א הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין את לחיו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו לא ע"ג חול ולא ע"ג חרסית ולא על אדמה ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר מלח ולא משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות ואין מעמיצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים ואין קורעין ואין חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות כללו של דבר כל שהוא משום עסקי מיתה אין עושין לו עד שתצא נפשו ואין פותחין עליו בצידוק הדין עד שתצא נפשו וכתב הר"מ מרוטנבורק דוקא בעודו לפנינו חשוב כחי לכל אבל מי שאמרו לו ראינו בנך או אחיך גוסס היום ג' ימים הוא בחזקה שמת וצריך להתאבל עליו תניא כשמת רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו בוכה א"ל מפני מה אתה בוכה והא תניא מת מתוך השחוק סי' יפה לו מתוך הבכי סי' רע לו פניו כלפי העם סי' יפה לו כלפי הכותל סי' רע לו פניו למעלה סימן יפה לו למטה סימן רע לו פניו צהובין סימן יפה לו ירוקין סימן רע לו עצובין סימן רע לו מת בע"ש סימן יפה לו במוצאי שבת סימן רע לו במוצאי י"ה סימן יפה לו בערב יום הכפורים סימן רע לו בחולי מעים סי' יפה לו שרובן של צדיקים מתים בחולי מעים א"ל אתורה ואמצות קא בכינא ת"ר מת פתאום זו מיתה חטופה חלה יום א' זו מיתה דחופה ר"ח ב"ג אומר זו מיתת מגיפה ב' ימים זו מיתה דחויה ג' ימים זו מיתת גערה ד' ימים זו מיתת נזיפה ה' ימים זו מיתת כל אדם ובאבל רבתי תניא לד' ימים ולה' ימים זו מיתה דחופה לו' ימים מיתה האמורה בתורה לז' ימים מיתה של חיבה יותר מכן ביסורין בן נ' שנה זו מיתת כרת בן נ"ב שנים זו מיתת שמואל הרמתי בן ס' שנים זו מיתת כל אדם בן ע' שנים שיבה בן פ' שנים גבורה ר"ח בן אנטיגנוס אומר זקן שחלל שבת או אכל חלב מי מודעני שמת בהכרת אלא המת בג' ימים מת בהכרת מת לד' וה' מיתה דחופה לו' מיתה האמורה בתורה לז' מיתה של חיבה יותר מכן ביסורין:
א סָעִיף א הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחיו וכולי עד שתצא נפשו באבל רבתי פ"ק וטעמא כדמפרש ואזיל מפני שמקרב את מיתתו. וכתב הרמב"ם בפ"ב כל המעמץ עם יציאת נפש ה"ז שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף: כתב הריב"ש בתשובה סימן קי"ד שנשאל על מי שהיה גוסס בע"ש אם מותר לפתוח לו קבר כדי שאם ימות קודם השבת יקבר בו ביום שיש שהיו מונעים זה ואני ראיתי בריאים פתחו קבריהם והשיב באבל רבתי תניא גבי גוסס אין קורעין ואין חולצין וכו' ואין מכניסין ארון עמו לבית עד שימות והרמב"ן בת"ה מסיים בה כללו של דבר כל שהוא משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו וכל זה אינו אלא על החולים כדי שלא תטרף דעתם עליהם אבל הבריאים והחזקים העושים קבריהם ותכריכיהם לעצמם לכבודם אין חשש בזה כדאמרינן במנחות [מא.] גבי כלי קופסא בזקן שעשאם לכבודו עכ"ל. ול"נ דמהא לא איריא דכיון דמשום דלא תטרף דעתו הוא דוקא בדבר שאיפשר לו להרגיש אבל קבר הנחצב בב"ה שפיר דמי לפתחו שאין החולה מרגיש בו ולישנא דברייתא הכי מוכח דקתני אין מכניסין עמו ארון לבית משמע הא חוץ לבית מכניסין או עושין וכ"ש לקבר שא"א לו להרגיש בו ומיהו ר"י כתב בשם הרב ר"י החסיד אין לחצוב קבר אא"כ נותנין בו מת לאלתר כי אם ישאר פתוח עד למחר לא יעברו ימים מועטים שימות אחד תוך י"ו יום עכ"ל: כתב הרמב"ן בת"ה נהגו ישראל בכ"מ לומר צידוק הדין עם יציאת נשמה כדתניא אין פותחין בצידוק הדין עד שתצא נפשו וגם הכלבו כתב המנהג כשמת המת מתקבצין כל הקהל והולכין לביתו ואומרים צידוק הדין וכשמגיעים לדיין האמת קורע האבל עד כאן: וכתב הרמ"מ דוקא בעודו לפנינו חשוב כחי וכו' כ"כ הרא"ש והמרדכי בשמו בפרק אלו מגלחין והביא ראיה מדאמרי' בפרק כל הגט (גיטין כח.) דרוב גוססין למיתה: ב"ה כתוב בא"ח מת צריך שיעמוץ עיניו ופושט ידיו ורגליו אחרים אומרים מת ואחרים אומרים לא מת אינו מעמיץ עד שיתברר לו בודאי מת לבדו בבית עיניו פתוחות ורגליו כפופים וידיו חבוקים הרי זה מפרק מושך ופושט ומעמיץ ובלבד שלא ישבר ע"כ לשונו:
ב סָעִיף א תניא כשמת ר' נכנס ר' חייא אצלו ומצאו בוכה א"ל מפני מה אתה בוכה והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו וכו' עד אתורה ואמצות קא בכינא בפ' הנושא (כתובות קג:) ופירש"י בע"ש סימן יפה שיכנס למנוחה מיד במוצאי י"ה נמחלו עונותיו וסימן יפה לו:
ג סָעִיף א ת"ר מת פתאום זו מיתה חטופה וכו' עד זו מיתת כל אדם בפ' אלו מגלחין (מועד קטן כח.) ואיתא תו התם רב הונא נח נפשיה פתאום הוי קא דייגי רבנן תנא להו זוגאה דמהדייב ל"ש אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה:
ד סָעִיף א ובאבל רבתי תניא לד' ימים ולה' ימים זו מיתה דחופה וכו' עד סוף הסימן בפ"ג ובפרק אלו מגלחין גרסינן תניא מת בן נ' שנה זו היא מיתת כרת בן נ"ב שנה היא מיתתו של שמואל הרמתי ס' זו היא מיתה בידי שמים גרסינן אמר רב מנא עד ס' זו היא מיתת כרת והא דלא חשיב להו משום כבודו של שמואל הרמתי: כתב הכלבו וז"ל כתב הרב כיון שנטה אדם למות אין רשאין לפרוש ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי וימות בעגמת נפש מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאה מן הגוף ועוד שמא יקשו איבריו ויבא לידי גנות ע"כ : עוד כתב הכלבו מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרי מות ולא יהיה מודיע בפה ויהיה מוציא דבה וי"א כי הטעם לפי שמלאך המות מפיל במים טפת סם המות: ב"ה וכ"כ בא"ח וכתב עוד שם פעם אחת אירע מת בערב פסח ואמר הרב שא"צ לשפוך המים שלנו דליל שמורים הוא וכן נמי בשאר לילות משום שומר פתאים ה' ע"כ ונ"ל דבשאר לילות דקאמר לענין מים שלנו נמי היא ולפי מנהגם שהיו נוהגים ללוש בכל יום או יומים:
א סָעִיף א הגוסס ה"ה כחי לכל דבריו אין קושרים וכו' פירוש כל הדברים אלו עושין אחר שמת כדתנן פ' שואל (שבת דף קנא) וכדלקמן בסימן שנ"ב וקאמר דאין להקדים לעשות כן בשעה שגוסס כגון שהוא סמוך לשבת ועושי כך כדי שלא ישהו בדברים אלו שצריכין לעשות קודם קבורה ויבאו לחלל שבת דא"כ מקרבין את מיתתו ע"י מעשים אלו שיעשו כגון לקשור את לחיו וכיוצא בו דע"י שמזיזין איבריו מקרבין מיתתו ומקצתן לא יעשו בפניו כדי שלא תטרף דעתו כגון לשמע עליו עיירות וכו'.
ב סָעִיף א ומ"ש ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכו' משנה בפ' שואל אדם (דף קנא) וז"ל הרמב"ם בפ' רביעי דה' אבל כל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף וז"ל הר"ן בפ' אלו מגלחין הגוסס ה"ה כחי פי' ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנם בבית שהוא עומד בו אף על פי שרוב גוססין למיתה. ואין קושרין כדי שלא יפתח פיו. ואין סכין אין מדיחין מנהג הוא שעושין לכל מת להדיח זוהמא שעל בשרו. ואין מטילין אותו על החול וכו' שלא יסריח. ואין מעמצין כדכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך וטעמא כדמפרש ואזיל מפני שמקרב את מיתתו. ולא חולצין כו' ולא מכניסין ארון בבית שלא להבעיתו עכ"ל. כתב הריב"ש בתשובה סימן קי"ד דאין חוצבין לו קבר בבית הקברות אע"פ שאינו בפני החולה שהרי כתב הרמב"ן דכללו של דבר כל שהוא משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו וכתב דה"ט כדי שלא תטרף דעת החולי עליו ואע"ג דעושין שלא בפניו מכל מקום איכא לחוש שמא יודע לו ותטרף דעתו כך צריך לפרש לפי דעת הריב"ש והרב בהגהת ש"ע פסק כך אבל מלשון ולא מכניסין עמו ארון לבית לא משמע הכי אלא אין שום חששא כשעושין שלא בפניו וכן כתב ב"י וראיה ברורה מהא דאיתא ריש פ' מי שהוציאוהו שלשה מתים כשהן מספרים ואלו הן חולי מעיים וחיה והדרוקין למאי נפקא מינה למשמושי בהו זוודתא ופירש"י לזמן תכריכין ומסתמא הוא הדין קבר וארון כל שאינו בפניו ואין החולה מרגיש בו ליכא חששא שתטרף דעתו מיהו לפי מה שנוהגין ליקח המדה לאורך הקבר לפי מה שהוא הנקבר פשיטא דאסור ליקח מדתו דאיכא חששא דיטרוף דעתו אבל לחצוב לו קבר לפי אומד הדעת בלא מדה שפיר דמי מיהו צריך ליזהר בערב שבת סמוך לשבת שמא לא יספיקו לקברו אם לא בחילול שבת ואם לא יקברוהו אם כן יצטרכו להניחו פתוח הלכך לא שרינן להו אא"כ משערינן שאם ימות סמוך לשבת ממש ולא יהא אפשר לקוברו שעל כל פנים יספיק לחזור ולמלאות החפירה בריוח קודם שיכנס שבת והכי נקטינן ועיין במה שכתבתי בסמוך: כתב ב"י ע"ש ה"ר ירוחם בשם הר"י החסיד כשחוצבין קבר ונשאר פתוח עד למחר לא יעברו ימים מועטים עד שימות אחד תוך י"ו יום עכ"ל וכ"כ הרוקח בשם החסיד ע"ש בסימן שט"ו וכן כתב הרב בהגהת ש"ע. וז"ל הסמ"ג בהלכות חול המועד אין חופרין הקבר להיות מוכן למת שימות אבל למי שמת כבר מותר אף בי"ט שני עכ"ל משמע דבימות החול מותר לחפור קבר להיות מוכן למת שימות מיהו ודאי מיירי כגון שהוא גוסס וקרוב הוא שימות חופרין לו קבר קודם שימות כדי לקברו בו ביום ואם לא ימות או אפילו ימות לערב ולא יהא שהות לקוברו בו ביום יחזרו ויסתמו החפירה ושוב אין סכנה ואין שם איסור אלא בחש"מ. ועוד מצאתי למהרש"ל שכתב דדוקא כשמת כבר ומונח על הארץ איכא סכנה כשמניחין הקבר פתוח בלילה אבל כשאין שם מת אין כאן סכנה כך תירץ מהר"ר אייזק שטיין עכ"ל. כתוב בשלטי הגבורים סביב האלפסי פרק אלו מגלחין (דף תשצ"ח) דאסור לשמוט הכר מתחתיו כדי שימות מהרה שאומרים כי יש במטה נוצות של עופות שגורמין לנפש שלא תצא וכתבו הרב בהגהות ונראה דאין האיסור במה שמסיר המעכב יציאת הנפש דהיינו הסרת הנוצות דאין בזה איסור וכמו שכתב בספר חסידים ומביאו שם בהגהות שאם יש חוטב עצים סמוך לאותו בית שהגוסס בו ואין הנשמה יכולה לצאת מסירין החוטב משם וכן כששמו מלח על לשונו שלא ימות מהרה מסירים המלח אלמא דמותר להסיר הגורם שלא תצא הנפש מהרה אלא איסור השמטת הכר הוא מפני שמתנועע הגוסס וחשיב כאילו מניח אצבעו על הנר וגורם לו מיתה בידים ואף על פי שאינו מתכוין לקרב מיתתו רק להסיר הגורם פסיק רישיה ולא ימות הוא ואסור ומשום הכי אסור נמי כשהוא גוסס ואינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר דאסור להזיזו ממקומו וכן להגביה הכר שראשו מונח עליו כדי לשום מפתחות בית הכנסת תחת הכר כדי שימות מהר דבזה הוא מזיזו ומנענעו והוי ליה כאילו מניח אצבעו על הנר וממיתו. והא דכתב גבי השמטת הכר מפני הנוצות אינו אלא לומר מפני מה הם באים לשמוט הכר מתחתיו כשהוא גוסס ואמר שעושין כן מפני הנוצות וקאמר שאסור לפי שמזיז לגוסס ומנענעו וחשיב כאילו קירב מיתתו:
א סָעִיף א כתב בהג"ה אלפסי דף שפ"ד ע"ב פ' א"מ מהא דתנן המעמץ עם יציאת הנפש הרי הוא כשופך דמים נראה לאסור מה שנהגו קצת האנשים כשאחד גוסס ואין הנשמה יכולה לצאת ששומטין הכר מתחתיו כדי שימות במהרה שאומרים שיש במטה נוצות של עופות שגורמין לנפש שלא תצא והר"ר נתן איש אגריי ז"ל כתב להתיר אח"כ מצאתי כתוב בספר חסידים סיוע לדברינו שכתב אם היה איש גוסס ולא יכול למות עד שישימוהו במקום אחר אל יזיזוהו וכתב אם היה אחד גוסס והיה קרוב לאותו בית אחד חוטב עצים ואין הנשמה יכולה לצאת מסירים החוטב משם ואין דבריו סותרים זה לזה כי בודאי לעשות דבר שיגרום שלא ימות מהרה אסור כגון לחטוב עצים שם כדי שיתעכב הנשמה או משים מלח על לשונו שלא ימות מהרה ודאי אסור וכל כיוצא בו מותר להסירו אבל לעשות דבר שיגרום מיתתו מהרה ויצא נפשו אסור הלכך אסור לזוז הגוסס ממקומו דלהניחו במקום אחר גם אסור לשום מפתחות ב"ח תחת מראשותיו של גוסס שימות מהרה כי ג"ז ממהר יציאת הנפש אבל מותר להסיר דבר המאחר יציאת הנפש עכ"ל:
ב ובהג"ה אלפסי פרק א"מ דף שפ"ז ע"א כתב ובמסכת חגיגה (ה.) יש טעם לחבב מצות עמידה על המת כשעת יציאת נשמה מההיא ויחי עוד לנצח לא יראה השחת מ"ט כי יראו חכמים ימותו עכ"ל:
א סָעִיף א אין (קושרין את לחייו כדי שלא יפתח פיו יותר עכ"ה):
ב סָעִיף א ואין שומטין הכר מתחתיו לכאורה היה נראה דהשמטת הכר טעמו מכח שאומרים שיש נוצת מקצת עופות שגורמין שלא יוכל הנפש להפרד זמן ארוך וכן אסור לשום מפתחות ב"ה מראשותיו שאסור לגרום לו המיתה אבל אם יש סמוך לו חוטב עצים או מלח על לשונו מותר להסירו רמ"א ע"ש. מיהו ז"א וכמ"ש בדרישה אלא הטעם הוא משום דמכח דמזיזו ממקום למקום מקרב מיתתו וכמ"ש ב"י דטעמא דכולהו מש"ה הוא (ואפשר לומר ג"כ משום דתנן בפ' שואל דף רנ"א דלאחר מיתה שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול כו' לזה אמר דבעודו גוסס אין עושין כן עכ"ה) ועיין בדרישה:
ג סָעִיף א ע"ג חרסית שחיקת כלי חרס רש"י: (עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים אלא ישהא מעט שמא נתעלף רמב"ם עכ"ה):
ד סָעִיף א אבל מי שאמרו לו כולי נקט שאמרו לשון רבים דלאחד אין מאמינים אפילו לענין אבילות כדלקמן:
ה סָעִיף א היום שלשה ימים משמע מזה דדרך גסיסה להיות ג' ימים:
ו סָעִיף א פניו צהובין כו' עיין בעק"י פ' חיי שרה שמפרשו בטוב טעם:
ז סָעִיף א מת בערב שבת סימן יפה לו שנכנס מיד למנוחתו:
ח סָעִיף א במוצאי י"כ סימן יפה לו שנמחלו עוונותיו:
ט סָעִיף א בחולי מעים כו' ורבי ג"כ בחולי מעים מת כדאיתא בכתובות פ' הנושא ואפשר דמש"ה סיים לו רבי חייא כל הברייתא וע"ז נמי אמר ליה רבי למה אתה בוכה וק"ל:
י סָעִיף א מת פתאום זו מיתה חטופה לא שנו אלא דלא הגיע לגבורה אבל הגיע לגבורה זו היא מיתת נשיקה:
יא סָעִיף א ובאבל רבתי תניא ז"ל רש"י בפ"ב דכתובות ריש ד" כ"ח אבל רבתי מסכתא היא וקורין אותה שמחות וזו משנה ראשונה שלה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו עכ"ל:
יב סָעִיף א מיתה האמורה בתורה צ"ע למנ"מ אמור כן:
יג סָעִיף א בן נ"ב שנים זו מיתת שמואל הרמתי אמר רב מחמשים ועד ס" זו היא מיתת כרת והא דלא חשיב ליה משום כבודו של שמואל הרמתי עכ"ל ושמואל הרמתי שמת בן נ"ב ג"כ טעם לו:
יד סָעִיף א לד' וה' מיתה דחופה זהו כדעת אבל רבתי (וצ"ע הלא הוא מ"ש בשם רבי חנינא זה הוא מה ששנינו באבל רבתי ולמה כתב רבינו ב" פעמים עכ"ה):
א סָעִיף א אין קושרין את לחייו ואין סכין כו' עיין בפ"א דאבל רבתי דכתב כל זה ומסיים וז"ל וכל הנוגע בו ה"ז שופך דמים למה הדבר דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע בו האדם מיד נכבה והביאו הרי"ף פרק אלו מגלחין ריש דף שצ"ח והרמב"ם פ"ד מהלכות אבל ע"ש ולזה כיון הב"י במ"ש וז"ל וטעמא כדמפרש ואזיל מפני שמקרב את מיתתו. והנה לפ"ז דברי רבינו אינם מסודרים יפה שמכניס האי דאין משמיעין עליו את העיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות בין דין דאין קושרין לאין כו' ובין דין דאין מעמצין את עיניו דטעמייהו דאלו נ"ל משום דנוגע בו ומזיזו ומקרב מיתתו משא"כ בשוכרין מקוננות והשמעת עיירות דטעמא אחרינא הוא לו אפשר משום צער ועגמת נפש או איזה טעם שיהיה אלא שרבינו כלל יחד כל הדינים האסירים לעשות לגוסס כיון דנחשב כחי וכמו שמסיים וכתב דאין קורעין ואין חולצין עליו מה"ט. ומיהו הב"י ס"ל דגם טעמא דהני משום שמקרב את מיתתו שהרי מצריך כולהו וכתב דטעמייהו הוא משום קירוב מיתה ונראה דהב"י לטעמו שכתב אח"כ דהא דאין מכניסין את הארון היינו דוקא עמו בבית המקים שרואה ויטרף דעתו וה"ה דמפרש נמי הא דאין שוכרין מקוננות והשמעות עיירות דוקא היכא שמרגיש ואיכא למיחש לטירוף הדעת. ודע שמ"ש רבינו ואין שומטין את הכר מתחתיו ליתא שם לא ברי"ף ולא ברמב"ם הנ"ל ונ"ל שטעם איסורו ג"כ משום שמזיזו ממקומו ומקרב בזה מיתתו ולא גרע מנגיעה בו דאסורה מה"ט כנ"ל. וכוונת השמטת הכר דמיירי בו רבינו לאו משום שיש בו נוצות של עופות המעכבים המיתה דהא רבינו מסתם גוסס מיירי ול"ד במי שאינו יכול לפרד זמן רב וגם רמ"א שכתב טעם הנוצות כתבו להג"ה בפני עצמו במי שאינו יכול לפרד והמחבר ש"ע כתב לפני זה איסור השמטת הכר אסתם גוסס וכמ"ש רבינו ורמ"א ז"ל בא להוסיף ולומר דאף אם ירצו להשמיט מפני צורך וטובת הגוסס מפני שאינו יכול לפרד זמן רב אפ"ה אסור כיון דעושה מעשה בגופו דהיינו שאתה מזיזו ממקומו משא"כ בהסרת המלח שאין אתה מזיזו וכ"ש במניעת חוטב עצים. וטעם הרוצים להשמט הכר מתחתיו דסתם גוסס שכתב רבינו ובעל ש"ע אינו מכח הנוצות כמ"ש. אלא נ"ל דטעמם מפני שהמת אין משכיבין על שום דבר חם כמו כר וכסת אלא מיד מורידין אותו ומניחין אותו על הארץ כי דברים החמים מסריחין ומתפיחין אותו וקאמר דאין עושין לו כן כל זמן שהוא גוסס דאז מחשב כחי וזהו שסמך רבינו וכתב אצלו ואין נותנין לו ע"ג חול כו' שכל אלו שכתב לפניו ולאחריו דברים שעושין למת שלא יסרח ולא יתפח הוא ומ"ש רמ"א ז"ל וכן אסור למת לגרוס שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס כו' עד מכח שאומרים שיש בו נוצות כו' לאו כוונתו דהאיסור הוא משום דמסירין אותן הנוצות מתחתיו המעכבין המיתה וז"א דא"כ קשה מ"ש מהסרת המלח אלא הטעם הוא שמזיזו ועושה בו מעשה בנגיעה משא"כ בהסרת המלח וכמ"ש רמ"א ז"ל עצמו לבסוף ז"ל מפני שאין בזה מעשה אלא שכתב דבר זה לרבותא דאע"פ שנוצות אלו גורמין עיכוב המיתה אפ"ה אין מתירין וק"ל. ורמ"י ז"ל בש"ע שלו לא כיון כאן יפה ע"ש. ודע שדברים אלו שכתב רמ"א הן המה דברי שלטי הגיבורים שסביב הרי"ף דפ' אלו מגלחין דף שצ"ח ועיין שם היטב דלכאורה נראה משם דאף שמתחיל וכתב תחילה דהיה נראה לו לאסור להסיר כר שיש בו נוצות מ"מ לבסוף כי הקשה ספר חסידים אהדדי ומסיק ליישב ולחלק משמע דלא אסר לבסוף כ"א להסיר המת ממקום למקום אבל להשמיט הכר מתחתיו בנחת כדי להסיר הגרם של הנוצות אינו אסור וז"ש תחילת לשונו ז"ל מכאן היה נראה לאסור כו' דמשמע היה נראה כו' אבל לא קאי כן לפי האמת אחר היישוב שיישב דברי ספר חסידים אהדדי. מיהו זהו דוקא לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דלא גרסי השמטת הכר לאיסור כנ"ל אבל לא לפי מ"ש רבינו והש"ע השמטת הכר לאיסור בכל גוסס וצ"ל דמחשב זה להזזה ממקום למקום דאסור וכמ"ש לעיל הה"נ דאסור להזיזו ממקומו בשביל הנוצות ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.