א בענין הנתבע אי מצי למנות מורשה כתב הרמב"ן איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד אי בעי איניש דלא למיתי בבי דיגא מצי לשוייה שליח בעדים למיטען בשבילו בב"ד מהא דאמרי' בירושלמי דסנהדרין כהן גדול לא דן ולא דנין אותו ופריך וימנה אנטלר הגע עצמך אם יתחייב שבועה וכי אנטלר נשבע אלמא מצי לשוייה שליח וכ"כ בעל הערוך מהא שמעינן דמצי למנות שליח ואיכא מ"ד שאינו רשאי שלא תהא סנהדרין שומעת טענת שקר מפי התורגמן והתם משום יקרא דכ"ג שלא לבזותו וכ"כ רב אלפס בתשובה שאין לנתבע למנות שליח וכ"כ רב סעדיה:
ב וכן הנשים היקרות לא ויתר להם בדין זה רב אלפס אלא לשגר להם סופרי הדיינין ולטעון בפניהם אבל לא למסור טענותיהן לאחרים וא"א הרא"ש ז"ל הביא כל זה בפסקיו והסכים לזה וכ"כ הרמ"ה ז"ל דמצי תובע למימר ליה לאו בעל דברים דידי את ולא ניחא לי למיקם בדינא בהדך ואין המורשה יכול לכופו לתבוע למי שאינו רוצה:
א סָעִיף א בענין הנתבע אי מצי למנות וכו' וא"א הרא"ש ז"ל הביא כל זה בפסקיו ריש שבועת העדות וגם הר"ן כתב שם כל זה כתבו עוד שם בהרמב"ן דת"ח שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא ולערער בהדי ע"ה שרשאין ב"ד לשגר לו הדברים ע"י שלוחי ב"ד דכבוד תורה עדיף. והרשב"א בתשובה הביא מחלוקתן של ראשונים בדין נתבע אי מצי למנות אנטלר ובסוף כתב ואנו כך נוהגים שאין ממנין אנטלר ובתשובה אחרת כתב דעתי שאין הנתבע יכול למנות טוען שיטעון מעצמו שום טענה כי מי שאינו יודע האמת איך יטעון ויאמר כן וכן היה והוא לא ידע אפי' לאשה צנועה שהתירו לשלוח לא שתשלח טוען יטעון מעצמו אלא ששולחין לה מב"ד אנשים לקבל טענותיה ומסדרן בפני ב"ד כמו שאמרה עכ"ל: ובתשובה אחרת כתב נ"ל כדברי הגאונים שאמרת שאף הנתבע ממנה אנטלר ואם יש שבועה ישביעו את הנתבע עצמו אם הוא שם ואם אינו שם ישלחו בית דין וישביעוהו ומה שאמרו בכ"ג ימנה אנטלר והשיב שמא יצטרך שבועה ואין האנטלר נשבע נ"ל שאם בא למנות אנטלר ימנה אלא לפי ששאלו ימנה אנטלר כלומר יתקנו שלא ידונו אותו מפני כבודו אלא שימנה אנטלר ולפיכך אמרו שם שא"א לחוש לכבודו בזה דפעמים יצטרך לשבועה וצריך לישבע בפני ב"ד וכיון שכן לא תקנו שימנה אנטלר ונראה לי כפירוש הירושלמי אלא שאני תמה בעיקר הדין דאם הנתבע ימנה מורשה פעמים שילמדו לשקר שהמורשה יטעון טענת שקרים לפי שאינו בוש מן התובע ונמצא מדת אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לוקה ובאשה שאין דרכה לבוא בפני ב"ד דכל כבודה בת מלך פנימה אין מקבלין טענותיה מפי השליח שלה אלא ב"ד שולחין לה ומקבלים טענותיהם מפיה אלא שהשליח עומד לאחר מכאן לפני ב"ד וכן אמר משמן של גאונים ואפשר דכל נתבע כן. עכ"ל ועיין במרדכי פרק המפקיד מדברי הרמב"ם נראה שאין ממנים אנטלר בשום פנים לא תובע ולא נתבע שכתב בפכ"א מהלכות סנהדרין לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אלא א"כ היה מכיר לשון בעלי דינים ושומע טענותיהם ואם אינו מכיר בלשונם כדי להשיב להם יעמוד התורגמן להודיע אותם פסק הדין ומאיזה טעם חייב זה וזיכה זה עכ"ל וכתב הר"ן בריש פרק שבועת העדות שכתב כן משום דס"ל דההיא דהנהו לעוזאי דאיתא בספ"ק דמכות (ו.) בבעלי דינים היה: (ב"ה) ולענין הלכה כיון דכמה רבוותא סברי דאין ממנין אנטלר לנתבע מיהא הכי נקטינן: אם ממנין אנטלר ליבם לטעון בעבורו עיין במישרים סוף נכ"ח: הודאתו ע"י אנטלר ושליח אם היא הודאה עיין בהריב"ש סימן שצ"ב:
א סָעִיף א בענין הנתבע וכו' מצי לשויי' שליח בעדים וכו' לכאורה נראה דה"ק דבנתבע איכא פלוגתא אי מצי לשוייה שליח בעדים אבל בתובע לד"ה מצי לשוייה שליח בעדים ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את וקשה דבתובע הא פשיטא לן דאם עשאו שליח בעדים דמצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא צריך שיקנה לו בקנין ויכתוב ליה זיל דון ואפיק לנפשך כמ"ש בסימן קכ"ב סעיף ח'. וי"ל דה"ק בענין הנתבע איכא פלוגתא אם אפשר למנות מורשה דאיכא מ"ד מצי לשוייה שליח בעדים למטען בשבילו בבית דין ובנתבע לא שייך קנין דבתובע ודאי כיון שבא להוציא מיד המחזיק צריך שיקנה לו הממון בקנין ולהוציאו מיד המחזיק ולומר לו זיל דון ואפיק לנפשך אבל נתבע שבא לפטור עצמו ואינו מקנה לו שום דבר א"צ אלא עדים שעשאו שליח ושוב אינו יכול לטעון טענה אחרת ואם יצא השליח חייב בדין חייב לקיים מה שפסקו עליו כיון שעשאו שליח בעדים ולא שייך קנין הכא. ונראה בעיני דדוקא כשלא בא הנתבע לב"ד סבירא ליה להאי מ"ד דמצי לשוייה שליח בעדים וכדדייק לישנא שכתב איכא מ"ד אי בעי איניש דלא למיתי בב"ד מצי לשוייה שליח וכו' אבל כשהנתבע בא בעצמו לפני בית דין לא מצי לשוייה שליח לד"ה ודכוותא בתובע דלד"ה מצי לשוייה שליח היינו דוקא אי לא בעי למיתי לב"ד אבל כשבאו לפני ב"ד בין בתובע ובין בנתבע לד"ה לא מצי לשוייה שליח וזהו שכתב הרמב"ם בפכ"א מה"ס לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אא"כ היה מכיר לשון ב"ד ושומע טענותיהם וכו' והיינו כשהתובע והנתבע באו לפני ב"ד והעמידו מליץ בינותם דזה אסור בין בתובע ובין בנתבע לד"ה ולא אפליגו אלא כשלא באו הם בעצמם לפני ב"ד ולא כמו שכתב ב"י דנראה שלא ירד לחלק בכך ע"ש והיכא דכותבין טענותיהם ונותנין לב"ד הדין הוא בהפך דכשבאו לפני ב"ד שרי אבל לשלוח הכתב לב"ד אסור ע"ל בסימן י"ג ס"ה: ה"ג כ"ג דן ודנין אותו ופריך וימנה אנטלר פירוש יתקנו שלא ידונו אותו מפני כבודו אלא שימנה אנטלר ותירצו כיון דלפעמים שיצטרך לשבועה וצריך לישבע בפני ב"ד אי אפשר לחוש לכבודו הילכך לא תיקנו כלום והרשות בידו לבא בעצמו או למנות אנטלר: ואיכא מ"ד שאינו רשאי דלא תהא סנהדרין שומעת טענת שקר וכו' ויש להקשות בתובע נמי ישמעו טענות שקר ומאי שנא תובע מנתבע. וי"ל דבעשאו שליח בעדים בלחוד אין הכי נמי דלא מצי כייף ליה לשמוע טענותיו ותובע ונתבע שוין כדפרישי' אלא הכא בבא בהרשאה דהוי כאילו ניתנה לו במתנה כדכתב הרא"ש מדכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך א"כ המורשה הוא בעל הדבר בעצמו אבל הנתבע שבא לפטור עצמו מתביעת התובע לא שייך הרשאה בקנין כדפרישית:
א סָעִיף א כ"כ המרדכי פרק המפקיד בשם מהר"ם וכתב דלדבר איסור לכ"ע אין יכול להעמיד אנטלר כו' וכתב עוד שם דהמורשה אסור לטעון דבר שהוא שקר ואפי' בעל דבר עצמו אסור לשקר כו' ולא דמי לאפוטרופוס דיכול לטעון מה שירצה היינו משום דהתם אין דבר ברור שהוא שקר דדלמא אי הוה אבוהון קיים הוה טען הכי ועיין בתשובת הריב"ש סימן שצ"א אם הודה ע"י שליח אי הוה הודאה אי לא.
א סָעִיף א מהא דאמרינן בירושלמי דסנהדרין כ"ג לא דן ולא דנין אותו כו' גירסת המשנה והגמרא והפוסקים ר"פ כהן גדול הוא דן ודנין אותו וכן הוא בירושלמי וכן נראה להגיה בדברי רבינו ועד"ר: ופריך וימנה אנטלר פי' למה דנין אותו ע"י עצמו ולא תקנו שימנה אנטלר כיון דאפי' לאחרים מותר ומשני הגע עצמך אם שיתחייב שבועה יהיה צריך הכ"ג לישבע בב"ד וא"כ א"א לחוש לכבודו במינוי אנטלר וכיון שכן לא תקנו אנטלר כלל: שומעת טענת שקר כו' ר"ל מפני שהוא אינו בוש לשקר מן זה התובע ונמצא מדת אין אדם מעיז בפני ב"ח לוקה כן הוא לשון רשב"א אבל במורשה של התובע אי אמרת שילמד המלוה למורשה לטעון שקר כשיטעון בעצמו נמי יטעון שקר דמדת אין אדם מעיז לא שייך אלא לגבי לוה שהמלוה עשה לו טובה. וראיה לזה דהרי כופר הכל פטור מדאורייתא משבועה משום דאין אדם מעיז ולא אמרינן דליחייב משום דאין המלוה מעיז לתבוע מה דלית ליה גביה ש"מ שהמלוה מעיז אלא שחכמים האחרונים החמירו והזקיקוהו לשבועת היסת. והיותר נראה דשאני תובע דהוצרכו לתקן שידין עמו ע"י מורשה כדי שלא יהא כ"א נוטל ממון חבירו וילך לו למדה"י ויבא לידי נעילת דלת ותקנו שיתן הרשאה לשלוחו ויכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך ועי"ז מחשב הוא עצמו תובע לנפשו ומש"ה לא פליגי ויכול להעמיד מורשה בכל ענין משא"כ בנתבע דליכא נעילת דלת וגם לא שייך ביה הקנאה לנפשו למיהוי הוא בעצמו בעל דבר וק"ל ועד"ר מ"ש עוד מזה. וכתב ב"י ז"ל אבל ברמב"ם פכ"א מהלכות סנהדרין משמע דאפי' תובע נמי לא עביד מורשה שכתב לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן כו' עכ"ל ונראה דמיירי כששניהן בעיר אחת אבל כשאין התובע עמו בעיר פשיטא דעביד מורשה כמוזכר בפ' מרובה דאמרי נהרדעי כל אורכתא כו' אבל אכתי קשה א"כ למה הביא רבי' ל' הרמב"ם זה סתם בלי מחלוקת לעיל בסי' י"ז סעיף ט' ומשמע דהכי ס"ל ובסי' זה כ' דבענין הנתבע אי מצי למנות מורשה איכא פלוגתא משמע הא בענין התובע ליכא מאן דפליג. לכן נראה דגם הרמב"ם לא קאמר דאין לשמוע מפי המתורגמן אלא בתורגמן שלא הקנה לו הממון בהרשאה אבל כשבא בהרשאה וכ' בו זיל דון ואפיק לנפשך מיקרי הוא בעצמו התובע. ועוד יש לחלק בין אם התובע ג"כ עם המתורגמן בא לב"ד דמסור ובין שולח מורשה או שליח במקומו דאז מיקרי הוא התובע ושוב מצאתי שחילק כן מ"ו ר"מ ז"ל בד"מ שלו בעמוד:
ב סָעִיף ב וכן הנשים כו' משום שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה ועד"ר: אבל לא למסור טענותיהם כו' שמא ישקר השליח וכנ"ל ואפשר דמש"ה קאמר דמשגרין לסופרי הדיינים מפני שמיד כותבין לפניה טענותיה ואי בעי תובע הולך עמהן כדי שתהא בושה לפניו וכדי שתדע על מה תשיב לו על כל תביעותיו ואח"כ הרשות בידה לשלוח שלוחה לב"ד לקבל דינה אבל בכ"ג הקילו אפי' במורשה משום דגם זה קצת גנאי הוא לו אשר"י ר"פ שבועת העדות וק"ל: ומ"ש וכ"כ הרמ"ה ז"ל כו' עד ואין המורשה יכול לכופו לתבוע למי שאינו רוצה ק"ק מאי נתינת טעם הוא זה ומהיכי תיתי נאמר שיכול לכופו אזה ונראה דענין בפני עצמו הוא ומתחלה כתב דהנתבע בעצמו צריך להשיב על טענתו ולא ע"י המורשה משום דלאו כו' ואח"כ אמר אף אם הוא בענין שא"א לנתבע לבוא בעצמו לדין ומורשה שלו טוען שהוא יעמוד בדין עבורו ושבאם יתחייב ישלם ובאופן שיפטר מחובו שימסור לו שט"ח שבכה"ג הלוה בעצמו יכול לכוף לתובע בעצמו וכמ"ש בסי' ט"ז וכ"ד ע"ש כתב דאין שומעין גם בזה להמורשה דאינו יכול לכופו לתבוע למי שאינו רוצה אלא ישאר שט"ח בידו עד שיוכל לתבוע הנתבע בעצמו וק"ל:
א סָעִיף ב מהא דאמרי' בירושלמי דסנהדרין כ"ג לא דן ולא דנין אותו כו' נוסח זה דלא דן ולא דנין הוא כתוב ונדפס בכל ספרי הטורים אחד מהן לא נעדר ואעפ"כ נראה דט"ס הוא וצ"ל דן ודנין אותו דכ"כ באשר"י דפרק שבועת העדות דמביא לשון המשנה כ"ג דן ודנין אותו וכן הוא בהדיא במשנתינו ר"פ כ"ג בבבלי ובירושלמי ובגמרא ופריך שם בגמרא דנין אותו פשיטא הא כתיב התקוששו וקושו ואי לאו דדנין אותו היכי דן כו' והרא"ש והר"ן שהביאו לדברי הרמב"ן וראיותיו מהירושלמי על מינוי מורשה לנתבע כולם הביאו לשון הירושלמי להמשנה דן ודנין אותו וכן הביא המרדכי פרק המפקיד וכ"כ בערוך בערך אנטלר וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי קודש וכ"כ בסמ"ג עשין סי' צ"ז ובגמ' ובפוסקים הנ"ל מבואר שם דאפילו מלך דתנן כו' לא דן ולא דנין אותו ה"מ מלך ישראל ומשום מעשה שהיה בינאי המלך אבל מלכי יהודא דן ודנין אותו וכמ"ש בית דוד דינו לבוקר משפט ואי לאו דדנין אותו היכי דן והא כתיב התקוששו וקושו וכ"כ בתשובת הרשב"א והביאו ב"י ומחולקים בפירושי אית דפרשי דפריך למה דנין אותו בעצמו ולא תקנו שידונו דוקא ע"י אנטלר כיון שהוא מותר לדון ע"י ומשני דבאמת דנין ע"י אנטלר דוקא ומ"ש דנין אותו היינו כשחייב שבועה ומזה הביאו ראיה דמותר ואית דפרשי דבעלמא אסור אלא דפריך דמשום כבודו דכ"ג הו"ל להתיר לו שידונו ע"י אנטלר ומשני כיון דאם בא לידי שבועה א"א לדונו ע"י אנטלר מש"ה לא התירו לו כלל לדון ע"י אנטלר כיון דבעלמא אסור סוף דבר כולם שוים בגי' המשנה כ"ג דן ודנין אותו ולא מצאתי לרבינו חבר לגירסתו זולת הריב"ש שהביא ג"כ בתשובתו סי' שצ"ב לשון המשנה לא דן ולא דנין אותו והוא פלא בעיני דלא השגיחו בחילוף הנוסחאות לא הב"י ולא מור"ש ז"ל בח"ש שלו ולא מור"ם ז"ל בד"מ שלו וצ"ע: שלא תהא סנהדרין כו' ע"ש בפרישה מ"ש ממורשה דתובע וגם נראה לחלק מטעם אחר והוא דהתובע דבא לתבוע הוא בעצמו או ע"י מורשה שלו המורשה אינו תובע אלא מה שנתעורר עליו התובע לתבוע בו ושם אותו בפי המורשה ואי ששדינן לתובע ששם שקר בפיו גם לכשיבוא הוא עצמו לתבוע יטעון עליו שקר משא"כ מורשה של נתבע שאינו יודע הנתבע בעצמו מה יהיה כל ענין תביעתו לשום טענה עליהם בפי המורשה לפיכך חיישינן כשישמע תביעת התובע יטעון מעצמו מפני הטורח [לילך לשאול כל פעם את פי הנתבע] תשובה על טענתו מה שלא היה ומ"ש בפרישה נראה יותר: וכ"כ רב אלפס בתשובה בו' עד וא"א הביא כל זה בפסקיו בריש פרק שבועת העדות הביא הרא"ש דברי הרמב"ן שכתב כל מה שכ"ר כאן ועוד שם מבואר יותר דקאי אהא דאמרינן שם דאשה אין דרכה לבוא לדין משום דכתיב בה כל כבודה בת מלך פנימה ושכתב ע"ז הר"י הלוי דמהכא שמעינן דנשים היקרות לא מזלזלינן בהו לבוא לב"ד אלא משדרינן לה ע"י שליח ב"ד כו' ואמר שכן היה דן רבו הרי"ף ז"ל וכתב עליו הרמב"ן שאין ראיה מזה כו' אלא שכבר הורה כן מקבלה מרבו ומסיק הרמב"ן וכתב ע"ז ז"ל וחזינא פלוגתא בין רבוותא אי מצי נתבע למנות שליח כו' עד וכן כתב הרי"ף שאין נתבע מצי למנות שליח וכן נשים אפילו יקרות לא ויתר להן הרי"ף בדין זה אלא לשגר להם סופרי הדיינים וכ"נ בת"ח שתורתו אומנתו כו' עכ"ל ובזה דברי רבינו מבוארים במ"ש וכן הנשים היקרות שהוא מלשון הרמב"ן וקאי אמ"ש שם לפני זה דכתב ר"י הלוי בשם הרי"ף שהיקל בנשים יקרות משום כבודן ולא הצריכן לבוא לב"ד ע"ז כתב אף שויתר לכן לא ויתר להן אלא לשגר להן כו'.
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.