א אחד שהלוה לשנים יכול לגבות מאחד מהם הכל וכתב בעל העיטור דוקא שאינו מוצא לגבות מהשני אבל אם מוצא לגבות משניהם גובה מכל אחד ואחד חלקו:
ב אבל הרמב"ם כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן ב' שותפין שלוה א' מהן או שלקח בשותפות יפרע ממי שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מן השני השאר ע"כ אלמא אע"פ שלכל אחד יש כדי החוב יכול לגבות מאחד מהם כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע את השני וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:
ג וכתב הרמב"ן שותפין שלוה א' מהם מא' הב' משתעבד ר"ל שהב' משועבד במה שלוה חבירו אפילו לא היה עמו בקנין ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו הוא לצורך השותפות ואז הוא מתחייב אע"פ שלא נכנס עמו בשעת הלואה שהשותפין כשלוחין זה לזה אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף אין הודאת שותפו מזיקו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השותפות לוה מה שלוה וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כך בתשובה שכתב ששאלת ראובן ושמעון היו שותפין במעות ולוה ראובן מלוי ממון בשטר ועתה בא לוי לגבות שטר חובו משמעון כי אומר אף אם לא היית בקנין מ"מ מה שהלויתי לו בא לתועלת שניכם ששותפין הייתם בכל ממונכם ושמעון אומר לאו בעל דברים דידי את. הדין עם שמעון כי לא חל השיעבוד עליו דנהי שהיו שותפין בממונם מכל מקום כל זמן שלא שיעבד גופו וממונו לא חל השיעבוד עליו שאין שמעון משתעבד במאמר ראובן כל זמן שהוא בעצמו לא היה בשיעבוד אמנם אם יש ממון השותפות ביד שמעון יגבה לוי חובו מחלקו של ראובן אחר שממון השותפות ביד שמעון:
ד ראובן שהוצרך ללוות מנה משמעון ולא רצה להלוותו עד שיכנסו יהודה ולוי ערבות ובעלי חובים והעני ראובן וגבה שמעון כל חובו מלוי וחזר לוי לתבוע מחצית המנה מיהודה וטען יהודה לא נכנסתי ערב בזה הממון לך אלא לראובן שפייסני ליכנס עמו בשטר ואיני חייב לך אלא השליש שנתחייבתי בו לשמעון והמותר תפסיד אין שומעין לו דכיון שהמלוה יכול לגבות החצי מיהודה כמו מלוי על דעת כן נכנסו שאם יעני ראובן שיפרע כל אחד ואחד מחצה וכיון שפרע לוי הכל יגבה מיהודה החצי שפרע בשבילו:
ה ראובן שתבע משנים שלוו ממנו כאחד וכפר אחד והודה השני שלוו שניהם ממנו בתורת שותפות הרי נתחייב בכל אבל אין מקבלין עדותו על חבירו לחייבו שבועה דאורייתא מפני שהוא נוגע בעדות:
ו וכן אם היו הנתבעין ג' וכפר האחד והודו השנים עליו ועל עצמן אין האחד מתחייב ממון על פיהם:
ז אבל אם הוציא ראובן שטר על ג' שיש לו אצלם כך וכך ממון וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה אם כל אחד ואחד כתוב עליו סך ידוע בפני עצמו בשטר ואין ביניהם שותפות הרי הם מעידין זה על זה ואין חוששין לגומלין לפי שאין אחד מהם נוגע בעדותו של חבירו:
ח כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ראובן ולוי שלוו מנה משמעון בשטר וכתבו שט"ח על שניהם ומחל שמעון לראובן כל תביעה שיש לו עליו מאותו השטר כל החוב מחול וגם מלוי אינו יכול לגבות דכיון שהיה יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה כשמחל לו כל דין שיש בידו מאותו השטר היינו כל החוב והרי הוא כאילו פרע כל החוב ושניהם פטורין ואין שמעון יכול לומר ללוי לראובן מחלתי שלא לגבות ממנו אבל ממך אגבה שהרי היו שותפין בחוב ומה שמחל לאחד מהם מחל לכולם:
ט ואין הדין כן בראובן ושמעון שנעשו ערבים בשביל לוי ופטר את ראובן מהערבות יכול לגבות כל החוב משמעון כיון שלא מחל אלא לערב ונשאר עדיין כל החוב על הלוה יכול לגבותו מן הערב שלא מחל לו:
י שנים שהלוו או הפקידו לאחד ובא אחד מהם ליטול חלקו אין שומעין לו עד שיבא חבירו אבל אם חבירו בעיר ושמע ולא בא אז צריך ליתן לזה שתובע הכל דשליחותיה קא עביד דכיון דידע חבריה דהאי תבעיה ולא אתא אלמא לא קפדי אהדדי וניחא להו במאי דעביד כל חד מינייהו:
יא איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה שהיא לענין חצי החוב כאילו לוותה בפני עצמה ואם הבעל או היתומים פרעו כל החוב חוזרין ונפרעין ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך החצי סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר ב' לווין שלוו ביחד:
א סָעִיף א אחד שהלוה לשנים וכו' ירושלמי פרק שבועת הפקדון וכחש בעמיתו לכשיצא בדין בשבועה פרט למכחש לאחד מהשותפין א"ר יוסי הדא אמרה ב' שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין ערבאין ואחראין זה לזה ערבאין ואחראין זה לזה הן ופירשו הרא"ש והר"ן לכשיצא בדין בשבועה כלומר שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה היה חייב לשלם ובשבועה זו נפטר ממנו פרט למכחש באחד מהשותפין כגון שבא לו א' מהב' שהפקידו אצלו כאחד ותבעו והוא כפר בו ונשבע פטור מפני שלא היה חייב ולא רשאי ליחן לאחד מהם חצי הממון עד שיבא חבירו עמו ונותן לשנים ונמצא שלא היה מחייבתו בהודאתו ליתן לו כלום עד שיבא עמו חבירו הילכך לא נתחייב בשבועתו אמר ר' יוסי הדא אמר ב' שלוו מאחד אף על פי שלא כתבו שיהו אחראין וערבאין זה לזה אלא כתבו אנו פלוני ופלוני לויני מפלוני מנה אפ"ה אחראין וערבאין זה לזה וחייב כל א' לשלם הכל דכי היכי דאמרינן בב' שהפקידו אצל אחד שאין אחד מהם יכול לומר לנפקד נחחייבת לי בחצי הממון אלא אומר לו לל' נתחייבתי אלא לשניכם אף ב' שלוו מאחד אין אחד מהם יכול לומר לא נתחייבתי אלא במחצית הממון אלא המפקיד והמלוה יכול לומר לשניכם הפקדתי או הלויתי וכל אחד חייב בכל אבל הראב"ד פירש הירושלמי הפך וכ"כ הדא אמרה כלומר מדקאמר פרט למכחש באחד מהן דהו"ל כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבעו כל החוב ה"נ ב' שלוו ונמצא אחד מהם תובע את הכל מ"מ גם לדברי הראב"ד דין הירושלמי אמת דב' שלוו אע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין הם אבל רבינו אפרים כתב דמשמע בגמרא דילן דליתיה לירושלמי והרא"ש דחה ראייתו וכן הסכימו כל שאר מפרשים: והרא"ש כתב שאבי העזרי סובר כבעל העיטור שנתחייב האחד בכל מדין ערב ולא יגבה מן האחד הכל אא"כ לא ימצא לגבות מחבירו חלקו ושרמב"ן חולק עליו וסובר שיגבה ממי שירצה והסכים הרא"ש לדברי הרמב"ן הלכה למעשה. ומ"ש רבינו וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לא קאי אלא ארישא דמילתא דהיינו שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד ולא אסיפא דהיינו ב' שותפים שלוה אחד מהם או שלקח בשותפות שהרי בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסמוך כתב הפך זה עיין בהגהות מרדכי פרק אלמנה ניזונת: כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ד סימן י' על דברי אבי העזרי אין הסוגיא מוכחת כדבריו וכן ראיתי רבותי דנים שגובה מאחד מהם כל החוב אפילו יש נכסים לשני ובנדון זה שכתבת אין ענינו לזה הדין כלום כיון שכתוב בו ששניהם לווין וקבלנים פשיטא שיגבה מאיזה מהם שירצה אפילו יש לשני ממון לפי שכל אחד נעשה לוה על הכל עכ"ל:
ב סָעִיף ב ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא פכ"ה ממלוה ולוה ומ"מ אין גירסת ספרינו בהרמב"ם כמ"ש רבינו דאנן ה"ג שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד או לקח בשותפות הרי הן ערבאין זה לזה אע"פ שלא פירשו שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב וכתב מהר"י קולו"ן בשורש קפ"ב שבדק כמה ספרי הרמב"ם ובכולם כתוב כגירסתנו ותמה על גירסת רבינו בהרמב"ם ואין לפרש דסבר רבינו שמ"ש הרמב"ם ולא היה לאחד וכו' דקאי גם לדין הראשון דשנים שלוו וכו' דשנים שערבו היינו טעמא שכיון שהמלוה אחד הערבות אינו חל לחצאין או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל אפילו דמי חלקו שהרי הן לא נתחייבו מחמת שום דבר שלקחו ממנו שנאמר לכל אחד נתן או הפקיד חציו אלא ללוה הלוה הכל והערבים לבטחון כעין משכון ואין השיעבוד חל לחצאין אבל שנים שלוו בשטר אחד י"ל שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו ומשו"ה לא יפרע הכל מן האחד בשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל אחד נעשה לוה מחצי המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי אחר שרוצה לגבות מזה הלא שנינו המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מהערב תחלה וכ"כ הר"י קולון בתשובה הנזכר וגם ה"ה כתב כן בשם הרשב"א וכ"כ בעל נמ"י בשם הרשב"א בהמפקיד שדעת הרמב"ם כמו שכתבתי ושדין יפה דן הרב ומילי דסברא נינהו ואם כן נסחא משובשת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם אלא ודאי הרמב"ם כבעל העיטור ואבי העזרי ס"ל. וכתב ה"ה בפרק הנזכר שכן דעת הרמב"ן בפרק המפקיד הפך ממה שכתבתי בסמוך שכתב הרא"ש בשם הרמב"ן וכן כתוב במרדכי בתשובת הר"מ וכתב הר"י קולון שכן כתוב בספר אגודה וכ"כ בעל נמ"י בפרק השואל בשם הרנב"ר ובעה"ת בשער מ"ד אע"פ שכתב גירסת הרמב"ם כגירסת ספרינו כתב שמדברי הרמב"ם נראה שיכול לתבוע הכל מהאחד ושאל את פי הרמב"ן והשיב לו שאין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב תחילה וגובה החצי שהוא מוטל עליו וכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב"ם נראין כן עכ"ל. והביא ראיות לדין זה וכן העלה הר"י קולון בתשובה הנזכרת כדברי האומרים דדוקא שאינו מוצא לגבות מהשני אבל אם מוצא לגבות משניהם גובה מכל א' ואחד חלקו ואע"פ שבסוף אותה תשובה כתוב בהפך אינו מדברי מהרי"ק אלא דברי הרא"ש הם בכלל ע"ד סימן י': וכן דעת הרשב"א שכתב בתשובה וז"ל ולענין החוב השש מאות שהוציא לוי על האלמנה ועל שמעון בעלה אינה חייבת לפרוע אלא המחצית עד שיחפש לוי המלוה אחר נכסי שמעון ואם ימצאו נכסים לשמעון גובה מהם המחצית דשנים שלוו מאחד נעשו ערבים זה לזה וקי"ל דאין נפרעים מן הערב תחלה עכ"ל: ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא והרמב"ם בכללם מסכימים לדעת בעל העיטור הכי נקיטינן : כבר שאל ממני החכם ה"ר אהרן מטראני ז"ל דין זה והעלנו לדון כן כדברי בעל העיטור והרמב"ם ז"ל: ודע דבדינים הללו ל"ש לן בין אם לוו בשטר או אם לוו על פה שהרי בירושלמי שנים שלוו סתם אמרו ומ"ש הרמב"ם שנים שלוו בשטר לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט: (ב"ה) א"נ להשמיענו דדוקא בשלוו כאחד נקט בשטר אחד: ותדע שהרי כתב או שלקחו מקח אחד ממשמע דאפילו שלא בשטר דסתם מקח אינו בשטר: כתב מהרי"ק בשורש ק"כ דפשיטא דכשלוו שניהם ביחד לצורך השותפות דלא שייך למימר ביה שיהיה האחד ערב לחבירו דמאי אולמיה דהאי מהאי שיהיה האחד ערב בשביל חבירו והלא יד שניהם שוה בה דבשלמא שנים שלא היו שותפין ולוו שניהם ביחד ורוצים לחלוק המעות שייך למימר בהן שהאחד נעשה ערב לחבירו אבל לא בכה"ג עכ"ל ואין דבריו נראין דלא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי ועוד דלישנא דירושלמי דמיניה ילפינן כל האי דינא פרט לאחד מהשותפים נקט ולישנא דשנים שלוו מאחד לא משתמע שחולקין המעות ומאי שטען דמאי אולמיה דהאי מהאי לא חש לקימחיה דאטו אנן מי מאלמינן להאי מהאי דהא לכל חד מינייהו אמרינן דהוי כאילו נטל חצי המעות לעצמו ויצא ערב בעד חצי שנטל חבירו: עיין בדיני ערב ומשם תלמוד לדין ב' שלוו מאחד ואין לא' מהם ממה לפרוע שטוענין לערב שמא פרע הלוה למלוה וכן השבועות שצריך לישבע הלוה קודם שיפרע הערב וכן שאין תובע לערב עד שיתבע את הלוה ויודה בחוב ולא יהיה לו ממה לפרוע וכן שאר דיני ערב: כתב בעה"ת בשער מ"ד מסתברא שכיון שפסקנו ששנים שלוו מאחד הם ערבאין זה לזה אם פרע אחד מהם כל החוב חוזר וגובה מחבירו חלקו ואע"ג דקי"ל שאין הלוה חייב לשלם לערב עד שיאמר לו ערבני ואשלם או שהרשהו שיכנס ערב בשבילו דמסתמא כיון שנעשים ערבאין זה לזה כמי שהרשהו דמי שע"מ כן נשתתפו בכך עכ"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ע"ב סי' ט"ו וסימן י' ואכתוב דבריו לקמן בסמוך וכן יש ללמוד ממ"ש רבינו בסמוך ראובן שהוצרך ללות מנה משמעון וכו':
ג סָעִיף ג וכתב הרמב"ן שותפין שלוה אחד מהם וכו' עד לוה מה שלוה הכל בספר התרומות בשער מ"ד בפי' דברי הרמב"ם בת"ש השוחפין שלוה א' מהם או שלקח בשותפות וכן בירר דבריו בסוף הלכות שותפין וזה לשונו טען שמעון שיש ללוי עליו חוב בזה השותפות מנה אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי נאמן ופורעים החוב ואח"כ מחשבין ואם אין בידו ליתן אינו נאמן להוציאו מיד ראובן או מן הסחורה הידועה בשותפות שמא קנוניא הם עושים שמעון ולוי על נכסי ראובן אפילו היתה המלוה בשטר אין ראובן חייב לשלם כלום ממנה אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב מחמת השותפות היה והחוב אצלנו הוא ישבע ראובן היסת או על ידי גלגול שאינו יודע שחוב זה אצלינו וישלם שמעון החוב משלו עכ"ל: וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן בתשובה שכתב ששאלת ראובן ושמעון היו שותפים במעות וכולי כלל פ"ט סי' ג': כתב מורי הרב הגדול הר"י ביר"ב ז"ל בתשובה אף אם נראה שהרא"ש חולק על הרמב"ן יראה שבנדון שלפנינו יודה דדוקא כשלוה סתם לא ישתעבד חבירו על פיו מפני שאיפשר שלא לקחו אלא לצרכו ואף אם יאמר שותפו שלצורכו גם כן הלוהו כיון שבזמן ההלואה היה יכול להכחיש הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו אבל בדבר שהוא ידוע מן הענין שלצורך השותפות הי' אפילו הרא"ש יודה וראיה לדבר כשהביא רבינו יעקב לשון הרמב"ם לא אמר שאביו חלק אלא על הרמב"ן מפני שהרמב"ם כ' לקח או שהלוה א' מהם לשותפות שפירוש להיות בו דבר הידוע לשותפות שא"א לשום אחד מן השותפין להכחיש עכ"ל : ולענין הלכה כבר שאל מאתי החכם ה"ר אהרן מטראני ז"ל דין זה והוריתי לו כדברי הרמב"ן ודלא כהרא"ש וטעמא דמילתא משום דהרמב"ם מסכים לדברי הרמב"ן כמ"ש בסמוך והוה ליה תרי לגבי הרא"ש וליכא למימר דהרא"ש ורבי' יעקב תרי נינהו דתרוייהו אינם אלא כח אחד דלעולם רבינו יעקב אזיל בשיטת הרא"ש וכמ"ש הר"י קולון ועוד דפשט המנהג לפסוק כהרמב"ם בדיני ממונות והודה החכם הנזכר לדברי:
ד סָעִיף ד ראובן שהוצרך ללוות מנה משמעון וכו' דין זה כתבו בעה"ת בשער מ"ד וכתב בו סברות לחיוב ולפטור ולא הכריע ורבינו הכריע לחיוב:
ה סָעִיף ה ראובן שתבע משנים וכו' עד לפי שאין אחד מהם נוגע בעדותו של חבירו הם דברי בעה"ת בשער מ"ד שכן השיב ה"ר אברהם בר יצחק (ח): כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ראובן ולוי שלוו מנה וכו' בכלל ע"ג סימן י' וסימן י"ב ולטעמיה אזיל שפסק בשנים שלוו כאחד שגובה מאחד הכל אם ירצה אבל למה שפסקתי כדברי האומרים שאין א' מהם חייב בחצי של חבירו אלא מדין ערב כשמחל לא' מהם לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב מיהו יש ללמוד מתשובה זו היכא ששניהם קבלנים זה לזה שמאיזה מהם שירצה גובה הכל שאם מחל לאחד מהם מחל הכל ושניהם פטורים ומשמע מדברי הרא"ש בסימן י' שטעמו משום דמסתמא ע"י פיוס מחל אבל אם נודע שמעצמו מחל בלא פיוס לא מחל אלא לאותו שמחל ולא לחבירו ונראה עוד מדבריו שאם לא מחל כל החוב אלא מקצתו אע"פ שע"י פיוס מחל לא מהניא מחילה אלא לאותו שמחל ולא לחבירו ובסימן י"ב על שטר שנכתב על שמעון ולוי ופרע שמעון חצי החוב ומחל לו כל תביעה שיש לו עליו כתב שלא נמחל חלק חבירו:
ו סָעִיף ט ומ"ש ואין הדין כן בראובן ושמעון שנעשו ערבים בשביל לוי וכו' בכלל הנזכר בסימן ט' ומדברי רבינו נראה שהחילוק בין הדין הראשון לשני שבראשון מחל לאחד מהלוים ובשני מחל לא' מהערבים ובזה לא מחל מחובו כלום כי פרעון החוב הוא על הלוה והערבים אין עליהם אלא שיעבוד שאם לא יפרע הלוה שיעבדו עצמם לפרוע בשבילו ואם מחל לא' מהערבים שיעבודו נשאר החוב קיים על הלוה ושיעבוד על הערב וכ"כ הרא"ש בכלל הנזכר סי' י"ב: (ב"ה) וכ"כ רבינו בס"ס קל"ב בשם הגאונים אך קשה שבכלל הנזכר סי' י"א כ' הרא"ש בפירוש שאם מחל לא' מהלוים כל תביעה שיש לו עליו ששאר לוים יפרעו חלקם ונראה שהחילוק בין שני הדינים הוא שבדין הראשון מחל לו כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר וכיון שהוא בידו לגבות מיניה כל החוב באותו שטר כשמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר הרי כל חוב מחול ואינו יכול לתבוע משותפו דכיון דשותפין היו בחוב ההוא ומה שמחל לאחד מהשותפים מחול לכולם וכמו שהאריך בזה הרא"ש בכלל הנזכר סי' ט' ומ"ש בסימן זה שאם מחל לא' מהלוים כל תביעה שיש לו עליו ששאר לוים יפרעו חלקם הטעם הוא לפי שלא אמר מאותו שטר אין המחילה אלא לראובן עצמו לבד וכיון שכן לא מחל אלא חלקו ולא חלק שאר השותפים ועדיין אין הדבר מתיישב בעיני שמה לי אם יזכיר אותו שטר או לא יזכיר הא כיון דשותפים הם באותו שטר וכשמחל לו כל תביעה שיש לו עליו אין השטר ההוא יוצא מן הכלל אע"פ שלא הזכירו וכיון שמחל לא' מהשותפים מחל לכולם וצ"ע אח"כ מצאתי בספר חזה התנופה שהרגיש בסתירת ב' תשובות הנזכרות והעלה אולי יש לחלק בין כשמחל מאותו החוב ובין כל תביעה סתם עכ"ל: (ב"ה) וכ"ז לדעת הרא"ש אבל לענין הלכה למעשה בכל גונא כשמחל לאחד מהם אין חלק חבירו מחול: כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ופ"ז על א' שלוה משנים ומחל אחד מהם כל החוב אין חלק חבירו מחול ועיין במה שכתב רבינו בסוף סימן קל"ב בשם הגאונים: כתב עוד הרא"ש בכלל ע"ד סימן ה' ששאלת שנים שלוו ונעשו אחראין וערבאין זה לזה והאחד מהם פרע כל החוב ונתן המלוה שטר החוב ביד הפורע אם יוכל לגבות חצי החוב מחבירו או נאמר שהפסיד מעותיו כדין פורע שטר חוב של חבירו. תשובה הא מילתא דפשיטא היא כיון שמן הדין יכול המלוה לגבות ממנו כל חובו שחבירו חייב לפרוע לו חלקו דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מבריח ארי אבל היכא דמתחלה נעשה אחראין וערבאין זה לזה אין כאן מבריח ארי וצריך חבירו לפרוע חלקו ואם כתוב שכל החוב בשביל פלוני יגבה ממנו כל החוב עכ"ל ועיין במה שכתבתי לעיל בסימן זה בשם בעה"ת: היו שנים תובעים אותו תביעה אחת ונתפשר עם אחד מהם והשני טוען כיון שנתפשרת עם חבירי הודית שטענתו אמת בתרומת הדשן סימן שנ"א:
ז סָעִיף י שנים שהלוו או הפקידו לאחד וכו' זה נלמד מהירושלמי שכתבתי בסימן זה וכן העלו שם הרא"ש והר"ן: ומ"ש רבינו אבל אם חבירו בעיר וכו' ג"ז העלה שם הרא"ש וז"ל וש"מ דשנים שהפקידו אצל א' ובא א' ליטול חלקו אין שומעין לו אלא אי איתיה לחבריה במתא ולא אתא שליחותיה עבד ובכוליה משתעי דינא בהדיה ואי מודה יהיב ליה כוליה ממונא דכיון דידע חבריה דהאי תבע ליה ולא אתי אלמא לא קפדי אהדדי וניחא להו במה דעביד כל חד מינייהו וכן כתב בעה"ת בשער מ"ד היכא דאיתיה לחבריה במתא יכול לכופו לדון על הכל אבל אם טען הלוה אם יצא חייב או שאין ביניהם דין אלא שמודה חובו לו ולשותפו וטען שלא יתן לו כ"א חלקו אבל חלק שותפו יתן ביד ב"ד הרשות בידו ואם אין חבירו בעיר אין יכול לכופו לדון על הכל אלא אומר לו דון עמי בחלקך או הבא הרשאה וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות שלוחין וכתב הר"ן דהכי מוכח במי שהיה נשוי (צד.) דאמרינן הני תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד וכולי. והרשב"א כתב בתשובה על ראובן שלוה מיעקב מנה ומת יעקב והניח שני בנים שמעון ולוי והנה שמעון איננו כאן ולוי תובע מראובן כל החוב והשיב לוי יכול לתבוע כל חלקו וחלק אחיו בין שאחיו כאן בין שהוא במדינת הים דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי אמר רב הונא תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד עכ"ל. וכתב עוד בסימן אלף ופ"ב שנים שהלוו לאחד ובא א' מהם ותבע החוב כולו מסתברא שיכול לתבוע כל החוב דכל שהלוו בשטר אחד כשותפין נינהו ובסי' אלף ופ"ו כתב על ראובן שלוה משנים וכתב השטר בשם אחד מהם ועכשיו בא א' מהמלוים ותובע לראובן בכח השטר אם אותו שנכתב על שמו תובעו אינו יכול לדחותו ואם אותו שלא נכתב על שמו תובעו יכול לטעון ולומר לא נתחייבתי לך כלום. דיני שנים שלקחו מא' מעות להתעסק עיין בסימן פ"א. דין שותפין שהודה א' מהם שם:
ח סָעִיף יא איש ואשתו שלוו כו' עד סוף הסימן הם דברי בעה"ת בשער מ"ד וכתב שכן השיב הרי"ף וכתב עוד שם הרי"ף ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואח"כ באו הוא ואשתו ולוו מלוי מנה ונפטר ראובן ואחר שהגבו כתובת אשתו שהיתה מוקדמת לא נשאר כלום לבעלי חובות והרי לוי גובה מלאה המנה אין שמעון יכול לחזור על לוי ולגבות ממנו לפי שלוי לא גבה מנכסי ראובן כלום אלא מנכסי אשתו:
א סָעִיף א אחד שהלוה לשנים יכול לגבות מאחד מהם הכל ירושלמי פרק שבועת הפיקדון א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה ערבאין ואחראין זה לזה הם כ"כ האלפסי לשם וכך פסקו כל הפוסקים ודלא כרבינו אפרים הביאו הרא"ש לשם דס"ל דמשמע בגמרא דילן לשם דליתיה לירושלמי ודחו הרא"ש והר"ן דבריו גם לא כסמ"ג עשה צ"ד דלאחר שהביא הירושלמי כתב וז"ל ואני אומר כי דבר זה מחלוקת חכמים ורשב"ג דתניא בתוספתא דשביעית ה' שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותבים לו פרוסבול וכל מי שאין לו קרקע אין כותבים לו פרוסבול רשב"ג אומר אפי' א' שיש לו קרקע כותבים עכ"ל נראה מדבריו דס"ל כיון דלחכמים מי שאין לו קרקע אין כותבין אלמא דס"ל דאינן אחראין וערבאין זה לזה והלכה כחכמים לגבי רשב"ג בברייתא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ולא בברייתא אכן לעיל בסימן ס"ז סעיף כ"ט פסק רבינו כרשב"ג דאפי' א' שיש לו קרקע כותבים משום דקיי"ל כהך ירושלמי דב' שלוו כאחד נעשו אחראין וערבאין זה לזה וכדכתב הרא"ש להדיא בפרק השולח והביאו ב"י לעיל בסימן ס"ו והכי נקטינן: וכתב בעל העיטור דוקא שאינו מוצא וכו' טעמו דכיון דבירושלמי קאמר בסתם אחראין וערבאין זה לזה הם אין לנו אלא סתם ערב שכל א' נעשה לוה בחצי המעות וערב בעד חבירו בחצי האחר ולא שנאמר שאין נעשה ערב כלל וכ"א יפרע החצי בעד עצמו דליתא דכיון שלוו בשטר אחד נעשה כ"א ערב בעד חבירו דאל"כ הו"ל לכל אחד ליתן שטר על עצמו בחצי המעות בלבד אבל אם לא נעשו ערבים קבלנים מן הסתם לגבות כל החוב מאחד מהם אם יש לשני לפרוע:
ב סָעִיף ב ומ"ש אבל הרמב"ם כתב ב' וכו' הכי ודאי משמע לפי הנוסחא של רבינו בדברי הרמב"ם אבל לפי ספרי הרמב"ם שבידינו פ' כ"ה ממלוה משמע איפכא דאצל שנים שלוו מאחד בשטר אחד כתב בסתם הרי הן ערבאין זה לזה אע"פ שלא פירש ולא כתב הרמב"ם דגובה מאחד מהם הכל אפילו יש לשני אלא בשנים שערבו לא' ולא היה ללוה לשלם אז גובה מכל אחד מן השני ערבים את כל החוב אם ירצה המלוה ואע"פ שיש לערב השני ג"כ לשלם וכ"כ מהרי"ק בשורש קפ"ב הביאו ב"י שנוסחא מוטעת נזדמנה לרבינו בספרי הרמב"ם ואפשר נמי לומר דבספרי רבינו איכא ט"ס דצריך להיות אבל הרמב"ן כתב שנים שלוו וכו' שכך מפורש באשיר"י לשם שהביא דברי הרמב"ן באריכות וכתב אח"כ וכ"כ אב"י העזרי אלא שכתב שנתחייב האחד בכל מדין ערב ולא יגבה מן האחד הכל אא"כ לא ימצא לגבות מחבירו חלקו אבל לפי דברי הרמב"ן יגבה ממי שירצה וכן נראה הלכה למעשה עכ"ל הנה מבואר שעל דברי הרמב"ן לפי מה שהבין מדבריו כתב הרא"ש מסקנתו ולא על דברי הרמב"ם שכתב בסתם שהן ערבאין זה לזה ומסתמא גם רבינו נמשך אחר דברי הרא"ש והביא דעת הרמב"ן ושכך היא מסקנת הרא"ש ואע"ג שהלשון שהעתיק רבינו שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכו' הוא לשונו של הרמב"ם כבר שרבינו מצא כתוב שגם הרמב"ן התחיל בלשון זה. אכן נראה לפע"ד דהאמת הוא שאין כאן ט"ס בדברי רבינו גם רבינו היה לפניו גירסתינו ברמב"ם ודלא כמהרי"ק בשורש קפ"ב אלא דרבינו נמשך בדבריו אחר דברי בעל התרומות בשער מ"ד סי' א' שהעתיק לשון הרמב"ם בפכ"ה ממלוה כמו שהוא בגירסתינו דהבין ממנו שמ"ש הרמב"ם ואם לא היה לאחד כדי החוב וכו' דקאי גם לדין הראשון דשנים שלוו מא' וכו' דלא כמ"ש מהרי"ק ולכן בכוונה השמיט רבינו מ"ש הרמב"ם הרי הן ערבאין זה לזה אע"פ שלא פי' שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע ממי שירצה וכו' כל זה השמיט וכתב או שלקח בשותפות יפרע ממי שירצה וכו' דכיון שסובר דמ"ש ואם לא היה לאחד כדי החוב וכו' דקאי גם לדין הראשון א"כ הו"ל כאילו כתב הרמב"ם כך בפירוש לשון זה שהביא רבינו בשמו ותו דכיון דדין זה דשנים שערבו לאחד וכולי אין כאן מקומו השמיטו וכתבו לקמן בסימן קל"ב סעיף ד' ע"ש ומוכח להדיא לשם דגם רבינו היה גורס כגירסתינו בספרי הרמב"ם ע"ש ולפע"ד אין ספק בפירוש זה שכתבנו אבל עדיין קשה למה לא כתב רבינו כך גם בשם הרמב"ן ושהרא"ש הסכים עמו כמו שהוא מפורש באשירי ונראה ודאי שלא ישרו בעיני רבינו דברי הרא"ש במ"ש וז"ל אבל לפי דברי הרמב"ן יגבה ממי שירצה וכן נראה הלכה למעשה עכ"ל שהרי לא כתב הרמב"ן כך בפירוש אלא כתב אף שנים שלוו מאחד יכול לומר לשניכם הלוויתי ואין אחד מהם נפטר בחלקו אלא כל א' מהם חייב לשלם הכל עכ"ל הרמב"ן שהביא הרא"ש ואין מלשון זה הוכחה דיגבה ממי שירצה אפילו יש לשני לפרוע אלא אפשר לומר דלענין זה דוקא שיהא חייב לפרוע הכל מדין ערב קאמר אם אין לשני לפרוע ולאפוקי שלא יהא אפילו ערב אלא נפטר בחצי החוב וקאמר דליתא אלא צריך לפרוע הכל אם אין לשני לפרוע וגם בזה נמשך רבינו אחר דברי בעה"ת שכתב ששאל את פי הרמב"ן והשיב לו שאין חייב לו אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו וכו' וכן הר"ן שכתב כל דברי הרמב"ן שהעתיק הרא"ש העלה במסקנתו דמדין ערב בלחוד הוא דחייב וכ"כ ה"ה לשם שכ"כ הרמב"ן בפרק המפקיד ותו שהרי לקמן בסימן קל"ב סעיף ה' כתב רבינו ע"ש הרמב"ן דאפילו בשנים שערבו לאחד אינו גובה הכל מערב א' אא"כ שאין לא' מהם לפרוע אז גובה מן השני הכל כ"ש בשנים שלוו מא' ולכן לא הביא רבינו ע"ש הרמב"ן דס"ל דבשנים שלוו מאחד יפרע ממי שירצה אפילו יש לשני לכרוע אע"פ שכך הבין הרא"ש מדבריו כיון דס"ל לרבינו דלא אמר הרמב"ן כך אלא ההיפך אלא הביא דעת הרמב"ם לפי מה שהבין בעה"ת מדבריו דמ"ש ואם לא היה לאחד כדי החוב וכו' קאי גם לדין הראשון וכתב ע"ז שכך הוא מסקנת הרא"ש. ולענין הלכה נראה דעת כל הפוסקים דשנים שלוו מאחד אינו אלא ערב סתם שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו וכמו שהשיב הרמב"ן לבעה"ת ושכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב"ם נראין כן עכ"ל הנה דאע"ג דבעה"ת כ' תחלה דלהרמב"ם ב' שלוו מאחד גובה ממי שירצה אפי' יש לשני לפרוע מ"מ אח"כ כתב ע"ש הרמב"ן בהפך ואע"ג דכתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ג סי' י"ב שראה רבותיו דנין כך שגובה מאחד מהם כל החוב אפילו יש נכסים לשני אנו אין לנו אלא דעת רוב פוסקים שהביא ב"י ופסק כך הלכה למעשה הפך דעת הרא"ש: ומ"ש רבינו אלמא אע"פ שלכל א' יש כדי החוב וכו' שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם וכו' איכא למידק דאמאי לא דייק רבינו כך מתחלת דבריו שכתב יפרע ממי שירצה ואפשר דמהאי לישנא ליכא ראיה דאיכא למימר דה"ק דאינו כשאר ערב דאינו גובה ממי שירצה בתחלה אלא גובה מהלוה דוקא וכשאין ללוה אז יפרע מן הערב אבל הכא גובה ממי שירצה תחלה אבל לעולם אינו גובה תחלה מכל א' אלא החצי אע"פ שיש לכ"א לפרוע הכל וטעמא דמילתא דכל א' משניהם הוי לוה בחצי המעות וערב בעד חבירו בחצי המעות השני ועיקר דבריו לא אתו אלא להוציא שאין שום אחד משניהם יכול לדחותו ולומר למלוה אני איני אלא ערב דמאחר ששניהם לוו ביחד ולא פירשו מי הוא הלוה ומי הוא הערב שניהם הם לווים כל אחד בחצי החוב וערב בעד חבירו בחצי השני ולכן יפרע המחצה מכל א' וא' אבל מסוף לשונו שאמר ואם לא היה לאחד כדי החוב וכו' מוכח להדיא דיכול לגבות מא' מהם כל החוב: כתב ב"י דמ"ש רבינו וכן היא מסקנת א"א הרא"ש לא קאי אלא ארישא דמילתא דהיינו שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד ולא קאי אסיפא דהיינו ב' שותפין שלוה א' מהם או שלקח בשותפות שהרי בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסמוך כתב הפך זה עכ"ל והאמת כן הוא דבאשיר"י פרק שבועת הפקדון מבואר דלא אמר הרא"ש אלא משנים שלוו מאחד ולא הזכיר לשם מדין אחד מהשותפין שלוה וכו' וכדברי ב"י ומ"מ כאן בלשון רבינו אכשר לפרש דקאי נמי אפיפא ומיירי היכא שידוע שלצורך השותפו' הוא ואי אפשר לשותף להכחיש זה דבהא ודאי אף הרא"ש מודה וכמ"ש ב"י בסמוך ע"ש מהר"י בי רב שהכריע כך אבל בתשובת הרא"ש לא מיירי בשהיה ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה וע"ש. ואיכא לתמוה דלפי זה משמע דלהרמב"ן אפי' אינו ידוע מן הענין דלצורך השותפות היה וגם לא היו עדים מעידים ע"ז אלא שהוא מודה אע"פ שהיה יכול להכחיש בשעת ההלואה מתחייב שותפו ואם כן היאך פסק ב"י כהרמב"ן משום דהרמב"ם מסכים לדברי רמב"ן דלא כהרא"ש הלא כתב תחלה בשם הר"י בי רב דהרא"ש מודה להרמב"ם בדבר שהיה ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה ושעל כן לא כתב רבינו שהרא"ש חולק אלא אדברי הרמב"ן ולא כתב דחולק אמ"ש הרמב"ם וכן שני שותפים שלוה אחד מהן או לקח לשותפות והוא לפי שפירוש לקח לשותפות הוא להיות בו דבר הידוע לשותפות שא"א לשום אחד מן השותפים להכחיש עכ"ל ונראה ליישב דלא הביא ב"י דברי הר"י בי רב אלא לגלות דאיכא לחלק בין שהוא מודה והיה יכול להכחיש בשעת ההלואה ובין כשהיה ידוע ולא היה יכול להכחיש ונפקא מינה דאף למאן דדעתו לפסוק כהרא"ש ורבינו דבתראי נינהו דבמודה והיה יכול להכחיש לא מתחייב מ"מ בידוע שלצורך השותפות לוה ולא היה יכול להכחיש אף הרא"ש מודה דחייב השותף ושעל כן לא כתב רבינו שהרא"ש חולק אהרמב"ם משום דס"ל לרבינו דאפשר לפרש או כקח לשותפות היינו לצורך הידוע לשותפות וכו' דבזה מודה אף הרא"ש. אבל דעת ב"י עצמו דהרמב"ם אף במודה והיה יכול להכחיש בשעת ההלואה נמי קאמר דהן ערבאין זה לזה מדכתב בסתם ותו דבכל ספרי הרמב"ם לא כתוב בהן לקח לשותפות בלמ"ד שנפרש להיות בו דבר הידוע לשותפות וכו' כפי' הר"י בי ר"ב אלא בכולן כתוב או לקח בשותפות ואפילו אינו ידוע לצורך שותפות א"כ לפ"ז הרמב"ם מסכים לדברי הרמב"ן ופסק כמותו דלא כהרא"ש ורבינו וכך נראה האמת דאין חילוק בין מודה והיה יכול להכחיש לבין ידוע ולא היה יכול להכחיש דלעולם מתחייב השותף וכדפסק ב"י כאן וכן בש"ע ודלא כהרב בהגהות הש"ע דנראה לו להורות כהרא"ש וע"פ סברת הר"י בי רב נ"ל:
ג סָעִיף ג כתב הרמב"ן שותפים שלוה אחד מהם מאחר וכו' נראה דדעת הרמב"ן דכיון שהוא מודה שהלואה היתה לצורך שותפות מיד נתחייב גם השותף לשלם החוב דהשותפים כשלוחין הן זה לזה: ולפיכך אפי' חזר אותו שלוה ולקח מן השותפות כפי מה שלוה והוציאו לצרכו בלבד ולא נשאר בשותפות שום ממון מהשותפות כבר נכנס השותף השני בשיעבוד החוב מתחלת הלואה וחייב לשלם אבל להרא"ש פטור השותף מלשלם כיון שחזר ולקחו לצרכו ולא נשאר בשותפות כלום מן השותפות:
ד סָעִיף ד ראובן שרצה ללות וכו' עד שיכנסו יהודה ולוי ערבות ובעלי חובים וכו' פי' שלא נכנסו לסתם ערבות שאינו גובה מאחד כל החוב כי אם המחצה אם יש לשני נכסים אלא נכנסו ג"כ להיות בעלי חובים עם הלוה לגבות כל החוב מכל אחד משלשתן אפילו יש נכסים לשנים האחרים והוא שקורא התלמוד ערב קבלן אלא דיהודה טען דהמלוה ודאי היה לו כח זה לגבות כל הממון מאחד משלשתן לפי שכל א' מהן הידה למלוה שהוא משתעבד כנגדו בכל הממון אבל יהודה לא הודה ללוי כל עיקר בשום חיוב ולפיכך מאחר שנשתעבדו כל שלשתן כנגד שמעון בכל הממון א"כ מגיע על כל א' שלישו של ממון ואותו שליש שפרעת בעדי אשלם לך ועוד פרעתי בעדך שליש המגיע עליך והשליש הג' תקח מראובן ואם אין לו תפסיד ופסק דאין שומעין לו דכיון דהמלוה היה יכול לתבוע כל הממון מא' מהם ממי שירצה על דעת כך נכנסו בעלי חובים שיהיו משותפים בהפסד ומ"ש רבינו דכיון שהמלוה יכול לגבות החצי מלוי כמו מיהודה ה"ק אותו החצי השני המגיע על יהודה היה יכול לגבות גם מלוי א"כ ע"ד כן נכנסו וכו' ובסה"ת שער מ"ד כתוב בפירוש זה הלשון שהמלוה היה יכול לתבוע הכל מא' מהם וכו' ובס"א מספרי רבינו כתוב וז"ל יכול לגבות החצי מיהודה כמו מלוי ולפי מה שפירש' נוסחא שלנו היא יותר מתוקנת דעיקר הטעם הוא לפי שהיה לו לתבוע כל הממון מא' מהם כדפי' וכדאיתא בספר התרומות להדיא:
ה סָעִיף ה ראובן שתבע משנים שלוו ממנו כא' וכפר א' וכו' נראה דהא דאיצטריך לאשמועינן הא מילתא מיירי כגון שזה שהודה אין לו נכסים לשלם וראובן רוצה שיתחייב הכופר שבועה דאורייתא על פי חבירו שמעיד עליו שהוא חייב והו"א דאינו נוגע בעדות כיון שאין לו לשלם וקמ"ל דאפ"ה הו"ל נוגע בעדות דשמא תשיג ידו אח"כ. אבל אם אותו שהודה יש לו נכסים לשלם פשיטא שגובה ממנו ולאיזה צורך יהא נשבע הכופר ש"ד כנגד ראובן על ידי עדות חבירו ודוק: ומ"ש וכן אם היו נתבעין ג' נמי בכה"ג קאמר דהשנים שהודו אין להם נכסים והא אמרינן כיון דשנים הם מתחייב על פיהם לשלם דאין נוגעין בעדות הם כיון שאין להם נכסים לשלם קמ"ל דאפ"ה נוגעים הן בעדותן מיהו התוספות בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ה) בד"ה מאי נפקא מינה כתבו דהיכא דלית ליה אע"פ שאם יתעשר יהנה בעדותו שלא יצטרך לפרוע מש"ה לא הוי נוגע בעדות וכ"פ בהגהת אשיר"י ומביאו ב"י בתחלת סימן ל"ז מחסי"א ופסק כך בש"ע לשם סעיף י' וצ"ע:
ו סָעִיף ז ומ"ש אבל אם הוציא ראובן וכו' ואמרו פרענו וכו' כך הוא בספר בעה"ת לשם ומה ששינה דברישא קאמר שכפר האחד וכולי וכאן קאמר ואמרו פרענו ולא קאמר דכפר האחד נראה דכאן דאיכא שטר בעדים אין צורך לעדות השנים שלוה שהרי בעל השטר נאמן שחייב לו ואפילו בלא שטר נמי כשאומר לא לויתי ושנים מעידים שלוה הוחזק כפרן וחייב לשלם אבל כשאומרים פרענו נאמנים לומר דפרוע הוא אם אין כתוב בו בשטר נאמנות כבי תרי אבל ברישא צריך לומר דכפר האחד דאילו טען האחד פרעתי אין כאן ש"ד כנגד העד שיאמר לוה וכן אין חייב לשלם כנגד שנים שמעידין שלוה אפילו אין נוגעים בעדותן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואפילו עד אחד או אפי' שנים מעידין שלוה ולא פרע אין כאן ש"ד ולא חיוב תשלומין אפילו אמרו לא זזה ידו מתוך ידינו וכו' דשמא היה לו אצלו כנגדו כסות או כלים דממילא פרע לו כבר חובו:
ז סָעִיף ח כתב א"א הרא"ש ראובן ולוי שלוו מנה משמעון בשטר וכתבו ש"ח על שניהם וכו' הייתור לשון שאמר וכתבו ש"ח על שניהם מראה דמיירי שכתוב בשטר ששניהם לווין וקבלנין זע"ז. וכן ממה שאמר דכיון שהיה יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה וכולי תשמע שהיה יכול לגבות מאיזה מהם שירצה אפי' יש לשני נכסים ואין זה אלא א"כ ששניהן לוין וקבלנין זה על זה דאז יכול לגבות מאיזה מהם שירצה כל החוב וכך מפורש בכלל ע"ג סי' י"ב דעל שנים שהיו לוין וקבלנין זע"ז השיב הרא"ש תשובה זו והאריך בכמה טעמים ובסוף דבריו כתב דבדין שנים שלוו מא' כתבתי בפ' שבועת הפקדון דגובה מאיזה מהם שירצה כל החוב דלא כרבינו אבי העזרי. אבל בנדון זה אין עניינו לזה הדין כלום כיון שכתוב בו ששניהם לוין וקבלנין פשיטא שיגבה מאיזה מהם שירצה אפילו יש לשני ממון לפי שכל אחד נעשה לוה על הכל. וכתב עוד דמה שהקשה עליו השואל ממ"ש הגאונים דהיכא שפטר המלוה אחד מן הערבים דיש לו למלוה לתבוע כל הממון כולו מן הערב השני שלא פטר אותו לפי שהממון כולו כבר נתקיים על כל א' ואחד מהם ולאותו שפטר פטר ולאותו שלא פטר נשאר עליו ועל הלוה עד זמן פרעון עכ"ל הגאונים אין בזה הפך דברי כי המלוה לא מחל מחובו כלום ללוה אלא מחל השיעבוד לאחד מן הערבים ונשאר החוב קיים על הלוה והשיעבוד על הערב השני עד זמן פריעתו עכ"ל בקוצר והוא מ"ש רבינו ואין הדין כן בראובן ושמעון שנעשו ערבים בשביל לוי וכו' שהוא מה שכתב הרא"ש בשם הגאונים ומביאו רבינו לקמן בסוף סימן קל"ב ולפי זה התיישב דלא קשה דבתחלת הסימן כתב רבינו מחלוקת בעל העיטור עם הרמב"ם והרא"ש בשנים שלוו מאחד אם יכול לגבות מא' מהם הכל אע"ג שיש לשני נכסים וכאן הביא תשובת הרא"ש בסתם שיכול לגבות מאחד מהם כל החוב אע"ג שיש נכסים לשני ולכן פי' ב"י דתשובה זו דהרא"ש לטעמיה אזיל אבל לפע"ד דתשובה זו מודה בה גם בעל העיטור שהרי תשובה זו חוזרת על שנים שהיו לוין וקבלנים זע"ז דבהא הכל מודים שיכול לגבות מאחד מהם אע"ג שיש נכסים לשני ולכן כתב תשובה זו כאן בסתם דמשמע דאין בה מחלוקת:
ח סָעִיף ט מיהו מ"ש ואין הדין כן בראובן ושמעון ערבים וכו' קשה קצת דהיאך כתב דין זה כאן בסתם והלא בסוף סימן קל"ב כתב רבינו דזה נוטה לדברי הרמב"ם דיכול לגבות כל הממון מאיזה מהם שירצה עכ"ל ומשמע אבל להראב"ד והרמב"ן בשנים שנכנסו ערבים איני גובה מן הא' אלא מזה מחצה ומזה מחצה אא"כ שאין לא' מהם אז גובה מן השני הכל לפ"ז ודאי ה"ה באם מחל לא' מן הערבים לא מחל לו אלא מחצה החוב דמה שהיה יכול לגבות ממנו מחל לו אבל מחצה האחר גובה מן השני. ויש ליישב דמ"ש הרא"ש בתשובה זו ואין הדין כן בראובן ושמעון וכו' מיירי נמי דומיא דרישא דמיירי בשנים שהיו לוין וקבלנין זה על זה והכי נמי מיירי בראובן ושמעון שנעשו ערבים בשביל לוי ואמר לוי בפירוש ממי שארצה אפרע דיכול ליפרע כל החוב מאיזה מהם שירצה כדכתב רבינו לקמן בסימן קל"ב להדיא ע"ש הרמב"ן ובהא ודאי אף להרמב"ן והראב"ד אם מחל לא' מן הערבים יוכל לגבות החוב מהערב השני והשתא ניחא דכל מ"ש רבינו כאן תשובת הרא"ש בסתם דאם מחל לאחד מהם מחל לכולם ואין הדין כן בראובן ושמעון וכו' הכל מודים אפי' בעל העיטור והראב"ד והרמב"ן. מיהו קשה טובא בתשובת הרא"ש גופיה שכתב בכלל ע"ג סימן י"א בראובן ושמעון ולוי שנתחייבו בשטר ליהודה ושלשתן היו קבלנין וערבאין זה לזה ויהודה מחל לראובן כל תביעה שיש לו עליו בין בשטר בין בעל פה וטענו שמעון ולוי דכיון שנמחל לא' מהן שלכולם נמחל ופסק הרא"ש שאין בדבריהם כלום כי יהודה פטר את ראובן מכל תביעה שיש לו עליו וכשיתבענו לדין באיזה תביעה שתהיה יראה פטור שלו ומה זכות יש לשמעון ולוי באותו פטור וכו' וזה נראה סותר למה שפסק דבערבים קבלנים כשמחל לא' מהם מחל לכולם. ונראה דדוקא כשמחל לו בסתם כל תביעות שיש לו עליו בין בשטר בין בעל פה דאלמא דלא היתה כוונתו למחול לשותפים שלו שהרי אמר בפירוש כל תביעות שיש לו עליו דמשמע ולא על שותפו והילכך לא מחל לו בפטור זה אלא מה שמגיע עליו לשלם באותו שטר דהיינו השליש אבל חלק של שמעון ולוי לא מחל אבל כשמחל המלוה לראובן כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר השתא ודאי כיון שהיה יכול לגבות ממנו כל החוב שבשטר ומחל לו בסתם מחל לכולם וכך כתב ב"י ואע"פ שכתב דאין הדבר מתיישב בעיניו האמת יורה דרכו שזאת היתה דעת הרא"ש לחלק בכך כמבואר בלשונו וטעמא דמסתבר הוא: עוד כתב הרא"ש לשם סי' ט"ז על שמעון ולוי שנתחייבו בקנין לראובן ושמעון פרע מחצית החוב ומחל לו כל תביעה שיש לו עליו וטען לוי שגם שטר זה בכלל המחילה שמחל לשמעון וכתב הרא"ש דלא הפסיד כלום במחילה שמחל לשמעון כי חלקו מחל ולא חלק לוי עכ"ל גם כאן הטעם הוא לפי שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו דמשמע עליו ולא על שותפין שלו. ועוד איכא טעם אחרינא הכא דהדבר מוכיח דלפי שפרע לו מחצית החוב כתב לו פטורים בסתם שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו אבל לא מחל לו מחצה האחר שנתחייב בו שותפו שלא נפרע ממנו אלא דמכל מקום נראה דאין חילוק בין נפרע מקצתו ללא נפרע כלל אלא עיקר החילוק בין מחל לו כל תביעה שיש לו עליו בסתם דאז לא מחל לשותפו ובין מחל לו כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר דאז מחל גם לשותפו כדפי' ומ"ש הרא"ש בסימן ט"ז ושמעון פרע מחצית החוב וכולי מעשה שהיה כך היה אבל אין חילוק בדין בין פרע מקצתו ללא פרע כלל אלא בין כתב בסתם כל תביעה שיש לו עליו ובין כתב מאותו שטר או מאותו חוב נ"ל ודלא כמהרו"ך:
ט סָעִיף יא איש ואשתו שלוו מאחד וכו' כ"כ בעה"ת בשער מ"ד וכתב שכך השיב הרי"ף ומביאו ב"י לקמן בסי' ק"ד סעיף י' ע"ש: ומ"ש אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך פי' דסתם שטר הנכתב על שנים בשוה חל השיעבוד על שניהם בשוה אם אין הערבות מפורש בשטר כדלקמן בסימן ק"ל סעיף ד': ומ"ש אלא במגו דפרעתיך דאלמא דאי אמרה פרעתיך נאמנת היינו כגון דלא כתב המלוה לבעל התקבלתי ממך דמי החוב כדלקמן בסי' ק"ל. אי נמי כגון דאין הש"ח ביד הבעל שאז היא נאמנת לומר פרעתיך הא לאו הכי אינה נאמנת כדאיתא בר"פ חזקת (בבא בתרא דף ל"ב) בההוא ערבא דא"ל ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו ניהליה למלוה והא שטרא וכו' וז"ל הסמ"ג ואומר שם בפרק גט פשוט שאין מציאת שטר חוב שעליו ביד הערב ראיה שמא נפל מיד המלוה ולא פרע זה כלום. והא דגרסינן בפרק חזקת הבתים מעשה בערב שאמר ללוה תן לי ק' זוז שפרעתי למלוה בשבילך והא שטרא א"ל פרעתיך וכו'. אם היה רוצה היה יכיל לומר השטר נפל ממני או שהיה שם עדים עכ"ל וכל זה מיירי בדלא כתב המלוה לערב התקבלתי וכו'. אבל כתב לו התקבלתי פשיטא דגובה בו כמפורש להדיא בפ' ג"פ (דף קפ"ד) ע"ב ע"ש וכדלקמן בסימן ק"ל ובסי' קל"ב. ומהרש"ל כתב בתשובה דלעולם נאמנת לומר פרעתיך ע"ש. ולא דק ובתשובה הארכתי בס"ד לבאר זה:
א סָעִיף א וכתב בתשובות הרא"ש כלל ע"ג סימן י' מיהו אם נעשו ערבים קבלנים זה לזה פשיטא שיכול לגבות מאיזה מהן שירצה וכ"כ מהרי"ק שורש קפ"ג וכתב המ"מ פכ"ה דאם הפקיד גבי שנים יש לו דין שנים שלוו:
ב סָעִיף ב ומעתה נדחו דברי הב"י שכתב שהורה כדברי הרמב"ן משום דהרמב"ם מסכים לדבריו והוה ליה תרי לגבי הרא"ש ועוד דפשט המנהג לפסוק בדיני ממונות כדברי הרמב"ם והודה הר"ר אהרן מטראני לדברי עכ"ל ולפי דברי הר"י בר רב דבריו נדחים דהא הרא"ש מודה לדברי הרמב"ם ואין חולק בהן ואדרבה נראה מדבריו דהלכה כהרא"ש מדהיה מהדר בתשובה לאוקומי דברי הרא"ש כדברי הרמב"ם ש"מ דהלכתא נינהו ולכך נ"ל דאין להוציא ממון מספק ועוד דהרא"ש בתרא הוא נגד הרמב"ן:
ג סָעִיף ג ול"נ דאותה תשובה שבסי"א לאו דהרא"ש היא דהרי לאו הרא"ש חתום עליה אלא דאינש אחרינא היא ונתערב בתשובת הרא"ש ונקרא על שמו כמו שמצינו זה הדבר בתשובת הרמב"ן והרשב"א גם מ"ש בתשובת הרא"ש משמע דוקא כשמחל לו ע"י פיוס אינו נ"ל דאע"פ שהזכיר הרא"ש חילק ההוא בתחלת התשובה לא קאי בסוף התשובה וע"ש. וכתב עוד הרא"ש כלל ע"ג סי"ד דאפי' עשה ע"י עקיפים שהוצרך המלוה למחול לו אפ"ה זכה השותף ג"כ בחצי המחילה וע"ש:
א סָעִיף א אבל אם מוצא כו' ואם כתוב בפירוש בשט"ח שהם ערבים קבלנים זה בעד זה אז תובע לאיזה מהם שירצה לד"ה כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ע"ד:
ב סָעִיף ב אבל הרמב"ם כתב כו' בפכ"ה מהל' מלוה כ"כ וז"ל ב"י ל"ד מלוה בשטר אלא ה"ה לוו בע"פ כו' ע"ש שכתב ג"כ שגי' רבינו בהרמב"ם אינה נכונה ומהרי"ק שורש קפ"ב כתב תימה גדולה מ"ש בטור שרמב"ם כ' ב' שלוו בשטר א' או שלקחו מהם א' וכו' והנה בדקתי בהרבה ספרי רמב"ם ולא מצאתי שכתב אלא סתם שנעשים ערבים זה לזה ודוקא בב' שנעשו ערבים לאחד הוא שכ"כ ופשיטא דלא דמי כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומש"ה יפרע ממי שירצה אבל ב' שלוו בשטר א' י"ל שכל א' נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו בשטר א' ומש"ה לא יפרע הכל מא' בשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל א' לוה חצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הרי שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה כו' ע"ש שהאריך. וכ"כ ב"י כאן דפשוט דהרמב"ם כבעל העיטור ס"ל וכ"כ מ"ו ר"ש ז"ל וסיים בו ואני בספרי פ' בית כור סימן ע"ז כתבתי שאינו אלא ערב עכ"ל. ולעד"נ דגם גירסת רבי' היתה כגירסת כל הספרים והא ראיה שרבי' היה בידו בעה"ת והבעה"ת העתיק ל' הרמב"ם כמו שהוא בנוסח הספרים הנ"ל שהביא מהרי"ק וב"י וכמ"ש לשונו בדרישה אלא דס"ל לרבינו מדהפסיק הרמב"ם שם בדין ערבים דאיירי ביה שם וערבב וכתב דין ב' שלוו כו' ביניהם והקדימו לדין ב' שערבו כו' מזה משמע לרבי' דס"ל דחד דינא אית להו לכולהו ואע"ג דסתם הרמב"ם ברישא ולא כתב אלא הרי הן ערבאין זה לזה אין בזה כלום דהרמב"ם ל' הירושלמי נקט בקיצור כדרכו וסמך אמ"ש אח"כ בשנים שערבו ואפשר נמי דגירסת רבינו היה ברמב"ם ושנים שערבו כו' בוי"ו וכדמשמע בל' התרומות וכמ"ש בדרישה דאז משמע דבא ליתן לשנים שלוו דין שנים שערבו ומה"ט השמיט רבינו מ"ש הרמב"ם מערבות ונקט תוכן כוונת דבריו גם י"ל דס"ל לרבינו דק"ו הוא כיון דבב' שערבו ס"ל להרמב"ם דיכול לגבות מכ"א מהן אע"פ שאינן בעלי דבר ולא נהנה שום א' מהם בכלום מהלואה זו כ"ש ב' שלוו שנהנה כ"א מגוף ההלואה המחצה שיגבה כולו ממי שירצה ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה: ומש"ר וכן ב' שותפים שלוה א' כו' מלשון וכן משמע שיודה שלוה לצורך השותפות כמו ב' שלוו שידע אחד מחבירו וזה מסכים למ"ש בסמוך בשם הר"י בי רב ע"ש: אלמא אע"פ שלכל אחד יש כדי החוב כולי שהרי פ' כו' הא דלא הוכיח כן מריש דבריו דכתב יפרע ממי שירצה משום די"ל שכוונתו הוא שיפרע ממי שיש לו קאמר לפי אומדן דעתו דמסתמא הוא רוצה לגבות ממי שיש לו בודאי והיינו ממי שירצה לפי אומדן דעתו אבל מדכתב ואם לא היה לאחד כדי חובו חוזר ותובע מהשני אלמא דבדאיתא גם לשני איירי דאל"כ איך יחזור ויגבה ממנו ואפ"ה אם אין לאחד כדי החוב דוקא קאמר דגובה מהשני הא איתא להראשון כדי כולו גובה הכל מהראשון אע"ג דאית ליה גם להשני. וא"ל ארבי' הא גם מזה אין ראיה די"ל מ"ש הרמב"ם ואם אין לא' כדי חובו ר"ל כדי חלקו בהחוב דהיינו חצי החוב בזה קאמר דחוזר וגובה מהשני גם מה שנשאר הראשון חייב לו מחלקו אבל לא עלה על דעתו לגבות מא' הכל כשיש גם להשני די"ל דל' כדי חובו כדי כולו משמע דאל"כ הול"ל כדי חלקו ודוק: וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לא קאי אכל דברי הרמב"ם אלא כלומר שגם הוא כתב דב' שלוו יכול המלוה לגבות מאיזה מהם שירצה כל החוב אפי' יש להשני לפרוע אבל בדין שותפים י"ל דלא ס"ל להרא"ש כהרמב"ם וכמש"ר ס"ג בשמו ואפשר נמי לומר דאכל דברי הרמב"ם קאי דגם בדין שותפין ס"ל כוותיה וכמ"ש הר"י בי רב ז"ל בתשובה והביאו ב"י והד"מ ע"ש ועד"ר:
ג סָעִיף ג וכתב הרמב"ן שותפין כו' עד לוה מה שלוה הכל בבעה"ת שער מ"ד: וא"א הרא"ש לא כתב כך בתשובה כו' בכלל פ"ט:
ד סָעִיף ד ראובן שהוצרך ללוות מנה כו' דברי בעה"ת הן שער מ"ד אך שהוא לא הכריע לא לחיוב ולא לפטור ורבי' הכריע לחייבו: ערבות וב"ח כו' עמ"ש בסמוך וע"ל סימן קל"ב מ"ש שם: דכיון שהמלוה יכול לגבות החצי [כו'] מלוי בבעה"ת כתב בל' זה כיון שהמלוה יכול לתבוע הכל מאיזה מהן שירצה ע"ד כן נכנסו כו' וכן נראה ממ"ש בתחילת הדבר עד שיכנסו ערבות ובעלי חובים כו' מיהו י"ל דרבינו דקדק לכתוב כן משום דאף דלדינא יכול לגבות הכל מא' אם רוצה מ"מ אין זה תועלת ללוי לטעון כן נגד יהודא דיש ליהודא לומר אדרבא כיון דבדין גובה מאיזה מהן שירצה וגובה ממך הכל נסתחפה שדך ואילו היה גובה ממני היה היזק שלי ודייך שתגבה ממני שליש ולכן עדיפא ליה לטעון נגד יהודא כיון שהמלוה היה יכול לגבות מכל אחד החצי נמצא שניהם שוים בשיעבוד החוב ועל כל אחד מוטל לפרוע המחצה וק"ל ולענין ג' ערבות אין הדין כן כמו שכתוב לקמן סימן קל"ב:
ה סָעִיף ה ראובן שתבע משנים כו' עד נוגע בעדותו של חבירו הם דברי בעה"ת שם: הרי נתחייב בכל נראה דאפילו לפי סברת בעל העיטור הנ"ל בר"ס זה יכול לגבות ממנו כל החוב דכיון שכפר האחד כמו שאין לו נכסים דמי וק"ל: מפני שהוא נוגע בעדות שאומר כן כדי שלא יפרע הוא אלא מחצה וא"ל יהא המודה נאמן במגו דאי בעי כפר בכל או לא היינו שותפים ואינני חייב אלא החצי די"ל דירא לשקר שמא יכחישנו התובע בעדים והיותר נראה כיון דלכי טענתו דהשתא הוא חייב בכל וכמ"ש אלא שבאת להאמינו במגו ולפטרו במקצת ולחייב את חבירו באותו מקצת מגו כזה לא אמרינן שיהיה לו המגו לפטור נפשו ממה שהודה לפנינו ושיחייב חבירו ע"י וק"ל:
ו סָעִיף ז אבל אם הוציא ראובן שטר על ג' נקט שטר משום דבדלא שטר פשיטא דאין להו שייכות זה לזה כיון שחייב כ"א סך ידוע בפני עצמו ולית ביה חשש גומלין: וטענו כולם פרענו כו' אבל אם טענו שנים שחייבין וא' כופר כנ"ל אין נ"מ בזה בעדותן דהא המלוה יכול לגבות מהכופר בשט"ח שבידו עליו וק"ל:
ז סָעִיף ח כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ע"ג ועד"ר: ומחל שמעון לראובן כל תביעה כו' נראה דוקא כשמחל לו בלשון הזה דכיון דמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מזה השטר כל סך השטר הוא בכלל המחילה שהרי כל הסך היה יכול לתבוע ממנו כדמסיק בטעמיה דכיון שהיה כו' כשמחל לו כל דין כו' והיינו כל החוב אלא דאכתי אית לך למימר דלמא לא היתה כוונתו אלא למחול לזה מפני שאהב אותו ע"ז מסיק וכתב דז"א דכיון ששותפים היו בחוב ושותף הא' הוא שליח חבירו כשמחל לאחד סתם מחל לכולם וק"ל אבל כשלא א"ל אלא אני מוחל חלקך ודאי לא מחל אלא חצי החוב ואותו החצי הוא נמחל לכולם בשותפות: שהיה יכול לגבות פי' לטעמיה אזיל כמש"ר ר"ס זה בשמו שפסק בב' שלוו מא' שגובה מא' הכל אבל לב"ה וסייעתיה הנ"ל מחל לא' מהן לא מחל אלא חלקו וגובה מחבירו חצי החוב ומ"מ גם לדידהו יש נ"מ בדין זה היכא שכ"א ערב קבלן בעד חבירו ומחל לאחד מהן הכל מחול לכ"ע וכ"כ ב"י:
ח סָעִיף ט ואין הדין כן בראובן כו' דין זה כ"ר ג"כ בס"ס קל"ב בשם הגאונים ע"ש: כיון שלא מחל כו' יכול לגבותו מן הערב כולי ל' ב"י נראה מדברי רבינו שהחילוק בין הב' דינים הוא דבראשון מחל לא' מן הלוים ובשני מחל לא' מן הערבים דבזה לא מחל מחובו כלום כי פרעון החוב הוא על הלוה והערבים אין עליהם אלא שיעבוד וכי מחל לא' מהם נשאר החוב קיים על הלוה עם שיעבוד השני והרא"ש ורבי' לטעמייהו אזלי בהא דס"ל דגם בערבים גובה הכל מאיזה מהם שירצה ועד"ר:
ט סָעִיף י ובא אחד ליטול חלקו אין שומעים לו כו' דדוקא לענין להוציא ממון מתחת יד הנפקד כ"כ אבל לענין לדון עמו יש לו דין אחר כמשר"ל ס"ס קכ"ב וקע"ו ועיקר דין זה מהירושלמי כמ"ש לעיל בדרישה בר"ס:
י סָעִיף יא איש ואשתו שלוו כו' בעה"ת שער מ"ד כ"כ ע"ש: אינה נאמנת אלא במגו דפרעתי החצי ר"ל ואין כל אשה יכולה לומר פרעתי דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה א"ל שאחרים נתנו לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה או שטוענת אותן מעות שלויתי עם בעלי פרעתי להמלוה וכשיש עדים שבזבזה אותן מעות שוב אין לה מגו א"נ כשהמלוה יכתוב לאיש שקבל ממנו כל החוב אז אינה נאמנת לומר פרעתי וע"ד שיתבאר לקמן סי' ק"ל:
א סָעִיף א אחד שהלוה לשנים כו' מקור דין זה מהירושלמי הביאו הרא"ש פ' שבועת הפקדון וז"ל וכיחש בעמיתו לכשיצא בדין בשבועה פרט למכחיש בא' מן השותפין א"ר יוסי כו' (עיין ל' בב"ח) ופי' הרא"ש בשם הרמב"ן וכיחש בעמיתו כו' (עיין ל' בב"י) אר"י הדא אמרה כו' פירוש דכי היכי דאמר בשנים שהפקידו אצל אחד שאם בא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו ולא יוכל לומר להנפקד לכל אחד ממנו נתחייבת בחלקו אלא יכול לומר לא נתחייבתי אלא לשניכם אף ב' שלוו מא' יכול לומר לשניהם הלויתי ואין א' מהם נפטר בחלקו אלא כ"א מהם חייב לשלם הכל ומסיק הרא"ש שם בשם הרמב"ן שהרי"ף ור"ח פסקו כירושלמי זה וכ"כ אבי העזרי אלא שכתב שנתחייב הא' מדין ערב ולא יגבה מן הא' אא"כ לא ימצא לגבות מחבירו חלקו אבל לדברי הרמב"ן יגבה ממי שירצה וכ"נ הלכה למעשה וזש"ר בסמוך וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל. ודע שיש פירושים אחרים בדברי הירוש' הנ"ל הביאם הרא"ש ודחה אותם וגם הר"ן כתב בפרק הנזכר אחר פי' דהרמב"ן הנ"ל ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פי' הירושלמי בהפך וכ"כ דהא אמרה כלומר מדקאמר פרט למכחיש בא' מהם דהו"ל כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבוע כל החוב ה"נ ב' שלוו ונמצא א' מהם תובע את הכל. ואין זה מחוור שאין הירושלמי מתפרש לו יפה אבל הרשב"א מסכים לדבריו ע"כ. ביאור דבריו שהרא"ש והרמב"ן פירשו הירושלמי לענין הוצאת ממון אם יכול לגבות הכל מא' או לא. והראב"ד פי' הירושלמי דמיירי לענין העמדה בדין שכ"א יכול להכריח אותו לדון עמו על הכל וז"ש דהו"ל כפירת דברים וכו' והמדקדק שם ברא"ש פרק שבועת הפקדון ימצא דבדין הוצאת ממון מיד הנפקד לא איירי הראב"ד ואפשר דס"ל כהרא"ש והרמב"ן וכן הרא"ש והרמב"ן לא איירי אלא לענין הוצאת ממון מיד הנפקד אבל מדין תביעה דהיינו להכריח הנפקד שידון עמו על תביעתו בהא לא איירי וגם הרא"ש ס"ל דיכול להכריחו לדון עמו על חלקו וכמש"ר ס"ס קכ"ב וקע"ו ע"ש ומ"ש הר"ן דהראב"ד פי' הירושלמי בהפך לאו למימרא שכתב בהיפך לדינא אלא כלומר בפי' הסוגיא דירושלמי כתב בהיפך שהרא"ש והרמב"ן הוכיחו דין ב' שלוו שגובה מאיזה מהן שירצה ממה שאינו מחויב ליתן לשום אחד מהן חלקו לבד והראב"ד הוכיח דין ב' שלוו שגובה מכל א' שירצה מדהנפקד מחויב להשיב לו על כולו. כנ"ל ביאור הדברים ופשוט הוא אלא לפי שמל' ב"י יש מקום לטעות שכתב ז"ל מ"מ גם לדברי הראב"ד דין הירושלמי אמת דב' שלוו אחראין וערבאין ע"כ משמע דדין ב' שהפקידו שאין אחד מהם יכול להוציא ממנו בלא חבירו ליתא לדברי הראב"ד לכן כתבתי בירור הדברים ונ"ל (דג"כ) [דגם] לאו לדיוקא קאתו וק"ל. ונראה מדכתב הרא"ש אבל לפי דברי הרמב"ן יגבה כו' ולא כתב אבל הרמב"ן כתב שיגבה כו' משמע ודאי שלא מצא בהדיא להרמב"ן ז"ל אלא מסתימת לשונו הנ"ל שכתב ואין א' מהם נפטר בחלקו אלא כ"א מהם חייב לשלם הכל משמע ליה דס"ל דאפי' יש לכ"א לשלם חלקו אבל מדברי הירוש' הנ"ל אפי' לפי פי' הרמב"ן אינו מוכרח לומר כן דאפשר דהירושלמי באם אין לא' לשלם קמיירי דאז נפרע מהשני הכל וכ"כ בבעה"ת שמ"ד בשם הרמב"ן בהדיא דשם הביא הירושלמי הזה עם פי' של הרמב"ן הנ"ל וכתב עליו ז"ל ויש לנו לעיין אם נדון דין זה אע"פ שיש ממון ונכסים לשניהם שתהיה יד המלוה על העליונה לתבוע הכל ממי שירצה או דלמא לא נדון כך אלא בזמן שהוא עני כי יש אומרים כיון דנקט הירוש' לישנא דאחראין דיינין להו בערב שאינו קבלן כו' והביאו ראיה לדבריהם לומר כן ואיכא מ"ד דעכ"פ ידו על העליונה לתבוע הכל מן הא' כיון דקתני הירושלמי אחראין וערבאין כלומר חייבין הן נקראים וכל א' הוא קבלן על חברו וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל שכתב ב' שלוו בשטר א' או שלקחו וכו' הרי הן אחראין וערבאין זה לזה וב' שנכנסו בערבות לא' כשיבא המלוה להפרע מן הערבים יפרע ממי שירצה כו' ע"כ אלמא דאע"פ שיש לשניהם כדי החוב יכול לתבוע הכל מא' מהן שהרי פסק דב' שערבו יפרע מאיזה מהן שירצה כו' ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי את פי הרמב"ן והשיב לי דיש לפרש ולומר דב' שלוו מא' או שהפקיד א' אצלם (דמיירי ביה הירושלמי) אין א' מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע את הערב תחלה וגובה מכל א' וא' החצי שמוטל עליו וכן הוא דעת מקצת המורים ודברי הרמב"ם נראין כן ויש ראיה לזה מפרק המפקיד דאמרינן שותפים ששאלו ושלם אחד מהן מהו כו' ויותר ראיה מפרק השואל דאמרינן שותפים ששאלו ונשאל א' מהן מהו עכ"ל בעה"ת בקיצור הרי לך שהבעה"ת בעצמו נסתפק בפי' הירושלמי הנ"ל ושהרמב"ן השיב והכריע בהדיא ופי' דדוקא כשאין לזה גובה מזה הכל אבל לא כשיש לזה וגם המ"מ פכ"ה דמלוה כתב כן בשם הרמב"ן ע"ש והרא"ש שלא ראה דברי הרמב"ן הללו הכריע בדעתו דסברת הרמב"ם היא דלעולם גובה הכל מן האחד כי כן משמע סתימת ל' הרמב"ם ומ"ש בעה"ת דהיה נ"ל דעת הרמב"ם שיכול לגבות הכל מא' אף כשיש גם לשני והרמב"ן כתב שנ"ל מדברי הרמב"ם בהיפך נראה שגירסת ספרי הרמב"ם של בעה"ת היתה ושנים שערבו וכו' בוי"ו כמ"ש שם בבעה"ת שהעתיק ל' הרמב"ם ומשמע ליה דהרמב"ם בא לומר דשנים שלוו דינם כשנים שערבו וכשם שבב' שערבו גובה הכל מאיזה מהם שירצה ה"ה בשנים שלוו והרמב"ן ס"ל מדכתב הרמב"ם בתחלה סתם הרי הן ערבאין זה לזה משמע דאין להם אלא דין סתם ערב ולא גרס ברמב"ם ושנים בוי"ו וא"נ גרס ליה אין הכרעה בזה שיהא להם דין א' דאכתי אפשר שהוא דין בפני עצמו וה"ק וב' שערבו יש להם דין אחר משנים שלוו שכשיבא כו' ואפשר נמי לומר שגם בעה"ת לא גרס ושנים בוי"ו אלא שס"ל מדהפסיק שם הרמב"ם בפכ"ה דמלוה בדין ערב והכניס ביניהם דין שנים שלוו וסמך דין ב' שלוו לדין ב' שערבו משמע דס"ל דדין אחד להם ובשניהם גובה הכל ממי שירצה ולכן כתב בהעתקתו ושנים שערבו בתוספות וי"ו לתוסכת ביאור ולא משום שגרס כן והשיב לו הרמב"ן שאין ראיה ממה שערבב הדברים וק"ל ודע שבהע"ת מסיק שם וכתב בשם הרמב"ן דבב' שערבו לא' גם כן לא יפרע מן האחד הכל כי אם כשאין להשני והביא ראיה מהתוספתא ז"ל ובתוספתא דסוף ב"ב מצאתי המלוה את חבירו ע"י ב' ערבים לא יפרע מא' מהן ואם אמר על מנת שאפרע מאיזה מהם שארצה יפרע ממי שירצה ופירוש לא יפרע מא' מהם תחלה אלא כשאין נכסים ללוה יפרע מזה מחצה ומזה מחצה אין לו גובה מהשני וזהו כדין ב' שלוו מא' וגם זו ראיה וראיתי לרבינו משה ז"ל שכתב בשני ערבים נפרע מאיזה מהן שירצה ואינו עכ"ל (ותוספתא זו באמת צ"ע להרמב"ם) וכ"כ רבינו לקמן בסימן קל"ב בשם הרמב"ן בב' שערבו לא' כו' ע"ש אבל מסיק וכתב שם בסוף הסימן דדעת הגאונים נוטה לדעת הרמב"ם דגובה ממי שירצה אף כשיש להשני ונלמד ממ"ש דבין להרמב"ם לפי מה שפירשוהו בעה"ת ורבינו ובין להרמב"ם דיו ב' שערבו ודין ב' שלוו אחד מהן להרמב"ם גובה בשניהם ממי שירצה אף כשיש להשני ולהרמב"ן בשניהם אינו גובה הכל אלא כשאין לשני והרא"ש שלא ראה דברי הרמב"ן כתב בב' שלוו שגובה הכל ממי שירצה ובדין ב' שערבו לא כתב כלום בשמו ויכול להיות דס"ל דגם שם הדין כן ורבינו ודאי ראה דברי הרמב"ן שהרי היה בידו בעה"ת והעתיק גם בדינים הללו כמה עניינים ממנו ואפ"ה לא רצה לכתוב כאן דברי הרמב"ן בב' שלוו מפני הכבוד מאחר שהרא"ש אביו לא כ"כ בשמו אבל לקמן בדין ערב במקום שלא כתב הרא"ש בשם הרמב"ן בהיפך שם כתב דעת הרמב"ן והסכים בסוף לדעת הרמב"ם והוא כדעת הרא"ש בב' שלוו כי לשניהן דין אחד וכמ"ש והוא דלא כדעת ב"י ומהרי"ק שחלקו ביניהם לדעת הרמב"ם וכמ"ש דבריהם בפרישה אדברי הרמב"ם מיהו דבריהן מקויימים ע"פ מ"ש בעה"ת בשם רמב"ן איך שהרמב"ם ס"ל בב' שלוו אינו נפרע מא' מהם וכשיש גם להשני ובשני ערבים ס"ל להרמב"ם דגובה מא' אף שיש להשני כנ"ל ודוק:
ב סָעִיף ב וכן היא מסקנת א"א הרא"ש זכרונו לברכה כתב ב"י לא קאי כו' [עיין לשונו בב"ח] אבל אח"כ בסעיף ג' כתב בשם רבו ר"י בי רב דלא פליג אדברי הרמב"ם וכמ"ש בפרישה ואין להקשות לדברי ב"י שבכאן צ"ל לרבי' לחזור ולכתוב דין שאחר זה אחד מב' שותפים שלוה כו' בשם הרמב"ן אחר שכתבו כבר בשם הרמב"ם או למה לא הזכיר מיד דעת הרא"ש החולק אדברי הרמב"ם כמו שהזכירו למטה אדברי הרמב"ן די"ל משום דדברי הרמב"ם בדין הלוואת שותף סתומים קצת ואין דבריו מוכרעים לא רצה לכתוב עליו שהרא"ש חולק משא"כ הרמב"ן שכתב בפירוש שהשני משתעבד בהלוואת שותף חבירו מש"ה כתב עליו שהרא"ש חולק ומש"ה נמי לא הזכיר בסמוך אלא דעת הרמב"ן ולא דעת הרמב"ם משום שאינו מוכרעת גם אין להקשות להב"י למה סתם רבינו וכתב וכן היא מסקנת הרא"ש כיון דלא קאי אלא ארישא משום דמסתמא אין לטעות ולומר דקאי במסקנא אכל דברי הרמב"ם דהא לא כתב רבינו השתא לדין הלוואת שותף אלא בדין ב' שלוו מיירי אלא משום שהוצרך להעתיק ריש דברי הרמב"ם דאיירי בהלוואה ושסיים עליה בסוף הבבא יפרע ממי שירצה לא רצה להשמיט אמצעות דבריו כנ"ל ליישב לשיטת ב"י אבל אין צורך לכל זה אלא העיקר כמ"ש בפרישה ודו"ק והיינו לפירושו אבל לדין נראין דברי ב"י כמ"ש בחידושים:
ג סָעִיף ח ושניהם פטורים ואין שמעון יכול לומר ללוי כו' עי' בב"י שהקשה ב' תשובות הרא"ש אהדדי והביאו הד"מ וכתב עליו ז"ל ול"נ שאותה תשובה שבסי' י"א לאו דהרא"ש היא דהרי לאו הרא"ש חתום עלה אלא דאינש אחרינא היא ונתערבה בתשו' הרא"ש ונקראת על שמו כמו שמצינו כמה פעמים בתשובות הרמב"ן והרשב"א עכ"ל ד"מ ועיין בהגד"מ שם כתבתי ישוב למ"ש ב"י שאין הדבר מתיישב ולק"מ ע"ש ודו"ק: שהרי היו שותפין בחוב ומה שמחל לא' מהן כו' הרא"ש שם בתשובות כלל ע"ג דין י"ב הביא ראיה לזה מהתוספתא דהגוזל בתרא ורבינו כתב לקמן בס"ס קע"ח בתוס' ביאור מש"ה העתקתי לשונו וז"ל שותפים שבקש א' מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו מחל המוכס לא' מהן בלא פיוס הוא שלו לבדו עכ"ל הטור שם בהעתקת ל' התוספתא וסיים הרא"ש שם וכתב ז"ל ומסתמא כיון שאין דרך המוכס למחול לחבירו בלא פיוס הלכך תלינן שבפיוס מחל לו מחילה והוי לשניהם ועוד ההיא דהתוספתא (דאמרינן דבלא פיוס לא הוי כולו מחילה) מיירי שלא מחל כל החוב מדקתני ואם אמר בשביל פלוני מחלנו מחול לו משמע דמנכים מחלקו מה שמחל לו והשאר יפרענו אבל הכא דמוכח מל' המחילה שמחל כל החוב אין לפרש שמחל לראובן שלא יגבה ממנו כל החוב אבל (משמעון) [מלוי] יגבה כל החוב אלא כיון דכתב המחילה סתם לכל השותפים מחל. ועוד אי איתא דלראובן לבד מחל שלא יגבה ממנו אלא מלוי מה צורך במחילה בלא מחילה ילך שמעון ויגבה מלוי הכל אם ירצה וא"ל דמהני מחילתו דלא יחזור לוי ויוציא מראובן חצי החוב שהוציא שמעון ממנו הא ליתא דלאו כל כמיניה דשמעון לפטור במחילתו לראובן להפקיע כח השותפות שיש להן זע"ז דכך הוא דינם שאין המלוה צריך לטרוח ויכול לגבות מאחד הכל ממי שירצה ויחזור הפורע ויגבה משותפו מה שפרע בשבילו ואם ירצה לפטור לראובן לגמרי לא יגבה הוא ממנו כלום ומלוי לא יגבה אלא חצי החוב שהוא חייב ואז לא יחזור לוי אראובן אלא ודאי המחילה לשניהן היא עכ"ל ובזה שכתבתי בשם הרא"ש דכשמחל לאחד מהשותפים כל תביעה שיש לו עליו אפי' בלא פיוס נמי מחל לכולן נתיישב למה סתם רבינו ולא כתב כאן חילוק זה דפיוס וגם בש"ע סתמו ולא הזכירוהו ואף דמסתמא המחילה באה ע"י פיוס כמ"ש הרא"ש הנ"ל מ"מ לא הו"ל לסתום אלא לפרש כ"ז. וק"ל מזה שכתבתי על מ"ש ב"י בס"ח דמשמע מדברי הרא"ש דאם נודע שמעצמו מחל בלא פיוס לא מחל אלא לאותו שמחל ולא לחבירו ושבאם מחל מקצתו אע"פ שע"י פיוס מחל לא מהני המחילה אלא לאותו שמחל ולא לחבירו עכ"ל ע"ש וכל זה אינו שלא אמרו זה אלא בשותף ומוכח דשם לא מחלו אלא מקצת החוב ואפי' שם מהניא המחילה דמקצתו לכולן אם היתה על ידי פיוס וכמו שנתבאר ודוק וא"ת לפי מאי דמסיק הרא"ש וכתב דאם איתא דלראובן לבד מחל כו' בלא מחילה ילך ויגבה מלוי הכל כו' א"כ גם גבי ערבים נימא הכי ולמה מסיק הרא"ש ורבינו בשמו וכתבו דגבי שני ערבים אם מחל לא' דחייב השני י"ל דשאני התם דכיון דהלוה חי וקיים בשעת המחילה סברא אלימתא היא שלא מחל כל החוב מטעם שכתבתי בפרישה ע"ש ודוק:
ד סָעִיף יא אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך החצי כו' עיין בתשובת מהרש"ל סימן צ"ג שפסק ב' שלוו מא' בשטר והא' פרע למלוה והביא השטר בידו ותובע חבירו שיפרע לו חלקו וזה השיב כבר נתתי לך חלקי כדי שתשלם לי כל החוב השבועה באה לנתבע ואפי' המלוה בא ומעיד לו איזה זכות נשבע נגדו ש"ד כדינו נגד ע"א ונפטר ע"ש ומביא ראיה מדברי רבינו אלו ורבים תמהו על דברי מ"ו רש"ל בזה ממש"ר לקמן בסימן ק"ל סעיף ד' בדין כתב לו התקבלתי כולי ובתשובה הארכתי ליישב דבריו ולחזקם ורוב דברי בזה תמצא בדרישה ופרישה דסימן ק"ל ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.