א תניא המלקט עצמות אביו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן אפילו צרורות לו בסדינו כתב הר"מ מרוטנבורק כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות לאסור בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבילות עד הערב וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום: היה עומד ומלקט וחשכה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשיכה. לאו דוקא עצמות אביו אלא על כל הקרובים נמי מתאבל ביום ליקוט עצמותיהן ככל הדברים הנוהגים באבל בקריעה ובכל דיני אבילות: כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהן ברכת אבלים אבל אומרים עליהן תנחומין לעצמו ואין מברין עליהן בחבר עיר אבל מברין עליהן לעצמו תניא ליקוט עצמות אין אומרים עליהם קינה ונהי וא"א עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים אבל אומרים דברים מה הן דברים רבנן אומרים קילוסין פירוש מקלסין המת ומספרים בשבחו לפי מה שהוא וי"א קילוסין להקב"ה שהוא ממית ומחיה כתב הרמב"ן ז"ל מותר ללקטן במועד ואינו מתאבל עליהן כלל מפני ששמחת הרגל עליו אבל הרמב"ם כתב אין מלקטין עצמות אביו במועד ואין צריך לומר עצמות שאר קרוביו ירושלמי תניא אין שמועה לליקוט עצמות אמר רבי חגי והוא ששמע למחר אבל אם שמע בו ביום יש שמועה לליקוט עצמות פירוש אם שמע שלקטו עצמות אביו היום מתאבל עליהן אף על פי שלא היה שם תניא אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקין את הגידין אלא אם כן נפרקו העצמות מעצמן ונפסקו הגידין: כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו דברי ר"ע פירוש לא ילקטם בידו אלא אחרים ילקטו לו ר' יוחנן בן נורי אומר ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות ואע"ג דהלכה כר"ע מחבירו הכא מסתברא טעמא כרבי יוחנן: מלקט עצמות שני מתים כאחד בראש אפרסקא מכאן ובראש אפרסקא מכאן דברי ר' יוחנן בן נורי רבי עקיבא אומר סוף אפרסקא להתעכל וסוף עצמות להתערב אלא מלקטן ונותנם בארזים פי' סוף אפרסקא להתעכל ונמצא עצמות ב' מתים מתערבים אלא מלקטן ונותנן כל א' לעצמו בארון של ארזים א"ר אליעזר בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו מתחלה קברוני בבקעה ולבסוף לקטו עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידך שלא יהו בזויין בידך וכן עשיתי לו נכנס יוחנן וליקט ופירש עליהן את אפרסקא ונכנסתי וקרעתי עליהן ופירשתי עליהן את הסדין וכשם שעשה אבא לאביו כך עשיתי לו: תניא המלקט עצמות והמשמר עצמות והמוליך אותם ממקום למקום פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה בין בחול בין בשבת לא שנא עצמות של קרובים לא שנא של רחוקים בין אם הוא בספינה או בדרך ואפילו אם הם מלקטין רבים ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד עצמות המוליך עצמות ממקום למקום ה"ז לא יתנם בשק ולא בדסקיא ויניחם ע"ג חמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתיירא מפני הגנבים והלסטין מותר תניא היה ר"מ אומר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דקבר יקברוניה דיטעון יטענוניה דדלאי ידלוניה. היה ר"מ אומר גדול השלום שלא ברא הקב"ה מדה יפה מן השלום שנתנה לצדיקים שבשעה שנפטר האדם מן העולם ג' כתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום הראשונה אומרת יבא בשלום והשנייה אומרת ינוחו על משכבותם והג' אומרת הולך נכוחו ולא דיין לצדיקים שמיתתן בידי הכבוד שנאמר וכבוד ה' יאספך אלא שמקלסין לפניו יבא שלום יבא שלום :
א סָעִיף א תניא המלקט עצמות אביו ואמו ה"ז מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם אפילו צרורות לו בסדינו בפ"ק דמ"ק [ח.] ופירש"י אפילו צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה"ז מתאבל עליהם כל זמן שלא נקברו והתוס' כתבו דיותר נראה לפרש דה"ק אפי' צרורים לו בסדינו מתאבל לערב. וכתב נימוקי יוסף בסוף מ"ק מתאבל לאו דוקא בנעילת הסנדל ושאר דברים הנהוגים באבל אלא מתאונן ואסור לאכול קדשים שהם ראוים ליאכל בשמחה וזה כשהוא רואה אביו ששב עפר ואפר חם לבו בקרבו ודואג עליו. ואפי' צרורים. לא מיבעיא אם נקברו אותן עצמות שאינו אונן עוד עליהם אלא אותו היום בלבד כדין אבילות של תורה שאינו אלא יום קבורה בלבד אלא אפילו צרורים בסדינו שלא נקברו לא גזרו חכמים להאסר עוד בקדשים עכ"ל ואין זה דעת הפוסקים שכתבו דין זה ואם כדבריו כיון דלא נפקא לן מידי בזמן הזה דלית לן קדשים לא הוה ליה לכתבו אלא ודאי מתאבל ממש קאמר וכ"כ רבינו ירוחם אותו יום נוהג כאבל בעטיפת הראש וכפיית המטה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצה וסיכה וכל מה שאסור באבל:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הר"מ וכן מ"ש בשם הרא"ש בפרק אלו מגלחין בפסקי הרא"ש וכתבתיו בסימן שע"ה וכתב רבי' ירוחם מ"מ ראוי לסמוך על הר"מ כי תלמידו הוא החולק עליו כמספק:
ג סָעִיף א היה עומד ומלקט וחשכה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותו סמוך לחשיכה כלומר כדי שלא יהא נמצא שלא נתאבל על ליקוט עצמות אביו ברייתא באבל רבתי פי"ב וכתבה הרמב"ן בת"ה והרא"ש בפ"ק דמ"ק:
ד סָעִיף א ולאו דוקא עצמות אביו וכו' כן כתב הרמב"ן בת"ה והרא"ש בפ"ק דמ"ק דעל כל הקרובים נמי מתאבל ביום ליקוט עצמותיהם ככל הדברים הנוהגים באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצה וסיכה דתניא באבל רבתי כל שקורעים עליו במיתתו קורעים עליו בשעת ליקוט עצמות וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו אין מאחה בשעת ליקוט עצמות:
ה סָעִיף א אין עומדים עליהם בשורה וכולי ברייתא באבל רבתי פרק י"ב כתבה הרמב"ן בת"ה והרא"ש בפ"ק דמ"ק אלא שמ"ש רבינו אבל מברין עליהם לעצמו כתוב שם בתוך ביתו במקום לעצמו:
ו סָעִיף א תניא ליקוט עצמות א"א עליהם קינה ונהי וכו' עד רבנן אומרים קילוסין ירושלמי כתבו הרי"ף בסוף מ"ק והרמב"ן בת"ה והרא"ש בפ"ק דמ"ק והרמב"ם בפרק י"ב:
ז סָעִיף א כתב הרמב"ן מותר ללקטן במועד ואינו מתאבל עליהם כלל וכולי בת"ה ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"א מהלכות אבל וטעם מחלוקתם תלוי במאי דתנן בפ"ק דמ"ק [ח:] ועוד אמר רבי מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה הוא לו רבי יוסי אומר אבל הוא לו ורמי בגמרא אר' מאיר מדתניא המלקט עצמות אביו ואמו ה"ז מתאבל עליהם כל היום ומשני מפני ששמחת הרגל עליו כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער בליקוט עצמות אביו ואמו וסובר הרמב"ן דכיון דמהדר תלמודא לפרושי מילתיה דר"מ משמע דהלכתא כוותיה והרמב"ם סובר דאין זה כדאי לבטל כלל שבידינו ר"מ ור' יוסי הלכה כר"י:
ח סָעִיף א ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם:
ט סָעִיף א ירושלמי תניא אין שמועה לליקוט עצמות אמר ר' חגי והוא ששמע למחר וכו' כתבו הרא"ש פרק קמא דמ"ק והרמב"ן בת"ה:
י סָעִיף א תניא אין מפרקין את העצמות וכו' עד מפני כבוד העצמות הכל באבל רבתי פי"ב וכתבוהו הרמב"ן בת"ה והרא"ש בפ"ק דמ"ק:
יא סָעִיף א המוליך עצמות ממקום למקום וכולי ברייתא בפרק מי שמתו (ברכות יח.) וכתב הרא"ש אהא דקתני וירכב עליהם אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור ש"ד:
יב סָעִיף א תניא היה ר"מ אומר טוב ללכת אל בית אבל וגומר והחי יתן על לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה וכו' בסוף מ"ק [כח:] ופ' התדיר [עב.] ופי' רש"י דיספד יתן אל לבו שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן דידל הרים קולו בבכי ובמספד ובסוף מ"ק פריש דידל ידלוניה כלומר הספיד לאחרים:
יג סָעִיף א תניא היה רבי מאיר אומר גדול השלום וכו' עד סוף הסימן וההיא דג' כתות של מלאכי השרת מקדימים אותו בשלום וכו' איתא נמי בגמרא פרק הנושא (כתובות קג.) כתב בתשב"ץ אומר קדיש על אמו בחיי אביו והר"מ אומר שאין אומר קדיש על אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד אפי' עשתה לו אמו צוואה לומר עליה קדיש מיהו נהגו העולם לומר לעולם קדיש אפי' בחיי האב וכתב עוד שיש להתענות ולומר קדיש בכל שנה ביום שמת אביו ובשנה מעוברת בשנה הראשונה יתענה ויאמר קדיש באדר ראשון ובשאר שנים באדר שני ונראה דטעמו משום דסוף שנה ראשונה הוי לסוף י"ב חדש כדאמרינן דמשפט רשעי ישראל בגיהנם י"ב חדש ולא אמרו שנה הילכך י"ב חדש מנינן ובשאר שנים תלי בפלוגתא דר"מ ור"י בפרק קונם יין וס"ל דהלכה כר"מ דאמר דכותבין בשטרות אדר הראשון אדר הראשון והשני אדר סתם כותבין דאיהו סתם אדר מיקרי ובת"ה כתוב שנשאל על מי שנפטרו הוריו באדר בשנה פשוטה כשיגיעו שנות העיבור באיזה אדר יצום ויאמר קדיש וברכו בראשון או בשני והשיב יראה דיעשה בראשון וכל שכן אם נפטר בשעת העיבור בראשון שיעשה לעולם בראשון אמנם בהא מודינא דאם נפטר בשנת העיבור בשני שיעשה לעולם בשני וכתב עוד חלוקים רבים בדבר זה יש מתענין ואומרים קדיש וברכו ביום המיתה ויש ביום הקבורה והוא ז"ל הכריע דביום המיתה שפיר טפי: ב"ה וכתב מהרי"ק בשורש ל"א שהרגיל להתענות ביום שמת אביו ואירע אותו יום בשבת ובר"ח יש לדחותו למחר וראיה לדבר מצום גדליה:
יד סָעִיף א מ"כ אחד מדיורי העיר היה אומר קדיש עבור אמו שמתה בעירו ואחד שכיר מלמד בעיר והיה אומר קדיש עבור אמו אבל לא מתה בעיר ולא היתה דירתה בעיר ואחת היתה זקנה שנח נפשה בעיר ולא עזבה בן ולא בת וקרוביה השכירו אחד שיאמר קדיש עבור נפשה וע"כ שלחו למה"ר יוחנן נ"ע וזה טופס תשובתו ראיתי דבריך על דבר הקדיש יודע לו כי אין הענין תלוי בפרעון עולי העיר אם אין לו ודר בעיר אף ע"פ שדר בשכירות נקרא בן חלק ואם דר בעיר אע"פ שהוא בשכירות יהיה לו לפי הענין חלק ואם שום אחד מהקדישים הוא בעד מת שמת בעיר יש לו חלק מכח המת ומכחו ואם דר בעיר ואפי' שכיר חלק אחד והם שני חלקים ומי שאין כלל דר ואין המת מן העיר אין לו חלק כלל כן אמרתי בלבי כדין ונהגתי במקומי נאום המדבר יוחנן בן מהר"ר מתתיה דטריו"ש ז"ל: וגם בתפלה שאומר בשביל כפרת אביו וחילוקים בדין הקדיש זה נמצא במהרי"ח שורש מ"ד וגם באגור עיין עליהם:
א סָעִיף א תניא המלקט עצמות וכו' בפרק קמא דמ"ק [דף ח'] תניא המלקט עצמות אביו ואמו ה"ז מתאבלים עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם ואמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו ופירש רש"י אפי' צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה"ז מתאבל כל זמן שלא נקברו עכ"ל וקצת קשה דלאיזה צורך אמר צרורין לו בסדינו אלא הוה ליה למימר רבותא טפי אפילו צרורין ומונחין ולא נקברו ואצ"ל בצרורין בסדינו ולכך כתבו התוס' דניחא טפי לפרש דאסיפא קאי דאפילו צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב ומלשון רבינו נראה דהסכים לדברי התוספות והכי משמע מדברי הרמב"ם פי"ב דאבל:
ב סָעִיף א כתב רבינו מאיר כל זמן שלא נקברו וכו' כצ"ל וכן כתב הרא"ש בשמו פרק אלו מגלחין (סוף דף מ"א) ומה שנמצא בספרי רבינו כתב הרמב"ם הוא ט"ס וכך מבואר בדברי ב"י דהנוסחא הנכונה היא רבינו מאיר ע"ש: המברכים ברכת המזון בבית האבל מזמנין ואומרים נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ועונין ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו והמברך חוזר ואומר ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו' עד ולא נכלם לעולם ועד ואומר נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים ואת האבילים המתאבלים באבל זה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כדבר שנאמר כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים ואומר ברכה רביעית ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו וכו' עד הוא מטיב הוא ייטיב לנו אל אמת שופט צדק לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה לחיים ולשלום הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמול לנו וכו' הרחמן הוא יגדור את הפירצה הזאת מעמו ומעל כל ישראל לחיים ולשלום הרחמן הוא ישמח את האבלים המתאבלים שיהיו שמחים וטוב לב הרחמן הוא ינחם האבלים בנחמות ירושלים עם כל ישראל עושה שלום וכו'. ונותן הכוס לאבל ולא ישתו אחר האבל מכוסו אלא מוזגין כוס אחר ומברכין בפה"ג והאבל שותה מכוסו והן שותין מכוסן ושמחים מיגונם וכן הוא ברוקח ועיין לעיל סימן שע"ח שע"ט: בלע המות לנצח וגו'
א סָעִיף א גרסינן בגמרא סוף מ"ק (כט.) א"ר לוי בר חמא הנפטר מחבירו אל יאמר לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום הלך והצליח אבשלום שאמר לו דוד לך בשלום הלך ונתלה אבל הנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכתב נ"י כי יש בני אדם שמנחשין ומשימין דבר בלבם וכנגדם דברו חכמים אבל מי שאינו מקפיד אין הדבר מזיק להם כלום עכ"ל:
א סָעִיף א תניא המלקט עצמות אביו ה"ז מתאבל עליהם כל היום כולו בכל דין אבילות המפורש לעיל רבינו ירוחם וכ"כ רבינו בסמוך:
ב סָעִיף א אפי' צרורות לו בסדינו פירש"י אפי' צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה"ז מתאבל עליהן כל זמן שלא נקברו. והתוס' כתבו דיותר נראה לפרש דה"ק אפי' צרורים לו בסדינו אינו מתאבל לערב וכן נראה שהוא דעת רבינו מדכתבו אחר ולערב אינו מתאבל עליהן וק"ל:
ג סָעִיף א לפיכך אין מלקטין אותן סמוך לחשיכה שלא יהא נמצא שלא התאבל על עצמות אביו:
ד סָעִיף א בקריעה ובכל דיני אבילות דתניא כל שקורעין כו' עיין בב"י:
ה סָעִיף א ואין מברין עליהן בחבר עיר ע"ל בסי' שנ"ה פירושו:
ו סָעִיף א אבל מברין עליהן לעצמו לשון הרמב"ן בתוך ביתו במקום לעצמו:
ז סָעִיף א מפני ששמחת רגל עליו לכאורה משמע שהוא טעם למה שאמר ואינו מתאבל עליהן כלל ר"ל שאינו מתאבל עליהן לפי שהוא מצווה ועומד בשמחת הרגל (ובזה מיושב גם כן מה שפריך בגמרא אר"מ ע"ש בב"י עכ"ה) אבל בגמרא בפ"ק דמ"ק דף ח' ע"א איתא ג"כ כך והוא טעם למלקטין במועד ופי' שם רש"י כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצער בליקוט עצמות אביו ואמו ופירוש זה מוכרח שם שא"א לפרש שם כמו שפירשתי דמאי שהוא מצווה ועומד בשמחת רגל אינו טעם שילקוט עצמות ועיין בב"י שמביא לשון הגמרא ופירש"י:
ח סָעִיף א אבל הרמב"ם כתב אין מלקטין כו' ס"ל כרבי יוסי דפליג וס"ל הכי וב"י הביאו ע"ש: (ואצ"ל עצמות שאר קרוביו דבעצמות אביו אינו לוקט אע"פ שחייב לכבדו וכ"ש עצמות שאר קרוביו שאינו חייב לכבדן ומצד אחר אינו כ"ש דשמא דוקא בעצמות אביו אינו לוקט מטעם דמתאבל עליו יותר וק"ל עכ"ה): אין מפרקין העצמות כו' אלא אם כן נפרקו כו' פירוש אם התחיל לפרק אזי מותר לגמרי. והיותר נראה דאליקוט עצמות כדי לקוברן קאי דאין קוברין אותן אלא אמר שנפרק ואזה קאמר דבעינן שבשעת קבורה יהיה מפורקין מעצמן:
ט סָעִיף א אלא אחרים ילקטו לו שלא יהיו בזוין בידו:
י סָעִיף א כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות לפיכך מותר שאינו ניכר שהם של אביו ואף ע"פ כן יעשה כצוואת ר"א בר צדוק דבסמוך: (ואפרסקל פירוש בגד אחד שנקרא אפרסקל וכן משמע בסמוך שאמר ופירש עליה את האפרסקל עכ"ה):
יא סָעִיף א וסוף עצמות להתערב אלא כצ"ל:
יב סָעִיף א ונותנין כל אחד לעצמן בארון של ארזים אפשר דשניהן נותנין בארון אחד דהא ר"ע לא קאמר אלא דסוף אפרסקל להתעכל ולהתערב ולא קאמר דאסור אף אם לא יתערבו משום דלאחר שיתעכל יהיה מונחין עצמות שניהן בגומא אחד וכל אחד תופס מקומו לבדו אלא ודאי בעצמות לא אמרינן הכי אלא דחשש שיתערבו כשיניחו שניהן ביחד דאין הפסק ביניהן כי אם האפרסקל ומש"ה קאמר דיניחו שניהן רחוקין זה מזה ואפי' בארון אחד וק"ל וע"ל סימן שס"ב:
יג סָעִיף א ואל תלקטם אתה בידך כו' אף ע"ג שכתב לעיל בסמוך שהלכה כר"י בן נורי מ"מ מוטב שילקטם ע"י אחרים אלא שאם ירצה יכול ללקטם בעצמו:
יד סָעִיף א וכשם שעשה אבא לאביו כו' אפשר דכתב והעתיק רבינו דברים הללו משום דקמ"ל דאע"ג דקי"ל כר"י בן נורי דיכול ללקטן בידו מ"מ עשה הוא כן בצוואת אביו כמו שעשה אביו לאביו משום קבלה שהיה בידיהן:
טו סָעִיף א בין בחול בין בשבת ר"ל אע"ג דמי שמתו מוטל לפניו בשבת חייב בכל המצות מ"מ אם עוסק במצוה כגון זה שמשמר עצמות בשבת פטור מכל המצות:
טז סָעִיף א ואפי' אם הם מלקטין רבים נדאה דדוקא קאמר שהמלקטין הן רבים אבל אם המשמרים הן רבים זה משמר וזה הולך משם וקורא וכמ"ש באורח חיים ולעיל:
יז סָעִיף א ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר עיין באורח חיים סימן ע"א בב"י:
יח סָעִיף א ואם היה מתירא מפני גנבים ולסטים מותר ע"ל סימן רפ"ב שם כתבתי לשון הגמ' דלהפשיל ס"ת או עצמות מת לאחוריו מותר בלא יראת גנבים:
יט סָעִיף א דיספד כו' פירש רש"י דיספד יתן אל לבו שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן ועיין בדרישה:
כ סָעִיף א דיטעון יטענוניה פירוש מי שטוען אותו לקבורה רש"י מ"ו:
כא סָעִיף א דדלאי ידלוניה רש"י ורמב"ן פירש המרים קול בהספד. וס"א בגמרא ואדם די לא דל ידלוניה פי' מי שלא מרים עצמו בגסות רוח אבל הוא מטופל למתים מרחמים לו מן השמים:
א סָעִיף א ואם היה כהן אין רשאי ללקט עצמות דשמא נחסר אביו הא"ז מ"ו פי' אם נחסר כל שהו מאביו אסור לטמא לו כדלעיל ס"ס שע"ג:
ב דיספד כו' פירש"י דיספד יתן על לבו כו' וע"ד דרש י"ל דה"ק דכל אדם יתן אל לבו שגם הוא ימות וע"ד שאמרו בקרבנות שיחשוב במחשבה בשעת הקרבה שמן הראוי לעשות כן בו כמו שעושה הוא בהקרבן בשחיטה והקרבה וניתוח ועד"ז קאמר נמי כאן שהחי יתן אל לבו דבר המיתה ולומר כמו שהמת זה כן אמות גם אני. וה"ק בשעת ההספד יחשב במחשבתו שגם אותו יספדוהו כי ימות היום ומחר ול"ד קאמר שיתן אל לבו שיספדוהו אלא עיקר הכוונה שיתן אל לבו שגם הוא ימות ויעשו בו כדרך שעושין במת זה ומתוך שיזכור המיתה שימות יתחרט ויפשפש במעשיו שעשה וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.