א הלכות גביית מלוה מצות עשה להלוות לעניי ישראל:
ב ומצוה גדולה היא יותר מן הצדקה שהמקבל הצדקה כבר נצרך לשאול וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך:
ג וקרובו עני הוא קודם לעניי אחרים ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת:
ד ואפילו עשיר שצריך ללוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים ולייעצו עצה ההוגנת לו:
ה אסור לנגוש את הלוה כדי שיפרע כשיודע שאין לו ואפילו להיראות לו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע לו:
ו וכשם שאסור למלוה לתובעו כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו ולומר לו לך ושוב ומחר אתן ויש אתו:
ז וכן אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציא שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה יגבה חובו ואם עושה כן נקרא רשע :
ח וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה הזאת מוטב שלא להלוותו ממה שילוהו ויצטרך לנוגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה:
ט ואם בא המלוה לב"ד למשכן ללוה או ליפרע ממנו יש לב"ד לעשות לו דין ולא יאמרו פלוני עני ואין לו ופלוני עשיר וא"צ לו אלא אין מרחמין בדין:
י ואם בא למשכנו לא ימשכנו הוא בעצמו שאם משכנו בעצמו עובר בלאו אלא ב"ד ישלחו לו שלוחם:
יא ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו אלא אם ימצא לו שום דבר בחוץ יקחנו אבל לא יכנס לביתו:
יב ואפילו בחוץ לא ימשכנו דבר שעושין בו אוכל נפש כמו ריחיים ורכב פירוש ריחיים של יד שהוא מטלטלין ושייך ביה משכון:
יג אבל בתי ריחיים של מים הרי הם כקרקע:
יד ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך משכון אלא במטלטלין שאין ב"ד ממשכנים ליקח קרקע למשכון:
טו ומ"מ אם המלוה בעצמו נכנס לבית הריחיים ונטל הריחיים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים כבר נעשו מטלטלין ויש להם דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותם בשעת מלאכה:
טז וכתב הרמ"ה דכל מיני כלים בין שעושים בהם אוכל נפש כגון חרמש ומורג ורחת ומזרה נפה וכברה ועריבה ותנור וסכין של שחיטה ושמחתכים בו פת ובשר וסירות ומגרפות ומזלגות ושפודים וכוסות וקערות וכיוצא באלו בין שאינן אוכל נפש אלא כלים שעושין בהן מלאכה להתפרנס בהם כגון זוג של מספרים וצמד של פרות כולם אסור למשכנם בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה אלא היכא דמסרינהו מדעתיה למלוה או לשליח ב"ד אז מותר ליקחם:
יז והא דאין ממשכנין אוכל נפש דוקא דלית ליה אלא חד מכל מין ומין אבל אי אית ליה תרי מחד מינא שרי למשקל חד ולמשבק חד ודוקא דברים שעושים בהם אוכל נפש דלא עביד בהו עבידתא דמיתזן מאגריה אבל כלי אומנות דעביד בה עבידתא דאיתזן מאגריה שביק ליה תרי מכל מינא ומינא כדאמרינן גבי סידור ע"כ ור"י פי' דלא הוי אוכל נפש אלא כשעושין בהם ממש אוכל נפש כמו סכין של שחיטה ופרות המרכסות וכיוצא באלו אבל שאר כלי אומנות כגון פרות החורשות וזוג של ספרים אף על פי שמשתכרים בהם לקנות אוכל נפש מותר למשכנו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
יח ואם משכן הרבה כלים של אוכל נפש עובר על כל כלי וכלי בפני עצמו:
יט ואפילו שני כלים המחוברים יחד לעשות בהם מלאכה אחת כמו המספרים שגוזזין בו ירק עובר בשני לאוין:
כ ואוכל נפש עצמו מותר למשכנו ובלבד שישאר לו השיעור שמסדרין לו כדלקמן:
כא והאלמנה בין שתהא ענייה או עשירה אין ממשכנין אותה:
כב וכל זה לא איירי אלא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה הכל מותר שיקח הוא בעצמו את המשכון מביתו ואפילו היא אלמנה והמשכון שעושין בו אוכל נפש והרמב"ם ז"ל כתב דבחובל אלמנה ואוכל נפש עובר אפילו משכנו בשעת הלואתו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב"ד:
כג ואפילו שלא בשעת הלואתו אינו עובר אלא בממשכן ללוה ובהלואה שהלוהו אבל בבית הערב מותר למשכן ודוקא ערב סתם אבל ערב קבלן דינו כלוה בעצמו:
כד וכן אפילו בביתו אם לא היה דרך הלואה אלא משום שכירות שהיה שכיר אצלו או שהשכיר לו בהמתו או כליו יכול ליכנס לביתו ולמשכנו ואם זקפו עליו בהלואה חזר להיות כמו הלואה וכתב הרמ"ה דוקא לענין שלא ליכנס לביתו אנו מוציאין בית הערב מכל אלו אבל לענין שלא לחבול אוכל נפש והשבת העבוט וסידור דין הערב כדין הלוה:
כה וכתב עוד הרמ"ה כי אזהר רחמנא שליח ב"ד שלא ליכנס לביתו של לוה היינו היכא דאפשר ליה לבע"ח לאישתלומי מיניה באנפא אחרינא מקרקעי או מטלטלי אבל כי לא אפשר ליה לאישתלומי מיניה באנפא אחרינא אלא בהכי כגון דלא משכח ליה מקרקעי או מטלטלי וטעין דלית ליה מידי לפרעיה למלוה והמלוה טעין אפילו טענת ספק דאית ליה מטלטלין בביתיה דינא הוא דליעול שליח ב"ד בביתיה ואי משכח מידי דהוה חזי מדינא למשכוניה ממשכין ליה אע"ג דהאי מילתא לא איתמר בגמרא בהדיא ורבותינו נמי לא חזינן למיכתב מה דמסתבר לן בה משום דמלאכת שמים היא ואפילו הכי לא אורינן בה הלכה למעשה אלא היכא דאמיד לוה ולא משכח מידי מברא לאישתלומי לא מקרקעי ולא מטלטלין שאין לך נעילת דלת גדולה מזו:
כו וכ"כ רב אלפס בתשובה שאם הלוה אלם ורוע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו מותר ליכנס לביתו לדעת מצפוניו אפי' ע"י שליח עכו"ם כדאמרינן ממשכנין על הצדקה וכן עושין בצרכי קהל ע"כ ובעה"ת כתב דאין אנו עושין כן אלא בדוחק גדול דצדקה ומס שאני שלא באו עליו דרך הלואה אבל מלוה שהתורה הזהירתנו עליו אין כח בנו לעקור מצוה זו אלא בקושי גדול ושיהא כוונת ב"ד לשמים כדאמרינן ב"ד מכין ועונשין שלא כדין ולא לעקור דבר מן התורה אלא לעשות סייג לתורה ע"כ:
כז ולדברי ר"ת אין אנו צריכין לכל זה שהוא מפרש דכל זה לא איירי אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ולא בא עתה לפרוע ממנו אבל כשבא ליפרע מחובו והוא אינו רוצה לפרוע והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחן שליח ב"ד נכנס לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו:
כח שפריעת ב"ח מצות עשה הוא ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה:
כט ומיהו אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע:
ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא לאוסרו ולא להשתעבד בו ובמשכון זה שמשכנו להיות בטוח בחובו נאמר בו מצות השבת העבוט ולא שייך ביה סידור אלא לוקח כל מה שימצא לו בחוץ ומחזיר לו כסות לילה בלילה וכסות יום ביום וכשבא ליפרע מחובו לא נאמר בו השבה שהרי בא ליפרע ולקחת את שלו אבל סידור שייך בו כמו שאפרש:
לא וכיצד מצות השבת העבוט כשבא למשכנו להיות בטוח מחובו ממשכנו על יד שליח ב"ד ולוקח לו כל מה שיש לו בחוץ:
לב ומחזיר לו כסות יום ביום ונוטלו בלילה וכסות לילה בלילה ונוטלו ביום וכן מחזיר לו כלי אומנותו ביום ואפילו הוא עשיר הרבה בקרקעות ואין לו מטלטלין אלא אלו שמשכן צריך להחזירם לו אבל אם יש לו מטלטלין אחרים שא"צ לאלו א"צ להחזיר לו:
לג וכתב ה"ר יהודה ברצלוני שצריך להחזיר לו בעדים ולהתרות בו אל תחזירהו לי אלא כפני עדים שאם לא כי יכול לומר החזרתים לך אע"פ שנתנו לו בפני עדים ואחר כך נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי לך:
לד ואינו יכול למוכרו לעולם כיון שלקחו בתורת משכון אם לא שיחזירנו לו על מנת שלא לחזור ליקחנו בתורת משכון אלא בתורת פרעון:
לה וכל זמן שנוהג עמו בזה אין השביעית משמטתו ואם החזירו ומת הלוה נוטלו מהבנים ואין לו דין שאר מטלטלי דיתמי:
לו ואין צריך להחזירו לבניו:
לז וכיצד הוא הסידור שליח ב"ד נכנס לביתו ומכריחנו לפרוע ואף אם אינו רוצה ליתן מכין אותו עד שיתן ואשר יקח ממנו יתננו למלוה ויחליטנו לו אלא שצריך לסדר לו למאן דאית ליה ולמאן דלית ליה נוטל הכל ואינו מניח לו כלום:
לח ור"ת פסק שאין מסדרין לב"ח והגאונים פסקו שמסדרים וכן כתב רב אלפס וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:
לט אומרים לו הבא כל מה שיש לך ולא תניח כלום אפילו מחט ומניחין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש כסות הראוי לו היה לבוש בגדי משי ורקמה מעבירין אותם ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לשנים עשר חדש ותפילין וסנדלים ומטה לישב עליה ומטה ומצע לעשיר לישן עליהן עם כל צרכי המטה כגון כר וכסת וסדינים וכיסוי ומטה ומפץ לעני ואם הוא אומן נותנין לו כלי אומנותו ב' מכל מין ומין כגון אם הוא חרש נותנים לו ב' מעצדין וב' מגרות היה לו ממין אחד שלשה או ד' וממין אחר לא היה לו אלא אחד מוכר מהמין שיש לו הרבה עד שלא ישאר לו אלא ב' ומחמין שאין לו אלא אחד אין מוסיפים לו היה אכר או חמר או ספן אין נותנים לו צמרו או חמורו וספינתו אע"פ שאינו מתפרנס אלא מאלו אינו כשאר כלי אומנות אלא בכלל שאר נכסים וימכרו בב"ד ויפרעו מהם לבעל חובו וכתב ה"ר יהודה ברצלוני אפילו אם הוא ת"ח ותורתו אומנתו אין מניחין לו ספריו ואפילו ס"ת לפי שהם כשאר נכסים שב"ח גובה חובו מהם ולא אמרו שנותנין לו תפילין אלא שהן דרך מלבוש ומצוה המיוחדת לגופו וכשם שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין:
מ ואין מניחין אלא לו לבדו אבל לא לבניו ואפילו הם קטנים ומוטלין עליו לפרנסו וכן לא לאשתו אף על פי שהוא חייב במזונותיה:
מא ולא מיבעיא שלא תטול אשתו מזונותיה להבא אלא אפי' תפסה מנכסי בעלה כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסים שתזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה וי"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול:
מב ורב אלפס כתב בתשובה שאין לו לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפילו היתה קודמת ואפילו הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה אף על פי שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה בד"א במלוה בשטר אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לותה לצורך מזונותיה על פה או בשטר איזה מהם שיבא לגבות תחילה קודם ואם באו שניהם כאחד חולקין:
מג בד"א שאין נותנין לאשתו ובניו כסות בזמן שלא היו להם בגדים שעשה להם הוא אבל אם היו להם בגדים שעשה להם הוא אין בעל חוב גובה חובו מהם אפילו אם הם חדשים שלא לבשו מעולם כיון שקנאם לשמם אין בעל חוב גובה מהם מכסות אשתו ולא מכסות בניו:
מד וכתב ה"ר יהודה ברצלוני הוא הדין אם קנה ספרים לבניו ללמוד בהם הן בכלל מה ששנינו ואין לו בכסות אשתו ובניו ולא נהירא דלא עדיפי מספרים שלו כמו שכתבתי למעלה וא"כ כ"ש ספרי בניו וכתב הרמב"ם בד"א בכלי חול אבל בגדי שבת ומועד ב"ח גובה מהם ואין צ"ל אם היה בהם טבעות וחלי זהב שהם לבעל חוב ויש מחלקין שאם היא מיוחסת אין בעל חוב גובה אפילו מבגדי שבת וי"ט ולא מכל תכשיטים אפי' זהב ומרגליות מפני שהיא עולה עמו ואינה יורדת עמו וי"א שאין חילוק בין מיוחסת לשאינה מיוחסת ולא בין בגדי חול לשבת אלא מכולן אין גובין לבעל חוב כיון שזכתה בהן משעה שלקחן אין לבעל חוב שיעבוד עליהם וכתב הרמב"ן ז"ל הא דאין לבעל חוב מכסות אשתו ובניו אף על פי שעדיין לא לבשום דוקא שקנאם להם קודם שלוה אבל קנאם אחר שלוח אפילו לבשום כבר בעל חוב גובה מהם והוא שכתב לו דאקני ושיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אבל אם חסר אחד מכל הדברים האלו אין גובה מהם:
מה וכל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו היא בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל אין בעל חוב גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטים שדרך האשה להכניס לבעלה:
מו ואין חילוק בענין סידור בין מקרקעי למטלטלים דה"ה אם אין לו מטלטלי ובא לגבות ממקרקעי מניחין לו לצורך כל הדברים שפירשתי:
מז כתב בעה"ת התנה עמו ע"מ שלא יסדרו לו בחוב זה לא אמרינן דהוי מתנה על מ"ש בתורה אלא הוי ככל תנאי שבממון וקיים אבל במה ששיעבד לו כל נכסיו אין בזה תנאי לבטל הסידור שלא היה בדעתו אלא על נכסים הראויין לו על פי התורה עד שיזכיר בהדיא תנאי הסידור ואפי' אמר בהדיא מגלימא דעל כתפאי לא אמר אלא על איצטלא בת ק' זוז שאינה כסות הראויה לו שימכרוהו ויתנו לו כסות הראויה לו וכן אם אמר על מנת שלא יהא בחוב זה דין סידור אינו מועיל דהוה ליה מתנה על מ"ש בתורה כמו ע"מ שלא תהא שביעית משמטתו דלא מהני:
מח ואין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה כגון שכירתו ושכירות בהמתו וכיוצא בו:
מט וכן כשבא ליפרע מן הערב כדרך שכל אחד מכל אלו אינם בכלל השבת העבוט כך אין סידור נוהג בהם אבל קבלן דינו כלוה אבל הרמ"ה כתב שדין סידור נוהג בערב ובכל אלו והראב"ד כתב בענין הסידור והחזרה קרוב לזה שפירשתי אלא שהוא תלה בדעת הלוה שכתב אי אמר הלוה לא בעינא לזבוני מאני דלמא מתרמי לי זוזי ופרעינא ליה בהא אין מסדרין אלא שקיל מלוה כוליה ומהדר ליה ללוה ואי א"ל בעינא דתסדרין לי מסדרינן לי' ומאי דפייש יהבינן למלוה ומחליטינן ליה ע"כ וי"א שגם בשעת משכון מסדרין ומניחים לו כלים הצריכין לו וכ"כ הרמב"ם לא ימשכננו דברים שעושי' בהם אוכל נפש ומניח לו מטה ומצע לעשיר וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יכול למשכנו ומחזיר לו לעולם כלי יום ביום וכלי לילה בלילה עד מתי חייב להחזיר וליקח עד עולם היה המשכון מדברים שא"צ להם ואין מניחין אותו ללוה הרי זה מניחים אצלו ל' יום ומל' יום ואילך מוכרן בב"ד וקשה לדבריו כיון שצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכים לו למה מחזירין לו והלא אין חזרה אלא בדברים הצריכים לו ואותם הניח לו וגם לדברי הראב"ד קשה למה תלה הדבר בדעת הלוה מסתבר טפי לתלות בדעת המלוה על כן הוא עיקר כמו שכתבתי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
א סָעִיף א מצות עשה וכו' כן כתב הרמב"ם פ"ח ממלוה:
ב סָעִיף יג ומ"ש כמו רחיים ורכב פירוש רחיים של יד שהוא מטלטלין ושייך ביה משכון אבל בתי ריחיים של מים הרי הם כקרקע וכו' בספר התרומות מבואר דה"ק כיון דהריחיים קבועות בקרקע לא שייך ביה משכון לסגור הדלת שלא לטחון בו או שיהא מעכב אותו שלא לטחון דאין לב"ד ולא למלוה לבטל הלוה מלחרוש ולזרוע או לעכב נכסיו ממלאכתן עד שיפרע חובו ואם עשה כן בין בשעושים בו אוכל נפש ובין בשאין עושין אוכל נפש אין עובר בזה משום חובל ומנתח גם אין בקרקע מצות חזרה בשעת מלאכה אלא ה' ה בכלל גזלן ומזיק ממון חבירו ואין לב"ד בקרקעות משכון אלא גוביינא אבל אם נכנס ב"ח לבית הריחיים ונטל הריחיים העליונה וכו' כבר נעשו מטלטלין לענין שני דברים האחד שיש להן דין אוכל נפש ועבר על לא יחבול ריחיים ורכב כמו שהוא עובר בריחיים של יד וכ"כ בספר התרומות בשער א' שכתב בשם הרמב"ן ז"ל וכתב עוד שאם ראו ב"ד שתולש ריחיים התחתונה וכיוצא בה ממקום חיבורה להבריח מב"ח וכן אם הוא עוקר נטיעות וסותר בנין הבתים להבריחם מב"ח ב"ד מגבין לו מהם לשעתו:
ג סָעִיף יז וכתב הרמ"ה דכל מיני כלים בין שעושים בהם אוכל נפש וכו' הה"מ בפרק ג' ממלוה כתב ששנינו בתוספתא היו לו ה' רחיות אינו רשאי למשכן אפילו אחד ואם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן אינו חייב אלא על אותו בלבד ופירש הרשב"א דלאו דוקא אינו חייב אלא אפי' לכתחלה נוטלין: ב"ה ועפ"ז יש לקיים דברי הרמ"ה שכתב דאי אית ליה תרי מחר שרי למשקל חד ולמישבק חד ומיירי כשאחד מספיק לו אבל אם היו שניהם צריכים לו מודה הרמ"ה שאינו רשאי למשכן אפילו אחד מהם: וכתב נ"י בס"פ המקבל ומיהו ה"מ לענין חזרה במשכון אבל כשבא לגבות חובו גובה מהם אלא שאם הוא אומן מניח ב' מכל מין והשאר מוכרי' אותם שלא הקפידה תורה אלא בזמן משכנותן לפי שהם עומדים בטלים אבל כשמוכרים אותם הרי אחרים עושים בהם מלאכה ולענין משכנותן וחזרתן של כלים הללו דינם שוה לכסות שהוא יכול למשכנו בשעה שאין עושים מלאכה כדאי' בירושלמי ומחזירן ביום כדתנן ואת המחרישה ביום עכ"ל:
ד סָעִיף יח ור"י פי' דלא הוי אוכל נפש אלא כשעושין בהן ממש אוכל נפש וכו' בסוף המקבל (קיז.) תניא אבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב ע"כ ה"ג רש"י והיא גירסת הרמ"ה והרא"ש כתב ר"ח לא גריס זוג של ספרים דאין עושין בו אוכל נפש ואם מפני שמשתכרין בו וקונין בשכר אוכל נפש א"כ כל הכלים נמי וגורס זוג של מספרים והוא תספורת שגוזזין בו ירק א"נ שגוזזין בו בית השחיטה כדאיתא בבכורות (ה.) א"נ שגוזזין אחר השחיטה במקום הבהוב כדמוכח פרק המביא כדי יין (ביצה לד.) וצמד של פרות מיירי בפרות שדרכן לרכס בתבואה כלומר לדוש ודברי הרמב"ם פ"ג ממלוה כדברי הרא"ש: ובענין מה שהזכירו בברייתא צמד של פרות פרש"י ב' פרות חורשות עם צמדם: וכתבו התוס' ואין נראה לר"י דבפרות לא מיירי עכ"ל כלומר דפרות אינם כלים דליתחייב עלייהו משום חובל כלי שעושין בו אוכל נפש אלא היינו כלי המזווג הפרות וכ"נ מדברי הה"מ פ"ג ממלוה: ב"ה ומ"ש הרמ"ה ז"ל היכא דמסרינהו מדעתיה למלוה או לשליח ב"ד מותר לקהחם זה כנגד דעת הרמב"ם שכתב בפ"ו מטוען שאפילו להלוות על המשכון שעושים בו אוכל נפש אסור אבל דעת הרא"ש כהרמ"ה וכתב הרב המגיד שכן דעת המפרשים והביא הוא ז"ל ראיית לדבריהם דהכי נקטינן ובסמוך אכתוב עוד בזה:
ה סָעִיף יט (כ) ואם משכנו הרבה כלים וכו' משנה שם (קטו.) החובל את הריחיים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחיים ורכב ואיפליגו התם רב הונא ורב יהודה ופסק כרב יהודה דאמר חבל ריחיים לוקה אחד רכב לוקה אחד ריחיים ורכב לוקה שתים ות"כ חבל זוג של מספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחד תלמוד לומר ריחיים ורכב מה ריחיים ורכב שהן מיוחדים שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל שהם שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ופרש"י דזוג הוא של פרקים וכל חד כלי הוא באפי נפשיה ועושין מלאכה בין שניהם וצמד נראה בעיני שהעול שלהם של פרק היה:
ו סָעִיף כא ואוכל נפש עצמו וכו' כך כתבו התוספות שם: כתב בעל התרומות בשער א' שהשיב הרמב"ן וכי ב"ד מבטלים את האדם מלחרוש ומלזרוע עד שיפרע חובו וכן ב"ח עצמו אינו רשאי למנוע ללוה או לערב נכסיו ממלאכתן ואם עשה כן הרי הוא בכלל הגזלנים והדין ביניהם משום מזיק עכ"ל:
ז סָעִיף כב ולאלמנה בין שתהא עניה וכו' משנה שם כתב נמוקי יוסף בסוף המקבל ומדברי הרמב"ם פ"ג ממלוה נראה דלא תחבול דאלמנה אפילו בחוץ משמע שכתב דע"פ ב"ד נמי אין ממשכנין אותה וכ"כ הרא"ש בתשובה דלא יחבול ריחיים ולא תחבול בגד אלמנה בא לאסור נתוח המותר במקום אחר ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע אם אינו ענין לחבלה שבבית תנהו ענין לנתוח וגם בספר התרומות כתב דודאי כי כתיב לא תחבול בגד אלמנה לטפויי מילתא אתא אפי' ע"י נתוח ואפי' על ידי שליח ב"ד דשרי ללוה זכר בדידה אסור עכ"ל: עוד כתב שם בשם הרמב"ן שאם בא לב"ד לגבות חובו לאחר שלשים יום מגבין לו אפי' מכלים שעושין בהם אוכל נפש אלא שמסדרין לו בהן כדרך שמסדרין בשאר כלים עכ"ל: כתב הרמב"ם בפרק ג' ממלוה אם חבל בגד אלמנה מחזירין ממנו בע"כ ואם מודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזור לוקה עכ"ל:
ח סָעִיף כג וכל זה לא איירי וכו' כך מצאתי בתשובת הגאונים דלא אסרה תורה לחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש אלא כשמשכנו אחר הלואתו אבל בשעת הלואתו לא מיחייב דומיא דמשכונו של עני דאינו חייב להחזיר אלא דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכ"כ הרא"ש שם והוכיח כן דסתם חבלה משמע שבא למשכנו על הלואתו ועוד מדקא מפרש בגמרא טעמא דאלמנה משום שחייב להחזיר לה את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ומתוך שאתה יוצא ונכנס אצלה אתה משיאה שם רע בשכנותיה וע"כ שלא בשעת הלואה איירי דאילו בשעת הלואה אין חייב להחזיר לה ולא כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג ממלוה דאף בשעת הלואה איירי וכבר השיגו הראב"ד וה"ה כתב שנראה לו כדברי הראב"ד וכן דעת בעל התרומה שער א' דלא תחבול שלא בשעת הלואה משמע וכתב שכן פרש"י בפרשת כי תצא ושכן השיב הרמב"ן גם כן דלא תחבול שלא בשעת הלואה משמע ותמה על הרמב"ם: ב"ה וכיון דהרמב"ם יחידאי הוא נקטינן כדברי החולקים עליו ולדבריהם נראה שאם הוא משכן מדעתה אפילו שלא בשעת הלואה מותר לא נאסר אלא למשכנה בעל כרחה אפילו חוץ לב"ד ואפילו שליח ב"ד כמו שנתבאר: עוד כתב בסוף שער א' דאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קיד:) שאם הקדיש מנה לבדק הבית ומשכנו הגזבר אינו חייב להחזיר ודריש ליה מדכתיב ולך תהיה צדקה והקדש בזמן הזה מסתברא דאע"ג דאיתיה ממון עניים ליתיה בחזרה דכיון דמשולחן גבוה זכו לא קרו ביה ולך תהיה צדקה יצא ממון זה שכל הצדקות שלו עכ"ל: כתוב בנ"י בסוף פרק המקבל כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מלוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה ואין זה מחוור שבשעת הלואה הרי היא כמוכרת ושרי וכבר השיג עליו הראב"ד וכן בכלים שעושים בהם אוכל נפש כתב הרב ז"ל שאפילו בשעת הלואה אסור ואינו מחוור כן כתב הרנב"ר וכן דעת הרשב"א דבשעת הלואה שרי בכולהו עכ"ל:
ט סָעִיף כד ואפילו שלא בשעת הלואתו וכו' ברייתא שם תנו רבנן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אבל נכנס לביתו של ערב דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר גמל לשכר פונדק לשכר דיוקנאות פירוש אם צר לו צורה בביתו יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת"ל כי תשה ברעך משאת מאומה: ומ"ש רבינו ודוקא ערב סתם וכו' כן כתוב בסה"ת שער א' ומסתברא דקבלן דינו בכל דבר כלוה משום דלא גרע מזקפו עליו במלוה:
י סָעִיף כה וכתב הרמ"ה דוקא לענין שלא ליכנס לביתו וכו' אבל לענין שלא לחבול אוכל נפש והשבת העבוט וסידור דין הערב כדין הלוה כן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג ממלוה:
יא סָעִיף כו וכתב עוד הרמ"ה אזהר רחמנא שליח ב"ד שלא ליכנס לביתו של לוה היינו היכא דאפשר ליה וכו':
יב סָעִיף כז וכן כתב רב אלפס בתשובה שאם הלוה אלם וכו' ובעה"ת כתב דאין אנו עושים כן אלא בדוחק גדול וכו' בשער א':
יג סָעִיף כח ולדברי רבינו תם אין אנו צריכין לזה וכו' דברי רבינו תם הזכרתים לעיל בסימן זה: (ב"ה) ובאמת כי הוא סברא ישרה בעיני ומדברי הרא"ש נראה שהוא סבור כן ואפילו למאן דלא סבר כוותיה הרי הרי"ף והרמ"ה מתירים ליכנס לבית הלוה להפרע ממנו ואף ע"פ שמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' מלוה אינו נראה כן כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם במי שהוא אמוד שיש לו נכסים ומבריחן וגם הרמב"ם נתן יד לפושע הזה לכופו שכתב מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלים במשאו ומתנו והוא אמוד שיש לו ממון והוא טוען שאין לו כלום והרי הוא רץ לישבע שאין לו אין ראוי להשביעו אלא אם יש כח בדין לכפותו עד שיתפרע לבעל חובו מאחר שהוא אמוד שפריעת בעל חוב מצוה ואע"פ שכתב ה"ה בשם האחרונים שאין לכל ב"ד כח בזה אא"כ הוא ב"ד חשוב בחכמה ובחסידות ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהא כל אחד פורץ לעשות לו דרך לרצונו עכ"ל מ"מ כיון דלר"ת בשורת הדין יש לעשות כן ולאינך רבוותא משום נעילת דלת יש לעשות כן שפיר דמי למיעבד הכי למי שהוא אמוד ומוחזק בעיני רוב בני עירו שיש לו נכסים ומבריחן:
יד סָעִיף ל ומ"ש ומיהו אין כופין אותו וכו' כך כתב הר"ח בתשובותיו כלל ע"ט שכך כתב ר"ת בתשובה וכתבה רבינו סימן צ"ט:
טו סָעִיף לא וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס"ח סימן ז' וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף וס"ט וכן כתב הריב"ש ואע"פ שמצאתי כתוב בשם ספר אגודה דאדם שיש לו ואינו משלם חובשין אותו והביא ראיה מדאמרינן (שבת קכא:) אבא בר מרתא הוי מסקי ביה זוזי בי ר"ג הוו מצערי ליה נראה לי דלאו ראיה הוא דהנהו דבי ר"ג איכא למימר דהוו עבדי דר"ג דהוו פריצי כדאיתא בר"פ מי שאחזו (גיטין סז:) ובשאר דוכתי והוו עבדי שלא כדין : נמוקי יוסף בס"פ המקבל האריך בענין ממשכן את חבירו ובהשבת העבוט: כתב המרדכי בפ' המוכר פירות שיש כח לקהל למשכן קודם ב"ד כיון דרבים נינהו ואח"כ ירדו לדין ועיין עוד במרדכי סוף פרק לא יחפור ובתשובת הרא"ש: במשכון זה שמשכנו וכו' בסוף המקבל גבי סידור דב"ח כתב הרא"ש לכאורה משמע דהאי דקאמר נותן מטה ומטה וכו' קאי ארישא דברייתא דקתני שליח ב"ד שבא למשכן אלמא דשליח ב"ד שבא למשכן אין כוטל כלום מאותם כלים שמסדרין לב"ח בשעת גבייה וא"כ קשיא הא דקתני במתניתין ומחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והלא כר ומחרישה היינו מטה וכלי אומנותו ומה שייך בהו חזרה והלא מעיקרא אינו יכול ליטלם ואין לומר באותם שא"צ להם דאם כן גם להחזיר א"צ כדאמרינן בשמעתין וליכא למימר דסידור וחזרה חד הוא דמה שמסדרין נוטל בעת שאין צריך ומחזירו כשהוא צריך דהא אמרינן בשמעתא דערכין (כג:) מסדרין ואין מחזירין ופר"ת דקרא דהשבת עבוט איירי היכא שהמלוה רוצה להיות בטוח ואין נוגשו לפרעון וכה"ג אין מסדרין ונוטל הכל ומחזיר לו מה שצריך אבל אם בא לגבות חובו למ"ד מסדרון מה שנוטל אין מחזיר לו כי צריך להניח כל מה שצריך עכ"ל וכן דעת הרמב"ם פ"ג ממלוה שכלי אומנות יכול לנתח בשעת משכונא ומה שאמרו שמסדרין בהן הוא בשעת גבייה אלא שכתב שליח שבא למשכן לא ימשכננו כלים שא"א ליקח אותם משכון כגון בגד שעליו וכלים שאוכל בו וכיוצא באלו ומטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנו ומחזיר לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה ולמד כן מברייתא דהמקבל (קיג:) לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש ונותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני וכן כתב ה"ה מברייתא זו למד ומכל מקום ק"ל למה לא כתב הרמב"ם שמניח שתי מטות כמבואר בברייתא ואיפשר שסמך על מה שכתב פ"א גבי סידור וכתב עוד שדעת הרמב"ן והרשב"א שכל מה שב"ד מסדרין אין ממשכנין אותו ואין מנתחין אותו בזרוע ואם נתנו לו מעצמו מקבלין ומחזירין מה שראוי להחזיר ובס"ס זה כתב רבינו סברת הרמב"ם וסברת הראב"ד: כתב בע"ה בשער א' שהשיב הרמב"ן שכשיבוא שליח ב"ד למשכן מסדרין כדרך שמסדרין בשעת גוביינא כלומר שאינו ממשכן כלי הסידור וכן אינו ממשכן דברים שאין עושין בהם אוכל נפש ואם משכן או נתח הלוה אותם כלים מהני ומחזיר הצריך בלילה בלילה ונוטלו ביום ואם היה לו כסות של משי או שלא היה רגיל לשכב אלא במפץ ועכשיו לקח כר וכסת מוכרין בב"ד ולוקח מפץ ומצע ומחזירין לו ואינו נוטלן ממנו לעולם וי"א שאינו מחזירה כלל דהא בתורת גוביינא הוא נוטלן בב"ד ומיהו משמע לי דכל ל' יום מיהת צריך להחזיר לו בעינה שהיא בתורת חזרה וחזרה בעינה היא אבל לאחר ל' יום אם בא לב"ד להגבות חובו אין מחזירין אלא מדין סידור הילכך אין מחזירין לו כלום שאינן ראוין לו וכתב עוד וכל חזרה דמשכון ליתא אלא כל זמן משכון דהיינו ל' יום זמן בית דין אבל משיבוא אח"כ לב"ד מסדרין ומגבין לו כדינו ואין כאן חזרה מעתה ומיהו אם לא הגבוהו ב"ד אפילו ק' שנה מחזיר דהא בתורת משכון בא לידו עד שיחליטוהו בית דין דרחמנא אמר השב תשיב לו את העבוט כל שהוא עבוט לא תשכב ועבוטו אצלך:
טז סָעִיף לב וכיצד השבת העבוט וכו' כבר נתבאר בסימן זה שאינו יכול למשכנו אלא ע"י שליח ב"ד ואף שליח ב"ד לא יכנס לביתו: ומ"ש ומחזיר לו כסות לילה וכו' משנה בסוף המקבל (בבא מציעא קיג.) ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום בברייתא בגמרא דרשו מקראי שחייב להחזיר כסות לילה בלילה וכסות יום ביום ובע"ה בשער א' כתב שהשיב הרמב"ן דדברים שעושין בהם אוכל נפש ד"ה מחזירין אותן וכדתנן ואת המחרישה ביום ומשמע דנפקא לן מק'"ו שאילו הקפידה תורה שלא למשכן יותר משאר דברים ואם חבלן כ"ש שחייב להחזיר ושאר דברים שאין עושין בהם אוכל נפש וכן כל שאר מטלטלין וצרכי הבית אין מחזירין ואע"פ שהן צריכים לו וכדאמרינן זיל אהדר ליה דהו"ל דברים שעושין בהם אוכל נפש משמע דאי לאו הכי אע"פ שצריך לו אין מחזירין ושלא הקפידה תורה אלא על כסות יום וכסות לילה וכתב עוד גם בשם הרמב"ן וכשמחזיר דוקא שאין לו אלא כר אחת או כסת אחת שאע"פ שזה שוה מנה התורה חייבתו להחזירו אבל היו לו שנים נוטל אחד ואינו מחזיר כלל ומניח אחד והיינו עשיר דאמר רחמנא שכב וכתב עוד שהממשכן בשעת הלואה אינו בכלל מצות חזרה וכדתניא בגמרא ומ"ש ואפילו הוא עשיר הרבה וכו':
יז סָעִיף לד וכתב הר"י ברצילוני שצריך להחזיר לו וכו' בעה"ת בשער א' כ"כ בשמו וכתב עוד שאם הוא בתוך זמן הפרעון אינו יכול לטעון פרעתיך אע"ג דאית ליה מגו ופשוט הוא:
יח סָעִיף לה ואינו יכול למכרו לעולם כיון שלקחו וכו' כך כתב הרא"ש בסוף המקבל וכן כתב ה"ה פ"ג ממלוה שכתבו המפרשים וכשבא לידו בתורת משכון ובא לגבות כיצד הוא עושה מחזיר את הכר ואפילו ביום ומחרישה אפילו בלילה ובא לבית דין ומגבין לו חוב ומסדרין מה שראוי להם:
יט סָעִיף לו וכל זמן שנוהג עמו וכו' ברייתא שם כי מאחר שמחזירן למה ממשכנין שלא תהא שביעית משמטתה ולא יעשה מטלטלין אצל בניו:
כ סָעִיף לז ואין צריך להחזיר לבניו משנה שם ואם מת אינו מחזיר ליורשיו: כתב בתשובת הרמב"ן סימן פ"ה אין בית דין חייבין להשיב העבוט דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה ופירש בירושלמי אין ב"ד של מטה נענשים עליה אם העלימו עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה אבל ודאי אם ירצו לכוף כופין:
כא סָעִיף לח וכיצד הוא הסידור שליח ב"ד נכנס לביתו וכו' כבר כתבתי בסמוך שכך כתב הרא"ש אהא דאמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי אבל לא יכנס לביתו למשכנו תימא ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע מלותו ואנן קי"ל דפריעת בעל חוב מצוה ומ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ולפר"ת ניחא דלא מיירי במשכנו לפרעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח בית דין נכנס לבית וממשכן ומה שכתב אלא שצריך לסדר למאן דאית ליה כלומר לדעת מי שפוסק מסדרין ולמאן דלית ליה כלומר לדעת מי שפוסק שאין מסדרין וענין מחלוקתם מדגרסינן סוף המקבל (בבא מציעא קיד.) דבעא מיניה רבה בר אבוה מאליהו מהו שיסדרו לב"ח א"ל גמר מיכה מיכה מערכין וסוברים הגאונים והרי"ף וגם הרמב"ם פ"א ממלוה דכיון דפשט ליה דמסדרין הכי קי"ל דמי לנו גדול מאליהו והתוס' כתבו שר"ת גורס מנין שמסדרין כלומר למאן דאית ליה דמסדרין אבל דינא לא בעא מיניה ומביא ראיות לדבריו לפסוק שאין מסדרין ונ"י כתב לדחות ראיותיו והעלה דכיון שאין לו ראיות ראוי לסמוך על דברי הגאונים ז"ל וכ"ש שקבלתן תורה היא כך כתבו האחרונים ז"ל עכ"ל וכן הסכים המרדכי והרא"ש כתב דעת ר"ת בפסקיו ולא הכריע ולא ידענא מנא ליה לרבינו שהרא"ש הסכים לדברי הרי"ף ומכל מקום לענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והגאונים והנך רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
כב סָעִיף מ אומרים לו הבא כל מה שיש לך וכו' ומניחין לו מזון ל' יום וכו' עד ויפרעו לבעל חובו משנה בערכין פרק שום היתומים (ערכין כג:) אך מה שאמר היה לבוש בגדי משי וכו' ברייתא בסוף המקבל הרי שהיו נושים אלף זוז והיה לבוש איצטלא בת ק' מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראוייה לו ואע"ג דפליגי עלה רבי ישמעאל ור"ע הא אוקימנא להו בשיטה דלא קי"ל כוותייהו וכ"כ הרמב"ם פרק א' ממלוה: מ"ש רבינו וגם הרמב"ם בפרק הנזכר שנותן לו שתי מטות אע"פ שבערכין לא שנינו אלא נותן לו מטה למדו כן מברייתא בהמקבל נותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני. ופירש רבינו שלמה מצע של לבד במקום שאין כסתות לעשיר שהורגל במצעות ומפץ לעני לפי שהורגל: וכתבו התוספות בהמקבל וז"ל בפרק שום היתומים לא תני אלא מטה המוצעת משום דמוצעת לא שבקינן ליה אלא אחת ואיפשר דמתני' דערכין מטה דקאמר לאו מטה אחת קאמר אלא שתי מטות ומטה דנקט הוא שם המין ומפרש בגמרא שנותנין לו שתי מטות אחת לאכול ואחת לישן עליה שלא ישן על המטה שאוכל עליה בלא הילוך ד' אמות שסכנה היא לו הילכך נותן לו שתי מטות ומושיב השניה בריחוק ד' אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ילך ד' אמות אחר האכילה: ומ"ש ומהמין שאין לו אלא אחד אין מוסיפין משום דכי היכי דסגי ליה עד האידנא תיסגי ליה מכאן ואילך: ב"ה הוא במשנה בפרק שום היתומים: וכתב נ"י בסוף המקבל וה"ה שאם לא היו לו כלים מאותו המין אין לוקחים לו. וכתב הרא"ה דכי אמרינן שאין מוסיפים על המועט דוקא בכלי אומנות אבל במזון ל' יום וכסות י"ב חדש שמין לעולם בבינונית אע"פ שמתחלה היה מרעיב עצמו ולובש בגדים מטולאים עכ"ל. וכתוב בספר התרומה שער ראשון דהאי מטה ומצע מטה בכל צרכיה ר"ל בכר וכסת ושאר כל הדברים והבגדים הצריכים לה כדאמרינן בעלמא (שבת כה:) ומטה מוצעת לת"ח ובמנחות (מד.) גרסינן הציעה לו שבע מטות: ומ"ש רבינו היה אכר וכו' בפרק שום היתומים (ערכין כג:) תני רבי אלעזר אומר אם היה אכר נותנים לו את צמדו חמר נותנים לו את חמורו ובגמרא ורבנן הנהו לאו כלי אומנות נינהו אלא נכסים נינהו וידוע דהלכה כרבנן וכ"פ הרמב"ם פ"א ממלוה ובעל התרומה בשער ראשון: וכתב ה"ר יהודה אלברצלוני אפילו אם הוא ת"ח וכו' בסוף המקבל כתב נ"י סברא זו וכתב שי"א שמניחין לו ספריו. ודברי ה"ר יהודה נראים לי: בספר התרומות שער ראשון כתב ר"י אלברצלוני שי"א שאם הלוה ת"ח וצריכין לו ספריו מניחין אותן לו ואיכא מ"ד דכיון דלא תנן אלא שמניחין לו תפיליו מפני שהוא מצוה מיוחדת לגופו ודרך מלבוש הן והכי מוכח בסוף ביכורים למה אמרו הרי הן נכסי כהן וכו' עד וס"ת וקבלנו פירוש דבר זה וכן ס"ת ר"ל שגובה אותו בעל חוב בחובו והאשה בכתובתה עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בנ"ו ח"ב וסיים וכן נ"ל מקומות ב"ה שהם בכלל נכסים וגובה מהם ומעשים בכל יום שמוכרים אותם וקונים אותם וכ"כ ה"ר דוד כהן עכ"ל:
כג סָעִיף מא ואין מניחים אלא לו לבדו וכו' פרק שום היתומים (שם) נותנים לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש מטה מוצעת וסנדליו ותפיליו לו אבל לא לאשתו ובניו ופשיטא דבניו דנקט היינו קטנים שחייב במזונותיהם דומיא דאשתו שחייב במזונותיה:
כד סָעִיף מב ולא מיבעיא שלא תטול אשתו וכו' הם דברי הרמב"ם פ"א ממלוה וכתב בעה"ת בשער ראשון וטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע"פ שקדמה לחוב המעריך ה"ה נמי לב"ח דהא גמר מיכה מיכה מערכין ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול והשיב להם הרי"ף שנשתבשו שאין לאשה מזונות לעולם לא מקרקע ולא מטלטלין עד שיפרע המלוה ואף שהיא קודמת דהלכה רווחת היא אבל לא לאשתו ובניו הילכך לא תשבע ותטול. וגם כתב מוסיף אני לכם עוד ביאור שטעם הדבר מפני ששיעבודו של מלוה הוא מן התורה וכדעולא (ב"ב קעה:) דאמר שיעבודא דאורייתא ומזונות אשה ובנים מדרבנן הילכך אתי שיעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן והוצרכנו לכך באשה היושבת תחת בעלה שאם נתאלמנה המלוה קודם לה מפני תיקון העולם כדתנן (גיטין מח:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ומסתברא דלא מיבעיא שלא תטול האשה מזונותיה שעתידה ליזון מהם אלא אף לותה אותם בשטר אע"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר מפני שאשה שלותה בשטר ואכלה היא נשתעבדה לבעל חוב ומנכסים שלה הוא גובה שאם נתגרשה גובה ממנה ואם יש לה נכסי מלוג ב"ד מגבין לו טובת הנאה שבהם ואין לבעל חוב על הבעל שום שיעבוד אך אם המלוה של בעל היא ע"פ והלואת מזונותיה ע"פ או בשטר אי זה מהם שיבא לגבות ראשון גובה ראשון באו שניהם כאחד חולקין דאיהי במזונותיה ב"ח הוא שכבר נתחייב לה או מתנאי בית דין או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי עכ"ל בעל התרומות ונתבארו דברי רבינו בטוב טעם ודעת ומה שחולק בין אם החוב בשטר או בעל פה משום דמלוה בשטר קודמת למלוה ע"פ והיינו בקרקעות אבל מטלטלין אין להם דין קדימה כמו שכתב רבינו בסימן ק"ד ונ"ל שאפילו בכתובות שלנו שאנו כותבין כמה שופרי מ"מ מלוה בשטר קודמת למזונות האשה דהנך שופרי אינם למזונות אלא לכתובה. מ"מ ק"ל כיון שכתוב בכתובות ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודא דאורייתא כמו שיעבודא דמלוה ולמה יקדום לה מלוה בשטר ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת משום דלא הגיע זמנם לגבות ומזונות שלותה ואכלה משום דאין לב"ח על הבעל שום שיעבוד והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב הילכך מלוה בשטר קודמת ומ"מ מלוה על פה אינו בדין שתקדום כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע מה שלותה:
כה סָעִיף מד בד"א שאין נותנין לאשתו וכו' משנה פרק שום היתומים (ערכין כד.) אחד המקדיש ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמו ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן ודין סידור ב"ח כדין הערכין דהא מהתם ילפינן ליה כמו שכתבתי בסימן זה וצבע שצבע לשמי נתבאר בדברי הרמב"ם פ"א ממלוה שכתב ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותם:
כו סָעִיף מה וכתב ה"ר יהודה אלברצלוני ה"ה אם קנה ספרים וכו' דברי ה"ר יהודה נראים בעיני שכיון שקנאם לבניו כבר זכו בהם ואין ב"א גובה מהם דהא כסות אין משיירין לו יותר מי"ב חדש ואילו לאשתו ובניו אפילו ליותר מי"ב משיירין מהאי טעמא ובספר התרומה בשער ראשון כתב דלא כרבי יהודה אלברצלוני דכסות דתנן תנן ספרים דלא תנן לא תנן ואין זה הכרע דתנא לאו כרוכלא ליזיל וליתני ותני כסות וה"ה לספרים: וכתב הרמב"ם בד"א בכלי חול פ"א ממלוה וכתב ה"ה שאפשר שיצא לו ממה שאמרו פ"ק דב"ק (יא:) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל נשיהם ובניהם אין שמין ואמרו בירושלמי בגדים של בניהם אין שמין של רגל ושל שבת שמין והביאוהו בהלכות וכתבאר דין זה פי"ב מנחלות ורבינו דימה דין ב"ח לחלוקת אחין לפי שהכל מטעם אחד שאינו עולה על דעת הבעלים להקנות להם בגדים אלו המכובדים שהם מיותרים על דעת שלא יוכל למכרן ולפיכך נישומין בחלוקת האחין ונגבין לב"ח זהו דעתו ז"ל וראיתי מי שחלק ואמר שאחין הוא בדוקא שאין מקנין זה לאשתו ובניו של זה אלא בגדי חול ומפני שלא יפשיטום ערומים אבל בעל לאשתו מקנה הוא בין של חול בין של שבת ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו של שבת כלום ע"כ ויש סעד לחילוק זה מפני שהורע דין האחין בצבע שצבעו לשם בניהם ונשיהם שהוא נישום בודאי שלא אמרו אלא מה שעל נשיהם ובניהם ממש ואינו ב"ח אינו גובה מהם ואפשר שאף בגדו שבת ומועד כן זה נ"ל ואני תמה בדברי רבינו למה לא כתב חילוק זה פ"ג מהלכות ערכין והביא דין המשנה סתם וצ"ע עכ"ל כתוב בספר התרומה שער ח' שכדברי הרמב"ם הורו שאר המורים בירושלמי הנזכר בסמוך ויש מן המורים שפסקו שאם היתה האשה מבני טובים ומשפחה מיוחסת אין ב"ח גובה אפי' מבגדים של שבת ולא מתכשיטיה אפילו מכסף וזהב וכן מצא כסברא זו בתשובות הרי"ף ותשובה זו דהרי"ף כתב נמ"י בסוף פרק המקבל והרוב"ש כתב בסי' קכ"ח שאף החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת לא חלקו בבגדי כסף וזהב שהרי במתני' דאחד המקדיש שהביאו בפ' נערה שנתפתתה (?נד) לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכ"כ הרי"ף בתשובה עכ"ל: וכתב הרמב"ן הא דאין לב"ח מכסות אשתו וכו' כ"כ בס"ה בשער א' שהשיב לו הרמב"ן והביא ראיה מהגוזל קמא (קב:) דלמאי דס"ד שליחותא דידה קא עביד אשה זו מידו של מוכר היא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסות וסנדלים הללו מעולם ולמאי דמוקי רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זכה בהם מיד המוכר והוא הקנה אותם לאשתו ובניו וכיון דהלכה כרבי יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חיטיו לבעל המעות וסוגיא דשמעתא דר' אבא לתרוצי לדרבי יוחנן איתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם הזוכים מידו עכ"ל. וקצת מזה כתוב במישרים:
כז סָעִיף מו ומ"ש וכל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו וכו' כן כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה ובעל התרומות בשער א' וכתב עוד שם שהוא הדין לנכסים שפסק הוא לה שאין ב"ח גובה מהם ועי' בתשובת הרשב"א שאכתוב בסימן צ"ט ובהגהות פ"א והרמב"ם פ"ב ובתשובת מוימוני בספר משפטים סימן ח' ובמרדכי פ"ק דב"ק וס"פ נערה שנתפתתה:
כח סָעִיף מז ואין חילוק בענין סידור בין מקרקעי למטלטלי וכולי כ"כ בעה"ת בשער א' וכתבו נמ"י בס"פ המקבל:
כט סָעִיף מח כתב בעה"ת התנה עמו שלא יסדרו וכו' בשער א' ודברים ברורי' הם ונכוני' בטעמם ולאפוקי ממה שכתב הרשב"א בתשובה שלא אמרו מסדרין אלא במשכון אבל בבא ליפרע אין מסדרין דהא קי"ל מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה:
ל סָעִיף מט (נ) ואין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה וכו' כ"כ בעל התרומות בשער א' דשכר כתף שכר פונדק שכר דיוקנאות או שנתחייב לו מדין ערב כשם שמותר למשכנו בזרוע ליכנס לביתו ליטול משכונו כל זמן שלא זקפו עליו במלוה כך נקל בחובו שאין מסדרין עמהם שכשם שנשתנה דינם באלו כך נשתנה דינם בסידור וטעמא דמילתא כיון דלא כתיב בהו מיכה דנימא בהו דין סידור בג"ש ומיהו דוקא ערב אבל קבלן מסדרין עמו דלא גרע משאר לוה והו"ל כזוקפן עליו במלוה עכ"ל ורבינו כתב לעיל בסימן זה בשם הרמ"ה שדין סידור נוהג בערב כמו בלוה וכן דין השבת העבוט: אבל הרמב"ם כתב נ"ל דהרמ"ה גרסינן וכ"נ להגיה ולכתוב שדין במקום שאין וכן מצאתי בספר מדוייק: והראב"ד כתב בענין הסידור והחזרה קרוב לזה שפירשתי דבמשכנו להיות בטוח לוקח כל הכלים שיש לו אפילו מטתו וכלי אומנותו ומתזיר לו כסות לילה בלילה כסות יום וכלי אומנותו ביום ואם משכנו ליפרע מחובו מסדרין לו אלא שהוא תלה הסדור בדעת הלוה: וכן כתב הרמב"ם לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש וכו' עד מוכרן בב"ד פ"ג ממלוה וכבר כתבתי למעלה בסימן זה שדעת הרמב"ם הוא שאין מסדרין בשעת משכון לכלי אומנות אלא למטה ומצע דוקא וא"כ אינו שוה לגמרי עם סברת י"א וכתבתי ג"כ שיש להרמב"ן ולהרשב"א שיטה אחרת בזה: ומ"ש עד מתי חייב להחזיר וכו' משנה בהמקבל (קיג.) מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת אינו מחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום ומל' יום מוכרו בבית דין ומשמע דת"ק סבר מחזיר לעולם קאמר ופסק כת"ק וכתב ה"ה וכל זה כשבא לידו בתורת משכון אבל בתורת גבייה כבר נתבאר פ"א ממה גובין וכיצד מסדרין וכן כתבו ז"ל: ומ"ש היה המשכון וכולי כתב ה"ה בהשגות א"א כמו שאמרו סתם הלואה ל' יום ע"כ וכן כתבו ז"ל ודע שזהו כשבא לידו בתורת משכון והרי זה כמלוה עתה על המשכון אבל מלוה שבא לגבות עתה מהלוה והיו ללוה מטלטלין יותר על מה שמסדרין מנכין לו מיד בתורת גבייה ואין נותנין זמן ללוה עכ"ל ומ"ש רבינו וקשה לדבריו כיון שצריך וכולי לאו קושיא הוא לדברי הרמב"ם שהרי הוא סובר דכל כלי אומנותו אפילו הצריכים לו הוא מנתח כמו שכתבתי לעיל אבל אי קשיא להרמב"ם הא קשיא ליה היכי תנן בהמקבל מחזיר את הכר בלילה והרי צריך להניח לו מטה ומצע ויש לומר דבמתניתין עסקינן בעבר ומשכנו: (ב"ה) א"נ דמטה ומצע לחוד וכר לחוד: ומ"ש עוד רבינו גם לדברי הראב"ד קשה למה תלה וכו' גם בעה"ת בשער א' הקשה כן כלומר כשהלוה אומר לא בעינא לזבוני מינאי דילמא מיתרמי לי זוזי דטפי מסתבר לתלות בדעת המלוה אם רוצה לעשות כדברי הלוה או לומר איני רוצה אלא שיפרע לי מיד או שתסדור לו ואטול השאר בחובי ונראה לי שגם הראב"ד כך סבור דלא עלה בדעת שיהא המלוה חייב להמתין ללוה לעולם כל זמן שיאמר לא בעינא לזבוני מינאי ולא בא הראב"ד אלא לחלק בין אי א"ל מעיקרא לא בעינא לזבוני מינאי להיכא דאמר בעינא דתסדרו לי ברישא אין מסדרין לו אלא הכל בחזקת מלוה וכשיבא אח"כ לגבות חובו גובה הכל בלי סדור ובסיפא מסדרין ומ"ש ע"כ הוא עיקר כמו שכתבתי כלומר כיון דקשה בין להראב"ד בין להרמב"ם הוא עיקר כמו שכתבתי דבמשכנו להיות בטוח לוקח כל מה שיש לו בחוץ ע"י שליח ב"ד אפילו מטתו וכלי אומנתו ומחזיר לו כסות לילה בלילה וכסות יום וכלי אומנותו ביום ואם משכנו ליפרע מחובו מסדרין לו והכל תלוי בדעת המלוה אם ירצה להמתין מלמכור הכלים עד דמשכח ליה זוזי ואם לא ירצה להמתין מסדרין ללוה ונוטל השאר בחובו וכ"כ הרא"ש בהמקבל כמו שכתבתי לעיל בסימן זה : (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן בהרבמב"ם דסוגיין בדיני ממונות כוותיה: כתב בתשובה שבסוף חזה התנופה הא דמסדרין דוקא בשלא נשבע לפרוע אבל אם נשבע לפרוע דברי הכל אין מסדרין לו והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו ואפילו חלוק ומכנסים ואבנט שלו לפרוע לבעל חוב ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ואם לא עשה כן הרי זה עבריין ולא יקרא אונס ליפטר משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר למכור אפילו עד שוה פרוטה עכ"ל: נשבע לשלם ואין לו אנוס הוא ופטור הריב"ש סי' ק"ג:
א סָעִיף א מצות עשה וכו' כן כתב הרמב"ם פ"ח ממלוה:
ב סָעִיף יג ומ"ש כמו רחיים ורכב פירוש רחיים של יד שהוא מטלטלין ושייך ביה משכון אבל בתי ריחיים של מים הרי הם כקרקע וכו' בספר התרומות מבואר דה"ק כיון דהריחיים קבועות בקרקע לא שייך ביה משכון לסגור הדלת שלא לטחון בו או שיהא מעכב אותו שלא לטחון דאין לב"ד ולא למלוה לבטל הלוה מלחרוש ולזרוע או לעכב נכסיו ממלאכתן עד שיפרע חובו ואם עשה כן בין בשעושים בו אוכל נפש ובין בשאין עושין אוכל נפש אין עובר בזה משום חובל ומנתח גם אין בקרקע מצות חזרה בשעת מלאכה אלא ה"ה בכלל גזלן ומזיק ממון חבירו ואין לב"ד בקרקעות משכון אלא גוביינא אבל אם נכנס ב"ח לבית הריחיים ונטל הריחיים העליונה וכו' כבר נעשו מטלטלין לענין שני דברים האחד שיש להן דין אוכל נפש ועבר על לא יחבול ריחיים ורכב כמו שהוא עובר בריחיים של יד השני שגם יש להן דין מטלטלין לענין חזרה שנוטל אותה שלא בשעת מלאכה ומחזירן בשעת המלאכה וכשחוזר ונוטלו אינו עובר משום לא יחבול ריחיים וה"ט דאף ע"ג דמשכנו באיסור מ"מ כיון דעביד מהכי דקני ליה למשכון אלא שחייב להחזיר בשעת המלאכה דכתיב השב תשיב ולפיכך כשחוזר ונוטלו שלא בשעת מלאכה אין זה חבלה שהזהירה התורה עליו דאינו אלא שמחזיר לו המשכון הקנוי לו. ולא תטעה בלשון רבינו לפרש דיש להן דין אוכל נפש לענין שמחזיר אותם בשעת מלאכה דהא ודאי אף באין עושין אוכל נפש אי עבר המלוה משכנו בעצמו כיון שעבר ועביד מהני ומחזירו ג"כ בשעה שצריך אליו כמו באוכל נפש וכמ"ש בנ"י אמתניתין דהמלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד וכו' וכדאי' בתמורה ע"ש אלא כדפרישית ומ"ש דאין לב"ד ולא למלוה לבטל הלוה מלחרוש ולזרוע וכו' היינו לומר להניח בידו כלי מחרישה ולכוף אותו שלא יחרוש ולא יזרע וכו' שבזה הכל מודים דאסור דאילו למשכן כלי מחרישה פליגי בה הרמ"ה ור"י כמ"ש רבינו בסמוך:
ג סָעִיף יז וכתב הרמ"ה דכל מיני כלים וכו' פי' הרמ"ה גורס כגירסת הספרים ס"פ המקבל תניא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב על כל אחד וא' והיא גי' רש"י דאלמא דכל שמשתכרין בו דין אוכל נפש אית להו ואסור למשכנן אפילו שלא בשעת מלאכה כדכתיב לא יחבול ריחיים ורכב. וסתמא משמע אפילו שלא בשעת מלאכה ודלא כמ"ש נ"י דשרי למשכנן שלא בשעת המלאכה ודוקא דלית ליה אלא חד כדתנן התם היו לו ב' כלים נוטל אחד ומניח אחד וכו' אבל כלי אומנות עדיף דשביק ליה תרי כדאמר בערכין לגבי סידור דילפינן מינה נמי לגבי חבלה דלא גרע משכונתן מגבייתן דמניחין ב' ואדרבא עדיף מיניה דאילו בגבייתן אינו מניח לו כלל אם אינו כלי אומניות אפילו עושין בהן אוכל נפש ואפילו אין לו אלא אחד אין מניח לו כל עיקר שהרי לא מצינו לגבי סידור דמניחין לו דבר שעושין בו אוכל נפש שלא אמרו אלא דמניחין לו ב' כלי אומניות אבל במשכנותן אף באוכל נפש תנן נוטל א' ומניח א' דליכא כי נפש הוא חובל אלא א"כ בנוטל את הכל ועיין בנימוקי יוסף ס"פ המקבל אי נמי איכא למימר דס"ל להרמ"ה דאף בשעת גבייתן מסדרין בדברים שעושין בהם אוכל נפש כדרך שמסדרין בשאר כלים וכמ"ש בס' התרומות ע"ש הרמב"ם אלא דס"ל דסגי בחד דלא עדיף מכר וכסת שכתב לשם ע"ש הרמב"ן דאם היו לו שנים נוטל אחד ואינו מחזיר כלל ומניח אחד והיינו עשיר דאמר רחמנא שכב ועבוטו אצלך וה"נ דכוותא ולא דמי לכלי אומניות דמניח שנים שכן דרך בעלי אומניות וס"ל להרמ"ה דבמשכונתן נמי מסדרין כמו בגבייתן וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א והעתיק ב"י דבריהם בסמוך ואע"ג דרבינו סתם דבריו בסמוך ובסוף הסי' כדעת הרא"ש החולק על זה אעפ"י העתיק פה דברי הרמ"ה ללמוד מדבריו מה הן הדברים העושין בהן אוכל נפש ושר"י חולק עליו בפרות החורשות וזוג של ספרים ושכ"כ הרא"ש ובספר בדק הבית כתב דעל פי דברי הרב המגיד פ"ג ממלוה בריחיים דאם אינו עושה מלאכה אלא באחת מהם אינו חייב אלא על אותה בלבד ופי' הרשב"א דלאו דוקא אינו חייב אלא אפילו לכתחלה נוטלן עכ"ל ומביאו ב"י כאן ע"פ זה יש לקיים דברי הרמ"ה שכתב דאי אית ליה תרי מחד שרי למשקל חד ולמשבק חד מיירי כשאחד מספיק לו אבל אם היו שניהם צריכין לו מודה הרמ"ה שאינו רשאי למשכן אפי' אחד מהם עכ"ל ולא משמע הכי מדבריו אלא אפילו שניהם צריכין לו נוטל אחד מהם ומטעמא דפי' ומ"ש הרמ"ה אלא היכא דמסריכהו מדעתיה וכו' כ"כ רבינו בסמוך סעיף כ"ג ע"ש הראב"ד והרא"ש וכן כתב ה' המגיד בפ"ג ממלוה ודלא כהרמב"ם שם והכי נקטינן דבשעת הלואה שרי בין באוכל נפש בין באלמנה וכן שלא בשעת הלואה שרי אי מסרינהו מדעתיה וכ"פ ב"י בש"ע ובספר בדק הבית:
ד סָעִיף יח ופרות המרכסות פירוש הצמד של פרות המרכסו' יש בו משום חובל אוכל נפש ואף על פי שלא חבל הפרות עמהם רק הצמד וכ"כ התוספות להדיא ע"ש ר"י דלא כפירש"י: ומ"ש אבל שאר כלי אומניות כגון פרות החורשות נמי ה"פ שחבל הצמד שלהן דאילו פרות עצמן לבדנה אין איסור אפילו בפרות המרכסות דבכלל נכסי אינון כרבנן דפליגי על ר"א לגבי סידור ויתבאר בסעיף מ' וה"ה לגבי חבלה דחד טעמא הוי מיהו בל' הרמב"ם כתוב להדיא דבחבל צמד בקר החורש לוקה שתים ואפשר לפרש דבפרות עצמן קאמר וכך הבין הראב"ד אבל ה' המגיד כתב דדעת הרמב"ם דאינו חייב על גוף הפרות כי אם על הצמד ואע"פ שלא חבל הפרות עצמן וכפי' ר"י מיהו בזה הוא חולק אפר"י דמפרש דוקא בפרות המרכסות ולהרמב"ם אפילו בפרות החורשות:
ה סָעִיף יט ואם משכנו הרבה כלים של אוכל נפש וכו' תוספתא הביאה ה' המגיד פ"ג ממלוה היו לו ה' רחיות אינו רשאי למשכן אפילו אחת מהן ואם אינו עושה מלאכה אלא באחת מהן אינו חייב אלא על אותה בלבד ופי' הרשב"א דלאו דוקא אינו חייב אלא אפילו לכתחילה נוטלין וכ"כ נ"י ס"פ המקבל אבל מדברי רבינו נראה דמפרש דאע"פ דאינו חייב מלקות באינו עושה מלאכה אלא באחת מהן איסורא מיהא איכא בכולן ולכן סתם בסתם ואם משכנו הרבה כלים של אוכל נפש עובר על כל כלי וכלי בפני עצמו ולצדדין קאמר דעובר בעושה מלאכה עובר על לאו וחייב מלקות ובאינו עושה מלאכה עובר על איסור ואינו חייב מלקות:
ו סָעִיף כה וכתב הרמ"ה וכו' עד דין הערב כדין הלוה עכ"ל ובנ"א בספרי רבינו כתוב עוד וז"ל וכל הכך נמי דינן כמלוה עכ"ל ור"ל דגם כל הנך דהיינו שהיה שכיר אצלו או השכיר לו בהמתו או כליו הוי דינן כהלואה שהלוהו לענין שלא לחבול אוכל נפש והשבת העבוט והסידור:
ז סָעִיף כח ולדברי ר"ת אין אנו צריכין לכל זה וכו' עד ומיהו אין כופין אותו להשכיר עצמו כו' כי אע"פ דכופין ומכין אותו כדי שיפרע היינו דוקא ביש לו מטלטלין אבל באין לו אינו דין תורה לחייבו להשכיר עצמו להצטער בגופו מפני חוב שעליו ונראה דה"ט מדכתיב כי לי בני ישראל עבדים ודרז"ל ולא עבדים לעבדים וכדאיתא פ' האומנין דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום מהאי טעמא ועל זה הביא רבינו מ"ש הרא"ש דאפי' התנה על עצמו בשטר לתפוס את גופו אינו מועיל והיינו באין לו אבל באמוד שיש לו ודאי מכין ומנדין ואוסרין אותו ועיין בדברי הרמב"ם שהביא רבינו בסימן נ"ט סעיף י"ב וכן פסק הר"ב בבדק הבית והאריך בזה ע"ש וכ"כ הריב"ש בסימן תפ"ד דאם מוחזק הלוה שיש לו מטלטלין ומבריחן ואפשר לב"ד לכופו ולאוסרו וע"ש ודלא כהרשב"א אלף ס"ט דמשמע דאפילו במבריח נכסיו אין הגוף משועבד וכו' והכי משמע מפי' רש"י בפסחים פרק האשה (דף צ"א) שתופס בפשיטות דחובשין אותו לשלם דאההיא דקאמר התם ל"ש אלא בבית האסורים דנכרים אבל בבית האסורים דישראל שוחטין וכו' כתב רש"י וז"ל בית האסורים דישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם מממון א"נ כדתניא אם יקום והתהלך בחוץ וכו' מסתמא ודאי משמע לשלם ממון לבעל חובו ובאגודה נמי כתב דאדם שיש לו ואינו משלם חובשין אותו והביא ראיה מדאמר אבא בר מרתא הוי מסקי ביה זוזי דבי ר"ג הוו מצערי ליה וב"י השיג על זה ואמר נ"ל דלאו ראיה היא דהנהו בי ר"ג איכא למימר דהוו עבדי דר"ג דהוו פריצי כדאיתא בר"פ מי שאחזו ובשאר דוכתי והוו עבדי שלא כדין עכ"ל ואינה השגה כלל דהלא בסוגיא דגמרא פרק כל כתבי (שבת דף קכ"א) מבואר להדיא דר"ג עצמו הוא דהוה מצער ליה ולבתר כדחזי דצורבא מדרבנן הוא א"ל שבקיה וע"ש כך נהגו בכל המקומות לתופסו בבית האסורין ביש לו ואינה רוצה לשלם אכן מה שחובשין אף למי שאין לו מה לשלם ע"פ תקנות הקהילות אין להם על מי שיסמוכו וכן כתב הריב"ש דאסור לתופסו בגופו ואין להם כח להקהל לתקן דבר זה לעבור על האיסור מיהו כתב לשם דאם נשבע לשום עצמו בבית הסוהר ושלא לצאת משם עד שיפרע חובו תופסין אותו בגופו כמו שנשבע כדי שיקיים שבועתו ע"ש:
ח סָעִיף לב וכיצד מצות השבת העבוט וכו' איכא למידק דבפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) איתא תניא ר"י בן קרחה אומר המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו תשלומתא דאית לך על כל קבל דיכי וקאמר התם דלהכי כתב ליה הכי דאהני ליה לגירעון פי' דאם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר והפוסקים לא הביאוהו ונראה דלפי דעכשיו לא הורגלו לכתוב תשלומתא וכו' א"כ פטור הלוה מלשלם הגרעון וגם יכול למשכנו יותר מחובו:
ט סָעִיף לד וכתב הר"י ברצלוני וכו" עד נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי לך כ"כ בספר התרומות סוף שער א' וכתב עוד שאם משכנו בשעת הלואתו והחזיר לו תוך הזמן שקבע לו הפרעון אינו נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דלא השכנתי לך כלום ולא החזרת לי המשכון בדליכא עדים עכ"ל וטעמו משום דלא אמרינן האי מגו במקום חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ואף ע"ג דבריש בתרא פסק האלפסי כשתבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני דכיון דבעיא היא ולא איפשיטא הו"ל קולא לנתבע ונאמן לומר פרעתיך בתוך זמני בהיסת במגו דפרעתיך לאחר זמני וכמו שנתבאר לעיל בסי' ע"ח התם ודאי כיון דטעין לאחר זמנו פרעתיך תוך זמני אית ליה מיגו טוב דאי הוה משקר הוה טעין טענה טובה ממנה פרעתיך לאחר זמנו אלא ודאי קושטא קאמר אבל מגו דהכא אינו מגו טוב דטענת לא השכנתי לך כלום ולא החזרת לי המשכון טענה גרוע היא משום דחזקה אין אדם תבע את חבירו החזרתי לך המשכון אא"כ היה אצלו משכון והחזירו לו אבל טענת פרעתיך טובה ממנה משום דאיכא למימר דפרעו וזה היה טרוד בפועליו ובעסקיו ושכח דפרעו וכיון דאין זה מגו טוב הדרינן לחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ואינו נאמן לומר פרעתיך ודו"ק:
י סָעִיף מ אומרים לו הבא כל מה שיש לך וכו' עד היה וכו' נראה דפשוט הוא לפי טעם זה דפרות חולבות אינן בדין כלים עשויין אוכל נפש אלא הו"ל אוכל נפש עצמו כדלעיל סעיף כ"א ובכלל נכסי אינון כדלעיל סעיף י"ח ועיין במ"ש לשם: כתב הרי"ב ואפילו ס"ת לפי שהם כשאר נכסים שב"ח גובה מהם וכו' ונראה דאין כוונתו לומר דאקרי נכסי שהרי בפ' מי שמת ס"ת איבעיא דלא איפשטא היא וכדלקמן בסי' רמ"ח סעיף ט"ו אלא ה"ק ואפילו ס"ת כלומר שאר ספרים ודאי בכלל נכסי אינון אלא אפילו ס"ת דקא מיבעיא לן נמי גובה וה"ט דכי היכי דב"ח גובה מנכסים שאין צריכין לו כך הוא דין ספרים וס"ת שא"צ לה שהרי יוכל ללמוד בשל חבירו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ואינו דומה לתפילין וכו' נראה דהיינו דוקא לדורות הראשונים שהיו למדים מתוך ס"ת כמו משאר הספרים אבל בזמן הזה שכותבין ס"ת ומניחין אותה בהיכל בב"ה דעת כל אדם שלא למכרה אפילו יגיע לידי עוני גם ב"ח אינה גובה ממנה אם לא שהתנה בפירוש שאינו מניחה בב"ה אלא לפי שעה:
יא סָעִיף מא ואין מניחין אלא לו לבדו וכו' משנה פ' שום היתומים אבל לא לאשתו ובניו: ומ"ש וי"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול בהגהות מיימוני פ"א ממלוה הזכיר סברת רבינו האי גאון דפסק דנותנין לו מזונות הראויין לבניו אשר עליו לזונם וע"ש. ותימה הוא דהא סתמא תנן אבל לא לאשתו ולבניו ודוחק הוא לומר דהיינו דוק' כשהמלוה קדמה לאשה ובניו דמנ"ל לפרש כך ואפשר ליישב דרבינו האי אזיל לטעמו דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר המאוחרת כדלקמן בסי' ק"ד וא"כ בע"כ צריך לפרש דמתניתין לא איירי אלא בשהמלוה קדים לאשה ובניו. א"כ י"ל דמתניתין לא מיירי אלא בשתובעים אותו מזונות שעבר זמן דהתם אף רבינו האי מודה דמלוה בשטר המאוחר הוא קודם דאף בשבועה אינן נאמנין אפילו הבעל מודה דחיישינן לקנוניא וכמ"ש והראב"ד להדיא ע' לעיל סי' ק"ד סעיף ט"ו. אבל במזונות דלהבא אשה ובניו קודמין כיון דחיוב שלהם קודמין ורב אלפס נמי אזיל לטעמיה בשטר המאוחר קודם למלוה בע"פ מוקדמת וטעמו דכיון דגובה ממשועבדים הו"ל כמו לוקח וכשם דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות שקנו אחר ההלואה אף על גב דשיעבודא דמלוה ע"פ דאורייתא היא כך אינו גובה מבני חרי שנשתעבדו לאחר מכן כמו שיתבאר בס"ד בסי' ק"ד וכ"כ בנ"י ס"פ גט פשוט והא דכתב האלפסי ואפי' הלך בעלה למ"ה וכו'. ה"ק דלא מיבעיא שלא תטול להבא דעדיין לא הגיע זמנם לגבות ומלוה בשטר המאוחר שהגיע זמנו חשיב כאילו גבה כבר אלא אפילו בלשעבר אם לותה בשטר וכו' והיינו דתנן סתמא אבל לא לאשתו ובניו דמשמע בכל ענין. והא דכתב הרמב"ם דאפילו תפסו לא מהני אלא מוציאין מידה היינו דוקא בתפסה על להבא כדי שתזון מהם כדמשמע להדיא מלשונו דכיון דלא הגיע הזמן שלה לגבות והשטר הגיע זמנו לגבות השתא ודאי אין תפיסתה כלום אבל בתפסה על מה שלותה ואכלה בלשעבר מהני תפיסתה אלא דמה שלותה ואכלה ולא תפסה אין לאותו ב"ח של האשה על הבעל שום שיעבוד וב"ח של הבעל שהוא בשטר הוא קודם לחיוב מזונות האשה ובניו שבע"פ אף על פי שהן מוקדמין ואע"פ שכתב לה בכתובה ומזונייכי לא חשבינן כמלוה בשטר דכיון דאותה כתובה אינה אלא על פי תקנת חכמים לא עדיף ממלוה על פה ואתא שיעבודו של מלוה בשטר ומבטל שיעבודא דאשה ובניו דאינן אלא בעל פה ואפילו במטלטלין ואף על גב דבמטלטלין אין בהם דין קדימה וחולקין כמבואר בסימן ק"ד התם הוי טעמא דקי"ל דשיעבודא דאורייתא ומדינא המוקדם הוא נוטל תחילה אפילו הוי בע"פ אלא תקנת חכמים היא שלא יהא דין קדימה במטלטלין כי היכי דמלוה על פה לא טריף מלקוחות משום דלית ליה קלא ה"נ לית ליה קלא לגבי מטלטלין ומשום הכי חולקין אבל לגבי מזונות אשה ובניו דאינן אלא מתקנת חכמים אתא שיעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן אף לגבי המטלטלין דהא דשניהם חולקין במטלטלין היא גופא תקנתא היא ולגבי מזונות אשה ובניו דהיא נמי תקנה תקנתא לתקנתא לא עבדינן והכי מפורש בס' התרומות דלהרי"ף אין לאשה מזונות לעולם לא מקרקעי ולא מטלטלין עד שיפרע למלוה וכו' ע"ש וכמ"ש רבינו משמו ודלא כמ"ש ב"י דבמטלטלין אין שם דין קדימה כמבואר בסי' ק"ד דפשוט הוא דלשם מיירי בששניהם חוב דמלוה אלא שזה בשטר וזה בעל פה דבתרווייהו הוא שיעבודא דאורייתא אבל כשהאחד חוב דמלוה והשני חוב דאשה ובניו דאינו אלא דרבנן חוב דמלוה הוא קדים אפילו במטלטלין גם מ"ש דקשה כיון שכתב בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר אין זו קושיא כל עיקר דכיון דאין כתובה זו אלא תקנת חכמים לא עדיף ממלוה על פה כדפי'. אכן יש לתמוה דהרמב"ם ספ"א ממלוה כתב נמי דאפילו תפסה האשה מנכסי הבעל כדי שתזון מהם מוציאין אותה מידה וכו' והלא הרמב"ם פסק בפ' י"ב מהל' אישות דמזונותיה של האשה הן מן התורה וכיון דשיעבודא דאשה נמי דאורייתא א"כ במטלטלין חולקין ואם תפסה האשה אמאי מוציאין מטלטלין מידה. ונראה דלא קאמר הרמב"ם אלא בתפסה כדי שתזון מהם בלהבא דעדיין לא הגיע זמנה הלכך מוציאין מידה כדי לשלם לב"ח שכבר הגיע זמנו אבל בתפסה מטלטלין בעד מה שלותה ואכלה לשעבר מודה הרמב"ם דאין מוציאין מידה כיון דשיעבודא ג"כ דאורייתא היא וגם עבר זמנו לא גרע מב"ח בשטר. ונראה דאפילו הרי"ף דס"ל דמזונות האשה דרבנן מודה בזו כשתפסה מטלטלין בעד מה שלותה כבר דאין מוציאין מידה וכדפרישית בסמוך. והלכה למעשה נראה באשה בחיי בעלה אם תפסה מטלטלין אין להוציא מידה בין תפסה על העבר בין תפסה על להבא דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוואתא אין להוציא מיד המוחזק ואנן קי"ל דמזונותיה של האשה דאורייתא כמ"ש בא"ע סי' ס"ט א"כ לא אתא ב"ח שבשטר ומבטל לשיעבודא דאשה דהוי נמי דאורייתא להוציא מטלטלין מידה ודוקא בקדמה היא למלוה ובתפסה. אבל בלא תפסה אין לה כלום עד שיפרע למלוה ודו"ק:
יב סָעִיף מד בד"א שאין נותנין לאשתו ולבניו וכו' עד אפילו הם חדשים כו' לשון המשנה א' המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן ורבינו לא כתב רק אפילו הן חדשים שלא לבשו מעולם והוא מה ששנינו ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן והשמיט הרישא דתני ולא בצבע וכו' מפני שהוא נלמד במכ"ש דכיון דאפילו בקונה כלים חדשים לשמן שלא עשה מעשה בגוף הכלי לשמן אפ"ה אין לב"ח לגבות ממנו כ"ש בצבע לשמן דעשה מעשה בגופן לשמן ותנא דמתניתין לא זו אף זו קתני אבל הרמב"ם בפ"א ממלוה כתב כלשון המשנה:
יג סָעִיף מה וכתב הרי"ב ה"ה אם קנה ספרים לבניו וכו' ולא נהירא דלא עדיפי מספרים שלו וכו' עכ"ל ויש לתמוה דמה זו השגה דספרים שקנה לבניו כבר זכו בהן בניו והו"ל כמו כסות שעשה לבניו אבל ספרים שלו הן נכסיו שאין לו צורך בהן דב"ח גובה מהן ונראה דדעת רבינו הוא דהרי"ב ודאי לא מיירי בקונה ספרים לבניו ונותן אותם מתנה בפירוש לבניו דהא פשיטא היא דאין לו לאב ולא לב"ח בהם כלום אלא בקונה סתם ספרים לבניו ללמוד בהם דהספרים עצמם הם של אב ואין לבנים רשות בספרים עצמן לא למכרן ולא ליתנן במתנה כלל אלא שזכו בהם הבנים ללמוד בהם וס"ל דמתחלת קנייה זכו בהם בניו ללמוד מהם לעולם ואין רשות לב"ח לגבות חובו מהם ואמר שאין בכלל מה ששנינו ואין לו בכסות אשתו ובניו לענין זה שאין ב"ח גובה מהם אע"פ שאינו דומה ממש לכסות שהוא שלהם לגמרי דיכולין למכרן מה שאין כן בספרים כדפרישית ורבינו השיג עליו ואמר ואף על פי דזכו בהם בניו משעת קנייה ללמוד מהם מכל מקום אמדינן דעתו דאב שלא העמיד את הספרים לפני בניו אלא כל זמן שתשיג ידו שלא יהא צריך למכור אותן ספרים אבל בשעת דחקו שיהא צריך למוכרם ודאי לא יוכלו הבנים לעכב על ידו מכח מה שזכו משעת קנייה ללמוד בהם דלא עדיפי מספרים שלו שקנה לעצמו ללמוד בהם דדעתו עליהן למכרן אם יהא צריך להם בשעת דוחקו הכי נמי ספרים שקנה לבניו ללמוד בהם וכיון שכן אם כן ודאי בעל חוב נמי גובה מהם כמו שגובה מספרים שלו דלא זכו בניו ללמוד מהם אלא כל זמן שאין צורך למוכרם או ליתנם לבעל חוב: ויש מחלקין שאם היא מיוחסת וכו' פי' כיון דדין הוא דעולה עמו ואינה יורדת עמו א"כ מעיקרא מסתמא אקנה לה כל מה שקנה לה אבל באינה מיוחסת כיון דאין בנות משפחתה רגילין בתכשיטין כאלו לא אקנה לה מסתמא אלא דרך שאלה הלבישן וב"ח גובה מהן אם לא שפירש: ומ"ש ויש אומרים שאין חילוק וכו' כן כתב מהר"ם בתשובתו השנייה כדאיתא במרדכי ס"פ נערה שנתפתתה ע"ש שהוכיח שכך היא דעת האלפסי וכך נראה לפע"ד מדעת האשר"י פ"ק דב"ק מדברי רבינו לקמן בסי' רפ"ח שכתבו באחים שחלקו שאין שמין מה שעל בניהם ובנותיהם דוקא בגדי חול מפני שמתביישין להביאן לב"ד ומחלי אהדדי אבל בגדי שבת ויו"ט שמין שיוכלו להביא הבגדים לב"ד משמע דב"ח אינו גובה אפילו בשל שבת דאי גובה בשל שבת בע"כ דטעמא הוי משום דמסתמא לא אקני לאשתו בגדים אלו המכובדים המיותרים אלא דרך שאלה לובשתן א"כ טעם זה מספיק אף לחלוקת האחין ולא היה צריך לטעם לפי שיוכלו להביא הבגדים לב"ד אלא ודאי דבאשתו מקנה לגמרי אפילו בגדי שבת ואין ב"ח גובה מהם וכן מבואר מדברי ה' המגיד שדין זה משתנה לפי הטעם עיין בב"י וכתב עוד במרדכי והיכא דליכא עדים שקנאן לשמן ושהיו שלה וקטעין לקחתים לשמה נאמן ובשבועה ע"כ: וכתב הרמב"ן וכולי והוא שכתב לו דאקני וכולי עכ"ל נראה דבדכתב דאקני ואגב אפילו מכסות של חול נמי גובה ולא נמצא על זה חולק בשום פוסק מיהו אין זה אלא לפי דין התלמוד אבל לפי מנהגינו דאין גובין ממטלטלין שמכר או נתן אפילו כתב לו דאקני ואגב כמ"ש לעיל בסי' ס' א"כ לפי זה לעולם אין ב"ח גובה מבגדי אשתו כלום. אכן תכשיטי כסף וזהב שקנה לה בעל פשיטא דגובה ב"ח דבגמ' לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכדכתב הריב"ש הביאו ב"י:
יד סָעִיף מו ומ"ש וכל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קנה לה אבל כל מה שהכניסה וכו' עד ואם אינו ידוע וכו' עכ"ל משמע להדיא דכל שידוע שהוא ממה שהכניסה היא אין ב"ח גובה ממנו ואפי' הם שאר מטלטלין או ספרים וה"ט דכל מה שהכניסה היא מטלטלין הם מיוחדים לה ואפותיקי נינהו לדידה כדכתב מהר"מ במרדכי פ"ק דב"ק ופרק נערה שנתפתתה וכך מבואר בתשובת הרשב"א שהביא ב"י בסי' נ"ט מחודשים ס"א ובספר התרומות כתב עוד דה"ה לנכסים שפסק הוא לה דאין ב"ח גובה מהם מיהו נראה דלא קאמר בעה"ת אלא במה שפסק הוא לה וכתב לה בכתובתה שקבלן עליו בשומא ולכתוב שוויים בכתובתה וכדתנן פרק מציאת האשה מה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש דפי' התוספות לשם דהחתן מייחד לה כלים ושאר תשמישין תוספת לכתובה וכן פי' הר"ן והיינו דכתב בעל התרומות שפסק וכו' דדוקא דפסק לה בכתובתה אבל נכסים שהכניס הבעל בסתם ב"ח גובה מהם ואינן כמו אפותיקי לדידה וכ"נ מהאשיר"י פרק מציאת האשה. אכן מדעת האלפסי והר"ן לשם נראה דאפילו מה שהכניסה היא לו יש כח לבעל למוכרם מלבד כליה העשויים לבלות שהרי היא פוחת חומש בכתובתה כדי שתשתמש בכליה וממילא ודאי גם ב"ח גובה מהם ולפירש"י נמי דפי' ג"כ הטעם דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הכלה וכן פירשו התוספות איכא למימר דס"ל הכי ע"ש:
א וע"ל סימן י"ב ולקמן סימן קכ"ד דאסור לטעון שקר בב"ד כדי שהמלוה יתפשר עמו:
ב והמ"מ כתב פ"ג ממלוה דדוקא שאינו עושה מלאכה אלא באחת אבל אם עושה מלאכה בכולן מניח לו כולן:
ג סָעִיף ג ולי נראה דאין הדבר צריך ראיה דמאחר שיש לו ואינו רוצה לשלם כופין אותו בכל מיני כפייה דהרי פריעת ב"ח מצוה וצריך לקיים המצוה כמ"ש רבינו למטה וכ"כ ריב"ש בתשובה הנ"ל בסימן תפ"ד ומ"ש הרא"ש והרשב"א דאין כח למסרו ולא להשתעבד בו היינו כשאין לו לשלם אבל כשיש לו לשלם ואינו רוצה שלא יהא רשות לב"ד לחובשו ולאסרו בכל דבר זה לא עלה על הדעת כן נ"ל מיהו כתב הריב"ש בתשובה הנ"ל דאם נשבע לשום עצמו בבית האסורים עד שישלם חייב לקיים שבועתו וע"ש:
ד אבל המ"מ פ"ג כתב בשם הרמב"ן והרשב"א דמסדרין בשעת משכונא כמו שמסדרים בשעת גבייה ולא שייך השבת העבוט אלא כשנותן לו הלוה מעצמו וכ"כ רבינו ס"ס זה סברא זו וע"ל והרמב"ם כתב כדברי הרא"ש מיהו כתב דאין נוטלין ממנו בגדיו שעליו וכלים שאוכל בו וכיוצא באלו מטה ומפץ ועיין בנ"י סוף המקבל שהאריך כאלו הדינין:
ה ובנ"י ס"פ המקבל דאפילו כלי אוכל נפש גובין ממנו בשעת גבייה:
ו ובמרדכי פרק המקבל ע"ד אם היה עשיר נותנין לו כמו שרגיל ואם הוא עני ונוהג כמנהג עשיר אין נותנין לו אלא כשאר עני בינוני ונמ"י כתב שם דף ק"ל ע"א דנותנים לעשיר כמו שרגיל מ"מ אם היו הכסתות של משי מוכרין ונותנין לו הראוי לו:
ז וכ"כ המרדכי ס"פ נערה שנתפתתה בשם מוהר"ם דאפי' בגדי י"ט ותכשיטין שקנה לשם אשתו אין ב"ה גובה מהן ודלא כתשובת הריב"ש שכתב בסי' קכ"ה שאף החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת לא חלקו בבגדי כסף וזהב כו' וכתב עוד במרדכי דאף לדברי הרמב"ם אם הקנה לה בפירוש אף מתכשיטין אין הב"ח גובה וע"ש תשובת מוהר"ם בזו וכתב עוד שם דהיכא דאין עדים שקנאן לשמה וקטעין לקחתים לשמה נאמן בשבועה וכ"כ המרדכי פרק מציאת האשה וספ"ק דב"ק ובמ"מ פ"א דמלוה ולוה ע"ש בהגה"מ ובתשובת מיי' שבס"ה משפטים סי' ה':
ח וכבר נתבאר לעיל סימן זה דמשזקפן עליו במלוה דינו כמלוה וכ"כ בנמ"י ס"פ המקבל לענין סידור ב"ח:
א סָעִיף א מצות עשה להלוות כו' עד לא הגיע לידי כך כו' הוא מל' הרמב"ם ריש הל' מלוה ע"ש וקמ"ל להרמב"ם ורבינו בזה דבהלואה זו אע"ג דמקוה שיחזור וישלם לו מעותיו יש לו שכר יותר ממה שיתן דרך צדקה לעני אחד על דעת שלא יקבל ממנו תשלומים עוד ומטעם שבזו ההלואה עושה שני מצות שמחיה העני וגם גורם שלא יתבייש אותו העני לבא לידי שאלת צדקה משא"כ בנתינת צדקה שאף אם מחייה נפש העני מ"מ לא קיים המצוה לגרום שלא יתבייש העני שהרי כשמקבל ממנו הצדקה כבר בא לידי הבושה ונצרך לשאול וק"ל וזה דומה למ"ש הרמב"ם גם בפ"י מהל' מתנות עניים וכתבו רבינו בי"ד סי' רמ"ט ח' מעלות בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו או דרך הלואה או עושה שותפות עמו או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל לו וע"ז נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך וכו' ע"ש הרי דקפידת הרמב"ם ליתן לו מלאכה כדי שלא ישאל ויתבזה משא"כ דרך הלוואה וי"מ כוונת רבינו דמ"ש כבר נצרך לשאול ר"ל כבר רגיל בכך ואם זה לא יתן לו ילך אצל אחר או אצל גבאי צדקה משא"כ במי שבא להלוות ולא נטל צדקה הימנו אם ימנע מלהלוותו יש לחוש שימות ברעב אבל אין לשון רבינו והרמב"ם סובלים פי' זה וגם יהיה עיקר חסר ודוק:
ב סָעִיף ג וקרובו עני הוא קודם כו' ילפינן ליה מדכתיב העני עמך וכן הדין בצדקה כמ"ש בי"ד סי' רנ"א ע"ש:
ג סָעִיף ז ולהוציא שלא לצורך אבות פ"ו יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך וכתיב לוה רשע ולא ישלם ואמר בתנחומא שנקרא רשע וכ"כ במיימוני פ"א מהל' מלוה שנקרא רשע: להוציא שלא לצורך ולאבדו כו' אינו ר"ל שנתכוון לאבדו אלא כל המוציא שלא לצורך מקרי מאבד ממון חבירו:
ד סָעִיף י לא ימשכננו הוא בעצמו ז"ל נ"י פ' המקבל וא"ת הא קי"ל ר"פ המניח דעביד איניש דינא לנפשיה ותירצו בשם ר"ת דהיינו בכלי של עצמו א"נ כשבא בתורת גבייה אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון למשכן וכדפי' רבינו במתני' ועוד יתבאר לפנים בעזה"י עכ"ל: שאם משכנו עובר בלאו שנא' לא תבא אל ביתו והאי אל ביתו ל"ד קאמר אלא ה"ה אם בא המלוה בעצמו לנתח מיד הלוה חוץ לביתו שגם מה שבידו או מה שעליו לא גרע מביתו אבל שליח ב"ד שאינו מוזהר מזה הכתוב אלא ממ"ש בחוץ תעמוד והאיש וכמ"ש אח"ז בו אמרינן שכל מה שמוציא בחוץ אפילו בידו מותר לנתח ממנו וכמ"ש הרמב"ם פ"ג ממלוה ובעה"ת בשער א' ורבי' בסי' זה ועד"ר:
ה סָעִיף יב ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו שנא' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא כו' דוהאיש מיותר הוא דממשמע שנא' בחוץ תעמוד יודע אני שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא ב"ה אלא ודאי לרבות שליח ב"ד אתא שהוא כמלוה וה"ק בחוץ תעמוד והאיש שהוא שליח ב"ד והלוה אשר אתה נושה בו יוציאנו כ"כ נ"י: ואף שלוחם כו' בסמוך כ"ר בשם ר"ת והרא"ש דהיינו דווקא קודם זמן פירעון אבל בשעת פירעון מותר ע"ש:
ו סָעִיף יג ואפי' בחוץ לא ימשכננו דבר שעושין בו אוכל נפש כו' וכ"כ נ"י ג"כ בשם הרמב"ם והרא"ש וז"ל לא יחבול ריחיים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה בא לאסור נתוח המותר במקום אחר ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע (וה"ה לנתחו מידו בע"כ ובזה ובזה אסור אפילו אינו בידו) אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור גם במקום אחר תנהו עניין לנתוח ע"כ: ומ"ש כמו ריחיים ורכב עד"ר פירושו דכמו ומ"ש פי' ריחיים של יד כו':
ז סָעִיף יד אבל בתי ריחיים של מים כו' ר"ל שאם יבא שליח ב"ד או המלוה לסגור לו הדלת של בית הריחיים שלא יטחון אין זה בכלל לאו דלא תחבול וגם אין לו דין כלי אוכל נפש דהיינו להחזירו לו בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה להחזיקו במשכון וכמש"ר אח"כ בסמוך די"א דכמו שאין דין משכון לקרקעות כך אין דין משכון לבית הריחיים אע"ג דעיקרו אינו בעי אלא לצורך הטחינה דלא שייך משכון אלא במטלטלים משא"כ לקרקע ואף שהרחיים העליונה והסובב והגלגלים אפשר לנתק משם מ"מ טפלים הם לחיבור ריחיים התחתונים התקועה לבניין הקרקע ודין קרקע יש לכולה אם לא שכבר עבר ונכנס המלוה מעצמו ונטלם בידו דאז לא גרע משאר דין כלי אוכל נפש ומחזירים אותן להלוה בשעת מלאכה כנ"ל ביאור דברי רבינו ומש"ה דקדק לכתוב בתי ריחיים וכלשון רבינו כתב ג"כ בעה"ת ומבואר בדבריו קצת יותר הביאו נ"י שם ועד"ר:
ח סָעִיף טו ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כו' פי' ולכן אין הב"ד אומרים ליטלו למשכון אלא אם לא תגיע זמן הפרעון אומרים לו הב"ד המתן עד שיגיע זמנך ואם כבר הגיע זמן הפרעון אומרים לו הב"ד אם תרצה להפרע מחובך קח אותן בשומא לחלוטים אבל אין נותנים אותן לו למשכון כמו במשכון דמטלטלים:
ט סָעִיף טז ומ"מ אם המלוה כו' ר"ל אם עבר ועשה כן כ"כ בנ"י אם עבר ונכנס אע"ג דאין לו דין אוכל נפש לעניין הלאו מ"מ אסור לו ליקחנה עד שהב"ד ישימוה לו בחובו כשאר קרקעות ומש"ה כתב אם המלוה כו' דאילו שליח ב"ד לא שכיח שיעבור ויעשה כן: ומחזיר אותם בשעת מלאכה. אבל בלא בשעת מלאכה א"צ להחזיר אע"ג דעשה איסור כמ"ש מ"מ דמה שעשה עשוי וכמ"ש ר"י וב"י הביאו ס"א במחודשים ע"ש וק' למה לא כ"ר דין זה ג"כ לעיל בריחיים של יד דאם עבר דלקח אותה דצריך להחזיר אותה בשעת מלאכה ואפשר דהיינו משום דסתם אדם צריך לריחיים של יד כל שעה שאין טוחן בו אלא מעט מעט ובכל שעה הוא צריך לאכול ולטחון בו משא"כ בריחיים של מים דטוחן בו הרבה בפעם א' א"נ י"ל דבריחיים של יד לא צריך לאשמועינן דפשיטא דצריך להחזיר בעת מלאכה דלא גרע משאר כלים ובגדים דנטל שליח ב"ד דצריך להחזיר בעת הצורך כמ"ש בסמוך אבל זה הו"א הואיל שיש לו דין קרקע ובקרקע לא שייך משכון אלא גוביינא הו"א דאם עבר ולקח אותן יהא לו דין קרקע וכאילו גובה אותה וא"צ להחזיר כלל קמ"ל ועד"ר מ"ש עוד מזה:
י סָעִיף יז וכתב הרמ"ה דכל מיני כלים כו' עד"ר: וצמד של פרות נקט בוה הלשון משום דאינו חייב אפרות אלא אצמד שהוא כלי ומיירי אפילו בצמד של פרות שחורשין בהן שאינו אוכל נפש דומיא דזוג של ספרים ועד"ר:
יא סָעִיף יח ופרות המרכסות פי' כלי המזווג את הפרות יחד בעת שמרכסות בתבואה ונראה דאותו צמד דהיינו כלי שהיו נותנים אפרות בשעת חרישה לא היה עליהם בעת שמרכסות אלא היה צריך לכלי אחר כפי צורך המלאכה א"נ בהא פליגי דלהרמ"ה אף שמובל בשעת חרישה מקרי כלי אוכל נפש. ולר"י אינו חייב אחבלות הצמד כ"א כשחבלו בשעת דישה ומרכסן כתבואה שוב מצאתי שהנ"י כתב בשם ר"ת שפי' צמד של פרות העשוי להניח על התבואה והפרות דורסות עליו והתבואה נידשת בכך עכ"ל ויכול להיות שגם לפי' זה כיון הרא"ש ורבינו ולכך קיצרו בלשונם שכיון שאין התבואה נידשת ונרכס זולתן בכלל אמרם פרות המרכסות הוא ולא הוצרך לכתוב צמד של פרות המרכסות. משא"כ להרמ"ה דפי' בשעה שחורשין הוצרך לכתוב גבי ל' הגמרא צמד של פרות. ור"ל העול שמחברן בשעת חרישה וק"ל: ופרות המרכסות פירש"י ששורין שעורים במים ומייבשין אותם בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא (ב"מ דף כ"ו) ור"ל צמד מפרות המרכסות. ונ"ל דה"ה צמד מפרות הדשין בתבואה נמי אסור אע"ג דמחסרה עדיין טחינה ושאר מלאכות והא ראייה דמסיק וכתב אבל לא של פרות החורשות כו' הרי דלא מיעט אלא צמד פרות החורשות וטעם פלוגתתן עד"ר: כגון פרות החורשות פירוש צמד פרות החורשות: וזוג של ספרים דווקא בשל ספרים פליגי אבל מספרים שגוזזים בהן ירק או השער קודם שחיטה מודה וסכין של שחיטה הנ"ל ל"ד קאמר אלא לדוגמא וכל הדומה להן וק"ל:
יב סָעִיף כ כגון המספרים פ' החובל אר"י כן:
יג סָעִיף כב והאלמנה כו' פי' אפי' שליח ב"ד ואפילו בשוק וכמ"ש לעיל דלא תחבול בגד אלמנה אם אינו עניין לחבלה שבבית תנהו עניין לחבלה שבחוץ דאסר רחמנא בגבה אע"פ שמותר באחרים: ומ"ש אפילו היא עשירה בב"מ דף קט"ו ובברייתא איתא שכן הם דברי ר' יודא אבל ר"ש פליג ואמר עשירה ממשכנים ענייה אין ממשכנין שחייבים להחזיר לה ואתה משיאה ש"ר בשכנותיה והלכה כר"י וכסתם משנה דלא דריש טעמא דקרא ואלמנה בכל עניין קאמר רחמנא:
יד סָעִיף כג אלא בשעת הלוואה דסתם חבלה פי' שלא בשעת הלוואה ועוד דבשעת הלוואה הרי הוא כמוכר ושרי בכל עניין נ"י:
טו סָעִיף כד אבל בבית הערב כו' פ' המקבל ת"ר לא תבא אל ביתו אבל נכנס לביתו של ערב ד"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף ולשכר גמל כו' יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת"ל כי תשה ברעך משאת מאומה ומש"ר וכן אפילו בביתו הל' קצת דחוק דהול"ל וכן בדמי השכירות יכול לכנוס אפילו לבית המשכיר וצ"ל דאלישנא דקרא קאי דאוסר לכנוס לבית המחייב עצמו וכאילו אמר ל"מ דמותר ליכנס לבית הערב שאינו המחייב עצמו אלא אפילו לבית המחייב עצמו מותר כשאין החוב דמי הלואה וק"ל: דינו כלוה בעצמו דלא גרע מזקפו עליו במלוה ס"ה שער א':
טז סָעִיף כה וכתב הרמ"ה כו' כאן כתב דברי הרמ"ה בלא מחלוקת משמע דכ"ע סוברים כן אבל בסעיף נ' כתב דברי הרמ"ה בלשון מחלוקת דב"ה חולק עליו:
יז סָעִיף כז כדאמרינן ממשכנין על הצדקה זהו לשון הגמרא והביא רב אלפס ראייה מיניה דמותר ליכנס לביתו דסתם משכון וחבלה מיירי מביתו אלא שמכח אם אינו עניין דרשו דמ"ש לא תחבול קאי גם אחבלה דבחוץ וכמ"ש לעיל: ומ"ש וכן עושין בצרכי הקהל הוא לשון הרי"ף ור"ל בעניני מסים שנכנסים לביתו של החייב מס ונוטלים ממנו משכון ומש"ר בשם בעה"ת כ"כ בעה"ת בשער א' ושם הביא דברי הרי"ף וכתב עליו זה. ובאמת יש לתמוה על הרי"ף מה עלתה על דעתו להביא ראייה מזה הא איתא בהדיא בברייתא דמותר ליכנס לבית הערב ולבית השוכר וכמש"ר לפני זה משום דלא קפיד רחמנא כ"א אחוב שהוא דרך הלוואה ונראה דהרי"ף ס"ל דדוקא שוכר דהשכיר עושה מעשה שהשכיר נפשו או בהמתו או כליו והראה להשוכר שאל השכירות הוא נושא נפשו לא הו"ל לשוכרו אם לא שידע שיכול לשלם לו מיד מש"ה מותר אפי' לכנוס לביתו לכתחילה משא"כ בשאר בעלי חיובים דאסרה התורה ליכנס לביתם. ואפ"ה התיר במס וצדקה והיינו משום דצורך שעה הוא. וה"ה בלוה כשא"א לפרעו ממנו בע"א והא דהתירה התורה בערב משום דאינו הב"ח עצמו ואינו נכנס בגדר האיסור כלל. והבעה"ת ס"ל דאין לדמות שאר ב"ח יחד די"ל דלא אסרה התורה אלא בלוה ומלוה ומשום דמלוה להוצאה נתנה וכאילו א"ל המלוה בתחילה אני מלוה לך ותוציאו וכשיהיה לך תפרעני משא"כ בשאר בעלי חובות עכ"ל: ומ"ש דצדקה ומס שאני מס היינו צרכי קהל הנזכר בדברי הרי"ף הנ"ל וכמ"ש:
יח סָעִיף כח ולדברי ר"ת אין צריכים כל זה פי' אין צריכין לחלק ולומר דלא אסר רחמנא ליכנס לביתו אלא היכא דאפשר לאשתלומי כו' ולא לחלק בין אלם ושאינו אלם כו' אלא בכל עניין אסרה התורה למשכנו. ומש"ה אתה אומר א"כ היאך הוא נפרע מחובו גם לזה יש תקנה דאם ירצה יאמר לב"ד שהוא ירצה עתה להפרע ממנו ואז מותר ליכנס לביתו בכל עניין וק"ל. ומש"ה לא נקט אלא שליח ב"ד נכנס לביתו כו' ולא קאמר נמי דאפי' ע"י עצמו וע"י עכו"ם מותר ואפי' להכותו מותר וכמ"ש בסמוך סל"ח משום שלא בא לתרץ אלא הקושיא דהיאך הוא נפרע מחובו אם אינו יכול ליכנס לתוך ביתו וע"ז כתב דנפרע ממנו בב"ר וע"י שלוחם בדרך פרעון וממילא נלמד מיניה דאם אינם יכולים לגבות ממנו ע"י שלוחם יתנו לו רשות להוציא מידו במה דאפשר ועד"ז כתב הרא"ש בהדיא בשם ר"ת ע"ש:
יט סָעִיף ל ומיהו אין כופין כו' הרא"ש בתשובה כלל ע"ח והטור בסימן צ"ט סט"ו:
כ סָעִיף לא וכתב א"א הרא"ש בתשובה כלל ס"ח ורשב"א בתשובה סימן אלף וס"ט: ומ"ש ואפי' התנה על עצמו כו' בסימן צ"ט סי"ט כ"ר בשם תשובת הרא"ש פלוגתת ר"ת ור' אליה וכתב דגם ר"א מודה בשאר חוב ולא אמר אלא במזונות אשתו דמספר כתובה ילפינן כו' ושם כתבתי דר"ל דבשאר חובות אף שחייב נפשו ג"כ בשטר בזה מ"מ יכול להיות דר"א מודה דדוקא בכתובה שנוסח תיקון חכמים הוא שכותבין בכל הכתובות ואנא אפלח ואזון כו' משא"כ בשאר שט"ח שאין הנוסח מתיקון חז"ל בזה ובא"ע סימן ע' כ"ר בשם ר"ת דאף שכתב בכתובה אנא אפלח אינו ר"ל שישכור נפשו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע כו'. ונראה דמש"ה סתם רבי כאן לאיסור כיון דאפי' ר"א מודה בשאר ב"ח: אלא לוקח פי' ע"י שליח ב"ד וכמ"ש אח"כ בסמוך ומ"ש כל מה שימצא לו ל"ד דהא ודאי כלי אוכל נפש אינו ממשכנו וקיצר כאן משום דלא בא אלא לכתוב שבשעה שמשכנו אין מסדרין לו ולהניח לו כלום כדעת הרמב"ם והי"א שהביא רבינו בס"ס זה ע"ש וק"ל ועד"ר בסעיף זה ודו"ק: ומחזיר לו כסות לילה כו' ומ"מ יש לו ריוח במשכנו לעניין שאין שביעית משמטתו ולגבות מהם מיתמי כמש"ר בסמוך בסל"ו:
כא סָעִיף לד וכתב הרר"י ברצלוני כו' כ"כ בעה"ת בשמו בסוף שער א' ע"ש: וא"כ נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי לך וכתב שם בעה"ת דהיינו דווקא לאחר זמן הפרעון אבל תוך זמנו אינו נאמן במגו עכ"ל והביאו גם הב"י וכתב עליו ז"ל ופשוט הוא עכ"ל וכן פסק בש"ע ואיני יודע מאי פשיטתו הא נתבאר לעיל בסימן ע"ח דאחר זמנו נאמן אדם לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך עתה ה"נ נימא דאפי' בתוך זמנו יהא נאמן לומר פרעתיך במגו דהחזרתי לך המשכון (וגם מבואר שם דמיירי במלוה ע"פ ואפ"ה צריך מגו דאם לא היה נאמן לומר החזרתיהו לך הו"ל כאילו המשכון עדיין ביד המלוה כיון שנתנו לו בעדים. וכל שהוא בידו ודאי נאמן לומר לא פרעתני ע"ש בבעה"ת דמשמע שם כן בהדיא וע"ל סי' קל"ג ס"ו בתשובת הרא"ש ומ"ש שם) ובזה י"ל דשאני התם דאם אמר אחר זמנו פרעתיך היה נאמן ומשום שפת יתר דסיים ואמר בתוך זמנו לא הפסיד זכותו מאחר דיש לו מיגו. משא"כ כאן דא"נ לומר פרעתיך כיון שהוא בתוך זמנו א"ל מכח המיגו דהחזרתי והו"ל מיגו במקום חזקה אבל אכתי קשה דבסי' ע"ח כ"ר והוא פשוט לכ"ע דאם אין עדים בהלוואה או בקביעות הזמן דנאמן לומר פרעתיך במיגו דלהד"ם או לא קבעת לי זמן וצ"ל דס"ל כיון דהא דאמרינן מיגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הוא איבעיא דלא אפשיטא ברפ"ק דבתרא ומשום ספיקא אין מוציאין ממון מיד הלוה המוחזק וכאן דנתן הלוה למלוה משכון אף דהחזירו מ"מ כיון דבפני עדים החזירו והלוה מודה שעדיין בידו הו"ל כאילו לא יצא מידו בחזרה לפחות לעניין זה דלא מחשבינן הלוה למוחזק וק"ל ומיהו נראה דאיירי גם במלוה בשטר ואע"ג דבדוכתי אחרינא לא מהימן לומר פרעתיך דא"ל שטרך בידי מאי בעי מ"מ הכא נאמן במיגו דאי בעי הוי אמר אני חייב לך אבל החזרתי לך המשכון תן לי משכוני ואשלם לך ואו לא היה צריך לשלם עד שיחזיר לו משכונו ה"ה כשאמר פרעתיך נאמן ג"כ במיגו דאמר הכי:
כב סָעִיף לה אם לא שיחזירנו כו' אינו ר"ל שצ"ל ללוה בפירוש שע"מ כן הוא מחזיר לו דהא הרא"ש לא כתב אלא אם לא שיחזיר לו משכונו לגמרי ויחזור וימשכננו בתורת גבייה ונראה דר"ל שיחזיר לו משכונו לגמרי היינו שיניח בידו כסות יום גם בלילה וכסות לילה גם ביום וכן משמע מלשון המ"מ שכתב בשם המפרשים כשבא לידו בתורת משכון ובא לגבות כיצד הוא עושה מחזיר את הכר אפי' ביום והמחרישה אפי' בלילה ובא לב"ד ומגבין לו חובו ומסדרין לו מה שראוי לי עכ"ל ומדברי המ"מ הללו נלמד דאפי' החזירו לידו ע"מ שלא ליקחנו מידו עוד בתורת משכון אפ"ה אין בידו כח ליקחנו מידו אח"כ למכרו אלא ב"ד גובין ממנו אח"כ בתורת פירעון וכ"כ בעה"ת בשם הרמב"ן בשער א' ונראה שכן דעת הרא"ש ורבינו ולא הוצרכו לכתוב כי פשוט היה בעיניהם ול"ד למש"ר בסימן ע"ג דאחר ל' יכול למכור המשכון דהתם מיירי דהלוה לו מתחלה על המשכון אבל הכא מיירי שהשכינו לאחר זמן ובמשכון זה הזהירה תורה שיחזיר לו כסות יום ביום כו' משמע דלעולם יהא נוהג כן עד שיחזירו לרשות הלוה ונגבה ממנו הב"ד:
כג סָעִיף לח שליח ב"ד נכנס לביתו ר"ל אפי' לביתו מותר לכנוס בשעת גבייה לפרעון וכמ"ש לעיל: למאן דאית ליה ולמאן דלית ליה פי' דין סדור נזכר במסכת ערכין בהאומר ערכי עלי אבל אי מסדרין גם לב"ח בזה פליגי אמוראי בב"מ (דף קנ"ד) ופסק ר"ת כמ"ד דאין מסדרין לב"ח כמ"ש ואזיל והגאונים כתבו שמסדרין כו' דילפינן מיכה מיכה מערכין והשתא א"ש דמתחיל וכתב כיצד הוא הסידור כו' דמשמע דלכ"ע יש דין סידור ואח"כ כתב אלא שצריך לסדר לו למאן דאית ליה כו' שבתחלה קאי אדין סידור דערכין וכהסכמת הרא"ש דגם בב"ח יש סידור גם משום דמ"ש בתחילה דשליח נכנס לביתו ומכריחנו כו' הוא לכ"ע דהא למאן דלית ליה סידור בב"ח השליח ב"ד עושה כן בכל אשר ללוה וק"ל:
כד סָעִיף לט וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עיין בב"י שתמה ע"ז וכתב דאינו מוכח מדבריו שום הסכמה בזה ול"נ דטעם רבינו הוא מדמסיים אחר שכתב דברי ר"ת וראייותיו וכתב ז"ל אבל הרי"ף והגאונים ס"ל דמסדרין עכ"ל משמע דמסקנתו הכי:
כה סָעִיף מ כסות הראוי לו כו' גם במזון מניחין לו הראוי לו וכמש"ר בסי' צ"ט ס"ב. וכתב הרמ"ה דשמין לו לעולם בבינוני אע"פ שמתחלה היה מרעיב עצמו ולבש בגדים מטולאים עכ"ל ועיין בב"י שהביאו ס"א ונראה קצת דאין כן דעת רבינו דכתב בר"ס צ"ט ס"ב וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראוי לו כדרכו וגם המיימון כתב פ"ב דמלוה כסות ומזון כדרכו כו' ולא כתב כראוי לו ע"ש: ומטה לישב עליו זה קאי ג"כ אעני: ומטה ומצע לעשיר פי' של לבד וכן הוא לשון הברייתא ונותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני ופירש"י ונ"י מצע לעשיר במקום שאין כסתות ומפץ לעני לכל א' כפי מה שהורגל וא"כ ממילא כשנהג העשיר בכרים וכסתות נותנים לו וכמ"ש נ"י שם ובעה"ת כתב ז"ל דהאי מטה ומצע הוא מלשון דאמרן בעלמא מטה מוצעת לת"ח ור"ל מטה בכל צרכיה כר וכסת ושאר כל הדברים ומלשון רבינו מוכח דס"ל כפירש"י ונ"מ דהפסיק וכתב לישן עליה בין מטה ומצע לבין עם צרכי המטה וק"ל והא דקתני מטה מיוחד לישן עליה ולא סגי במטה שישב עליה מפרש בגמרא ע"ש: ב' מעצדין פירש"י שמחלקים בה את הנסרים: ומהמין שאין לו אלא א' אין מוסיפין משום דכי היכי דסגי ליה עד האידנא תסגי ליה מכאן ואילך וכתב נ"י וה"ה שאם לא היו לו כלים מאותו המין אין לוקחין לו ועמ"ש עוד מזה בסמ"ז: היה אכר או חמר לשון הכתוב והיו לאכרים ולכורמים ר"ל החורשים בשוורים וחמר המביאין מיני סחורה על חמוריהן: אין נותנים לו צמדו בס"פ שום היתומים פסקו רבנן כן ודלא כר"א ואפי' להרמ"ה דכ"ר בשמו לעיל דסובר דבין לוקח למשכון או לגבייה דין א' לו והרמ"ה כתב לעיל דאפי' פרות החורשות נמי אסור למשכן וא"כ היאך כתב כאן דאין מניחין לו לצמדו וחמורו הא כבר כתבתי דאין אסור למשכנו אלא מה שהוא כלי כגון הצמד שנותנים על הפרות בשעת החרישה אבל הפרות או החמורים עצמן באלו לא מיירי הכתוב דיהא אסור למשכן והכא איירי בפרות ובחמור עצמן ולכן מותר ליקח אותן אפי' להרמ"ה והיינו דמסיים הכא ז"ל אע"פ שאינו מתפרנס אלא מאלו אינו כשאר כלי אומנות כו': ומש"ר וימכרו בב"ד פי' ברשות ב"ד א"נ ר"ל בשומת ב"ד וא"צ ב"ד מומחין לזה אלא ג' הבקיאים בשומא נמי נקראין ב"ד וזהו כמש"ר בסימן ע"ג סכ"ב: ואפי' ס"ת כו' ואע"ג דבי"ד ריש הל' ס"ת משמע לפי מ"ש שם דלדידן איכא מצוה טפי בספרים אחרים מבס"ת וא"כ מאי לשון אפי' דקאמר הכא וצ"ל דנקט אפי' לפי דינא דגמרא דקאמר דאיכא מצוה טפי בס"ת מבספרים אחרים:
כו סָעִיף מא ואין מניחין אלא לו לבדו כו' שם בפ' הנ"נ וטעמא משום דכתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן פ' שום היתומים החייהו מערכך ונראה דדרשינן ליה מסיפא דקרא דכתיב ע"פ אשר תשיג יד הנודר וכו' וכמו שפירש"י בפי' החומש ע"פ אשר תשיג יד הנודר לפי מה שיש לו יסדרהו לשייר לו כדי חייו כו' והא דפירש"י דדרשינן הוא יהיה קיים מערכך נראה דכוונתו לפרש מנ"ל ללמד מהאי קרא דהחייהו לבדו ולא אשתו ובניו. וכתב דלמדו זה מדכתיב ואם מך הוא דהוא דווקא קאמר והא דשינה רבינו וכתב גבי בניו מוטלין עליו וגבי אשתו כתב חייב במזונותיה. משום דגבי בניו אינו חייב אלא עד שיהיו בני שש כמש"ר בא"ע סימן ע"א דעד אותו זמן מוטלין עליו ואינן יכולין לשאול על הפתחים ובאשתו חייב לה מתנאי ב"ד אף שהיא יכולה להתפרנס ממקום אחר וק"ל: וכן לא לאשתו אע"פ שהוא חייב במזונותיה כו' עד סוף העניין כ"כ ג"כ בעה"ת בשער א' חלק א' והעתקתי ל' בדרישה ע"ש וכאן בפרישה באתי לכתוב דרך שבו נתיישבו כל הדקדוקים אחר שאקדים מה שנ"ל מסברא והוא דמזונות אשתו בין למ"ד שהם דאורייתא בין למ"ד דרבנן עכ"פ מסתברא דלא חייבו התורה ולא חכמים בתורת חוב דהיינו להרעיב נפשו וליתן מזונות לאשתו עכ"פ כדין ב"ח אלא חייבו תורה או חכמים להיות אשתו כגופו דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו ואף שקנו ממנו בק"ס על כתובתה ומזונותיה מ"מ לא קנה כ"א ע"פ מה שחייבתו תורה וחז"ל וכפי הנהוג וז"ש הרי"ף ובה"ת דמזונות אשתו דרבנן ר"ל הם פירשו מ"ש בתורה שארה דר"ל שהיא תשוה לו ומחויב לפרנסה ממה שהוא אוכל וכמ"ש בדרישה והיינו דווקא בחייו אבל מה שחייב נפשו ליתן לה מזונות אחרי מותו ודאי בתורת חוב גמור חייב נפשו שהרי אחרי מותו אין שייך לומר שלא קבל עליו אלא לפרנסה עמו. ובזה מתיישב הכל דאף שכתוב בתורה שארה וס"ל לרבינו דמזונות דאורייתא וגם קבל עליו כן בשטר כתובתה מ"מ קדם לה ב"ח מטעם שכתבתי דלב"ח חייב בתורת חוב משא"כ אשתו דכשאין לו מזונות לנפשו פטור ממזונותיה ואף אם לותה מאחרים בש"ח שזמנו מוקדם לזמן ב"ח שלו. מ"מ הש"ח אינו עליו. אלא שהוא מחויב ליתן לה מזונות ולא חל החיוב דשט"ח עליו. וכמ"ש בעה"ת בהדיא וזהו דווקא כשלוה הוא בשט"ח משא"כ כשלוה הוא בע"פ דאז שניהן שווין ואין קדימה להלוואתן דאף אם היא לוותה בשטר מ"מ כיון שאין הש"ח נכתב עליו רק עליה. ועתה בעת הגבייה חל חיוב שניהן שוה עליו ומש"ה חולקים ואיזה מהם שיבא לגבות תחלה קודם. ודוקא בלותה שאז הוא מחוייב לשלם מזונותיה דלשעבר והם עליו לע"ע בחוב משא"כ במזונותיה דלהבא מטעם שכתבתי דכיון דלא נשאר בידו כלום לפרנס נפשו גם פרנסת אשתו אין עליו בתורת חוב ואף שמניחים לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש ובא"ע סימן ע' כתב בשם הרמ"ה דאפי' אי לית ליה מזוני אלא לחד יומא חייב למיזן אשתו מינייהו או למיכל בהדיה ממאי דאכיל מ"מ כיון דמן הדין היה הב"ח נוטל הכל אלא שהתורה נטלה מב"ח וזיכתה לו וכנ"ל וילפינן דלו ולא לאשתו מש"ה אין חיוב מוטל עליו ליתן לאשתו מאלו מזונות שזכתה לו תורה מדמי ב"ח (מיהו י"ל דצריך לחלוק עמה אלו מזונות שזכתה לו תורה וכמ"ש בש"ע ע"ש) ומיושב נמי דהוצרכה המשנה דהניזקין הנ"ל ליתן טעם דלאחר מותו המלוה קודם לה מפני תקון עולם דהא כבר כתבתי דלאחר מותו מתורת חוב קבל עליו לפרנסה ואף למ"ד מזונות דרבנן מ"מ לא גרע ממקבל עליו ליתן מתנה דמתנה מוקדמת קודמת מדאורייתא לב"ח מאוחר וק"ל והשתא א"ש נמי דקאמר דאע"פ שאשתו סמוכה עליו והיא כגופו כו' דזה עיקר הטעם דאין לה שום צד חיוב עליו כ"א זה וק"ל. וא"ש נמי דאע"פ דקי"ל שיעבוד מלוה ע"פ דאורייתא מ"מ כתב דהלוואה למזונותיה (שלה) [שוה] לו מטעם שכתבתי דהא גם מה שלותה למזונותיה ועליו לשלמו עתה מוטל עליו זה החוב מן התורה אלא דאין לו שום קדימה כיון שהש"ח לא נכתב עליו כ"א עליה וכמ"ש בעה"ת הנ"ל ודוק היטב כי נראה שבדרך זה נתישבו כל הדקדוקים הנ"ל גם נסתלקה תמיהת ב"י שכתב ז"ל וק' כיון שכתב לה בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודא דאורייתא כמו שיעבוד דמלוה ולמה הקדים לה מלוה בשטר כו' ע"ש שנדחק ביישוב וכתב שמזונות דמכאן ולהבא עדיין לא הגיע זמנו וכו' וק' דהא הרשב"א הוכיח דכיוצא בזה חל עליו החיוב אף שהוא מכאן ולהבא וכמ"ש לשונו בדרישה וראייה ממזונות בת אשתו שטורפת אפי' ממשעבדי אף מכאן ולהבא ועמ"ש בדרישה:
כז סָעִיף מב ול"מ שלא תטול אשתו מזונותיה כו' דברים אלו כתב בעה"ת אבל בל' אחר כתבתי ל' בדרישה ע"ש ורבינו שפתח בל"מ שלא תיטול להבא וסיים באלא אפי' תפסה כו' שהוא ג"כ להבא ק"ק דלאו דבר והפוכו הוא וצ"ל דה"פ ל"מ שלא תיטול ר"ל אחר שבא ב"ח לגבות חובו שאין הב"ד נזקקים לפסוק שתטול מזונות במקום שיש ב"ח אלא אפי' אם תפסה מעצמה קודם לכן ומפני שאין מדרך האשה לתפוס לנפשה היכא שבעלה עמה קאמר כגון שהלך כו' והא דקאמר דמוציאין מידה אע"ג דבמטלטלין אין קדימה ה"מ כשקדם וגבה המאוחר או זה שהוא בעל פה בב"ד אבל מה שתפסה מעצמה בלא שומת ב"ד כאילו לא עשה כלום. וכמש"ר בסימן ק"ד ס"ה מ"ה מוציאין מידה. וי"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול הצריכה שבועה כדין ב"ח מוקדם שצריך לישבע לב"ח מאוחר שלא נפרע מחובו כמש"ר ר"ס פ"ב וה"נ צריכה לישבע דלמא צררי אתפסה למזונות:
כח סָעִיף מג בד"א במלוה בשטר דיש לו קדימה למלוה ע"פ והיינו דוקא בקרקעות אבל מטלטלין אין להן דין קדימה כמש"ר בסי' ק"ד ב"י ועד"ר: אבל אם היתה המלוה כו' ואע"פ שגם למלוה ע"פ שיעבודא דאורייתא אנכסי הלוה וכמ"ש לעיל ס"ס פ"ח מ"מ הואיל דהלוה לו בע"פ לא סמכה דעתיה דמלוה אמקרקעי או מטלטלי דלוה דהא אי בעי לוה מצי למכרם או ליתנם לאחר ועמ"ש שם בסי' פ"ח בדרישה וק"ל. או בשטר א"ל הא כ"ש הוא די"ל דקמל"ן אע"ג דלותה בשטר מכל מקום אם קדמה מלוה ע"פ של בעלה או שגבה גבה:
כט סָעִיף מד בזמן שאין להם בגדים כו' ר"ל אלא שהוא רוצה עתה לעשות להם או שהם מעצמם עשו לעצמם בלי ידיעתו: אבל אם היו להם בגדים כו' משנה פ' שום היתומים א' המקדיש וא' המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ודין סדור ב"ח כדין הערכין דהא מהתם ילפינן ליה כנ"ל בסי' זה וצבע שצבע לשמן נתבאר בדברי הרמב"ם פ"א ממלוה שכתב ולא בבגדים צבועים שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן:
ל סָעִיף מה ול"נ דלא עדיפי מספרים שלו כו' וב"י כתב דאין זה ראייה דהא כסות אין משיירים לו יותר מי"ב חדש ואילו לאשתו ובניו יותר אפילו מי"ב חדש משיירין מה"ט כיון שקנאן לשמה עכ"ל ב"י ור"ל (דלואף) [דאף] דאין מפשיטין מעליו הבגדים שהניחם לו לאחר י"ב חדש. מ"מ מתחילה בשעת הסידור אין מניחין בידו אלא הראוי לו לי"ב חדש משא"כ במה שקנה לאשה ובניו והטעם הוא דמה שקנאו לשמן הוו כאילו כבר נתנם בקניין לאחר שאין ב"ח גובה ממנו כשלא כתב לו דאקני מטלטלי אגב מקרקעי וכמ"ש בשם הרמב"ן בסמוך משא"כ אם נמצאו בידו כסות או ספרים דעליה רמיא לפרוע הלוואתה וטעמו דרבינו נראה דס"ל מדמצינו דאף דמשיירין לו מזונות וכסות ושאר צרכיו אפ"ה אין לו ספרים ש"מ דספרים אינן נקראין צרכי אדם כ"כ כי אפשר ללמד מתוך של אחרים ה"נ נאמר בספרים שקנה לבניו כיון שאין מצריכין כ"כ לא היה דעתו להקנות להן לגמרי כי אינו מקנה להן אלא מה שהוא צורך להן. והו"ל כתכשיטי כסף וזהב שקנה לאשתו ובניו דאמרינן דלא הקנה להן לגמרי וכדמסיק רבי' לכ"ע. גם הבעה"ת שער א' כתב דלא מסתבר ליה דברי ר"י אברצלוני אלא כסות דתנן תנן ספרים דלא תנן לא תנן והב"י הביא וכתב עליו ז"ל ואין זה הכרעה דאטו תנא כיי רוכלא ליזיל ולתניותני כסות וה"ה לספרים עכ"ל ואני אומר דהדין עם הבע"ת ורבינו ודייק שפיר מדתנא כסות דהוא צורך להן ולא קתני רבותא אפי' ספריהן ש"מ דוקא בכסות דינא הכי ודוק: בד"א בכלי חול ר"ל בד"א דמה שקנה להם אין ב"ח גובה מהם: אבל בגדי שבת כו' דין זה יצא להרמב"ם מאחין שחלקו דמחלקים במה שעל נשותיהן ובניהן כמש"ר לקמן בסי' רפ"ח וכ"כ המ"מ ומסיק דיש מחלקים בין מלוה ולוה לאחין שחלקו שאחין אין מקנים לנשיו ובניו של אחיו אלא בגדי חול לפי שלא יפשיטום ערומים משא"כ בעל לאשתו שמקנה לה גם בגדי שבת והא ראייה שבאחין לא אמרו אלא מה שעל נשיהן ובניהם ממש ולא במה שלא לבשו מעולם עכ"ל המ"מ ור"ל דכאן בבעל חוב דמיירי בשקנה להן קודם שלוה וכדמסיק בשם הרמב"ם ובדידיה תליא מלתא להקנות להן ובודאי הקנה לה גם בגדי שבת. משא"כ באחין דמיירי שהלבישן מתפוסת הבית ואין תליא בהקנאה דבעל אלא באחין שמחלו ובזה אמרינן דלא מחלו בגדי שבת: מפני שהיא עולה עמו ילפינן לה מדכתיב והיא בעולת בעל: ומש"ר די"א שאין חילוק כו' בתשובת ר"ש כהן חלק ב' סימן ר"י פרשו דר"ל אפי' מתכשיטין שקנה לה אינו גובה מכל הנשים ופסק כן אם תפסה ובתשובה הארכתי ע"ש וגם בש"ע בסימן זה ובא"ע סי' צ' רשמתי קצת ממנו ע"ש: והוא שכתב לו דאקנו כו' דבלא"ה הא קי"ל לוה וקנה ומכר או נתן לא משתעבד וה"נ מה שהקנה להם הוי כאילו מכרו לאחר וצ"ע לפי מה שנתבאר לעיל סימן ס' שהגאונים תקנו שאין מגבין לב"ח ממטלטלי שמכר או נתן אפי' כתב לו דאקני ושיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אי התקנה קאי נמי אמה שקנה לאשתו ובניו או לא ונראה לפשוט זה מהא דהשמיט בש"ע דין זה דהרמב"ן בדכתב לו אקני שהוא פלאי למה השמיטו כיון דרבינו כתבו סתם בלי מחלוקת אם לא שתאמר דס"ל לש"ע דלפי מאי דתקנו מפני תקנת השוק דאין גובין ממה שמכר או נתן ה"ה דאין גובין נמי מהאשה וק"ל:
לא סָעִיף מו יראה שהיא כו' סתם וכתב שהיא נאמנת ולא כתב בשבועה אבל סתמו כפירושו דמי:
לב סָעִיף מז לצורך כל הדברים שפירשתי ר"ל לעניין מזון ומלבוש אבל אם לא היו לו כלי אומנות הנ"ל בתחלה אין סברא שמניחין לו עתה מקרקעי ליקח לו כלי אומנות יותר ממה שהיה לו קודם גביית החוב אם לא שהיו לו כלים הנ"ל ונאבדו לו קודם גביית החוב בהא איכא למימר דמניחין לו קרקע כדי לחזור ולקנות מה שהיה לו קודם שנאבדו ועיין מה שתכב עוד מזה בסמ"ע:
לג סָעִיף מח התנה עמו כו' לשון זה משמע שהוא מתנה שלא יבקש מבית דין שיסדרו לו והוי כאילו מתנה בשביעית על מנת שלא תשמטני בשביעית:
לד כדרך שאחד כו' לשון כדרך משמע שזה הוא פשוט גם סיים וכתב עליו דהרמ"ה כתב שדין סדור נוהג כו' משמע הא בדין השבת העבוט מודה הרמ"ה וקשה מאי פשיטותא דהא מהא והרמ"ה דפליג כאן אסדור פליג נמי אהשבת העבוט וכמש"ר בשמו בסכ"ה וצ"ל דבעה"ת מדמה השבת העבוט לדין כניסה לביתו דבכניסה לביתו הכל מודים דברייתא הוא דמיעטה כל הני אפילו מאיסורא דאי ממלקות הא אפילו במלוה שעבר ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו נלקה משום דניתק לעשה דהשב תשיב לו והיינו השבת העבוט וממילא הא דמיעטה רחמנא שכיר וערב מאיסור כניסה כאילו מיעטן ג"כ מחיוב השבה אבל הרמ"ה ס"ל דלא אמעיטו הני כ"א מאיסור כניסה לכתחילה וק"ל. אבל הרמ"ה כתב שדין סדור כצ"ל והוא הרמ"ה דלעיל בסכ"ה: קרוב לזה שפירשתי כו' עי' בב"י: ומהדר ליה ללוה פי' מה שצריך להחזיר דהוא כסות לילה בלילה כו'. וי"א דגם בשעת משכון מסדרין כו' הם הרמב"ם והרשב"א וכתב דבריהן בעה"ת ע"ש: ומ"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דמלוה כ"כ עד"ר: ומניח לו מטה ומצע לעשיר כו' עד"ר: יכול למשכנו ומחזיר לו לעולם במיימוני פ"ג ממלוה אין כתוב שם תיבת לעולם ולכאורה הוא מיותר ומיהו יש ליישב דה"ק ומחזיר לו לעולם ר"ל תמיד בכל יום ולילה הוא צריך להחזיר ולא יפסיק יום ולילה בלא החזרה ולא מיירי הכא במשך זמן החזרה עד שכתב עד מתי חייב להחזיר וליקח עד עולם ומש"ה דקדק השתא וכתב לשון עד עולם גם י"ל דה"ק לעולם מחזיר של יום ביום כו' ולאשל יום יקח ביום בשעה שממשכן אותו ביום ומחזיקו אותו ג'/כ בלילה לפעמים וכן בשל לילה. אלא לעולם אינו מחזיר אלא של יום ביום ולא בלילה: ומל' יום ואילך מוכרן בב"ד ל' יום הוא זמן ב"ד וע"ש במשנה דף קי"ג בדברי רשב"ג וקשה לדבריו כיון שצריך כו' עי' בב"י מה שהקשה ועד"ר: מסתברא טפי לתלות בדעת המלוה ז"ל ב"י ונ"ל שגם הראב"ד כך סובר שלא עלה בדעתו שיהא המלוה חייב להמתין ללוה לעולם כ"ו שיאמר לא בעינא לזבוני מינאי ולא בא הראב"ד אלא לחלק בין אי א"ל מעיקרא לא בעינא לזבוני מינאי להיכא דאמר בעינא דתסדרין לי דברישא אין מסדרין אלא הכל בחזקת מלוה וכשיבא אח"כ לגבות חובו גובה הכל בלי סדור ובסיפא מסדרין עכ"ל ב"י ור"ל דבזה יד הלוה על העליונה דבשעה שהמלוה בא למשכנו או הברירה ביד הלוה אם ירצה מסדרין לו מיד ומניחין בידו כל הצריך לו בצמצום כדין סדור והמותר מוכרין מיד ומגבי' להמלוה בחובו. ואם ירצה הלוה לומר לא בעינא בסדור להניח בידו כלום אלא תמשכן ממני הכל ותחזיר לי כלי יום ביום זמן מה כדין משכון דהיינו ל' יום כי סבור שבתוך זמן זה ישתדל מעות וישארו בידו כל כליו אז שומעים לו אבל בכלות הל' יום מוכרין הכל ואין מחזירין לידו כדין סדור הואיל ומתחלה לא חפץ בסדור אבל לא היה נראה בעיני ב"י לפרש דברי הראב"ד דאם אמר לא בעינא בסדור דשומעים לו ואין מסדרין לו מתחלה בשעה שבאה למשכן אבל אחר ל' יום לזמן גבייה מסדרין לו דא"כ הו"ל להראב"ד לפרש זה ולא לכתוב סתם בהא אין מסדרין ולפי ישובו דב"י צ"ל דגם מ"ש הראב"ד בסיפא ז"ל ואי א"ל בעינא דתסדרין כו'. דלא באמירתא בעינא דתסדרין תליא. אלא כלומר יאי לא אמר לא בעינא לזבוני אלא מניחה על שורת הדין והיינו לסדרו וק"ל:
א סָעִיף י לא ימשכננו בעצמו כו' בב"מ דף קי"ג ע"א המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד ופירש"י ונ"י לא ימשכננו אפי' בשוק אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנא' בחוץ תעמוד. ושם בגמרא גרסינן אמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי אין אבל משכנו לא (ופירש"י אם רואהו בשוק מנתח דבר ממנו אבל ממשכנו דהיינו בתוך הבית לא) והתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד מכלל דבב"ד ממשכנין א"ל שמואל אימא לא ינתחנו אלא בב"ד הנ"מ דקתני סיפא לא יכנס לביתו למשכנו מאן אילימא ב"ח מרישא שמעינן לה אלא שליח ב"ד אי משום הא לא איריא ה"ק המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד מכלל דבב"ד ממשכנין וב"ח אפילו נתוחי נמי לא שלא יכנוס לביתו ליטול משכונו עכ"ל וכתבו התוס' שם ז"ל וא"ת מנ"ל דנתוח אסור לב"ח ואר"י דמדרבנן היא כדקאמר בסמוך ב"ח ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס לביתו עכ"ל וכ"כ נ"י שם. ומהתימא על רבינו שכתב שאם משכנו בעצמו עובר בלאו וקאי אפילו אמשכנו בחוץ. מנ"ל הא הא בקרא לא תבא אל ביתו כתיב וכמ"ש התוס' ונ"י הנ"ל דאינו אלא מדרבנן ומצאתי סעד לדברי רבינו מדברי הרמב"ם שכתב פ"ג מהל' מלוה ז"ל עבר ב"ה ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון בידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש כו' ע"ש הרי לפנינו מדכתב אמי שחטף המשכון בידו בזרוע דר"ל בשוק דאינו לוקה משום דניתק הלאו כו' ש"מ דס"ל דלאו מיהא הוי דדוחק לומר דלא קאי אלא אריש דבריו דנכנס לביתו וצריכין לומר דס"ל דמ"ש לא תבא אל ביתו לעביט עבוטו ל"ד ביתו קאמר אלא כל מה שבידו ועליו ביתו ורשותו מקרי א"נ קרא אורחא דמילתא נקט דכל אשר לאדם מסתמא בביתו הוא והאי רישא דקרא אמלוה לחוד קאי וסיפא דקרא מ"ש בחוץ תעמוד והאיש וגומר קאי אשניהם דבזה שיוציא הלוה לחוץ בזה דווקא נתמעטו שניהם והשתא א"ש דבמשנה לא נזכר רישא דקרא לא תבא אל ביתו אלא סיפא דבחוץ תעמוד ואתא נמי שפיר דרבינו והרמב"ם הנ"ל כתבו הלאו אכניסת ביתו או אנתוח בשוק דהמלוה ולא כ"כ אכניסת ביתו דשליח ב"ד אלא ודאי ס"ל דרישא דקרא לא קאי אשליח ב"ד אלא סיפא דבחוץ תעמוד והוא אינו לאו אלא לאו הבא מכלל עשה דבחוץ תעמוד ומה"ט א"ש דבמשנה לא הזכיר שם לאו ודו"ק:
ב סָעִיף יג כמו ריחיים ורכב ז"ל המשנה פרק המקבל (בבא מציעא דף קט"ו ע"א) החובל את הריחיים עובר משום ל"ת וחייב משום שני כלים שנא' לא יחבול ריחיים ורכב ולא ריחיים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש שנא' כי נפש הוא חובל ע"כ נמצא מש"ר דברים שעושים בו אוכל נפש כמו ריחיים ר"ל כלי שהוא דומה לריחיים בזה שעושים בו ג"כ אוכל נפש ממש ולאפוקי מפי' הרמ"ה דבסמוך ומיהו מדמסיק רבינו וכתב פי' ריחיים של יד משמע כפשוטו וכתב בתחלה כלי אוכל נפש לכלל וריחיים לפרט וחדא מינייהו נקט מהמפורשים בפסוק וכדי לכתוב עליו פי' ריחיים של יד וק"ל: פי' ריחיים של יד כו' ועיין בבעה"ת שער ח' דין ה' (וקצת מנהו כתוב בב"ח): (טז) ויש להן דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותן בשעת מלאכה משמע דס"ל דכן הדין בכל כלי שעושים בו מלאכת אוכל נפש דאף דאין ממשכנים אותן ועובר עליהם בלאו מ"מ אם עבר ומשכנו א"צ להחזירן כ"א בשעת מלאכה דומה למה שהזהירה תורה על המלוה שלא לבא לתוך בית הלוה וגם שלא לנתח ממנו בשוק מ"מ אם עבר ומשכנו מהני וא"צ להחזיר לו כ"א כסות יום ביומו ע"מ שיחזירנו לידו בלילה וכן כסות לילה בלילה וכמ"ש בסמוך וקשה מנ"ל הא דבשלמא במשכון ונתוח שלא ברשות גילה לן בקרא פ' כי תצא (כ"ד) שאחר שהזהירה תורה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כו' כתיב השב תשב לו את העבוט כבא השמש ודרז"ל בפרק המקבל דקאי אכסות לילה שמחזיקו בידו כל היום ומחזירו בלילה. ומ"ש בפ' משפטים (כ"ב) אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בא השמש תשיבנו לו קאי אכסות יום שמניחו ביד הלוה כל היום וחוזר ולוקחו מידו בערב ובשניהם דרז"ל בב"מ דף ל"א דמדכתב (בפרק) [ב"פ] השב תשיב חבול תחבול דבא ללמדינו דאפילו משכן שלא ברשות ב"ד אפ"ה כתב עליו השב תשיב כו' ע"ש אבל החובל כלי אוכל נפש או בגד אלמנה דהתורה הזהירתו עליהם סתם בלאו בפ' כי תצא (כ"ד) דבריש העניין כתיב לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל ובסוף העניין כתיב ולא תחבול בגד אלמנה ולא נזכר שם אימת יחזיר מסתמא אמרינן דצריך להחזירו מיד וכן משמעות לשון הגמרא שם דף קט"ז ז"ל ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדריה דהו"ל כלים שעושין בו אוכל נפש כו' דמשמע דמצריכו להחזירו לו מיד וכן משמע ל' הרמב"ם פ"ג דמלוה דשם בריש הפרק כתב דאם חבל בגד אלמנה מחזירין ממנו בע"כ וכ"כ שם אח"כ מיד על אם עבר וחבל כלי אוכל נפש דמחזיר בע"כ ועל שניהם כתב ז"ל אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכ"ל ואח"כ בדין ד' כתב שם ז"ל אם עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין עכ"ל (וע"ש דכתב המ"מ טעם לדברי הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בסמוך) הרי דבחבלת בגד אלמנה וכלי אוכל נפש כתב סתם דמחזיר בע"כ ומשמע מיד ובדין אם נכנס לביתו מביא עליו הפסוק דהשב תשיב לו את העבוט כבא השמש דמשמע בעת שצריך דווקא ועוד מדלא כתב הרמב"ם בשני הדינים הראשונים דאינו לוקה על החבלה משום דניתק לעשה משמע דס"ל דאינם נתקיים לעשה. ואע"ג דמוכח מדברי הרמב"ם דגם בשני דינים הראשונים אינו לוקה עליהם כל זמן שאפשר בחזרה שהרי דווקא בנשרף ונאבד קודם שיחזיר כתב דלוקה מש"ה משמע לאו משום דניתק לעשה אינם לוקים אלא הטעם הוא כמ"ש דבדינים הראשונים דעליו להחזיר מיד ולא הועיל לו מעשה החבלה שלו כלל מש"ה אינו לוקה ולא הוצרך הרמב"ם לכתבו משום פשיטתו משא"כ בנכנס לביתו וחבלו דאהני מעשה החבלה שלו שהרי א"צ להחזירו כ"א בעת הצורך וכנ"ל והו"א דיהיה לוקה מיד אחר שחבל כיון שעבר הלאו מש"ה הוצרך לכתוב דאינו לוקה כל זמן שלא (נמכר) [נאבד] וק"ל: גם בהג"מ כתב אמ"ש הרמב"ם שם בחבל כלי אוכל נפש ונשרף דלוקה ז"ל דלא הוי לאו הניתק לעשה אבל ר"י פי' בע"א עכ"ל הרי לפנינו דכתב בטעם הרמב"ם דלא הוי לאו הניתק לעשה ואע"ג דמדברי המ"מ שם אדברי הרמב"ם מוכח דס"ל דלהרמב"ם גם ב' דינים הראשונים נתקים לעשה ואינו מחזירן אלא בעת שצורך וכן מוכח בדברי הנ"י אליבא דהרמב"ם בפ' המקבל מ"מ גם עליהם יש לתמוה מנ"ל הא דהא מדברי הרמב"ם משמע דלא ס"ל הכי וכמ"ש וי"ל דרבינו ונ"י והמ"מ הוכיחו מגמרא פ"ק דתמורה מפלוגתא דאביי ורבא דגם בחבלת בגד אלמנה ואוכל נפש ע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דא"צ להחזירם עד עת צורכה דגרסינן שם בסוף דף ה' אביי אמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי רבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא ומסיק בגמרא ע"ז בריש דף ו' וקאמר ז"ל והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום א"ל רבא שאני התם דא' קרא השב תשיב (ופירש"י מייתורא דהשב תשיב למדנו דמחזיר כמה פעמים ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום ומהכא נפקא דקנה) ואביי (ס"ל דלא צריך רבוי אלא להכי) אי לאו דאמר רחמנא השב תשיב הו"א איסורא עביד אי בעי נהדר ואי בעי לא נהדר קמ"ל הרי לפנינו דאפילו לרבא דאמר לא מהני מעשיו מ"מ נלקה זה אלאו דאמר רחמנא לא תעביד ועבד ולמה כתב הרמב"ם דכל שלא נשרף ונאבד בגד האלמנה או הכלי אוכל נפש דאינו לוקה אלא ע"כ צ"ל דס"ל דגם אהני קאי מ"ש רחמנא השב תשיב ואע"פ שחבלן שלא ברשות והוי לאו הניתק לעשה מש"ה רבא מודה דלא מלקי עלייהו וממילא נלמד דא"צ להחזירן כ"א בעת צרכן דומיא דכסות יום ולילה דכתיב בהו השב תשיב. ומ"ש הג"מ הנ"ל אדברי הרמב"ם דלוקה משום דלא הוי לאו הניתק לעשה צ"ל דה"ק דאין לו דין לאו הניתק לעשה כגון גזלן שגזל אע"ג דנשרף וא"א להחזירו אינו לוקה כדמוכח בסוגיא דפ' אלו הן הלוקים וכמו שהשיג הראב"ד שם עליו. והג"מ הנ"ל ס"ל כמ"ש המ"מ בישוב השגות הראב"ד דאין זה דומה לניתק לעשה דגזלן וכמ"ש דבריו לעיל בסמוך בקיצור ע"ש וע"כ צ"ל כן דעת הגמרא הנ"ל דאי בפשוטו דס"ל להרמב"ם משום דאין לאו חבלת אלמנה ניתק לעשה משמע הא אי הוי ניתק לעשה אינו לוקה אפי' נשרף א"כ תקשה לנפשך למה מחייב הרמב"ם מלקות בנכנס לביתו ומשכנו ונשרף דא"א להחזירו הא אותו לאו ודאי ניתק לעשה וק"ל וצריכים לומר דהרמב"ם קיצר בשני דינים הראשונים ולא כתב בהן דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה דסמך בהו אמ"ש אחר זה בדין ד' בעבר ונכנס לבית הלוה דשם כתב בהדיא השב תשיב ומיניה נלמד גם לדין חבלת בגד אלמנה וכלי אוכל נפש ובידוע דהרמב"ם נמשך בדבריו אחר ל' הגמרא וגם הגמרא לא הזכירה בפירוש דדין חזרה בהו דווקא לעת הצורך ומה"ט נמי צ"ל דלא השיג הראב"ד אדברי הרמב"ם בשני דינים הראשונים כמ"ש דאם נשרף נלקה כמו שהשיג עליו הראב"ד בדין ד' בנכנס לביתו ומשכנו דלא קיים השב תשיב דלוקה והשיג עליו הראב"ד וכתב ע"ז שבוש הוא שנתחייב באחריות כדכתיבנא לעיל וע"ש בהג"מ שביאר דבריו ואותה השגה שייך גם בב' דינים הראשונים אלא מפני שהרמב"ם סמך בב' דינים הראשונים אמ"ש אח"כ ומש"ה גם הוא השיג אמ"ש אח"כ ומיניה נלמד שהשיג גם בב' דינים הראשונים וכן מבואר שם בדברי המ"מ שכתב שם אדברי הרמב"ם שכתב דאם נשרף לוקה ז"ל ובהשגות חלוקים עליו במלקות זה ובסמוך יתבאר עכ"ל ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן בס"פ המקבל בסכינא דאשכבתא דאמר אביי זיל אהדריה משום דהיה צריך לו מיד או אהדריה לכשיצטרך קאמר שוב מצאתי שכ"כ הנ"י שם ע"ש:
ג סָעִיף יז וכתב הרמ"ה דכל כלי בין שעושין בו אוכל נפש כו' טעם פלוגתת הרמ"ה ור"י דבסמוך בגי' הגמרא בב"מ דף קט"ז אבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים ופרש"י מספרים של ספרים (אע"פ שהוא כלי למלאכה אחרת) חייב ב' כיון שהוא של פרקים חייב על כל פרק ופרק וכן חבל ב" פרות חורשות עם צמדן דהיינו נמי כלי אוכל נפש ונראה בעיני שהעול שלהם של פרקים הוי עכ"ל וכתבו התוס' שם ז"ל צמד של פרות פי' בקונט' ב' פרות חורשות עם צמדם ואין נראה לר"י דבפרות לא איירי עכ"ל והביאה ב"י וכתב עליהם ז"ל בלומר דהפרות אינן כלים דלתחייב עלייהו משום חובל כלי שעושין בו אוכל נפש אלא איירי בכלי המזווג הפרות וז"ל הרא"ש ר"ת לא גרס זוג של ספרים דאין עושין בו אוכל נפש שאם מפני שמשתכרין בו וקונים בשכרו אוכל נפש א"כ כל הכלים נמי וגורס זוג של מספריים והוא תספורת שגוזזין בו ירק א"נ שגוזזין בו שער של בית השחיטה א"נ שגוזזין בו השערות אחר שחיטה במקום הבהוב וצמד של פרות מיירי בפרות שדרכן לרכס בתבואה עכ"ל. והנה הרמ"ה גורס כרש"י זוג של ספרים והוא כלי שמשתכרין בו מעות לצורך אוכל נפש ומש"ה כתב הרמ"ה בין כלים שעושין בהם מלאכה להתפרנס מהן כזוג של ספרים וצמד של פרות ור"י ס"ל כר"ת וגירסתו ופליג עליה בתרתי חדא דלא מיחייב כלל אכלים שמתפרנס בהן אלא דוקא אכלי אוכל נפש והשני דאפילו בכלי אוכל נפש לא מיחייב אחרמש ומורג ואינך דחשיב הרמ"ה אלא דוקא אמספריים שחותכין בו ירק וסכין של שחיטה שהוא תיקון קרוב לאוכל נפש ומש"ר בשם ר"י ופרות המרכסות בתבואה נלע"ד דרבינו קיצר בלשונו ור"ל דג"כ דחייב אקבלת צמד הפרות המרכסות בתבואה אבל אינו חייב אחבלת פרות עצמן דהא כתבו התוס' בשם ר"י דלא איירי' בפרות עצמן גם הרא"ש כתב ז"ל וצמד של פרות מיירי בפרות המרכסות בתבואה וקאי אצמד וכתב דאינו חייב אחבלות צמד פרות החורשות כדפירש"י אלא אחבלת צמד פרות המרכסות בתבואה וק"ל: ועוד נלע"ד פשוט דגם רש"י דכתב בסוף ז"ל ונראה בעיני שעול שלהם של פרקים הוי כיון לזה דברייתא דקתני חייב ב' אצמד קאי והתוס' לא הקשו אלא אפילו הראשון שפירש חבל שתי פרות עם צמדן מדדייק לכתוב חבל ב' פרות משמע דפירוש הברייתא דקתני חייב ב' היינו בשביל ב' פרות גם מדהפך דברייתא קתני חבל צמד של פרות והוא פי' וכתב ב' פרות עם צמדן והיינו משום דס"ד דצמד אינו של פרקים וק"ל למה חייב ב' אם לא בשביל ב' פרות שחובל עם צמדן אבל גם תוס' ראו לפניהם שרש"י בעצמו חזר וכתב ונראה בעיני כו' משמע דבעיניו נראה פי' אחר והשתא א"ש דהתוס' לא סיימו שם ליכתוב דעתן בפי' צמד אלא ה"ט משום דהסכימו לפי' שני של רש"י וגם דעת הרמ"ה נראה שפי' כפי' בתרא אלא שהוא מחייב אפילו אחבלת צמד של פרות החורשות ור"י לא מחייב אלא אחבלות צמד פרות המרכסות ודו"ק: (כח) ולדברי ר"ת כו' עד ולא שייך ביה סידור כו' כדברי רבינו הם דברי הרא"ש בפרק המקבל וכמש"ר בשמו בס"ס זה ומפני שיש בדין זה כמה דיעות מתחלפין והביאם ג"כ רבינו בס"ס זה וכולם תולים בפי' משנה וברייתא דפרק המקבל מש"ה באתי להעתיקם ולהביאם כאחד ולדקדק בהם ולפרשם כפי הצורך בס"ד ב"מ דף קי"ג תנן המלוה את חבירו כו' עד היו לו שני כלים נוטל א' ומניח א' ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ופרש"י אם החוב נגד ב' כלים של לוה ומשכנו בשניהם מחזיר לו א' בשעה שהוא צריך לו משום השבת העבוט ומחזיק בהשני וכשיצטרך הלוה לשני יטול ממנו הראשון ויחזיר לו השני וכדמפרש ואזיל ומחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ושם בגמרא ע"ב תניא ב"ח שבא למשכנו כו' שליח ב"ד שבא למשכנו כו' עד ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו ולא לבניו כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בב"ח ע"כ וכתב הרא"ש שם ע"ז ז"ל לכאורה משמע דהאי דקאמר ונותן מטה כו' קאי ארישא דברייתא דקתני שליח ב"ד שבא למשכן וקאמר דשליח ב"ד שבא למשכן אין נוטל כלום מכל אותן כלים שמסדרין לב"ח בשעת גבייה וא"כ קשה הא דקתני במתני' ומחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והלא כר ומחרישה היינו מטה וכלי אומנתו ומה שייך בהו חזרה והלא מעיקרא א"י ליטלם וא"ל באותן שאין צריך לה דא"כ גם להחזיר א"צ כדאמרינן בשמעתין עשיר שכיב בעבוטו וליכא למימר דסדור וחזרה חד הוא דמה שמסדרין נוטל בעת שא"צ מחזירו כשהוא צריך דהא אמרינן בשמעתין דערכין מסדרין ואין מחזירין וכן בהקדש לר"י ולפר"ת דקרא דהשבת עבוט איירי היכא שהמלוה רוצה להיות בטוח ואין נוגשו לפרעון וכה"ג אין מסדרין ונוטל הכל ומחזיר לו מה שצריך אבל אם בא לגבות חובו למ"ד אין מסדרין נוטל ממנו הכל ואין מחזיר לו כלום ולמ"ד מסדרין מה שנוטל אין מחזיר לו כי צריך להניח לו כל מה שצריך הלכך תנא דמתני' מצי סבר דאין מסדרין ומיירי דנטל ממנו בתורת משכון כו' עד והא דקתני בברייתא נותן לו מטה כו' לא קאי אשליח ב"ד הנזכר ברישא אלא מילתא באפיה נפשיה הוא ומיירי במשכן לנגישת פירעון דומיא דסידור דערכין עכ"ל והנה לכאורה הסברא שהרחיק הרא"ש בריש דבריו לומר ששליח ב"ד אינו ממשכן מכל אותן כלים שמסדרין לב"ח בשעת גבייה ודחה אותן ממתני' דערכין כנ"ל אותה הסברא הביא רבינו ס"ס זה וכתב ז"ל וי"א שגם בשעת משכון מסדרין ומניחין לו כלים הצריכים לו ורבינו לא סתר אותה דעה כי אף שכתב מיד אח"כ ז"ל וכ"כ הרמב"ם כו' וכתב עליו וקשה לדבריו כו' מ"מ הרי דקדק בל' וכתב וקשה לדבריו כו' דמשמע דוקא לדברי הרמב"ם הקשה משום דכתב דמניחין לו דברים הצריכין בשעת משכון וכתב ג"כ שמחזיר לו לעולם כלי יום כו' מה שלא כ"כ בשם הי"א הראשונים אלא דאכתי קשה דא"כ הו"ל לרבינו לסתור אותן הי"א כמו שסתרן הרא"ש הנ"ל ועוד דבס"ס זה מסיק וכתב ז"ל ע"כ הוא עיקר כמ"ש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ור"ל ודלא ככל דעות הנ"ל ובכללם גם דעת הי"א בלי סתירה וטעם לכן נראה שרבינו שכתב וי"א ר"ל הרמב"ן שהביא בעה"ת ומ"ש הרא"ש בריש דבריו הוא דעה אחרת הביאה ג"כ הבעה"ת בשער א' קודם שהביא לשון הרמב"ם וע"ש ותמצא הכל מבואר דלהרמב"ן לק"מ לא מהמשנה ולא מההיא דערכין דהרי כתב דממה שמסדרין אין מחזירין אלא שאם עבר ומשכנו מהני מעשיו ומחזירין ומזה איירי המשנה ודברי רבינו כאן במ"ש וי"א דמניחין לו כו' והשתא לא קשה למה לא העתיק רבינו גם דעת י"א הנ"ל שהביא בעה"ת קודם הרמב"ן מפני שאותה דעה דחאה הרא"ש משמעתין דערכין דאמרינן מסדרין ואין מחזירין כמ"ש לעיל בשמו ומש"ה לא רצה להאריך בזה וא"ש נמי מש"ר עליו וכ"כ הרמב"ם משום דגם הרמב"ם כתב דכלים דמסדרין לו בשעת גוביינא מניחין בידו ואין ממשכנין מידו כלל דכתב הרמב"ם תחלת הברייתא דקתני דמניחין לו מטה ומטה וכלי אוכל נפש וס"ל להרמב"ם דה"ה לכל הדברים שא"א לאדם ליתן אותן משכון ואח"כ העתיק לשון המשנה דקתני ויחזיר לו כלי יום ביום כו' וכאשר יפורש המשנה והברייתא בגמרא דלא תקשו אהדדי כן יפורשו ג"כ דברי הרמב"ם אלא שדעת ר"ת והרא"ש ורבינו הוא שהמשנה איירי משעת משכון והברייתא קאי אשעת גבייה וכמ"ש לעיל והא לא מסתבר להרמב"ם ופרשן כמשמעותן דשניהן קאי אשעת משכון. ומפני שלא כתב הרמב"ם בהדיא דהמשנה איירי באם עבר ומשכנו המלוה או שלוה נתנם לו בעצמו כמ"ש הרמב"ן מש"ה תמה עליו רבינו ולא תמה על דעת הי"א שהביא לפני זה ומש"ה דחה גם הי"א וכתב שהעיקר כמ"ש ראשונה משום דנראה לו דוחק לאוקומי המשנה דמיירי באם עבר ומשכנו או שנתנם הלוה מעצמו כיון שהמשנה סתמא נקטה כצ"ל שהוא דעת רבינו בהבנתו לדברי הרמב"ם אבל המ"מ כתב שדעת הרמב"ם הכא שא"צ להניח לו אלא הנך דנקטא הברייתא מטה וכלי אוכל נפש אבל כלי אומנתו יכול לנתח ולמשכן מידו ומזה איירי המשנה וא"כ ל"ק קושיית רבינו אהרמב"ם דמ"ש מחזיר לו כלי היום ביום אכלי אומנתו קאי ולפ"ז צ"ל לדעת הרמב"ם דמה שסיים בברייתא כשם שמסדרין בערכין כך מסדרין לב"ח לא קאי ארישא דאשעת דממשכנו שליח ב"ד אלא אשעת גבייה קאי דאז מסדרין ומניחין לו גם כלי אומנתו ואגב דקתני ברישא דבשעת משכון אין ממשכנין ממנו כל דבר קתני נמי שבשעת גבייה מסדרין לב"ח ומרחמין עליו כמו שמסדרין בערכין. והוכרח הרמב"ם לחלק הברייתא משום דקשה ליה מתני' דקתני דמחזיר לו המחרישה ביום דמשמע דאין מניחים בידו כלי אומנתו וק"ל והב"י הביא דברי הרמב"ם ופירושו דהמ"מ בסי' זה סל"א ובס"צ והקשה על הרמב"ם דקאמר דמניחין לו מטה ומצע ובמתני' קתני דמחזיר לו את הכר בלילה הלא צריך להניח בידו המצע וכתב די"ל דמתני' איירי שאם עבר ומשכנו עכ"ל וזה דוחק בעיני להיות המשנה חלוקה דכר דקתני מיירי באם עבר. ומחרישה דהוא כלי אומנות מיירי בלא עבר וגם א"א להיות כן דא"כ מי דחקו להרמב"ם לחלק הברייתא רישא מסיפא דקתני כשם שמסדרין כו' ולחלק בין כלי אוכל נפש לכלי אומנות דהא נוכל לפרש דגם מחרישה דקתני מתני' איירי באם עבר ומשכנו ובלה"נ לק"מ כי נראה דדעת הרמב"ם היא דמאי דקתני הברייתא דמניחין מטה ומצע מצע דוקא קתני דהיינו לבד והוא בכלל הדברים דא"א לו להיות זולתן משא"כ כר וכסת דאפשר להיות זולתן ולא עדיף מכלי אומנתו דממשכן ומחזירו לעולם ומש"ה קתני הברייתא מצע ולא קתני כר ולא נצרך לדוחק דפרש"י ונ"י והרמב"ן דכתבו דברייתא איירי במקום דלא שכבי אכרים דרשה לדבריהם דהמשנה איירי במקום ששוכבין אכרים וברייתא איירי במקום שאין שוכבין ולפי מ"ש ניחא. ונתיישב ג"כ לדעת המ"מ שכתבתי דהרמב"ם לא הזכיר שום סידור בדבריו הללו ואם כפי' רבינו לדברי הרמב"ם דס"ל דגם בשעת משכון מסדרין ליה ודאי הוי נקטינן וכלשון הברייתא הנ"ל דמינה הועתק דין זה כיון שמדרך הרמב"ם למנקט לשון הברייתא והגמרא וגם למ"מ שפי' דברי הרמב"ם נראה דס"ל הכי ולפ"ז ג' חלוקים יש בו לדברי הרמב"ם. דברים שא"א להיות זולתן אינו נוטל מידו כלל וכלי אומנתו ושאר ענייניו שאפשר לאדם להיות זולתן אלא שהן צריכין לו כגון כלים שעושין בהן אוכל נפש וכלי אומנתו וכרים וכסתות ממשכנים ומחזיקין לעולם עד שעה שבא ליפרע ממנו דאז מסדרין לו ומניחין לו דברים שהיו צריכין להחזיר לו והמותר מחליטין בידו ושאר הדברים ממשכנין ואינו מזחזירן וגם אין ממתין לו במכירתן כ"א ל' יום כדין סתם משכון. ומש"ר בשם הרמב"ם שמניח בידו דברים שעושין בהן אוכל נפש אין כן בספרי הרמב"ם שבידינו. לא בדפוס גדול ולא בדפוס קטן אלא כלי אוכלין שאוכלין בו וכמ"ש ואפשר שרבינו פי' לדברי הרמב"ם שמ"ש כלים שאוכל בו ר"ל שאוכל ע"י והיינו כלי אומנתו ומש"ר שעושין בהן אוכל נפש ר"ל ג"כ על ידן ובשכרן וכן פי' על הברייתא דקתני דלא ימשכננו כלי אוכל נפש ובכללם הוא גם המחרישה דמתני' מיהו זה דוחק גם ל' הרמב"ם פ"ג דמלוה לא משמע כן מדכתב שם ז"ל לא ימשכננו שליח ב"ד דברים שא"א לאדם ליתן משכון כגון בגד שעליו וכלי שאוכל בו משמע דדוקא קאמר אקערה וכף שאוכל בו שא"א לו להיות זולתן. לכן נראה דלפי נוסחת הספרים שבידינו ולפי הביאור שביארתי דבריו. שנוסחת הרמב"ם היה בברייתא כלי שאוכל בו ואפשר לומר שגם רבינו פי' לדברי הרמב"ם כמ"ש ואפ"ה הקשה דאין טעם לדבריו דמאחר דמתחיל צריך להניח בידו כל דבר שא"א להיות זולתן תו למה צריכין להחזיר לידו יותר ואי משום דא"א להחיות נפשו בלי כלי אומנות גם מתחלה היה להניחן בידו או שלא להניח בידו כלל ולהחזיר לו כל א' בעת צרכו ודו"ק. ודע שהב"י כתב על ל' הרמב"ם הנ"ל שיש לתמוה למה לא כתב שמניח לו שני מטות כל' הברייתא הנ"ל וכדאיתא נמי שם בגמ' דמפרש טעם דשני המטות וכתב הב"י ואפשר שסמך על מ"ש בפרק א' גבי סדור עכ"ל והוא דוחק בעיני דהא לא הזכיר הרמב"ם שם שום רמז לסדור שנאמר שסמך בזה אגוף דין סדור שכתב בפ"א ולכן היותר נראה שכוונתו היה למ"ש אין מניחין לו אלא דברים הכרחיים שא"א לו להיות זולתן והשאר מחזירין לו והרי אפשר לו להיות בלא מטה שניה שאינה אלא משום חשש ד' אמות ונראה דמה"ט לא גרס הרמב"ם בברייתא מטה ומטה אלא מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני וכן הוא לשון המשנה בס"פ שום היתומים גבי ערכין דמסדרין לו וקתני התם רק מטה ומצע ע"ש גם בהמשרה את אשתו ע"י שליש קתני בכתובות דף ס"ד דנותן לה מטה ומפץ ע"ש ולא ס"ל להרמב"ם תירוץ התוס' שכתבו שם הא דהמשנה לא נקטה אלא מטה א' משים דמטה מוצעת אין מניחין אלא א' ע"ש כי באמת דחוק הוא אלא ר"ל כיון דבשעה שממשכן אין מניחין לה אלא א"ל מש"ה גבי ערכין וגבי משרה ע"י שליש החמירו דלעולם אין מניחין לה שם אלא ח' א"נ ל' המשניו' הנ"ל נקט הרמב"ם וכאשר תפרש ל' הרמב"ם למה נקטו א' כן תפרש ג"כ טעם הרמב"ם ודו"ק: (מא) אין מניחין אלא לו לבדו כו' עד ולא מיבעיא כו' דברים אלו שכ"ר הם מדברי בע"ה שער א' וז"ל ומכל זה אין נותנין כלום לא לאשתו ולא לבניו ואף שהלך הלוה למדינה אחרת ואף שתפסה האשה מנכסי בעלה שתזון מהם מוציאין מידה ונותנים למלוה ופסק כן הר"מ וטעמא דמילתא דכשם שבערכין מיעט אשתו ובניו אף על פי שקדמה לחוב המעריך ב"ח נמי אף שהיא מוקדמת נתמעטו דהא גמרינן מיכה מיכה מערכין וכ"כ הרי"ף שאין לאשה מזונות לעולם לא ממטלטלין ולא מקרקעי עד שיפרש המלוה ואף שהיא קודמת דהלכה רווחת היא אבל לא לאשתו ולבניו הלכך לא תשבע ותטול. וגם כתב הנני מוסיף לכם עוד ביאור שטעם הדבר מפני ששיעבודו של מלוה הוא מן התורה ומזונות אשה ובניו מדרבנן וכדאמרינן באושא התקינו כו' וכדאמרינן נמי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה הלכך אתי שיעבודא דאורייתא ומבטל שיעבודא דרבנן וכל זה הוצרכנו לומר באשה היושבת תחת בעלה שאע"פ שאשתו סמוכה עליו והיא כגופיה אעפ"כ אין לה מזונות אבל נתאלמנה המלוה קודם לה ואע"ג שהיא מוקדמת המלוה קודם לה ולא משום דינא נגעו בה אלא מפני תקון העולם וכדתנן אין מוציאין וכו' ומסתברא דל"מ שלא תיטול האשה מזונותיה שעתידה לזון מהן אלא אף אם לותה בשטר אע"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונו' נגבית מנכסי הבעל עד שיפרע מלוה שלו מפני שאשה שלותה בשטר ואכלה היא נשתעבדה לב"ח ומנכסים שלה הוא גובה שאם נתגרשה גובה ממנה ואם יש לה נכסי מלוג ב"ד מגבין טובת הנאה שבהם לב"ח ואין לב"ח על הבעל כלום שיעבוד בעולם ולא אמרו אלא שהוא חייב במזונותיה כמו שהיה מתחילה כלומר שלא מחלה אותן (ר"ל אע"פ שהוא היה במדינת הים ולא פרנסה עד יום בואו) והיא תובעת ממנו ופורעת לב"ח א"נ מוציאין ממנו מזונות ונותנים לו מדרבי נתן אבל שיעבודא דמלוה למזונותיה עליה דבעל לא חייב להיות קודמת הלכך אע"פ שקדם שטר הלואת מזונותיה לשטר הלואת הבעל אין הלואת מזונותיה נגבית כלל אך אם המלוה של בעל היא מלוה ע"פ והלואת מזונותיה ע"פ או בשטר איזה מהם שיבא לגבות ראשון גובה ראשון באו שניהם כא' חולקים דאיהי במזונותיה ב"ח הוא שכבר נתחייב לה או מתנאי ב"ד או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי עכ"ל והנה דבריו ודברי רבינו צריכין ביאור ותחלה אכתוב מה שיש לדקדק בהן דקשה אמ"ש בשם הרי"ף שפירש טעם הדבר מפני שמזונות האשה ובניה הוא מדרבנן כו' תינח להר"ף והרמב"ן שפסקו כראב"י דס"ל בכתובות דף מ"ז מזונות אשה דרבנן ע"ש הטעם אבל רבינו ורוב הפוסקים פסקו כאינך תנאי דהתם דפליגי עליה דראב"י ומפרשי שארה זה מזונות ולמדו מזה דמזונות אשתו עליה מדאורייתא וכמש"ר בא"ע סי' ס"ט והרמב"ם בפרק י"ב מאישות וכ"פ הסמ"ג והרשב"א והביאם המ"מ וב"י שם בסימן ס"ט ורא"מ בפרשת משפטים בפסוק שארה כסותה ועונתה ע"ש וא"כ קשה מאי טעמא דרבינו וסייעתו מאחר דס"ל מזונות אשה דאורייתא למה פסקו דב"ח קודם למזונות אשה אע"ג דהיא מוקדמת. וע"ק למ"ש בעה"ת וכל זה הוצרכנו לומר באשה היושבת תחת בעלה כו' אבל נתאלמנה המלוה קודם כו' דמשמעות לשון משמע שאם נתאלמנה לא שייך טעם הנ"ל דמזון האשה דרבנן וב"ח דאורייתא מדקאמר ולא משום דינא נגעו בה וגם יש להוכיח כן מל' המשנה עצמה שהביא מדהוצרך ליתן טעם שאין מוציאין מזונותם משום תקון העולם ולא קאמר דאין מוציאין מכח דין דב"ח שיעבוד דאורייתא משא"כ מזון האשה ובנותיה ש"מ דלא שייך האי טעמא וקשה למה והלא כ"ש הוא דודאי חיוב מזונותיה בחייו מוטל עליו יותר ממזונותיה דלאחר מיתה דלכ"ע אינם עליו אלא מכח תנאי כתובה אבל א"ל ל"ל להרי"ף ליתן הטעם שבחייו ב"ח מוקדם מפני ששיעבודו דאורייתא כו' ולא כתב הטעם משום שהוא תיקון העולם וכדתנן כו' דבזה י"ל דאין לך אדם מונע לקיחת קרקע בשביל יראה שתחזור האשה במזונותיה על הקרקע בחיי בעלה כי מדרך בני אדם לפרנס כ"א אשתו ובניו מיגיע כפו ומשאו ומתנו ולא חששו למיעוטא דמיעוטא שנחסר לחמם משא"כ לאחר מותו דמיד חוזרת ליקח מזונותיה מנכסים שהניח בעלה ומש"ה שייך התקון העולם דווקא לאחר מותו אבל איפכא קשה כנ"ל ע"ק במ"ש בעה"ת שאע"פ שאשתו סמוכה עליו והיא כגופו כו' ואת הרבותא דהיא כגופו אינו רבותא כ"א עד ל' יום דאילו לאחר ל' יום אפילו לבעל הלוה עצמו אין נותנין לה מוונות וא"כ רבותא גדולה מזו הול"ל דאע"פ שהיא מוקדמת לב"ח בשטר כתובתה ובתנאי ב"ד דהול"ל שיעבודא על הנכסים עולמית למזונותיה ומזונות בנותיה אפ"ה אין גובה כלל מטעם הנ"ל דשיעבוד ב"ח דאורייתא כו' וע"ק מ"ש בעה"ת ז"ל אך אם המלוה של הבעל היא מלוה ע"פ כו' עד שכבר נתחייב לה או מתנאי ב"ד או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי עכ"ל ודין זה כתב ג"כ רבינו בעל הטור וקשה דמאחר דקי"ל דשיעבוד המלוה דאורייתא אפי' במלוה ע"פ וכמ"ש התוס' והרא"ש והביאו רבינו לעיל ס"ס פ"ח סל"ח בדין ש"ד על מודה מקצת ע"ש שכ"כ בפשיטות ז"ל כיון דקי"ל דשיעבודא דאורייתא א"כ אפילו במלוה ע"פ ליכא שום ש"ד וכו' וא"כ ה"נ אפילו המלוה דבעל בע"פ יקדים למזונות האשה כיון דשיעבודה אינו אלא מדרבנן כנ"ל וע"ק דבע"ה התחיל בלשונו הנ"ל ואם היא לותה על מזונותיה בע"פ או בשטר אזי היא שוה למלוה ע"פ שלו דמשמע דווקא בלותה על מזונותיה מאחר היא שוה אבל לעניין גביית מזונותיה מכאן ולהבא אינו שוה אפילו למלוה ע"פ של בעלה ואח"כ מסיים בטעמו ז"ל דאיהי במזונותיה ב"ח היא שכבר נתחייב לה או מתנאי ב"ד או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי וה"ט שייך אף למזונות דמכאן ולהבא ובדין מזונות שחייב לבת אשתו דאף שהיא גובה מכאן ולהבא מ"מ היא טורפת אפילו ממשעבדי ומיד וכמ"ש ר"פ הנושא וכתבו רבינו בא"ע סי' קי"ד ע"ש גם עיין בתשובת רשב"א הביאו ב"י בח"מ ס"ס ק"ד במחודשים ס"ח וע"ק שרבינו העתיק לשון בע"ה ודינו כאן וכתב ריש ל' בע"ה הנ"ל וז"ל אבל אם כו' ולא העתיק סוף לשון וטעמו דבע"ה הנ"ל דמשמע דס"ל דבלותה דוקא שניהם שווים ולא בגביית מזונותיה דמכאן ולהבא לכן נראה כמ"ש בפרישה ע"ש (מיהו עיקרן של קושיות הנ"ל נתיישבו במ"ש הבעה"ת וגם הרי"ף בראשונה בהדיא והוא כיון דמצינן דהתורה מיעטה בערכין לומר לא תפרנס מהסידור כ"א הוא ולא אשתו ומשמע אפילו היא מוקדמת ש"מ גזירת הכתוב וכיון דגמרינן מיכה מיכה מערכין לב"ח גם בב"ח נאמר כן שהוא מוקדם מגזירת הכתוב ואפילו תפסה כיון שתפסה בלא ב"ד. מיהו כשאין ביד הב"ח שטר זה אין ללמד מערכין שהוא מלוה הכתובה בתורה ואין לומדין מיכה מיכה כ"א לסתם מלוה שהיא בשטר מש"ה שניהן שוה בה או מי שיקדים לגבות הוא הזוכה. ומה שהוסיף הרי"ף בטעם וכתב דמזונות אשתו הן מדרבנן אפשר דכ"כ למאן דס"ל הכי וכצ"ל וק"ל). אלא דאכתי קשה כיון דקי"ל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה ע"פ מאוחרת אליבא דכ"ע וכמש"ר סי' ק"ד א"כ אף שהוא לוה ע"פ מ"מ הא זמן הלואתו שלוה אתמול תקדום בגבייתא למה שלותה היא שאין חובה מוטל עליו לשלם כ"א האידנא. וקושיא זו לא שייכא למ"ש דבלה"נ קשה לדברי רבינו ובעה"ת וצ"ל דמועיל קניין על מזונותניה ותנאי ב"ד להשוותה להלוואתה בע"פ וצ"ע. ועיין בב"י שכתב על דברי בעה"ת ורבינו ז"ל ומה שחילק בין אם החוב הוא בשטר או בע"פ משום דמלוה בשטר היא קודמת למלוה ע"פ והיינו בקרקעות אבל מטלטלין אין להן דין קדימה כמש"ר בסי' ק"ד עכ"ל ב"י ודבריו סתומים ונראה דה"ק דמה שחלקו לומר דאם לוה הבעל בשטר אותו המלוה הוא קודם לאשה ה"ט משום שמלוה בשטר הוא קודם למלוה ע"פ שהלוואתה שלותה למזונותיה מתחשב לעולם להלוואתה ע"פ כיון שאין למלוה שלה שיעבוד על הבעל וכנ"ל ומש"ה כשגם הלוואה של הבעל היא בע"פ אינו קודם לאשה אלא שוה לו דשניהן נחשבים לבע"פ ע"ז מסיק ב"י וכתב דהאי דמוקדם מלוה שלו בשטר להלואתה שהיא בע"פ היינו דוקא במקרקעי אבל במטלטלין שוה היא למלוה ע"פ שלו אף שהוא בשטר אלא שק"ל על דברי הב"י הא בהדיא כתבו בעה"ת ורבינו בשם הרי"ף שאין לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלין כו' עד לותה בשטר ואכלה וצ"ל דלצדדין קתני דמ"ש ולא ממטלטלי לא קאי כ"א ארישא שכתב דאין לה מזונות שתגבה מהיום והלאה אבל במה שלותה ואכלה כבר אין מלוה שלו בשטר מוקדם לה כ"א בגביית מקרקעי וכן משמע קצת לשון בעה"ת דברישא כתב שאין לאשה מזונות לעולם לא ממטלטלין כו' ובסיפא כתב ז"ל ואפילו לותה אותם בשטר אין הלואת המזונות נגבית מנכסי הבעל עד שיפרע מלוה שלו כו' ולשון מנכסי משמע דר"ל מקרקעי דאע"ג דבלשון נכסי גם מטלטלי בכלל מכל מקום מדשינה משמע דבקרקעות מיירי שהם סתם נכסי על הרוב ודו"ק: (מה) וי"א שאין חילוק בין מיוחסת כו' נ"ל דהאי י"א הוא דעת מהר"מ שכ"כ המרדכי בשמו ספ"ק דב"ק וס"פ נערה שנתפתתה ושם הוכיח דכן דעת הרי"ף מדכתב שם בפ"ק דב"ק גבי אחין שחלקו האי חילוק דבין חול לשל שבת ולא כ"כ פרק נערה שנתפתתה וגם לא פרק המקבל גבי ב"ח ש"מ דדוקא גבי אחין אין דרך למחול מה שנטלו מתפוסת הבית כ"א בגדי חול ומשום בזיון דאין להפשיטן ערום או להביא הן עצמן לב"ד בבגדי חול שעליהן משא"כ בשל שבת וי"ט דיכולין לשלחן לב"ד אבל בעל מקנה לאשתו בהקנאה גמורה אפי' של שבת וי"ט אלא שמחלק דבתכשיטי זהב ובדולח מן הסתם לא מקנה לה ויכול ב"ח לגבות מהם וכ"כ מהרי"ק שורש י' דין ט"ז וכתב שכ"כ בתשובת הרי"ף בהדיא ע"ש וכתב נמי דה"ה כל בעל לצורך פרנסתו יכול למכור ע"ד זה וכאשר הוכיח מהר"מ שכן דעת הרי"ף ונ"ל להוכיח שכן דעת הרא"ש שהרי גם הוא כתב כלשון הרי"ף כ"ק דב"ק ופרק נערה שנתפתתה ופרק המקבל גם רבינו אף שכתב כאן ג' דעות מ"מ הרי כתב דעה זו דאין חילוק בין בגדי שבת באחרונה וגם דקדק לכתוב דאין חילוק בין בגדי שבת ולא כתב נמי דאין חילוק בין תכשיטי זהב מוכח דס"ל דגם מהר"מ והרי"ף מודים בתכשיטין ולקמן בסימן רפ"ח כ"ר דין אחין שחלקו וחילוק בין בגדי שבת ושל חול והיינו כדעתם ז"ל הנ"ל גם בש"ע דקדק מ"ו ר"ם ז"ל לכתוב ויש חולקין אחר שכתב המחבר שם החילוק שבין בגדי שבת לחול אבל לחלק בתכשיטין ודאי משמע דגם מ"ו ר"מ ז"ל מודה והארכתי בתשובה ע"ש ומ"ש בא"ע בש"ע סי' צ':
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.