א מי שיש לו על חבירו שטר של מנה ואמר לב"ד שיעשו לו שנים של נ' נ' או שיש לו שנים של נ' נ' וא"ל שיעשו לו אחד של מאה אין שומעין לו ואפילו יש לו אחד של מאה ואומר שיקרעוהו ויעשו לו אחד של נ' אין שומעין לו דשמא פרע לו אותו של ק' וכתב לו עליו שובר ויוציא זה של נ' שעשו לו ויגבה בו:
א סָעִיף א מי שיש לו על חבירו שטר של מנה וכו' פרק גט פשוט (בבא בתרא קעב.) מימרא דרבא ובגמרא יהיב טעמא בדין הראשון לפי שזכות הוא ללוה שיהיה הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצת נמצא שטרו פגום ולא יפרע אלא בשבועה ובדין השני נתנו טעם שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכוף לפורעו. וכתב הרמב"ם בפכ"ג ממלוה דהיינו שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל. ורשב"ם פי' דכשהוא בשטר אחד כשיפרע לוה חצי חובו יכופנו מלוה לפרוע השאר כי ידאג הלוה פן יפסיד שוברו ויתבענו המלוה כל החוב וכשהם שני שטרות כיון שפורע חצי החוב קורעין השטר האחד ואינו ממהר לפרעו שאין ביד ב"ח שטר יותר על מה שחייב לו הילכך אין משנין מכמות שהיה אלא ברצון הלוה וכתב הה"מ פ"ג ממלוה ולוה דהני טעמי איצטריכי להיכא דנודע שלא נפרע ולוה מודה כן דאי לא תיפוק ליה דלא גרע מהדין הנזכר בסמוך דחיישינן דילמא פרעיה וכו' וה"נ דכוותה וכן כתבו התוס'. כתב רבי' ירוחם שאם הוא מדעת שניהם כותבין ופשוט הוא: ואפילו יש לו אחד של מאה וכו' ג"ז שם מימרא דרב אשי הדין והטעם:
א סָעִיף א מי שיש לו על חבירו שטר של מנה וכו'. כתבו התוספות דהני תרתי מילי אפילו חייב מודה שלא נפרע אין משנין דאם הוא של מנה אין עושין נ' נ' לפי שזכות הוא ללוה להיות הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצת נמצא שטרו פגום ואם הוא של נ' נ' אין עושין של מנה שזכות הוא ללוה שלא יכוף אותו מלוה לפרעו הכל בפעם אחת כי אם יעשנו של מנה ידאג הלוה אם לא יפרענו רק החצי ויקח שובר פן יפסיד שוברו ויתבעהו מלוה כל חובו כך פי' רשב"ם אבל הרמב"ם פכ"ג ממלוה כתב בדין השני שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל עכ"ל נראה מלשונו דס"ל דבשנים של נ' נ' אין יכול לכופו בדין שישלם לו בפעם אחת דמצי למיטען ולומר אין לי בידי לפרוע בפ"א וכשם שלויתי ממך בב' פעמים כך לא אפרע לך אלא בב' פעמים ואע"פ שכבר הגיע זמן הפרעון דשני השטרות אין יכול לכופו לפרוע בפעם אחת ותימה גדולה מנין לו זה: ומ"ש ואפי' יש לו אחד של מאה וכו'. נראה דבהא ודאי אם ידענו בבירור שלא פרעו עושין לו של נ' דזכות הוא ללוה ולהכי דקדק רבינו שלא כתב בתרי מילי קמייתא שום טעם לאורויי דבכל גווני אין שומעין אפילו ידענו שלא פרעו והכא כתב טעמא דשמא פרע וכו' דאלמא דבידענו שלא פרעו עושין של נ' וק"ל:
א סָעִיף א מי שיש לו על חבירו שטר של מנה ואמר לב"ד שיעשו לו ב' של נ' נ' כולי מימרא דרבא פ' ג"פ (דף קע"ב) ופירש"י אף שנתן טעם לדבריו שיעשה לו של נ' נ' כדי שאם יפרע לו הלוה נ' זוז לא יצטרך לשמור השובר או לשלם כולו מיראת שמא יאבד השובר אפ"ה אין שומעין לו שלא מדעת הלוה והטעם מבואר שם בגמ' דמעליותא הוא ללוה שיבא הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצת אף שיכתוב לו שובר מ"מ יהיה שטרו פגום ממילא (וכמש"ר בסימן פ"ד אם לא שכתב הפרעון ע"ג (השובר) [השטר] עצמו ולפעמים לא יהיה השטר בידו לכתוב עליו) ואם יהיה הכחשה ביניהם לא יפרע אלא בשבועה היכא דלית ביה נאמנות ואפי' אם לא יטעון הלוה השבע לי ועד"ר: ואמר לב"ד שיעשו לו א' של ק' גם זה שם והטעם מבואר שם בגמרא שצד זכות הוא ללוה שיהא בב' שטרות וכנ"ל כדי שלא יצטרך לפרוע בפעם א' או לשמור שוברו: ואפי' יש לו א' של מאה כו' מימרא דר"א שם וכתבוהו התוס' שם וגם המ"מ בפכ"ג ממלוה שבב' דינים הראשונים אפי' ידוע שלא פרע לו לא ישנה השטר מטעמים הנ"ל דאל"כ למה להגמרא טעמים הנ"ל תיפוק ליה דלא גרע מהדין הנזכר בסמוך דחיישינן דילמא פרעיה כו' ולפ"ז ק"ק על רבינו דקיצר בדבריו וכתב דין בתרא בל' אפילו כו' ומשמע מזה דגם בדינים הראשונים קאמר דלא ישנה השטרות מה"ט לחוד וז"א ויש בו נ"מ לדינא היכא דידוע שלא פרעו וכמ"ש ונראה דמש"ה קיצר רבי' דס"ל דבתרי בבי ראשונים א"צ טעם למה לא ישנהו דמסתמא לא ניחא לאינש דליפשו עליו שטרי כי השטר הראשון כבר קלא אית ליה ועכשיו בא להוסיף ובלה"נ לאו כל כמיניה דמלוה לשמוע לו לשנות השטר בלא רצון הלוה א"ל דידענו דניחא לו כי הא דלעשות מהשטר מנה נ' דהוה שמעינן להמלוה כי טובתו דלוה ידיע בו אי לא מחששא דכבר פרעיה ולא קאמר הגמרא טעמים הנ"ל אלא כדי שלא תאמר מסתמא ניחא ליה ללוה לעשות משטר של ק' ב' של נ' נ' כדי שאם יפרענו נ' לא יצטרך לשמור שוברו וע"ז אמר אדרבא דניחא לו בשובר כדי שיפגום שטרו וכן בבא ב' איפכא של"ת ניחא ליה ללוה מסתמא שישנהו למנה כדי שיפגום שטרו קמ"ל דלא די"ל אדרבא ניחא בנ' נ' כדי שלא יצטרך לשמור שוברו. ומש"ה לא הוצרך רבי' לכתוב טעם והשתא א"ש דל"ת הטעם בבא ראשונה שאיתא בגמרא דניחא ליה ללוה דלפגום שטרא דמלוה כשיבא לפרוע לו נ' הא באותו פעם שיפרענו נ' היה תלוי ברצון המלוה שאם ירצה לשנות השטר לעשות שטר חדש על נ' ישמעו לו וכמש"ר בר"ס שאח"ז דהא כתבתי דא"צ לטעם דניחא ליה ללוה שיפגום שטרו אלא כדי של"ת מסתמא ניחא ליה ללוה בהשתנות לנ' נ' כדי שאם יפרענו ולא ירצה המלוה לעשות שטר חדש על נ' יצרך לשמור שוברו. ואם כן כסברא זו שאנו אומרים שהמלוה לא ירצה אז לעשות שטר על נ' אמרינן שפיר דמ"מ לא ישמעו למלוה דיש ללוה צד טובה בזה דלא ישנהו לנ' כדי דליפגום שטרו ודוק כי זה נכון וראיה למ"ש מל' ר"ש שהתחיל וכתב דלא ישמעו למלוה אף שנותן טעם לדבריו וכנ"ל דמשמעו בלי טעם פשיטא דאין שומעין לו:
א סָעִיף א ואמר לב"ד שיעשו לו ב' כו' כתבתי בפרישה טעם הדבר בשם הגמרא וע"ל (סק"ד) דכתבתי והוכחתי שם דכשיש למלוה א' ב' שטרות אפילו אם הכל חוב א' כשבאין בע"ח לחלוק בנכסי לוה נוטל זה של הב' שטרות ב' חלקים ואין להקשות למה לא אמרו הכא בגמרא הך טעמא דלהכי אין ב"ד שומעין לו לעשות משטר א' של ק' שתים של נ' נ' שיהיה פסידא לב"ח אחריני שיקח ב' חלקים ואפי' מדעת המלוה והלוה לא הו"ל לשנות מה"ט משום קנוניא די"ל דמסתמא לא חיישינן שיש לו ב"ח יותר ואין לו לפרוע וכמ"ש בסימן ל"ז ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.