א כל אלו הדברים אינו חייב אלא בבת אשתו שילדה לו אבל אם יש לה בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום אלא מה שהתנתה עמו דתנן הנושא את האשה ופסק עמה שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים אבל אם לא פסקה לא וכתב הרמב"ם דדוקא שהתנתה עמו בשעת קידושין אז מהני בדבור בעלמא אבל שלא בשעת קידושין אינו מתהייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר ע"כ וצריך לזונה ה' שנים הראשונים שאחר הנישואין בין אם המזונו' ביוקר או בזול לא זנה בהם והוזלו המזונות אם הוא עיכב לזונה צריך לפרוע לה בדמים ביוקר של עכשיו ואם היא עכבה אין נותנין לה אלא כדמי הזול היו בזול והוקרו בין שעכבה היא או הוא אין נותן לה אלא כדמי הזול ומעשה ידיה שלה אע"פ שזנה ואם האם פוטרת אותו מלזונה אחר שפסקה עמו לזונה אין שומעין לה דלאו כל כמינה להפסיד בתה מת הבעל הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים כשאר בעלי חוב ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו במזונותיה בשטר אבל אם פסקו בשעת קידושין ולא היה שם קנין הן הן הדברים שלא ניתנו ליכתב ואינה ניזונת ממשועבדים מתה הבת אין יורשיה יורשים מזונותיה נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת לא יוכל לומר כשתבא הבת אצלי אתן לה מזונות אלא נותן לה מזונות משלם במקום שתהיה אמה ולא לפי ברכת הבית נשאת לאחר ופסקה גם עמו שיזון את בתה אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונו' משלם ואם גירשה גם השני ושניהם חייבים במזונותיה וכל אחד ואחד אומר אני אזון אותה ולא אתן דמים כתב הרמ"ה שהדבר תלוי בה שתבחר איזה מהם שתרצה שיזון אותה ואם היא חרשת שאין בה דעת לבחור זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת וכן מסתבר לא"א הרא"ש ז"ל נישאת הבת תוך הזמן הבעל חייב במזונותיה והשנים כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונו' כתב לה אני אזון את בתך כל זמן שאת עמי מתה אינו חייב עוד לזונה וכן אם נתגרשה אפי' חזר ונשאה דכל זמן שאת עמי מאלו הנישואין משמע כתב הרמ"ה שאלו המזונות שנותן לה אינו נותן לה אלא כזן את אשתו ע"י שליש ואפי' עשיר שבישראל אינו חייב ליתן לה לפי כבודו ואפי' היא עשירה הרבה אינו חייב לזונה אלא בפחות שלא אמרו שנותן לפי כבודו אלא באשתו שאוכלת בתנאי ב"ד אבל בבת אשתו שהוא חייב את עצמו יד בעל השטר על התחתונה כתב א"א הרא"ש ז"ל ולא נהירא לי דמי שנותן מעות לבעל הבית כדי לפרנסו או עשה לו טובה כדי לפרנסו בסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו ולא שישנהו לרע מכל בני הבית שיאכלו הם בשר וישתו יין והוא יאכל זרעונין וישתה מים ולא נתנו חכמי' קצבה במזונות אלא במשרה אשתו ע"י שליש אבל כשהיא אצלו מתגלגלת עמו במה שהוא סועד הן רב הן מעט לפיכך כל המתחייב בפרנסת אדם מתחייב לפרנסו כשאר ב"א ואם הלה אינו חייב לרפאותו אע"ג דתנן במזון האשה דרפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות ה"מ כשאוכלת בתנאי ב"ד שהוא חייב להספיק כל צרכה אבל המקבל עליו לפרנס חבירו אין הרפואה בכלל ע"כ:
א סָעִיף א כל אלו הדברים אינו חייב אלא בבת אשתו שילדה לו אבל אם יש לה בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום אלא מה שהתנה עמו דתנן הנושא את האשה וכו' משנה זו ברפי"ב דכתובות (דף קא:) ולא ידעתי למה הוצרך רבינו להאריך בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיתחייב לבת אשתו שום דבר:
ב סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם דדוקא שהתנתה עמו בשעת קידושין וכו' בפי"ג מה"א כתב כן וטעמו משום דס"ל ז"ל שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכך מבואר בדבריו פרק י"א מהלכות מכירה שכתב וז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות ה' שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ"ל והראב"ד כתב על הוראת רבותיו שלא ידע מאין הורו כן דהא בגמרא משמע איפכא וה"ה דחה ראייתו ומ"מ כתב שאינו יודע מקום להוראה זו ושדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל בתשובותיהם כדעת הראב"ד ואני כתבתי בביאורי להרמב"ם פי"א מהל' מכירה ובביאורי לח"מ סימן ס' טעם להוראה זו ומ"מ קשה בדברי הרמב"ם שבפ' כ"ג מה"א כתב הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה כך וכך שנים חייב לזונה אותם השנים שקיבל עליו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפי' שלא בשעת הקידושין חייב ובפי"א מהלכו' מכירה כתב שהמחייב את עצמו לזון כך וכך שנים אע"פ שקנו מידו אינו משועבד אם לא שפסק בשעת נישואין וי"ל דכשהיא בשעת קידושין באמיר' בעלמא סגי וכדרב גידל וכשהיא שלא בשע' קידושין כלומר שכבר עברו הקידושין אבל לא נשאו עדיין מתוך שהוא על עסקי הנישואין מהני התנאי דכיון שעדיין לא נשאה שייך קצת לומר מגו דמחתני אהדדי גמרי ומקני ומתוך שכבר קדש לא דמי לענין נישואין ולכך צריך קנין או כתיבה וזהו שכתב בה' מכירה ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' כלומר פוסק לזון את בת אשתו אפילו בקנין מפני מה הוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקני' באמירה כלומר אע"פ שאינם נקנין באמירה אבל הם דומים להם מתוך שעדיין לא נישאת. ועי"ל דג' חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו לזונה בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין ונישואין בקנין מהני ועי"ל דכי אמרינן שהדברים הללו נקנין באמירה היינו דוקא בשעמדו וקדשו מתוך הדברים אבל כשלא עמדו וקדשו מתוך הדברים מתוך שעסוקין בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין:
ג סָעִיף א וצריך לזונה ה' שנים הראשונים שאחר הנישואין בין אם המזונות ביוקר או בזול לא זנה בהם והוזלו המזונות וכו' עד אין נותן לה אלא כדמי הזול הכל ירושלמי כתבוהו הרא"ש והר"ן ז"ל בר"פ הנושא וכתב הרא"ש דטעמא דבסיפא אף ע"פ שעיכב הוא אינו נותן אלא כדמי הזול מפני שאינו חייב לשלם אלא כעין שגזל דהיינו אותם שנים שהיה בזול וכתב הרשב"א בתשובה שדינים אלו שוים במקבל עליו לזון את חבירו ה' שנים כמו במקבל עליו לזון את בת אשתו וכתב עוד בתשובה כל שמקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו מזונו' סתם כל זמן שצריך מזונו' משמע וכמי שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינים שאסור בהם לעולם וכדאמרינן בפרק ד' נדרים (נדרים כח.) אמתני' דנודרין להרגין כיון דאמר יאסרו כל פירות העולם עלי איתסר כל פירי דעלמא עילויה ופרקינן דאמר היום אלמא כל סתם כלעולם דמי והרא"ש בתשו' כלל ששי סימן צ"ד כתב שהמקבל עליו לזון את חבירו בסתם או יתן ק"ו זהובים לשנה בשנה אחד יפטר מנדרו:
ד סָעִיף א ומעשה ידיה שלה אף ע"פ שזנה ירושלמי כתבה הרא"ש שם והריב"ש בתשו' סימן ת"פ כתבו בשם התוס' ונתן טעם לדבר ומסיים בה בירושלמי הפוסק לזון כלתו מעשה ידיה של בנו:
ה סָעִיף א ואם האם פוטרת אותו מלזונה אחר שפסקה עמו לזונה אין שומעין לה וכו' ג"ז תוספתא כתבה הרא"ש שם:
ו סָעִיף א מת הבעל הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים כשאר ב"ח משנה שם ומ"ש ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו במזונותיה בשטר אבל אם פסקו בשעת קידושין ולא היה שם קנין הן הן הדברים שלא ניתנו ליכתב ואינה ניזונת ממשועבדים כ"כ הרמב"ם בפכ"ג מה' אישות וטעמו מדגרסינן בפ' הנושא (כתובות דף קב.) א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב א"ל לא ניתנו ליכתב ואותבינן עליה מדתנן שאם מת היא ניזונת מנכסים ממשועבדים מפני שהיא כב"ח ושני הב"ע בשקנו מידו והוא ז"ל מפרש כדכתב הר"ן דמשמע מדברי הרי"ף דהכי בעא מיניה דברים הללו ניתנו ליכתב שאם נכתבו תורת שטר עליהם לגבותם ממשעבדי או לא א"ל לא ניתנו ליכתב שאפי' נכתבו אין כתיבתו עושה שטר לגבות ממשעבדי שלא עלה על דעתם להשתעבד משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חרי ולא אצל משעבדי:
ז סָעִיף א מתה הבת אין יורשיה יורשין מזונותיה כ"כ שם הרא"ש בשם הירושלמי וקאמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת כלומר וחייב ליתן לה מזונותיה כבריאה:
ח סָעִיף א נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת לא יוכל לומר כשתבא הבת אתן לה מזונות וכולי משנה שם:
ט סָעִיף א ומ"ש נותן לה מזונות משלם ולא לפי ברכת הבית כ"כ שם הרא"ש וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א כ"כ המרדכי בשם רבינו ברוך ונתן טעם לדבר ודחה דברי האומר דאינו נותן אלא לפי ברכת הבית:
י סָעִיף א נשאת לאחר ופסקה גם עמו שיזון את בתה אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות שם. במשנה:
יא סָעִיף א ומ"ש משלם כבר נתבאר בסמוך:
יב סָעִיף א ואם גירשה גם הב' ושניהם חייבים במזונותיה וכו' כתב הרמ"ה שהדבר תלוי בה וכולי וכן מסתבר לא"א הרא"ש ז"ל בפסקי הרא"ש בפרק הנזכר אלא שבפסקים שבידינו חסר הא דאם היא חרשת וכו':
יג סָעִיף א נשאת הבת תוך הזמן הבעל חייב במזונותיה והשנייה כל אחד ואחד נותן לה וכולי שם במשנה:
יד סָעִיף א כתב לה אני אזון את בתך כל זמן שאת עמי אינו חייב עוד לזונה אין לשון זה מכוון דאי אנתגרשה האם קאי וכדתנן הפקחין היה כותבין ע"מ שאזון את בתה ה' שנים כ"ז שאת עמי כלומר ואז אם היה מגרש את האם היה נפטר ממזונות הבת א"כ מאי וכן אם נתגרשה דכתב בתר הכי דמשמע דעד השתא לאו בנתגרשה עסקינן ואיפשר שיש כאן חסרון וכך צריך להגיה כתב לה אני אזון בתך כל זמן שאת עמי מתה אינו חייב עוד לזונה והשתא אתי שפיר לישנא דוכן אם נתגרשה דכתב בתר הכי וכן מצאתי בספר מדוייק:
טו סָעִיף א ומ"ש שאם נתגרשה אפי' חזר ונשאה אינו חייב משום דכ"ז שאת עמי מאלו הנישואין משמע כ"כ שם הרא"ש ז"ל:
טז סָעִיף א כתב הרמ"ה שאלו המזונות שנותן לה אינו נותן לה אלא כזן את אשתו ע"י שליש וכו' עד סוף הסי' הכל בפסקי הרא"ש פרק הנושא ואיני יודע למה כתב הרא"ש על דברי הרמ"ה ולא נהירא דהרמ"ה לא איירי במאכילה על שלחנו אלא במספק לה מזונות ודברים נכונים הם וכבר נתבאר בסימן קי"ב לגבי מזונות בתו שאין פוסקין לה אלא דבר המספיק לה בלבד ולא לפי כבודה שלא אמרו כן אלא באשתו בלבד ולא בבתו ומיהו באוכלת על שלחנו דברי הרא"ש דברי טעם הם : כתב הרשב"א בתשובה ששאלת אם יש בכלל המזונות מלבושים משמו של רבינו האי אמרו שהמלבושים וצרכי הנישואין בכלל המזונות וריב"ם כתב שאין בכלל המזונות אלא מאכל ומשקה אבל מלבושים ונדוניא פרנסה מיקרו ומסתברא שהמלבושים ג"כ בכלל מזונות הם כמו ששנינו ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי וכו' ואלמנה ודאי יש לה מלבושים בנכסי בעלה מתנאי זה אבל כשבאים חכמים לחלק בין דין המאכל והמשתה לדין הפרנסה קורים לאלו מזונות ולאלו פרנסה ואלא מיהו במי שבא לחייב עצמו מדעתו שלא מתנאי ב"ד אין דנין ומוציאין לבעל השטר המלבושים מחמת מזונות סתם עד שיפרש אזון ואפרנס דיד בעל השטר על התחתונה וכיון שלעתים אינם כוללים אותם בכלל המזונות ועוד שאינם בכלל מזונות בלשון ב"א לפיכך מי שבא להוציא עליו הראיה וזהו שנהגו עכשיו לכתוב בכתובות ואזון ואפרנס יתיכי עכ"ל :
א סָעִיף א כל אלו הדברים וכו' דעת רבינו באריכות דבריו אלה לפרש דמי שקיבל עליו לזון בת אשתו אין דין חיובו כדין חיוב בת אשתו שילדה לו שבבתו חייב מתנאי ב"ד ואינו חייב אלא עד שתיבגר או עד שתינשא ואינו חייב בחייו אלא לאחר מותו וע"פ חלוקי הדינים שכתב בסימן קצ"ב אבל חיוב בת אשתו אינו אלא מה שהתנתה עמו ואם התנתה עמו בסתם לזון אותה אינו חייב עד שתיבגר או עד שתינשא אלא שנה אחת ולא יותר כדכתב הרא"ש בתשובה כלל ששי סימן י"ח וזהו שאמר רבינו אבל לא פסקה לא דלא איצטריך דפשיטא היא אלא אתא לאשמעי' דדוקא פסקה עמו מנין השנים כך וכך אבל לא פסקה עמו כך וכך שנים אע"פ שפסקה עמו סתם שיזון את בתה לא מצית למימר שיזון אותה עד שתיבגר או עד שתינשא לאיש אלא ידה על התחתונה דאינו חייב לזונה אלא כפי רצונו שנה אחת ולא יותר:
ב סָעִיף א וכתב הרמב"ם וכו' ספכ"ג דאישות וכתב ב"י שטעמו משום דס"ל דאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אא"כ בהתנתה עמו בשעת קידושין וכו' עכ"ל והיינו משום דבההיא הנאה דקא מיתחתני אהדדי ועמדו וקדשו גמרי ומקני להדדי ואפי' באמירה בעלמא בלא כתיבה כדאיתא להדיא בגמרא ר"פ הנושא והא דקאמר התם לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו' אלמא דקרי ליה שטרא דפסיקתא ורב גידל מיירי באמירה בעלמא י"ל רגילין היו לו לכתוב שטרי פסיקתא כי היכי דליטרף ממשעבדי אבל רב גידל לא מיירי אלא באמירה וכדאמר להדיא הן הן הדברי' הנקנין באמירה כיון שהתנתה עמו בשעת קידושין אלא דלא טרפי ממשעבדי ומיהו קשה טובא במה שכתב הרמב"ם כאן בהל' אישות דשלא בשעת קידושין אינו מתחייב אא"כ יקנו מידו או עד שיכתוב בשטר ובפי"א ממכירה כתב דאפי' קנו מידו אינו חייב כיון שאינו מתחייב בדבר קצוב והב"י כ' ליישב זה בכמה דרכים ובדרך הראשון כתב לחלק בין שעת הקידושין לשעת נישואין דבקידושין באמירה בעלמא סגי ובנישואין צריך קנין או כתיבה אבל הר"י בר ששת בתשובה סי' שמ"ה כתב איפכא דמיסתבר טפי דבנישואין באמירה בעלמא סגי מבקידושין וז"ל דרב גידל נקט וקדשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אף על פי שלא נזכר התנאי בשעת נישואין דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא טפי עכ"ל ומביאו ב"י לעיל סימן נ"א והשתא לפי זה ודאי כשכתב הרב בהל' אישות דבשעת קידושין אפי' באמירה סגי כל שכן דבשעת נישואין באמירה סגי וכשכתב בה' מכירה דבפוסק בשעת נישואין חייב לזונה היינו אפילו באמירה בעלמא וכשכתב בה' אישות דשלא בשעת קידושין אינו חייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר היינו לומר דלא התנתה עמו כלל אפי' בשעת קידושין ולפיכך אינו חייב אלא עד שיקנו או שיכתוב שטר ומיהו קנין או שטר מהני בשטרא פסיקתא אע"פ שאינו דבר קצוב מטעם דבההיא הנאה דמיתחתני וכו' אלא כיון דאינו לא שעת קידושין ולא שעת נישואין צריך קנין או שטר וכשכתב בה' מכירה דהמחייב עצמו לזון ה' שנים אע"פ שקנו מידו לא מתחייב אינו במתחייב לבת אשתו אלא לחבירו וזהו כמ"ש ב"י בדרך השני והוא האמת והקשה הראב"ד בהשגותיו מה' מכירה היאך פסק הרמב"ם דבדבר שאינו קצוב אינו מתחייב הלא בפ' הנושא פליגי ר' יוחנן ור"ל באומר חייב אני לך מנה בשטר דלר"י חייב ולר"ל פטור ואקשינן עלה דר"ל מדתנן הפוסק לזון את בת אשתו חמש שנים חייב מאי לאו כהאי גוונא ומהדרינן לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו' אלמא דלר' יוחנן לא מיירי בשטרי פסיקתא ואפ"ה חייב לזונה אע"פ שהתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ותירץ הרב המגיד דודאי לר' יוחנן נמי קשיא אמאי חייב בדבר שאינו קצוב וריש לקיש הוה מצי למימר וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי בשטרי פסיקתא ולפע"ד אין כאן קושיא ולא צריך תירוץ והיינו כדפי' דלא אמר דבדבר שאינו קצוב אינו חייב אפי' קנו מידו או כתב לו שטר אלא במתחייב לחבירו ולהכי לא קאמר ר' יוחנן באומר לחבירו חייב אני לך בשטר דחייב לשלם אלא במנה דהוי ליה דבר קצוב אבל בדבר שאינו קצוב אפי' בשטר פטור ומתני' במזונות דבת אשתו דמיירי בכהאי גוונא דמוסר לה שטר בפני עדים דחייב ולא מיירי בשטרי פסיקתא לר' יוחנן אלא מיירי דוקא שלא בשעת קידושין ושלא בשעת נישואין ואפ"ה חייב בדבר שאינו קצוב היינו טעמא דבבת אשתו סגי בקנו מידו או בשטר בההיא הנאה דמיתחתני וכו' כדפרישית והרב ב"י בספר כסף משנה בהלכו' אישות כתב קושיית הראב"ד ותירץ הרב המגיד בשינוי לשון ולדידי לא קשיא כלל: הקשה הריב"ש בסי' שמ"ה דכאן ס"ל להרמב"ם ז"ל דבדבר שאינו קצוב דאפי' קנו מידו לחבירו לא מתחייב ואפ"ה כשמשעבד עצמו בשעת נישואין מתחייב אפילו באמירה ובפ"ו דזכייה כתב דבדברים הנקנים באמירה צריך שיהיו ברשותו שאין אדם מקנה דשלב"ל ומביאו רבינו לעיל בסימן נ"א ומאי שנא וצ"ל דסבירא ליה להרמב"ם דדבר שאינו מצוי ברשותו גרע מדבר שאינו קצוב ע"כ ועיין לעיל בסימן נ"א מה שכתבתי לשם בשם המרדכי:
ג סָעִיף א מת הבעל הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים כשאר ב"ח ודוקא וכו' משנה ריש פרק הנושא ואף ע"ג דבקנו מידו או שכתב שטר גובה ממשועבדים אם לא נמצאו לו ב"ח אפי' לא מת תני מת כדי לחלק בין בת אשתו ובין בנותיו דאילו בנותיו ניזונות מבני חורין אפי' קנו מידו או כתב להן שטר דכיון דבתנאי ב"ד קא אכלן אימר צררי אתפסה כמ"ש לעיל בסימן קי"ב אבל בת אשתו דינו כשאר ב"ח בקנו מידו דגובה ממשועבדים:
ד סָעִיף א ומ"ש אבל אם פסקו בשעת קידושין ולא היה שם קנין וכו' פירוש דלא היה שם אפי' קנין לחוד וכ"ש דלא היה שם כתיבת שטר שוב לא ניתנו ליכתב אח"כ שלא מדעת המתחייב אבל מדעת שניהם נכתב וגובה ממשועבדים וכמו שפירשו התוס' והרא"ש ולעיל בסימן נ"א נתבאר באריכות כל הפירושים בזה גם דעת רבינו:
ה סָעִיף א כתב הרמ"ה שאלו המזונות וכו' וכתב ב"י ואיני יודע למה כתב הרא"ש על דברי הרמ"ה ולא נהירא דהרמ"ה לא איירי במאכילה על שלחנו ולפי עניות דעתי נראה דהרא"ש הכריח דהרמ"ה מיירי במאכילה על שלחנו דאל"כ אמאי נקט בת אשתו הלא אפי' בבתו כתב הרמב"ם פרק י"ט דאישות אין פוסקין לה לפי כבודו אלא דפוסקין לה דבר המספיק לה בלבד ומביאו רבינו בסימן קי"ב ס"ו וכתב הרב המגיד מפורש בירושלמי הבת לא עולה עמו ולא יורדת עמו אלא בעל כרחך דהרמ"ה אתא לאשמעינן דאפילו מאכילה על שלחנו מ"מ כיון דבת אשתו אינה אוכלת אלא לפי שהוא חייב את עצמו לזונה יד בעל השטר על התחתונה ואינה חייב לזונה אלא בפחות משא"כ בבתו שאוכלת מתנאי ב"ד כשמאכילה על שלחנו דחייבים האחים לזונה לפי כבודו והשיג עליו הרא"ש דאפי' בבת אשתו חייב לפרנסה כשאר בני ביתו כיון שמאכילה על שלחנו:
א וכן כתב הר"ן ריש הנושא:
ב וכן כתב הר"ן פרק מי שאחזו דף תקצ"ב ע"א דהמקבל עליי לזון אחד כל ימי חייו משמע והדבר צריך תלמוד וע"ש. כתב הר"ן ריש הנושא הפוסק לזון את חבירו הרשות בידו לומר תן לי מעות דמי מזונות ועיין חילוקים רבים בזה בח"ה סימן ס' וסוף סימן ר"ז:
ג והביאו ר"י במישרים נכ"ג ח"ג:
ד וכתב הר"ן וטעמא דדוקא באלמנה נותן לה לפי שכתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי אבל הכא לא עכ"ל וא"כ אם כתב לבת ג"כ בלשון שכותב לאלמנה נראה ג"כ דאינו נותן לה רק לפי ברכת הבית וע"ל סימן צ"ד ברכת הבית כיצד:
ה ול"נ דאין הנדון דומה לראיה שהביא דשאני בתו דאוכלת בתנאי ב"ד ולא תקנו לה ב"ד אלא דבר המספיק לה אבל הפוסק לזון בת אשתו דאי לאו דעבדה ליה נייח נפשיה לא כתב לה הכי והוי כמי שנתנה לו דמי מזונות וסתמא דעתו שיפרנסנה כאחד מבני ביתו וכמו שכתב הרא"ש ודברי טעם הם וכן נ"ל:
ו וכתב הרשב"א סימן תתק"ע ראובן שאמר לשמעון אם תשא בת לוי אתן לך מאתים זוז לפרנסתה ומזונותיה וכתב לו שטר חוב ע"ז וקבע לו זמנים ומתה בת לוי לאחר שנשאת והשיב ודאי אם פסק לזונה ה' שנים ומתה א"צ לשלם לה הזמן לאחר שמתה אבל זה לא קצב זמן למזונות אלא קצב עליו סך למזונות ואילו היו רוצים להוציא הכל ממנו ביום אחד היו יכולין לעשות לכך חייב לשלם אך אם כתב בשטר חוב שחייב לשמעון ולאשתו הוי מחצה של אשתו ואין הבעל יורש אשתו בראוי אלא במוחזק ואפי' מה שעבר בעודה שהייתה א"צ לשלם חלקה וע"ש ועיין בח"ה סימן ר"מ מדין הפוסק לחבירו לזון מהו בכלל:
א סָעִיף א שהתנתה עמו ז"ל ב"י לא ידעתי למה הוצרך רבינו להאריך בזה דמהיכא תיתי ליתן לה שום דבר עכ"ל ב"י. וי"ל דלא בא אלא לאשמעינן דמה שהתנה עמה יש לה אף ע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם משום חיבת נישואין ולא תימא דמה שיש לה מה שהתנה עמה אף ע"פ שאינו בעולם הוא מכח תקנת חכמים או מתנאי כתובה וממילא יש לה ג"כ שאר דברים כמו שאר בנות קמ"ל (במ"ש רבינו כל אלו הדברים אינו חייב כ"פ) דאין לה שאר דברים אבל אין לתרץ דר"ל דאפילו כסות ומדור א"צ ליתן לה אף ע"פ שפסק עמה ליתן לה מזונות וכבר נתבאר דלעניין אשתו ובנותיו כסות ומדור בכלל מזונות הוא כמ"ש לעיל. סימן ע"ד וקי"ג דזה אינו חדא מנא ליה לרבינו הא דאין לה ועוד שהרי סיים בראייה שכתב דתנן הנושא כו' עד אבל אם לא פסקה לא וזהו פשיטא והוה ליה למימר אפי' אם פסקה אין לה אלא מזונות לחוד:
ב סָעִיף א אז מהני בדבור בעלמא דכיון דמתני אהדדי גמר ומקני (והן הן הדברים הנקנין באמירה כדלעיל בסימן נ"א כ"פ):
ג סָעִיף א אבל שלא בשעת קידושין כו' משום דסבירא ליה שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב (בלא קניין) וטעם זה כתב הרמב"ם בהדיא בפ' י"א מהל' מכירה ורבינו כתבו בח"מ סי' ר"ז (ועיין בח"מ סי' ח' כ"פ) ועיין בדרישה:
ד סָעִיף א אין נותן לה אלא בדמי הזול (אע"ג דעיכב הוא כ"פ) מפני שאינו חייב לשלם אלא כעין שגזל דהיינו אותן שנים שהיו בזול אשיר"י: (ומעשה ידיה שלה ול"ד לאשתו דמעשה ידיה שלו משום המזונות דהתם המזונות מתנאי ב"ד איכא איבה אבל הכא הוא מרצונו הטוב התחייב נפשיה לא שייך איבה כ"כ):
ה סָעִיף א ואם האם פוטרת אותו מלזונה כו' דלאו כל כמיניה כו' יש מלמדין מכאן שאם האב עושה שידוך לבתו עם אחר ופסק לה נדוניא ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל השידוך שאין לאב רשות לבטל שלא ברצון בתו דלאו כל כמיניה כו':
ו סָעִיף א שלא ניתנו ליכתב כו' וז"ל הר"ן שאפי' נכתבו אין כתיבתו עושה שטר לגבות ממשעבדי שלא עלה על דעתם להשתעבד משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חורי ולא אצל משעבדי עכ"ל וע"ל בסימן נ"א: (ולא לפי ברכת הבית בסימן צ"ד הוא מבואר. ולא דמי למזונות האלמנה שכתב רבינו שם דאם רוצה שיתן לה מזונות בבית אביה אין נותנין לה אלא כפי ברכת הבית שאני התם שלא התנה עמה לזונה אלא בביתו שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כ"פ): לא יוכל לומר כשתבא הבת אצלי כו' דלעולם אין נוטלין הבת בין גדולה בין קטנה מלהיות אצל אמה שזהו כבודה ולכן צריך ליתן מזונו' משלם כ"פ):
ז סָעִיף א אחד זנה פי' השני שנשאת לו עכשיו דודאי כל זמן שאשתו עמו אין צריך לזון את בתו במקום אחר ומשום דסתם בת ניחא לה עם עמה מש"ה סתם וכתב אחד זנה:
ח סָעִיף א דכל זמן שאת עמי מאלו נישואי משמע ובכאן אין שייך לומר כל המחזיר על דעת כתובה ראשונה הוא מחזירה דהא אין זה מתנאי כתובה. ועוד דלהחזיק בידו אמרינן כן לעיל ס"ס ק' ולא להוציא מידו:
ט סָעִיף א אלא כזן את אשתו ע"י שליש ר"ל והבעל הוא עני דאל"כ הא חייב לזונה לפי כבודה וכבודו כמ"ש לעיל סימן ע':
י סָעִיף א כתב א"א הרא"ש ז"ל ול"נ ועיין בדרישה:
יא סָעִיף א לפרנסו או עשה עמו טובה כדי לפרנסו בסתמא כצ"ל:
יב סָעִיף א וישתו יין כו' אף ע"ג שאמרינן לעיל סימן ע' שאפילו לאשתו אינו חייב ליתן יין אלא מעט יין אם דרך המקום ששותת הנשים יין י"ל דהתם מיירי שאפילו אם הבעל ובני ביתו אינן דרכן ביין מ"מ צריך לתת לה מעט יין והכא מיירי שאם בני ביתו דרכם ביין חייב גם כן ליתן כך לאותו שאוכל עמו ודוקא כבני ביתו נותן לו ולא לפי עשרו וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ג דאפי' לאשתו ובניו ובנותיו דמחייב לזונם עד ששה שנים כתב שם ז"ל אינו נותן להם לפי עשרו אלא לפי צרכם:
יג סָעִיף א ולא נתנו חכמים קצבה כו' פירוש דהרמ"ה אמר שיתן לה קצבה דהיינו כזן את אשתו כו' ועל זה כתב הרא"ש שלא מצינו שנתנו חכמים קצבה אפי' אם הוא עני אלא במשרה אשתו כו' ואפי' באשתו לא נתנו קצבה אלא במשרה אבל כשהיא אוכלת עמו מתגלגלת עמו במה כו':
יד סָעִיף א דרפואה שאין לה קצבה כו' כמ"ש לעיל סימן ע"ט:
א סָעִיף א אינו מתחייב עד שיקנו מידו כו' והקשה ב"י דהכא כתב הרמב"ם שאם קנו מידו לאחר הנישואין מועיל הקנין ובפרק י"א מהלכו' מכירה כתב וכו' עיין בב"י עד ועדיין לא נשאה מהני קנין עכ"ל ב"י ול"נ דמ"ש הכא "עד "שיקנו "מידו כו' הכי קאמר שבאמירה בעלמא לא מהני אלא דוקא בשעת קידושין שאז מהני כמ"ש הפוסק עם אשתו דמשמע בפסיקת דיבור בעלמא אבל לאחר קידושין אינו מהני באמירה בעלמא לכולי עלמא אלא למר כדאית ליה דהיינו עד שיקנו מידו שאז מהני לפי אותן הגאונים שסוברין שמהני קנין שהרי בפי"א מהלכו' מכירה כתב וכן הורו רבותי ומשמע דיש גאונים שאין סוברין כן אלא שקנין מהני והכא מרמז על אותן גאונים שחולקין. או עד שיכתוב שטר ר"ל שטר הודאה על נפשו שאז נתחייב אליבא דכ"ע דהמודה בדבר אין מבקרין אחריו היאך נתחייב וכמ"ש בח"מ סימן ס' ותדע שהרי בדברי הרמב"ם גם בח"מ שהביאו לא כתב אלא שלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב אבל שטר לא נזכר שם ועיקר שאשמעינן הכא אינו אלא שבאמירה בעלמא לא קנה אלא דוקא בשעת קידושין וזה הוי אליבא דכולי עלמא אבל לענין קנין אפשר דס"ל שלא מהני לפי דעתו: (לא זכה והוזלו המזונות כו' כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א שכן הוא הדין במקבל עליו לזון את חבירו ה' שנים כ"פ):
ב סָעִיף א כתב א"א הרא"ש ז"ל ול"נ וכתב ב"י וז"ל ואיני יודע למה כתב הרא"ש על דברי הרמ"ה ול"נ וכו' עיין ב"י ומיהו באוכלת על שלחנו דברי הרא"ש דברי טעם הם עכ"ל. ואין נראה שהרמ"ה איירי דאינו מאכילה על שלחנו דא"כ הוה ליה למימר דהא הרמ"ה קאי על עיקר דינא שאמרו חכמים שחייב לזונה ועל זה כתב הרמ"ה שאלו המזונו' שנותן לה כו' משמע בכל עניין מיירי וע"ק מאי מביא ראיה מסימן קי"ב ממזונו' בתו שאין פוסקין לה כו' דלמא דשאני התם דהאב כבר מת אבל אין ה"נ דאם האב בחייו וזונה את בנותיו כגון קודם שהגיעו לשש נתבאר לעיל סימן ע"א שחייב לזונה דלמא חייב ליתן להם כפי כבודו והוה ליה להביא ראיה ממה שכתב בסימן ע"ג דשם כתב בהדיא דבניו ובנותיו קודם שהגיעו לשש שאינו חייב לזונם כפי עשרו וכבודו אלא לפי צרכם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.