בטלה כו' עד חזרו לאחוריהן ח' מסעות וכן פי' בפרשת עקב על מ"ש ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה כו' ע"ש ובפרשת חקת אמ"ש שם ויסעו מהר ההר דרך י"ס כו' פירש"י שחזרו לאחוריהן ז' מסעית וצ"ל גם כן שם דחדא קאי אחניות וק"ל:
טו סָעִיף א בין פרשה לפרשה ט' אותיות להרמב"ם עיקר חילוק בין פתוחה לסתומה הוא מה שזה מתחיל לעולם בראש השיטה וזה באמצע כדלעיל ולהכי כתב כאן סתם בין פרשה לפרשה דאפי' בסתומות יצטרך לכתחילה ט' אותיות וגם וה מל' הרמב"ם וב"י כתב ע"ז שנראה מדברי הרמב"ם שאם שייר בין פרשה לפרשה פחות מט' אותיות לא פסל ומיהו מסיק דאפשר דהרמב"ם לא קאמר כל אלו למצוה ואם שינה לא פסל) אלא על מ"ש שצריך שיהיה ריוח בין פרשה לפרשה ט' אותיות כמו אשר אשר אשר וע"ז כתב דאפי' יהיו קטנות מאותיות אלו גם רן כשר (אבל פחות מכדי ט' אותיות קטנות אפשר דפסול ב"י עכ"ה): או דבר שקרי וכתיב כתב כקריאתו כצ"ל:
א סָעִיף א הפתוחה צריכה להיות פתוחה מראש הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות והסתומה כדי ג' אותיות. תימה מנ"ל לרבינו האי חילוקא אליבא דהרא"ש דהא הרא"ש הסכים להירושלמי ובירושלמי שהביא משמע דאין חילוק בין ריוח פתוחה לסתומה. וגם במ"ס שהביא איתא בהדיא בה"ק שנדפסו באשר"י ג' אותיות גם לפתוחה וכ"כ התוס' בהדיא בפ' הקומץ ריש (מנחות דף ל"ב) בשם מ"ס וכ"כ סה"ת בשמו. וגם המרדכי כ"כ בשם ר"ת שמצא כ"כ במ"ס. ומ"ש המרדכי שם והביאו ב"י בסימן זה דבמ"ס כתב ריוח בין פרשה לפ' ג' שמות של ג' אותיות כתבתי שם במרדכי שלי בשם מ"ו דמ"ש מ"ס ר"ת מקצת ספרים ע"ש וא"נ י"ל דנוסחאות נוסחאות ישנו במ"ס אבל הרא"ש וסה"ת והתוס' כולן כתבו בשם ר"ת הגירסא ג' אותיות לחוד ועוד דהרא"ש כתב בה"ק בהלכות מזוזה בד"ה ומאי פתוחות כו' עד והאידנא נהגו להניח מעט חלק בתחילת השיטה ואח"כ מתחיל והיה אם שמוע והוא פתוחה לפי הירושלמי ומ"ס כו' ומדכתב מעט חלק ש"מ דא"צ ריווח ט' אותיות לפתוחה (וכל' הרא"ש כתבו ג"כ התוס' פרק הקומץ ריש (מנחות דף ל"ב) ע"ש) ועוד דשם באותו דיבור בסופו מסיק הרא"ש וכתב וז"ל שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף השיטה גם בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא נהגו עלמא בסתומות ש"מ דג' אותיות מיקרי פתוחה דאל"כ למה כתב שיניח פחות מג' אותיות. מיהו אין זה ראיה דהא ע"כ גם פרשה סתומה צריכה להיות למ"ס חלק כשיעור ג' אותיות ולמה כתב שיניח פחות. וע"כ צ"ל דס"ל דמ"ש והאידנא נהוג עלמא בסתומות ר"ל סתומות לגמרי פחות מכשיעור פרשה סתומה כמו שנהגו סופרי אשכנזים שלא להניח חלק כלל בסוף פ' והיה אם שמוע בתפילין וכמ"ש בתשובה והארכתי בכמה ראיות שהדין עמהן ע"ש. ועי"ל דס"ל דאף דלפ' סתומה בעינן ריוח חלק כשיעור ג' אותיות מ"מ א"צ להיות במקום אחד אלא מצטרפין יחד הריוח שמניח בסוף שיטה למה שהניח בתחילת שיטה לכך קאמר שיניח פחות מג' אותיות בראשה ובסופה. אבל לא יניח ג' אותיות דזה מיקרי פתיחה ועכ"פ סתומה לא מיקרי ובזה נתיישב נמי ל' מ"ס שהאריך וכתב ז"ל כמה יניח בראש שיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לפתוב שם של ג' אותיות וכמה יניח באמצע ותהא נקראת סתימה כדי לכתוב שם של ג' אותיות כו' דק' דהול"ל בקיצור שיעור פתוחה וסתומה הוי כדי לכתוב עליו ג' אותיות אלא שזה בראש וזה באמצעי. ואפשר דמכח האי קושיא גרס רבינו במ"ס כשיעור פתוחה כדי לכתוב ג' שמות של ג' ג' אותיות. אבל כל הספרים והפיסקים ל"ג הכי ונראה דמש"ה חלקינהו לתרי בבות מטעם שכתבתי דשיעור פתוחה בעינן במקום אחד משא"כ לשיעור סתומה ואף ע"ג דקאמר דסתומה הוא באמצעי וממילא יהיה הריוח גם כן במקום אחד צ"ל דפשוט ליה כל שמניח קצת חלוק בסוף השיטה וקצת בראשה גם כן מיקרי באמצע וק"ל מ"מ מכל הני משמע דגם לפתוחה שיעורה כדי לכתוב ג' אותיות ודלא כרבינו ואפשר דסמך רבינו בזה אסדר הקדמונים שמחלק בזה בין פתוחה לסתומה וצ"ע: כתב ב"י על מ"ש הטור ולכן לא אכתוב אלא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כו' ז"ל וירא שמים יצא ידי כולם ויעשה בענין שבפ' פתיחה יסיים פ' שלפניה באמצע השיטה וישייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש השיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פ' שלפניה בתחילת השיטה (ר"ל יכתוב איזה תיבות מפרשה שלפניה בתחילת השיטה וק"ל) ויניח חלוק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין להרמב"ם בין להרא"ש עכ"ל וכתב הרמ"א ע"ו ואם לא יוכל לכוין כך לא יסיר מדברי הרמב"ם בזה כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר ומ"מ אם נמצא ס"ת שאינה כתובה לפי דבריו אין לפסלה כי יש גדולים שיש להן סברות אחרות בזה עכ"ל:
ב סָעִיף א ואש נשאר פחות מזה אי שסיים בסוף השיטה וז"ל הרמב"ם אם לא נשאר אלא מעט או לא כלום מניח חלק שיטה שתחתיה כולה ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחילת השיטה השלישית ונמצא פנוי ביניהם שיטה ובסתומה אם לא נשאר באמצע כשיעור ושיכול לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מהסתומה יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתיב פרשה הסתומה ואם סיים פרשה שלפניה בסוף השיטה מניח מתחילת שיטה שניים כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה כו' נמצא שהפתוחה לעולם מתחלת בראש השיטה וסתומה אינה בתחילתה לעולם עכ"ל הרמב"ם: אכן מה שנהגו לכתוב ביה שמו והם ב' דבראשית י' דיודוך אחיך ה' דהבאים שי"ן דשמר לך וי"א שי"ן דשופטים ושוטרים מ"ם דמם טובו אהליך ו' דואעידה בם חפשתי בכל ספרי הגאונים ולא מצאתי וכל ס"ת העשויה כן פסול (פי' בשי"ן דשופטים דהא היא סתומה וכן בי' דיודוך כו' שהרי פרשה יהודה אתה כו' פתותם וא"כ א"א להיות בראש הדף אא"כ שלא היה כתב בשיטה התחתונה אלא ב' תיבות יהודה אתה שהן ח' אותיות וזה לא יתכן לעשות כן) כדאיתא בהגהות מיימוני פ"ז דהלכות ס"ת. ומה שנהגו הסופרים להתחיל כל עמוד בוי"ו נראה שיש בו איסור שהרי אותן העמודים יש מהן רחב ויש מהן קצר לפעמים אותיות גדולות אשר לא כדת ולפעמים אותיות משונות וארוכות כדי שיגיע לראש כל עמוד וי"ו ואילו היה לו לכתוב ס"ת הייתי נזהר שלא יהיה שום עמוד מתחיל בוי"ו חוץ מואעידה בם עכ"ל הר"ם ותוספת אלפסי מ"ו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.