א הבא על אחת מן העריות או שבעל ביאה אסורה בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה חייבים שניהם או כרת או מלקות או מיתת ב"ד בין שהיו שוכבים או עומדים ומה היא העראה משהכניס העטרה מהגיד אע"פ שפירש מיד ולא גמר ביאתו ולא הוציא זרע חייבים חוץ משפחה חרופה לפי שאין חייבים עליה אלא בגמר ביאה אבל מי שבעל בלא קושי באבר מת והכניסו בידו אין חייבים כלום וכתב הרמב"ם אבל מכין אותו מכת מרדות ואם בעל בעילת איסור במתעסק כגון שהיה סבור שהוא ביאת היתר ועלה בידו ביאת איסור חייב חטאת אבל הבא על הערוה והיא מתה פטור והבא על הטריפה ואפילו נשחטה ברוב שנים שודאי לה למות בחולי זה חייב עד שתמות או עד שיתיז את ראשה הבא על אחד מן העריות דרך איברים או שחבק או שנשק ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה שנא' לא תקרבו לגלות ערוה דברים המביאים לידי גילוי ערוה והעושה דבר מחוקות אלו ה"ז חשוד על העריות נשים המסוללות זו בזו פי' מתחברות זו בזו דרך תשמיש אסור וזה מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ואמרו חכמים ז"ל מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים ואף על פי שהוא אסור אין לוקין עליו ואין האשה נאסרת על בעלה בכך אבל ראוי לנדותה ולהכותה מכת מרדות הואיל ועשו איסור ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה ולמנוע הנשים הידועות בכך מליכנס לה ושלא לצאת היא אליהן כל האשה האסורה אם היא בת ג' שנים ולמעלה גדול הבא עליה חייב והיא פטורה אא"כ היא גדולה אבל אם היא פחותה מזה שניה' פטורי' שאין ביאתה ביאה וכן אשה גדולה שבא עליה קטן אם הוא בן ט' שנים ומעלה היא חייבת והיא פטור ואם הוא מבן ט' שנים ולמטה שניהם פטורין היה אחד מהם ער וא' ישן הער חייב והישן פטור א' מזיד וא' שוגג המזיד חייב והשוגג מביא קרבן אחד אונס ואחד רצון האונס פטור ואין העדים המעידים צריכים שיראו שיכנסו כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים הרי אלו נהרגין בראיה זו:
א סָעִיף א הבא על אחת מן העריות או שבעל ביאה אסורה עריות הם אותם שחייבין עליהם כרת בעל ביאה אסורה הן חייבי לאוין וחייבי עשה:
ב סָעִיף א ומ"ש בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה חייבים שניהם משנה ריש פ' הבע"י (יבמות דף נג:)
ג סָעִיף א ומ"ש בין שהיו שניהם שוכבין או עומדין כך כתב הרמב"ם בפ"א מהא"ב:
ד סָעִיף א ומ"ש ומה היא העראה משהכניס העט' מהגיד וכו' שם (דף נה:) פלוגתא דר"י ושמואל ופסק כר"י דאמר הכי וכן פירש הרמב"ם בפ"א מהא"ב ופשוט הוא דהלכה כר"י לגבי שמואל:
ה סָעִיף א ומ"ש אע"פ שלא גמר ביאתו ולא הוציא זרע חייבי' בר"פ הבע"י:
ו סָעִיף א ומ"ש חוץ משפחה חרופה שם (דף נה:) בברייתא ובפרק ד' מחוסרי כפרה (דף כ:) במשנה:
ז סָעִיף א ומ"ש אבל מי שבעל בלא קושי באבר מת והכניסו בידו אין חייבים כלום בפ"ב דשבועות (ית.) אמר רבא זאת אומרת המשמש באבר מת פטור ואף על גב דאביי דחי ליה ידוע דהלכא כרבא וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהא"ב:
ח סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם שמכין אותו מכת מרדות כן כתב בפ' הנזכר ומ"ש ואם בעל בעילת איסור במתעסק וכו' חייב חטאת מימרא דשמואל בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סב:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה:
ט סָעִיף א ומ"ש אבל הבא על הערוה והיא מתה פטור בפרק הבא עליבמתו (דף נה:)
י סָעִיף א ומ"ש והבא על הטרפה וכו' בפרק הנשרפין (סנהדרין דף עח.) אמר רבא הרובע את הטרפה חייב:
יא סָעִיף א ומ"ש אפילו נשחטה ברוב שנים וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"א מהא"ב וכתב הרב המגיד שהוא נלמד מדאמרינן בפרק העור והרוטב (חולין קכא:) שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה הבא על אחת מן העריות דרך אברים או שחבק או שנשק ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה וכולי כ"כ הרמב"ם בפכ"א מהא"ב וכ"כ בספר המצות שלו וכתב דהכי איתא בספרא והרמב"ן חלק עליו בהשגותיו וכבר האריך הרב המגיד בזה בפרק הנזכר:
יב סָעִיף א נשים המסוללות זו בזו כל זה לשון הרמב"ם בפכ"א מהא"ב וכתב ה"ה נשים המסוללות וכו' כמעשה ארץ מצרים ומה היה עושים נושא האיש לאיש והאשה לאשה ומבואר בפרק הערל (יבמות דף עו.) שאין הלכה כרב הונא דאמר נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהינה וכתבו התוספות פי' ריב"ן המסוללות מטילות שכבת זרע שקבלו מבעליהן ולא יתכן דבפרק במה אשה אמרינן דשמואל לא שביק לבנתיה דגניין בהדי הדדי וכו' ורש"י פירש המסוללות דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו:
יג סָעִיף א כל אשה האסורה אם היא בת ג' שנים ומעלה גדול הבא עליה חייב והיא פטורה וכו' וכן אשה גדולה שבא עליה קטן אם היה בן ט' שנים ומעלה היא חייבת והוא פטור וכו' כל זה מדברי הרמב"ם פ"א מהא"ב והיא משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מד:) ואיתא בפ"ק דקדושין (דף י.)
יד סָעִיף א ומ"ש היה אחד מהם ער ואחד ישן וכו' אחד מזיד ואחד שוגג וכו' משנה בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף יא.)
טו סָעִיף א ומ"ש אחד אונס ואחד רצון האונס פטור פשוט הוא ואין העדים המעידים צריכים שיראו כמכחול בשפופרת וכו' בספ"ק דמכות (דף ז'.) כל זה הסימן אע"פ שרובו אינו נוהג בזמן הזה כתבו רבינו כדי להודיע חומר הדברים ומשפטן:
א סָעִיף א הבא על אחד מן העריות וכו' פי' עריות שחייבין עליהן כרת בעל ביאה אסורה הן חייבי לאוין וחייבי עשה:
ב סָעִיף א ומ"ש משהערה בה וכו' בר"פ הבע"י נפקא לן מדגלי רחמנא שצריך ש"ז להלקות שפחה חרופה מכלל דשאר חייבי לאוין לוקין בהעראה. וחייבי כריתות גמרי' מנדה דכתיב בה את מקורה הערה וחייבי לאוין דכהונה וחייבי עשה נפקא לן מג"ש שהן בהעראה והא דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע וגומר קאמר רבא פרט למשמש באבר מת ולמ"ד משמש באבר מת חייב איצטריך פרט למשמש מתה והא דכתיב בסוטה ושכב איש אותה ש"ז איצטריך פרט לשקינא לה דרך איברים ופרש"י מעוך דדים ודש מבחוץ בשאר איברים ע"ש (דף נ"ה): והבא על הטרפה וכו' ע"ל סוף סימן קכ"א בדין שחטו בו שנים דחשוב כחי: כתב ב"י כל זה הסימן אעפ"י שרובו אינו נוהג בזמן הזה כתבו רבינו כדי להודיע חומר הדברים ומשפטן עכ"ל אבל מהר"ם איסרלש כתב וז"ל אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן תשעה שנים אינה חייבת מיתה על ידו ונ"ל דה"ה דאינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חיייב מיתה או לא וכ"מ בזמן הזה באיזה ביאה נאסרת אשה על בעלה עכ"ל ובספר ד"מ הביא ראייה לדבריו ממה שכתוב בנימוקי יוסף פרק ב' דיבמות בדין רוכל יוצא וז"ל אמר המחבר מ"כ במנאפים שוכבים זה על גב זה ואפי' שלא כדרכה ואפילו הערה בה חייב מיתה ונאסרה על בעלה עד כאן אלמא דלא נאסרה על בעלה אלא במקום דאיכא חיוב מיתה ואם אינו חייב מיתה לא נאסרה על בעלה: כתב בהגהות מרדכי דיבמות פרק הבע"י דאמרינן בירושלמי דחזרת בתולים תוך שלשה שנה ואיחור סימנים תלוין בעיבור החדש של שנה דכתיב אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי פירוש גומר ומסכים לב"ד של מטה בעיבורים ואם עיברו השנה בתוליה חוזרין וגם הסימנים מאחרים לבא אם עיברו השנה עכ"ל ולפ"ז הך דפחותה מג' שנים שניהם פטורים ולא נאסרה על בעלה אפי' אם נתעברה השנה נמי פטורים וכ"כ הרב בהגהת ש"ע:
ג סָעִיף א האונס פטור וכו' כתב בהגהות מרדכי פ' הבע"י על שם ר"י דאונס פטריה רחמנא אפי' בעושה מעשה דנהי דחייב למסור עצמו מ"מ אם בא מסר עצמו אינו חייב מיתה וכו' ולפי זה נמי לא נאסרה על בעלה וע' בתוס' ריש פ' הבע"י כתבו כך להדיא על שם ר"י סוף ד"ה שאנסוה עכו"ם (ד' נ"ד) וע' במ"ש ה"ה רפ"א דהא"ב שכתב די"א כך כפי' ר"י אלא שאין כך דעת הרמב"ם וצ"ע:
א סָעִיף א בהגהות דיבמות ע"א דף תס"ד דג' שנים של בתולה אם נתעברה השנה גם הבתולים חוזרים וכן איתא בירושלמי סנהדרין פ"א שנא' (תהילים נ״ז:ג׳) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי וגו' וכן סימני גדלות של קטן וקטנה אם נתעברו השנים גם הסימנים מאחרים לבא:
ב סָעִיף א ואע"ג דבעריות יהרג ואל יעבור מכל מקום אם לא עשה אינו חייב מיתה ועיין בהגהת מרדכי פרק הבא על יבמתו שהאריך בזו ועיין במ"מ פ"א דא"ב (הל"א) שהאריך בזו:
ג סָעִיף א בנ"י פ"ב דיבמות ע"ב דף ת"ח במנאפים שוכבים זו על זו אפי' שלא כדרכה ואפי' הערה בה חייב מיתה ונאסרה על בעלה נראה לי לומר שלזה כתב רבינו בעל הטורים כמה דינים באיזה ביאה חייבים מיתה ובאיזה ביאה אינם חייבים כי יש ללמוד מהם באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה,
א סָעִיף א הבא על אחת מן העריות. הם שחייבים עליהם כרת:
ב סָעִיף א או שבעל ביאה אסורה הן חייבי לאוין ועשה (בין כדרכה בין שלא כדרכה מדכתיב את זכר לא תשכב משכבי אשה לשון רבינו לומר ששתי משכבות יש באשה וממילא שמעינן דביאה שלא כדרכה נמי קרוי ביאה כ"פ):
ג סָעִיף א משהערה בה דכתיב גבי נדה את מקורה הערה והוקשו כל העריות לנדה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות והעראה דחייבי לאוין מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה ועיין דרישה:
ד סָעִיף א חייבים שניהם או כרת או מלקות כו' ר"ל כל חד לפי עונשו המפורש בתורה אלא שיל"ד למה כתב רבינו מלקות בין כרת ובין מיתת ב"ד כל דין ה"ל להקדים לכתוב או מלקות והו"ל לא זו אף זו וי"ל דה"נ ה"ל לא זו אף זו דהיינו כרת שאין עונשו בידי אדם אלא אפילו מלקות כו' אי נמי משום דהלימוד דהעראה אתיא מנדה שהיא בכרת ומשפחה חרופה שהיא בלאו וכמ"ש מש"ה נקטינהו בסדר הזה וק"ל:
ה סָעִיף א בין שהיו שוכבים או עומדין נ"ל דאשמעינן דאע"ג דגבי נדה כתיב בפרשת קדושים ואיש אשר ישכב את אשה דוה גם בשפחה חרופה כתיב בר"פ קדושים ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת קמ"ל דשכיבה לאו דוקא:
ו סָעִיף א משהכניס העטרה מהגיד לשון משהכניס משמע שהכניס כולה ונראה דאיירי במקום שמתחלת העטרה דהיינו למטה וע"פ מ"ש רבינו לעיל סימן ה' והוא מהתוס' פרק הערל (יבמות עט:) דהעטרה הוא משפע ועולה ולמטה מהגיד היא קרוב לראש הגוויה והשתא א"ש דתליא בעטרה אע"ג דבקרא לא נזכר עטרה אלא ר"ל מהתחלתו וכניסת הגיד חייב שלפני התחלת העטרה אין שם גיד עליו אלא בשר בעלמא וכמ"ש שם סימן ה' וק"ל: (חוץ משפחה חרופה פי' שפחה כנענית המאורסת לע"ע שמותר בה אם אחר בא עליה אינו חייב אלא בגמר ביאה משום שנאמר אצלה שכבת זרע כ"פ):
ז סָעִיף א והיא מתה פטור בפרק הבע"י יליף לה מקרא:
ח סָעִיף א ואפי' נשחטה ברוב שנים עד שיתיז את ראשה קצת קשה כיון דהתחיל ברוב שנים ה"ל לסיים ולכתוב עד שישחט כל השנים ונראה דה"ק מרוב שנים ואילך חייב ואפילו בכל השנים חייב עד שיתיזם ודומה לזה פירשתי לשון עד ביו"ד סי' נ"ו מש"ש עד שיפסק רובו כו' ע"ש (ה"ז חשוד על העריות וכתב רמ"י אע"ג דפריצות גדולות הם אין אוסרין אשה על בעלה מיהו אם רואין דבוקין זה בזה כמ"ש ס"ס זה אוסרין על בעלה כ"פ):
ט סָעִיף א נשים המסוללות פי' רש"י משפשפות נקבות זו בזו:
י סָעִיף א וזהו מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו שנאמר וכו' ר"ל מקרא זה דכמעשה ארץ מצרים לא תעשו שם לפני פ' עריות כתיב ש"מ שהוזהרנו בו כמעשה עריות שלא נעשה כמוהם:
יא סָעִיף א ואשה ניסת לשני אנשים נראה דר"ל דכל מעשיהם שלא לקיים פ"ו היו עושים אך למלאות תאותם שכמו שהאיש נושא איש והאשה אשה אינו מוליד כן אשה ניסת לשני אנשים לא לפ"ו היו עושים כי מי שיודע שלא על שמו יקרא הזרע אינו מוליד כמעשה ער ואונן ובוודאי היו משחיתים את זרעם דש מבפנים וזורה מבחוץ לכך נקטינהו בהדדי והיותר נראה משום דכתב דנשים המסוללות זו בזו אסור דמשמע אסור בעלמא וקשה ליה כיון דנפקא מקרא הל"ל שהוא דאורייתא לכך סתם וכתב די"ל דהקרא איירי במה שהיו עושין עוד שאשה אחת ניסת לשני אנשים דהוא ערוה גמורה לישראל:
יב סָעִיף א ואע"ג שהוא אסור כו' לשון הרמב"ם ואע"פ שמעשה זה אסור אין מלקין עליו שאין לו לאו מיוחד (אלא לאו שבכללות כ"פ) והרי אין שם ביאה כלל לפיכך אינה נאסרת לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה כו':
יג סָעִיף א שניהם פטורים ז"ל הרמ"א ונ"ל דה"ה דאינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הטור הרבה דינים מאימתי חייבים מיתה אי לא דנ"מ בזה"ז באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה ע"כ ובזה מתיישב יותר ממ"ש ב"י בס"ס זה וז"ל אע"פ שרובו אינו נוהג בזה"ז כתבו רבי' כדי להודיע חומר הדינים והמשפטים עכ"ל ואפשר שהב"י כוונתו למ"ש רמ"א ודו"ק:
יד סָעִיף א דבוקין זה בזה בקירוב בשר פרש"י ע"ש (כדרך המנאפים אפילו שוכבים זה על זה ואפילו שלא כדרכה ואפי' הערה בה נאסרת על בעלה כ"פ):
א סָעִיף א משהערה בה כו'. והקשו התוס' השתא דחייבי לאוין בהעראה א"כ לשתוק קרא בחייבי כריתות ומתרץ דאי לאו קרא בחייבי כריתות ה"א מדגלי רחמנא בשפחה חרופה מכלל דחייבי כריתות בהעראה אבל חייבי לאוין בגמר ביאה דילפינן משפחה חרופה אבל השתא דכתיב העראה בחייבי כריתות אי כל חייבי לאוין בגמר ביאה א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה עכ"ל וה"ה דהוי מצי למיכתב לימוד דחייבים על העראה בחייבי לאוין ומינה נלמד במכ"ש לחייבי כריתות ומיתות ב"ד דהא אין שייך לומר דאין עונשין מן הדין דכולהו נמי חייבי לאוין נינהו ומשום דהן נמי חייבי מיתות ב"ד לא גרעי אלא הא ל"ק כיון דעכ"פ צריך לכותבו מה לי כתבו פה א"נ כיון דנדה יצאה מכללה דהא הבא עליה חייב כרת ואין הבן הנולד ממנה ממזר ואין אשתו נעשית זונה ג"כ לא לחייב על העראתו ומש"ה כתבו בנדה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.