א הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אפי' יש לו אח והיא זקוקה לו אינו זוכה במה שפסק שיכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך ואפילו הבת חפצה בו ואפי' היה הראשון עם הארץ והשני ת"ח וכתב הרמב"ם וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס וכתב רב האי ז"ל דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו כיון שאמר בשעת קידושין הרי אני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת אע"פ שמת החתן שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לנישואי החתן דמ"מ לבתו פסק וקנתה וכתב א"א הרא"ש ז"ל משמע מתוך דבריו אם מת החתן אפי' לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק לה אלא ע"מ שתינשא בהן ואם לא ניסת ומתה והיה לה בן לא ירש הבן אותו ממון אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקידושין שמכחם יבמה אחיו פסק הגאון מי שפסק מעות לחתנו בשעת הקידושין ונתנם לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן יחזיר המעות לאב שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס אבל מי שנותן לבתו סתם שתינשא בו ולא הזכיר שתינשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אף על פי שבטלו הקידושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו:
א סָעִיף א הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו וכו' משנה בפרק מציאת האשה (כתובות דף סו.) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן ומ"ש ואפילו הבת חפצה בו כ"כ הרמב"ם בפכ"ג מה' אישות:
ב סָעִיף א ומ"ש ואפי' הראשון ע"ה והשני ת"ח ברייתא שם:
ג סָעִיף א וכתב הרמב"ם וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס וכו' ז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנס ונפלה לפני אחיו ליבם יכול האב לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן וטעמו מדאמרינן בירושלמי אמתניתין ולאו דברים הנקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכתב הרי"ף פירוש כל הפוסק לחתנו דעתו ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנס אינו חייב לתת לאחיו כתב המרדכי פירש רב נטרונאי גאון דלא מיירי אלא במקדש בלבד אבל כתב כתובה זכה היבם בכתובה ולא יכול למימר ולך אי איפשי ליתן מיהו ר"ת פירש לעיל דאפילו מן הנישואין כל זמן שלא גבה יפסיד והירושלמי לפירושו לא קשה דכיון דבתו קיימת גמר ומקני ליה ולעיל מיירי שהבת מתה עכ"ל:
ד סָעִיף א וכתב רבינו האי דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו וכו' דברי רבינו האי כתבום הר"א והר"ן בפרק מציאת האשה והדברים מבוארים יפה בדברי הר"ן שכתב וז"ל אמרו בשם רבינו האי דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שא"ל כשתכנוס בתי אתן לך כך וכך וכשמת חתנו אע"פ שאם היה החתן כונס קנה באמירה בשעת קידושין עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן אבל פוסק לבתו כגון שאמר בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת אע"פ שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין עם הראשון דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה:
ה סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש ז"ל משמע מתוך דבריו שאם מת החתן אפילו לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל וכו' בפרק הנזכר כתב כן בפסקיו:
ו סָעִיף א פסק הגאון מי שפסק מעות לחתנו בשעת הקידושין ונתנם לה קודם החופה וכו' עד סוף הסימן ג"ז בפסקי הרא"ש בפרק הנזכר. הפוסק מעות לנדן בנו ונשארו בידו ומת אם יש ליבם זכייה בו עיין במהרי"ק שורש ע"ג כתב המרדכי בפרק אף על פי מעשה בא' שנדר מעות להשיא יתומה אחת והרויח בהם ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה ופטרו ה"ר קיים ולראבי"ה נראה דחייב ועיין בה ובפרק מי שמתו ובפ"ק דמציעא (טז.) ובתרומת הדשן סימן ש"ן :
א סָעִיף א הפוסק מעות לחתנו וכו' משנה ר"פ מציאת האשה ופירש"י יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן או חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה עכ"ל וכן כתב בהגהת אשיר"י לשם וצריך לומר דהיינו כגון שיש לו לאב לשלם דהוה כייפינן ליה לאב אף לאדמון דכונס ומוציא ממנו בדיונין והכא לא כייפינן וכך פי' הר"ן אכן לשון רש"י אינו מתוקן לפי שכתב אבל אחיו או יתן או תשב עד שילבין ראשה והא ליתא דהא קי"ל כאדמון דמחייבים אותה לכנסה או לפטרה אלא דמוציא מן האב בדיינין אבל לפעד"נ דאע"ג דה"פ דקי"ל כאדמון מ"מ מודה אדמון דבפסקה לעצמ' דתשב עד שתלבין ראשה לתנא דמתני' דלא כברייתא לדעת האלפסי והרמב"ם והשתא משנתינו דהכא בדין יבם ודאי דלאו דוקא כשהאב פסק אלא ה"ה בפסקה לעצמה וכדקתני סיפא פסקה להכניס לו אלף דינרי' וכו' וקאמר רש"י דאם היה בעלה חי או תתן או תשב עד שתלבין ראשה כיון שפסקה לעצמה אבל לגבי יבם אפילו פסקה לעצמה יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן או חלוץ או יבם:
ב סָעִיף א ומ"ש ואפי' הבת חפצה בו כ"כ הרמב"ם ופשוט הוא דמתני' מיירי כשהיא חפצה בו דאי לא חפצה בו יש לה דין מורדת וא"צ בטענה זו דלאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' דתיפוק ליה דאינה חפצה בייבום כלל וק"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש וכתב הרמב"ם וכו' בפכ"ג מאישות: ומ"ש שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ירושל' ולאו דברים הנקנים באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכתב הרי"ף פירוש כל הפוסק לחתנו דעתו ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנס אינו חייב לתת לאחיו וחזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא ואנן לא ס"ל אלא האי דכתבינן עכ"ל וכתב ה' המגיד שהפירוש האחר הוא דפסק בפירוש ע"מ לכנוס שא"ל לחתנו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל הפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת אף על פי שמת חתנו לבתו פסק ובתו קנתה ודברי ההלכות ורבינו עיקר עכ"ל ונראה מדבריו דלפי הרי"ף והרמב"ם אף בפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני פוסק לבתי לא קנתה הבת אם מת החתן דכל הפוסק בשעת קידושין דעתו ע"מ לכנוס הוא ולפי זה נמשך דרב האי דכתב דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו וכו' הוא שמפרש הפי' האחר שדחאו הרי"ף והוא שמפרש בירושלמי דדוקא בשא"ל לחתנו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל בפוסק לבתו וכו' קנתה הבת ותימה דא"כ לא היה להרא"ש ורבינו להביא דברי רב האי בזה כיון שהרא"ש הסכים לפירוש האלפסי והרמב"ם ודחאו לפירוש רב האי וס"ל דכל הפוסק סתם לבתו בשעת קידושין דעתו ע"מ לכנוס היא ואם מת החתן לא קנתה הבת וצ"ל דהרא"ש ורבינו לא ס"ל כפי' ה' המגיד אלא ס"ל דרב האי נמי מפרש כפי' הרי"ף דכל הפוסק סתם דעתו ע"מ לכנוס אלא דס"ל דדוקא בפוסק לחתנו סתם בשעת קידושין שאמר לו לחתנו כך וכך אני נותן על יד בתי אבל בפוסק לבתו שאמר בשעת הקידושין הרי אני נותן לבתי כך וכך כיון דלא אמר כך לחתנו קנתה הבת. ואיכא לתמוה דהרא"ש השיג על דברי רב האי בסברא דקאמר והאי לא מסתבר כלל וכו' ומה שהכריח הרא"ש דכיון דהיכא דלא נשאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון א"כ בע"כ דלא קנתה דבמה זכתה כיון שלא בא לרשותה וא"כ ממילא אף האב יכול לחזור בו כשנשאת לאחר כיון דלא זכתה באותו ממון אין זה כלל הוכחה דאיכא למימר אע"ג דאי מתה אין בנה יורשה דכיון דלא גבתה לא זכתה בממון כדי שתוריש אותו ליורשיה מ"מ אי לא מתה כיון שפסק אותו ממון לבתו בסתם בשעת קידושין ואומר אני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת לענין זה שכופין את האב ליתן לבתו אע"פ שמת החתן דמ"מ תנשא לאחר והן הן הדברים הנקנין באמירה ומה לו חתן זה ומה לו חתן אחר וי"ל דס"ל דכיון דהלכה כראב"ע דאזלינן בתר אומדנא כדלעיל בסימן נ' ולקמן בסימן נ"ה הכי נמי אזלינן בתר אומדנא דלא פסק לתת לבתו אלא בשעה שנתקדשה לראשון כסבור היה שתנשא לו ולפיכך אם טען האב אילו הייתי יודע שימות זה ותנשא לאחר לא הייתי פוסק לה נאמן ואין לנו לכופו לתת לבתו ולהוציא ממון מיד המוחזק בלא ראיה כנ"ל דעת הרא"ש והכי משמע מדעת הגאון בסמוך:
ד סָעִיף א פסק הגאון מי שפסק וכו' ומתה הבת ויש לו בן יחזיר החתן המעות לאב וכו' פירוש אע"ג שהחתן מוחזק בממון אין חזקה זו כלום מאחר שמתה קודם שכנסה ואפילו יש לה בן לא אמרינן דיורש אותה אלא יחזיר המעות לאב כיון דלא זכתה בה הבת דמתה קודם כניסה לחופה:
ה סָעִיף א ומ"ש אבל מי שנתן מעות לבתו וכו' פירוש שנתן בידה מקמי שנתקדשה ונתן המעות לה בסתם שתנשא בו כיון שלא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה קנין גמור ע"ת כדי שתנשא דאע"ג שנתקדשה פעם אחת ומת הארוס אין האב יכול לחזור בו אלא תנשא לאחר ותקיים התנאי שהתנה עמה בשעת מתן מעות שתנשא והא ודאי פשוט דאם מתה היא אין הבן יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא וכיון דמתה לא נתקיים התנאי וחוזר לנותן וליורשיו אבל בלא מתה יכולה לקיים התנאי כדפירש' ודוקא בהתנה עמה קודם שנתקדשה שתנשא בסתם אבל בפוסק בשעה שנתקדשה לראשון כך וכך אני נותן לבתי היכא דליכא יבם לא זכתה בממון דכיון דפקעי הקידושין לא זכתה בהן ויכול האב לחזור בהן וכדכתב הרא"ש ונראה דעל סמך דבריו של גאון זה חלק אדברי רב האי דמשמע להדיא דלא ס"ל כרב האי:
א וכתב הרשב"א בתשובה סי' תתקצ"ג על ראובן שצוה לתת מנכסיו לרחל בת אחותו ה' מאות דינרין ויהיו לנשואיה שנותנין מיד ואין ממתינין עד זמן הנשואין וכן הדין באומר ה' מאות לנשואיה ולא אמר ויהיו עכ"ל וזה משמע קצת כדברי הראבי"ה ובח"ה סי' רפ"ג איתא תשובת הרא"ש כדברי ה"ר חיים וע"ש ואפשר לומר דאף הרשב"א מודה לדברי הר"ר חיים דאם מתה המעות חוזרים ומיהו צריך ליתן לה מיד ואין ממתינין עד זמן הנשואין ואפשר בזה כ"ע מודים לדבריו וצ"ע בה' מתנה סי' רכ"ג בח"ה ושם יתבאר בעז"ה ועיין בי"ד סי' רנ"ג מדינים אלו:
א סָעִיף א וכתב הרמב"ם וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה ז"ל הרמב"ם שם פכ"ו דאישות דין ט"ו האב שפסק על ידי בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת שיכנוס עכ"ל ופשוט היא דמ"ש תחלה האב שפסק על ידי בתו שר"ל שפסק מעות לחתנו ואלשון המשנה קאי דמיירי בפוסק לחתנו וכדמסיק שם הרמב"ם וכתב מיד אחר זה ז"ל לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת כו' וכמ"ש גם המ"מ שם וזה גם כן פי' על ידי בתו ורצה לומר שפוסק לחתנו עבור בתו אלא שהרמב"ם סבירא ליה כיון שהטעם הוא משום דאמדינן דעתו שלא פסק אלא על מנת לכנוס דה"ה בפסק לבנו עצמו וה"ה לבת ובנו לרבותא נקט ומהאי טעמא גם כן רבינו הביא לשון הרמב"ם אחר דין הפוסק מעות לחתנו ומת כו' דלכאורה קשה דהוה ליה לסדר דברי הרמב"ם זה אחר שכתב דברי רבינו האי דין הפוסק מעות לבתו וע"ק דס"ל לרבינו גם דעת הרמב"ם שכתב שהפוסק לבתו לא קנתה אלא ודאי דברי הרמב"ם איירי בפוסק לחתנו מיהו נראה דלדעת הרא"ש שלרבינו האמור בסמוך אדברי רבינו האי שהפוסק לבתו לא קנתה אלא א"כ נתייבמה שהוא עומד במקום אחיו דמשמע שאם תנשא לאיש אחר לא קנתה דה"נ כשפסק לבנו דלא קנהו אלא כשישא אותה אשה שהיה לפניו לישא כשפסק לו:
ב סָעִיף א לא ירש הבן אותו ממון ז"ל מ"ו פירוש מאחר שאין בנה יורש אותה אם כן ממילא אף היא לא קנה דבמה וכמה ואם כן ממילא גם כן האב יכול לחזור כשנשאת לאחר שהיא עדיין לא זכתה עד כאן לשונו ולי נראה דהכי קאמר ואקדים לך לשון הרא"ש בפסקיו ומתוכם נבא אל הביאור וז"ל בפרק אעפ"י דף קל"ג ע"א פירש רב האי ודוקא בפוסק לחתנו אבל אם פוסק לבתו וכו' דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה כך מצאתי כתוב ונ"ל שלא ביאר הכותב יפה דמשמע דאם מת החתן כו' עכ"ל ואם כן ה"פ דהכותב כתב סתם דמכל מקום לבתו פסק וקנתה ומשמעותו הוא דקנתה לגמרי הן ליבם בה הן לישא בו לאיש אחר הן להורישו לבנה מש"ה כתב הרא"ש דע"כ אין לפרשו הכי כמשמעותו. דזה דלהורישו לבנה לא מסתבר כלל דהא ודאי לא פסק לה אלא על מנת שתנשא בהן וכיון שצריך לומר שרב האי דקאמר דקנתה לא בכל עניין מיירי אם כן גם כן נאמר דסבירא ליה דלא קנתה אלא אם כן נתייבמה דהיבם עומד במקום אחיו הראשון (ר"ל שבא מכח קידושי קמא כ"פ) ולא שתנשא בו לאיש אחר וק"ל וכן משמע לשון רב האי שכתב דוקא בפוסק לחתנו פירוש אז יכול האב למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך אבל בפוסק לבתו אין יכול לומר כן אלא שחייב ליתן אף ליבם אבל אם נשאת לאחר או שיהא בנה יורשה בזה לא מיירי רב האי וגם הרמב"ם שכתב וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה כו' נוכל לומר שגם הוא מודה לדברי רבינו האי שאם פוסק לבתו ומת חתנו שמחוייב ליתן ליבם ואע"ג שכתב הרמב"ם שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס שזה מקרי כניסה:
ג סָעִיף א ויש לה בן רבותא קמ"ל דאע"ג דיורש אותה אפ"ה לא יחזיר החתן לבנה אלא לאביה מ"ו:
ד סָעִיף א כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו ז"ל מ"ו אבל אם מתה אין הבן יורשה נ"ל דהא נתן ע"מ שתינשא ולא נתקיים התנאי אבל כל זמן שלא מתה קנתה המתנה שהרי בידה לקיים התנאי והוא נתן בסתם ע"מ שתינשא אבל לעיל היכא דליכא יבם שלא זכתה בו היינו משום שאמר אני פוסק לבתי כו' ולא הזכיר ע"מ שתנשא אלא מכח אומדנא הוא דאומדנא שלא נתן לה אלא ע"מ שתינשא לו א"כ לית לה מידי בגווה ודוק עכ"ל אבל קשה על פירושו למה אמר וכיון שנתקדשה בלא נתקדשה נמי קנתה הואיל שבידה לקיים התנאי ולכאורה היה נלע"ד דמ"ש אין האב יכול לחזור בו שקנתה לגמרי שאם מתה בנה יורשה דכיון שנתקדשה קיימה תנאו שנותן ע"מ שתינשא בו וזה מיקרי שתינשא הואיל ואמר סתם ע"מ שתינשא לא פירש למי אבל לעיל כיון שפסק בשעת קידושין מסתמא היה דעתו ע"ז שנתקדשה לו וע"מ שתכנס לחופה דליכא למימר דדעתו היה משנתקדשה יהא שלה דהא בשעת קידושין אמר לה כן וא"כ ודאי היה דעתו על נישואין ממש משא"כ הכא שנותן לה קודם שנתקדשה א"כ איכא למימר דדעתו היה שאם נתקדשה לשום אדם יהא שלה אבל גם זה דוחק דהא בפסק לה סתם איירי ולא הזכיר שום תנאי בשעת קידושין מיירי לכן נראה כמ"ש בדרישה:
א סָעִיף א פסק הגאון כו' עד אבל מי שנתן מעות לבתו שתנשא בו סתם ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אף על פי שבטלו הקדושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו. דברי הגאון נבוכין הן מאוד. חדא דלא ה"ל דבר והפוכו ולאו רישא סיפא דמתחיל וכתב מי שפסק מעות לחתנו בשעת קידושין ונתן כו' אם כן דכותיה ה"ל לסיים אבל מי שפסק לבתו בשעת קידושין ונתן לה אח"כ קודם חופה גם לא ה"ל לכתוב כדי שתנשא בו כמו שלא כתבו ברישא. או ה"ל לחלק הכל בחתן או בבתו בין אם נתן לו או לה סתם ובין אם נתן ע"מ שתנשא בו וע"ק דברישא כתב דמת הוא ואח"כ כתב ומת הארוס ה"ל לסיים ג"כ ומתה היא שיטול הבן כמו ברישא ע"ק שאמר קנתה אותה מתנה "כיון שנתקדשה כו' דה"ל להקדים ולומר כיון דנתקדשה קנתה המתנה או לכתוב כיון בלא וי"ו גם ק' דלא הל"ל "וכיון שנתקדשה אלא מיד שנתקדשה וע"ק מ"ש שנתן לה ע"מ שתנשא כו' בלא על מנת נמי הלא כל פסיקא על מנת שתנשא בו וכמ"ש לעיל וע"ק רבינו והרא"ש שהביא דברי הגאון סתם ומשמעות דבריו פשוט היא דקנתה המתנה בכל ענין אפילו לירשו לבנה וקשה מ"ש מהא דלעיל ומ"ש בשם מ"ו וגם מ"ש אני ליישבו הוא דחוק ורחוק מאוד וכמ"ש שם ונלע"ד לומר דשאני הכא כיון שכבר נתן לבתו מש"ה יפה כחה שקנתה המתנה אפילו לבנה כיון שהיא מוחזקת ולא דמי להא דלעיל שלא היה אלא פסיקה בעלמא ולא נתן עדיין ומש"ה אזלינן שם בתר אומדנא וגם בהאי דינא איירי שפסק לבתו או לחתנו בשעת קידושין סתם וכמ"ש הגאון אלא כיון שנתן אח"כ לבתו אע"פ שאין צריך ע"מ שתינשא בו אפ"ה קנתה המתנה לגמרי שבאם מתה או מת הארוס הוא שלה לגמרי אפילו להוריש בנה וסיים בטעם דכיון דהפוסק לבתו מיד שנתקדשה אע"פ שבטלו הקידושין כשמת הארוס אפ"ה אין האב יכול לחזור בו ר"ל היינו דין הנ"ל דהמתנה דוקא בפוסק מעות לחתנו ומת קתני אין צריך ליתן אותו הפסקה ליבם הא פסק לבתו בשעת קידושין ונתקדשה ומת אח"כ הארוס אמרינן דאין האב יכול לחזור מליתן עכ"פ ליבם כיון דמ"מ לבתו פסק וקנתה וכמ"ש לעיל ואם כן בכה"ג דיפה כחה עוד ונתן המעות הנשבעין אחר הפסיקה קודם החופה קנתו לגמרי אפילו להורישה לבנה. ועוד נ"ל דמ"ה קאמר בדברי הגאון בנתן לה ע"מ "שתינשא בו משום דהאי גאון ר"ל רב האי גאון דמיירי בו הרא"ש ורבינו לפני זה ומש"ה סתמו וכתבו סתם "הגאון "בה"א הידיעה משום דארב האי הנזכר לפני זה קאי וידוע שרב האי מוזכר בכ"מ בשם גאון והר"ן בדין הקדום כתב בשם רב האי והביאו ב"י ומוכרח מדבריו שס"ל בפסיקה דאמרינן ע"מ לכנוס פסק ליה לא מיירי בפסק סתם כ"א באמר כן בהדיא וכמ"ש המ"מ שם פכ"ג אדברי הרי"ף שפירש מ"ש בירושלמי פוסק ע"מ לכנוס שר"ל אף כנוס סתם דעתו הכי וז"ל הרי"ף וחזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא ואנן לא ס"ל אלא מאי דכתבינן עכ"ל ופירש המ"מ דבריו דר"ל דיש שפירשו דברי הירושלמי דדוקא בדאמר כן בהדיא בשעת פסיקה שע"מ לכונסה פסק ליה כו' ע"ש והנה מדברי הר"ן נראה שרב האי גאון ס"ל הכי שהרי כתב אמרו משמיה דרב האי דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון דא"ל "כשתכנוס בתי אתן לך כך וכך כו' הרי לפנינו שכתב בל' רב האי שאמר בשעת פסיקה לחתנו כשתכנוס בתי ומש"ה א"ש שסיים ג"כ רבינו וכתב משמיה דגאון דהוא רב האי דבנתן לכתוב "שתינשא משום דלטעמיה אזיל דס"ל דכל פסיקה הכי ואפ"ה קנתה כיון דכבר נתן לה וכמו שכתבתי. וכ"ש להרא"ש ורבינו דסבירא להו דאינו מזכיר כלום בשעת פסיקה ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.