א אסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה בין ילדה בין זקנה וחכמים גזרו על כל יחוד אפילו של פנויה וכותית ובלבד שתהא מבת ג' שנים ומעלה חוץ מן האב שמותר להתיחד עם בתו והאם עם בנה והבעל עם אשתו נדה וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל אסור להתייחד עמה אבל אחר שבעל בעילה אחת מותר לו להתיחד עמה והמתייחד אפילו עם פנויה בין כותית בין ישראלית מלקין אותו אבל היא לא נפסלה אם נתייחדה עם הפוסל בביאתו והמתייחד עם אשת איש אין מלקין אותו שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרי' כתב הרמב"ם ז"ל לא תתייחד אשה אחת עם אנשים הרבה עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם וכן לא יתייחד איש אחד אפילו אם נשים הרבה ונשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין משום יחוד ע"כ ואיני מבין דבריו כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה מאי נ"מ שאשתו של אחד מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני וא"א ז"ל כתב שאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים בעיר ובשדה עם ג' אבל בפריצים אפילו בעיר ובי' נמי לא ורש"י מתיר לאיש אחד עם נשים הרבה אא"כ עסקו עמהם שאז אסור אפילו עם נשים הרבה כיון שלבו גס בהם ור"ת פירש דאפילו איש אחד עם נשים הרבה אסור אא"כ אשתו עמו ואם עסקו עמהם שלבו גס בהם אסור אע"פ שאשתו עמו ב' בתים זה לפנים מזה ונשים בפנימי ואנשים בחיצון או בהפך ופירש אשה לבין אנשים או איש לבין הנשים חוששין משום יחוד מי שאשתו עמו מותר להתייחד עם הנשים שאשתו משמרתו אבל ישראלית לא תתייחד עם עכו"ם אע"פ שאשתו עמו שאין אשתו משמרתו לפי שאין להם בושת: אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה מפני שאימת בעלה עליה כתב הרמב"ם ז"ל ואם זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו לא יתייחד עמה אף על פי שבעלה בעיר בית שפתחו פתוח לרשות הרבים אין חשש להתייחד שם עם הערוה: מותר להתייחד עם ב' יבמות או עם ב' צרות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותו מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו וכן עם אשה שיש עמה קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה כתב הרמב"ם ז"ל תינוק פחות מבן ט' שנים מותר להתייחד עם הנשים שלא גזרו אלא באיש הראוי לביאה אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים ואם מתייחד אין מכין אותו מכת מרדות לפי שהוא ספק אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום: תקנו חכמים שיהו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכסא כדי שלא יכנס שם איש ויתייחד עמהן לא תלך אשה בשוק ובנה אחריה שמא יתפסו בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעוללו בה הרשעים שתפסוהו אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים אפילו הוא עומד בחוץ שאין אפוטרופוס לעריות לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה לא ידור תלמיד חכם בחצר שיש בו אלמנה אפילו אינו מתייחד עמה מפני החשד אא"כ אשתו עמו: אלמנה לא תגדל כלב ולא תקנה אשה עבדים זכרים אפי' קטנים מפני החשד מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהם של הבנים באות לבית הספר ונמצא מתגרה בנשים וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהם שבאו בשביל בניהם ונמצא שמתייחדים עמה ואם יש לו אשה למלמד יכול ללמוד תינוקות אפילו אינה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו:
א סָעִיף א אסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה וכו' בסוף קדושין (דף פ:) א"ר יוחנן משום רבי ישמעאל רמז לייחוד מן התורה מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' והכי איתא בפ"ב דסנהדרין (דף כא:) ומסיק התם דדוד גזר על ייחוד פנוייה ובפרק אין מעמידין (עבודה זרה לז:) גרסינן יחוד דבת ישראל דאורייתא היא דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק רמז לייחוד מן התורה מניין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' ייחוד דאורייתא דא"א ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנוייה ואתו שמאי והלל וגזור אפילו אייחוד דכותית כתב הרמב"ם בפכ"א מהא"ב איסור יחוד העריות מפי הקבלה וטעמא שאע"פ שאמרו ייחוד דאורייתא לאו למימרא שהוא כתוב בתורה שהרי אמר רמז לייחוד מן התורה מניין ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא ומ"ש שתהא מבת ג' שנים ומעלה כ"כ הרמב"ם בפכ"א מהא"ב ופשוט הוא דכיון דבציר מהכי לא חזיא לביאה לא חיישינן לייחוד דילה:
ב סָעִיף א ומ"ש חוץ מן האב שמותר להתייחד עם בתו וכו' משנה בסוף קדושין: ומ"ש והבעל עם אשתו נדה וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל אסור להתיחד עמה וכו' כבר נתבאר בטור י"ד סי' קצ"ב.
ג סָעִיף א והמתיחד אפי' עם פנויה וכו' מלקין אותו אבל היא לא נפסלה וכו' והמתייחד עם אשת איש אין מלקין אותו וכו' בסוף קדושין (דף פא:) אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד אמר רב אשי לא אמרן אלא בייחוד פנויה אבל בייחוד דא"א לא שלא תהא מוציא לעז על בניה ופרש"י מלקין על הייחוד. מרדות: ואין אוסרין א"א. על בעלה מחמת ייחוד וכתבו התוס' מלקין על הייחוד פירש בקונטרס דמיירי בפנויה דהכי מוקי לה בסמוך ואין אוסרין על הייחוד מיירי בייחוד אשת איש וקשה דא"כ לצדדין קתני רישא בפנויה וסיפא כאשת איש ונראה לפרש דסיפא נמי מיירי בפנויה ולאוסרה לכהן משום זונה עכ"ל וכך הם דברי רבינו: כתב הריב"ש בסי' רס"ה על אשת איש שטענה על איש אחד שהוא רודף אחריה והוא מכחישה שאין להאמינה כדי לייסרו ולהענישו אבל כדי להפרישם מאיסור יגזור עליו נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן שלא ידורו בשכונה אחת ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים כמו שאז"ל (קדושין שם) מלקין על לא טובה השמועה וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ד מהלכות סנהדרין יש לב"ד בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה וכו' וכיוצא בזה כתב מהרי"ק בשורש קכ"ט בפנויה הטוענת על איש שבא עליה בשעת עילופה והבטיח אותה שישאנה שאינה נאמנת: כתב מהרי"ק בשורש קפ"ח אין ע"א נאמן בהכחשה ואם העיד בדבר על חבירו אינו נאמן לא לבייש ולא להרחיק חבירו שהעיד עליו ואפילו לשנוא אותו אינו נאמן ואפילו היה המעיד אדם כשר וכל שכן אשה שאמרה שנתעברה מפלוני שאין להאמינה ואין שייך בכהאי גוונא מלקין על לא טובה השמועה דהיינו דוקא בקלא דלא פסיק לאפוקי הכא שיצא הקול מן הפרוצה שאין להאמינה ולמנוע לקראו לס"ת: וכתב עוד שיש פי' אהא דאמר (נדה ס.) האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא בעי למיחש ליה בעי:
ד סָעִיף א כתב הרמב"ם לא תתיחד אשה אחת עם אנשים הרבה עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם וכולי בפכ"ב מהא"ב וטעמו משום דבסוף קדושין תנן לא יתיחד איש א' עם ב' נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים רש"א אף איש אחד מתייחד עם ב' נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו ופירש רש"י עם ב' נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברת' שאף היא תעשה כמותה: עם ב' אנשים. שהאחד בוש מחבירו ובגמרא אבל אשה אחת מתיחדת עם ב' אנשים אמר רב יהודה אמר רב ל"ש אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי' נמי לא ואמר רב מי יימר דכשרים כגון אנן אלא כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו וכיון דרב לא הוה מחזיק נפשיה בכשר לענין זה אין כאן כשרים ולפיכך סתם וכתב לא תתיחד אשה עם אנשים הרבה וכ"כ ה"ה ומשמע דסבירא ליה להרמב"ם דר"ש לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ומש"ה פסק דבזמן שאשתו של אחד מהם שם מותר להתיחד אשה אחת עם אנשים הרבה וה"ה לאיש אחד עם נשים הרבה ואפי' את"ל דפליג את"ק משמע דהלכה כמותו מדמוקי סתם תלמודא בריש פ"ב דעכו"ם (כה:) מתניתין אליביה ויותר נ"ל שהוא גורס בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו וכן גירסת הרי"ף והרא"ש ולא מדברי ר"ש הוא אלא סתם מתניתין היא דקתני הכי ומה שתמה עליו רבינו דמאי נ"מ שאשתו של א' מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני י"ל דכיון דאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם חבירתה ג"כ לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלה סודה:
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו וא"א ז"ל כתב שאשה אחת מתיחדת עם ב' אנשים כשרים וכו' שכתב מתניתין דלא יתיחד ומאי דאיתמר עלה ל"ש אלא בכשרים אבל בפסולים אפילו בי' נמי לא אמר רב יהודה א"ר ל"ש דאשה אחת מתייחדת עם בי' אנשים אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו ג' שמא יצטרך אחד מהם להטיל מים ונמצא מתייחד עם הערוה והרי"ף כתב ההיא דל"ש אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא והשמיט הא דל"ש אלא בעיר וכו' ולא ידעתי למה וכ' הראב"ד בספר בעלי הנפש שי"א דכי אמרי' דאשה מתייחדת עם שני אנשים כשרים ה"מ ביום אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחד עד שיהיו שם ג' אנשים מפני שהוא דומה לדרך דאמרינן לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו ג' שמא יצטרך א' מהם לנקביו ונמצא זה מתייחד עם הערוה וה"נ חיישינן דילמא אדנאים חד מינייהו אזיל חד ועביד איסורא ומסתברא כוותיה ומיהו שמירת נשים לא בעיא ממעשה דר' יהושע שהלך לפדות ריבה אחת הוא ותלמידיו ובלילה השכיבה למרגלותיו עכ"ל כתב מהרי"ק בשורש קפ"ט הגם דלפוסקים אחרונים בעינן ג' אנשים כשרים ויש דמצריכים ג' ת"ח כיון שפשט הדבר עכשיו ללכת אשה עם ג' אנשים כל דהו וכהיתרא דמי להו אע"ג דלאו מן אולפנא הוא מ"מ דבר פשוט שאין לנדות וגם לא להבדיל ולא לבייש על כך כי אם אחר התראה ואזהר' :
ו סָעִיף א ומ"ש ורש"י מתיר לאיש אחד עם נשים הרבה אא"כ עסקו עמהם וכו' שם אהא דתנן כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים פירש"י כל שעסקו עם הנשים. שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו: לא יתייחד עם הנשים. אפילו עם נשים הרבה לפי שלבן גס בו וכולן מחפות עליו ואילו אינש אחרינא בין שתי נשים תנן אבל עם ג' או ד' שפיר דמי וכתבו התוספות ע"ז וקשה להר"ם דאמרינן לעיל אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חיישינן משום יחוד משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכ"ע לכן נ"ל לא יתייחד עם הנשים אפילו אשתו עמו דשרינן לעיל דכיון דהוי רוכל איכא חששא טפי עכ"ל ופירוש זה כתב הרא"ש בשם ר"ת וכתב עוד הרא"ש שר"ח פי' כל שעסקו עם הנשים אע"פ שנושא ונותן תמיד עמהם לא יתיחד עמהם משמע שר"ל אע"פ שהיה ראוי להתירו לו משום דבעבידתיה טריד או משום שאינו יכול ליזהר אפ"ה אסור עכ"ל ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפכ"ב מהא"ב אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתיחד עם הנשים כיצד יעשה יתעסק עמהם ואשתו עמו או יפנה למלאכה אחרת:
ז סָעִיף א ב' בתים זה לפנים מזה ונשים בפנימי ואנשים בחיצון או בהפך וכו' שם מסיק אביי דבין אנשים מבפנים ונשים מבחוץ או בהפך חוששין לייחוד ונראה מדברי רש"י דבסתמא חיישינן שמא יצא או יכנס איש אחר ויתייחד עם הנשים אבל הרמב"ם כ' בפכ"א מהא"ב ופירשה אשה אחת לבין אנשים או איש אחד לבין הנשים אסורים משום ייחוד משמע דבפירשה דוקא הוא דחוששין משום ייחוד אבל כל זמן שלא פירשה אין חוששין משום ייחוד:
ח סָעִיף א מי שאשתו עמו מותר להתיחד עם הנשים וכו' משנה שם כתבתי בסמוך ומ"ש אבל ישראלית לא תתיחד עם עכו"ם אע"פ שאשתו עמו כו' משנה וגמרא רפ"ב דעכו"ם (דף כב.):
ט סָעִיף א אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתיחד עמה וכו' מימרא בסוף קדושין (דף פא.) וכתב בתרומת הדשן סימן רמ"ד שאם קינא לה בעלה מאותו האיש חוששין לה משום ייחוד אע"פ שבעלה בעיר:
י סָעִיף א כתב הרמב"ם ואם זה גס בה כגון שגדלה עמו וכולי לא יתיחד עמה אף על פי שבעלה בעיר בפכ"ב מהא"ב ודבריו מבוארים בסוף קדושין (שם) בעובדא דרב יוסף עם רב ביבי:
יא סָעִיף א בית שפתחו פתוח לר"ה אין חשש להתיחד שם עם הערוה מימרא שם:
יב סָעִיף א מותר להתיחד עם שתי יבמות או עם ב' צרות וכו' וכן עם אשה שיש עמה קטנה וכו' הכל מימרא שם ובספרי רבינו כתב קטנה שיודעת טעם ביאה אינה מוסרת עצמה לביאה בלא וי"ו טעות סופר הוא שלשון הגמרא הוא ואינה מוסרת עצמה לביאה בוי"ו ופירש רש"י שיודעת טעם ביאה. כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק: ואינה מוסרת עצמה לביאה. מתוך שהיא קטנה עדיין לא לבשה יצר הרע הילכך אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות.
יג סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל תינוק פחות מבן ט' שנים מותר להתייחד עם הנשים וכו' פכ"ב מהא"ב. ומ"ש אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים גם זה שם והוא מבואר בתוספתא פ' בתרא דבכורים. ומ"ש ואם נתייחד אין מכין אותו מכת מרדות לפי שהוא ספק גם אלה דברי הרמב"ם ודינו פשוט בטעמו:
יד סָעִיף א ומ"ש אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום כל זה לשון הרמב"ם שם ותמהני דבתוספתא דבכורים פרק בתרא תניא דאנדרוגינוס אינו מתייחד עם האנשים ושמא נוסחא אחרת היתה להרמב"ם בזה:
טו סָעִיף א תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבה"כ כדי שלא יכנוס שם איש ויתייחד עמהם בפ"ב דסנהדרין (דף יט:). ומ"ש ולא תלך אשה בשוק ובנה אחריה וכו' ג"ז שם התקין רבי יוסי בצפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה משום מעשה שהיה ופירש"י ובנה אחריה בנה הקטן לא ילך אחריה אלא לפניה משום מעשה שהיה שגנבוהו פריצים מאחריה ונתנוהו בבית וכשחזרה ולא ראתהו התחילה צועקת ובוכה בא אחד מהם ואמר בואי ואראנו לך ונכנסה אחריו ועינו אותה:
טז סָעִיף א אין ממנים אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים כן כתב הרמב"ם בסוף א"ב וכתב ה"ה דהכי איתא בירושלמי פ"ק דכתובות:
יז סָעִיף א לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה ברייתא פ' הרואה (ברכות דף סג.):
יח סָעִיף א לא ידור ת"ח בחצר שיש בו אלמנה וכו'
יט סָעִיף א אלמנה לא תגדל כלב בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כב:) ופרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עא:) ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא וכתב בהשגות הראב"ד ולא ידור ת"ח בחצר שיש בו אלמנה הפריז על מדותיו שלא אמרו חכמים אלא שלא יתאכסן עמה וכתב ה"ה ע"ז איפשר שרבינו סובר שהתאכסנות שהוא בדרך מקרה כל שאין שם יחוד מותר וכדמשמע בפרק כיצד מעברין ב אריב"ל פעם אחת נתאכסנתי אצל אלמנה אחת וכן משמע בחולין גבי הנותן לפונדקית אבל לא אמרו אלא דירה שהוא קבע והוא בחצר אחד עכ"ל:
כ סָעִיף א ומ"ש ולא תקנה אשה עבדים זכרים קטנים מפני החשד ברייתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עא:) האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים מפני החשד ומ"ש לאסור אפילו קטנים הם דברי הרמב"ם שם ובסוף הלכות עבדים כתב שאינה אסורה לקנות אלא מבן ט' ומעלה דבבציר מהכי ליכא חשד ורבינו כתב בטור י"ד בסי' רס"ו דנ"ל דאפילו פחות מבן תשע אסור וכבר השבתי עליו בסימן הנזכר:
כא סָעִיף א מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות וכו' וכן אשה לא תלמד קטנים וכו' משנה בסוף קידושין (דף פב.):
כב סָעִיף א ומ"ש ואם יש לו אשה וכו' עד סוף הסימן הכל דברי הרמב"ם בפכ"ב מהא"ב ומ"ש ה"ה בביאור דבריו כתבתי בטור י"ד סימן רמ"ה כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ט"ו שכשאל על פנויה המשמשת בבית ראובן ויצא קול שמתיחד עמה אם יכולים בני משפחתה למחות שלא תעמוד אצלו כי הוא פגם להם שתהיה פלגשו והשיב לא מיבעיא בני משפחתה שיכולים למחות אלא ב"ד כופין אותו להוציאה מביתו כי דבר ידוע הוא שהיא בושה לטבול ונמצא בועל נדה עכ"ל וכתב רבינו בסי' כ"ה:
א סָעִיף א אסור מן התורה וכו' ואף על גב דהרמב"ם כתב בפ' כ"ב דביאה דאיסור יחוד עריות מפי הקבלה הוא מ"מ מדקאמר בסוף קידושין רמז לייחוד מן התורה מניין וכו' ובפ' אין מעמידין אמרו בפירוש יחוד דאורייתא הוא משמע דאסור מן התורה ולכן כתב רבינו אסור מן התורה וכ"נ דעת הסמ"ג ע"ש בלאוין סימן קכ"ו:
ב סָעִיף א ומ"ש חוץ מן האב וכו' עיין בס"ס הקודם דכל יוצאי חלציו דינן שוה בת בתו בת בת בתו נמי שרי כמו בתו:
ג סָעִיף א והמתיחד אפילו עם פנויה וכו' מלקין אותו פי' מכת מרדות וכן פירש"י בסוף קדושין תחלת דף פ"א וכ"כ הרמב"ם לשם:
ד סָעִיף א ומ"ש והמתייחד עם א"א אין מלקין אותו וכו' ז"ל רש"י לשם אתה מוציא לעז שיאמרו ראוה שזינתה לכך הלקוה וכו' משמע דדוקא היכא שהלקו לשניהם איכא לעז אבל אותו מלקין בלחודיה דמאן ידע דבעבורה הלקוהו וה"נ מוכח מדפרש"י על בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד להלקותו דמסתפי מבעל השתא אתי אלמא להדיא דבאין בעלה בעיר חוששין להלקותו וא"כ בע"כ הא דאין מלקין על הייחוד דא"א שלא תהא מוציא לעז אינו אלא לומר שאין מלקין לשניהם אבל אותו מלקין עכ"פ אבל רבינו שכתב אין מלקין אותו דאלמ' דס"ל דאפילו אותו אין מלקין נראה דנמשך אחר דברי הרמב"ם לשם שכתב דעל ייחוד דפנוייה מלקין את שניהם חוץ מא"א דאם נתייחד אין לוקין שלא להוציא לעז וכו' דמשמע דאין לוקין כלל קאמר ועיין אצל האשה שבעלה בעיר ובמ"ש לשם בס"ד ומ"מ איכא למידק למה כתב רבינו במתייחד עם פנויה דמלקין אותו ולא כתב דמלקין את שניהם כדכתב הרמב"ם ואפשר דכיון דבכותית אין לוקין אלא אותו לכך נקט אותו ואה"נ דבישראלית מלקין את שניהם:
ה סָעִיף א כתב הרמב"ם לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרב' וכו' בסוף קידושין שנינו לא יתיחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים רש"א אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ומפרש בגמרא דלפי דנשים דעתן קלות עליהן ושתיהן נוחין להתפתו' לכך החמירו באיש אחד עם שתי נשים ולא החמירו באשה אחת עם שני אנשים והתוס' הקשו על גירסא זו וכתבו דנראה לר"י דה"ג רש"א אף איש אחד מתייחד עם ב' נשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן וכו' ואתאן אף לרבנן ואפי' עם אשה אחת שרי להתייחד באשתו עמו וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכך היה גורס הרמב"ם וס"ל דהך סתמא דמתיר באשתו עמו קאי אכולה מילתא דכל היכא דאיכא איסורא בין באיש אחד עם שתי נשים ובין באשה אחת עם איש אחד שרי באשתו עמו אף לרבנן ואע"ג דרבנן מודו דשרי באשה אחת עם ב' אנשים אפי' אין אשתו עמו והרמב"ם אוסר לא קשיא דבגמרא איתא להדיא דלא שרי אלא בכשרים כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו וכיון שאין לנו עתה כשרים כמותם אסור להתייחד אפי' עם שני אנשים וחזר דינן כאילו לא הי' כאן אלא איש אחד ואשה אחת או איש אחד וב' נשים דלא שרי אא"כ אשתו עמו זאת היא דעת הרמב"ם ורבינו ס"ל דהאי סתמא דתנן ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם לא קאי אלא ארישא דלא יתייחד אדם עם שתי נשים וקאמר דבאשתו עמו שרי דאשתו משמרתו שלא יקלקל עם אחרים אבל אשה אחת עם שני אנשים שרי אפי' אין אשתו עמו דמתני' בכשרים מיירי אבל בפרוצים אפילו אשתו של אחד מהם עמו ומשמרתו שלא יקלקל מ"מ איכא למיחש לאותו שאין אשתו עמו שיקלקל עם האשה האחרת וא"כ לדידן שאין לנו כשרים נמי אסור אפי' אשתו עמו וכבר כ' ב"י ליישב ע"פ הסברא דל"ק קושיית רבי' אהרמב"ם ע"ש: מיהו איכא למידק בדברי הרמב"ם דמשמע דלב' נשים קורא נמי נשים הרבה וכן לב' אנשים קורא אנשים הרבה וכשאמר דנשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחו' אף בב' נשים עם ב' אנשים קאמר דאל"כ אלא לא התיר אלא בג' נשים עם ג' אנשים והרבה אינו אלא בב' או ד' כמו שהוא לרש"י בסמוך. א"כ ברישא ה"ל לאשמועינן רבותא דלא יתייחדו אפילו שתי נשים אפי' עם אנשים הרבה עד שתהא לשם אשתו של אחד מהם ולא יתיחדו אפילו שני אנשים אפילו עם נשים הרבה אלא ודאי לא אסר אלא אשה אחת עם שני אנשים או איש אחד עם ב' נשים אבל שני אנשים עם שתי נשים היינו נשים הרבה עם אנשים הרבה שרי וא"כ יש להקשות אהא דכתב עד שתהא שם אשתו של אחד מהם דכיון דהשתא איכא שתי נשים ל"ל אשתו אפי' אשה דעלמא נמי ליכא משום ייחוד כיון דאיכא שתי נשים ושני אנשים. וי"ל דהרמב"ם רבותא נקט דאפי' אשתו וכ"ש שתי נשים דעלמא ולהוציא מסברת רבינו שכתב מנ"מ דאשתו עמו אכתי איכא למיחש לאחריני והכי משמע להדיא בסמ"ג לאוין קכ"ו שכתב וז"ל בפרק בתרא דקידושין לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהא שם אשתו של אחד מהם אא"כ הם כשרים כר"ח בר פפי וחביריו וכן לא יתיחד איש אחד עם ב' נשים אבל עם ג' מותר אבל כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד אף עם אנשים הרבה אנשים הרבה עם נשים הרבה אין חוששין בייחוד עכ"ל ובע"כ דאנשים הרבה עם נשים הרבה דקאמר אין פירושו ג' אנשים עם ג' נשים דהא אפי' איש אחד עם ג' נשים אין חוששין אלא בע"כ ב' אנשים עם ב' נשים קורא אותן אנשים הרבה עם נשים הרבה וא"כ הא דכתב תחלה אא"כ אשתו עמו אין פירושו דוקא אשתו אלא רבותא קאמר אפילו אשתו וכ"ש שתי נשים דעלמא. ויש לדקדק על זה מדכתב ה' המגיד על מ"ש הרמב"ם ונשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחד כבר נתבאר זה למעלה בדין החתן שפירסה אשתו נדה שאמרו הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ומשמע בבית אחד עכ"ל. ובחתן פירש בהגהת מיימוני' דב' אנשים מלבד החתן וב' נשים מלבד הכלה בעינן דהיינו ג' אנשים ושלשה נשים א"כ משמע דה"נ בעינן ג' אנשים וג' נשים וי"ל דלא בא ה' המגיד אלא להביא ראייה דאנשים הרבה עם נשים הרבה בבית אחד אין חוששין לייחוד כי דאין חוששין בחתן אבל אינו דומה לחתן לגמרי דהתם בעינן שלשה אנשים ושלשה נשים דכיון דהיא מקודשת ומזומנת לו והיא אשתו יצרו תקפו אבל בשאר עריות אין יצרו תקפו כ"כ וסגי בב' אנשים ושתי נשים:
ו סָעִיף א ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים כשרים וכו' פי' דהרא"ש הביאו בפסקיו לישנא סתמא דמתניתין דאיתמר עלה ל"ש אלא בכשרים וכו' ולא הביא הא דאמר רב מי יימר דכשרים כגון אנן אלא כגון רב חנינא בר פפי וחביריו וכו' אלמא דס"ל להרא"ש דרב מחמיר על עצמו הוה אבל מדינא כל סתם אנשים בחזקת כשרים הם אא"כ דידועים בפרוצים:
ז סָעִיף א ומ"ש ורש"י מתיר וכו' פירוש דס"ל הא דתנן כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד עמהן ה"ק דאפילו איכא ג' וד' נשים או יותר אסור דאילו אינש דעלמא בין ב' נשים תנן לא יתייחד אבל עם ג' וד' שפיר דמי ובעסקו עם הנשים הכל אסור וא"כ חולק הוא אמ"ש הרמב"ם וכן לא יתיחד איש אחד אפי' עם נשים הרבה דמשמע דאפי' אין עסקו עם הנשים ואפי' ג' או ד' נשים נמי אסור להרמב"ם ולרש"י שרי ומ"ש ור"ת פירש וכו' שם בתוס' הקשו אפירוש רש"י דמתיר לאיש אחד שאין עסקו עם הנשים להתייחד עם שלש וד' נשים מדאמרי' בב' בתים אנשים בפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכ"ע לכן נ"ל דה"ק דכל שעסקו עם הנשים כגון רוכל לא יתייחד אפילו אשתו עמו דבאיש אחר שרי באשתו עמו וברוכל איכא חששא טפי ופירוש זה כתבו הרא"ש ע"ש ר"ת והוא חולק אפרש"י וס"ל כהרמב"ם בהא דאיש אחד אסור עם ג' וד' נשים אם אין אשתו עמו אבל חולק הוא בהא אהרמב"ם דמתיר באשתו עמו אפילו עסקו עם הנשים ולר"ת אסור אפילו אשתו עמו וא"ת הך קושיא שהקשו התוס' והרא"ש אפירש"י היאך מתיישבת לרש"י ואין לתרץ דרש"י ס"ל דהך דאנשים מבחוץ ונשים מבפנים לא מיירי אלא בב' נשים דהא ודאי מדנקט בסתמא משמע אפילו נשים טובא מדלא פירש אלא נראה דס"ל דלא חיישינן משום ייחוד אלא כשהן בב' בתים דהשתא אפילו איכא שלש וד' נשים ואפילו טובא בבית אחד איכא למיחש שמא יפרוש איש אחד מן האנשים ויכנס בהחבא לבין הנשים לקלקל עם אחת ושאר הנשים לא ירגישו בו כשיכנס אבל אם מתחלה הם בבית אחד דידעי כולן דאיש אחד בין הנשים תו ליכא חששא דא"א דלא מגלו אהדדי ועוד א"א לו לבעול כולם כדכתב הרא"ש וא"ת להרמב"ם דבאשתו עמו שרי אפילו איכא שלש וד' נשים ואפילו טובא ואפילו עסקו עם הנשים ובאין אשתו עמו אסור אפילו אין עסקו עם הנשים ואפילו איכא שלשה וד' נשים ואפילו טובא א"כ הא דתנן כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים במאי איירי דאי באשתו עמו אפילו עסקו עם הנשים שרי ובאין אשתו עמו אפילו אין עסקו עם הנשים אסור וי"ל דס"ל כפר"ח דמיירי באין אשתו עמו ורבותא קמ"ל דלא תימא כיון שנושא ונותן עמהן אין לאסור לו דבעבידתיה טריד א"נ מפני שאין יכול ליזהר קמ"ל דאפ"ה אסור כדכתב הרא"ש בשמו והכי מוכח להדיא מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואפילו מי שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתייחד וכו':
ח סָעִיף א שתי בתים וכו' הכי אסיק אביי לשם ואע"ג דרש"י פי' דחיישי' שמא יכנס איש אחד לבין הנשים ולא ירגישו בו אלמא מסתמא נמי חוששין משום יחוד מ"מ רבי' תופס דברי הרמב"ם עיקר דדוקא בפירוש חוששין אבל מסתמא אין חוששין שמא פירש ולא ירגישו מיהו תימא גדולה דמדהשיג רבינו על דבריו וכתב ואיני מבין וכו' א"כ ס"ל כהרא"ש דבסת' בחזקת כשר הוא ואשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כל שאינן ידועין בפרוצים השתא קשה בשתי בתים ופירשה אשה לבין אנשים אמאי חוששין משום ייחוד ואפילו אין אשתו עם אחת מהן שרי להרא"ש ורבינו צריך לומר דרבינו כתב דין ב' בתים לצדדין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה להרמב"ם בכל סתם אנשים דאין לנו עתה כשרים ולהרא"ש כדאית ליה דוקא בידועים בפרוצים אבל בסתם כשרים הם ואשה אחת דפירש לבין אנשים טובא אין חוששין משום יחוד:
ט סָעִיף א מי שאשתו וכו' משנ' כתבתי' בסמוך וע"פ גירסת התו' והרי"ף והרא"ש דסתמא היה ולרבנן נמי אינו אסור אלא כשאין אשתו עמו ודלא כגירסת הספרים ואף על גב שכבר כתב רבינו דין זה ע"ש ר"ת חזר וכתבו להורות דאף להרא"ש ורבינו דחולקים אהרמב"ם וס"ל דבאינן כשרים אסורה אשה אחת עם אנשים הרבה ואפילו אשתו של אחד מהם עמו אפ"ה באיש אחד עם נשים הרבה שרי באשתו עמו שזה מוסכם מכל הפוסקים:
י סָעִיף א אשה שבעלה בעיר וכו' שם אמר רבא בעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד ופי' רבינו דהכי קאמר מותר להתיחד עמה וכ"נ מדברי הרמב"ם שפירש כך שהרי גם הוא כתב מפני שאימת בעלה עליה אבל מפרש"י משמע דודאי אסור לכתחלה להתייחד עמה אפילו בעלה בעיר אלא דאין חוששין דיעבד אם נתייחדה עם איש להלקותו וס"ל לרש"י דבאין בעלה בעיר אע"ג דאין מלקין אותה שלא תהא מוציא לעז על בניה אבל אותו מלקין דליכא לעז דמאן ידע דבעבורה הוא נלקה וכבר כתבתי בתחלת סי' זה דרבינו ס"ל דאף אותו אין מלקין משום לעז ושכן נראה מדברי הרמב"ם אבל הר"ן כתב בהך מימרא דבעלה בעיר כפירש"י והכי נקטינן דלכתחילה אסורה להתייחד אפילו בעלה בעיר כפירש"י והר"ן ודלא כמ"ש בש"ע כלשון הרמב"ם דמשמע דאפילו לכתחלה שרי להתייחד כשבעלה בעיר דליתא:
יא סָעִיף א ומ"ש וכן עם אשה שיש עמה קטנה שיודעת טעם ביאה פירוש שיודעת טעם ביאה לגדולה ומה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ועיין סוף (דף פ"א) וכתב מהרש"ל ונראה דלא שרי בקטנה אלא לגבי ייחוד בית בעיר אבל בייחוד דרך לא שרי אלא בג' או שני אנשים עם קטנה זו דשמא תלך עמו למקום צנוע ותזנה עמו עכ"ל:
יב סָעִיף א והא דנקט הרמב"ם תינוק פחות מבן ט' ה"ה בתינוקות פחותה מבת שלש וכ"כ הרמב"ם להדיא לשם ורבינו לא הביאו ויש לתמוה מפני מאי השמיטו ונראה דרבינו לא ס"ל כהרמב"ם בהא וטעמו דהא חזינן דאפילו בת ה' ובת ו' אינה מוסרת עצמה לביאה אלא דאפילו ראוייה לביאה שרי להתייחד עמה עד זמן שמוסרת עצמה לביא' דהיינו בת ט' ויום אחד מיהו להרמב"ם ס"ל דדוקא באשה גדולה שיש עמה קטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה התם הוא דשרי רבנן דלמאי ניחוש דלגדולה ליכא למיחש דמפחדה דהקטנה תגלה את סודה ולקטנה ליכא למיחש דאינה מוסרת עצמה לביאה ברצון ולא חיישינן נמי דילמא יבא על הקטנה באונס כיון דאיכא גדולה בהדה אבל בקטנה שהיא ראויה לביאה בלא גדולה עמה אעפ"י דאינה מוסרת עצמה לביאה ברצון חוששין שמא יבא עליה באונס והכי נקטינן כהרמב"ם דגדול בן י"ג ויום אחד אסור להתייחד עם הקטנה בת ג' ויום אחד וגדולה בת י"ב ויום אחד אסורה להתייחד עם קטן בן ט' ויום אחד וכ"כ הסמ"ג:
יג סָעִיף א אגדרוגינוס וכו' כ"כ הרמב"ם מיהו תימא דרבינו פסק כר"י דמחשיבו כזכר גמור וכדכתב בי"ד בסי' רע"ו ולקמן סי' מ"ד בשם התוס' והרא"ש וכאן כתב בסתם דהוא ספק וכן בי"ד סי' שט"ו גבי בכור כתב ע"ש הרא"ש שהוא ספק וכן בא"ח סימן תקפ"ט גבי שופר פסק דאינו מוציא אלא מינו אלמא דסבירא ליה דספק הוא וע"ל סימן מ"ד וסימן קע"ב:
יד סָעִיף א תקנו חכמים וכו' שלא תלך אשה בשוק וכו' פירוש גם זה תקנו חכמים שלא תלך וכו' כדאיתא בפ"ב דסנהדרין (דף י"ט) שכל זה התקין רבי יוסי בצפורי ואיכא לתמוה אמאי לא כתבו הרמב"ם והסמ"ג להך דלא תלך אשה בשוק וכו' סמוך להך תקנה דבית הכסא כמו שהוא בגמרא אלא דהך דלא תלך בשוק ובנה אחריה כתבה הרמב"ם בפכ"א ודבה"כ כתב בפרק כ"ב וכן עשה הסמ"ג ונראה דהם אינם מפרשים כפי' רש"י דהמעשה היה שהרשעים עינו את האשה אלא התעוללו בה פריצות דרך שחוק ולהכי כתבה הרמב"ם בפכ"א גבי דיני צניעות אבל דעת רבינו כפירוש רש"י שעינו אותה ולכן השמיט מלות דרך שחוק שכתב הרמב"ם והסמ"ג וגם כתב סמוך להך דב"ה דתרוייהו תקנו שלא יבא לידי עבירה:
טו סָעִיף א אין ממנין אפילו אדם נאמן וכו' להרמב"ם ניחא דאפילו בשלש וד' נשים או טובא איכא משום יחוד באין אשתו עמו וכן הוא לר"ת אבל לפירש"י דאיש אחד עם ג' נשים וכ"ש טפי מג' אין חוששין משום יחוד קשה דהא חצר שיש בו נשים סתמא קאמר אפילו טובא ואפ"ה אסור וי"ל דהכא כיון דשומר ביום ובלילה אפילו רש"י מודה דאיכא חששא דילמא אדנאים מקצתן אזיל ועביד איסורא ולא שרי לרש"י בשלשה נשים אלא דוקא ביממא וכ"כ ב"י ע"ש ראב"ד דמחלק בין יחוד. דביום ליחוד דבלילה נ"ל:
טז סָעִיף א מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות וכו' עד סוף הסימן הוא לשון הרמב"ם ויש להקשות מפני מה כתב כאן משום גירוי ולא משום יחוד ותו אמאי לא אסרינן ליה אפי' יש לו אשה כשאין אשתו עמו ומשום יחוד ותו דמ"ש איש דשרינן טפי כשיש לו אשה אלא שאינה עמו ובאשה אסור כשאין בעלה עמה ונראה דאיש המלמד תינוקות מסתמא אינו מלמד בבית שהוא דר שם אלא בבית הספר שיושבים שם שורות שורות כת לומדי מקרא כת לומדי משנה כת לומדי תלמוד א"כ אין שם יחוד כלל אלא חששא דגירוי בנשים ולפיכך אין איסור אלא באין לו אשה כלל אבל ביש לו אשה אעפ"י שאינה עמו אין לחוש אף לגירוי אבל משום ייחוד ליכא אבל אשה שאינה מלמדת לקטנים בבית הספר אלא בבית שהיא דרה ולשם איכא חששא דייחוד כשאין בעלה עמה ומש"ה נקט הרמב"ם בבית הספר גבי איש המלמד תינוקות וק"ל וראיתי לגדול אחד שכתב כאן דברים שאינם נכונים על כן לא כתבתים ומה שכתבנו הם דברים ברורים:
א וכתב בהר"ן פ" י' יוחסין ד' תרנ"ז ע"ב וסתם אנשים כשרים הם הואיל ולא הוחזקו בפריצות וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' תקפ"ז וע"ש כתב בתשובת מהרי"ו סי' נ"ה אלמן א' ששכר אלמנה משרתת ובנה עמה ואסר עליו דא"א שיהא הבן בתדירות עמהן שלפעמים הולך בשוק או בטיול ונמצא הוא מתייחד עם האשה ע"ש כתוב בתא"ו נתיב כ"ג ח"א וטעמא דבעינן בשדה ג' שמא יצטרך אחד מהם להשתין וישארו ב' עם האשה וכתב הרמ"ה ודוקא שהולכים עמה לשומרה אז צריכין שנים שישארו עמה דאל"ה למאי ניחוש לה כשיצטרך אחר מהן להשתין ילך חבירו עמו ויניחנה לבדה עכ"ל.
ב סָעִיף א בהגהת מיימוני פרק כ"א מא"ב ובב"ה שבשדות מיירי שבתי כסאות שלהם היו בשדה חוץ לעיר והכל נפנים לשם:
א סָעִיף א אסור מן התורה לאיש שיתייחד כו' ס"פ י' יוחסין מפיק לה מדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו (לפי שהוא מצוי תמיד אצל אמו וכן בת עם אב ואין דרכן לבא לידי הרגל עבירה אבל אסור כו' כ"פ) ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה וכיון דאיסור יחוד נלמד מהאי קרא נראה דמ"ה כתב רבינו אסור מן התורה להתייחד עם הערוה דערוה ל"ד דה"ה עם איסור חייבי לאוין נמי אסור שהרי ב"ד של דוד לא גזרו אלא על יחוד של פנויה ולא קאמר שגזרו נמי על איסור חייבי לאוין אלא כתב ערוה כיון דנלמד ממ"ד אחיך בן אמך וק"ל וכשאירע מעשה דאמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה אע"פ שאינה ערוה ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו אפילו איחוד דכותיים והא דהוצרכו ב"ש לגזור איחוד דכותית ולא הוה בכלל גזירת פנויה דגזרו ב"ד של דוד אע"ג דלכאורה לבא על הכותית כך כתב אסור או גרוע מבא על הפנויה ישראלית דאע"ג דלוקין על ישראלית דאורייתא כמ"ש רבינו בר"ס כ"ו משא"כ בבא על הכותית הא נתבאר שם סימן כ"ו דדוקא בישראל מופקרת לוקין משום לא תהיה קדשה אבל לא במי שאינה מופקרת אלא נראה דלא גזרו ב"ד של דוד אלא בישראלית דיכולה לבא לידי עריות דאם יתייחד עם זו יתייחד נמי עם הערוה משא"כ בכותית דאינו יכול לבא בכותית לידי עריות וק"ל:
ב סָעִיף א ובלבד שתהא מבת ג' שנים ולמעלה דכיון דבציר מהכי לא חזיא לביאה לא חיישינן ליחוד דילה:
ג סָעִיף א חוץ מאב עם בתו והאם עם בנה וה"ה שעם אחותו ג"כ מותר והכי מסקינן בס"פ י' יוחסין אלא שרבינו נקט הני דתנן בהדיא שם במשנה להתירא ע"ש:
ד סָעִיף א וחתן שפירסה אשתו נדה כו' נתבאר בי"ד סימן קצ"ב:
ה סָעִיף א בין כותית בין ישראלית מלקין אותו. ז"ל הרמב"ם נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית מכין את שניהן מכת מרדות האיש והאשה ומכריזין עליהן עכ"ל וכן רש"י פי' מלקין על היחוד שאמרו בגמרא היינו מכת מרדות:
ו סָעִיף א אבל היא לא נפסלה כו' פי' לכהונה (ומשום זונה):
ז סָעִיף א שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים פרש"י שיאמרו ראוה שזינתה לכך הלקוה והאידנא ליכא מיתת ב"ד למקטלינהו ואמרינן בגמרא דליכא למימר דללקי ולכרוז שהלקוהו משום יחוד דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא.
ח סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל לא תתייחד אשה אחת עם אנשים הרבה אף על גב שמשנה שלמה היא בפרק י' יוחסין (קידושין דף פ') דאשה מתייחדת עם שני אנשים מ"מ סבירא ליה להרמב"ם כמו שמסיק בגמרא אמר רב יודא אמר רב ל"ש אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא ומסיק שם שרב עצמו לא החזיק נפשו בכשרות ולהכי כתב הרמב"ם דאסור להתייחד אפי' עם אנשים הרבה כיון דלית לן כשרים וכתב המ"מ אבל הרא"ש לא הביאה בפסקיו ההוא דרב לא החזיק נפשיה בכשר וגם הרי"ף לא הביאו ונ"ל דלמדת חסידות עבד שהחמיר בנפשיה וגם לישנא דגמר' דיקא שקאמר אבל בפרוצים לא משמע דוקא בפרוצים ידוע אבל מן הסתם לא מחזקינן אינשי ברשיעי ועוד דאם כן מתני' דקתני מותר להתייחד אשה עם שתי אנשים במאי איירי דאם אפי' רב וכיוצא בו לא מחזיקינן בכשרות להא מלתא דדוחק לומר דמתני' איירי ביחידי דור אלא ודאי רב מדת חסידות עבד וכ"כ רמ"א דסתם אנשים כשרים הם כו' ע"ש (ומה שיש להקשות על רבינו ממ"ש בסמוך שני בתים עיין מ"ש אמ"ו ז"ל בדרישה שם בסעיף ט"ז כ"פ):
ט סָעִיף א עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם ז"ל מור"ש א"כ יש כאן שתי נשים ואפ"ה לא שרי אא"כ אשתו עמו וא"כ מ"ש אחר כך ונשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין משום יחוד צ"ל דבג' נשים איירי וכן במ"מ אבל בסמ"ג כתב ג"כ כמו זה והוא כתב להדיא אח"כ אף שאיש א' לא יתייחד עם שתי נשים עם ג' שרי א"כ אי איירי בג' נשים אפילו איש אחד שרי וצ"ל דמ"ש אלא אם כן אשתו של אחד מהם לשם לא חשיב ליה כמו נשים הרבה עם אנשים הרבה דהאי איש עם אשתו חשיבא כמאן דליתא לגבי אינך וכמו שהשיג הטור כאן אלא כשיש שם שתי נשים שאין להן אנשים ביניהם אז הוא שרי טפי ושרי לכ"ע ודוק עכ"ל:
י סָעִיף א וכן לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה (אם אין אשתו עמו כ"פ) מפני שדעתן קלה ונוחות להתפתות ולא תירא אחת מחברתה שאף היא תעשה כמוה:
יא סָעִיף א מנ"מ שאשתו של אחת מהם שם ז"ל מור"ש ולי נראה דעתו מאחר שאשתו משמרתו ואם כן האחרים יתביישו ממנו מאחר שהוא ודאי לא יעשה כמותם ודוק עכ"ל וב"י תירץ וי"ל כיון שאשה זאת ודאי לא תזנה שתירא מפני בעלה שהוא שם חברתה נמי לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלו סודם ודעת רבינו בהשגתו נ"ל דכיון דהרמב"ם סבירא ליה דסתם אנשים מחשבים בפרוצים וכמו שכתבו א"כ אף אם יהיה נגד זה מכל מקום שאר אנשים שאין נשותיהן עמהן לא יבושו ולא יכלמו מהם ויבאו עליה בבעל כרחם כיון דפרוצים הם וזה שדייק רבינו וכתב כיון שאוסר הרמב"ם עם אנשים הרבה רצה לומר שמע מינה שחושב סתם אנשים לפרוצים וק"ל:
יב סָעִיף א ובשדה עם שלשה שמא יצטרך אחד מהם להטיל מים ונמצא מתייחד עם הערוה גמרא פי' דוקא בשדה חיישינן להכי שצריך להרחיק עד שלא יראה חבירו פירועו וגם כשיחזור יראה זה אימת בא וידע לשמור עצמו לפרוש מהאשה מה שאין כן כשהוא בעיר בביתו דאז יש לחוש דשמא הוא עומד אחורי הכותל ויבא מיד.
יג סָעִיף א ורש"י מתיר עם נשים הרבה ר"ל ג' אבל עם שנים לא דמשנה שלמה היא לא יתייחד איש עם שתי נשים:
יד סָעִיף א אלא אם כן עסקו עמהן כו' פרש"י בגמרא שמלאכת אומנתו נעשית לנשים והנשים צריכות ליה ולפי שלבן גם בו כולן מחפות עליו אבל איניש אחריני עם שלשה נשים שרי עכ"ל:
טו סָעִיף א ה"ג ור"ת פירש דאפילו עם איש אחר כו' אחר ברי"ש ולא אחד בדלית וטעם פלוגתתן נתבאר לעיל (ע' בדרישה סעיף ח' כ"פ) מלשון התוס' שהעתקתי:
טז סָעִיף א שני בתים זה לפנים מזה כו' עיין בדרישה:
יז סָעִיף א בית שפתחו פתוח לר"ה אין חשש כו' כצ"ל: (מפני ששונאות זו את זו וכתב רמ"י ולפ"ז אפשר אפילו מי שעסקו עם הנשים מותר להתייחד עם אלו כ"פ):
יח סָעִיף א וכן עם אשה שיש עמה קטנה דוקא בעיר סגי בקטנה אבל בשדה צריך שיהיו עם הקטנה ב' נשים או עוד קטנה אחת:
יט סָעִיף א שיודעת טעם ביאה אינה מוסרת כר כתב ב"י ט"ס הוא בדברי רבינו כו' ע"ש וכן הגיה מור"ש:
כ סָעִיף א אבל איש מתייחד עם האנדרוגינוס כן כתב גם כן הרמב"ם אבל בתוספתא גרס אינו מתייחד עמו וב"י כתב דצריך לומר דגרסתם היה מתייחד. ומכל מקום קשה לי ומאי טעמא דמתייחד עמו ואפשר דלא גזרו באיש עם האנדרוגינוס כיון דאישות שלו עיקר וה"ה אסור לייחד עם האשה וק"ל ויש ליתן טעם משום דאנדרוגינוס תאותו ויצרו לאשה גמורה מש"ה אסור לייחד מה שאין כן איש אחר שאין תאותו למי שאינה אשה גמורה מש"ה מותר לו לייחד עם אנדרוגינוס (ורמ"י שכתב הטעם דאנדרוגינוס אינו ראוי לביאה קשה א"כ למה כתב התוספתא דאינו מתייחד עמו כ"פ):
כא סָעִיף א מספרות זו עם זו בב"ה שבשדות אבל בזמן הזה שהן בעיר אין לחוש:
כב סָעִיף א כדי שלא יכנוס שם איש אבל בששני אנשים בבית הכסא לא חששו שתכנוס אשה עליהן דאשה אחת מותרת לייחד עם שני אנשים כשאינן פרוצים וכנ"ל ולהרמב"ם דאסר גם זה צריך לומר דנקטו לשון המשנה דקתני דאשה אחת מתייחד עם שני אנשים ומיירי בכשרים וכנ"ל:
כג סָעִיף א ובנה אחריה כו' גמרא הוא בפרק שני דסנהדרין דאמרינן התקין רבי יוסי בציפורי וכמ"ש הב"י ודוקא לאחריה משום מעשה שהיה אבל לפניה לא גזרו דלא שייך לומר שמא יגנבוהו: (אלמנה לא תגדל כלב מפני חשד רביעה כ"פ): אפילו קטנים מפני החשד רוצה לומר אפילו פחות מתשע שנים כמש"ר בי"ד סימן רס"ז ע"ש מ"ש ב"י ע"ז כ"פ):
כד סָעִיף א לא ילמד תינוקות יש לדקדק קצת על שינוי הלשון דלגבי דידיה כתב לא ילמד תינוקות וגבי דידה כתב לא תלמד קטנים דהא חשש שתיהן בשביל אבות ואמהות של הקטנים איתא ונראה דאורחא דמילתא נקט שמדרך אמהות לילך אחר בנותיהן והיינו תינוקות ודרך האבות לילך אחר בניהם זכרים והיינו קטנים ולשון רבינו הכי דייק ולפ"ז לכאורה יש ללמד דאשה מותרת ללמד עם נקבות ואיש מותר ללמד עם זכרים מיהו ז"א דהא רבינו בי"ד ס"ס רמ"ה כתב גם באשה לא תלמד עם תינוקות גם במשנה פ"י יוחסין דף פ"ב סתם וכתב בשניהן שוה ז"ל לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרות ומפרש בגמרא משום אבותיהן ומשום אמותיהן ולא חילק לומר דדוקא איש עם נקבות אסור ורבינו נמשך אחר לשון הרמב"ם שגם הרמב"ם פ"ב מהלכות ת"ת כתב בשניהן תינוקות ובפרק כ"ב מהא"ב שינה לכתוב וכתב באיש תינוקות ובאשה קטנים ע"ש ודוק ונראה דכתב תחלה לשון תינוקות שהוא לשון המשנה ובעלמא שקורא קטנים בשם תינוקות וכמש"ר נמי בסימן י"ז לשון המשנה ז"ל ואפילו שמע מן התינוקות שאמרו מת פלוני כו' ואח"כ כתב ל' הגמרא והפוסקים קטנים:
כה סָעִיף א ונמצא מתגרה בנשים ז"ל מור"ש הוא מדברי הרמב"ם ומה שתפס כאן לשון גירוי וגבי אשה הלומדת קטנים תפס לשון יחוד כתבתי בביאורי סמ"ג עכ"ל (עיין בי"ד ס"ס רמ"ה בדרישה שם העתיק אמ"ו ז"ל כל לשון רש"ל בביאורי סמ"ג ועד"ר כ"פ) ור"ל לשון נמצא מתגרה הוא מלשון הרמב"ם אבל עיקר הדין הוא משנה בסוף קידושין ונלע"ד דלק"מ דרבינו כשכתב הדין אאיש המלמד שלא ילמד תינוקות מפני אמותיהן שייך למתני גביה ל' גרוי שהוא מתגרה באמהות לשכב עמהן משא"כ כשכתב הדין הנשים שהן לא תלמדו עם הקטנים מפני אביהן שאין הניאוף תלוי בה שהרי אין קשוי אלא לדעת האיש ומרצונו לכך לא שייך למיתני בה לשון גירוי אלא האיסור מפני שהיא מתייחדת עמהן ר"ל שהיא מכינה עצמה וע"י כן שמא יבואו לידי ניאוף:
כו סָעִיף א ואם יש לו אשה למלמד כו' הא דלא כתב נמי איפכא דאם יש לאשה איש דמותר ללמד תינוקות דזה נלמד במכ"ש ממ"ש לעיל אשה שבעלה בעיר מותר לייחד עמה מפני שאימת בעלה עליה הרי אפילו יחוד ודאי מותר מכ"ש ספק יחוד דשמא יבואו אבות של בנים ויחדו עמה וק"ל ועד"ר:
א סָעִיף א אסור מן התורה לאיש שיתייחד כו'. וז"ל הרמב"ם ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה וטעמא אע"פ שאמרו יחוד דאורייתא לאו למימרא שהות כתוב בתורה שהרי אמרו רמז ליחוד מן התורה מניין ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא ב"י:
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל לא תתייחד אשה א' כו'. ז"ל המשנה פרק י' יוחסין (קידושין ד' פ') לא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדק מפני שאשתו משמרתו כן הוא גירסת התוס' ע"ש ופירושו דר"ל דאפילו עם אשה אחת מותר ליחד כשאשתו עמו ותו גרסינן שם במשנה כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים ופי' רש"י שעסקו עם הנשים מלאכת אומנתו ואילו איש אחר עם שתי נשים דוקא אסור אבל זה אפילו עם הרבה אסור. והתוס' הקשו שם ארש"י מהא דאמרינן בגמרא אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכ"ע ומפרשו דזה שמלאכתו עם הנשים אסור להתייחד אפילו אם אשתו עמו דביה איכא חששא טפי עכ"ל ובזה קצת דברי רבינו מבוארים ודוק כמ"ש עוד בסמוך:
ג סָעִיף א ונשים הרבה עם אנשים הרבה מותר. כ' המ"מ דזה נלמד ממ"ש חתן אבל הוא ישן בין אנשים והיא בין הנשים ומשמע דאפילו בחדר א' מותר וק"ל:
ד סָעִיף א ובשדה עם שלשה כו'. ומה"ט כ' הראב"ד שגם בלילה אסור להתייחד עם ב' אנשים דכמו שבשדה חיישינן שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא זה מתייחד עם הערוה ה"נ חיישינן דלמא אדנאים חד מינייהו אזיל אידך ועביד איסורא (אבל כשיש עמה ג' אנשים ליכא למיחש שמא ישנו תרתי מנהון דודאי יתכוונו האנשים להקיץ אלא שא"א שלא יהא נאים חד מינייהו לפרקים ולא חיישינן שינמנמו תרתי בפעם א' כמו שלא חיישינן שבדרך יצטרכו שנים מהם להטיל מים יחד וישאר אחד אצלה ולפ"ז כשלא יתכוונו להקיץ היה אסור ללון אפילו עם ג' אנשים וקשה למנהגינו ולפי מ"ש בסמוך א"ש אפי' בשני אנשים ודו"ק) וכ"כ רמ"א בהגהותיו ע"ש ונלע"ד דמה"ט האשה אסורה להתייחד בשדה עם איש ע"י שומר קטנה שיודעת טעם ביאה וכמ"ש מור"ש בסמוך ותימא על המנהג שנהגו לצאת לדרך אפילו עם עגלן כותי בשומר קטן או קטנה עמהם ונלע"ד שסמכו על הרי"ף שהשמיט בהלכותיו הא דאיתא בגמרא לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו ג' כו' נמצא דאין חושש לחששא זו שמא יצטרך אחד מהם לנקביו ונמצא אחד מתייחד עם הערוה וה"ה דעם קטן או קטנה שרי אבל ב"י תמה על הרי"ף למה השמיטו (כי גמרא ערוכה היא אמר רב יודא אמר רב כו' ריש דף פ"א ע"ש) שוב מצאתי שכ' בתא"ו נכ"ג ח"א בשם הרמ"ה והביאו ג"כ בד"מ ז"ל ודוקא כשהולכין עמה לשומרה אז צריכין שנים שישארו עמה דאי לאו הכי למאי ניחוש לה כשיצטרך א' להשתין ילך חבירו עמו ויניחה לבדה עכ"ל. ובזה נלע"ד דנתיישב ג"כ מנהג הנשים הנ"ל דכשלקחה עמה שומר קטן תינוק או תינוקת כדינא ליכא למיחש למידי אף בשדה דכשירצה השומר להטיל מים או לעשות צרכיו תלכה האשה עם השומר ולא תתייחד עם הגדול וכן בלילה אף שהשומר נאים וישן כשירצה היחיד לאונסה יקיצה את השומר ויעיר משנתו וישמרוה. מיהו קשה דאם כן למה כתב הראב"ד דבלילה צריכה שלשה גם קשה דלמה לא חיישינן דלמא יפתנה בלילה או בדרך עד שלא תלך עם השומר לעשית צרכיו ויבא עליה. וי"ל דהראב"ד לחוד חייש לזה שמא יפתנה אבל שאר המחברים שלא הזכירו האי דינא דבלילה צריך שלשה ס"ל דלא חיישינן שמא תפותה היא אלא יבא עליה שלא לרצונה אלא שחיישינן שהיא מכסה הדבר מפני הבושה אם כבר עבר זה דאנסה ומש"ה בשומר אחד סגי וכמ"ש ודו"ק:
ה סָעִיף א שתי בתים זה לפנים מזה כו'. לשון הגמרא אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוששין משום יחוד ודייק רש"י מינה הא נשים מבחוץ ואנשים מבפנים חוששין משום יחוד במתניתא תנא איפכא אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא מתניתא איפכא אנו נעביד לחומרא עכ"ל הגמרא ומש"ה כתב רבינו שני בתים זה לפנים מזה כו' ופירש אשה לבין אנשים או איש לבין הנשים חוששין משום יחוד וקשה דמשמע דאשה אחת בין אנשים הרבה חוששין משום יחוד והא סבר הרא"ש דאשה בין אנשים הרבה כשרים מותר ומה שתירץ מור"ש דלית לן בזמן הזה כשרים כדאמרינן בגמרא אמר רב מי יימר דכשרים כגון אנן אלא כגון רבי חנינא בר פפא וחביריו וכיון דאפילו רב לא הוה מחזיק נפשיה בכשר לענין זה כ"ש מן הסתם עכ"ל תירוץ זה ניחא להרמב"ם אבל לרבינו שנמשך אחר סברת הרא"ש קשה ובאמת על הרא"ש עצמו לק"מ דאע"ג דמימרא ומתניתא הוא שם מ"מ שם לא נאמר ופירש אשה לבין אנשים או איש בין הנשים אלא שקאמר סתם שחוששין משום יחוד ופירש"י דבתרוייהו חוששין משום שמא יבא איש אחד בין הנשים דכשהנשים בחוץ שמא יצא איש אחד מבפנים אליהן לחוץ וכשהן בפנים חוששין שמא ילך איש אחד אליהן לפנים ע"ש שכן צריך לפרש לפירושו לפי המסקנא שאמר אביי אנו נעביד כתרוייהו לחומרא ואע"ג שרש"י סובר שאיש אחד מותר בין נשים הרבה צ"ל לפי פירושו שמיירי כאן שאין שם כי אם שני אנשים או שעסקו עמהן. וזה שכתב רבינו ופירש אחד לבין כו' הוא מל' המיימוני בפ' כ"ב מהא"ב ע"ש והוא כתב יפה לפי סברתו דלית לן בזמן הזה כשרים ונמצא דאשה בין אנשים הרבה נמי חוששין משום יחוד אבל לסברת הרא"ש דאשה מותרת בין שני אנשים ע"כ צריך לומר כפי' רש"י דחששא הוא דיפרוש איש אחד בין הנשים אם לא שנאמר שאנשים דהתם ר"ל פרוצים דאז אשה בין אנשים הרבה נמי אסורה לדעת הרא"ש. ואין זה דוחק שלא איירי בכל ענין (ונראה פשוט דרבינו לא קאמר אלא דשייך בו איסור יחוד דהיינו אם הם פרוצים חיישינן במרובין ואם הם כשרים חיישינן ביחיד כל אחד כפי דינו כ"פ) שהרי אף לרש"י לא מיירי בכל ענין שהרי לפי דבריו צ"ל שמיירי דוקא בשני אנשים או שעסקו עמהן כמו שכתבתי לעיל ודוק. ואין לתמוה איך יסתום הגמ' לדבר סתם דהא בגמ' לא נאמר האיסור בפירוש אלא הוא מדויק מדאמר רב כהנא אנשים מבחוץ מותר משמע הא איפכא אסור ובברייתא איפכא וא"כ כיון דהאיסור אינו מפורש בפירוש כל חד מוקי להדיוק כדאית ליה. והיותר נראה דרבינו לא העתיק ל' הרמב"ם אלא ללמדינו דהא דאיתא בגמ' דחיישינן משום יחוד בתרוייהו היינו כשראינו כשפירש אחד מהן לבין הנשים ולהרמב"ם ג"כ כשפירש אחד לבין האנשים וקא משמע לן דלא אמרינן דכמו שהלך זה לחוץ ילכו גם אחרים לחוץ ויהיה אנשים הרבה עם נשים הרבה דמותר אבל כשלא ראינו שפירש איש א' לבין הנשים לא אסרינן משום חשש שמא יפרוש ולאפוקי מפירוש רש"י דכתב דאפילו מן הסתם חוששין להכי ודו"ק וגם קצת נראה לומר דמ"ש ופירשה אשה אחת בין אנשים או איש בין הנשים דרצה לומר שפירשו והלכו מבפנים לחוץ ומילי מילי קתני דאמ"ש היו אנשים מבפנים כו' אזה כתב ופירש איש מהן לבין הנשים לחוץ ואמ"ש או נשים מבפנים כתב ופירשה אשה אחת לחוץ בין האנשים וקא משמע לן בכל אחד אע"ג דלכולן דרכן לחוץ אפ"ה חיישינן ליחוד אבל אם פירש איש אחד לבין הנשים שבפנים פשיטא דחיישינן משום יחוד אבל לרש"י א"ש דקמ"ל דמסתמא ג"כ חיישינן ועיין בהרמב"ם ותמצא שסמך הני תרתי בבות יחד וכתב נשים רבים עם אנשים הרבה אין חוששין ליחוד היו אנשים מבחוץ כו' ש"מ דס"ל להרמב"ם דעיקר החידוש הוא דלא אמרינן גם אחרים ילכו לחוץ ודו"ק:
ו סָעִיף א (ונמצא מתגרה בנשים. עפ"ר וי"ל ג"כ הא דאמר באיש טעם דהתגרות היינו לאסור ללמוד עם תינוקות שיש לאמותיהן בעליהן בעיר דלא שייך בהן איסור יחוד כלל ובאשה אשמועינן אף אם יש לאביהן של קטנים נשים בעיר דלא שייך בה התגרות בנשים מ"מ אסור לה משום יחוד כשהיא פנויה או א"א ואין בעלה בעיר אבל אם בעלה בעיר בודאי אין בה איסור כלל וכמו שכתב אמ"ו ז"ל. כ"פ): (וכן אשה לא תלמד כו' ועיין ברמב"ם פ' שני מהלכות ת"ת דכתב ז"ל וכל אשה לא תלמד תנוקות וכתב שם כסף משנה כלומר ואפילו נשואה דבשלמא גבי איש כיון שאשתו עמו הוא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו והביאו אמ"ו ז"ל בי"ד ס"ס רמ"ה וצ"ע מ"ש מהא דבעלה בעיר דאין חוששין וכתבו התו' ע"ז דהא דאמר אין חוששין ר"ל אין חוששין כלל ואפילו איסורא ליכא. כ"פ):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.