א כתב הרמב"ם אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות ומביאות האסורות ואמרו רבותינו (חגיגה יא,ב) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע.לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר הזה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהם, ויזהר מהיחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי חכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו בדבר זה ויתרחקו מן היחוד. וכן יתרחק מן השחוק ומהשכרות ומדברי עוגבים שאלו גורמים גדולים הם והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב הפנוי מן החכמה, ובחכמה מה הוא אומר אילת אהבים ויעלת הן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. ואשתו של אדם מותרת לו לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים, ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה, ור"י פירש דאפילו בהוצאת ש"ז נמי מותר לשמש שלא כדרכה ובלבד שלא יהא רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאוה לאשתו לשמש שלא כדרכה אלא אסור להיות רגיל בכך. עוד מדברי הרמב"ם ז"ל: מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש ולאיסור מדרך העולם ושאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצל אשתו תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, ע"כ. ואיזהו העונה האמורה בתורה, הטיילים שפרנסתם מצוי להם ואין פורעין מס עונתם בכל יום, הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע, ואם עושין מלאכה בעירם פעמים בשבוע, והחמרים אחת בשבוע , והגמלים אחת לשלשים יום, והספנים אחת לששה חדשים, ועונת ת"ח מליל שבת לליל שבת, וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך. כתב עוד הרמב"ם ז"ל בענין ריחוק התשמיש: שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור עינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים, וזהו שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך, וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשיחיו ושאר ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרו' ושער זקנו ושיחיו ושער רגליו רבה ושיניו נופלים והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף ברוב התשמיש, לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר אם רוצה לחיות בטובה לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח דעתו לדבר אחר והקישוי כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חוטי הבצים נמשכין ובשרו חם, זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול.לא יבעול אדם והוא שבע או רעב אלא לאחר שיתעכל המזון במיעיו, ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה, ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביום ביאתו מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם ע"כ. ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתו ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה ושיהו לו בנים עוסקין בתורה ומקיימין מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת התשמיש ולא ישמש בפני כל חי. גרסינן בנדה בפרק כל היד: רבה מקרקש זגי דכלתי' אביי באלי דדבי פירוש היו מבריחים אפילו הצרעים והזבובים שסביב מטותיהם בשעת תשמיש מיהו הם היו מחמירים על עצמן דגרסינן נמי התם אמר ליה רב יהודה לשמואל אפילו בפני עכברים פירוש שאל לו על מה שאין משמש מטתו בפני כל חי אם אסור אפילו בפני עכברים אמר ליה לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותיהן בפני עבדיהן אלמא שמותר בפני עכברים אלא שהם היו מחמירים על עצמן הילכך מותר אפילו בפני בהמה וחיה ועוף ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי והא דאסור בפני כל חי דוקא בניעור אבל בישן שפיר דמי ויש להסתפק אי מהני בהפסקת מחיצת עשרה ומסתברא דלא מהני אע"ג דמהני גבי ס"ת הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא לא מהני: בית שיש בו ס"ת לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה עשרה ואם יש לו בית אחר צריך שיוציאנו ואם יש בו תפילין או שאר ספרים ל"ש חומשין או ספרי תלמוד אסור עד שיתן אותם בכלי תוך כלי והוא שלא יהיה כלי השני מיוחד לו אבל אם הוא מיוחד לו אפילו מאה כחד חשיב ואם פירש טלית על הארגז חשיב ככלי תוך כלי ויעשה הדבר באימה וביראה לא בתחילת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של ר"א מפני מה בניך נאים ביותר אמרה מפני שאינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסופה אלא באמצע הלילה פירוש מספר בשעת תשמיש וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פירוש באימה וביראה כמי שכפאו שד כתב הראב"ד י"מ מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה כמי שכפאו שד שעושה הדבר מאונס ונ"ל מגלה טפח באשה כלומר מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה כמי שכפאו שד ונבעת והניח המעשה כל כך היה מקצר בתשמיש ואם תקשה לך א"כ לא היה משהא על הבטן ואמרו חכמים (נדה לא:) שכר פרי הבטן בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שיזרעו נשותיהן הויין להו בנים זכרים יש לתרץ כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם מי שיודע בעצמו שיוכל לעשות המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע היא תחלה מכוין לעשות מצוה ועושה אותה הקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ומי שאינו בטוח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ע"כ וי"מ מגלה טפח על הסינר שהיא חוגרת בו שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגור בו מגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שמשו שניהם זה דרך עיקש ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם ספר עמה ושימש מיד עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה בטלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בברכות פרק הרואה רב כהנא עייל גנא תותי פוריא דרב שמעיה שח ושיחק ועשה צרכיו או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה כתב הרמב"ם ז"ל אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמן לזנות והבועל אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות ע"כ: אסור לשמש מטתו ביום ובלילה לאור הנר ובבית אפל מותר ביום ות"ח כיון שצנוע בכל דרכיו מאפיל בטליתו ושפיר דמי: אסור לשמש בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים: אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו: מדברי הראב"ד צריך לברר איזו מחשבה נכונה שצריך שתהיה לאדם בשעת תשמיש ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבעה כוונות ג' מהם עיקר קבול השכר והרביעית קרובה לקבול שכר ושכרה מועט מן הג' ראשונה לשם פריה ורביה והיא הנכונה שבכולן לקיים מצות עשה השנייה לתקון הולד כמו שאמרו רז"ל שלשה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לזה ולזה שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז וגם זו הכוונה נמשכת לכוונת פ"ו השלישית אם ילדה אשתו והיא מינקתו ומשתוקקת אליו והוא מכיר שמשדלתו ומרצה אותו והיא מתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה וכן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו גם באלו יש קבול שכר והיא מצות עונה האמורה בתורה והרביעית שהוא מכוין לגדור עצמו מן העבירה כדי שלא יתאוה לעשות עבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה על דבר ההוא גם בזו יש שכר אך לא כראשונות לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו כענין שאמרו חכמים אבר קטן יש באדם מרעיבו משביעו ומ"מ מי שכוונתו לכך שישבע מן ההיתר כדי שלא ירעב ויתאוה אל האיסור כוונתו לטובה ויש לו שכר כאדם שיכול להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ושלא יצטער הרבה אעפ"כ הוא אוכל מעט כדרך שאר בני אדם שאינו נתפס באותה אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותו כענין שאומר (משלי יא) גומל נפשו איש חסד ונא' (שם יג) צדיק אוכל לשובע נפשו אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאות קישוי כדי שישביע את יצרו ולמלא תאותו מתאות העולם הזה הוא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופריך ולימא אסור דמגרי יצר הרע בנפשיה וזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות ויש עוד מחשבות המפסידות את שכרו והן בני תשע מדות בני אנוסה בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת ע"א בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה ותניא לא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכא אלא אפי' לשתי נשיו: בני אנוסה אין צ"ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' אנס אשתו וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו פירוש אינה מתרצה לו ורבי יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני ואיכא בינייהו רוצה ואינו רוצה נמצא כי האונס גם באשתו אסור אלא אם הוא צריך לאשתו יפייס ואח"כ יבעול: בני שנואה – כמשמעו, והוא ששנאה בשעת התשמיש, אבל אם רצויה בשעת תשמיש שרי אע"פ שהיא שנואה. בני נידוי - בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה, וי"מ שהוא או היא בנידוי שאסורים בתשמיש המטה, וה"ה נמי אם אחד מהם אבל: בני תמורה - שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו, וי"מ אפילו שתי נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת: בני מורדת - דאמרה ליה לא בעינא לך ואעפ"כ משמש עמה והרי היא אצלו כמו זונה אע"פ שהוא מדעת: בני מריבה - שהם מתקוטטים יחד בכל פעם דהוי ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהבה: בני שכרות - שהוא או היא שכורים: בני גרושת הלב - שבלבו לגרשה אפי' אין בלבו שנאה, כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואח"כ בא עליה: בני ערבוביא - שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפי' שתיהן נשיו: בני חצופה - שתובעו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה, אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה על זה ארז"ל שיבואו ממנה בנים חכמים כלאה שיצא ממנה יששכר. וכל אלו מדות אפי' צריכים לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת אפ"ה באלו המדות פוגם הולד ונקרא רשע: ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלים אותו, והן מה שפירש בנדרים, א"ר יוחנן בן דהבאי ד' דברים שחו לי מלאכי השרת, חגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים שלחנם פירוש שנוהגין כמעשה בהמה. סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום בשעה שהם רוצים לשמש אע"פ שבשעת המעשה מצניע עצמו אם ביום מאפיל בטליתו ובלילה מכבה הנר מ"מ נוהג בה מנהג הפקר וכ"ש כשמסתכל שלא בשעת התשמיש שהוא משסה יצה"ר בעצמו אלמין מפני מה הויין מפני שנושקין באותו מקום חרשין מפני מה הויין מפני שמספרין בשעת תשמיש הראשונות מפני שנוהג בה מנהג הפקר הרביעית מפני שנותן דעתו באשה אחרת ומה שאמר ר' יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת שלחן נמי שהתירו דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך קורא אני עליו גם בלא דעת נפש לא טוב שהרי אמרו אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה ופריך והאמר רבא הרוצה לעשו' בניו זכרים יבעול וישנה ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת השתא אפילו זה שבועל כדי לעשות בניו זכרים אם הוא שלא לדעת אסור כ"ש אם הופך שלחנו שלא לדעת שנקרא חוטא ויש מקשין מהא דאמר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש לפי כחו כדאיתא בכתובות א"כ מה תהא עוד דחיית השמאל והקרבת הימין ויש לתרץ שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום שעליהם אמר תהא השמאל דוחה למעט מהן ברשותה כדי שלא יתגבר יצרו עליו אבל מעונת תלמיד חכם אין למעט וכל שכן מעונות אחרות כגון הגמלים והספנים ועוד יש לומר כי עונות שנתנו חכמים למלאות תשוקת האשה אינו רשאי למעט מהן שלא מדעתה אבל אם יצטרך להרבות כדי להנצל מן העבירה הרשות בידו ועל הדרך הזה הזהיר שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולא דחייה גמורה כי שמא מתוך לוחמו עם יצרו לדחותו יבטל עונתו אלא תהא ימין מקרב לקיים עונתו ועוד י"ל כי העונות שקבעו חכמים ז"ל ע"ד סתם קבעו אותם כי אמרו דעת האשה מתפייסת בכך אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר ע"י קישוטה והשתדלותה חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. אר"י בן לוי היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא, ואם בשעת עונתה פשיטא דאורייתא היא אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר.ואמרי' נמי חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך אפי' בשעת וסתה, ואיתא נמי במסכת כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו, חפצי שמים - יפזר מעותיו לעניים, חפצי אשתו - ר"א אומר יפתנה בשעת תשמיש, ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה, ואחר שצריך לעשות חפצי אשתו לשמחה בדבר מצוה בכל שהיא צריכה ע"כ הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחריה להבלי העולם, ע"כ מדברי הראב"ד ז"ל:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות וכו' עד באהבתה תשגה תמיד בסוף הא"ב:
ב סָעִיף א ואשתו של אדם מותרת לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה וינשק בכל אבר שירצה כל זה לשון הרמב"ם בפרק כ"א מהא"ב וכתב כן מדגרסינן בספ"ב דנדרים (דף כ:) א"ר יוחנן בן דהבאי חגרים מפני מה הויין מפני שהופכים שולחנם אלמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש סומים מפני מה הויין מפני שהסתכלין באותו מקום א"ר יוחנן זו דברי רבי יוחנן בן דהבאי אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ואמרי' תו התם ההיא דאתאי לקמיה דרבי א"ל ערכתי לו שלחן והפכו כלו' שבא עליה שלא כדרכה א"ל בתי התורה התירתך לו וכן אמר רב לאיתתא אחריתי דאתאי לקמיה ופסק הלכה כחכמים וכר' וכרב ומ"מ כתב שיזהר שלא יוציא ש"ז לבטלה כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ודר' יוחנן אדר' יוחנן דא"ר יוחנן בפ' כל היד (נדה יג:) הוציא ש"ז לבטלה חייב מיתה וכ"כ התוס' בשם ר"י בחד תירוצא כמו שאכתוב בסמוך:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם ר"י דאפי' בהוצאת ש"ז נמי מותר וכו' בספ"ד אחין (ד' לד:) אהא דקאמר דמעשה ער ואונן הוה הקשו התוס' מהא דשרי בדברים שלא כדרכה ואור"י דהת' איירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן ועוד אומר ר"י דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא שמתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שריא וכתב הרא"ש שם דהאי שינויא בתרא עיקר ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו וכבר כתבתי בזה: ב"ה ואילו היה ר"י רואה מ"ש הזהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב: ודע שכתב רבינו בטור א"ח סימן ר"מ דהא דא"ר יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אינו אלא הפיכת השלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת השלחן נמי שהתירו פי' הראב"ד דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך אני קורא עליו גם בלא דעת נפש לא טוב כתבו רבינו בסוף סימן וה עוד מדברי הרמב"ם מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש וכו' הכל בפכ"א מהא"ב:
ד סָעִיף א ואיזה עונה האמורה הטיילים וכו' עד ות"ח מליל שבת לליל שבת בפרק אע"פ (כתובות דף סא:) ויתבאר בסימן ע"ו בס"ד:
ה סָעִיף א ומ"ש וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך בפ' הדר (ק י) ובפרק הבע"י (יבמות דף סב.):
ו סָעִיף א כתב עוד הרמב"ם בענין ריחוק התשמיש שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכולי עד לא לפניהם ולא לאחריהם הכל פ"ד מהלכות דעות:
ז סָעִיף א אף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו וכו' לא יבעול אלא מרצונה בספ"ב דנדרים (כ:) אמרינן דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ט' מדות וחד מינייהו בני אנוסה (ובסוף עירובין:) אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה:
ח סָעִיף א ומ"ש ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה פשוט הוא ובסוף עירובין (שם) אמרו למדנו ד"א מהתרנגול שמפייס ואח"כ בועל ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש ולא ישמש בפני כל חי בפרק כל היד שכתב כמו בסמוך:
ט סָעִיף א ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי והא דאסור בפני כל חי דוקא בנעור וכו' כל זה נתבאר בטור א"ח סימן ר"מ:
י סָעִיף א ומ"ש ויש להסתפק אי סגי בהפסקת מחיצת י' ומסתברא דלא מהני וכו' נראה דסברא הפוכה היאזו טעמא משום צניעות במחיצות י' מוצנע הוא ושמא יש לומר דאע"ג דבמחיצת י' הוא סמוי מעין היושב חוץ למחיצה מחוץ מכל מקום מרגיש הוא בשעה שהלה משמש וכיון שכן אין כאן צניעות:
יא סָעִיף א בית שיש בו ס"ת לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה י' ואם יש לו בית אחר צריך שיוציאנו ואם יש בו תפילין וכו' אסור עד שיתן אותם כלי בתוך כלי והוא שלא יהא הכלי מיוחד לו וכו' ואם פירש טלית על הארגז חשוב ככלי תוך כלי הכל סוף פרק מי שמתו (ברכות דף כה: כו.):
יב סָעִיף א ומ"ש דחומשין וספרי תלמוד אסור עד שיתן אותם כלי בתוך כלי כן כתב הרא"ש שם:
יג סָעִיף א ויעשה הדבר באימה וביראה לא בתחלת הלילה וכו' כדאיתא בנדרים פרק אלו מותרים (נדרים דף כ) שאלו לאימא שלום וכו' בסוף הפרק:
יד סָעִיף א גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות וכו' ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן וכו' ובספ"ב דנדרים (דף כ.) אהא דקאמר חרשי' מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש רמי מדתניא שאלו את אימא שלום אשתו של ר' אליעזר מפני מה בניך יפיפין ביותר א"ל אינו מספר עמי לא בתחלת הליל' ולא בסופה אלא בחצי הלילה וכשהוא מספר עמי מגלה טפח ומכסה טפח כלומר אלמא מספר היה בשעת תשמיש ומשני הא במילי דתשמיש הא במילי אחרנייתא ומדלא שני הא קודם תשמיש הא בשעת התשמיש משמע דל"ש קודם תשמיש ל"ש בשעת תשמיש לא יספר עמה:
טו סָעִיף א ומ"ש ואם סיפר עמה עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו' בפ"ק דחגיגה (דף ה:):
טז סָעִיף א ומ"ש אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כבר כתבתי בסמוך דהכי מסיק בפ"ב דנדרים (דף כ:):
יז סָעִיף א ומ"ש כדי להרבות תאותו כ"כ הרא"ש שם והר"ן כתב דבמילי דתשמיש שרי כדי לרצות וזהו שכתב רבינו בסמוך או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה וכו':
יח סָעִיף א ומ"ש כדאיתא בברכות פרק הרואה (ברכות בדף סב.) רב כהנא עאל גנא תותי פוריה דרב וכו' בפרק דחגיג' (דף ה:) נמי איתיה:
יט סָעִיף א כתב הרמב"ם אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים וכו' בפרק כ"א מהא"ב: וכתב ה"ה בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו.) מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו:
כ סָעִיף א אסור לשמש מטתו ביום ובלילה לאור הנר ובבית אפל מותר ביום ות"ח וכו' בפרק כל היד (נדה דף יז י) וכתבו הגהות מיימון בפ"ד מהלכוח י"ט שדקדקו התוספות שבלילה אסור לשמש אצל הנר אפילו על ידי האפלת טלית:
כא סָעִיף א אסור לשמש בשני רעבון אלא לתשוכי בנים בפ"ק דתענית (דף יא.) אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו בסוף פ' אע"פ (כתובות ד' סה.):
כב סָעִיף א ומדברי הראב"ד צרי' לברר אי זו מחשבה נכונה וכו' בספר בעלי הנפש:
כג סָעִיף א ומ"ש כמו שאמרו חו"ל ג' חדשים הראשוני' קשה לאשה וכולי עד מלובן ומזורז וכולי בפ' המפלת (נדה דף לא.):
כד סָעִיף א ומ"ש כענין שאמרו חכמים אבר קטן יש באדם מרעיבו משביעו בפ' החליל (סוכה דף נ"ב.):
כה סָעִיף א ומ"ש וע"ז אמרו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי בפ' כל היד (נדה דף יג:) ונתבאר בסי' כ"ג ומ"ש ויש עוד מחשבות המפסידות את שכרו והם בני ט' מדות בני אנוסה בני שנואה וכו' בספ"ב בנדרים (כ.): ומ"ש ע"א בני מריבה פי' יש שגורסין בני מריבה במקום בני מורדת:
כו סָעִיף א ותניא לא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר נתן שלא ישתה אדם בכוס זה וכו' ואמר רבינא לא נצרכה אלא אפילו לשתי נשיו ג"ז בסוף פ"ב דנדרים:
כז סָעִיף א ומ"ש בני חצופה שתובעו בפה וכו' אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי רצוי וכולי ע"ז ארז"ל שיבואו ממנה בנים חכמים וכו' שם ובפרק בתרא דערובין (ק:)
כח סָעִיף א ומ"ש וכל אלו המדות אפילו צריכין לפ"ו כגון שאינה מעוברת וכו' נתבאר בטור א"ח סי' ר"מ:
כט סָעִיף א ומ"ש ויש עוד דברים אחרים שפוגמים המעשה וכו' מהן שפי' בנדרים א"ר יוחנן בן דהבאי וכולי בסוף פ"ב דנדרים:
ל סָעִיף א ומ"ש דהא דא"ר יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים אין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב רבינו בתחלת סימן זה שכתב מנשק כל אבר שירצה:
לא סָעִיף א ומ"ש שהרי אמרו אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה וכו' בפרק בתרא דערובין (דף ק:) ומ"ש ויש מקשין מהא דאמרינן יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת בפרק חלק : ומ"ש כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותה מעשה קאמר בפרק אלו דברים (פסחים עב:) וכשהיא צריכה לאותה מעשה פי' רש"י אם רואה שהיא תתאוית לו:
לב סָעִיף א ומ"ש א"ר יהושע בן לוי היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא ביבמות (סב:):
לג סָעִיף א ומ"ש ר"א אומר יפתנה בשעת תשמיש פי' אבל אינו צריך להוסיף על עונה הקבוע לה ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה כלומר יוסיף לה על עונתה אם רואה שהיא מתאוה לו:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם ומדברי עוגבים לשון כנור ועוגב.
ב סָעִיף א ומנשק בכל אבר שירצה לכאורה משמע דאפילו באותו מקום שרי לנשק דאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי דאמר אלמים מפני מה הויין מפני שמנשקים באותו מקום אלא הלכה כחכמים דכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה אבל דעת הראב"ד אינו כן אלא דמה שאמר ר' יוחנן אין הלכה כר"י בן דהבאי אינו אלא על הפיכת שלחן כדכתב רבינו בסוף סי' זה בשמו וכ"כ בא"ח סי' ר"מ:
ג סָעִיף א ור"י פירש דאפילו בהוצאת שכבת זרע וכו' עד אלא אסור להיות רגיל בכך איכא למידק לאיזה צורך חזר ואמר אלא אסור להיות רגיל בכך ונראה דס"ל לרבינו דברגיל אסור אפי' בלא הוצאת שכבת זרע וה"ק דל"מ דבהוצאת ש"ז אסור כרגיל אלא אפילו בלא הוצאת ש"ז אסור ברגיל וטעמא דמילתא דדומה במקצת למעשה ער ואונן שהיו רגילין בכך ואע"ג דאינו דומה לגמרי שהם השחיתו זרע מ"מ איסורא איכא וכן נראה מדברי הרא"ש בפ"ד אחין שכתב בהך שינויא וז"ל עי"ל דלא חשיב מעשה ער ואונן אלא א"כ רגיל לעשות כן תדיר אבל אם באקראי בעלמא מתאוה לשמש שלא כדרכה שרי וכו' מדלא הזכיר הוצאת זרע משמע דברגיל אסור אפילו בלא הוצאת זרע ודלא כדמשמע מדברי התוס' לשם שכתבו כהך שינויא וז"ל ועוד אר"י דלא חשיב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד וכו' אלמא דבלא השחתת זרע שרי אפי' ברגיל ורבינו תופס דברי הרא"ש אליבא דר"י עיקר ואפשר דאף התוספות שכתבו ורגיל לעשות וכו' האי ורגיל פירושו או רגיל בכך אסור אפילו בלא הוצאת זרע והיינו כמ"ש הרא"ש:
ד סָעִיף א ולא ביום יציאה לדרך י"מ דוק' כשהולך בדרך ברגליו אבל לא ברוכב או יושב בקרון וכ"כ מהרש"ל שכך שמע מיהו נראה ודאי הא דארז"ל חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיצא לדרך אפילו בסמוך לותה כדאיתא פ' הבע"י ובפ' הדר היינו אפילו בהולך ברגליו ולא קשיין אהדדי דכבר פירש ר"ת והרא"ש בפ' הע"י דההיא פקידה לאו בתשמיש אלא פירושו כשהוא רוצה לצאת לדרך אם הוא רחוק ממנה לא יצא בדרך אא"כ ישוב אליה ויפקדנה בשאר דברים וידבר על לבה אפי' באשתו נדה או סמוך לועתה דאסור לשמש מטתו מדאורייתא אפילו הכי מצוה לפוקדה לשמחה בדברי ריצוי והלשון משמע נמי תכי דהתם קאמר בשעה שיוצא לדרך והכא קאמר ביום יציאה לדרך אבל מ"ש רבינו בי"ד סי' קפ"ד די"א דאפילו פקיד' בתשמיש שרי צריך לומר דלאו ביום יציאה קאמר אלא בלילה שלפניו שסמוך ליום יציאה יפקדנה בתשמיש ומיינו דקאמר בשעה שיוצא לדרך וכאן קאמר דלא יבעול ביום יציאה לדרך ממש ודו"ק:
ה סָעִיף א פירוש מספר תשמיש כצ"ל וכך פירש"י לשם להדיא והכא מוכח מהא דקאמר וכשהו מספר מגלה טפח וכו' אלמא דלתשמיש קורא מספר והא דפריך התם אהא דקאמר חרשי' מפני מה הויין מפני שמספרי' בשעת תשמיש דהא הכא דקאמרה אימא שלום דאינו מספר עמה אלא בחצי הלילה דאלמא דמספר היה בשעת תשמיש מדפריך הכי מכלל דמספר במשמעו הוא סיפור דברי' לא קשיא מידי דודאי אע"ג דמספר פירושו תשמיש כדמוכח מדקאמרה וכשהוא מספר מגלה טפח כו' מ"מ מדקרי לתשמיש מספר ואין ענין לשון סיפור להבין ממנו תשמיש אא"כ שנפרש דבשעת תשמיש צריך לספר עמה תחלה בענייני תשמיש לכך נקרא התשמיש בשם מספר:
ו סָעִיף א בני נידוי בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה כו'. כתב מהרש"ל ולאו דוקא מן התורה אלא אפילו מדרבנן אינו אסור כדלעיל בסימן ד' אלא כלומר אע"פ שהתורה הכשירו ואינו ממזר מ"מ פגם גדול יש בו והוא מן בני ט' מדות וק"ל:
ז סָעִיף א ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת ואע"ג דברישא דקרא כבר אמר גם בלא דעת נפש לא טוב אפילו הכי אשמועינן בסיפא דקרא דלא מיבעיא בבעילה הראשונה דאסור לבעול אותה בלא דעתה אלא אפי' נתרצית בראשונה וכשבא לבעול שנייה אינו מתרצית סד"א דיכול לבא עליה שלא ברצונה כדי לעשות בנים זכרים אפ"ה אץ ברגלי' חוטא והיינו דקאמר הרב השתא אפילו זה וכולי:
א וכן כתב שם המ"מ בהיו"ט וכ"נ מסוגית הגמרא פ"ב דביצה גבי הא דאין מכבין הנר ביו"ט מפני תשמיש המטה ונראה שם מלשון רש"י דכשעושה מחיצה בינו לבין הנר דאע"ג דאור הנר עדיין נראה דשרי דכתב שם דאפשר לעשות מחיצה בסדין ובודאי האור נראה דרך הסדין ואפ"ה משמע דשרי:
א סָעִיף א ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע וסימנך "עגל ר"ל מיעוט "עריות ורוב "בגזל והכל "בלשון הרע ועיין בדרישה:
ב סָעִיף א ומיעוטן בעריות והא דקאמר הרמב"ם מתחלה דאין לך דבר שקשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מעריות כו' הא גזל ולשון הרע יותר להוטים הבני אדם אחריהם כ"פ) רצונו לומר כשפרוצים כשמורגלים המה בעריות אז קשה להם לפרוש יותר משאם היו מורגלים לחטוא בעבירה אחרת וכן משמע בדברי הרמב"ם בסוף הא"ב שכתב וז"ל קשה לרוב העם לפרוש ממנו להרי אמרו בשעה שנצטוו ישראל על עריות בכו וקבלו מצוה בתערומות ובכיה שנאמר בוכה שמשפחותיו על עסקי משפחות ואמרו חכמים רובן בגזל כו' ע"ס ועי"ל מ"ש בתחילה אין לך דבר שקשה לרוב בני אדם כו' כלומר שמצוה זו קשה עליהם שיש להם צער גדול לקיים אותה ולכבוש היצר ממתאוה תמיד לעבור מצוה זאת וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בשעה שנצטוו ישראל על עריות בכו וקבלו במצוה זו בתערומות שנאמר וכו' מיהו אע"פ שהוא קשה מ"מ רובם של ישראל נזהרים מלעבור ומיעוטא הן שלא כבשו יצרם ונכשלו ועוברים:
ג סָעִיף א הזהרו בי מפני בתי ר"ל הזהרו בי להיות עמי מפני אשי שלא אתייחד עמה:
ד סָעִיף א ומדברי עוגב ר"ל העוסקים בכנור ועוגב מור"ש:
ה סָעִיף א וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לד"ת נראה דקאי אמ"ש לפני זה דישא ע"וה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה ע"ז כתב שלימוד תורה גורם יותר לטהרה (וכדלעיל שאמרו אם פגע בך מנוול משכיהו לב"ה כו' כ"פ):
ו סָעִיף א פעם אחת בשבוע ע"ל סי' (ושם מפורש כ"פ) שכתב עוד חלוקה שאם אין לנים בביתם דינם שיוצאים ז' ימים ושבים ביום ח' לקיים עונתן ע"ש מ"ש שם:
ז סָעִיף א וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובזה יישבתי בא"ח ס"ס תקע"ד איך ששמש לוי בשנת רעבון (דיוכבד נולדה לו בשנת רעבון משום שנתעברה עמו בליל טבילתה כ"פ) ע"ש:
ח סָעִיף א מפיו ומשיחיו כן הוא במיימוני פ"ד מהלכות דעות וכו' שריח רע בא גם מחמת שיחיו מזיעו:
ט סָעִיף א והאלף ברוב תשמיש אם האי אלף דוקא קאמר צ"ל מ"ש אחד מאלף מח כו' דר"ל אחד נגד אלף. אבל יותר נראה דה"ק והאלף גופיה דהיינו הנשארים מהאחד והכי דייק לישניה מדכתב והאלף בה':
י סָעִיף א ולא ביום יציאה לדרך כו' והא דאמרינן חייב אדם לפקוד את אשתו כו' ובשעה שיוצא לדרך שמעתי לפרש דהכא מיירי כשהולך בדרך ברגלים ולא רוכב או יושב בקרון וק"ל רש"ל ועי"ל דכאן רצה לומר ביום יציאה אסור אבל בלילה שלפניו או לאחריו מותר דומיא למה שכתב ולא ביום שנכנס למרחץ דלא אסור אלא באותו יום ממש ולא בלילה שלפניו ולאחריו דהא עונת תלמיד חכם הוא בליל שבת וגם מצוה לטהר ולרחץ עצמו בערב שבת ולעיל מיירי בלילה שלפניו: (ולא יבעל אלא לרצונה וזה אחד מאלו בני תשעה מדות שכתב רבינו לקמן וחד מינייהו בני אנוסה כ"פ):
יא סָעִיף א יפייסנה עד שתתרצה בסוף עירובין אמרינן למדנו דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל:
יב סָעִיף א רבה מקרקש כו' פרש"י שם דף י"ז זגי פעמונים התלוין בכילה שסביב מטתו מקשקשין בעת תשמיש לסור בני אדם משם ועיד"ר:
יג סָעִיף א באלי דדבי מגרש זבובים באלי לשון מגרש דדבי זבובים עד כאן לשונו משמע שהיה גורס מקרקש זגי מל' זגין ופעמונים אבל מלשון רבינו שכתב אחר כך פירוש היו מבריחין כו' ומיהו הם היו מחמירים כו' משמע שהוא גורס מקרקש גזי והוא מלשון גיזין וצרעין שהוא לשון זבובין:
יד סָעִיף א כיון דטעמא משום צניעות ואף על גב דבמחיצת עשרה מוצנע הוא וסמוי מן העין היושב חוץ למחיצה מ"מ מרגיש הוא בשעה שבעלה משמש וכיון שכן אין כאן צניעות ב"י:
טו סָעִיף א והוא שלא יהיה כלי שני מיוחד לו עיין במ"ש בא"ח סימן ר"ס שם כתבתי דעה א' דדוקא בעינן שיהיה כלי אחד מיוחד לכך והשני אינו מיוחד ואם שניהן אינן מיוחדין הוא גרע ע"ש:
טז סָעִיף א בפרק אלו נדרים צריך להיות אלו מותרין כך מגיה בית יוסף בא"ח סימן ר"ס:
יז סָעִיף א אלא באמצע הלילה פירוש מספר תשמיש ובא"ח סי' ר"ס פירוש מספר על עסקי תשמיש וביש ספרים כתוב כאן פירוש בשעת תשמיש:
יח סָעִיף א כמי שכפאו שד כלומר ונראה לי כאילו כפאו שד ונבעת כן כתב באורח חיים:
יט סָעִיף א כל כך היה מקצר בתשמיש ולפי זה יהיה "טפח דקאמר ל"ד אלא ר"ל זמן מועט כמו שמגלין בו טפח וכן כתב ר"ן ר"פ ידיעות הטומאה אלא שפירש בענין אחר הא דמגלה טפח ומכסה טפח וז"ל בפרק מי שמתו אמרינן דהתירו לגלות טפחיים לקטנים והוא הים מגלה טפח מאותן טפחיים ומכסה טפח מאותן טפחיים כלומר דטפח שני נשאר מכוסה עכ"ל:
כ סָעִיף א עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה כו' דלשון מה שיחו משמע שיחה קלה שאינה נחשבת לכלום דהיינו שיחה בטילה כו':
כא סָעִיף א מדברי הראב"ד פירוש מכאן עד סוף הסימן הכל מדברי הראב"ד:
כב סָעִיף א מרעיבו משביעו ורצה לומר כשמרעיב את עצמו כלומר שאינו הולך אחר זנות ולמלא תאותו משביעו ר"ל הוא שבע ואינו מבקש לזנות. ואם משביעו רצה לומר שהולך אחר זנות שרוצה למלאות תאוותו ולהיות שבע. מרעיבו כלומר יותר שהוא רודף למלא תאותו יותר הוא חסר ואינו יכול למלא אותו ויש ספרים דגרסי מרעיבו שבע ורצה לומר כשמרעיבו שאינו הולך אחר זנות אז גופו שבע וכחו שלם ואם משביעו בתשמיש הוא רעב וגופו חסר ורעב לעת זקנה:
כג סָעִיף א שאינו נתפס באותו אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה יש רוצין לדקדק מדברי הראב"ד הללו שכתב שמקבל שכר על האכילה ואינו מתענה אף על פי שיכול להתענות בלא צער כמו שכתב בתחילה כמי שיוכל להתענות יום אחד בלא טורח גדול ולא יצטער הרבה כו' שמע מינה שעושה מצוה באכילה טפי מבתענית ולענ"ד שאין מכאן ראיה שהרי כבר כתב שהכל הולך אחר הכונה וכל הכוונות דורש ה' ומ"ה מי שמכוון בתעניתו לשם מצוה ומתענה לסגף גופו מאהבת הש"י ומיראתו מחמת כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא ורוצה כוונתו בתענית להחליש תאות גופו ויצר הרע ודאי כונתו מרוצה לפני השם יתברך ומקבל עליה שכר הרבה אך ורק שלא יהא ממעט על ידי התענית ממלאכת שמים כגון תלמיד חכם או מי שמצער נפשי הרבה על ידי תענית שעליו אמרו שנקרא חוטא אלא שהראב"ד כתב גם כן שמי שכוונתו לשם שמים באכילה להחזיק גופו לשם שמים גם כן כוונתו מרוצה לפני השם יתברך ומקבל עליה שכר ולישנא דהראב"ד הכי דייק דתולה הכל בהכוונה וד"ק:
כד סָעִיף א דמגרי יצר הרע בנפשיה ורצה לומר אם הוה אמר אסור אז הוה מגרה היצר הרע אותו אבל מאחר שהוא בנדוי אין מגרה היצר הרע אותו כ"כ ולפ"ז מ"ש יהא בנדוי רצה לומר שכך קבעו חז"ל לומר שכל המקשה עצמו לדעת יהיה בנידוי מעצמו וממילא יחדל ממנו היצר הרע במה שלא יהיה לו מקום לפתותו מה שאין כן אמרו אסור להקשות לדעת והמקשה מחייבים לנדותו דיגרה בו יצר הרע לאמר לא יודע בו איש לנדות אותך או יש לומר דאי הוה אמר אסור משמע דלא הוה אלא איסור אבל הואיל שמסית את היצר הרע בנפשיה הוא חמור טפי וחייב נידוי ולכן אמר יהא בנידוי וק"ל:
כה סָעִיף א ענין אחר בני מריבה הכי גרסינן בית יוסף ורצה לומר שיש גורסי' בני מריבה במקום בני מורדת וכן הוא הגירסא בהדיא גם בזה בטור אורח חיים סימן ר"ה:
כו סָעִיף א אף על פי שאינו ממזר מן התורה ז"ל מור"ש לאו דוקא מן התורה אלא אפילו מדרבנן אינו ממזר כדלעיל בסימן ד' אלא כלומר אע"פ שהתורה הכשירה ואינו ממזר מכל מקום פגם גדול יש בו והוא מן בני תשעה מדות עכ"ל:
כז סָעִיף א שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו כו' נראה דערוה לאו דוקא אלא ה"ה פנויה ולא אתא אלא לאפוקי תמורת שתי נשיו גם יש לומר דפנויה קרא ערוה שאסור להתייחד עמה כדלעיל ריש סימן כ"ב וכדאיתא לקמן בסימן ל"ד בנוסח ברכת האירוסין אשר קדשנו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות ע"ש:
כח סָעִיף א בני מורדת דאמרה לא בעינא לך פירוש לא בעי שתהיה את אשתי ולא אהיה אשתך ע"ד שאמרו במקום אחר בעינא ליה ומצערנא ליה:
כט סָעִיף א אפילו אין בלבו שנאה עליה כו' וליכא בה איסור משום שנואה וק"ל:
ל סָעִיף א וגמר בלבו לגרשה פירוש והיא לא יודעת מזה דאל"כ הא כתב רבינו בשם הרמב"ם לעיל בס"ס ב' שאם הודיעה תחילה שהוא נשאה לימים ידועים מותר. גם י"ל דשאני התם דקודם שנשאה הודיעה שנישא אותה לימים משא"כ כשלא הודיעה תחילה בשעת נישואין אע"ג דהודיעה עתה קודם ביאה אסורה:
לא סָעִיף א שתובעתו בפה פירוש בשעת תשמיש ולא דמי ללאה שאמרה ליעקב אלי תבא הלילה דלא באתה אלא לגלות אזנו שיטה אהלו זאת היום גבה:
לב סָעִיף א אפילו צריכין לפריה ורביה כו' בא"ח סימן ר"מ הקשה ב"י מאי אפילו צריכין לפריה ורביה כו' דקאמר הא אדרבא עיקר קפידא כשאינה מעוברת דחיישינן שמא תתעבר והולד שיצא משם הוא פושע כו' ומתרץ מ"ש בני תשע מדות ר"ל אנשי ט' מדות ואאביהן קאי ולא אבנים שיוצאין מהן עכ"ל ומה שכתב רבינו אפ"ה באלו המדות פוגם הולד רצה לומר אע"פ שהיא צריכה לתשמיש כדי שתתעבר וה"א שיהא מותר אפילו הכי אסור משום שהולד יהא פגום אבל מדברי רבינו משמע דתולה בולד שהרי כתב תחלה בני אנוסים אין צריך לומר אם אנס אשה והוליד בן ואחר כך כתב בני נדה אף על פי שאינו ממזר מן התורה: ונקרא רשע עיין בדרישה (מפני שמספרין בשעת תשמיש רצה לומר במילי אחרנייתא אבל מילי דתשמיש שרי וכן עבד רבי אלעזר כמבואר בגמרא והביאו בית יוסף לעיל גבי אל יספר עמה כו' כ"פ):
לג סָעִיף א אבל כל האחרים אסורים וכתב בית יוסף וז"ל ואינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב רבינו תחילת סימן זה שכתב שמנשק בכל אבר שירצה עכ"ל וצריך לומר דהרמב"ם סבירא ליה דמה שאמר רבי יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי גם אזה קאי:
לד סָעִיף א למעט מהן ברשותה פירוש שיטול רשות מאשתו לבטל עונתה כדלעיל:
לה סָעִיף א וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר פרש"י אם רואה שהיא מתאוה לו:
לו סָעִיף א אפי' בשעת וסתה בי"ד סימן קפ"ד גם בא"ח סימן ר"מ כתב סמוך לוסתה וה"פ וסתה נקרא בשעה שהיא רגילה לראות דם נדה וסמוך לשעת וסתה היינו שצריך אדם להרחיק מאשתו וכמ"ש בי"ד סימן קפ"ד וקאמר דהיוצא לדרך חייב לשמש באותה עונה:
לז סָעִיף א רבי אלעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש פירוש אבל אינו צריך להוסיף על עונה ולרבי יודא צריך להוסיף על עונתה אם רואה שהיא מתאוה לו ב"י:
א סָעִיף א והכל באבק לשון הרע. וסימניך עג"ל ונוכל לומר שע"ז רמזו רז"ל (סנהדרין קב,א) באמר' ביום פקדי ופקדתי שאין פורענות באה על ישראל שאין בה פרעון עון העגל רוצה לומר שאין בה עון עריות וגזל ולשון הרע שסימנן עג"ל: (ומנשק בכל אבר שירצה ועיין בא"ח סי' רכ"ו ולקמן ס"ס זה סעיף ל"ד דפוסק דאסור לנשק בכל אבר (נ"א - באותו מקום). כ"פ):
ב סָעִיף א בין דרך אברים. יליף לה מדאמרינן בספ"ב דנדרים אמר רבי יוחנן בן דהבאי חגרים מפני מה הוויין כו' כמ"ש רבינו לקמן בסוף סי' זה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' יוחנן בן דהבאי אבל חכמים אומרים אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי אלא כל מה שירצה אדם לעשות עם אשתו עושה.
ג סָעִיף א ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה. מדאמרינן בפרק כל היד אמר רבי יוחנן המוציא ש"ז לבטלה חייב מיתה ואמרינן מעשה דער ואונן שלא כדרכה הוה. ור"י תירץ מדאמרו חכמים כל שאדם רוצה לעשות עם אשתו עושה משמע אפילו אם מוציא ש"ז לבטלה לית לן בה אלא שלא יהא רגיל בכך כמעשה דער ועונן שהיו מתכוונים בכך וכ"פ הרא"ש וכ' ודבר קשה הוא להתיר לו להכשיל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מהם וכיוצא בם, עכ"ל. ור"י פירש דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר לשמש שלא כדרכה. טעמו דר"י כמ"ש ומכאן יש ללמוד דכל תשמיש שאינה כדרך כל הארץ נכלל בשם שלא כדרכה שהרי ר"י פליג גם אדרך אברים שמותר וכללינהו בשם שלא כדרכה:
ד סָעִיף א רבה מקרקש. והא דאמרינן שהשמעת קול אסור בשבת ואם כן היאך היה עושה כן בשבת דעונת תלמיד חכם משבת לשבת יש לומר דהיינו דוקא כשמכוין להקול אבל כשאינו מכוון לקול כי הכא אלא שיסורו בני אדם משם לית לן בה וע"ל בא"ח סי' של"ז (ושל"ח):
ה סָעִיף א או בלילה לאור הנר. כתבו הגהות מיימוני בפ"ד מהי"ט (ופכ"א דא"ב וכ"כ המ"מ בהל' י"ט. כ"פ) שדקדקו התוס' שבלילה אסור לשמש אצל הנר אפילו ע"י האפלת טלית ועיין מה שכתבתי לעיל בא"ח סי' ר"ס בשם רמ"א דע"י הפסקת מחיצה מותר לשמש לאור הנר (אף על גב דאור הנר עדיין נראה דרך המחיצה שרי כ"כ בד"מ כ"פ) נ"ל דהיינו דוקא ע"י האפלת טלית אלא שבלא מחיצה לא מהני הפסקת טלית גבי נר ועיין בת"ה:
ו סָעִיף א אפילו הכי באלו המדות פוגם הולד ונקרא רשע. צריך להגיה "פושע" במקום "רשע" דהא דריש לה בגמרא מקרא וברותי מכם המורדים והפושעים אלו הן בני ט' מדות וכן הוא להדיא בא"ח סימן ר"ס:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.