א חייב במזונותיה כיצד אוכלת עמו ממה שהוא אוכל ושותה עמו ממה שהוא שותה ואם משפחתה ובית אביה מנהגם בגדולות יותר ממה שנוהג הבעל אם כל בני משפחתה בין אותם שהן עשירים בין שאינם עשירים מבקשים אותם הגדולות אז צריך להנהיגה כדרך שנוהגין בני משפחתה דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות אז אינו חייב לה בהן כל זמן שאוכלת עמו אבל אם אינה אוכלת עמו אלא נותן לה מזונותיה לבדה אז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שתרצה דתנן המשרה אשתו ע"י שליש פירוש שמפרנסה ע"י אחר לא יפחות לה מב' קבין חטין לשבוע או ד' קבין שעורין ונותן לה חצי לוג שמן וחצי קב קטנית וקב גרוגרות או מנה דבילה ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר ואם היא מניקה נותן לה יין ואם היא רגילה ביין נותן לה אפילו אינה מניקה ואוכלת על שלחנו מליל שבת לליל שבת ונותן לה מעה כסף לשבוע לצורך דברים קטנים ואם אינו נותנו לה מה שעשתה מותר על המעשה ידיה הקצוב שחייבת לתת לו בדלקמן הוא שלה אם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של הבעל בד"א בעני שבישראל אבל בעשירים הכל לפי כבודם ובירושל' משמע שאין יכול לפרנסה ע"י פרנס והיא תאכל לבדה אא"כ שיהיה מרצונה וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לשון הרמב"ם כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם ב' סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא רעבתן מאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חיטין חיטין ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או שאר מינין שנוהגין בהן ופוסקין לה פרפרות לאכול בו הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם הוא מנהג המקום ששותות הנשים יין ופוסקין לה שלש סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצורכה כגון פרוטה לכבס או למרחץ וכיוצא בה בד"א בעני שבישראל אבל אם הוא עשיר הכל לפי עושרו אפילו היה ממונו ראוי שיעשה כמה תבשילין בשר כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו ואם אינו יכול ליתן לה לחם הצריך לה כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו כחוב עד שתמצא ידו ויתן הבעל שרוצה ליתן לה מזונות הראוין לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת ע"כ כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי ור"ת היה אומר שא"צ ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכ"כ הרמ"ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא אע"ג דגבי ב"ח לא מחייבינן ליה למפרע מיניה אלא לבתר דשיימינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסדור גבי מזונות אשתו כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בב"ד ג' חדשים הראשונים אין נותנין לה שחזקה אין אדם מניח את ביתו ריקן מכאן ואילך פוסקין לה אפי' לא שמעו בו שמת אפילו שבועה אינה צריכה אבל אין נותנין לה במה שתתקשט דכיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט ויש מהגאונים שכתבו שאין פוסקין לה מזונות עד שתביא כתובתה דשמא מחלה כתובתה ואין לה מזונות והרמב"ם כתב שפוסקין לה אפי' אין כתובתה בידה וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל כתב הרמב"ם שב"ד פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי אלו שלו וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבוע' ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו ואז מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונותיה שהיא צריכה לה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין ב"ד פוסקין לה עד שידקדקו אם לא יספיקו לה מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות שכשנפרעין מנכסיו של אדם שלא בפניו ראוי הוא שיהפכו בזכותו ואם עמד אחד ופרנסה מדעתו אין הבעל חייב לשלם כיון שלא צוה לו לפרנסה אבל אם לותה בעדים חייב לשלם לזה שלותה ממנו ופירש ר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה ב"ד אבל אם לותה קודם שפסקו לה ב"ד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה וא"א הרא"ש ז"ל כתב אם לותה בעדים אף בלא ב"ד חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה אע"פ שאינה מספקת כל צרכיה ממעשה ידיה כיון שמספקת לדברים גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה קודם שתתבייש לבא לב"ד על עסק מזונותיה אבל ב"ד אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה ואם בעצמו יטעון דשאי אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים אבל אם אינה בת מלאכה לאו כל כמיניה לטעון כך ואם קדמו ב"ד ופסקו לה כיון שבאתה לפני ב"ד גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק ואין לו עוד טענה על מעשה ידיה כי מסתמא כשב"ד פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכ' יתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות ואם בא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות כשיצאתי מכאן נאמן פר"י שנאמן להשביעה אם ב"ד פסקו ומכרו ונתנו לה ואפילו לותה ואכלה צריך לשלם מה שלותה ע"פ שבועתה ורש"י פירש שנאמן בשבועתו אפי' להוציא מידה מה שפסקו ונתנו לה כ"ש שלא יפרע מה שלותה והרמב"ם חילק בדבר וכתב אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה ונשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה ואם לותה נאמן הוא בשבועת היסת ונפטר ונשאר החוב עליה לא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום ואדני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י דכיון שהוא מוחזק וטוען ברי לי אין מוציאין מידו וכ"נ דעת רב אלפס שכ' בתשובה ששאלוהו באשה שהלך בעלה למ"ה ובעלה שגר לה מזונות ובחזרתו מצא עליה חשבון מהוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה והשיב שבעלה יחשוב ממה ששגר ומה שהניח לה ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמים על הדרך שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו עם מה שמתחייב במעשה ידיה פטור במה שלותה ואם יפחות יפרע מה שנפחת ואם האשה אינה מודה בחשבון ששגר לה בעלה ישבע שבועת היסת ונפטר ע"כ ואם בא ואמר קודם שהלכתי אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית נאמן והרמב"ם כתב אפילו לא נתרצית בפירוש אלא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכא דעתה היה לה לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי:
א סָעִיף א חייב במזונותיה כיצד אוכלת עמו ממה שהוא אוכל ושותה ממה שהוא שותה ואם משפחתה ובית אביה נוהגין בגדולות יותר ממה שנוהג הבעל וכו' עד אז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה כן כתבו התוס' הרא"ש בר"פ המדיר (כתובות ע: ד"ה והאידנא) מדקדוק סוגית הגמרא:
ב סָעִיף א שהרי ברשותו היא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כ"ז שתרצה דתנן המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטים וכו' עד ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר משנה בס"פ אף על פי (כתובות דף סד:):
ג סָעִיף א ומ"ש בספרי רבינו קב גרוגרות ומנה דבילה טעות סופר הוא וצריך להגיה או מנה דבילה כי כך הוא במשנה:
ד סָעִיף א ומ"ש ואם היא מניקה נותן לה יין שם מימרא דריב"ל:
ה סָעִיף א ומ"ש ואם היא רגילה נותן לה אפילו אינה מניקה מימרא וברייתא שם וז"ל הרמב"ם בפי"ב פוסקין לה מעט יין לשתו' אם היה מנהג המקו' שישתו הנשים יין :
ו סָעִיף א ומ"ש ואוכלת על שלחנו מליל שבת ונותן לה מעה כסף לשבוע שם במשנה אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ונותן לה מעה כסף לצרכה ובגמרא (דף סה:) מאי אוכלת רב נחמן אמר אוכלת ממש רב אשי אמר תשמיש ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב נחמן וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהלכות אישות ולזה נתכוין רבינו שכתב אוכלת על שלחנו ופרש"י אוכלת עמו ליל שבת שהוא ליל עונה ואהא דתנן נותן לה מעה כסף לצרכה פירש רש"י נותן לה מעה כסף. לכל שבת לדברים קטנים: ומ"ש ואם אינו נותן לה מה שעשתה מותר על מעשה ידיה הקצוב שחייבת לתת לו כדלקמן הוא שלה שם במשנה (דף סד:) ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכה מעשה ידיה שלה ולעיל בההוא פירקא גופיה (דף נח: נט.) אמתני' דהמקדיש מעשה ידי אשתו רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי ת"ש אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכה מעשה ידיה שלה תני מותר מעשה ידיה שלה ואע"ג דרב אדא בר אהבה פליג עלייהו דרב ושמואל כותייהו נקטינן. וכתב הר"ן בסוף פירקין דלאו למימרא שיכול הבעל לומר איני נותן מעה ויהא המותר שלה דהא קי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ובודאי שיכולה ג"כ לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר ואי הוא נמי יכול לומר איני נותן מעה כסף מה הועילו חכמים בתקנתן הרי כל אחד מהן יכול לעכב אלא ודאי ה"ק שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי הוא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה כתב הרמב"ן ז"ל דה"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה עכ"ל ומ"ש שאם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של הבעל שם (דף סה:) אפיסקא ואין נותנין לה חדשים בימות התמה וכו' ת"ר מותר מזונות לבעל ופרש"י כגון האשה שמזונות האמורים במשנתינו עודפים לה וכתב הר"ן ויש לדקדק אמאי לא חשבינן ציבי לבשל מאכלה ואפשר דמשום דתנא במקום הרים קאי וכדאיתא בגמרא לא חשיב ציבי דהא אית לה אבל היכא דלית לה ודאי יהיב לה א"נ האי תנא לא חשיב אלא מידי דמיכלא אבל מידי דבר אכשורי מיכלא לא קא חשיב ומש"ה לא חשיב נר ופתילה וכוס וחבית וקדרה אע"ג דודאי יהיב לה והכי איתא בירושלמי ותוספתא עכ"ל:
ז סָעִיף א ומ"ש בד"א בעני שבישראל כו' בסוף מתני' דהמשרה את אשתו ע"י שליש תנן בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ושינה רבינו לכתוב אבל בעשירים הכל לפי כבודם לומר שאע"פ שהוא אינו עשיר ולא מכובד אם בני משפחתה רגילין במזונות מרווחים יותר חייב ליתן לה דעולה עמו ואינה יורדת:
ח סָעִיף א לשון הרמב"ם כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם ב' סעודות בכל יום וכו' בפי"ב מהלכות אישות: ומ"ש ואם היה עני ביותר וכו' כתב ה"ה בפרק המדיר (כתובות עז.) כל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופה אותו להוציא כופה אותו לזון ורבא אמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה ובהלכות והלכתא כשמואל וכ"פ ר"ח אבל בעל הלכות פסק כרבא וכתב הרשב"א דאפילו לדברי ר"ח והרי"ף איפשר לומר שאם אין ב"ד יכולין לכופו כגון שאין לו במה לפרנס א"נ שאינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי להא דרב אלא מה"ט דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הא אין יכולין לכופו לזון יכפוהו להוציא עכ"ל והן הן דברי רבינו עכ"ל ה"ה ור"י כ' שתמהו על הרמב"ם למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב"ח שאין לו וכ"כ ר"ת בתשובה:
ט סָעִיף א ומ"ש הבעל שרצה ליתן מזונות הראוים לה שתהיה אוכלת ושותה לעצמה וכו' כתב ה"ה כך הוא פשטא של משנתינו אבל הרשב"א כתב שהראב"ד פירש כגון שהוא (עושה) מלאכה או שלומד בעיר אחרת שעונתו מע"ש לע"ש והזקיקו לפרש כן שאילו בעושה מלאכה בעירו א"א להשרותה על ידי שליש אלא אוכלת עמו על השלחן ואם לאו יוציא ויתן כתובה משום דשמעי בה אינשי וזילא בה מילתא דיאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משלחן בעלה וכדאמרינן (ע:) גבי מדיר את אשתו מליהנות לו א"נ מתני' כשקבל' עליה והכי מוקי לה בירושל' עכ"ל. וכ"כ בתשובה להרמב"ן סימן ק"ד: ורבינו כתב שהוא רשאי ומשמע מדבריו שכל אדם רשאי והטעם שאינו דומה למדיר את אשתו מליהנות לו דהתם יש שם איסור הנאה ואינה אוכלת עמו אפי' בליל שבת אבל כאן שאין איסור הנאה ועוד שהוא אוכל עמה בכל לילי שבת רשאי עכ"ל ה"ה ז"ל וגם הר"ן כתב דאף על גב דבירושלמי מוקי מתני' בשקבלה עליה דוקא מדברי הרמב"ם נראה דדוקא ע"י נדר הוא דמציא אמרה דזילא בה מילתא אבל שלא ע"י נדר לא וכפשטא דמתניתין. וה"ר שלמה בן צמח כתב המשרה את אשתו ע"י שליש השנוי בפרק אע"פ היינו ברצונה דשלא ברצונה אינו רשאי כמ"ש הרמב"ן בר"פ המדיר ומפרשים אחרים פרק אע"פ ולענין תשמיש אינו רשאי לגרוע עונה כלל ואם עושה כן בין לתשמיש בין להשרותה על ידי שליש שלא מרצונה דנין לו כדין מורד על אשתו עכ"ל:
י סָעִיף א כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו וכו' ור"ת היה אומר שא"צ וכו' כ"כ התוספות והרא"ש בפרק אע"פ (כתובות סג. ד"ה באומר) גמרא מתני' דמורדת דמקשי למ"ד דמאי מורדת ממלאכה מדתנן וכן המורד על אשתו מוסיפים לה על כתובתה בשלמא למ"ד מתשמיש כי היכי דאיהי משעבדא ליה איהי נמי משועבד לה אלא למ"ד ממלאכה מי משועבד לה ומשני אין באומר איני זן ואיני מפרנס מכאן היה רוצה להוכיח רבינו אליהו שאדם מחוייב להשכיר את עצמו לעשות מלאכה לפרנס את אשתו מדקאמר איני זן ואיני מפרנס משמע דהוי מורד ממלאכה שהוא משועבד לה לעשות כדי לזונה ולפרנסה וגם מספר כתובה הוא מוכיח שכתוב בה אפלח ואוקיר ואזון יתיכי ור"ת אומר מהכא אין ראיה דה"פ באומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו מרד האיש כנגד מרד האשה דמרד האשה היינו במלאכה שתחת מזונותיה ומרד האיש הוי במזונות שהן כנגד מעשה ידיה ומכתובתה אין להוכיח דאפלח אינו ר"ל שכירות אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון לחרוש ולורוע:
יא סָעִיף א וכ"כ הרמ"ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה וכו' ובתשובת מיימונית דשייכי לספר נשים כתוב שרבותינו שבצרפת נוהגים כפסק רבינו אליהו. ועיין במרדכי פרק המדיר: כתוב בתשובת הרשב"א סימן תת"צ התובעת מזונות מבעלה והבעל אומר שאין לו מה לתת לה ויש לו קרקעות אמנם הם מיוחדים לכתובה והוא אוכל פירותיהם היאך יעשו עיין שם ועיין בתשובת המיימוני דשייכי לספר נשים סימן ל"א: כתב עוד הרשב"א שנשאל על ראובן שנשא אשה ואח"כ נשתטית והבעל אינו רוצה לזונה משל עצמו אלא מכתובתה והשיב הנושא את השוטה אינו חייב לזונה מפני שלא תקנו לה חכמים נישואין כדאיתא בפרק חרש (קיב:) אבל הנושא אשה ואחר כך נשתטית חייב לזונה ולרפאותה ואינו פטור לא ממזונותיה ולא מרפואתה אלא במגרש וכדתנן בפרק נערה (כתובות נא.) לקתה חייב לרפאותה אם אמר הרי גיטך וכתובתך ותרפא את עצמך רשאי וזו שנשחטית אינו רשאי לגרשה בגט כמו ששנינו בפרק חרש (קיב:) ואע"פ שתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה אין מזונותיה מעוכבין על מעשה ידיה וחייב הוא לזון את אשתו חולה כבריאה עכ"ל:
יב סָעִיף א מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונו' ג' חדשים הראשונים אין נותנין לה וכו' בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף קו: קז.) איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין אמר שמואל מודה לי אבא בג' חדשים הראשונים לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין כי פליגי בשלא שמעו בו שמת ומסיק בגמרא הלכתא כרב וכתב הריטב"א בתובעת מזונות להבא עסקינן דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אילו הוי בעל הכא הוה מצי טעין ואמר פרעתי ולא מחייבינן ליה וכ"כ התוספות ודוק' ביוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל אם נודע ודאי יצא למקום קרוב לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפי' תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי עכ"ל:
יג סָעִיף א ומ"ש אפילו שבועה אינה צריכה שם במשנה (דף קה.) פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים ואיפסיקא בגמרא הלכתא כחנן דאמר לא תשבע אלא בסוף כלומר כששמעו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה משל בעלה כלום ולא תשבע בתחלה בשעת גיבוי מזונות. כתב המרדכי שאם הלך בעלה ממנה מתוך קטטה ונתכוין לעגנה היא נאמנת ליטול מזונות לאלתר אפילו תוך ג' חדשים ועיין עוד שם :
יד סָעִיף א ומ"ש אבל אין נותנין לה במה שתתקשט וכו' שם (דף קז) אהא דתניא מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר מאי דבר אחר רב חסדא אמר תכשיט רב יוסף אמר צדקה מאן דאמר תכשיט כל שכן צדקה מאן דאמר צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול ופרש"י תכשיט. בשמים של אבקת רוכל שהנשים מתקשטות בהם ופסק הרמב"ם בפי"ג מהלכות אישות כמ"ד דאין פוסקין לה תכשיט:
טו סָעִיף א ומ"ש ויש מהגאונים שכתבו שאין פוסקין לה מזונות עד שתביא כתובתה וכו' והרמב"ם כתב שפוסקין לה אפילו אין כתובתה בידה בפי"ב מהלכות אישות כתב שתי סברות אלו וכתב שדעתו נוטה לדעת האומרים שפוסקין לה אפילו אין כתובתה בידה:
טז סָעִיף א ומ"ש וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל תמהני עליו שהרי הרא"ש בפרק שני דייני גזילות תמה על דברי הרמב"ם ונראה שרבינו סובר שלא תמה על דבריו אלא מפני שכתב שמי שהלך למ"ה אשתו ניזונת בלא שטר כתובה ואלמנה אינה ניזונת אא"כ שטר כתובתה בידה והרא"ש תמה עליו משום דיותר יש להחמיר על אשה שהלך בעלה למ"ה מבאלמנה ומ"מ כיון שהעלה דאלמנה ניזונת אפילו אין שטר כתובה בידה איכא למימר דסבר דה"ה למי שהלך בעלה למ"ה ולפי שאין דבר ברור בדברי הרא"ש שכתב שם איפשר שמפני כך לא כתב רבינו וכ"כ הרא"ש אלא וכן אמר הרא"ש כלומר אע"פ שלא כ"כ בפירוש מ"מ כך אמר לנו בע"פ שזה היה דעתו:
יז סָעִיף א כתב הרמב"ם שב"ד פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה וכו' בפי"ב מהלכות אישות וכתב ה"ה כ"נ מן הסוגיא שבפרק שני דייני גזילות דלרב אפילו בדספקה מעשה ידיה פוסקין לה מזונות וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל כדברי רבינו וגם הר"ן כ' כן בשמם בפ' הנזכר וכתב עוד שכן נמצא להרי"ף בתשובה והוא ז"ל תמה על דבריהם וכתב אע"פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל למה לא יחשבו ב"ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן א"נ קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' כך נראה לי מדברי רש"י וכו' ובסוף דבריו כתב אף על פי שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם עכ"ל: והרא"ש כתב על דברי הרמב"ם דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותי וכתב רבינו דבריו אלה לקמן בסמוך:
יח סָעִיף א ומ"ש וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה וכו' כל זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה דעת רבינו שמזונות אלו שוים למזונות האלמנה וכשם שהאלמנה מוכרת למזונותיה שלא בב"ד ואפילו בלא טענת [חינא] כדאיתא בפרק אלמנה ניזונית (כתובות צ"ו.) כך זו מוכרת שלא בב"ד וכן משמע בסוגיא דלא שמעו בו שמת הוא לרב כמו שמעו בו (שמת) לשמואל ולא ראיתי מי שיחלוק בזה:
יט סָעִיף א ומ"ש ואינה צריכה הכרזה וכו' בפ' אלמנה נזונת למזוני מזבניה בלא אכרזתא ופטורה [מן השבועה כחנן דאמר תשבע בסוף ולא בתחלה ופירש רבי' בסוף בשני דרכים או בבא הבעל לטעון או בבא היא לגבות כתובתה עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה מי שהלך למ"ה והפקיד כלים ביד אחד או השאילם לו מוציאין מיד הנפקד למזונות אשתו אבל מיד השואל אם לא הגיע זמן שאילתו אין מוציאין לפי שדין משועבדים יש להם כל זמן שאלתן ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים עכ"ל מי שהלך למ"ה והפקיד ממונו ביד שמעון והזכיר אם תבא אשתי לפניך לא תתן לה כלום ואם אמות לא תתן לה כלום כי אם לבתי קטנה והלך לו ואשתו תובעת מזונות עיין בתשובות המיימוני דשייכי לספר נשים ומרדכי פרק בתרא דכתובות כתוב במרדכי בפרק הנזכר אם היא תובעת את הנפקד לדין כופין אותו לתת לה מדרבי נתן ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו בב"ד חייב ליתן שאל"כ מה הועילו מדרבי נתן ולו' חדשים יוציאו מן הנפקד למזונותיה אבל יותר אין כח ב"ד לעכבו:
כ סָעִיף א ואם עמד א' ופרנסה מדעתו אין הבעל חייב לשלם כיון שלא צוה לו לפרנסה בפרק ב' דייני גזילות (דף קז:) תנן מי שהלך למ"ה ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול ואיפסיקא הלכתא בגמרא (דף קט.) כחנן וכתב הר"ן שם ובפרק אין בין המודר בשם הרשב"א דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג ה"ל כפורע חובו של חבירו שהוא פטור אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס אלא בתורת הלואה וה"ל כלותה ואכלה והביא ראיה לדבר והר"ן ז"ל דחה ראייתו וגם ה"ה בפי"ב מהלכות אישות הביא דברי הרשב"א וכתב עליהם ואין נראה כן דעת הגאונים אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו ונתן טעם לדבריהם וכתוב בתשובת הריב"ש בסימן תפ"א דאפילו הרשב"א לא אמר דמן הסתם לא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא לומר שמשתלם מן הבעל אבל להשתלם מן האשה דבר פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום אא"כ לותה ממנו בפירוש וכן הודה הרשב"א עצמו שכ"כ בתשובה אף במי שהיה חייב מעות לאשה ודן שלא תקבל לו בחשבון חובה מה שהוציא לה למזונותיה עכ"ל כתב בהגהות מרדכי סוף כתובות מעשה בא' שפירנס את בתו ולבסוף תבע מחתנו מה שהוציא עליה והיה החתן מסיק זוזי בחמיו וטען חמיו אני פירנסתיה ממה שהייתי חייב לך מדרבי נתן שמוציאין מזה ונותנים לזה והשיב רבינו שמחה שהדין עם חמיו דאף על גב שאם לא היה חמיו חייב לו היה פטור השתא דחייב לו טענתיה טענה והביא ראיה לדבר :
כא סָעִיף א ומ"ש אבל אם לותה בעדים חייב לשלם לזה שלותה ממנו בפ' ב' דייני גזילות (דף קי:) תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שבעלה חייב במזונותיה אלא בשהלך בעלה למ"ה ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וכתב הרי"ף ע"ז ש"מ דהא דאמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי ה"מ פירנס אבל לותה ואכלה מוציאין ממנו ותו גרסינן בפרק יש מותרות (יבמות פה.) בעא מיניה רבי אלעזר מר"י אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן מזונות או לא ואמרינן ה"ד אי ביושבת תחתיו בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ש"מ דכל אשה שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה שהבעל חייב לפרוע וכן הלכתא עכ"ל וכתב הרא"ש על זה התוספות כתבו דוקא אם לותה אחר שפסקו לה ב"ד מזונות משום דקשיא להו ההיא דלעיל ואם אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי כדפרשינן לעיל ומפרש"י דמתניתין דחנן דאמר איבד מעותיו משום דפרנס מעצמו הא אם לותה משלם מיירי כשפסקו לה ב"ד תחלה ופשטא דמתניתין לא משמע הכי דאיירי דוקא בשפסקו לה ב"ד ועוד דההיא דיש מותרות דאיירי בלותה בלא פסק ב"ד דמסתמא אין פוסקין לה ב"ד מזונות כל זמן שהיא יושבת תחתיו משום דבעמוד והוצא קאי הילכך נראה דאם לוותה בעדים אף בלא פסק דין חייב לפרוע ומוציא מן הבעל מה שהלוה מדרבי נתן והר"ן כתב על דברי חנן אם הלוה את האשה מעות ע"מ שתשלם לו תובעה והיא תובעת לבעל וישלם כך כתב רש"י אבל הרא"ה כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו אלו דבריו וכיון שהוא ז"ל מודה בכך אף כשיש לו לבעל אין לנו שיהא שעבודו של מלוה על הבעל אלא על האשה הוא והיא תובעת לבעל כדברי רש"י א"כ כשאין נכסים לאשה יכול הבעל חוב לתבוע לבעל מדרבי נתן עד כאן לשונו :
כב סָעִיף א ומ"ש רבינו ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה וכו' עד מסתמא כשב"ד פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יותר על מעשה ידיה שרגילה לעשות הכל דברי הרא"ש שם וסיים בדבריו ודלא כהרמב"ם שכתב שמי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות שאין ב"ד אומרים לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו עכ"ל וכבר כתבתי זה לעיל בסמוך וכתבתי שדעת הרמב"ן והרשב"א כדעת הרמב"ם ז"ל וכתב ה"ה בפי"ב מהלכות אישות נראה מדברי רבינו שאפילו בלותה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכן הסכים הרמב"ן ז"ל עכ"ל ועיין במרדכי וכתב בעל התרומות בשער ס"ה על מה שפסק הרי"ף דלותה ואכלה חייב הבעל לפרוע ומסתברא דכיון דהאשה לקחה המעות בתורת הלואה מבעל המעות אע"פ שלא אמר בפני העדים בפירוש למזונות אני לוה ואף לא אמר המלוה למזונותיה אני מלוה לה כיון דבשעת תביעה הודית היא דלמזונותיה לותה והוא מודה דלא הניח לה מזונות או נפרע ממנו דהא לא תנן אלא לותה ואכלה ומצאתי בתשובה לרבני צרפת וה"מ בלותה שלא בפניו אבל לותה בפניו כגון שהיה עמה בכעס וגירשה מביתו ועמדה ולותה בפני בעל הואיל (ולא) זימנתו לדין הניח מעותיו על קרן הצבי וכן אם הלך למ"ה ועמד וצוה בעלה שלא להלוותה והיא שתקה ועמדה ולותה גם הוא איבד מעותיו והניחם על קרן הצבי ול"נ דכל היכא שהבעל חייב במזונותיה לא אבדה זכות מזונותיה חוץ ממורדת מלעמוד עמו שהפסיד' מזונותיה וכן הסכים הרמב"ן וזה אשר השיב לי כל השאלות תשובה אחת להן דודאי כל היכא דבעל חייב לזון את אשתו אם לותה ואכלה חייב לשלם הילכך אע"ג שהוא כאן ולא זימנתו לדין לא הפסידה מזונותיה אע"פ שעמד והכריז שלא ילוה אדם לאשתו לאו כל הימנו להפסידה זכותה והוא דלא ספקה ממעשה ידיה אבל בדספקה אם עמד והכריז שלא ילוה אדם לאשתו נ"ל דכמי שאמר שתוציא לה מעשה ידיה למזונותיה דמי ופטור בין ששמע המלוה בהכרזה זו בין שלא שמע ואם שתק ולותה ואכלה ולא עשתה אע"ג דספקה מוציאין ממנו וכך הם דברי הרמב"ם במי שהלך בעלה למ"ה ולותה ולא עשתה חייב ואף על גב דספקה מוציאין ממנו ויש להם פנים כהלכה ומעתה אין לנו לחלק בין עומד כאן להלך למ"ה עכ"ל :
כג סָעִיף א ואם בא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות כשיצאתי מכאן נאמן וכו' בפ' שני דייני גזילות (דף ק"ז) תניא מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופרש"י נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד וכתבו התוספות היינו טעמא דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי ולר' נראה נאמן להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה ואכלה דאי לאו הכי לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכים עליה שתשבע וכתב הרא"ש לא נ"ל האי פירושא דמילתא דפשיטא הוא מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי שתהא צריכה שבועה ומאי קמ"ל ועוד לישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי למה מוציאין ממנו ממון וכי משום תקנתא דידה שתמצא להלוות נוציא ממון מחזקתו הילכך נראה כפרש"י וכן פירש הרי"ף ז"ל נאמן ובשבועה עכ"ל והרמב"ם כ' בפרק י"ב מהלכות אישות הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו ב"ד ונתנו לה או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה לא תבעה ולא מכרה אלא שהתה עד שבא הוא ואומר הנחתי לה והיא אומרת לא הנחת לי אלא לויתי מזה ונתפרנסתי נשבע שבועת היסת שהניח לה ונפטר וישאר החוב עליה. מכרה מטלטלין ואמרה למזונות מכרתי והוא טוען ואומר מזונותיך הנחתי נשבעת שבועת היסת שלא הניח. הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום עכ"ל וכתב ה"ה הרי שעמדה וכו' בפרק שני דייני גזילות מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו עוד שם מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא הבעל ואמר פסקתי לה נאמן ובהל' נאמן ובשבועה ודעת רבינו בפירוש ברייתות אלו כך הוא מי שהלך למ"ה ואחר חזרתו אשתו שדחקה עצמה ונזונת תובעת מזונות והוא אמר צאי מעשה ידיך למזונותיך שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אינו חייב ליתן לה כלום ויש שם גירסא אחרת ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי פירוש שכבר אמר לה בצאתו והיא שתקה ובירושלמי מצאתי כגירסא הראשונה ואם קדמו בית דין ופסקו ומכרו לה או היא מכרה לעצמה אין לאחר מעשה ב"ד כלום ואינו נאמן הבעל לומר הנחתי לה שום דבר כדי להפקיע מעשיה וכן כתבו ז"ל וכתב רבינו שהיא נשבעת בנקיטת חפץ כשמכרה קרקע ונראה שהוא פירוש למה שאמרו במשנה תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר תשבע בסוף כשיבא הבעל אם יטעון דבר כנגדה כמו שיתבאר ושבועת המשנה ידוע שהיא בנקיטת חפץ והברייתא שאמרה ואם אמר הבעל הנחתי לה מזונות נאמן הוא בשלותה שלא מכרו ולא מכרה היא אלא שלותה וה"ל כתובעת ולכך הוא נאמן ובשבועה כנזכר בהלכות פירוש שבועת היסת כדין כופר בכל וכן כתבו ז"ל: מכרה מטלטלין וכו' דעת רבינו שכיון שלא מכרה קרקע אלא מטלטלים שהיתה יכולה לכפור בהן ולומר אין לך בידי כלום ולא היתה נשבעת אלא היסת אף כאן אינה נשבעת אלא היסת הרי שלא תבעה וכו' פשוט הוא לפי הגרסא שהזכרתי בברייתא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך ואפילו לגירסת האחר דין זה אמת וכתב הרמב"ן ז"ל פרק אלמנה ניזונת והוכיח כן וכתב הוא ז"ל וה"מ דלא מפקה מבעלה כלום אבל אם עשתה והותירה הכל שלה שאינו נותן לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה וכן דעת הרשב"א ז"ל עכ"ל והרא"ש כתב תניא מי שהלך למ"ה ובאת אשתו ותובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי פירוש ואשתו תובעת מזונות שלותה ואכלה קודם שבא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר לא אפרע כי היה לך להתפרנס ממעשה ידיך ואע"פ שאינה מספקת דאם לא היו מלוים לה היתה דוחקת עצמה ומצמצמת ואין לפרש דה"ק אני אמרתי לה קודם שהלכתי צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית דא"כ הל"ל נאמן אלא רשאי משמע דהשתא הוא רשאי לעשות כן כדי שלא לפרוע מה שלותה והא דאמרינן לקמן לותה ואכלה ועמדה ומיאנה ודייקנא טעמא דמיאנה הא לא מיאנה אית לה התם מיירי שפסקו לה ב"ד ואח"כ לותה עכ"ל: ומ"ש רבינו וכן דעת הרי"ף שכתב בתשובה ששאלוהו באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' תשובה זו כתובה בספר התרומה שער ס"ה ומסיים בתשובה הנזכר ואם האשה לא לותה כלום אלא אביה או אחיה הוסיפו לה פירות או ליפתן דרך כבוד או שהיו מרחמים עליה שלא לשום הלואה אין הבעל חייב באותם דברים כלל ועלה אמרינן מי שהלך למ"ה ועמד א' ופירנס את אשתו איבד מעותיו ומה שאנו אומרים שנתנו לה לשם כבוד כגון ששלחו לה מה שלא אמרה להם הלויני כך וכך שלחו לי כך וכך אבל מה שקבלה מהם לשם הלואה חייב כדמפורש דינו ואם הם טוענין שהוא צוה אותן לתת לה הוצאה ע"מ שישלם לה הוא ואמר הוא להד"מ ישבע היסת ויפטר עכ"ל ועיין במרדכי שם ומצאתי כתוב בתשובת הר"מ אפילו מאן דמפליג בין אב לאחר ה"מ למזונות או לקבורה אבל בגדי שבת ורגל שאין לה צורך גדול כ"כ לא ואם הלך למ"ה והיא יצאה מבית חמיה ולותה ואכלה עיין במרדכי בפרק הנזכר:
כד סָעִיף א ואם בא ואמר קודם שהלכתי אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית נאמן זה לא מצאתי מבואר אבל נלמד הוא מדין בא ואמר הנחתי לה מזונות כשיצאתי שנתבאר בסמוך שנאמן בשבועה:
כה סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ב מה"א וכתב ה"ה בפ' שני דייני גזלות מתבאר בסוגיא שאם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שאין לה מזונות וכתב רבינו שאילו לא רצתה בדבר זה וכו' לומר דדוקא כששתקה אבל אם מיחתה ואמרה איני רוצה לאו כל כמיניה דמזוני עיקר כמו שנזכר למעלה ופשוט הוא וכן כתבו המפרשים ז"ל ורש"י פירש וקבלה עליה ואפשר שהוא ז"ל יודה ששתיקתה היא קבלה עכ"ל: כתב הרשב"א שנשאל על שמעון שהלך למ"ה ואשתו תובעת לראובן המחזיק בקרקע בעלה שיצא ממנו כדי שתמשכנו למזונותיה ויש לשמעון נכסים אחרים בני חורין והשיב אפי' נכנס ראובן מעכשיו בקרקע שמעון אין האשה בעלת דין שלו אא"כ היא מורשה משמעון בעלה או שב"ד מעצמן דנין עמו לפי מה שהוא ענין אם נטושין אם רטושין אבל היא אינה בזה אלא כנכריה זולתי אם תבא לגבות ממנו כתובתה או מזונותיה וכיון שיש נכסים אחרים בני חורין תגבה מהם עכ"ל וכ' עוד שנשאל על ראובן שהלך למ"ה ותבעה אשתו מב"ד לפסוק לה ולבתה מזונות ופסקו לה ולבתה ידועים מזונות ויזונם שמעון אביה וכתב לו ב"ד שיפרע מנכסי ראובן בכל מקום שהם לפי שהם נזונות על ידו ועוד נתנו לשמעון כח ורשות שכ"ז שלא תמצא האשה מנכסי בעלה להתפרנס מהם שיוציא לה שמעון בתורת הלואה ומת ראובן והיו האשה ובתה נזונות על שלחן שמעון וכשגדלה הבת פסק לה שמעון נדוניא משלו והשיאה ללוי ואח"כ נפל לאותה בת ירושה מבית מורישי אביה ועכשיו בא שמעון להפרע ממנה מה שהוציא במזונותיה והיא משיבתו כשם שנתחסדת עמי להשיאני משלך כך נתחסדת עמי לפרנסני משלך ושמעון טוען מעולם לא ויתרתי על המזונות רק הייתי ממתין עד שיהיו לך נכסים ותפרעני והשיב ב"ד שפסקו מזונות לבת שלא כדין עשו כיון שהלך מדעתו כדתניא בפרק נערה (כתובות מח:) ומ"מ האשה והבת לא לוו כלום משמעון כדי שתהא צריכין לחזור אחר נכסי שמעון להפרע ממנו שיחזור שמעון ומפרע ממנו כדרך האשה שלותה ואכלה אלא שמעון קבל עליו לזון והוא ידרוך על נכסי הבעל בכל מקום שימצאם אבל רואה אני שלאחר מכאן כתבו לו ב"ד וכל זמן שלא תמצא נכסים לבעל להתפרנס מהם שיוציא לה בתורת הלוואה כל צרכיה ולפיכך הדין עמו במה שתובע להפרע מן הבת ואם נתחסד להשיאה לבעל משלו אין זה מחייבו ליתן לה מזונות משלו כמה זמן תשהא אשת איש מלתבוע מזונות ותפסידם אכתוב בסימן צ"ג ועוד אכתוב שם שאם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה והותירה אין לבעלה עליה כלום אם גובה האשה מזונות ממתנה שנתן בעלה עיין במרדכי פרק נערה שנתפתתה כתב הריטב"א בפרק הנושא גבי מתניתין דאלמנה שאמרה אי איפשי לזוז מבית אבא וכו' ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה וכו' וה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלימים במקום שהיא אבל אם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם ואפילו לדברי הרמב"ם שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו אבל בשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה דין מזונות וכן דעת רבותי אף בשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעה מזונות מחלה להו לשעבר כדכתיבנא בפרק הכותב עכ"ל: (ב"ה) ועיין בתשובת הרשב"א שכתבתי בסימן ע"ז ובדברי הרמב"ן שכתבתי בסימן צ"ד: כתוב בת"ה סימן רפ"ד על אשה שעברה על תקנת הקהל שיש עליה קנס אם חייב הבעל לשלם הקנס :
א סָעִיף א חייב במזונותיה כיצד וכו' עד שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שירצה דתנן וכו' פי' הא דאמרינן אלא נותן לה מזונותיה לבדה דאלמא דרשאי בכך לא יקשה עליך והלא שנינו ר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה דמשמע דאינו רשאי בכך לזה אמר דליתא אלא לעולם ברשותו הוא וכו' וכדתנן המשרה אשתו ע"י שליש וכו' אלא צריך לומר דהדירה שאני דכיון דאיכא לשם איסור הנאה אינו רשאי אבל בלא הדירה ברשותו הוא כו' דתנן כו' עד אבל בעשירים הכל לפי כבודם אח"כ אמר רבי' ובירושל' משמע שאין יכול לפרנסה ע"י פרנס וכו' כלומר דאפילו בלא הדירה נמי אין ברשותו לפרנסה ע"י פרנס ושכך היא מסקנת הרא"ש וא"כ הך דהמשרה אשתו עע"י שליש אינו אלא לדעתה שמתרצה בכך א"כ הדין הראשון דאם אינה אוכלת עמו וכו' מיירי נמי כגון שהאשה מתרצה עמו שיתן לה מזונותיה לבדה ואז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה אבל בע"כ לא וז"ל הרא"ש פ' המדיר ואי תקשי לך דהכא אמר דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד ל' יום ובפרקין דלעיל תנן המשרה אשתו ע"י שליש אלמא דיכול לפרנסה ע"י שליש כ"ז שירצה וי"ל דהדירה שאני ובירושל' פריך ויעמיד פרנס רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה ואפילו יום אחד לא יעמיד. מגלגלת עמו ל' יום שמא ימצא פתח לנדרה עכ"ל משמע דמסקנתו כהירושלמי דבלא הדירה אינה רשאי לפרנסה ע"י פרנס כלל שלא מרצונה אפילו יום אחד ובמדיר את אשתו דוקא הוא דמגלגלת עמו ל' יום וכו' מיהו הרב המגיד בפי"ב דאישות כתב ע"ש הרשב"א דהראב"ד פי' דעד ל' יום יכול להעמיד פרנס שלא מרצונה כמו גבי מדיר וטעמא דביתר מל' יום שמעי ביה אינשי וזילא בה מילתא ומביאו ב"י בסמוך:
ב סָעִיף א לשון הרמב"ם וכו' הביא לשונו מפני שלומדין מדבריו כמה דברים שאינן מפורשין בשאר הפוסקים וזה שכתב ופוסקין לה ג' סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום פי' ג' סעודות לחם וגם בשר וכו' וצריך להגיה וי"ו על מלת בשר וכן הוא ברמב"ם ואעפ"י דמן הצדקה אין מפרנסין אלא י"ד סעודות לשבת מ"מ אשתו דבעל מפרנסה מודו כ"ע דיהיב לה נמי סעודה שלישית בשבת והשתא אית לה ט"ו סעודות לשבת ועיין ס"פ אעפ"י ופרק כל כתבי:
ג סָעִיף א ומ"ש דאם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם כופין אותה להוציאה כתב המגיד ע"ש הרשב"א דבהא אף האלפסי ור"ח שפוסקין כשמואל דאמר עד שאתה כופה אותו להוציא כופה אותו לזון מודו הכא כיון שאינו יכול לזון כופין אותו להוציא אבל ה"ר ירוחם ע"ש ר"ת בתשובה כתב דאין כופין ויתבאר בסמוך ועל מ"ש דהרשות ביד הבעל ליתן לה מזונות והיא תאכל לעצמה כבר מתבאר למעלה בדברי רבינו דמסקנת הרא"ש אינו כן אלא כדאיתא בירושלמי דשלא ברצונה אינו רשאי והיא דעת הרמב"ן והר"ש בן הר"ש ב"צ והכי נקטינן:
ד סָעִיף א כתב ר' אליהו חייב אדם להשכיר וכו' ור"ת היה אומר שאין צריך וכו' כ"כ התוס' והרא"ש בפרק אעפ"י (כתובות דף ס"ג) וזה לשון המרדכי פרק המדיר כתב ראבי"ה ראיתי תשובת ר"ת שאם אין לו לבעל אין ליטול עליו למוכרו כע"ע או להשכיר עצמו כדי לזונה ולפרנסה וה"ג פרק אעפ"י מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר"י בר חנינא אמר ממלאכה תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה מלאכה מי משועבד לה ומשני באומר איני זן ואיני מפרנס פי' ר"ת איני טורח לעשות מלאכה לזונה ולפרנסה הלכך מוסיפין על כתובתה ומיהו אין יכולין לכופו לעבוד ולפרנסה ופריך והא אמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומשני לאו לאמלוכי בעי שבה תלוי הדבר אבל רש"י פי' באומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו תחת מלאכה דהיא משועבדת לו מ"מ מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח לפרנסה או יוציא ויתן כתובה והילכתא כר"י בר חנינא דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ע"כ ואני איני מבין מ"ש מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח וכו' אדרבא מדברי שניהם נלמוד דלא כייפינן וראיתי תשובה והנה היא בפרק אעפ"י דבין לפרש"י ובין לפר"ת אין כופין אלא דבהא פליגי דלפר"ת יש לו כופין אותו לפרנסה כשאר ב"ח שכופין אותו לפרוע והיכא דאין לו אין כופין אותו ללוות ולהתעסק באומנות אבל מוסיף על כתובתה שלשה טרפעיקין ולפרש"י בין יש לו ובין אין לו אין כופין רק מוסיפין שלשה טרפעיקין ואמנם כתב ר"ת אם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משור' הדין טוב הדבר עכ"ל והדבר פשוט דלראבי"ה נמי בהא פליגי דלר"ת יש לו כופין לפרנסה אין לו אין כופין לעבוד ולפרנסה אלא יוציא ויתן כתובה ולפרש"י אפילו יש לו אין כופין לפרנסה אלא יוציא ויתן כתובה והיינו דכתב ראבי"ה מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח וכו' דס"ל כרב דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולאפוקי מבעל הלכות דפסק כרבא דאמר עד שיכפוהו להוציא נכפוהו לזון דלפי זה כשאין לו דאין יכולין לכופו לזון וגם אינו משועבד לעבוד ולפרנסה להוציא ג"כ אין כופין אותו דה"ל כשאר ב"ח שאין לו לשלם אבל דר"ת ורש"י כל היכא דלא מצי לזון אותה כייפינן ליה להוציא כך הבין ראבי"ה מדברי שניהם וכתב ראבי"ה אח"כ דהילכתא כרבי יוסי בר חנינא וכו' וחולק הוא ארי"ף ור"ח והרמב"ם והרא"ש דפסקו כרב הונא דמורד מתשמיש הוי מורד וכך הוא בהגהות מיימונית פי"ד דאישות דראבי"ה הוא דפסק כר"י ב"ח משום דדיינא הוא אבל המרדכי לא התיישב לו מ"ש ראבי"ה מדברי שניהם נלמוד והדבר ברור הוא כדפרישי' ומ"מ מ"ש דראה תשובה דבין לפירש"י ובין לפר"ת אין כופין נראה דר"ל דאין כופין אותו להוציא ודלא כמה שפירש ראבי"ה וכך כתב גם רבינו ירוחם ע"ש ר"ת בתשובה דאין כופין אותו להוציא והכי נקטינן ועיין בתשובת ר"ת בסגנון אחר קצת בהגה"ת מיימוני' פי"ב דאישות:
ה סָעִיף א מי שהלך למ"ה וכו' ר"פ בתרא דכתובות וכתב במרדכי בשם ר"ב לאו דוקא למ"ה אלא בהווה נקט דומיא דסיפא מי שהלך למ"ה ואבדה דרך שדהו עכ"ל אבל בב"י ע"ש הריטב"א כתב דנקט למ"ה דוקא דביוצא לדעת נחלקו רב אמר פוסקין דהא משועבד לה ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט רב זביד אמר אימר צררי אתפסא רב פפא אמר חיישי' שמא אמר צאי מעש' ידיך למזונותיך אבל אם נודע ודאי שיצא למקום קרוב לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שמה וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפילו תוך שלשה חדשים וכן הורו רבותי עכ"ל ומ"ש אפילו לא שמעו בו שמת פי' ל"מ בשמעו בו שמת דפשיטא דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבותה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ואי לשמא א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וכו' כך פי' רש"י והתוס' פי' בע"א ע"ש:
ו סָעִיף א ומ"ש אפילו שבועה אינה צריכה נמי בכל ענין קאמר ל"מ בשמעו בו שמת דסופה לישבע כשתגבה כתובתה כי אז תשבע שלא עכבה משל בעלה כלום ופשיטא דאין להשביעה עכשיו שלא לצורך אלא אפילו לא שמעו בו שמת דאיכא למימר שמא תמות בחייו ולא תבא לעולם לידי גיבוי כתובה וא"כ תשבע עכשיו כשנוטלת מזונות אפ"ה אינה צריכה שבועה אבל במרדכי כתב דדוקא בשמעו בו שמת קאמר חנן שאינה צריכה שבועה אבל לא שמעו בו שמת צריכה שבועה עכשיו כשנוטלת מזונות ואין כן דעת שאר פוסקים אלא כדברי רבינו דאפילו לא שמעו בו שמת אינה צריכה שבועה כשנוטלת מזונות: כתב במרדכי שאם הלך בעלה ממנה מתוך קטטה ונתכוון לעגנה היא נאמנת ליטול מזונות לאלתר אפילו תוך שלשה חדשים דהא טעמא הוי משום חזקה דאין אדם מניח את ביתו ריקן ובקטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה מיהו כתב דבלא שמעו בו שמת אינה נוטלת אלא בשבועה כדפרישית ואע"ג דנקטינן כשאר פוסקים דאינה צריכה שבועה מ"מ בהא דגביא אפילו תוך שלשה חדשים לא גביא אלא בשבועה בלא שמעו בו שמת:
ז סָעִיף א ויש מהגאונים וכו' וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל בפרק בתרא דכתובות הביא הרא"ש דברי הרמב"ם בפי"ב דאישות דמחלק בין הלך למ"ה כיון דאשתו ניזונת מן התורה פוסקין לה מזונות אפילו אין שטר כתובתה בידה ובין אלמנה דאין נותנין לה מזונות אא"כ שטר כתובתה בידה דהא אינה ניזונית אלא בתקנת חכמים והרא"ש השיג עליו ואמר דאפילו בחייו אינה ניזונית אלא מתקנת חכמים הלכך שוין הם ותרוייהו ניזונין אפילו אין שטר כתובתה בידם וכאן בדין מי שהלך למ"ה כתב רבינו שהרא"ש הסכים לדעת הרמב"ם דלא כיש גאונים ולקמן בסימן צ"ג גבי אלמנה כתבה רבינו שהרא"ש נחלק על הרמב"ם:
ח סָעִיף א ומ"ש רבינו וכן אמר א"א הרא"ש כתב ב"י דלפי שלא כתב כך בפירוש אלא דמשמע הכי מדבריו לכך כתב וכן אמר הרא"ש כלומר אעפ"י שלא כתב כן בפירוש מ"מ כך א"ל בע"פ שזה היה דעתו עכ"ל אכן כבר ראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל וכך ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש לאחר שהביא דברי הרמב"ם כתב עליו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא בשניהם יש לה מזונות אפילו לא תראה כתובתה עכ"ל:
ט סָעִיף א כתב הרמב"ם שם ומ"ש ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו וכו' שם איפסיקא הלכתא כחנן דאמר לא תשבע אלא בסוף ופירש הרמב"ם דהאי בסוף ה"פ בסוף כשיבא הבעל ויטעון או בסוף כשתגבה כתובתה אחרי מותו וכת' ע"ז בהגהת מיימוני וכ"פ ראבי"ה שצריכה שבועה היכא שהבעל טוען שנתן לה או שטוען טענת ברי שלקחה לו עכ"ל משמע אבל כשבעלה עדיין במ"ה אינה צריכה שבועה וכהרמב"ם וקשיא לי דבמרדכי לשם כתב ע"ש אביאסף דאפילו בעלה עדיין במ"ה צריכה שבועה בלא שמעו בו שמת ואפשר דמ"ש במרדכי לא אמר אלא שכך נראה בעיניו להלכה אבל למעשה פסק כהרמב"ם א"נ מ"ש במרדכי הוא דעת רבינו משולם ע"ש: כתב עוד בהגהת מיימונית וכן נראה למהר"ם דתשבע לבסוף היא כשמת בעלה אבל קודם שמת צריכה שבועה אעפ"י שהתוספות לא פסקו כך מספיקא לא מפקינן ממונא בפלוגתא דרבואתא אלא בשבועה עכ"ל. משמע דס"ל למהר"ם דאפילו בעודו במ"ה אין מוציאין למזונות אלא בשבועה דלא כהרמב"ם אלא כמו שכתב במרדכי אלא דלישנא דקאמר וכן נראה לא מתיישב שפיר לפ"ז וצ"ע:
י סָעִיף א ואם עמד אחר ופרנסה וכו' שם איפסקא הילכתא כחנן:
יא סָעִיף א ומ"ש ופר"י כו' כתב בהגהות מיימונית פי"ב דאישות ובמרדכי דלא אמר ר"י אלא דוקא היכא דאיהו טען הכי ואמר אילו לא הלוו לה היתה מצמצמת ומתפרנסת ממעשה ידיה בדוחק אע"ג דלא ספקא וכ"כ התוספות לשון זה ועיין בתשובת ר"י שבמרדכי ועוד שם בתשובת מהר"ם בשם ר"י וז"ש רבינו בשמו אם ירצה לא ישלם כי יאמר וכו' דמשמע דאנן לא טענינן ליה אלא איהו צריך לומר ה"ל להתפרנס ממעשה ידיה והרא"ש חולק בתלתא חדא דבלותה בעדים אף בלא ב"ד חייב לפרוע דלא כפר"י אידך דאם בא ואמר צאי וכו' אבל ב"ד אין פותחין לו בטענה זו וכו' וכפר"י אידך אפילו יטעון בעצמו דוקא בדספקא לדברים גדולים וכו' ודלא כפר"י וע"ש בהגהת מיימוני: כתוב במרדכי וז"ל ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ובדספקא אבל בדלא ספקא לא והכי מוכח להדיא בפ"ק דגיטין וכו' ואח"כ כתב כלשון התוספות דאפי' בדלא ספקא ותימה שכתב שני פסקים דסתרי אהדדי ונ"ל ליישב דלענין דינא לא סתרי אהדדי אלא לענין פירוש דשמעתתא דלדעת התוספות הא דתניא ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך ה"פ עכשיו הוא אומר היה לך לעשות למזונותיך ויכול לומר כך אף על גב דלא ספקא ואפילו איהו לא טען אנן טענינן ליה. אבל מה שכתב המרדכי תחלה בדספקא היינו דמפרש לברייתא דכשבא אמר דכשיצאתי אמרתי אליה צאי מעשה ידיך במזונותיך והשתא צריך לומר דדוקא בדספקא התם הוא דרשאי לומר לה כך לכתחילה וכדאיתא פ"ק דגיטין דמיירי התם במכאן ולהבא ואם היינו מפרשים דהמרדכי ס"ל דכשבא ואמר צאי מעשה ידיך שעשית לשעבר או היה לך לעשות במזונותיך נמי דוקא בדספקא לא ה"ל שום ראיה לזה מפ"ק דגיטין. אלא ודאי כדפירש' דמפרש לברייתא דכשבא אמר דכבר בצאתו א"ל לכתחילה צאי מעשה ידיך במזונותיך והתם דוקא לא מצי אמר אלא בדספקא אבל אם אמר עכשיו צאי מעשה ידיך למזונותיך מה שעשית לשעבר רשאי אפילו בדלא ספקא וכו' כנ"ל ליישב דברי המרדכי וס"ל כפר"י שהביא רבינו דהיא דעת התוספות וכתב בהגהת מיימונית דרבינו שמשון פסק כפר"י גם בספר המצות כתב שנוהגין להצריך שתלוה בב"ד והמרדכי הביאו וכתב עליו אבל במיימוני לא משמע הכי דמדכתב הרמב"ם בסתם דבלותה ואכלה חייב לשלם אלמא משמע דאפילו לותה בעדים בלא בית דין וכדברי הרא"ש והכי נקטינן: כתוב במרדכי ע"ש ראבי"ה פי' ה"ר משה בשם ריב"א דצריך לומר לשם הלואה ובפני עדים מלוה לה וראבי"ה כתב דאף על פי כן אין לו דין ודברים עם הבעל אלא עם האשה והיא תובעת את בעלה כיון שהיא חייבת לפרוע לו ומדר"נ אי אפשר לתובעו דלא אתברר אי הלכה כר"נ ויש פוסקין דלא כר"נ ונ"מ שאם מתה האשה שאינו יכול להוציאה ואנן נקטינן כר"נ כמבואר בח"מ סי' פ"ו אלא דמ"מ נפקא מינה במאי דאין לו דין ודברים עם הבעל אלא עם האשה לענין זה דאם מחלה האשה לבעל אין למלוה כלום על הבעל וכמ"ש המרדכי להדיא סוף פרק יש נוחלין וכ"כ הר"ן סוף כתובות ע"ש פירש"י דאין לבעל חוב על הבעל כלום אלא על האשה וכו' וב"י הביאו ועיין במ"ש ב"י ע"ש בעל התרומה דבלותה בפני עדים בסתם אעפ"י שלא אמר המלוה למזונותיה אני מלוה לה ה"ז נפרע ממנה עכ"ל:
יב סָעִיף א ואם בא הבעל וכו' ברייתא סוף כתובות ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופרש"י נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד והתוספות פי' דנאמן להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה ואכלה דאל"ה לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד וכו' ורבינו כתב תחלה פר"י ואח"כ פירש"י לפי שמסקנת הרא"ש כפרש"י
יג סָעִיף א ומ"ש ע"ש הרמב"ם אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה ה"פ דכיון דשעמדה בדין ופסקו לה ב"ד שוב אין חילוק בין מכרו ב"ד ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה דאין לאחר מעשה ב"ד כלום אבל אם לא עמדה בדין ומכרה בעצמה היינו כמו לותה דנאמן הוא ונשבע היסת ונפטר דקרקע בחזקת בעלה עומדת והמעות בהלוא' הן אצלה וכן נראה מדברי ה' המגיד שם:
יד סָעִיף א ומ"ש וא"א הסכים לדעת רש"י וכן יראה דעת רב אלפס שכתב בתשובה וכו' איכא לתמוה דלא ה"ל להביא תשובת רב אלפס כיון דבפסקיו נמי כתב דנאמן ובשבועה וכ"כ הרא"ש וז"ל הלכך נראה כפירש"י וכן פירש הרי"ף נאמן בשבועה עכ"ל ותו קשה דשמא רב אלפס דכתב בתשובה זו דישבע שבועת היסת ונפטר אינו אלא היכא שלא עמדה בדין ולותה אבל אם עמדה בדין ופסקו לה ב"ד ולותה אה"נ דאינו נאמן בשבועה דאין לאחר מעשה ב"ד כלום וכהרמב"ם ולא כפרש"י ונראה דרבינו למד מתשובה זו דמדהאריך רב אלפס וכתב ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמים וכו' דהא פשיטא היא דאין נותנין לה אלא כשיעור הראוי לה ולא יותר אלא שבא להורות דאין נותנין לה אא"כ עמדה בדין ופסקו לה ב"ד כשיעור הראוי לה על הדרך וכו' ואפ"ה אם האשה אינה מודה בחשבון ישבע היסת ונפטר והיינו כפירש"י אבל בפסקיו אינו מפורש כל כך דנאמן להוציא אפילו פסקו לה בית דין ודו"ק:
טו סָעִיף א ואם בא ואמר קודם שהלכתי וכו' כתב ב"י זה לא מצאתי מבואר וכו' ולפעד"נ דרבינו כתב זה ע"פ גירסת הרמב"ם שכתב הרב המגיד שהיה גורס בברייתא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך נאמן שפירושה דאם טען שכבר אמר בצאתו אמרתי אליה צאי מעשה ידיך במזונותיך אין לה כלום דהוא נאמן והיינו נאמן בשבועה כמ"ש לעיל בטוען הנחתי לה מזונות ואע"ג דלעיל כתב רבינו ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית וכו' דמשמע דעכשיו א"ל צאי מעשה ידיך וכו' והגירסא היא ואמר צאי מעשה ידיה במזונותיה רשאי וכגירסת הרא"ש ופירושה מ"מ ס"ל דשני הגירסאות הילכתא נינהו:
א וכן הוא לקמן בדברי הטור והר"ן כתב בסוף אעפ"י ע"א דאם היא רגילה לשתות בפני בעל ב' כוסות נותנין לה כוס אחד ואם אינה רגילה בפני בעל רק בכוס אחד אין נותנין לה כל עיקר והוכיח כן מדברי הגמרא ותמה על דברי הרי"ף שלא כתבה:
ב וע"ל סי' פ':
ג וז"ל שם אשה התובעת מזונות מבעלה והבעל אומר אין לי מה לתת ויש לו קרקעות מיוחדים לכתובה והוא אוכל פירות היש להגבות לה מזונותיה מפירות הקרקעות ההן או לא ואם היא רוצה לקבל פרעון המזונות בגוף הקרקעות ופסק שהדין עמה בכל מה שתרצה ועיין שם וכתב עוד דכל שמוכרת קרקע למזונותיה שוב אינה טורפת אותן הקרקעות לכתובתה ועיין שם וכן משמע בגמרא פרק אלמנה ניזונת (כתובות צו.) וע"ל סי' קי"ט אי חייב לזון אשתו שנשתטית וע"ל סי' קי"ח מי שנשבע לחלק כל ריוח שלו עם שותפו ועתה טוען שאין השבועה חלה שאין מזונות לאשתו:
ד סָעִיף א ובמרדכי פ' ב' דייני גזירות ע"א כתב בשם רבינו ברוך דלאו דוקא במדינת הים אלא שדבר בהוה עכ"ל:
ה עיין שם שהאריך בתשובה וכן הוא ס"פ יש נוחלין ס"ס ע"ב:
ו סָעִיף א עיין בהר"ן ריש ב' דייני גזירות שהאריך בדינים אלו ומשמע שם דאם מכרה נכסיה ופרנסה עצמה הוי כפרנסה אחר ועיין שם וכ"כ לקמן המ"מ וע"ל:
ז ופסק ר"י דלא מהני אלא מוציאין מידו וזנין אשתו ועיין שם וכן הוא בתשובת מיימון מיהו כ' אי נתן במתנת בריא לאחר אין אשתו נזונת מהם ובמרדכי פרק נערה ע"ג האריך בזה בחילוקים ועיין שם וכתב הר"ן דיש דייני גזירות אי תבעה מזונות לפני ב"ד והב"ד החמיצו הדין נותנין לה משעת התביעה:
ח ומה שכתב דאם לא היה חמיו חייב לו אין צריך לשלם משום דאין חילוק בין אב שפרנס בתו לאחר כ"כ גם הר"ן פרק נערה שנתפתתה דף תפ"ו ע"ב וכ"כ המרדכי פרק ב' דייני גזירות ע"א ומיהו כתב דאם לותה מאביה ואכלה צריך לשלם לו אע"ג דבעלה בעיר ודוקא איכא סהדי דלא הוה מיתדר לה בהדי בעלה שיהיה לה קטטה וכעס עמו או מבני ביתו דארגילו קטטה בהדה ולכן חייב לה מזונות באשר היא שם אבל ארגילה איהי קטטה הוי מורדת וע"ש בתשובת מוהר"ם בזה וכ"כ ב"י בשם הריטב"א לקמן ס"ס זה:
ט וכן פסק בנ"י פרק יש מותרות דאין לבעל חוב על הבעל כלום וכ"כ המרדכי ריש שני דייני גזירות ע"א דף תקפ"ד דשעבוד ב"ח על האשה ואם מתה האשה מוציאין מבעל מדר' נתן וב' המרדכי סוף פרק יש נוחלין ע"ב מ"מ אף לדברי רבי נתן אם מחלה האשה לבעל אין למלוה כלום. ב' המרדכי דיש שני דייני גזירות עד ג' שנים נאמנת לומר לויתי אבל אם שתקה ג' שנים מחלה ואין צריך לתת לה למפרע ומיהו אם היה לו משכון גביא אף לשעבר וכן הוא במרדכי סוף פרק יש נוחלין ע"ב אמנם המ"מ פי"ח כתב בשם הרמב"ן דלא בעינן ג' שנים רק גבי אלמנה כדלקמן סי' צ"ג אבל א"א שלא תבעה מזונות אבדה מיד לשעבר וכן כתב הר"ן ר"פ אלמנה ניזונית וכ"כ ב"י לקמן סימן צ"ג בשם הרשב"א שכתב כן בשם ר"ת ורבו ז"ל וכ"ע דאפילו יצאה מביתו על ידי קטטה ושתקה ולא תבעה מזונות אמרינן דמחלה לו וכתב עוד ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות ע"כ וכתבו המ"מ והאריך עוד אפילו מכרה נכסי מלוג שלה בטובת הנאה ולא תבעה מזונות הפסידה לפי שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ולסייען וה"מ לאפוקי מבעל אבל מה שעשתה הרי היא שלה מאחד שלא זכה עכ"ל וכן משמע מדברי הר"ן שכתבתי למעלה כתב המרדכי פרק שני דייני גזירות אשה אחת תבעה מזונות מבעל ופסקו בית דין לתת לה ואחר ה' שנים היא תובעת מזונותיה ואומרת שלותה על סמך הפסק והוא אומר לא ידעתי מן הסרבנות והיא שותקת ומחלה ופסק דהדין עם האשה וע"ש חלוקים בזה עיין לקמן סימן ע"ז בתשובת הרשב"א הרבה חלוקים ממזונות אשה עם בעלה:
י ובת"ה סי' שי"ז באחד שפרנס חתנו ובתו ב' שנים ואחר כך תובען לשלם לו ופסק דפטורים מאחר דאין רגילות להאכיל בשכר ודאי היה דעתו להאכילו בחנם אכל אם היה דרכם להאכיל בשכר החתן חייב לשלם לו מזונותיו אבל לא מזונות אשתו וע"ש שהאריך:
יא סָעִיף א במרדכי פרק שני דייני גזירות וס"פ יש נוחלין ע"ב משמע דאינו נאמן רק בג' חדשים הראשונים אבל אחר כך לא דאם לא כן אין אדם רוצה ללותה עכ"ל וזהו סברת ר"י שכתב דאין הבעל נאמן עליה רק להשביע אותה דאם לא כן אין אדם רוצה ללות לה כדאיתא בתוספתא ובאשיר"י אבל לפי דעת החולקים עליו דס"ל הבעל נאמן בשבועה ואין חוששין לסברא זו א"כ ה"ה כאן דאין לחלק כתב הר"ן ריש אלמנה ניזונות אם הבעל לפנינו ואומר שפסק לה מזונות על העתיד אינו נאמן עכ"ל וע"ל סי' ק"ב אשה שתפסה בחיי בעלה לצורך מזונות אין מוציאין מידה:
יב וע"ל סי' פ':
יג וכתבתי דבריו בי"ד סימן רמ"ח:
א סָעִיף א עולה עמו ואינה יורדת דדרשינן בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו כדלעיל בסימן ס"ד:
ב סָעִיף א ואם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות אלא שבבית אביה נוהגים כן מפני שהוא עשיר אבל שאר בני משפחתה שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אינם מבקשים אותם הגדולות אז אינו כו' כצ"ל: (כל זמן שאוכלת עמו שאינו חייב לתקן לה שלחן בפני עצמה כ"פ):
ג סָעִיף א כל זמן שירצה דתנן המשרה כו' כצ"ל:
ד סָעִיף א המשרה ויכרה להם כירה ת"י שירותא פרש"י:
ה סָעִיף א או ד' קבין שעורים שם במשנה א"ר יוסי לא פסק שעורים כפל כחטין אלא רבי ישמעאל ששיה סמוך לאדום ושם השעורים רעים ונראה שלא כתבו רבינו משום שסמך אמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם פוסקין לה סעודה בינונית בכל יום של כל אדם כו':
ו סָעִיף א וקב גרוגרות או מנה ודבילה כ"ה במשנה וכן הגיה ב"י גרוגרות תאנים יבשים. דעילה תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל פרש"י:
ז סָעִיף א ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר ז"ל הר"ן בס"פ אע"פ ויש לדקדק אמאי לא חשבינן ציבי לבשל מאכל ואפשר משום דתנא במקום הרים קאי וכדאיתא בגמרא לא חשיב ציבי דהא אית להו א"נ האי תנא לא חשב אלא מידי דמיכלא אבל מידי דבר אכשורי מיכלא לא קחשיב ומש"ה לא חשיב נר ופתילה וכוס וחבית וקדירה אע"ג דודאי יהיב לה והכי איתא בירושלמי ותוספתא עכ"ל:
ח סָעִיף א מליל שבת פירש"י כל ליל שבת שהוא ליל עונה:
ט סָעִיף א ואם אינו נותנו לה אז מה שעשתה כו' ז"ל הר"ן בס"פ המדיר לאו למימרא שיכול הבעל לומר איני נותן לך מעה והמותר יהיה שלך דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שהרי גם היא יכולה לוהר כן כיון שיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה כ"ש בזה אלא הכי קאמר שאם שתקה היא ולא תבעה מסה כסף לצרכיה ועשתה מותר לא אמרינן ויתר וה"ה למזונות ומעשה ידיה ורבותא קא משמע לן אפילו במעה שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן ויתרה ע"כ (והטעם שתקנו המותר של מעשה ידיה תחת המעה וכיון שאינו נותן לה המעה המותר ג"כ שלה כ"פ):
י סָעִיף א אבל בעשירים הכל לפי כבודם ז"ל ב"י ושינה רבינו לכתוב אבל בעשירים כו' (ר"ל שכת עשירים לשון רבים) לומר אע"פ שהוא אינו עשיר ולא מכובד אם בני משפחתה רגילים במזונות מרווחים יותר חייב ליתן לה דעולה עמו ואינה יורדת:
יא סָעִיף א וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עיין בדרישה:
יב סָעִיף א שאינו חולה ר"ל של כל אדם שאיני חולה:
יג סָעִיף א ומעט יין לשתות אם הוא מנהג המקום ששותות הנשים יין דקדק לכתוב מעט יין ולא תליא לשתות כפי המנהג רימז למ"ש הר"ן ס"פ אע"פ ז"ל אם היתה רגילה לשתות בפני בעלה ב' כוסות נותנין לה כוס א' ואם לא היתה רגילה אלא בכוס א' אין נותנין לה כל עיקר והוכיח כן מהגמרא ותמה על הרי"ף שלא כתב ע"ש:
יד סָעִיף א ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר כו' ואף על גב דגם הרמב"ם סבירא ליה שאוכלת עמו בליל שבת כמ"ש רבינו בסמוך בשמו בסוף דבריו וע"ק דמשמע דהשתא מיירי הרמב"ם שאוכלת עמו כל השבוע דהא בסמוך כתב הבעל שרוצה ליתן מזונות הראויין כו' משמע דעד השתא מיירי שהיא אוכלת עמו ואם כן מאי צריך לפסוק לה ויש לומר דמ"ש הרמב"ם כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות כו' עד ותהיה כתובתה עליו בחוב עד שתמצא ידו ויתן אתא לאשמועינן כמה שיעור מזון אשה שמחויב ליתן לה ואף אם הוא אוכל עמה אפשר שהוא אוכל מעט או שהוא כילי ואוכל דברים רעים ואף בשבת אינו אוכל בשר או דגים א"נ שהבעל אינו בביתו אלא לומר או עושה מלאכה בעיר אחרת ואתא לאשמועינן שצריך ליתן לה כפי המנהג באותו מקום וכל הדברים שפורט כאן ומיירי בין אוכלת עמו או לא אוכלת עמו ועד"ר:
טו סָעִיף א כופין אותו להוציא ור"ת ורבינו ירוחם חולקין וס"ל דאין כופין אותו להוציא מאחר דאין לו כמו בעל חוב דאין לו עכ"ל. (ובכ"מ כ' דיש לתמוה על תמיהת ר"י שתמה עלהרמב"ם דמה ענין זה לזה דב"ח אין תקנה בדבר משא"כ בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שא' מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה עכ"ל כ"פ):
טז סָעִיף א כפועל לפרנס ח"מ בסימן צ"ט ור"ת חולק ע"ש וכתב שם דאפשר דגם ר"א מודה בב"ח:
יז סָעִיף א ואכסי ותיכי בנוסח כתובה שלנו אינו. (מי שהלך בעלה למ"ה ל"ד מד"ה אלא שדיבר בהווה מרדכי כ"פ):
יח סָעִיף א אפילו לא שמעו בו שמת פירשו בגמרא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ז ע"א) פליגי רב אמר פוסקין אפי' לא שמעו בו שמת ושמואל אמר אין פוסקין כשלא שמעו בו שמת דחיישינן שמא צררי אתפסה כשהלך או שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה אבל כששמע בו שמת אפילו שמואל מודה דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי דצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה. משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"ת והרי היא משועבדת ליתומים ואף הם יאמרו לה כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אלא אם כן היא מתרצה והלכה כרב:
יט סָעִיף א אפילו שבועה אינה צריכה פירוש אינה צריכה לישבע שמא נתן בידה מעות כשהלך (אפילו אין כתובתה בידה דחזקה יש לה כתובה דאין אדם דר עם אשתו בלא כתובה כ"פ):
כ סָעִיף א וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל וכן הוא גירסת ב"י וכתב שלכך דקדק רבינו לכתוב אמר ולא כ"כ בפסקיו בהדיא (ואדרבה תמה על הרמב"ם בקצת דבריו כ"פ) אלא שבעל פה אמר לו כן ע"ש וכן מצאתי בדפוס תוגרמה שנדפס בו וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל:
כא סָעִיף א מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה וכתב ה"ה בפי"ב מה"א שהרמב"ם סבר שמזונות אלו שווים למזונות אלמנה וכשם שאלמנה מוכרת שלא בב"ד בלא הכרזה כך אלו מוונות עכ"ל (וע"ל בסימן ס"ג כ"פ):
כב סָעִיף א עד שיבא בעלה ויטעון פירוש ואז יכול להשביעה או היורשים אחר מותו כשבאת לגבות כתובתה יכולים להשביעה על ידי גלגול אבל בלא גלגול אינן יכולין להשביעה הואיל שאינן יכולים לטעון בר"א משא"כ כשהוא משביעה שהוא טוען ברי ויכול להשביעה אפילו בלא גלגול:
כג סָעִיף א ופרנסה מדעתו ר"ל שלא פרנסה לשם הלוואה שהיא תשלם לו אלא מסתמא כוונתו על הבעל שהבעל ישלם לו כשיבא והוי כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דפטור ועד"ר:
כד סָעִיף א אבל אם לותה בעדים אבל שלא בעדים יאמר הבעל לא הלוית לה כלום:
כה סָעִיף א חייב לשלם לזה שלוותה ממנו פירוש אם אין לאשה נכסים שיפרע ממנה ישלם לה הבעל מדרבי נתן (ר"ל החוב מוטל לפרוע לזה המלוה ומזונותיה על הבעל לשלם משלמין להמלוה מדרבי נתן כמ"ש בח"מ סימן פ"ו וכ"מ גם בזה דאם מחלה האשה מזונותיה לבעלה אין חייב לשלם למלוה ועיין בח"מ סימן ס"ו כ"פ) אבל בשיש לה נכסים הב"ח תובע האשה ותפרע לו והיא תובעת לבעל אבל אם לא הלוה לה ע"מ שתשלם לו אבד מעותיו שהרי הבעל לא צוה אותו שילוה לה והאשה ג"כ פטורה שהרי לא הלוה לה מידי:
כו סָעִיף א ופירש ר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה כו' עד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה. יראה דר"ל דעל כל פנים יכול לומר כן אף אם אין ידוע שהיא בת מלאכה הוא נאמן לומר שהיא בת מלאכה א"כ אפילו היא בודאי אינה בת מלאכה יכול לומר לולי שלויתה ודאי לא באתה לב"ד והיתה אוכלת לחם צר ומים לחץ והיתה משרתת בעבודה קשה למי שהספיק על הלחם. ובזה פליג הרא"ש עליו ואומר דחייב לשלם אם לא שהוא ידוע שהיא בת מלאכה ובשכירות אותה מלאכה מספיק לדברים גדולים. דאל"כ קשה מאי בין הרא"ש לר"י הלא גם ר"י כתב אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס כו' דמשמע דוקא אם ירצה וטוען כן ולא שהב"ד טוענין לו כו' וכ"ה בתוס' דף ק"ז ע"א ע"ש. וגם לשון הברייתא משמע כן שהרי קתני ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. דמשמע דדוקא בבא וטען כן שמעינן ליה ולא שהב"ד יטענו לו כן אלא שהרא"ש האריך בלשונו כיון שר"י קיצר וכתב בדלא פסקי פטור הוצרך לבאר הוא כל חלקי החיוב ודו"ק ועיין באשר"י דף קמ"ט סוף ע"ב:
כז סָעִיף א כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה כלומר קודם שתתבייש לבא לב"ד היתה דוחקת ומצמצמת את עצמה כדבסמוך:
כח סָעִיף א וא"א הרא"ש כתב כו' ומוציאין מן הבעל מדר' נתן:
כט סָעִיף א אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים אבל בלא ידוע אין הבעל יכול לומר צאי ממזונותיך במעשה ידיך כדלעיל בסי' ס"ט: (ואם קדמו ב"ד ופסקו לה דוקא להבא אבל למפרע אין פוסקין אכן אם תבעה המזונות והב"ד האמינו בדין נותנין לה בשעת התביעה ר"ן וע"ל בסי' צ"ג כ"פ):
ל סָעִיף א כיון שבאת לפני ב"ד גלתה דעתה כו' פי' שאינו יכול לטעון איני משלם מה שלותה לצורך דברים קטנים כי היתה דוחקת ומצמצמת כו' שהרי באת לפני ב"ד ולא בושה את עצמה ולכן מהשתא אין לו שום טענה וצריך לשלם כל מה שיתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות אפי' לדברים קטנים צריך לשלם וק"ל:
לא סָעִיף א ואם בא הבעל ואמר כו' נאמן כך הוא לשון הברייתא:
לב סָעִיף א נשבעת בנקיטת חפץ פי' הואיל שנעשה מעשה שכבר נמכרו נכסיו מה שנעשה נעשה ולכן השבועה בנק"ח דהוי כאילו היא באתה להוציא מידו דקרקע בחזקת בעליה עומדת והרמב"ם בפרק י"ב מה"א חילק בין אם מכרה מטלטלים למכרה קרקעות דבמכרה מטלטלים א"צ לישבע אלא היסת שהרי אם היתה רוצה היתה כופרת לומר אין לך בידי כלום ולא היתה נשבעת אלא היסת אבל אם מכרה קרקע דאינה יכולה לכפור בה צריכה לישבע בנק"ח ה"ה. והא דהשמיט רבי' האי בבא מהעתקת דברי הרמב"ם צ"ל דרבינו לא בא כאן אלא לכתוב פירוש הבריית' לר"י ורש"י ורמב"ם למר כדאית ליה והברייתא ע"כ לא איירי במכרה מטלטלין לר"י ורמב"ם דהא בימי התנאים לא נתקנה עדיין שבועת היסת אבל במקרקעי יכול להיות דאיירי והוא נאמן להביאה לידי שבועה בנק"ח והרמב"ם דכתביה לנפשיה כתביה ללמדינו הדין ולא לפי' הברייתא וכדרכו וק"ל:
לג סָעִיף א בשבועת היסת ונפטר כדין כופר בכל ה"ה:
לד סָעִיף א ונשאר החוב עליה פירוש עד שתתאלמן או עד שתתגרש מ"ו:
לה סָעִיף א לא לותה ולא מכרה כו' עד אין לה כלום פירוש אע"ג דלא נתן לה המעה שתקנו נגד מותר מעשה ידיה ולקמן בסי' פ' כתב בשם הרמב"ם דגם אם הוא בעין השכירות ממותר ממעשה ידיה הקצובים הם של בעל היינו דוקא שצריך עכ"פ ליתן לה מעה אלא שבכאן כיון שאינו בעין וכל זמן שהבעל אינו נוטל כלום א"צ ליתן לה מעה ובנסתפקת ממעשה ידיה אפילו בצמצום א"צ ליתן לה כלום. וגם אפשר דאיירי שהוא טוען שהניח לה מזונות ולכן א"צ ליתן לה מעה. ואפילו שבועה א"צ לישבע:
לו סָעִיף א דכיון שהוא מוחזק וטוען כו' פירוש מ"ש ברייתא נאמן אכולה מילתא קאי אמכירה והלוואה בסיגנון אחד ובהלוואה ע"כ אנו צריכין לומר כפירש"י שנאמן הוא שהרי הוא מוחזק א"כ ג"כ כשמכרה ע"פ ב"ד או היא בעצמה נאמן הוא בשבועה להוציא מידה שבחדא כלל כללינהו לכולהו ולא כהרמב"ם שסבר שבקרקע היא נאמנת בשבועה ודו"ק ועיין בדרישה:
לז סָעִיף א אם יש בו כדי סיפוקה כו' עד שאמרו עולה עמו ואינה יורדת אע"פ שבכלל זה ג"כ דברים קטנים והרא"ש כתב לעיל דדברים קטנים אין צריך לשלם תשובתו בצידו הא כתב שם הרא"ש דהיינו דוקא כשהבעל טוען זה וכאן נמי לא היה הבעל טוען זה וק"ל:
לח סָעִיף א ונתרצית (דאילו לא נתרצית כבר כתב רבינו בסימן ס"ט דאם אמר הבעל איני זן ואיני נוטל אין שומעין כ"פ) נאמן ע"ד שנתבאר לעיל לרש"י הוא נאמן בשבועה ולדעת ר"י היא נאמנת בשבועה ודין זה נלמד מדין דלעיל:
א סָעִיף א וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ו"ל בפרק המדיר סוף ד' קל"ד ז"ל שם המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כו' ואי קשיא לך דהכא אמרינן דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד שלשים יום ובס"פ אע"פ אמרינן המשרה אשתו ע"י שליש אלמא יכול לפרנסה ע"י שליש כל זמן שירצה וי"ל דהדירה (ר"ל דהתם יש שם איסור הנאה ואינה אוכלת עמו אפילו בליל שבת) שאני ובירושלמי מוקי דההיא בדקבלה עליה עכ"ל אם כן מדכתב הרא"ש תירוץ הירושלמי באחרונה ס"ל לרבי שכן הוא דעת והסכמת הרא"ש וא"כ ק' למה כתב רבי' לעיל וברשותו הוא ליתן לה כו' ע"כ צ"ל דמיירי בל' יום הראשונים דאפילו לפירוש הירושלמי ל' יום (וכמ"ש בסימן ע"ב כ"פ) יכול ליתן לה ע"י פרנס אפילו שלא מרצונה. או שכתב כן לפי שינויא קמא דהרא"ש דדוקא אם הדירה היא מקפדת אבל אם לא הדירה יכול לפרנס ע"י שליש כל זמן שירצה והכי הצעת דברי רבינו דמתחלה כתב וברשותו הוא ליתן לה כו' דתנן המשרה כו' ופשוטו דמשנה משמע דבידו וברשותו של בעל תליא מילתא אבל בירושלמי מפרש דמשנה זו איירי דוקא בדקבלה עליה וברשותה תליא ולא ברשותו ואפשר דלפי הירושלמי אפילו יום אחד לא יפרנס על ידי פרנס לכתחלה ובמדיר שאני שהוא רוצה להתגלגל עמו ע"י פרנס כיון שכבר הדירה סבירא אולי יתחרט או דהתם איירי בדברים קטנים כדמוכח בסי' ע"ב. ומש"ה סתם רבינו וכתב ובירושלמי משמע דאסור פרנסה כו' ור"ל שאינו תלוי ברשותו וכמ"ש. ומיהו מסיק בלשון הרמב"ם דמסיים וכתב דברשותו תליא וכמ"ש בתחלה ומשמע דהכי ס"ל לרבינו וכפשטא דלשון הגמרא דילן:
ב סָעִיף א ופוסקין לה שלשה סעודות בשבת בשר ודגים ר"ל הג' סעודות של שבת צריכין לפסוק לה מבשר ודגים והיינו סעודה א' שאוכלת בכניסת שבת וב' סעודות ביום השבת ואינה אוכלת בליל מוצאי שבת והא דקאמר לפני זה שפוסק לה בכל יום שתי סעודות ר"ל מלבד יום אחד א"כ גם יום ראשון בכלל דסעודה שאוכלת במנחה בשבת מחשבה לה לסעודת הלילה אלא דקחשיב לה בהדי סעודת שבת לאשמעינן דפוסקין לה גם אותה סעודה מבשר ודגים. והא ראיה דבסוף מסכת פיאה לענין עני הנוטל מהקופה של צדה כו' קאמר דמי שיש לו י"ד סעודות לא יטול מהקופה וכחב רבינו בי"ד ר"ס רכ"ג ע"ש ושם כתבתי לשון הרמב"ם גופא דפירש כן בפירוש המשנה. ושם כתבתי ג"כ דר"ש פי' שם בפי' המשנה שלו דלר' חידקא אף שצ"ל ג' סעודות ביום השבת בר מדאורתא אפ"ה לא יטול מהקופה מי שיש לו י"ד סעודות משום הא דאמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ולפ"ז בכאן צ"ל ליתן לה ט"ו סעודות לשבוע ועכ"פ צ"ל דסעודת שבת מחשב לה לסעודת מ"ש. ועיין במיימוני ובש"ע דכתב ז"ל ובשבת שלשה סעודות "ובשר כו' כתב ובשר בוי"ו מזה משמע דמצריך ליתן לה בשבת סעודה יתירה אבל בספרי הטור הביא ל' הרמב"ם בשר בלא וי"ו וא"ש טפי "ודוק. שוב ראיתי בגמרא פרק אע"פ סוף ד' ס"ד דמשמע דלכ"ע בעינן לפסוק לה לפחות ט"ו סעודות דגרסינן שם ז"ל אי הכי שיתסרי הויין ומשני דל חדא מינייהו לארחי ופרחי השתא דאתית להכי אפילו תימא רבי שמעון דאמר י"ח סעודות פסקו לרבנן דאמר ג' סעודות בשבת דל ג' (ר"ל תלת יתירתא כ"פ) לארחי ופרחי ולרבי חידקא דאמר ד' סעודות בשבת דל תרתי לארחי ופרחי עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דגם בגירסת הספרים דכתב בהן בשר בלא וי"ו ה"ל כאילו כתב בהן בוי"ו. וגם במסכת פיאה צ"ל דהרמב"ם ס"ל ה"ט דמש"ה מי שיש לו מזון י"ד סעודות לא יטול מהקופה משום דעשה שבתך חול אלא שכתב הרמב"ם דעני בעניו אוכל ביום השבת ב' סעודות שחרית ומנחה ובמ"ש אינו אוכל כלום וק"ל:
ג סָעִיף א שלשה חדשים הראשונים אין נותנין לה כו' כתב המרדכי (ריש פרק דייני גזרות) דאם נפרד ממנה מתוך קטטה ורוצה לעגנה פוסקין לה לאלתר דודאי הניח ביתו ריקן. וכתב הריטב"א דדוקא מסתמא שאיו אנו יודעין שדעתו לחזור מיד (ומש"ה קאמר למדינת הים) אבל אם נודע ודאי שיצא למקום קרוב לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואחר כך נשתקע שם וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפילו תוך שלשה חדשים עכ"ל:
ד סָעִיף א ופרנסה מדעתו כו' כן חילק הרי"ף כדי ליישב מה שאמרו פ' יש מותרות דאם לוותה ואכלה חייב לשלם ואנן קי"ל דאם עמד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי כחנן. לכן כתב דחילוק הוא בין פרנס ללוותה וכן רש"י מחלק ביניהם. וכתבו הגהות מרדכי (בכתובות דף תקנ"א ע"א) מעשה שהיה אחד חייב לחתנו ופרנס את בתו וטען חמיו אני פרנסתיה ממה שהייתי חייב לך מדרבי נתן ופסק רבי שמחה שטענתו טענה ואע"ג דאם לא היה חייב לו היה פטור (דאין חילוק בזה בין אב שפרנס בתו לאחר ר"ן כ"פ) והביא ראיה לדבר:
ה סָעִיף א דכיון שהוא מוחזק רבינו קיצר במקום שהיה ראוי לו להאריך דמקושיא זו לחוד אינו מוכח שס"ל כדעת רש"י שיכול להיות שס"ל כהרמב"ם וע"ק שכתב דכיון שהוא מוחזק כו' תקשה גם לרש"י דמיירי נמי במכרו ב"ד ונתנו לה שהוא נאמן בשבועתו להוציא מידה אמאי יוציא הלא היא או מלוה שלה הם מוחזק (ועיין מ"ש בסמוך דלק"מ) אבל הרא"ש הקשה שם עוד וז"ל ולא נ"ל האי פירושא דר"י דמילתא דפשיטא הוא מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי שצריכה שבועה ומאי קמ"ל ועוד לישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד כיון שהוא מוחזק וטוען ברי למה מוציאין ממון ממנו כו' ע"ש וב"י הביאו ודברי הרא"ש צריכין ביאור דמאי מקשה בקושיא ראשונה הא י"ל דס"ל דהא דקאמר "נאמן קאי ג"כ אמה שהתפיסוהו ב"ד מטלטלי או קרקעי ומכרה וקמ"ל טובא דאע"ג דהיא מוחזקת אפ"ה הוא נאמן להביאה לידי שבועה ואין לומר דקאי אפר"י שפי' שם והרא"ש הביאו האי ברייתא דמיירי בלותה ולא הזכיר שום מכירה היא גופא תקשה למה לא פי' נאמנות דברייתא דקאי גם אמכירה להביאה לידי שבועה וכמ"ש רבינו בשמו אם ב"ד פסקו ומכרו לו כו' ובפרט שר"י הביא לשון רש"י שכתב ופירש האי נאמנות דקאי גם אלהוציא מידה אם ב"ד פסקו לה כו' לכן נלע"ד דלפי' ר"י ורמב"ם דס"ל דאם מכרה אין הבעל נאמן להוציא מידה ע"כ האי נאמנות דברייתא לא איירי אלא בלותה דאי במכרה ברשות ב"ד ודאי לא פסקה שב"ד נתנו לה דוקא קרקעות אלא רוב הפעמים כשהניח מטלטלים נותנים הב"ד לה רשות למכרו וכשמכרה מטלטלים תו ליכא נאמנות גבי דידיה להביאה לידי שבועה דהא בימי תנאי ברייתא לא הותקנה עדיין שבועת היסת ושבועה דנק"ח אינה נשבעת אמטלטלים כמ"ש המ"מ. מש"ה פי' ר"י נאמנות דברייתא דמיירי בלותה ומש"ה הקשה הרא"ש עליו פשיטא מאי קמ"ל אבל לרש"י איירי שפיר גם במכרה דקמ"ל דאפי' להוציאה מידה נאמן הבעל בשבועה. ואין להקשות לרש"י ג"כ כיון שהיא מוחזקת איך יהא נאמן להוציא מידה דשאני האיש דמה שנתנו לה הב"ד למכור ידוע שהיתה עד הנה בחזקת הבעל וכשבא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות עדיין הקרקע והמטלטלים בחזקת בעל מונח ואף דאינו חשוב מוחזק להיות נאמן בלא שבועה. מ"מ ג"כ היא לא מקרי מוחזקת מטעם הנ"ל ומש"ה הוא נאמן בשבועה. ובזה נלע"ד ליישב למה לא נקט רבינו בלשונו אלא קושיא השלישית דהרא"ש ודוחק לומר משום דקושיות ראשונות אינן חזקות כ"כ דלקושיא ראשונה י"ל דקמ"ל דבמכרה ג"כ מביא לידי שבועה וכמ"ש לעיל וקושיא שניה שהוא דקדוק הלשון אינו כ"כ קושיא זהו דוחק וכמ"ש נ"ל אלא דמשום בקושיא זו נכללת קושיא ראשונה ושלישית דכיון שהוא מוחזק כו' ור"ל לר"י ורמב"ם דצ"ל לדעתם דהברייתא איירי בלותה והאיש מוחזק וקשה לר"י אמאי היא נאמן להוציא כיון שהוא מוחזק וגם קשה להרמב"ם פשיטא שהאיש נאמן כיון שהוא מוחזק ולכך כתב רבינו שהרא"ש הסכים לפרש"י דלפרש"י הברייתא איירי שהאיש נאמן אף כשכבר מכרו להוציא מתחת ידה ודוק היטב שבזה נתיישב הכל. אלא שראייתו מהרי"ף שהיא כרש"י ולא כהרמב"ם זה לא נתיישב כמ"ש. והיותר תימה למה הביא רבינו ראיה מתשובת הרי"ף ולא הביא ראיה מפסק הרי"ף וכמ"ש הרא"ש בעצמו שם שלאחר שכתב הנ"ל כפרש"י מכח קושיות הנ"ל מסיק וכתב ז"ל וכן פי' הרי"ף ז"ל נאמן ובשבועה עכ"ל. אם לא שתאמר שהביא תשובת רי"ף כדי לסתור ממנו גם דעת הרמב"ם וכמ"ש בסמוך ועי"ל דמשמע לה דמדלא חילק הרי"ף להשיב על כל האופנים שבאם מכרה שאינו נאמן ודאי לא ס"ל להרי"ף חילוק בין לותה למכרה ובכל ענין הבעל נאמן ודו"ק. ולולי דמסתפינא להגיה הייתי מגיה ולכתוב וכ"כ הרי"ף נאמן ובשבועה וגם בתשובת הרי"ף יראה כן שכתב בתשובה כו'. ודע שבאשר"י כתב שם ז"ל ול"נ האי פירושו דרי"ו כר עד הלכך נראה כפרש"י כו' ואם היה רבינו כתב ג"כ לא היה ק"מ דהרמב"ם לא כתב פי' אברייתא אלא כתב כן לדינא ה"א מה שהביא לשון הרא"ש קאי דוקא אפירוש הברייתא אבל השתא דכתב רבינו שהרא"ש הסכים לדעת רש"י צ"ע למה כתב שהרא"ש הסכים לדעת רש"י כו' וכן יראה לדעת הרי"ף דבכל זה גם הרמב"ם מודה שכתב אבל אם לותה נאמן הוא בשבועת היסת כדין המע"ה והלה ישבע היסת ובאמת על הרא"ש לק"מ שהרא"ש לא הביא מ"ש הרמב"ם כלל אלא הביא פרש"י ור"י לחוד ע"ש ר"פ שני דייני גזירות אבל על הטור קשה ולכאורה נלע"ד שס"ל אף מה שמכרה מקרקעותיה היא או אפי' ע"פ ב"ד יכול להפקיע מהלקוחות שקרקע בחזקת בעלה עומדת ונקרא מוחזק בה ודלא כהרמב"ם ואפשר שהרי"ף מיירי ג"כ בכה"ג אפי' מכרה או משכנה קרקע למשפחתה עבור ההוצאות ישבע הוא ויוציא מידם. ויותר נראה התירוץ שכתבתי בפרישה וכן מוכח שהרי רש"י כתב בהדיא בגמרא ומחזרת מה שנתנו לה בית דין והרא"ש הקשה כמה קושיות על פי' ר"י והסכים לפירוש רש"י משמע שס"ל מכל וכל כוותיה רק מ"ש וכן יראה דעת רב אלפס כו' לא מתורץ שפיר לפ"ז דדלמא כהרמב"ם ס"ל ושמא י"ל מאחר שהוא כתב דהוא ישבע היסת ונפטר וא"כ ס"ל שמה דקתני הברייתא נאמן פירוש הבעל נאמן בשבועה מסברא אית ל"ל שהוא נאמן בשבועה מכל וכל ואפי' להוציא מה שהב"ד נתנו לידה כפרש"י הואיל שלא מצינו בפירוש שמחלק בדבר שיהא לשון "נאמן שנויה לחצאין כמו שמחלק הרמב"ם ולכן הואיל שלא מוכח בהדיא שס"ל כרש"י כתב רבינו וכן "יראה דעת רב אלפס:
ו סָעִיף א ואם בא ואמר קודם שהלכתי כתב ב"י שם ז"ל ודין זה לא מצאתי מבואר אבל נלמוד מדין בא הבעל והנחתי לך מזונות כו' הנ"ל. ור"ל אע"פ שכתבוהו הרא"ש אהא דאמרו בברייתא ואם טוען צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. ז"ל ואינו ר"ל דאם כשבא טוען קודם שיצאתי אמרתי לך צאי מעשה ידיך במזונותיך דא"כ הל"ל נאמן עכ"ל ומשמע דאי היה אמר "נאמן א"ש והיינו דינא גופא דכתב רבי'. די"ל דה"ק פשיטא אי הוה כתב בברייתא נאמן הוה מפרשינא הברייתא הכי אבל השתא דלא כתב נאמן ע"כ מפורש הברייתא בע"א וכמ"ש הרא"ש א"כ האי דינא דאם אמר שכך א"ל לא נמצא מבואר וגם הרא"ש לא גילה דעתו שס"ל כן מאחר שלא כתב בברייתא נאמן וא"כ א"ש דכתב ב"י שלא מצאהו מבואר ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.