א היורד לתוך שדה חבירו ולקט פירותיו ובעל השדה טוען שבגזל לקחם וזה אומר שמכרם לו נאמן כיון שהוא מוחזק בהן אפי' אם יש עדים שלקטם אע"פ שהקרקע בחזקת בעליה עומדת נאמן על הפירות כיון שלקטם כבר ואצ"ל אם לקטם שנים רבות שהוא נאמן על הפירות במיגו שהיה יכול לטעון גם על השדה לקוח הוא בידי:
ב ואם אין בעל האילן והשדה כאן ואחד אומר אלך ואלקט פירות האילן או השדה של פלוני שמכר לי אין ב"ד צריכין למנעו עד שיבואו הבעלים שנדע מהן אם הוא אמת שאין אדם חצוף ללקט פירות של אחרים:
ג ואפי' אם באו הבעלים ומצאוהו כשדה קודם שהוליכם לביתו נאמן כיון שלקטם קודם שבאו הבעלים אבל אם באו קודם שלקטם מעכבין על ידו ואפילו אם לקטם כבר אם טוען שמכר לו גוף השדה אינו נאמן אף על הפירות שאכל כיון שאין לו שטר וכתב ה"ר חזקיה לאו דוקא שאמר בפרהסיא אלך ואלקט פירותיו של פלוני אלא ה"ה נמי בצינעא והרמ"ה ז"ל כתב דוקא בפרהסיא ולא בתורת גניבה וגזילה:
ד והאומר אלך ואכרות אילנות של פלוני ודאי מוחין בידו:
א סָעִיף א היורד לתוך שדה חבירו וכו' פרק חזקת (בבא בתרא לג:) ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה אזיל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אמר ר"נ הדרא ארעא והדרי פירי אמר רב זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן ופרשב"ם א"ר זביד אי טעין וכו' מילתא באפי נפשה היא וה"ק אם מתחלה בשטענו בעל הקרקע מאי בעית בהאי ארעא לא השיב לו מינך זבינתיה אלא לפירות ירדתי כדין אריס או שמכרת לי פירות עד י' שנים: נאמן. במה שאכל למפרע ובשבועת היסת דזבנינהו מיניה ואף ע"ג דאיכא סהדי דאכלינהו לפירי ושאין הקרקע קנוי לו דלא חציף אינש למיחת לארעא דחבריה ולמיכל פירי דחבריה ומיהו מכאן ולהבא לא יאכל עד שיביא עדים ושטר שקנה הפירות דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכ"כ התוספות וכתבו עוד וא"ת מאי איריא משום דלא חציף תיפוק ליה משום דתפיס וי"ל דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניחן ברשות שאינו שלו דלא תפס בהו. וכתב הרמב"ם ה"ז האוכל נאמן ונשבע היסת על כך ופשוט הוא:
ב סָעִיף ב ואם אין בעל האילן והשדה כאן וכו' שם אמר רב זביד ואי טען ואמר לפירות ירדתי נאמן מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובילא שהם כלי גודרי תמרים ואמר איזיל ואגדריה לדיקלא דפלוני דזבניה לי מהימן אלמא לא חציף אינש דגדר דיקלא דלאו דיליה ה"נ לא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיליה א"ה ארעא נמי ארעא אמרינן ליה אחוי שטרך א"ה פירי נמי שטרא לפירי לא עבדי אינשי ופרשב"ם ואגדריה. אלקוט הפירות: מהימן. ושבקי ליה ב"ד ללקט הפירות בלא עדים ושטר אחרי שאין ידוע שהבעלים מוחים בדבר קודם לקיטה ואי אתא חבריה וטען להד"מ אחר שליקט האילן לית עליה אלא שבועת היסת אבל אי מקמי דליגדריה אתא מארי דיקלא ואמר להד"מ לא מהימן עד דמייתי ראיה ודוקא כשטען מתחלה לפירות ירדתי נאמן במה שאכל כבר אבל אם מתחלה טען מינך זבינתיה ואח"כ טען לפירות ירדתי שמכחיש דבריו הראשונים אינו נאמן:
ג סָעִיף ג ומ"ש רבינו ואפילו אם באו הבעלים ומצאוהו בשדה קודם שהוליכם לביתו וכו' נ"ל שלמד כן ממ"ש בסמוך בשם התוספות שאם לקטן והניחן ברשות שאינו שלו אף ע"ג דלא תפיס בהו נאמן משום דלא חציף וא"כ כיון דלא אזלינן בתר רשות שהם בו אפילו הם בשדה עצמו כיון שלקטן שייך טעמא דלא חציף: וכתב ה"ר חזקיה לאו דוקא וכו' דעת התוספות כדעת ה"ר חזקיה דל"ש לן בין צינעא לפרהסיא שייך לא חציף אינש אם לא שלקטם דרך גניבה ודע שיש להרמב"ם גירסא אחרת במימרא דרב יהודה שהוא ז"ל גורס ואגזריה כלומר אלך ואכרות דקל של פלוני וכתב ה"ה פ"ט מהלכות טוען שיש מי שהקשה מדאמר בהחובל (צא:) שורי הרגת נטיעתי קצצת אתה אמרת לי נאמן ואוקי באילן העומד לקציצה ושור העומד להריגה הא לאו הכי לא מהימן ותירץ דשאני הכא דאמר תחלה קודם שיגזרנו איזיל ואגזריה דלא חציף אינש לגלויי מעיקרא ולמימר אגזריה אי לאו דקושטא קאמר דמירתת דלמא אתא מאריה ומנע ליה אבל התם דלבתר קציצה לא מהימן כ"כ הרשב"א עכ"ל והראב"ד גורס כגירסת רבינו :
ד סָעִיף ד והאומר אלך ואכרות אילנות של פלוני ודאי מוחין בידו הטעם הוא דבענין לקיטת פירות אמרינן לא חציף אינש למגדר דיקלא דלאו דיליה אבל במידי אחרינא דלית ביה כי האי טעמא לא מהימן ולפיכך כתב רבינו שמוחין בו וזו היא שיטת הרא"ש ז"ל בפרק כל הנשבעין:
א סָעִיף א היורד וכו' אף ע"פ שהקרקע בחזקת בעליה עומדת נאמן על הפירות כיון שלקטם כבר. ויש להקשות דבפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"י) אמר ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים וקדים מלוה ואכלינהו לפירי ואסיקנא דאי לא עבידא לאיגלויי כגון שמתו העדים ואין ספק זה עומד להתברר לעולם מוציאין מיד המלוה הפירות שאכל כבר ולא אמרינן פירות בחזקת אוכליהון אלא קרקע בחזקת בעליה קיימא ושלא כדין אכלינהו לפירי וב"י מביאו לקמן בסימן ק"נ וא"כ קשה מ"ש הכא דנאמן על הפירות ולא אזלינן בתר חזקת קרקע וי"ל דהכא הוה טעמא משום דלא חציף אינש למיכל פירא דלאו דיליה כדאיתא להדיא בפרק חזקת (בבא בתרא דף ל"ג) אבל בפרק המקבל דקא מסייע ליה שטרא למלוה דהא כתיב ביה שנין סתמא חציף וחציף הילכך אזלינן בתר חזקת קרקע ונראה דמש"ה דקדק רבינו וכתב נאמן כיון שהוא מוחזק בהן וכו' פירוש דלא אזלינן הכא בתר חזקת קרקע אלא בתר חזקת פירות ומינה שמעינן דאם לא היה מוחזק בפירות כגון שלקטן והניחן ברשות שאינו שלו דלא תפיס בהו אזלינן בתר חזקת קרקע ודלא כמ"ש בתוס' וז"ל וא"ת מאי איריא משום דלא חציף תיפוק ליה משום דתפיס ויש לומר דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניחן ברשות שאינו שלו דלא תפיס בהו עכ"ל וב"י הביא דבריהם דהא למאי דפרישית דאי לאו טעמא דלא חציף אזלינן בתר חזקת קרקע אם כן ליתא לקושיית התוספות נמי וליתא להאי דינא דהוכיחו דאפילו הניחן ברשות שאינו שלו אלא דוקא כשהניחן ברשותו התם הוא דסמכינן אטעמא דלא חציף כיון שהוא מוחזק ומש"ה לא הביא הרא"ש דברי התוס' ודלא כהגהת אשיר"י וברמב"ם פ"ט מטוען נמי מבואר דדוקא בדמוחזק הלה באכילת פירות סמכינן אטעמא דלא חציף ע"ש והכי נקטינן נראה לי: ומ"ש ואין צריך לומר אם לקטם שנים רבות וכו'. אין להקשות הלא לא אמרי' מגו מממון זה לממון אחר כדלקמן בסי' ק"נ ס"ו דשדה ופירותיה ודאי חשוב הכל אותו ממון וכן הדין בעיסקא דקרן ופירות חשוב הכל ממון אחר ואמרינן ביה מיגו:
ב סָעִיף ג ומש"ר ואפילו באו הבעלים ומצאוהו בשדה קודם שהוליכם לביתו נאמן וכו'. נראה שנמשך אחר פרשב"ם שכ' כך וז"ל אהא דאר"י האי מאן דנקיט מגלא ותובילא פי' סל לקבל פירות ואמר איזיל ואגדריה לדיקלא דפלניא דזבניה לי מהימן ושבקי ליה ב"ד ללקט הפירות בלא עדים ובלא שטר אחרי שאין ידוע שהבעלים מוחים בדבר קודם לקיטה ואי אתא חבריה וטעין להד"ם אחר שלקט האילן לית עליה אלא שבועת היסת וכו' אלמא דוקא במיחה קודם לקיטה התם הוא דלא מהימן בלא ראיה אבל לאחר לקיטה שהפירות מונחין בסל שלו הרי הוא מוחזק בפירות אפילו מצאוהו בשדה קודם שהוליכן לביתו אע"פ דבכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא לן ולא איפשיטא כדלקמן בסימן ר' מ"מ כאן שזה טוען כבר קניתי הפירות בדין קניית מטלטלין והן מונחין בכליו אזלינן בתר חזקת הפירות. וב"י כתב שרבינו למד כך מדברי התוס' שהבאתי בסמוך ושרי ליה מאריה דהיאך יניח רבינו הדין שכתבו התוספות ולא יכתבנו והדין שלמד מדבריהם יכתוב אותו יותר ועוד דהתוספות מדברים כשהפירות מונחים ברשות שאינו שלו ואינן מונחין בכליו של זה הלוקט ורבינו מדבר כשהפירות הן בכליו והכלי הוא עומד ביד הלוקט אלא שמצאוהו ללוקט עם פירות שליקט בכליו בשדה שלו א"נ אפילו הכלי עצמו עם הפירות עומד בשדה מכל מקום הפירות הם מונחין ברשות הלוקט כיון שהם בכליו של לוקט כדפרישית ועוד הלא רבינו לא ס"ל כדברי התוס' כמו שכתבתי בסמוך ועוד הלא דין זה מפורש מתוך פרשב"ם כדפרישית ומה צריך ללמדו מדקדוק דברי התוספות: ומ"ש ואפילו אם לקט כבר אם טען שמכר לו גוף השדה אינו נאמן אף על הפירות וכו'. כתבו התוספות והאגודה בשם ר"י דדוקא פירי דתרתי שנין הדרי אבל פירי של שנה ג' לא הדרי דאי מהימן במאי דקאמר שאכלה ג' שנים גם הקרקע תהיה שלו ע"כ:
ג סָעִיף ד והאומר אלך ואכרות אילנות של פלוני ודאי מוחין בידו. כ"כ התוס' בפרק חזקת דנראה לר"י ולריב"ם שאם היה בא לקצוץ הדקל עצמו לא היה נאמן דדוקא פירות הוא דעבידי אינשי דמזבני אבל דקל אין דרך בני אדם למכור לקוץ וכו' וכן כתבו הגהות מיימונית והגהות אשיר"י ונראה דהיינו דוקא דקל העומד לפירות אבל אילן יבש דרך לקצצו והכי מוכח מהראיה שמביא התוס' ע"ש והכי נמי מוכח בפ' המקבל (סוף בבא מציעא דף ק"ט) דדוקא אילן עושה פירות אין דרך לקצצו אא"כ שחדל לעשות פירי ופשוט הוא וכ"כ במרדכי בפרק כל הנשבעין דבאילן שעומד לקציצה אין מוחין לכ"ע וע"ש:
א סָעִיף א היורד לתוך שדה חבירו כו' עד כיון שהוא מוחזק בה בפח"ה דף ל"ג גרסי' ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתה ואכלי שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אר"נ הדרא ארעא והדרא פירי. א"ר זביד אם טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן (וכתב ר"ש ותוס' דרב זביד מילתא באפי נפשיה הוא וה"ק אם מתחילה כי א"ל מאי בעית בהאי ארעא לא השיב מינך זבינתיה אלא לפירות ירדתי כדין אריס או שמכרת לי הפירות עד עשר שנים נאמן במה שאכל למפרע ובשבועת היסת דזבנה מיניה) לאו מי א"ר יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגדר לדיקלא דפלניא דזבין ניהלי מהימן אלמא לא חציף איניש דגדיר דיקלא דלאו דיליה הכא נמי לא חציף איניש דאכל פירי דלאו דיליה עכ"ל הגמרא. וכתבו התוס' שם ז"ל וא"ת מאי איריא כו' [עב"ח שהביאו] ועוד כתבו שם התוספות אחר זה בד"ה לא חציף איניש כו' ז"ל לאו משום דקאמר בפרהסיא איזיל ואגדור קאמר דלא חציף איניש דאפילו ללקט בצינעא נמי שייך לומר לא חציף איניש אם לא שלקטן דרך גניבה עכ"ל. ונראה דכ"כ משום דהוה קשה להתוספות מאי מייתי ראייה מהא דאר"י כו' הנ"ל דילמא שאני התם דאמר כו' והנ"י שם ג"כ הקשה קושיא זו וגם חידושי רמב"ן ותירצו בע"א (ונראה שגם הרמ"ה דכ"ר בשמו בס"ס דתורת גניבה אינו של המלקט ס"ל כתירוציה דנ"י בזה ועמ"ש בסמוך) ע"ש אבל רבינו נמשך אחר תירוצו דהתוספות וכמ"ש בסמוך ומש"ה כתבו דמדמדמה להו רב זביד אהדדי נלמד דלאו מידי תליא באמר כן בפרהסיא קודם לכן אלא אפילו לא אמר קודם לכן כלל אלא הלך ביום במקום שיש רואים ולקט פירותיו של חבירו אי לאו דקושטא קאמר דזבנה ניהליה לא היה עביד חציפות כולי האי וז"ש התוס' אם לא שלקט דרך גניבה ר"ל שלקט בלילה ובעת שאין רואין דאז אין חציפות ונראה דמ"ש התוספות ובלבד שלא יאכל דרך גניבה לא כ"כ כ"א אמה דאיירי בו בגמרא והיינו דאין הפירות מונחים ברשותו אבל אם מונחים ברשותו והוא מוחזק בהן אינו יכול להוציא מידו אפילו לקטן דרך גניבה כי דרך גניבה לא ממש הגניבה וכמו שכ"ר בסמוך. ובזה שכתבתי דברי רבינו מבוארים דמתחילה כתב דהיורד לתוך שדה חבירו וליקט כו' ור"ל אפילו ירד בגניבה אפ"ה אינו יכול להוציא מידו כיון שלקטן כבר והוא מוחזק בהו וכמ"ש התוספות זה בפשיטות דמהניא חזקה לזה. ואח"כ כתב ואין צריך לומר אם לקטן שנים רבות כו' ורצה לומר ג"כ אף שלקטן בגניבה דלית ביה טענת דאין אדם חציף אפ"ה נאמן במיגו דלקוח ומש"ה אפילו הפירות שאינו מוחזק בהן עדיין אין מוציאין מידו במיגו כו' דדרך גנובה אינו ממעט אלא דלא הוה חציפות אבל לא חזקה דג"ש וטוען לקוח הוא בידו מאחר דמ"מ אמר אלך ואלקט אלא שלא אמר כן בפרהסיא וכדפירשו הרמ"ה. ונ"ל דרבינו ס"ל כוותי' מדהביאו באחרונה וכמ"ש פי' דבריו בסמוך. ואח"כ כתב דינא דגמרא דאם אמר אלך ואלקט כו' דאין ב"ד צריכין למנעו ואם אחר שלקטן אפילו עדיין לא הוליכן לרשותו דלית ליה בהו חזקה אפ"ה נאמן הוא נגד ב"ה לומר שמכרן לו מטעם דאין אדם חצוף. והא דכתב בהאי בבא ואם אין בעל האילן והשדה כאן ולא כתבו בבבא ראשונה ה"ט דבבבא ראשונה דאיירי דידד בתורת גניבה אף שהיה כאן הו"ל כלא היה כאן דירד שלא מדעתו גם איצטריך לכתבו בהאי בבא לרבותא דאם היה הבע"ה כאן פשיטא דלא ימחה הב"ד כיון דהוא עצמו יכול למחות ואינו מוחה ודאי הדין עם זה היורד וק"ל. ואח"כ כתב דאפילו אם לקטן כבר והוא מוחזק בהן אפ"ה אם טוען שמכר לו גוף הקרקע אינו נאמן אף על הפירות והוא דברי ר"נ הנ"ל דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. ואח"כ כ"ר דברי ר' חזקיה שהוא כדעת התוס' דל"ד קאמר דאמר כן בפרהסיא אלא ה"ה אם אמר כן בצינעה בפני אנשים מיוחדים. והא דלא ככ"ר בשם התוספות הנ"ל נראה ה"ט משום דמדברי התוס' י"ל דס"ל דנאמן אפילו לקטן בצינעה ובלא אמירה כלל וגם אינו מוחזק בהפירות ולא מסתבר לרבינו שיהא נאמן בזה דהא אין כאן חציפות כלל מש"ה מביא דברי רבי חזקיה דמלשונו משמע דס"ל דלא בעינן אמירה בפרהסיא אלא גם אמירה בצינעה סגי אבל אמירה על כל פנים בעינן בפני אנשים מיוחדים דאל"כ אף שאינו הולך בגניבה ממש מ"מ דרך גניבה יש וכתב עליו דהרמ"ה פליג וס"ל דגם אמירה בצינעה תורת גניבה וגזילה יש עלה ולכך אמר תורת גניבה אף שאינו גניבה ממש מ"מ תורת גניבה עליו לענין זה דלא מיקרי חציפות כולי האי אלא בעי' אמירה בפרהסיא. ובזה מיושב דלא תיקשי דיוקי דברי הרמ"ה אהדדי דמתחיל בפרהסיא וסיים בגניבה ודין בצינעה בלא גניבה לא כתב אלא ודאי ס"ל דבכלל תורת גניבה הוא. והתוס' לא ס"ל כוותיה דהרמ"ה אבל כרבי חזקיה יכול להיות דס"ל כן נ"ל פי' דברי רבינו. ומהתימה על הרא"ש שקיצר ולא העתיק אלא לשון הגמרא מיהו י"ל משום דדין תפיסה פשוט ליה ובגמרא לא נזכר דצ"ל כן בפרהסיא ומש"ה לא הוצרך לכתוב יותר מדברי הגמרא ודוק:
ב סָעִיף ג ומש"ר אבל אם באו קודם שלקטם מעכבין כו' הנ"י כ"כ ג"כ וכ' מילתא בטעמא וז"ל דהא טעמא דמהימנינן ליה משום דאמרינן אי לאו דקושטא קאמר לא הוה חציף כולי האי ללקוט פירות בשדה חבירו ולא ירא לנפשו דהבע"ה יבוא ויתפסנו עליה כגנב ואם נאמר דאף כשיבוא הבע"ה וימחה בידו שלא ילקט יהא נאמן לומר אתה מכרת לי ולא ישגיח בו וילקט לנפשו א"כ אין טעם כלל במה שנהימניה דהא אדם רע מעללים יסמוך ע"ז ללקוט פירות חבירו ויאמר אף אם יבוא בעל השדה וימחה בי אהיה נאמן נגדו עכ"ל ע"ש:
ג סָעִיף ד והאומר אלך ואכרות כו' פי' דבשלמא גבי פירי דעבידי אינשי דמזבני אמרינן ודאי קושטא קאמר זה ולא חציף אינש כו' אבל דקל אין דרך בני אדם למכור ולקוץ וא"כ זה שאמר אלך ואכרות אנו רואים לפנינו דחציף הוא ולכן מוחין תוס' שם ע"ש. ודלא כב"י דפי' בע"א ועד"ר:
א סָעִיף ד והאומר אלך ואכרות אילנות של פלוני מוחין בידו ז"ל הב"י הטעם הוא דבענין לקיטת הפירות אמרינן לא חציף אינש כו' אבל במידי אחריני דלית ביה ה"ט לא מהימן ולפיכך כ"ר שמוחין בידו וזה שיטת הרא"ש ז"ל פרק כל הנשבעין עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני דאדרבה אין לך חציפות גדולה מזו לילך לקוץ אינן של חבירו באמרו שחבירו נתן לו רשות לקוץ והוא דבר שידוע לכל שאינו. ואמת שהרא"ש פרק כל הנשבעין כתב האי לישנא אבל קאי שם למעט ענין אחר עי' שם אלא טעמו של דבר שמוחין בידו באומר אלך ואכרות הדקל עצמו הוא כמ"ש בתוס' דשמעתין בד"ה איזיל ואגדריה וכמ"ש בפרישה ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.