א בני החצר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר וכתב הרמב"ם ז"ל וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותו אבל שאר הדברים כגון סיוד וכיור אינו כופהו:
ב עשה אחד מעצמו אם גילה השני דעתו שהוא חפץ בו מגלגלין עליו את הכל ונותן לו חלקו בהוצאה:
ג מי שיש לו בית בחצר אחד ואינו דר עמהם חייב לעשות עמהם דלת נגר ומנעול אבל לא שאר דברים ואם הוא דר עמהם חייב בכל:
ד וכתכ ר"ח כשגובין דברים אלו בחצר גובין לפי הממון ולא לפי קירוב בתים ודוקא בעיר דאיכא חצר דמקרבא ואיכא דמרחקא שייך לחלק אבל בחצר לא והרמ"ה כתב שדין החצר כדין העיר:
ה וכתב עוד אם אומר א' מבני החצר איני רוצה ליתן בזה התיקון ואיני רוצה להשכיר ביתי שבחצר יתקנו הם וישכירו את ביתו ויקחו השכירות עד שיפרעו מחלקו המגיע לו:
ו אחד מבני החצר שביקש להשתמש בחצר תשמיש קבוע או שאר כל דבר שאין דרך אנשי המקום לעשותו חוץ בחצרותיהן בני החצר מעכבין עליו חוץ מהכביסה שאין דרך בנות ישראל להתבזות על גב הנהר:
ז ויראה מדברי רב אלפס שאין נקרא קבוע אא"כ עשה מחיצה לפני בהמתו או לתנור וכירים ועושה לול לתרנגולים אבל בהעמדה בעלמא שהעמיד בהמה או תנור וכירים או מגדל שם תרנגולין לא מקרי קבוע ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה דהאי נמי מקרי קבוע:
ח חמש חצרות השופכות מים לביב אחד ונתקלקל הביב כולם צריכין לסייע לתחתונה לתקנה נמצאת עליונה מסייעת לכולן ואין שום אחת מהן מסייעת לה והתחתונה אינה מתקנת אלא כנגד חצרה:
א סָעִיף א בני החצר כופין זה את זה וכו' משנה בפ"ק דבתרא (ז:) כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער ותניא בגמרא רשב"ג אומר חצר הסמוכה לר"ה ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרה"ר אינה ראויה לבית שער ורבנן זמנין דדחקי בני ר"ה ועיילי ואתו. וכתב בעל נ"י בשם הר"ן דאין הלכה כרשב"ג דאע"ג דקיי"ל בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו' לא קיי"ל כההוא כללא דאמוראי נינהו ואליבא דר"י כדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין לא.) ואיכא טובא דלית הלכתא כוותיה וכן דעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות שכנים וכתב ה"ה שכן פסקו ז"ל אבל רבינו ירוחם כתב בנתיב ל"א ח"ו כופין בני חצר לבנות בית שער אם הוא סמוך לר"ה וקי"ל שרשב"ג איפליג במתני' גבי עיר וכתב הוא ז"ל בסמוך שיש מי שפסק כרשב"ג ויש מי שפסק כת"ק וכן עיקר והו"ל למימר כן גבי חצר וצ"ע: וכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות שכנים:
ב סָעִיף ב ומ"ש עשה אחד מעצמו וכו' כתב ה"ה אולי הוציא זה מדין בונה הכותל למעלה מד' אמות שאם גילה אחד דעתו שהוא רוצה בו פורע בהוצאה עכ"ל ואפשר שלמד זה גם מדין המקיף את חבירו מג' רוחותיו ועמד ניקף וגדר את הד' מגלגלין עליו את הכל:
ג סָעִיף ג מי שיש לו בית בחצר אחד וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש פ"ק דבתרא: ומ"ש אבל לא שאר דברים נ"ל דהיינו בית שער וכיוצא בו וכ"כ רבינו ירוחם בנל"א ח"ו וכ' בעל נ"י דמלישנא דתוספתא משמע שאע"פ שדר בעיר כיון שאינו דר באותו חצר ממש אין משעבדין אותו על הכל ואע"פ שאיפשר שהיה הוא דר בו עכ"ל:
ד סָעִיף ד וכתב ר"ח כשגובין דברים וכו' כ"כ בעל נ"י בפ"ק דבתרא בשם ר"ח והר"י ן' מיגא"ש ז"ל: (ב"ה) ובסימן קס"ג אכתוב דעת הרמב"ם ז"ל: כתב הרשב"א בתשובה אין ריבוי דרך במבוי ואפילו אינו מפולש אלא מבוי אחד שבא לפתוח פתח חדש במבוי וכדגרסינן בעא רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר וכו' אבל לבני מבואה אין יכולין לעכב שאין ריבוי הדרך במבוי לבני מבואה דבחצר הוא שיכול לעכב השותף על חבירו אבל במבוי לא היא ששנינו בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ:) תנור שבחצר יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן וכו' ואוקימנא סיפא בחצר אחרת כלומר שאינו עושה חנות באותה החצר ממש כמו ברישא אלא בחצר אחרת שבמבוי השותפין ואין שותפי המבוי יכולין למחות בידו משום ריבוי הדרך ומ"מ כל שבא אחד מהחיצונים לפתוח פתח למעלה מפתחו לצד פנים הפנימיים מעכבים עליו לפי שאין זה מחמת ריבוי הדרך לבד אלא משום דכל חיצון אין לו להשתמש במבוי למעלה מפתחו ויכולים הפנימיים לסתום כנגד פתחיהן לגמרי כאילו המבוי שלמעלה מפתחיהן הוא שלהם ולפיכך אם יפתח החיצון פתח לפנים מפתחו נמצא גוזל את הפנימי וזהו דין ה' חצירות הפתוחות למבוי השנוי בברייתא ולפיכך אם יש לראשונים תשמיש בכל המבוי אין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו מפני שמעכב עליהם תשמישם שאף הם שותפים עמו וכ"ש אם כל בני העיר יש להם דרך במבוי ליכנס בכל עת למבצרים וכבר אמרו שכל שאין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו אינו יכול לעכב על שותפי המבוי משום ריבוי הדרך וכ"ש בזה שרגל הרבים מצויה בו בר"ה וכ"ש אם דין המלכות שם להיות כל הדרכים שלו בין מפולשים בין שאינן מפולשים כמו שאמרתי: ובתשובה אחרת ח"ג סי' קע"ד כתב אם היה לשמעון מתחלה פתח באותו מבוי אין לראובן טענת ריבוי הדרך שאין טענת ריבוי הדרך לשותפי המבוי אלא לשותפי החצרות ודוקא לבני המבוי אבל לבני מבוי אחר מעכב מפני ריבוי הדרך כדמוכח בפ"ק דבתרא גבי א' מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר ומ"מ אם בא שמעון לפתוח במבוי למעלה מפתחו של אוצר ראובן מעכב עליו ולא מחמת ריבוי דרך אלא שכל שהוא מפתח אוצרו ולמעלה שלו הנה הוא יכול לסתום כנגד פתחו ואין שלמטה ממנו משתמש עמו וכדתניא בפ"ק דבתרא בברייתא דחמש חצרות הפתוחות למבוי עכ"ל ובתשובה אחרת ח"ג סי' קע"ה כתב שאלת ראובן יש לו חצר סמוך למבוי אחר והחצר פתוחה לר"ה ובנה גת בחצר ופתח חלון במבוי ויש לו עוד חצר אחר באותו מבוי ופתחו למבוי ושמעון יש לו בית וחצר באותו מבוי לפנים מחצר ראובן ומעכב ביד ראובן וטוען שאין לו לפתוח חלון במבוי לאותו חצר שאין לו שום שיעבוד במבוי וחלון זה להכניס משם משאותיו לגת ושיפרק משאותיו במבוי וירבה עליו את הדרך ויעכבנו מלהכניס צרכיו בריוח דרך המבוי לחצרו וראובן טוען שלא פתח אותו חלון אלא לאורה בלבד: תשובה מסתברא שאם יש לראובן חצר פתוח לאותו מבוי ובא עכשיו לפתוח החצר הב' למבוי אם פתח החצר הראשון לפנים מפתח זה רשאי שאין ריבוי הדרך במבוי לשכני המבוי וכ"ש שאם בא ראובן לערב ב' החצרות ולרתוח החצר שאין לו פתח במבוי לחצר הפתוח למבוי שאין שמעון יכול לעכב עליו דבחצר דוקא הוא שאמרו כן כמו ששנינו בפ' חזקת לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין ופירשו בגמרא מפני שמרבה עליו את הדרך ודוקא בחצר הא במבוי לא דאם איתא לישמעינן מבוי וכ"ש חצר ובחצר נמי דוקא בפותחו לחצר השותפין ממש וא"נ לחצרו ואותו חצר פתוח לר"ה אבל רשאי לפתוח לתוך בית ממש אע"פ שאותו בית פתוח לחצר השותפין אבל הרמב"ן כתב שכך שנו בתוספתא רצו בני הפנימים לפתוח להם פתח ממקום אחר יכולים לעכב על ידו ופירש דמשמע שרוצה לפתוח במבוי אחר ממש ואלו מעכבין עליו כדי שלא יעברו בני המבוי האחר עליהם ומשום ריבוי הדרך ולשון הגמרא שאמרו להחזיר פתחו למבוי אחר רבותא קאמר לא מיבעיא אם ביקש לפתוח במבוי זה מבלי שיסתום פתחו האחר שמעכבין עליו שהוא מעביר עליהם בני המבוי האחר אלא אפילו ביקש לסתום פתחו שבמבוי זה אין שומעין למחר ימלך לפתחו ויחזיק בפתח האחר ומרבה עליהם דרכן וכ"ש במחזיר לר"ה שבני מבוי מעכבין ומיהו יראה שאין דברים אלו אמורים אלא כשהפתח נמוך שראוי לעבור דרך שם ובני ר"ה או בני המבוי יכולים לדרוס באסקופה התחתונה אבל כשאין האסקופה נדרסת אין דרך לעבור דרך שם וכדמוכח בפ"ק דעירובין מ"מ אם בא ראובן לפרוק משאותיו במבוי ולהכניסם דרך אותו חלון בני המבוי יכולים לעכב על ידו דאינו יכול לחסום את העוברים ואפי' בני מבוי הפנימיים יכולים לעכב ביד החיצונים עכ"ל ועיין בדברי רבינו בסי' קס"ב:
ה סָעִיף ו אחד מבני החצר וכו' בפרק חזקת (בבא בתרא נז:) אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה ופירש רשב"ם בכל תשמישים הקבועים בחצר דומיא דהעמדת בהמות תנור וכירים שממעטין אויר החצר יכולים לעכב אם האחד רוצה לעשות לבדו וחביריו אינם רוצים לעשות כן חוץ מן הכביסה שתקנו לו חכמים שיעשה בחצר בע"כ של שותפים חביריו:
ו סָעִיף ז ויראה מדברי הרי"ף שאין נקרא קבוע וכו' (שם) תנן היה מעמיד בהמתו בחצר או מעמיד תנור וכירים ורחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינו חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה י' טפחים וכן לתנור וכן לכירים וכן לרחיים הכניס תרנגולים לבית ועשה מקום לזבלו עמוק ג' או גבוה ג' הרי זו חזקה ובגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי ואהעמדה כדי לא קפדי והא תנן השותפין שנדרו וכו' אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא ברחבה שאחורי הבתים עסקינן דבהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי והשתא לפי תירוץ ראשון כל היכא דליכא מחיצה לא קפדי שותפין בחצר ולתירוץ שני אפילו ליכא מחיצה קפדי שותפין בחצר דדוקא ברחבה לא קפדי היכא דליכא מחיצה אבל בחצר אפילו ליכא מחיצה קפדי והרי"ף לא כתב אלא תירוץ א' והרא"ש כתב גם תירוץ שני והוא עיקר כדמשמע בגמרא וטעמא דהרי"ף מדאיתא בגמרא בתר הכי רב פפא אמר אידי ואידי בחצר השותפין ואיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא הרי יישב רב פפא מאי דקשה על תירוץ א' והרא"ש סבירא ליה דכיון דרב נחמן גופיה דחה תירוצא הא' לא חיישינן למאי דמיישב ליה רב פפא וכתב רבינו יראה לפי שאם הרא"ש חולק על הרי"ף הוה ליה לכתוב כך כתב הרי"ף ולא נהירא מטעם כך וכך ומדלא כתב כן משמע דלא פליגי ולפיכך כתב יראה מדברי הרי"ף ומדברי הרא"ש יראה ודעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות שכנים כמ"ש רבינו שנראה מדברי הרא"ש :
ז סָעִיף ח חמש חצרות השופכות מים וכולי בפ' המקבל (בבא מציעא קח.) ברייתא ה' חצרות שהיו מקלחות מים לביב א' ונתקלקל הביב כולן מתקנות עם התחתונה נמצאת העליונה מתקנת עם כולם ומתקנת לעצמה ופרש"י המקלחות מים. מים סרוחים: לביב א'. חריץ מתוקן להוריד מי גשמים: כולם מתקנות עם התחתונה. מסייעות אותה לתקן כנגדה שכל זמן שלא ירדו גשמים התחתונים יעמדו העליונים במקומם אבל תחתונים אין להם לסייע לעליונים לכרות למעלה שכל זמן שלא ירדו העליונים למטה טוב להם:
א סָעִיף א בני חצר כופין וכו'. משנה ריש פ"ק דבתרא פליגי בה ת"ק ורשב"ג גבי חצר וגבי עיר וס"ל לרשב"ג דבחצר שאינה סמוכה לר"ה אין כופין לבנות בית שער ובעיר שאינה סמוכה לספר אין כופין לבנות חומה והפוסקים לא חילקו אלא כתבו סתם דכופין בין בחצר בין בעיר וכדכתב רבינו כאן גבי חצר ובריש סימן קס"ג גבי עיר ואע"ג דאר"י דהלכה כרשב"ג במשנתינו לא קיי"ל כההוא כללא היכא דמוכחא והכי מוכחא בתוספתא שהביא האלפסי ושאר פוסקים דלית הלכתא כרשב"ג וכמו שיתבאר בסמוך ואף על פי דהר"י נל"א ח"ו כתב דיש פוסקין כרשב"ג לא קיי"ל הכי:
ב סָעִיף ג מי שיש לו בית בחצר וכו'. תוספתא כתבה הרי"ף ושאר פוסקים ומתוך ההיא תוספתא דתני בה דכשדר עמהם חייב בכל דהיינו בכל שהוא צורך שנהגו לעשותו בחצר כגון בית שער וכיוצא בו ולא חילק בין סמוכה לר"ה לאינה סמוכה אלמא דהלכה כת"ק:
ג סָעִיף ד וכתב ר"ח כשגובין דברים אלו וכו'. טעמו דבגמרא קבעינן להא מילתא בפיסקא דכופין אותו לבנות לעיר חומה וכו' משמע דבעיר דוקא אסקינן דלפי קירוב בתים נמי גובין אבל בחצר הכל נקרא קרוב זה כמו זה וכ"כ בנ"י והרמ"ה סבירא ליה דכיון דלא הוזכר בהך מילתא עיר בהדיא משמע דאין חילוק ואכולה מתניתין קא מיבעיא לן בין בחצר בין בעיר ואסקינן דלפי קירוב בתים נמי גובין וס"ל דבחצר נמי איכא רחוק וקרוב לשער החצר כמו בעיר:
ד סָעִיף ו אחד מבני החצר שביקש להשתמש בחצר תשמיש קבוע וכו'. סוף פרק חזקת א"ר יוחנן משום ר' בנאה בכל השותפין מעכבין זא"ז חוץ מן הכביסה ופרשב"ם בכל תשמישין הקבועים וכו' ונראה דקשיא כיה הלא כל שהוא חצר השותפים משתמשין בו כל בני החצר ולמה קאמר בכל השותפים מעכבים ולפיכך פירש דבתשמיש קבוע קאמר דמעכבים אם לא היו נוהגים להשתמש בכך בקבע חוץ מן הכביסה דאף ע"פ שאין דרך אנשי העיר לעשותו בחצר אינן יכולין לעכב על זה ולפי שיש ספק איזה דבר נקרא קבע כתב רבינו דיראה מדברי רב אלפס דאין נקרא קבע אא"כ עשה מחיצה שהרי לא הביא בפסקיו לגבי דין חזקה אלא אוקימתא קמא דרב נחמן דבחצר השותפין אהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי משם יש ללמוד דה"ה לדין השותפים מעכבין בתשמיש קבוע דוקא היכא שעשה מחיצה ומה שנמצא כתוב בספרי הרי"ף שבידינו גם אוקימתא בתרא הוא טעות סופר והגהה היתה כתובה בגליון והכניסוה המדפיסים בפנים אבל בספרי רי"ף הישנים לא כתוב אלא אוקימתא קמא אבל להרא"ש שהביא בפסקיו אוקימתא בתרא דר"נ גבי דין חזקה דאהעמדה כדי נמי קפדי השותפין א"כ ה"ה בדין שותפין מעכבים יש ללמוד מדבריו דבהעמדה כדי נמי מיקרי קבוע מיהו מדברי הרמב"ם ריש פרק ה' דשכנים שכתב בסתם דאחד מן השותפין שבא להעמיד בהמה וכו' חבירו מעכב עליו וכו' משמע להדיא כדברי הרא"ש דסבירא ליה דאפילו בהעמדה כדי מעכב עליו אפילו בלא עשה מחיצה מיהו דוקא במשתמש שם תדיר אבל דרך עראי ודאי לא מצי לעכב עליו וכ"כ ב"י דדעת הרמב"ם בזה כדעת הרא"ש ואע"פ דבדברי הרמב"ם שם ובפרק י"ב מטוען מבואר דסבירא ליה כרב אלפס דפוסק לגבי דין חזקה דאהעמדה כדי לא קפדי שותפים ודלא כהרא"ש וכמו שכתב בית יוסף גופיה למעלה בסימן ק"מ סעיף כ' מ"מ בדין שותפים מעכבים סבירא ליה להרמב"ם דאפילו בהעמדה כדי נמי מעכבים כל שהוא משתמשכך תדיר ומחלק בין דין חזקה לדין שותפים מעכבים ודוק:
ה סָעִיף ז ה"א הנוסחא בספרים או מגדול או לול לתרנגולין וצריך לפרש דהכי קאמר או שהעמיד מגדול או לול לתרנגולין ואינו כמו חדר הבנוי ומחובר לקרקע לגדל שם תרנגולין כסתם לול של תרנגולין שהזכירו בתלמוד אלא לול המיטלטל כגון מגדול ואינו קבוע בארץ כ"א העמדה בעלמא כלולין שלנו ובספרים אחרים איתא או מגדל שם תרנגולין ונוסחא זו נראה עיקר שכתב כלשון המשנה:
ו סָעִיף ח חמש חצרות וכו'. ברייתא בפרק המקבל ופירש רש"י מים סרוחים כלומר דאי במים שמשקין השדות והגנות היה הדין בהיפך וכדאמר רב יהודה שם ויתבאר בסימן ק"מ בס"ד:
א וכתב נ"י פרק חזקת הבתים דף קפ"ו ע"ב בירושלמי אמר רב מתנא הדא דתימא במקום שהנשים מכבסות אבל במקום שהאנשים כובסין לא והדא דתימא בד"א דנפשיה אבל בד"א דחבריה מצי ממחי ביה והדא דתימא שלא במקום מדרון אבל במקום מדרון אפילו תוך ד"א דנפשיה מצי ממחי ביה דא"ל משתפיך גו דידך והוא אתי גו דידי עכ"ל:
ב סָעִיף ב וע"ל סי' קס"ב:
א סָעִיף א ה"ג בני חצר כופין זא"ז לבנות כו' וכן הוא ברוב ספרי הטורים וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה"ש ור"ל חצר השותפין כ"א מהם כופה את חבירו כו' וכן דייק לשון המשנה דקתני כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר כו' ומל' אותו משמע דאשותפי חצר קאי דאיירי בהו שם במשניות הקודמים וכ"כ בהדיא ב"י ז"ל פירוש בני החצר כופין לאחד מהן שלא ירצה לפרוע כו'. ובטורים דפוס אויגשפורג איתא הגירסא בני מבוי כופין זא"ז לבנות בית שער ודלת לחצר כו' ולפי אותה הגירסא היינו צריכין לומר דה"ק כיון דכל החצירות שבמבוי שותפין הם במבוי ע"כ יכולין לכפות זא"ז שכ"א יבנה לפני חצירו דלת ובית שער כדי שלא יהא רגל בני החצר זו מצוי במבוי יותר מבני החצר אחרת אבל אינו נראה כן מסוגיא דגמרא דלשם ע"ש וגם מוכח מיניה וביה דאיך יכתוב ע"ז רבינו בשם הרמב"ם ז"ל וכן כל הדברים שהחצר כר אבל סיוד וכיור לא שאין לבני מבוי עם בני החצר בכל אלו ענין זה לוה לכ"נ דגירסא בני חצר היא עיקר: לבנות דלת פירש"י ור"ן לסגור החצר בלילה ע"כ וכיון שטעמא דמילתא משום שמירה פשוט הוא דנגר ומנעול בכלל דלת הוא וכופין עליו ומש"ה לא הוצרך רבינו לכתבו ובסמוך ס"ג שכתבו רבינו שם העתיק לשון התוספות וכמ"ש שם ובכה"ג כ"ר בר"ס קס"ג וכמ"ש שם ודוקא בחצר כופין לעשות דלת לפי שכלי תשמישי החצר ותשמישי הבית מצוים בחצר ואיכא משום גנבי ומשום הכי לא משגיחין אמי שיאמר שאינו רוצה בדלת כמ"ש בסמוך ר"ס קס"ב [משא"כ] במבוי וע"ש מ"ש עוד: ובית שער פירש"י בדף י' בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני ר"ה מלהציץ בחצר עכ"ל ובטוא"ח ר"ס ש"ע כתבתי פי' אחר בפירוש בית שער ע"ש: כגון סיוד וכיור פי' סיוד טח בסיד וכיור ציורים מחוקין על פני הקיר כן פירש"י ז"ל וע"ל סי' ער"ה סי"ב ושם כ"ר ציור או כיור והב"י הגיה שם סיוד או כיור ופי' כיור ציורין ואני כתבתי שם דהנוסח הנכון בעיני היא ציור (או כיור) [וסיוד] ע"ש:
ב סָעִיף ב אם גילה השני דעתו ז"ל המ"מ אולי הוציא דין זה מדין בונה הכותל למעלה מד"א שאם גילה א' דעתו שהוא רוצה בו פורע בהוצאה (וכמש"ר בסי' קנ"ז סכ"ח) וב"י כתב ואפשר שלמדו מדין המקיף את חבירו מג' רוחותיו ועמד ניקף וגדר את הרביעית (ודגילה דעתו דניחא ליה) מגלגלין עליו את הכל עכ"ל:
ג סָעִיף ג ואינו דר בו תוספתא הוא כתבוהו הרי"ף ורא"ש וכתבתי לשונו בדרישה ונראה דמיירי דג"כ לא דר בה אחר מכחו דאי דר בה אחר מכחו מ"ל הוא ומה לי אחר וחייב בכל ואיירי כאן במי שאינו דר בו וגם לא השכיר לאחרים אבל רוצה ליתן השייך עליו מן הדין וקמ"ל דנפטר בנתינה לצורך נגר ואח"כ כתב רבינו והרמ"ה חידש דאם סירב מליתן אזי בני העיר ישכירו ויתקנו כו': אבל לא שאר דברים כתב ב"י נ"ל דהיינו בית שער וכיוצא בו עכ"ל ופי' נ"י דאפילו שדר באותה עיר ואפשר שכבר היה דר בהאי חצר אפ"ה כל זמן שאינו דר עמהן עתה בחצר אינו נותן עמהן דבר שאינו צורך כ"כ ע"ש:
ד סָעִיף ד ולא לפי קירוב הבתים פי' לומר שהקרוב להשער יתן יותר לדלת מבית הרחוק מהשער כמו גבי חומה וכמ"ש בסי' קס"ג: אבל בחצר לא ז"ל נ"י שאין קרוב ורחוק בחצר שכל החצר כבית אחד:
ה סָעִיף ה בזה התיקון ואינו רוצה להשכיר ביתו שבחצר כצ"ל:
ו סָעִיף ו אחד מבני החצר כו' עד"ר:
ז סָעִיף ז ויראה מדברי הרי"ף כו' עד ומדברי א"א הרא"ש ז"ל כו' דברי רי"ף הן לענין דין חזקה והביאו רבינו לעיל ס"ס ק"מ ומדין חזקה יראה לרבינו ללמוד כן דין מחאה בתשמישין ועד"ר מ"ש עוד מזה: אבל בהעמדה כו' עד או מגדל או לול של תרנגולים פירוש מגדל הוא מלשון שידה תיבה ומגדל לול של תרנגולים שהעמיד שם לול בנוי העשוי לטלטל ממקום למקום ובס"א אין כתוב בהן או מגדל וכן במשנה אינו ובס"י של קלף איתא גירסא שלישית ז"ל תנור וכירים או מגדל בו תרנגולים כו' והיא היותר נכונה שברישא מיירי כשעושה לול של תרנגולין דבר של בנין דומיא דמחיצה ובסיפא מיירי במגדל שם בלא לול וכ"כ לעיל סי' ק"מ ל' מגדל וכן הוא ברמב"ם ע"ש ועד"ר:
ח סָעִיף ח השופכות מים לביב אחד ביב הוא חריץ מתוקן להוריד שם גשמים בעיר שהמים קשים להם להביא טיט וקלקול הדרכים או שאר מים הבאים מן החצרות אל חוץ רש"י בפרק המקבל: כולם מתקנות עם התחתונה מסייעים אותה לתקן כנגדם שכל זמן שלא ירדו גשמים מתחתונה יעמידו על עליונה במקומה אבל תחתונה אין להן לסייע לעליונה שכל זמן שלא ירדו העליונים למטה טוב להם רש"י וחזר וכ"ר בסימן ק"ע האי דינא אגב גררא ע"ש:
א סָעִיף א לבנות דלת משנה בב"ב דף ז' [מפרש כמו בב"ח] ועיין בנ"י מ"ש בשם ר"ן:
ב סָעִיף ג מי שיש לו בית בחצר אחרת כו' תוספתא הביאוה הרי"ף והרא"ש ז"ל מי שיש לו בית בחצר אחרת בני החצר משעבדין אותו לעשות דלת מנעול ונגר לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותו חצר משעבדין אותו על הכל:
ג סָעִיף ו (ז) אחד מבני חצר כו' תשמיש קבוע כו' ויראה מדברי הרי"ף כו' דברי רבינו צריכין ביאור במה שדייק וכתב קבוע וגם במ"ש יראה כו' ממה יראה לו כן ועיקרא דהא מילתא בב"ב דף נ"ז מתני' אלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר תנור כו' ובגמרא אוקמינן לה בחצר השותפין דלא קפדי אהעמדה כ"א אמחיצה וכיון דלא קפדי לית בהו חזקה מדלא מיחה א"נ ברחבה שאחורי הבתים שכולי עלמא לא קפדי בהעמדה כ"א אמחיצה עוד איתא שם אוקימתות אחריני והעתקתי אותם בדרישה בס"ס ק"מ ע"ש וכתבתי שם שהרי"ף לא הביא בפסקיו כ"א אוקימתא קמייתא דמינה נלמד דשותפין אהעמדה לא קפדי אפילו בחצר ומש"ה כ"ר כאן דיראה מדברי הרי"ף כו' דכאן בבני חצר איירי שהם ג"כ משותפין יחד בחצר והרא"ש הביא שם אוקימתא דרחבה וס"ל דדוקא ברחבה לא קפדי שותפין אהעמדה אבל בחצר קפדי מש"ה כ"ר ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה. והא דכתב בתרווייהו ל' יראה משום דיש סברא לחלק בין קפידא דחזקה לקפידא דתשמיש וס"ל דאף דבהעמדה כדי לא הוי חזקה אפ"ה יכולין לעכב דאף שאין חזקה בלא מחאה מ"מ מחאה בלא חזקה ודאי שייכא כמ"ש הרשב"א בתשובה גבי ההוא דפתח על חורבת חבירו דאע"פ דלא שייכא בו חזקה אפ"ה יכול למחות וכתבתיו לעיל סימן קנ"ד וכ"פ בש"ע שם סי"ו ואפי' הרא"ש שחולק שם היינו דוקא בחורבה ומשום דאין לו היזק כלל מפתיחתו אבל מודה היכא דיש לו לפעמים היזק ממנו וכמו שכתב רבינו סי"ד דאפילו בחלון דאין לו חזקה צריך לסתמו כיון דלפעמים יש לו היזק ממנו ע"ש וה"נ בודאי יש לו היזק לפעמים מהעמדתו וק"ל ואפשר נמי למימר איפכא דאפילו הרא"ש שכתב דבחצר אפילו בהעמדה כדי הוה חזקה מודה דאינו יכול לעכב דודאי כל שהחזיק ג"ש ולא מיחה הוה חזקה אבל מ"מ אינו יכול לעכב עליו מלעשותו על חצי שנה או זמן מה ולהכי כ"ר לשון יראה מפני שאינו מוכרח וראיה לזה שהרי הרמב"ם בפ"ה דשכנים פסק כרי"ף דשותפין בהעמדה כדי אפילו בחצר אין להן חזקה ואפ"ה פסק דשותפין מעכבין זע"ז אפילו בהעמדת תנור וכירים ורחיים בעלמא בלי שום קביעות ש"מ דס"ל דאינם תולין זה בזה וק"ל. ובב"י כתב ז"ל וכ"ר יראה לפי שאם הרא"ש חולק על הרי"ף הו"ל לכתוב כ"כ הרי ף ולא נהירא מטעם כך וכך ומדלא כ"כ משמע דל"פ ולפיכך כתב יראה עכ"ל ואף שלא כתב הב"י טעם למה כ"ר יראה אדברי הרי"ף צ"ל לפי שיטתיה דהב"י דמש"ה כ"כ משום דבי"ס כתוב בהלכות הרי"ף גם לאוקימתא דרחבה ולפי אותה נוסחא י"ל דס"ל להרי"ף כהרא"ש. אבל מ"מ דברי הב"י אינם ברורין בעיני דא"כ קשה למה כ"ר ס"ס ק"מ ז"ל ולדעת רי"ף כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' כאילו הדברים ברורין הן בעיניו ולא כתב ג"כ בל' יראה וע"ק דלדידיה דברי הרמב"ם בפ"ה דשכנים הנ"ל סותרים זא"ז שבתחילה כתב דשותפין מעכבין אפילו בהעמדה ואח"כ תיכף וסמוך לו פסק דבהעמדה כדי לא הוי חזקה בשותפין ע"כ נראה עיקר כמ"ש. וא"א לומר דגם כוונת ב"י היה כן דמדלא כתב הרא"ש על דברי הרי"ף דל"נ ליה כו' ש"מ דל"פ עליה משום דחילק בינייהו וממילא י"ל דגם במ"ש הרי"ף אינו חולק על הרא"ש משום דגם חילק בינייהו וז"א דהא הרא"ש והרי"ף לא איירי בדין זה דאם יכול בני החצר לעכב עליו או לא בפני עצמו אלא נלמד מכלל דבריהם ומ"ש בקפידא דלענין חזקה ודוק. ומיהו אכתי קשה על לשון יראה שכ"ר אדברי הרא"ש ובנדרים ריש פרק השותפין אמתניתין דקתני שותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין להעמיד שם רחיים ותנור כו' כתב הרא"ש ז"ל משום דכל הני יכולין למחות זה על זה בלא נדר כדאמרינן בפרק חזקת הילכך אסור להעמיד עתה בחצר כשנדר דא"כ אהני ליה חבירו על שלא עכב כו' הרי לפנינו דכתב בפשיטות דכל הני יכולין לעכב וגם כתב כדאמרינן בפרק חזקת ורימז להאי דינא דהכא ודלעיל ס"ס ק"מ לענין חזקה. ואפשר לומר משום דהרא"ש מסיק וכתב ז"ל וי"מ משום דכשעומד רחיים שם באים רוב בני אדם וממלאים החצר וכן תרנגולים מתפשטין בכל החצר כו' ולפי האי שינויא אפשר לומר אם רוצה להעמיד רחיים לעצמו וכן תרנגולים באופן שלא ימלא כל החצר הוה שרי ומש"ה כתב יראה וק"ל. תו גרסינן שם בגמרא עליה דמשנה הנ"ל ז"ל אר"י משום רבי בנאה כו' [עב"ח שהביאו עם פר"ש דלשם] ואחריו נמשך רבינו וכתב תשמיש קבוע והיינו להרי"ף כדאית ליה ולהרא"ש כדאית ליה וכדבסמוך אבל להרמב"ם הנ"ל א"צ תשמיש קבוע וק"ל: ועשה לול לתרנגולין לשון המשנה הכניס תרנגולין לתוך הבית ופר"ש הכניס תרנגולין לתוך בית של חבירו ג"ש על זאת ודאי מקפיד אינש וכן פירש נ"י וכן נראה מדברי הרא"ש וא"כ ק"ק למה השמיט רבינו לעיל סימן ק"מ המכניס לבית חבירו וגם מנין לו דעשיית לול הוי חזקה ואפשר דרבינו לקח לו דרך אחרת ומפרש הכניס תרנגולים לתוך הבית ר"ל לתוך הבית שלהן דהיינו לתוך לול קבוע בחצר ושייך בית בלול כמ"ש ר"ש על לול הנזכר בפ"ק דף י"א ז"ל לול של תרנגולים וכו' שהוא לול קטן בית שמגדלין בו תרנגולים ע"כ וק"ל:
ד סָעִיף ז ראו סעיף 6
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.