א האשה ג"כ יכולה לעשות שליח לקבל לה קדושיה ומצוה היא שתתקדש ע"י עצמה אם תוכל אבל איסור ליכא כמו שיש באיש כדפרי' ואומר האיש לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי וכתב הרמב"ם ז"ל שהשליח אומר קדשתיה לך ואם אומר הן דיו אפי' שתק אם היו עסוקים באותו ענין ונתן לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו ואם מקדשה בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח וכן בכל הדברים של הקידושין דין האיש עם השליח כדין האיש עם האשה אמרה לשליח קבל הקידושין במקום פלוני והוא קבלם במקום אחר או בכל דבר שישנה בשליחותה אינה מקודשת אמרה לו הרי הוא במקום פלוני וקבלם במקום אחר מקודשת שמראה מקום היא לו חזרה ובטלה השליחות קודם שקבלה הקידושין הרי הוא בטל ואינה מקודשת ואם אין ידוע אם בטלה השליחות קודם קבלת הקידושין אם לאו הוי ספק קידושין ואם היא בעצמה קבלה הקידושין מאחר ואין ידוע איזה קודם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס בד"א ברחוקים אבל אם קידשה השליח לאב וקידשה היא בעצמה לבן או לאח שניהם נותנין גט ואסורה לשניהם האשה נעשית שליח לחבירתה לקבל לה הקידושין אע"פ שנעשית לה צרה שמקדש לשתיהן ולא מיבעיא אם עשתה שליח בפירוש והיא נתרצית להיות שלוחה אלא אפי' לא נתרצית לה היא אלא כשאמרה לה חבירתה קבלי קידושין בשביל שנינו ושתקה וקבלה בסתם אפי' הכי אמרינן בשביל שתיהן קבלה ואם היא שליח לקבל קידושין לחבירתה ולאחר שנתן הקידושין לידה א"ל את נמי או וכן את וכיוצא בזה שתיהן מקודשות אבל אם לא אמר לה אלא ואת הרי זו שקבלה הקידושין ספק מקודשת דשמא לא כיון אלא לראות מה בלבה וכאילו אמר לה ואת מה תאמר בדבר זה כתב הרשב"א שאין האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת וכתב א"א הרא"ש ז"ל יכול ליעשות שלוחה והביא מדברי בעל העיטור ראיה לדבריו שכתב היכא דקידש ראובן בתו בוגרת לשמעון ולא שויתיה שליח וידוע מילתא דאביה קדשה ושמעון שדר סבלונות לבתו דראובן אע"ג דלית לאביה רשות בה לקדשה אי קבלתה לסבלונות חיישינן דילמא מצבתיה בהני קידושין וצריכה גט מספק ואפי' לא שדר סבלונות צריכה גט מספק והכי שדר גאון ע"כ וסיים א"א הרא"ש ז"ל מתוך תשובה זו למדת שהאב נעשה שליח לקדש בתו הגדולה:
א סָעִיף א האשה ג"כ יכולה לעשות שליח לקבל קדושיה משנה ר"פ האיש מקדש (קידושין דף מא) האשה מתקדשת בה ובשלוחה:
ב סָעִיף א ומ"ש ומצוה היא שתתקדש על ידי עצמה אם תוכל אבל איסור ליכא וכו' כלומר דלא חיישינן שמא אח"כ תראה בו דבר מגונה ויתגנה עליה כדחיישינן באיש כמו שנתבאר בסימן ל"ה משום דטב למיתב טן דו הכי אמרינן בגמ':
ג סָעִיף א וכתב הרמב"ם שהשליח אומר קדשתיה לך וכו' עד כדין האיש עם האשה בפ"ד וכבר נתבאר בסי' ל"ב שבמ"ש שאם מקדשה בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח נחלק עליו הרמב"ן וכתב שאינו כותבו אלא מדעתה דומיא דגט:
ד סָעִיף א אמרה לשליח קבל הקידושין במקום פלוני וכו' אינה מקודשת א"ל הרי הוא במקום פלוני וקבלם במקום אחר מקודשת וכו' נלמד מדין שליח האיש שנתבאר סימן ל"ה:
ה סָעִיף א חזרה ובטלה השליחות קודם שקבל הקידושין וכו' כבר כתבתי בסי' ל"ה דהכי איתא בר"פ האומר לחבירו (דף נט):
ו סָעִיף א ומ"ש ואם היא בעצמה קבל' הקידושין מאחר וכו' משנה בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף עט) ואהא דאמרינן אחד נותן גט ואחד כונס כתב רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ג) בשם הר"ם נרבוני וצריך לקדשה קידושי שנייה שהרי איפשר שקידושי אותו שגירש קדמו לקידושי כונס ולא תלו קידושי כונס הלכך צריך לקדשה אתר גירושי האחר עכ"ל:
ז סָעִיף א ומ"ש אבל אם קדשה השליח לאב וקדשה היא בעצמה לבן או לאח שניהם כותבין גט ואסורה לשניהם כ"כ הרמב"ם בפ"ט ופשוט הוא:
ח סָעִיף א האשה נעשית שליח לחבירתה לקבל לה הקידושין אע"פ שנעשית לה צרה וכו' בפ' האיש מקדש (קידושין דף נב) אמר רב ש"מ ממתני' אשה נעשית שליח לחבירתה ואפי' במקום שנעשית לה צרה ופירש"י אע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחות מיהא דעבדה עבדה וכתב עליו הרא"ש ואין זה שום חידוש כיון שעשאתה שליח והיא נתרצית להיות שלותה למה לא תהיה שלוחה אע"פ שנעשית לה צרה ור"י פי' דאשמועינן אפי' כשקבלה סתם נעשית שליח לתבירתה ואני אומר פירוש דלא בעי למימר כשקבלה סתם שלא אמרה לה קבלי בשבילנו דפשיטא דלא מהני כלום דאטו אם אמר אדם לאשה התקדשי לי בחפץ זה וקבלה אשה אחרת החפץ בלא ציוויה תהיה מקודשת אלא ה"פ כשקבלה סתם הכי אמר לה קבלי בשביכ כולנו והיא לא אמרה כן אקבל גם בשבילך ושתקה וקבלה סתם וקמ"ל דכיון שקבלה בסתם ולא אמרה בפירוש איני רוצה לעשות שליחותכם מסתמא בשביל כולן קבלה ואע"פ שנעשו לה צרות עכ"ל:
ט סָעִיף א ומ"ש ואם היא שליח לקבל קידושין לחבירתה ולאתר שנתן הקידושין בידה א"ל את נמי או וכן גם את וכיוצא בזה שתיהן מקודשות אבל אם לא א"ל אלא ואת ה"ז שקבלה הקידושין ספק מקודשת וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ד והוא מדגרסינן בפ"ק דנדרים בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא ה"ד אילימא דא"ל לאשה הרי את מקודשת ואמר לחבירתה ואת נמי פשיטא היינו קידושין עצמן אלא כגון דא"ל לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחבירתה ואת מי אמרינן ואת נמי א"ל לחבירתה ותפסי בה קידושין או דילמא ואת חזאי קאמר ולא איפשיטא בעיין וכתב ה"ה פירוש רבינו בה מבואר ויש פירוש אחר ולדברי הכל אם נתן כסף לשתיהן שתיהן מקודשות ודאי עכ"ל וכ"כ הרא"ש והר"ן ז"ל ועי' בהריב"ש סי' רס"ו: "ב"ה ומ"מ מ"ש ולאחר שנתן בידה א"ל את נמי אינו מדוקדק שאחר שנתן הקידושין לאחת מהן מה יועיל שיאמר לאחרת ואת נמי אלא כאמר לה בשעה שהיה נותן הקידושין בידי חבירתה וכן הם דברי הרמב"ם ואפשר לקיים דברי רבינו כשאמר לה תוך כדי דיבור דכדיבור דמי אע"ג דבפרק י"ג אמרינן דבקידושין לאו כדיבור דמי היינו מדוקא לענין שאינו יכול לחזור בו: כתב הרשב"א שאין האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת כ"כ בתשובה ונתן טעם גזירה שמא יבואו לומר שבקבלתו הקידושין מתקדשת דומיא דקטנה ע"כ והרא"ש בתשובה כלל ל"ה כתב שדברים תמוהים הם וגזירה חדשה היא זו ולא מצינו דוגמתה בתלמוד והביא דברי בעל העיטור ולמד מהם שהאב נעשה שליח לקדשה בתה הגדולה וכתב הר"ן בפ' האיש מקדש אהא דא"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים יש שדקדקו מכאן שאדם יכול להיות שליח להוליך קידושין לקרובתו ולקדש לאחר אע"פ שאינו יכול לקדשה לעצמו דאי לא יאמרו שמותר בקרובות השליח אלא ודאי רשאי כשם שהוא רשאי להיות שליח קבלת קידושין שלה כדאמר לקמן בסמוך בגמ' הב"ע דשויתיה שליח כלומר שהבוגרת מנתה אביה שליח לקבל קידושיה עכ"ל וכ"כ ה"ה בפ"ט ": "ב"ה וטעם הדין שכתב בעל העיטור נ"ל שהוא כדאמרינן בפ' האיש מקדש גבי הנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל ודילמא שליח שוויה לא חציף אינש לשוויה לאבוה שליח ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק: מ"כ שאלת הא דאמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ורבי חנינא אמר עושה וכו' ובמסקנא כי היכי דמספקא לדידהו וכולי חולצת ולא מתייבמת גבי קידושין כה"ג מאי כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת דהתם נמי הוי דבר שבערוה עכ"ל ודין זה לענין גט יתבאר בראש סי' קמ"א:
א סָעִיף א האשה גם כן יכולה לעשות שליח וכו' כבר כתבתי ריש סימן ל"ה דגבי אשה מוכח בסיפא דמתניתין ר"פ האיש מקדש מצוה בה יותר מבשלוחה ומינה דה"ה באיש במכירה מצוה בו יותר מבשלוחו ולכך לא כתב רבינו דין זה גבי איש משום דמרישא דמתניתין דגבי איש לא ידעינן להא דינא אלא מסיפא דמתניתין וק"ל וכתב הר"ן הא דמצוה איכא באשה אע"ג דאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ יש לה מצוה דמסייעת לבעל לקיים מצותו עכ"ל:
ב סָעִיף א וכתב הרמב"ם שהשליח אומר קדשתיה לך פי' צריך שהשליח של האשה יהא משיב לבעל ואומר לו קדשתיה לך והיא תשובה על מ"ש הבעל תחלה לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי שאם לא ישיב השליח איכא למימר טמא השליח חזר משליחותו ולא קיבל הטבעת לשם קידושין אלא לשם פקדון ואם אומר הן דיו ומ"ש ואפילו שתק וכו' הוא חוזר אמ"ש ואמר האיש לשליח וכו' כלומר דאף ע"פ דהבעל לא אמר הרי פלונית ששלחה אותך וכו' אלא שתק ונתן לו בשתיקה הטבעת אם היו עסוקים באותו ענין דיו כדין האיש עם האשה. ומ"ש ואם מקדשה בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח ע"ל בסימן ל"ב במ"ש ב"י דהרמב"ן נחלק על הרמב"ם בזה: ואם היא בעצמה קבלה הקידושין מאחר וכו' משנה פרק י' יוחסין וקאמר בגמרא דהוה אמינא כיון דאשה לא קים לה ביוחסין אפילו קדשה עצמה לא ביטלה את השליח ולא סמכה על קידושיה דסברה דילמא שליח משכח מיוחס מזה וא"כ אם קדשה שלוחה אין קידושיה כלום כיון שלא ביטלה את השליח ואפילו שלה קדמו קמ"ל ומיירי שעשאו שליח בסתם לכל מי שיראה טוב בעיני השליח שיהא מקדשה לו: כתב הרשב"א שאין האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת וכתב א"א הרא"ש יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת והביא מדברי ב"ה ראיה לדבריו וכו' תימא מנ"ל להרשב"א דין זה דמ"ש ב"י דבתשובה נתן טעם גזירה שמא יבאו לומר שבקבלתו הקידושין מתקדשת דומיא דקטנה דבריו תמוהים דגזירה חדשה היא זו לא מצאנו דוגמתה בתלמוד כמ"ש הרא"ש ותו איכא לתמוה דבפרק האומר תנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל ובגמרא (דף סד) פרכינן פשיטא בוגרת מאי עבידתיה ופריקו הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח מ"ד כי מקבל קידושין אדעתא דידה קא מקבל קמ"ל לא שביק אינש מצוה דרמי עליה ועביד מצוה דלא רמי עליה מסוגיא זו מוכח דיכול ליעשות שליח לבתו בוגרת והך אוקימתא הילכתא היא ופסקה הרמב"ם פרק ט' מהלכות אישות וכתבו גם רבינו בסימן ל"ז ומשמע דבין לאביי ובין לרבא יכול ליעשות שליח לבתו בוגרת דבהא לא פליגי וכמו שיתבאר לשם בס"ד ואם כן קשה מאוד על מ"ש הרשב"א היפך משמעות התלמוד ותו דלאיזה צורך השיג הרא"ש עליו מדברי ב"ה ולא השיג עליו מסוגיא דתלמודא ונראה ליישב שגם הרשב"א מודה שאם נעשה האב שליח לבתו בוגרת דהוו קידושיה גמורים אלא דס"ל דלכתחילה אין לו לאב לעשות שליח מטעם שמא יבואו לומר שבקבלת קידושין מתקדשת דומיא דקטנה ומ"ש שאין האב יכול כו' פירושו ואינו רשאי כמו לא תוכל לאכול בשעריך וגו' שפירושו אינך רשאי אלא דלפי זה קשה הא דהביא הרא"ש ראייה מדברי ב"ה דיכול ליעשות שליח לכתחיל' איזהו ראייה יש מדברי ב"ה דיכול לכתחילה ואם הביא הרא"ש מדברי הרשב"א דאפילו דיעבד אינו יכול ליעשות שליח היה לו להשיב עליו מן התלמוד כדפי' ונראה ליישב דהרא"ש דקדק מדברי בה"ע דאפילו לכתחילה נמי יכול ליעשות שליח דאל"כ הא דמסיק דאפי' לא שדר סבלונות צריכה גט מספק והיינו משום דחיישי' שמא בתו נתרצה בקידושי אביה שקיבל בשבילה דאיתתא בכל דהו ניחא לה ואי איתא דהאב שלא כדין עביד לכתחילה ליעשות שליח לבתו בוגרת א"כ מסתמא ודאי לא נתרצית בתו שיהא שלוחה שלא כדין כל זמן שלא גילתה דעתה דנתרצי' בקידושין שקיבל אבי' בשביל' אלא ודאי דמן הדין יכול ליעשות שליח לבתו בוגר' לקבל קידושיה לכתחיל' כשהוא מדעת' ומשום הכי חיישינן נמי אפי' היכא שקיבל הקידושין שלא מדעתה שמא נתרצית בתו בקידושין אלו וזהו שכתב הרא"ש מתוך תשובה זו למדת שהאב נעשה שליח לקדש בתו הגדולה דמשמע הלשון שהוא נעשה לכתחילה שליח לקדש דאל"כ הכי הל"ל שהאב שנעשה שליח לבתו הגדולה מקודשת אלא ודאי דאף לכתחילה נעשה שליח לקדש כנ"ל גם מדברי הר"ן וה"ה שהביא ב"י מבואר כדברי הרא"ש דאפילו לכתחילה יכול ליעשות שליח לקבל קידושין לקרובתו ומדכתב סתם משמע אפילו בתו בוגרת והכי נקטינן:
א סָעִיף א ומצוה היא שתתקדש ע"י עצמה דמצוה רמיא עלה לקיימא בנפשה וכדתנן האשה מתקדשת בה ובשלוחה ודייקינן בה יותר מבשלוחה כדפרישית לעיל בסימן ל"ה בדרישה:
ב סָעִיף א אם תוכל פי' אבל אם לא תוכל א"צ לדחוק עצמה בשביל כך וכמ"ש ג"כ לעיל ריש סי' ל"ה:
ג סָעִיף א כמו שיש באיש דהתם אמרי' שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו אבל באשה אמרי' טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו:
ד סָעִיף א כדפרישית לעיל ר"ל הא דבאיש יש איסור פירשתי לעיל בר"ס ל"ה:
ה סָעִיף א שהשליח אומר קדשתיה לך פי' השליח משיב על דברי האיש שאמר הרי פלונית ששלחה לך מקודשת לי השיב הוא על דבריו שמקודשת לו או יאמר הן וכך הוא הגירסא בכל ספרי א"ה שלפנינו וכן בש"ע וכתב הרמב"ם שהשליח כו' ואם אומר הן דיו ואפילו שתק "אם היו עסוקין כו' ול"ג "ואם היו בוי"ו. וכך פירושו אם אמר הן דיו אפילו לא אמר בפירוש קדשתיה לך אבל אם שתק ולא השיב מידי משמע דאינו די ואע"ג דאם היא בעצמה מקבלת קידושין אינה צריכה להשיב מידי. שלוחה גרע וצריך להשיב: ומ"ש ואפילו שתק אם כו' לכאורה משמע אדלעיל קאי שכתב "ואומר האיש "לשליח "הרי כו' וע"ז כתב ואפילו שתק המקדש אם היו עסוקין כו' אבל דוחק לומר כן דא"כ ה"ל לכתוב זה קודם כתב הרמב"ם למה הפסיק במה שהשליח משיב ועוד דאי קאי אדלעיל אמקדש למה כפל דבריו שכתב ואפילו שתק אם היו כו' ולא פי' ולא אמר דבר פשיטא דאם שתק דלא פי' ולא אמר דבר ועוד דהל"ל אפי' אם שתק "המקדש כיון דלפני זה מהשליח איירי לכן נראה דמ"ש ואפילו שתק קאי אשלוחה וה"פ ששלוחה אמר קדשתיה לך או הן ואחר כך אשמועינן דאפילו אם שתק שלוחה אם היו עסוקין באותו ענין ונתן המקדש לשליח ולא פי' המקדש ולא מידי דיו ג"כ בשתיקת השליח דדוקא אם לא היו עסוקים באותו ענין צריך שישיב שלוחה קדשתיה לך או הן אבל אם היו עסוקים באותו ענין אפילו אם שתק דיו ועיין בדרישה:
ו סָעִיף א אלא מדעת השליח (וע"ל בסי' ל"ב דיש חולקין בזה כ"פ) הרמב"ן חולק על זה וסובר דכותב דוקא מדעת האשה דומיא דגט: (אמרה לשליח קבל הקידושין כו' כדלעיל בסימן ל"ה גבי שליח האיש ושם נתבאר ע"ש כ"פ):
ז סָעִיף א וצריכה גט משניהם פי' אם רוצה לינשא לעלמא לשלישית:
ח סָעִיף א ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ודוקא שנותן גט בתחלה (ע"ל בסי' ל"א סעיף ו' כ"פ) ועיין בדרישה:
ט סָעִיף א אע"פ שנעשית לה צרה ואשמועינן אפילו אם לא נתרצית בפירוש להיות שלוחה אלא שתקה וקבלה קידושין סתם אפ"ה אמרינן שבשביל שתיהן קבלה וכמ"ש רבינו בסמוך ולא אמרינן שודאי לא הסכימה דעתה להיות שלוחה להכנים צרה לביתה ועיין בדרישה. (ה"ג בשביל שנינו "והיא "לא "אמרה "כן "אקבל "בשביל "שנינו אלא שתקה כו' כ"פ):
י סָעִיף א אלא ואת הרי זו כו' שידים שאינן מוכיחות הוא ומ"ה הויא ספק מקודשת ולא ודאי (מיהו אם נתן כסף קידושין לשתיהן שתיהן מקודשות ודאי ע"מ כ"פ) וכמ"ש לעיל סי' כ"ו ואע"ג דגבי נזיר אם נזיר עובר לפניו ואמר אהא הוי נזיר שאני הכא הואיל שקדש כבר אשה אחת מסתמא לא קידש ג"כ השנייה:
יא סָעִיף א שאין האב יכול ליעשות שליח פירוש שליח של בתו בוגרת שיקבל קידושיה במקומה והטעם דהרשב"א כתב הרא"ש דנ"ל משום גזירה שמא יבואו לומר שבקבלת האב הקידושין מתקדשת דומיא דקטנה. וע"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה דין ב' דשם משמע דהרשב"א דאוסר קאי אאיש שרוצה לעשות שליח לאבי הבת לקדש לו בתו כי כן כתב שם ז"ל אחר שאלת אם האב יכול לעשות שליח לקדש בתו בשליחות המקדש וכתבתם שהרב רשב"א לא הורה הדבר להתיר לא יכולתי למצוא טעם וראיה לדבריו כו' עד ואולי טעמו כאילו גוזר גזירה אטו בתו הקטנה שאם יעשה שליח לקבל קידושין לבתו הגדולה שהיא מתקדשת בקבלתו כמו בבתו הקטנה וגזירה חדשה היא זו לא מצינו דוגמתה בתלמוד (ואדרבא בתלמוד מצינו דהאב נעשה שליח מבתו לקדשה וכמש"ר בסי' ל"ז סעיף י"ב ז"ל ועשתה אותו שליח לקבל הקידושין ואפשר דהרשב"א מודה דמדין התלמוד האב נעשית שליח ממנה אלא כתב שהאחרונים גזרו ועל זה כתב הרא"ש דגזירה חדשה היא לא מצאנוה ושבעל העיטור שהיה ג"כ אחרון לא ס"ל הכי ועמ"ש שם בסימן ל"ז) והנה מצאתי בספר העיטור כו'. והנה בריש השאלה כתב בהדיא בשליחות המקדש ואף שכתב אחר כך ז"ל שאם יעשה שליח "לקבל קידושין לבתו ע"כ צריך לומר שלשון קבלה לאו דוקא קאמר דהא מהאי גזירה וחששא דהרשב"א ג"כ אסור לעשותו שליח אפי' להוליך ולהביא לה קידושין וכמו שנתבאר בריש השאלה וחד טעמא לגזירה הוא ולמה נקט איסור קבלה לחוד אלא ודאי ל"ד קאמר אלא רצה לומר לקבל קידושיה מיד המקדש אסור הן שתתקדש מיד בקבלת האב הן להוליך הקידושין לידה וגם לשון "יעשה שליח כו' משמע קצת דמשליחות המקדש מיירי והא דמייתי הרא"ש ראייה מבעל העיטור ושם איירי מחשש שהבת עשתה לאביה שליח ראייתו מכח כל שכן דאם בזה לא חששו אף על פי שהיא גזירה קרובה ק"ו שלא נחשוש כשעשאתו המקדש שליח ומיהו אכשר לומר דרבינו בכיון קבעה השאלה בסימן זה ללמדינו דאפילו בתו יכולה לעשותו שליח וכל שכן המקדש. וראיתי בספרים שהגיהו לכתוב וא"א הרא"ש ז"ל כתב בלשון פלוגתא אדברי הרשב"א ושלא לצורך הגיהו כן מאחר שהרא"ש בעצמו הביא דברי הרשב"א וחלק עליו כנזכר לעיל שייך לומר וכתב א"א הרא"ש ז"ל ורצה לומר הרשב"א כתב כן וכתב עליו א"א הרא"ש שדבריו ל"נ כמו שסיים רבינו וכתב ז"ל וסיים א"א ז"ל כו' ודו"ק:
יב סָעִיף א היכא דקידש ראובן פירוש שקבל קידושין משמעון והיא לא עשאתו שליח לקבל:
יג סָעִיף א אי קבלתה לסבלונות חיישינן כו' פי' קמ"ל בזה תרתי דאפי' אי קבלה סבלונות אין כאן קידושי ודאי אלא חיישינן לקידושי ספק ואח"כ כ' דאפי' לא שלח לה סבלונות קידושי ספק מיהא הוי והסבלונות לא מעלין ולא מורידין כמ"ש ס"ס ל"א וע"ל מ"ש בסי' מ"ה:
יד סָעִיף א דלמא מצבתיה פירוש נתרצית ואע"ג דאמרינן לעיל סימן ל"ה דאם לא אמר לו לשדכה לו והלך וקדשה לו אינה מקודשת ל"ש אב ל"ש אחר מ"מ הכא גבי בתו שאני וחיישינן טפי דאשה בכל דהו ניחא לה וכ"כ הרא"ש שם בתשובה ועד"ר:
טו סָעִיף א מתוך תשובה זו למדת שהאב נעשה כו' מדחייש דלמא נתרצית וצריכה גט מספק ואי לא יכול ליעשות שלוחה למה צריכה גט מספק והא אפי' אם עשאתו שליח בפירוש א"צ גט שאינו שלוחה ואף א"ת הואיל דמן התורה נעשה שלוחה אם עשאתו שליח לפיכך צריכה גט (ומה"ט נמי אין להביא ראייה מתשובה זו מדקאמר ולא שויתיה שליח דמשמע דיש בידה כח לעשותו שליח דאיכא למימר דלמא פשיטא ליה לבעל העיטור דלא מצי שויתיה שליח אלא ס"ל שאם עשאתו שליח גזרו חז"ל והחמירו להיות מקודשת מספק וקמ"ל הבע"ה דהאי ספק הוא באפי' לא שויתיה שליח אבל מסיפא דייק שפיר דא"כ למה גזרו) מ"מ הואיל שלכתחלה אסור שיעשה שלוחה מסתמא לא נתרצית למעשיו שעבד באיסורא ולמה ניחוש לומר שמא נתרצית:
א סָעִיף א אפי' שתק. בספרי הרמב"ם שלפנינו גרסינן ואפילו שתק "ואם היו עסוקין כו' עד כדין האשה עם האיש הכל מדברי הרמב"ם ולפי זאת הגי' צ"ל דה"פ ואם אמר שלוחה הן דיו ואפילו שתק שלוחה ולא משיב מידי ג"כ די כמו כשהיא מקבלת הקידושין בעצמה ואם היו עסוקין כו' קאי אמקדש שלפניו אבל דחוק הוא מאוד שאם שאפילו אם שתק דלמה כתב בתחלה שאם אמר הן דיו פשיטא שהוא די שהרי אפילו אם שתק נמי די ולכן הגירסא שלפנינו איתא בספרי א"ה היא הנכונה ונראה שרבינו בכיון הגיה ומחק הוי"ו של ואם היו כר וגם בש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם כתב שם אם בלא וי"ו ופירושו כמו שפירשתי בפרישה:
ב סָעִיף א אחד נותן גט ואחד כונס. וכתב רבינו ירוחם (נתיב כ"ב ח"ו) בשם הר"מ וצריך לקדש קידושי שנייה שהרי אפשר שקידושי אותו שגירש קדמו לקידושי כונס ולא חלו קידושי כונס ולכן צריך לקדשה אחר גירושי האחר עכ"ל:
ג סָעִיף א אף על פי שנעשית לה צרה. פי' רש"י אף על פי שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת (וכמ"ש לעיל בסימן י"ז. כ"פ) שליחות מיהא דעבדה עבדה אבל הרא"ש כתב עליו דאין זה שום חידוש כיון שעשאתה שליח והיא נתרצית להיות שלוחה למה לא תהיה שלוחה אע"פ שנעשית לה צרה, ופי' כמ"ש בפרישה:
ד סָעִיף א דלמא מצבתיה בהני קידושין. ואע"ג דאמרינן לעיל סימן ל"ה דאם לא א"ל כר וי"ל עוד דהתם אף אם הוא נתרצה כששמע מ"מ הקידושין כבר נעשו שנתן כבר המעות והשתא על מה יחולו הקידושין אבל הכא המעות הן ביד אביה ומתי שתתרצה חלו הקידושין על המעות שביד אביה אבל התירוץ שכתבתי בפרישה שחיישינן שכבר נתרצית ועשאתו שליח הוא יותר נכון וכ"כ שם בתשובת הרא"ש בהדיא:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.