א הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה ולא לקחה לו אין לו עליו אלא תרעומת:
ב לקחה השליח לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנקרא רמאי אבל אם המוכר אינו מתרצה למכרה למשלח יכול לקנותה לעצמו ומ"מ צריך להודיע תחילה למשלחו ואם הוא מפחד שמא בתוך כך שיודיענו יקדימנו אחר אין צריך להודיעו:
ג וכתב הרמב"ם ז"ל הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי זה קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאומר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין זה דין אמת אלא המקח הוא של המשלח:
ד כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה דכיון דא"ל זבין לי לזבינא מעליא קא מכוין וכמו דא"ל זכה לי דמי ואפילו שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כיוונתי לקנות אינו נאמן אף ע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אי חזר בו קודם משיכה ואומר שקונה לעצמו אפילו אם חזר בין מתן מעות למשיכה קנה כיון שמעות אינן קונות נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו:
ה ואפילו מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח אבל בשליחות לא ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן ליה מידי ואזיל ויהבינהו זוזי למוכר אדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבנה לנפשיה לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומיכוין מוכר לאקנויי ליה לדידיה דמעיקרא לא איכוין אלא לאקנויי לבעל המעות וכי לא הדר ביה מקמי משיכה לא אמרן דקנה ראובן אלא דא"ל זבין לי אבל אמר אייתי לי דאזבין ואזיל וזבין זכה לנפשיה דלא שוייה שליה אלא לאתויי והא הדר ביה:
ו נתן לו מעות לקנות לו חטין בין לאכילה בין לסחורה וקנה שעורין או איפכא אם פחתו פחתו לשליח ואם נתייקרו הריוח למשלח:
ז נתנם לו למחצית שכר ושינה בחן והרויח הריוח של שניהם ואם הפסיד ההפסד לו לבדו:
ח היה השער ידוע וקצוב ונתן לו המוכר הדבר הקצוב והוסיף לו עליו מדעתו חולקין השליח והמשלח ואם הוא דבר שאין לו קצבה הכל למשלח:
ט ופירש ר"ת במה דברים אמורים כשהוסיף לו מדעתו אבל אם טעה ונתן לו יותר הכל למשלח:
י וכ"כ במי שעשה את חבירו שליח לקבל לו מעות וטעה שהכל למשלח ורבינו יונה כתב דגבי מקח אין חילוק בין שהוסיף לו מדעתו בין שטעה אלא שחילק בין טעות שבמקח ובין היכא שטעה בחשבון דגבי מקח היה סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות לפיכך אם אין לו קצבה הכל לבעל המעות וחולקין כשיש לו קצבה אבל בטעות שבחשבון טעות בעלמא הוא שידע הסוחר בסך שהוא חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאילו מחל לו תדע שאילו היה רוצה היה אומר לעובד כוכבים טעית בהשבון והיה מחזיר לו המותר ותימה הוא לומר שלא היה יכול להחזיר לו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
יא תשובה להר"מ מרוטנבורג ראובן שלח לשמעון שיקנה לו בגדים מעובד כוכבים בהקפה וכשהגיע זמן הפרעון נתן ראובן המעות לשמעון לפרוע לעכו"ם ונמצא שהעובד כוכבים לא רצה לקבלם צריך שמעון להחזירם לראובן ואינו יכול לומר אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם העובד כוכבים דכיון דהימניה שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש את השם ולהשיבם דבשלו יכול לקדש השם ולא בשל אחרים אבל ה"ר אפרים כתב על כיוצא בזה ראובן שקנה חפץ מעובד כוכבים והאמין לו העכו"ם ליתן מעות ליום המחרת ולמחרתו היה ראובן נחוץ לצאת מהעיר ונתן המעות לשמעון ליתנם לעכו"ם ולא קבלם העכו"ם וכתב שאם הדבר ברור ששכחם העובד כוכבים זכה שמעון בהם אבל מי יוכל לברר זה ויכול ראובן לומר לא שכחם העובד כוכבים והיום או למחר יתבעם וכיון שלא שכחם העכו"ם אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לעכו"ם שאין שליחות לעובד כוכבים הילכך שורת הדין שיחזיר לראובן אם הוא פקח לטעון כך והרמ"ה סתם דבריו וכתב שאף אם היה ידוע שלא קבלם העכו"ם צריך להחזיר לראובן מעותיו:
א סָעִיף א הנותן מעות לשלוחו וכו' תוספתא וירושלמי כתבו הרי"ף והרא"ש בפ' איזהו נשך גמרא אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו' והמרדכי פרק הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת וכתבו הרמב"ם בפ"ה מהלכות שלוחין והירושלמי מסיים בה ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וכתבו הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה. ויתבאר בדברי רבינו בסמוך בס"ד. כתב הר"ן בפרק שני דקידושין דמי שעשה שליח ליקח קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי ומיהו נ"ל דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד כיון שהוא מנהג רמאים לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו': כתב המרדכי בפ' הנזכר אם קנה השליח במעותיו בסתם זכה בהם המשלח כדמוכח בפרק איזהו נשך עכ"ל ומצאתי בספר כתיבת יד שהגיהו שליח במקום משלח: [%א] כתב הרשב"א בתשובה על ראובן שהיו לו מעות ביד שמעון ואמר שיקנה לו קרקע פלוני וקנאו לו ונתן לו דינר זהב ואח"כ מכרו שמעון ללוי שלא מדעת ראובן ועכשיו אומר ראובן אני רוצה לזכות באותו מקח שקנה שמעון בעבורי אם המקום שקונים קנין גמור בנתינת אותו דינר פשוט הדין עם ראובן דראובן עשה שליח לשמעון לקנות ולא למכור וכאותה שאמרו בסיטומתא באתרא דנהיגי (ממש) [למיקני] קני: [%ב] וכתב עוד שם שהשליח קונה למשלח אע"פ שלא עשאו שליח בקנין והתלמוד מלא מזה שמעתא כולה דפרק הגוזל עצים (בבא קמא קב:) דנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים שקנה חטים לבעל המעות ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא עד.) בי תרי דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי זבן לחד זבן לכולהו ולא אמרן אלא דציירי וחתימי וכו': (ב"ה) וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שכ"כ הרמב"ם ז"ל:
ב סָעִיף ב לקחה השליח לעצמו וכו' ברפ"ג דקידושין (ד' נט.) רבה בר בר חנה יהב ליה זוזי לרב אמר זבנה ניהלי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג ביה מנהג רמאות באגא דאלמי היה לרב נהיגי ביה כבוד לרבה בר בר חנה לא נהיגי ביה כבוד איבעי ליה לאודועי סבר אדהכי והכי אתי אינש אחרינא אזבין לה ופירש רבינו שלמה באגא דאלמי בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם. ונראה מדברי רש"י דדוקא היכא שלא יוכל לקנות למשלח הוא דלא הוי רמאי אבל אם היה יכול לקנות למשלח אף על פי שהשכנים לא היו נוהגים בו כבוד אח"כ והיה מצטער מ"מ רמאי הוי וכן נראה מדברי רבינו ומדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה כי הם מפרשים באגא דאלמי הוה ולא שבקי למזבן לרבה בר בר חנה אצלם אבל רבינו ירוחם כתב בנתיב נ"ז ודוקא שראוי לשליח יותר מלמשלח כגון שהיתה בקעת אלמים ומתייראים משליח ולא ממשלח. ומשמע מדבריו שמפרש באגא דאלמי ואם יקנה אותה רבה בר בר חנה לא נהיגי ביה כבוד ויצערוהו. וכתב הר"ן וא"ת והתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי פרק איוהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכא נמי ליפקא לההיא ארעא רבה בר בר חנה מרב תירצו בשם בעל מתיבות דהתם כשלקח בזוזי משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבן. וכ"כ בעל העיטור בשלישות ממון וכ"כ ה"ה בפ"ז מהלכות מכירה בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל. וכן נראה מדברי רמב"ם בפרק הנזכר שכתב הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה במעותיו מה שעשה עשה וכו' היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו וכו' משמע דאקנה במעותיו דוקא קאי וכן כתב רבינו ירוחם ז"ל:
ג סָעִיף ג וכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה וכתב ה"ה דעת אלו בעלי ההוראה מכח שמועה דהגוזל עצים גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים וכו' וכבר האריך הרשב"א להוכיח כן מ"מ הפריזו על מדותיהם במה שאמרו שהוא נאמן בדיבורו הקל דודאי בשיש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאמר לפניהם שחוזר בו משליחותו קונה באותו מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכ"כ הרשב"א ז"ל וזה ודאי מוכרח דבסתמא אינו נאמן ודעת המחבר כדעת בעל מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בעיסקא בהמקבל עכ"ל. ורבינו ירוחם בנכ"ז חלק ראשון כתב ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה לא מהני תנאה בפני בית דין עכ"ל נ"ל שטעות סופר יש בלשונו וצריך להגיה אלא בפני ב"ד וע' במ"ש לקמן בסימן זה בשם הגהות אשיר"י: [%ג] כתב רבינו ירוחם בנכ"ח ח"א ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט (קמא) עכ"ל ונ"ל דהיינו מדפרכינן על רבי יוחנן וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וק"ל שהרי כתב שם הרא"ש דליתא לההיא פירכא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שמזכה לשליח החטים ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע בעל החטים שהוא זוכה לבעל המעות עכ"ל. ואע"פ שיש לחלק בין היכא שהמעות של משלח להיכא שאינם של משלח מכל מקום מלשון רבינו ירוחם משמע שכך מפורש בפ"ט דקמא וזה לא מצאתי: [%ד] כתב בעל העיטור בשלישות ממון לראש ישיבה ראובן דא"ל לשמעון אית זבינתא בדוך פלן זיל וזבנה ביני ובינך ואזל וזבנה שמעון וא"ל ראובן פלוג לי ואמר ליה שמעון לא פליגנא אי דיהיב ליה ראובן לשמעון זוזי למזבן ביני הדדי וקנו חיובי מחייבי ליה ב"ד מנתיה מן זבינא ואי לא שקיל שמעון זוזי ודברים הוא דהוה ביניהון והשתא קא מהדר ביה מודיעין ליה ב"ד ענשא דקא עבר אדכתיב איפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק וכ"ש היכא דקנו מיניה ולא לוקים נפשיה בחזקת רמאי כי ההוא דרבין חסידא דריש האיש מקדש עכ"ל ונכתב זה בהגהות מרדכי דריש מציעא פ"ד: וכתוב במרדכי פ"ק דמציעא ובהגהות מיימון פי"ז מהלכות גזילה פסק ראב"ן שאם באה ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלוק ושמעון שתק וקנאם ושוב אמר לעצמי קניתיה דיחלוקו ואפילו לרבא דאמר (ב"מ ח.) המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אינו אלא כשהמגביה לא נתכוין לזכות בה כלום אבל אם נתכוין לזכות בה המגביה לו ולחבירו קנה חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה וכתב ראבי"ה רפיא בידי שהמציאה יכול לירד מן החמור ולזכות בה כמוהו אבל במקום שתלוי בקנייה ואין לו דמים למה יזכה ודאי אם היה ברור לנו שהיה יכול לחזור אחר דמים מיד קודם שילך המוכר יתכן כדבריו אבל בין כך ובין כך ילך לו המוכר וימכור לאחרים מש"ה לא קנה דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכופין אותו על מדת סדום וודאי אם נתרצה בפירוש לקנות ביניהם הוה ליה כאילו זכה לשניהם אבל אם אין כל הדברים האלו אין נ"ל שיזכה עכ"ל. ועי' בכל בו סימן קכ"ג בדין זה. וכתב הרשב"א שאלתם נהגו בעלי חנויות כשרוצים לקנות בגדים שאומרים קצת קוני מלבושים נהיה כולנו שותפים בו אם יכולים לומר אם אינם עומדים בדבורם משטה הייתי בך וכדי שלא תפסיד על המקח או שלא תקח לעצמך. תשובה שורת הדין יכול הוא לוקח זה לדחות חבירו ולומר לו כן אלא שנהגו בו מנהג רמאות ושארית ישראל וכו' ולא עוד אלא אפילו אמר לשלוחו קנה לי חפץ פלוני והלך וקנה לעצמו מה שעשוי עשוי כדאיתא בריש האומר ואם נתן זה לחבירו מעות והלך וקנה בהם הבגדים בין שקנאם במעות של זה לבדו בין שקנאם במעות של עצמו ובמעות זה על כרחו חולק עמו כדגרסינן בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו וכו' ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וכן כתב בעל מתיבות. וכן אם התנו כל בעלי חנויות ביניהם שכל בגדים שיביאו הסוחרים לעיר יהיו כולם שותפים בהם אם לקח אחד על כרחו האחרים יחלקו עמו וכדתניא בתוספתא בפרק בתרא דב"מ רשאין הצמרין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהיה כולנו שותפים בו עכ"ל: וכתב עוד ומה ששאלתם במי שאמר לחבירו צא וקח בגדים שבבית לוי ויהיו בינינו בשיתוף והלך זה ולקחן ואח"כ חזר בו חבירו ואמר אין לי חלק בהם ואיני רוצה לא בהפסדן ולא בשכרן. תשובה הדין עם הלוקח וע"כ של שני יפרע חלקו דשליחא שווויה ומה שטען משטה הייתי בך אינה טענה כי מה עשה לו זה שהוא משטה בו :
ד סָעִיף ד כתב הרמ"ה:
ה סָעִיף ו נתן לו מעות לקנות לו חטים כו' בהגוזל קמא (ד' קב:) גמרא נתן צמר לצבע וכו' תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהם שעורים שעורים ולקח חטים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן ל"ק הא רבי מאיר הא רבי יהודה הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא ר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה ורבי אלעזר אמר הא והא רבי מאיר כאן לאכילה כאן לסחורה. וכתב הרא"ש כיון דקיי"ל כרבי יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם למחצית שכר נתן לו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכן נראה שהוא דעת הרי"ף ז"ל. וכתוב בהג"א בהגוזל עצים מעשה בפרגא בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות סחורה פלונית והלך וקנה סחורה אחרת וטען שקנה לעצמו ולכך שינה שדן הריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוין ויתיישב לפי דברי רבינו שאומר דלמפטר נפשיה מממונא אדם משים עצמו רשע כמו הכא שאמר ששינה וקנה לעצמו ומשוי נפשיה גזלן ואבא מורי אומר דאין אדם משים עצמו רשע כלל והכא חשום הכי נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו היתרא עבד עכ"ל. וכתב המרדכי שכן פירש ר"י והא לא דמיא לפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי דאם הוסיפו לו מנה יתירה אם הכל לבעל המעות או יחלוקו דפרק אלמנה ניזונת (כתובות צח:) דהא שינה לגמרי בשליחותו עכ"ל: (ב"ה) וסברא זו היא ע"פ הוראת קצת המורים שכתב רבינו בסימן זה בשם הרמב"ם ולא קיי"ל הכי אלא כדעת הרמב"ם שחלק עליהם: והעיטור כתב בשלישות ממון דהרי"ף מפרש לסחורה דקתני למחצית שכר ולא נהירא מדקתני לשלוחו שליחות הוא ולא שותפות ותו לא לישתמיט תנא וליתני הותירו לבעל המעות ותו מדקתני אימור דשמעת לר"מ וכו' משמע הא מידי דלא חזי לגופיה מיתרצא מתניתין הא ר"מ הא רבי יהודה אלמא אע"ג דלאו למחצית שכר הוא דומיא דאומן השכר לאמצע עכ"ל. וכתב עוד שם לקמן ומסתברא למחצית שכר לא איירי תנא כלל ובשליחות לסחורה לא פליגי דאי יהבינהו ניהליה לחצאין ולא אשכח חטים וזבן שעורים כיון דאילו אהדר לזוזי לא הוה בהו רווחא השתא דאפקינהו בשעורים וארווח ביה הו"ל כדבר שיש לו קצבה וחולקין כי פליגי לאכילה לר"מ קני להו בשינוי והותירו לאמצע וקיי"ל כרבי יהודה דאפילו שליחות לאכילה הותירו לאמצע ולא אמרינן הותירו לבעל מעות אלא היכא דלא שינה כגון חטים בחטים ובהוסיפו אחת יתירה בדבר שאין לו קצבה ובעל מתיבות משמע דס"ל האי סברא והכין כתב הנותן מעות לשלוחו וכו' ל"ק כאן לאכילה כאן לסחורה אבל חטי בחטי הכל לבעל המעות. ירושלמי אמר רבי דוסא כשקיים שליחותו נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאה הנאה על ידו חולק עמו עכ"ל. וכן כתב נימוקי יוסף בשם הרא"ה. והרמב"ם בפ"א מהלכות שלוחין כתב כדברי הרי"ף והרא"ש. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. ומשמע מדברי המרדכי האי ברייתא שאם שינה לפי שסובר שיש יותר ריוח בסחורה זו ממה שיש בסחורה שאמר לו המשלח לא נחשב גזלן דאם היה נחשב גזלן לא היה אומר הותירו לאמצע: (ב"ה) ולטעמיה אזיל דס"ל כסברת קצת המורים שכתב רבינו והרמב"ם ולא קיי"ל הכי כמ"ש בסמוך: כתוב במישרים נ"ל ח"א כתבו הגאונים המפקיד אצל חבירו סחורתו להוליכה למקום פלוני ושינה והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד יורדין לנכסיו לפרוע לו ומודיעין אותו אם יכולים להודיעו כמו שכתבתי בדיני גביית חוב עכ"ל: כתב במרדכי פרק החובל ראובן הלוה י' ליטרין לשמעון לזמן קצוב ואחר זמן אמר ראובן לשמעון יהיו למחצית שכר ובכך נתעסק שמעון בהם ונאנסו שמעון חייב באונסין כבתחילה וכבר כתבתי זה בסימן קע"ו: השולח מעות ביד חבירו וכשתבעם ממנו אמר הלוויתים לעכו"ם מפני אחריות הדרך לריוח וריוח הנוגע לחלקך אתן לך ואח"כ אינו רוצה לתת לו ריוח וכן הנותן מעות לחבירו לקנות מהם דבר להרויח ואחר כך אמר לא הרוחתי אלא לעצמי או שנתנם לו בפקדון והלך והרויח בהם ובעל המעות תובע שיתן לו הריוח הכל באורך במרדכי פרק הגוזל עצים ובהגהותיו פרק הנזכר (ג):
ו סָעִיף ח היה השער ידוע וקצוב וכו' פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צח.) תנן היתה כתובתה ר' ומכרה שוה מאתים במנה או שוה מנה בר' נתקבלה כתובתה ובגמרא (שם) מ"ש שוה ר' בק' דאמרי לה את הפסדת שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארוחנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הכל. לבעל המעות והתניא ר' יוסי אומר חולקין אמר רמי בר חמא ל"ק כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר רב פפא הילכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. ופירש"י כאן שנה רבי. במשנתינו למדנו רבי: הכל לבעל המעות. השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות: דתניא. דאיכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא ומסקנא שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לרבי יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן ר' במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר: שיש לו קצבה. כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הוא י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל המעות ניתנה: דבר שאין לו קצבה. כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר עכ"ל. והרי"ף כתב ולמה חולקין השליח עם בעל הבית הואיל ובאה הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו. וכתב הר"ן דמשמע מלשזנו בדבר שיש לו קצבה אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאה הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו. אבל לדעת רש"י שהטעם שחולקין הוא משום דמספקא לן אם נתנה לשליח או אם נתנה לבעל הבית אם נתן המוכר לשליח בפירוש הוי לשליח. והרא"ש כתב כלשון הרי"ף וכ"כ בעל העיטור בשלישות ממון . וכתבו התוס' והמרדכי נראה לר"ת דבמתני' מודה בין רבי יהודה בין ר' יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא איפליגו אלא בכה"ג שנותן לו מחמת תוספת דקא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך משלי אבל אם מכר לו בזול מחמת מעות כגון משנתינו שוה מנה בר' אפי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות והאריכו התוס' והמרדכי שם להוכיח כן. וכתבו התוס' והמרדכי והרא"ש והגהות בפ"ה מהל' שלוחין ששאל ה"ר יעקב ישראל את ר"ת על ראובן ששלח את שמעון לקבל מעות מן העכו"ם ונתן לו יותר המותר למי והשיב דחולקין דמעות הוי כדבר שיש לו קצבה וחולקין משום דע"י מעות ב"ה נשתכר יהיב ליה פלגא וה"ה נמי גבי חשבון ושוב חזר בו ואמר דבין שע"י המקח בין במנין הכל לבעל המעות כמתני' ולא דמי להוסיפו לו אחד כו' ור"י אומר דהכל לשליח שהרי אם מחל לו העכו"ם מה טיבו של ב"ה בזה ואפי' חולקין לא שייך למימר ולא דמי להא דאמרינן הכל לבעל המעות דהתם הוא סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות על מקח זה אבל הכא שהעכו"ם ידע בסך שהוא חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאילו מחל לו היתרון תדע דאילו היה רוצה אומר לעכו"ם טעית בחשבון ומחזיר לו המותר דתימה הוא לומר שלא היה יכול להחזירלו וכתב הרא"ש על דברי ר"י וכ"נ עיקר וכתבו המרדכי והגהות עוד טעם אחר לדברי ר"י והוא שאם העכו"ם היה נזכר לא היה חוזר כי אם על המקבל לפיכך הכל לשליח וכתבו עוד שכדברי ר"י פסק רשב"ם לפני רש"י זקינו ומדברי רבינו ירוחם בנכ"ב נראה שגם הוא סובר כהרא"ש ובנכ"ח לא כתב אלא דברי ר"ת והעיטור כתב כדברי ר"ת דקודם חזרה. וכתבו הגהות בפרק הנזכר ומיהו נראה שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו"ם והעכו"ם לא רצה לקבל אלא מנה וכסבור ששילם הכל דאז ודאי המעות כל שעה הן ברשות המשלח ולא יכול חבירו לזכות בהם במעות חבירו והוי כמו קיבל העכו"ם חצי החוב ולא רצה לקבל אלא חציו כך מצאתי כתוב בשם ה"ר אליהו בה"ר מנחם עכ"ל ובסמוך כתב רבינו דין זה. וכתב עוד המרדכי ובשם ריב"א מצאתי נתכוין השליח לזכות הכל לשליח אבל אם לא הכיר ונתנם לבע"ה הכל לבע"ה וכתב עוד דבתשובת רב צמח איתא שהעושה סחורה עם עכו"ם ובא חבירו וסייעו בין בשכר בין בחנם במדה או במשקל או במנין חולקין משום דאלמלא מעותיו של זה וסיוע של זה לא היה שם אותו ריוח הילכך חולקין ונ"ל שאפי' לדעת הרי"ף שהטעם שחולקין הוא משום דבאה לו הנאה על ידי בעל הבית איפשר דאיתנהו לדברי ר"י שהיתרון דבר בפני עצמו הוא ואם מחל לו העכו"ם מה טיבו של בעל הבית בזה: כתב הרשב"א בסימן תרע"א שאלת ראובן מסר לשמעון מעות להלוותם לעכו"ם בריבית על מנת שיחלוק עמו בריוח לשליש ולרביע וכשפרע אחד מן העכו"ם הלווים לשמעון נתן לו עשרה דינרים יותר. תשובה מסתברא שהכל לשמעון המתעסק דהו"ל כאותה שאמרו בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סג:) האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופיינא כולי ואף בעכו"ם איפשר לומר טענה זו אפילו בכדי שאין הדעת טועה כל שכן כאן שהוא בכדי שהדעת טועה ושמא למחר ירגיש העכו"ם ויתבע ממנו ויתחייב להחזיר לו ואינו דומה לאותה דפרק אלמנה ניזונת הוסיפו לו אחד וכולי ואסיקנא דבר שיש לו קצבה חולקין דהתם שאני שהוסיף לו מדעתו ולפיכך בדבר שיש לו קצבה חולקין שמן הדין היה הכל לשליח אלא שמפני שבאה לו הנאה ע"י בעל המעות חולק עמו ודבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות משום דאוזולי מוזיל גביה בממכרו אבל כאן הכל לשליח כמו שאמרנו עכ"ל ועיין במ"ש רבינו בסוף סימן זה: (ב"ה) ולענין הלכה כיון שהרשב"א והרא"ש מסכימים לדבריו הכי נקטינן: כתוב בתשובות מיי' דספר קנין סימן כ"ב מי שקנה סחורה וקרא לחבירו לסייעו במדה במשקל ובמנין וזה המסייע הטעה את המוכר ולקח יותר שפסק הלכה שחולקין הוא והקונה : [%ה] כתוב בתשובת הרמב"ן סימן ס' אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס לפרוע את העכו"ם ממה שיגבה והעכו"ם ההנהו משלו במעות והקהל אומרים לראובן מה שנתן לך העכו"ם קנינו וראובן טוען המתנה לא באה לידי בסיבתכם אלא שההניתי אותו מסתברא שהדין עם ראובן ואע"ג דאסיקנא בפרק אלמנה דבר שיש בו קצבה חולקין כבר פירש רבינו האי שהטעם לפי שכל שדמיו קצובים כשמוסיף עליו הלוקח מרצון נפשו הוסיף וכאילו נתנו בפני עצמו לשליח או י"ל שלא הוסיף אלא מחמת שלקח ממנו זה החפץ של בעל המעות הוא ומש"ה חולקין עכ"ל ומכאן שכל דבר שנותן ללוקח שלא מחמת מקח וממכר ושאין בו הטעם הזה שכתב הגאון הכל לשליח ורש"י פי' טעם דמתנה הויא וי"ל לשליח ניתנה או לב"ה ניתנה ולפיכך חולקין ולפי פירוש זה בנדון שלפנינו מי שנותן בפירוש לשליח הכל לשליח ובה"ע כתב הטעם לפי שבאה לשליח הנאה ע"י ב"ה ואפ"ה בכאן הכל לשליח כיון שהוא טוען שהוא ההנה לעכו"ם ושהוא נתן לו בפירוש ולא לצבור ועוד שטעם הגאון ורש"י יפה עכ"ל: [%ו] כתב בהגהות מרדכי פי"ב דכתובות מעשה באחד ששלח לחבירו נ' זוז שיפשר עם בעלי חוביו ופשר בכ"ה והשיב רבינו שמחה שהמותר למשלח והאריך בראיות וצריך להתיישב בדבר:
ז סָעִיף יא תשובה להר"מ ראובן שלח לשמעון וכו' והרמ"ה סתר דבריו וכו' הכל בפסקי הרא"ש בפ' הגוזל בתרא ובמרדכי שם ובפ' אלמנה ניזונית ובתשובת מיי' דספר קנין סי' כ' ועי' בתשו' הרשב"א שכתבתי בסימן זה ועי' בתשו' ה"ר דוד הכהן בית י"ט: מלמד שהלוה בבית ב"ה על משכונות והפסיד מהם והניח קצת מעותיו ביד ב"ה וטוען ב"ה אני צריך לפייס העכו"ם ממעותיו שבידי עיין בהגהות מרדכי סוף בתרא ותמיהני על רבינו ירוחם שכתב בנכ"ב תשובת הר"מ על ראובן שאמר לשמעון שיקנה לו בגד בהקפה וכתב תשובת רבינו אפרים על ראובן שקנה חפץ מן העכו"ם והאמין לו העכו"ם וכו' ואם איתא לתשובה ראשונה ליתא לשנייה אלא כדברי הר"מ יש לפסוק בשתיהן: [%ז] כתב רבינו ירוחם אמר לחבירו קנה לי יין ונתן לו מעות והתנה שאם לא יקנה יתן לו יין משלו ואפילו א"ל יין סתם לא משלם אם לא קנה משום דהוי אסמכתא דאם לא התנה שימציא לו יין אין משלם לו שום דבר משום דהוי מבטל כיסו של חבירו שאין לו עליו אלא תרעומת בפ"ה דמציעא. ועיין במה שכתבתי סוף סימן קצ"ה: מ"כ בשם הר"ם ראובן שטען על אפוטרופוס שלו שפשע שטען בב"ד מה שלא ציוהו לטעון ומפני כך נתחייב אמת שהאפוטרופוס חייב בפשיעה ומיהו אם אתם קורין פשיעה אם טוען ראובן אם היית טוען כדברי הוינא משתבע ושקילנא או משתבענ' ולא משלמנא והשתא לפי טענותיך משתבע שכנגדי לאו פשיעה הוא ואפילו דינא דגרמי לא הוי כדאיתא ר"פ שבועת העדות (שבועות לב:) מי יימר דמשתבעת וכו' ולא מיקרי פשיעה אלא שכדברי ראובן היה פטור בלא שבועה וכדברי האפוטרופוס שקיל היאך בלא שבועה עכ"ל:
א סָעִיף א הנותן מעות לשלוחו וכו'. ז"ל הרמב"ם בפרק א' משלוחין הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חיטין או מין ממיני סחורה ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ורבינו כדי לקצר כתב לקנות לו סחורה ידועה וטעמו דסמיך עליה טפי כיון שעשאו שליח על סחורה ידועה ומש"ה יש עליו תרעומת. ואיכא לתמוה דבס"פ א"נ קאמר רב אשי דאפי' אם התנה עם השליח אם איני קונה לא אפרע משלי אין לו עליו כלום ופסק האלפסי כמותו דלא דמי לאוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דבידו הוא אבל הכא לאו בידו הוא דשמא לא ימכרוהו לו ואסמכתא היא ולא קניא ולמה לא כתב רבינו דין זה כאן. וז"ל הירושלמי פ' א"נ הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת וכתב הרב המגיד דמשם למד רבינו דין השליח עכ"ל פי' דבריו דבר"פ האומר מדקדק התלמוד מ"ש התם דקתני האומר לשלוחו ומ"ש הכא דקתני האומר לחבירו ומשני הכא והקם רבותא קמ"ל דחבירו לא סמכה דעתיה ושלוחו סמכה דעתיה ע"ש והשתא למד הרמב"ם מדתני בירושלמי דאפילו בחבירו דלא סמכה דעתיה יש לו עליו תרעומת כ"ש שלוחו דסמכה דעתיה עליה ואי לא לקח יש לו עליו תרעומת וליכא למימר דבשליח מחייבינן ליה טפי דהא ודאי כיון דלא אפסדיה מידי אלא דמבטל כיסו בלחוד לית עליה טפי אלא תרעומת:
ב סָעִיף ב לקחה השליח לעצמו מה שעשה עשוי וכו'. ה"א בברייתא ריש פ' האומר: ומ"ש אבל אם המוכר אינו מתרצה וכו'. ה"א התם בעובדא דרב ורבב"ח: ומ"ש מ"מ צריך להודיעו וכו'. פרש"י לשם איבעי ליה לאודועיה להוציא עצמו מן מנהג רמאות: ואם הוא מפחד וכו'. ג"ז שם וכל זה דוקא כשהשליח קנאה לעצמו במעות דנפשיה אבל במעות דמשלח מוציאין מידו בעל כרחו ונותנין למשלח וכ"כ הרב המגיד בפ' ו' ממכירה ושכך הוא בירושלמי:
ג סָעִיף ג כתב הרמב"ם הורו מקצת המורים וכו'. בפרק ז' ממכירה וע"ש במ"ש ה"ה:
ד סָעִיף ד כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וכו'. נראה דהרמ"ה ז"ל ס"ל דכי היכי דבראה את המציאה ואחר לחבירו להגביה לו וא"ל זכה לי בה דקנה חבירו מיד בהגבהתו כדאיתא פ"ק דמציעא (דף י') ה"נ בדא"ל זבין לי האי מידי כלומר דראה או ידע מאיזה דבר ואמר לחבירו זבין לי האי מידי דין זה שוה למציאה היכא דאמר זכה לי וכ"כ גם המרדכי ע"ש ראב"ן פ"ק דמציעא דקנה לי הוי כמו זכה לי במציאה ולפיכך כשלקח לו בסתם קנייה ראובן משעת משיכה ומ"ש דכיון דא"ל זבין לי לזבינא מעליא קמכוין וכמו דא"ל זכה לי דמי הכי פי' ליכא למימר דלא קמכוין להקנותו לראובן אלא עד שעת נתינה ליד ראובן וא"כ מצי שמעון הדר ביה משליחותו קודם שבא ליד ראובן וקאמר דהא ליתא אלא לזבינא מעליא קא מכוין פי' אלא נתכוין שיהא קונה בו מיד משעה שמשך שמעון דאל"כ הו"ל למימר אייתי לי הא מידי מדלא אמר הכי אלא א"ל זבין לי כמו דא"ל זכה לי גבי מציאה דמי דבמציאה מיד בשעה שהגביה בסתם קנה חבירו וה"נ משעת משיכה בסתם קנה ראובן ולפיכך אינו נאמן לומר לעצמי קניתיה כיון שלא חזר בו בפני עדים קודם משיכה וכדין זכה לי במציאה דלא מצי לומר כשהגביה בסתם דלעצמו הגביה אי לא אמר כך בפני עדים כדלקמן בסימן רס"ט וזהו מה שכתב אחר כך אבל אי חזר בו קודם משיכה וכו' פירוש חזר בו בפני עדים ואומר שקונה לעצמו וכו':
ה סָעִיף ה ומ"ש ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב וכולי. היינו מדאיתא בירושלמי הנותן מעות לחבירו וכו' ואי ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו הביאוהו הפוסקים דכיון דקנה בזוזי דמשלח קנה משלח: ומ"ש דאפילו בזוזי דמשלח יכול לחזור בו קודם משיכה כשמודיע למוכר וכו'. נראה דאין זה אלא כשנותן זוזי מדיליה למוכר ושקיל מיניה זוזי דמשלח ומוכר מכוין לאקנויי לדידיה ובתר הכי קעביד משיכה דהשתא קני שליח לנפשיה. ומ"ש לחלק בין דאמר זבין לי לאייתי לי היינו דאמרן דהרב ז"ל למד דין עושה שליח לקנות לו דבר מדין מציאה וכי היכי דגבי מציאה קאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ה"נ בעושה שליח דוקא דאמר זבין לי ולא אמר אייתי לי דאי אמר אייתי לי נמצא שלא עשאו שליח להקנותו במשיכתו עד שעת נתינה והרי קודם נתינה חזר בו זה משליחותו וכדין מציאה לקמן בסי' רס"ט מסעיף ו' עד סוף הסי' ע"ש: כתב ב"י ע"ש העיטור ראובן שאמר לשמעון אית זבינתא בדוך פלן זיל זבנה ביני לביניך וזבנה שמעון וכו' ופסק דאפילו נתרצה שמעון לקנותה להם בשותפות דיכול לחזור בו מדיבורו כשקנאה במעותיו אלא דמודיעים ליה עונשא דאיפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק והגהות מרדכי שניות דמציעא הביאוהו ופסק כך הרב בהגהת ש"ע בסי' זה סעיף ד' וכך נראה להדיא מתשובת הרשב"א בקונה מלבושים שאמרו מקצתם נהיה כולנו שותפים דשורת הדין יכול הלוקח לדחות חבירו ולומר לו משטה הייתי בך כדי שלא תפסיד המקח וכו' ומביאו ב"י. עוד הביא ב"י מ"ש המרדכי פ"ק דמציעא ע"ש ראב"ן דאם באה ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלוק ושמעון שתק וקנאה ושוב אמר לעצמי קניתיה דיחלוקו דאפילו לרבא דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אינו אלא כשהמגביה לא נתכוין לזכות בה כלום אבל אם נתכוין לזכות בה המגביה לו ולחבירו קנה חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבירו וראבי"ה נחלק דהיכא דאין לראובן דמים זכה שמעון במה שקנה דזה נהנה וזה אינו חסר וכו' אבל אם נתרצה לקנות לשניהם הו"ל כאילו הוא שלוחו וזכה לשניהם ומשמע דחולקין הם על מה שכתב בעיטור דיכול לחזור בו אפי' ממה שנתרצה בפירוש ואינו אלא מדת רמאות והרב בהגהת ש"ע סוף סימן רס"ט פסק כראב"ן וראבי"ה ואיכא לתמוה טובא דמזכי שטרא לבי תרי דכאן פסק כעיטור ודעימיה ולקמן פסק כראב"ן וראבי"ה ולפעד"נ מלשון הרב דס"ל דלא פליגי דהעיטור לא מיירי אלא שהודיע לחבירו בלבד יש סחורה במקום פלוני ושאל ממנו אם הסכים בדעתו לילך לקנות אותה בשותפות דהשתא אפילו נתרצה בפירוש לקנותה ביחד יכול לחזור בו בדיבורו ואינו אלא רמאות כיון שלא. ה מידו מעמד גמור ביחד באיזה דרך יקנו הסחורה ביחד אם ילכו שניהם או אחד מהם והיאך ישאו ויתנו עם המוכר וכיון שאינו אלא דיבור בעלמא לקנותה להם ביחד טפי לא הילכך מצי לחזור בו אפילו נתרצה בפירוש ואפילו היה לראובן מעות אבל הך דראב"ן וראבי"ה א"ל קנה לנו ביחד וכו' דהיינו דא"ל שילך הוא ויקנה לשניהם ולא ששאלו אם הסכים בכך אלא עשאו שליח שיעשה כך וכך וחבירו הסכים עמו ועשה מעמד גמור והתרצה בפירוש שילך ויקנה לשניהם הו"ל כאילו אמר זכה לנו דקנה לנו כמו זכה לנו ודין המגביה מציאה לחבירו יש לומר בדא"ל זכה לי ושוב אינו נאמן לומר קודם שקניתי חזרתי בי וכדין מציאה וכמ"ש הרמ"ה ומי שמעיין בדברי ראב"ן והעיטור ובלשון הרב בהגהותיו בש"ע יראה להדיא מדבריהם כדפי' והכי נקטינן ודלא כמהרו"ך דכתב כאן חילוקים שלא במשפט ובתשובה הארכתי עוד בזה בס"ד:
ו סָעִיף ו נתן לו מעות לקנות לו חיטין בין לאכילה בין לסחורה וקנה שעורין וכו'. תרתי ברייתות פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) דקשיין אהדדי ופסק הרא"ש כהך אוקימתא דקאמר הא ר"מ הא ר' יהודא וכיון דקיי"ל כר"י אין חילוק דל"מ לסחורה דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה למשלח וכי איכא רווחא לאו שינוי הוא אלא אפילו לאכילה דשינוי הוא דלא ניחא ליה למשלח דשני בשליחותיה אפ"ה שינוי אינו קונה ואם נתייקרו הריוח למשלח:
ז סָעִיף ח היה השער ידוע וקצוב וכו'. בפ' אלמנה ניזונית משנה וגמרא וז"ל הרי"ף ולמה חולקין השליח עם הבעה"ב הואיל ובאה הנאה לשליח על ידי בעה"ב חולק עמו וכתב הר"ן דלפ"ז משמע אפילו נתן המוכר לשליח בפירוש חולקין אבל רש"י פירש דחולקין לפי די"ל לשליח נתן מתנה ויש לומר לבעל המעות נתנה לפי זה אם נתן לשליח בפירוש הוה לשליח והרא"ש כתב כלשון הרי"ף וכ"כ בעיטור ונראה שזה היתה דעת רבינו שכתב והוסיף לו עליו מדעתו דמלת לו מיוקר דהו"ל למימר ונתן לו המוכר הדבר הקצוב והוסיף עליו מדעתו אלא דלפי דמלשון זה משמע דהוסיף בסתם מדעתו ורבינו בא להורות כהרי"ף והרא"ש ולכן כתב והוסיף לו עליו מדעתו לומר דאף על פי שהוסיף בפירוש לו לשליח מדעתו אפ"ה חולקין אכן הרמב"ן בתשובה בסי' ס' כתב דרבינו האי גאון פי' כפי' רש"י וב"י מביאו ונראה דבפלוגתא דרבוותא היכא דקיימי זוזי תיקום ואין מוציאין מידו ונראה דכל זה לפירש"י אינו אלא בעובד כוכבים אי נמי אפי' בישראל ואינו לפנינו אבל בישראל והוא לפנינו מועיל עדותו כשיעיד למי הוסיף:
ח סָעִיף ט ומ"ש ופי' ר"ת וכו'. כלומר בעובד כוכבים דהוסיף בדבר הקצוב דחולקין ובאינו קצוב הכל למשלח כיון דזה הגיע ע"י מעות המשלח ומזה הטעם ה"ה בעשאו שליח לקבל לו מעות מיד סוחר עכו"ם וטעה נמי הגיע ע"י מעותיו והכל למשלח אבל ר"י מחלק דגבי מקח אם הוא בדבר קצוב חולקין בשניהם והטעם דתופס דעת האלפסי דחולקין הואיל ובאה הנאה לשליח ע"י בעה"ב ולפי זה אין חילוק בשניהם ואם אין לו קצבה הבל לבעל המעות דכל מה שנתן לא נתן אלא בעד החפץ א"נ הדמים שקבל המוכר בעד החפץ שמכר הם והילכך אפילו מכר בזול הרבה הכל למשלח בעל המעות אבל טעו' שבחשבון דבר בפני עצמו הוא ולא באה ע"י מעותיו של משלח או חפצו אלא הוה ליה כאילו מחל לו והכי נקטינן כדעת ר"י שכן פסק הרשב"ם לפני רש"י כמ"ש המרדכי פרק אלמנה ניזונית וכ"כ הרשב"א בנותן לחבירו להלוות מעותיו לעכו"ם בריבית ונתן לו ו' דינרין יותר דהכל לשליח ומביאו ב"י מיהו כת' המרדכי לשם דמי שעושה סחורה עם העכו"ם ובא חבירו וסייעו וכו':
ט סָעִיף יא תשובה להר"מ מרוטנבורג וכו'. הכי נקטינן כהרמ"מ ולא כרבינו אפרים דכיון דמעות של ישראל הם ביד השליח אין אחר יכול לזכות בהן שהרי לא הפקירם אלא נתן אותם לשלם לעכו"ם וכיון שלא קבלם העכו"ם צריך להחזיר למשלח דשלו הם וה"ה בנתן מנה לשליח לשלם לעכו"ם ולא לקח אלא חמשים נמי צריך להחזיר הנשאר למשלח דמעותיו נשארו ולא דמי לשולח לקבל מעות מן הסוחר עכו"ם והעכו"ם כתן לו יותר דפסק ר"י דהכל לשליח דהתם השליח הוא שמחל לו העכו"ם אבל כאן הוא במעותיו של ישראל המשלח לא זכה בהן השליח אלא מחזירם לישראל וכן כתב בהגהת מרדכי פרק אלמנה ניזונית וכן בנתן מנה לשליח לפשר עם ב"ח עכו"ם ופשר אותם בכ"ה המותר למשלח וכן כתב בהגהות מרדכי דכוותיה וק"ל:
א וכן הוא בהר"ן פרק האומר בקידושין דף תרמ"ז ע"א דאם קנאו במעות של משלח מוציאין ממנו בע"ב וכן פסק שם המרדכי דף תרס"ב ע"א וכ"כ המ"מ פ"ז מה' מכירה בשם הרמב"ן והרשב"א ונראה שם מדברי המ"מ דאם יש לשליח עדים ששלח בהן יד וקנה לעצמו או שאמר לפניהם שחוזר משליחותו וקונה באותן מעות נאמן הא בסתמא אינו נאמן וכן פסק המרדכי פרק הגוזל קמא אבל ר' ירוחם נכ"ז ח"א כתב ואם אמר לפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות והוא שלו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה לא מהני תנאה אלא בפני ב"ד עכ"ל וב"י כתב סי' קע"ז תשובת הרשב"א כדעת המ"מ אלא שכתב שמדברי הרי"ף לא נראה כן וכתב הרשב"א עוד דאם שלח ידו במקצת ובנשאר קנה סתם הוא לבעל המעות ואפילו באותו מקצת עצמו ששולח בו יד אם החזירו וקנה בו אח"כ סתם הריוח לבעל המעות ועיין בזה במרדכי פרק הגוזל קמא דף מ"ח ע"א וסוף פרק המפקיד שהאריכו בזה ועיין שם:
ב סָעִיף ב ועיין בתשובות הרשב"א סימן אלף כ"ז:
ג סָעִיף ג וע"ל בהל' שומרין בדין המפקיד מעות אצל חבירו:
ד סָעִיף ד אבל הרמב"ן כתב בתשובה שדעת רש"י הוא נכון וכ"כ רב האי:
ה סָעִיף ה ונראה דבכה"ג אף הר"י והרא"ש מודה דהרי עסקו תרווייהו עם הסחורה כמשמעות עכ"ל:
א סָעִיף א הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה תוספתא וירושלמי כתבו הרי"ף והרא"ש פ' א"נ: ומש"ר סחורה ידועה נקט ידועה לומר לך דאפ"ה אין לו עליו אלא תרעומת גם נקט משום סיפא דדוקא כשאמר לו לקנות סחורה ידועה הוא דהוי רמאי כי קנאה לעצמו אבל סתמא אפילו רמאי לא הוה דהא יכול לקנות לו אחרת ופי' של סחורה ידועה נראה דר"ל קנה לי מין בגד זה אף ע"פ שלא דקדק עמו תנה לי מאיש פ' ובגד פ' בפרטות וכן משמע ל' התוס' דקתני הנותן מעות לקנות לו פירות ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת וכתבו רבינו בי"ד ס"ס קע"ז ושם לא כ' סחורה כ"א לקנות לו פירות כל' התוס' והיא היא וכמ"ש ומיהו אינו מוכרח כ"כ ודוק:
ב סָעִיף ב לקחה השליח לעצמו פירוש ובמעות עצמו וכאשר יתבאר ועד"ר. ומ"ש צריך להודיע למשלח פי' רש"י והר"ן כדי להוציא נפשו מחשד רמאות ותרעומת ומה"ט מסיק הרמב"ם בפ"ד דמפרש וכ' דאפילו אם מפחד דמתוך כך יזדמנו לאחר מ"מ יודיעהו אחר הקנין וכ"פ בש"ע ועד"ר:
ג סָעִיף ג אחר שזקפם עליו במלוה פי' וכ"ש אם לא זקפם אלא שלח בם יד ושינה ממה שצוה אותו דהוה עליהן גזלן וקנה בשינוי ואם הותירו הותירו לו: שאין זה דין אמת אלא כו' פי' הלוקח לעצמו במעות חבירו לעולם המקח של המשלח אפילו שלח בהם יד וחוזר משליחותו בפני עדים וכ"ש בזקיפה עליו במלוה ועד"ר ובסמוך:
ד סָעִיף ד זבין לי האי מידי דקדק לכתוב האי מידי כמש"ר ברה"ס לקנות סחורה ידועה דאל"ה ודאי יכול לומר את זו קניתי לי ולראובן אקנה אחרת וכמ"ש לעיל: וזבין ליה מסתמא כו' בש"ע כ' סתמא ור"ל דזבין סתמא ולא פי' בשעת קנייה אי לראובן אי לשמעון כו' אפ"ה קנייה ראובן וגם גי' מסתמא מתפרשת הכי ור"ל מסתמא כל זמן דלא שמענו דהדר ביה משליחותו: לזבינא מעליא קא מכוין פי' שיזכה לו מיד בקנייתו שיהיה ידו כידו וגם השליח קיבל עליו את השליחות משא"כ כשאמר ראובן אייתי לי כו' דלא כיון על הקנין אלא על ראייתה לכן יכול לחזור כמו שסיים וחילוקים כאלו כ"ר ג"כ לקמן ס"ס ר"ט בהמגביה מציאה לחבירו דחילק שם בין אומר זכה לי או תן לי ע"ש בס"ס: ואומר שקונה לעצמו פי' ובמעות עצמו וכדמסיים:
ה סָעִיף ה אבל בשליחות לא דלא תקנו מי שפרע אלא בלוקח שנתן מעות ליד המוכר בתורת קנין גמור משא"כ בשליחות שלא מסר לידו המשלח המעות אלא שיקנה לו בו: אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי כו' אדעתא דראובן כו' האי אדעתא אינו ר"ל שבפי' אמר למוכר אלא ר"ל שנתנם למוכר סתם וקאמר אדעתא לאפוקי שלא קנה לנפשו ודומיא דרישא דמיירי בזבנה סתם אלא שהיה דעתו לקנות לראובן אפ"ה אמרינן דמסתמא דעת המוכר להקנות למי שהמעות המה שלו משא"כ ברישא דהמעות באמת המה של שמעון אלא שנתנם לו אדעתא דראובן והרי חזר קמי משיכה: חזר בו שמעון וזבניה לנפשיה לכאורה הול"ל ושקליה לנפשיה דהא כבר נתן להמוכר מעותיו ונראה דבכיון דייק וכתב וזבניה כו' כלומר שחזר מיד ויחד מעות אחרים לתת אל המשלח ומשך להסחורה על שמו (דזהו זבניה לנפשיה מיקרי) ולא ביקש לזקפן עליו במלוה ולהכי כשהודיעו כן למוכר זכה לעצמו אבל זקפן עליו במלוה או ששלח בו יד אפי' הודיעו למוכר לאו כל כמיניה לזבוני לנפשיה בזוזי דחבריה וכדעת הרמב"ם הנ"ל: וכי לא הדר כו' לא אמרן כו' ארישא קאי אבל ודאי אי קנה במעות ראובן אפילו אמר אייתי כו' נמי קנה ראובן וק"ל:
ו סָעִיף ו בין לאכילה בין לסחורה כו' פי' לאפוקי ממ"ד פ' הגוזל קמא דס"ל שליח ששינה קנה לנפשו בשינוי למיהוי הריוח שלו אליביה דוקא בששלחו לקנות חיטים לאכילה איכא קפידא כשמשנה וקנה שעורים דקנאם בשינוי אבל שלחו לקנות חיטין לסחורה ליכא שינוי דמה לנו אם ירויח בזה או בזה אבל לפי מאי דקיי"ל דאינו קונה בשינוי כלל אין חילוק בין קנאם לאכילה או לסחורה אם פחתו פחתו לו הואיל ושינה יאמר הלה אם לא שינית לא היה הפסד:
ז סָעִיף ח היה השער ידוע כו' עד"ר שם כתבתי ל' הגמרא והתוס' והרא"ש וביאורו וכאן אכתוב ביאור דברי רבינו על נכון. מ"ש היה השער ידוע וקצוב כו' פי' כגון כלים קטנים וכל דבר שדרכו למכור במדה או במשקל המדה או המשקל בכך וכך. ואין לו קצבה היינו כמו טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד ולפעמים מוותר למכור בזול ולפעמים בצימצום. והוסיף לו עליו מדעתו פי' שא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי: חולקין השליח והמשלח כתב רש"י כו' [עב"ת שהביא ל' רש"י ול' הרי"ף והנפקותא שביניהם]: ואם הוא דבר שאין לו קצבה הכל למשלח ואע"פ שאומר לו בפירוש ועוד אני מוסיף לך כו' מ"מ כיון דלפעמים מוותר למכור בזה בזול מסתמא לאו למתנה נתכוין אלא לשם מכר נתכוין וה"ק הנני מוותר לך עוד א' מה שלא היה עושה לך מוכר אחר ולהכי הכל לבעל המעות ע"כ כלל דברי הגמרא ופליגי בה ר"ת ור"י אי דוקא בהוסיף מדעתו איירי אי לא וכדמפרש ואזיל:
ח סָעִיף ט ופי' ר"ת כו' כצ"ל: בד"א כשהוסיף כו' כלומר בד"א דבדבר שיש לו קצבה חולקים אלא כשהוסיף לו מדעתו ואומר בפירוש הרי לך א' תוספת וכנ"ל דאז חולקין מטעם הנ"ל אבל אם בלא דעתו נתן לו יותר כלומר שהקצבה ו' הוא בדינר והוא נתן לו ז' אפי' א"ל הרי לך ז' מ"מ כיון שלא א"ל ועוד אני מוסיף לך מסתמא לא ידע לקצבה ולפיכך הכל לבעל המעות וס"ל ה"ה בכל מעות נותן העכו"ם כגון שהיה לו לקבל ממנו מנה ונתן לו מנה ודינר דהוא לבעל המעות דלא שייך לומר לשם מתנה נתכוין ובודאי בתורת פרעון החוב נתן הכל ולפיכך לית ליה לשליח בההיא מעות שום שייכות בעולם: ור' יונה כו' ס"א ור"י וכן הוא בתוס' ומרדכי ובסמ"ג נדפס בהדיא ר' יצחק ועד"ר: דגבי מקח אין חילוק כולי פי' אלא בכל ענין הדין שחולקין בדבר שיש לו קצבה ומה שסיים וכתב ז"ל דלגבי מקח כו' ונתן הכל לבעל המעות תיבת לבעל ל"ד אלא כלומר ונתן הכל בעד המעות גם י"ל (דפליג) [דפי'] תיבת לבעל דוקא ור"ל שהנותן היה דעתו שיהיה הכל לבעל המעות והוא זה שנתן לו ולא עלתה על דעתו שהוא שליח אבל לפי האמת שהוא שליח אמרינן דחולקין ביש לו קצבה גם י"ל דמש"ה אמר לבעל המעות משום דר"י ס"ל שבחשבון הוא הכל לשליח כדמסיק מש"ה קאמר אף שכתב שיהיה הכל לשליח מ"מ במקח שאני שכיון שקיבל ממנו עתה מעות דעתו ליתנו לבעל המעות מש"ה יש ג"כ לבעל המעות בו החצי ופליג עם ר"ת בתרתי דהיינו במקח ס"ל חולקין בדבר שיש לו קצבה ובמעות דעלמא ס"ל הכל לשליח ור"ת ס"ל דבתרווייהו הכל להמשלח וה"ט דר"י דגבי מקח אע"פ שנתנם לו בלא דעתו מ"מ כיון שנתן לו מכח המעות שמקבל עתה יש לבעל המעות שייכות בה לפיכך חולקין כשיש לו קצבה מכח הני טעמי שכתבתי לעיל בשם רש"י ובאין לו קצבה הכל לבעל המעות דאף שזה נתן לו כ"כ מ"מ כיון שבעד המעות שקיבל ממנו עתה נתנן לו דינו כאילו נתן לו כ"כ מדעתו כיון דלפעמים נותנין כל כך בעד המעות בכיון בלא טעות אבל שבחשבון שכבר חשב עמו כמה חייב לו ועתה אינו נותן לו כלום שתאמר שנותן לו בעד מה שמקבל ממנו אין לבעל המעות שייכות כלל בהיתרון מש"ה הכל להשליח כנ"ל ביאור דברי פלוגתתם ועד"ר: והיה מחזיר לו המותר דוקא כאן דהמעות הן של העכו"ם ומעולם לא זכה בהן עדיין הישראל המשלח משא"כ אח"כ בסמוך בתשובת מוהר"ם דהמעות של המשלח היו ונתנן להשליח ליתנם לעכו"ם וק"ל:
ט סָעִיף יא דבשלו יכול לקדש השם הא דכתב יכול לקדש משום דאפי' בשלו הו"א דאינו רשאי וכמש"ר לקמן בר"ס רס"ו אלא שאם רוצה כמו שפסק מוהר"ם דלא יעכבם שמעון על הספק דלהאי פסק היה לו לשמעון לעכבם (ממש) [ממ"נ] אי לא יזכור העכו"ם זכה שמעון ואי יזכור יתנו לו וק"ל: ששכחם העכו"ם זכה שמעון ע"ל ר"ס קכ"ה בדין הנותן מעות לראובן ליתנם עבורו לשמעון ורצה לחזור וליקחם מידו דיש חילוק בין דמי הלואה ובין דמי פקדון: וכיון שלא שכחם העכו"ם אין שמעון כו' פי' כיון שלא שכחם וצריך להחזיר לראובן מטעם שהוא צריך ליתנם לעכו"ם אין שמעון יכול לבוא בטענה אחרת לומר אני זכיתי בהעכו"ם ע"ד שכ"ר הדין לעיל ר"ס קכ"ה דאין שליחות לעכו"ם: והרמ"ה זצ"ל סתר דבריו כצ"ל ור"ל והר"ם הנ"ל דפליג עמיה מביא ראיות ועיין בהגהות אשר"י ומרדכי:
א סָעִיף ב לקחה השליח לעצמו כו' בקידושין רבה ב"ב חנה יהיב ליה זוזי לרב אמר זבין ניהלי להאי ארעא אזל וזבנה לנפשיה (ומפורש בדברי הרמב"ם והר"ן דהמעשה היה דזבנה במעותיו) והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בה מנהג רמאות באגא דאלמי הוי לרב נהגו ביה כבוד לרבה בב"ח לא הוה נהגו ביה כבוד ופירש"י באגא דאלמי בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות אצלם ע"כ. וכתב ב"י נראה מדברי רש"י שדוקא היכא שלא יוכל לקנות למשלח הוא דלא הוה רמאי אבל אם היה יכול לקנות למשלח אע"פ שהשכנים לא היו נוהגים בו כבוד אח"כ והיה מצטער מ"מ הוי רמאי וכ"נ מדברי רבינו ומדברי הרמב"ם דלא כרי"ו כו' עכ"ל ב"י. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' מכירה היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו כו' הרי דכתב כלשון הגמרא ומכבדו ופירשו דהיינו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו דמכח כיבודו מניחין דוקא לו לקנות ורבינו קיצר ולא כתב ומכבדו דאין תועלת אלא במה שאין המשלח יכול לקנות. ורי"ו כתב בנכ"ד ח"א ודוקא שראוי לשליח יותר מלמשלח כו' ומשמע שמפרש שראוי ג"כ להמשלח אלא שראוי לשליח יותר מפני שמתייראים ממנו ולא יצערוהו אבל משמע מדבריו שם דיש לו עליו תרעומת בכה"ג וא"כ ל"פ לדינא דלדברי הרמב"ם ורבינו דלא היו מוכרין למשלח כלל לקנות אפילו תרעומת לא הוה אלא שקשה איך נכנס רב לקנות לנפשו בדבר שיהיה עליו לרבב"ח תרעומת וע"ש ברי"ו דאפשר דיש שם השמטה בדבריו או ט"ס ובזה דברי רבינו מבוארים ג"כ: ומ"ש אבל אם המוכר אינו מתרצה כו' נראה דאפי' לא אמר בפירוש שאינו רוצה למכרה למשלח אלא שהמוכר הוא אלים ומסתמא לא היה מוכר למשלח קונה לעצמו שכן משמע מדברי רש"י הנ"ל גם ל' הרמב"ם פ"ז דמכירה הכי משמע שכתב היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו כו':
ב סָעִיף ג כתב הרמב"ם הורו מקצת המורים שאם קנה כו' פ"ז דמכירה וכתב המ"מ ז"ל דעת אלו בעלי ההוראה מכח שמועה דהגוזל עצים גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חיטים כו' וכבר האריך הרשב"א להוכיח כן מ"מ הפריזו על מדותיהם במ"ש שהוא נאמן בדיבורו הקל דודאי כשיש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאמר לפניהם שחזר בו משליחותו קונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכ"כ הרשב"א ז"ל וזהו ודאי מוכרח דבסתמא אינו נאמן ודעת המחבר כדעת בעל מתיבות וקרוב לזה דעת ההל' בעסקא בהמקבל עכ"ל ודבריו מבוארים יפה בתשובות רשב"א הביאו ב"י לעיל סימן קע"ו סעיף ל"ו ממחודשים ושם מבואר דהשוה הרשב"א זקף עליו מעות המשלח בפני עדים במלוה לדין שלח בהן יד ונתעסק באותן מעות ששלח בהן יד דבשניהן הריוח לעצמו אלא שכתב שם שמיד שחוזר ומניח המעות ששלח בהן יד למקומן ונתעסק בהן סתם הריוח לבעל המעות ואפי' קודם שהחזירו אם נתעסק בסתם במותר המעות שלא שלח בהן יד הריוח מאותו המותר לבעל המעות ובסוף מסיק הרשב"א וכתב ז"ל ומדברי הרי"ף שכ' בפרק המקבל נראה היפך רל זה (ר"ל שלא מהני זקיפה במלוה בפני עדים או שלח בו יד אלא הריוח לבעל המעות) שהוא כתב דתרי שותפי אי בעי חד למיפלג בלא דעתיה דחבריה כי היכי דליעסוק לנפשיה בחלקו אע"ג דאתני קמי ב"ד לאו כל כמיניה אלמא כל שאינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו אם חנק ונטל לעצמו והרויח לא עשה כלום והרי הוא לבעל המעות ומיהו י"ל דהתם לא נתכוין לגזול אלא כסבור שהוא רשאי ליטול את שלו בלא דעתיה דחבירו ואין נ"ל כן מדברי הרב דמתוך מ"ש שם נראה שהוא סבור שאפילו נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו והרויח בו לעצמו לא עשה כלום עכ"ל ב"י בשם הרשב"א שם והרי נתבאר לפנינו דהרי"ף ס"ל דל"מ לשליח וקיפה במלוה בפני עדים וגם לא שליחות יד במעות השותפים ואפי' אם באותן מעות עצמן ששלח בהן יד נתעסק בהן והרויח הריוח לבעל המעות דאילו במותר המעות גם הרשב"א מודה וכנ"ל ובהדיא כתב הרשב"א בשם הרי"ף דאפי' נתכוין לגזול ל"מ ליה וסיים וכתב דמתוך דברי הרב נראה שאפי' נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו כו' משמע דמוכיח דין שליחות יד מתוך מ"ש הרב דזקיפה במלוה בעדים ל"מ ש"מ דשוים הם ועדיף מיניה דבזקף עליו במלוה דעתו היה שהריוח יהיה לו ואפ"ה ל"מ ליה כ"ש בשלח בהן יד תחילה לשעה לצרכו ונתעסק בהן אח"כ סתמא דנוכל לומר דעתו היה שהריוח לבעל המעות דלא יוכל ליקח הריוח לעצמו וה"ה דאפי' שלח בהן יד לצרכו וגם אח"כ בשעה שמתעסק בהן דעתו להרויח לנפשו מוכח שם מדברי הרשב"א בשם הרי"ף דל"מ וק"ל ונראה שודאי כן גם דעת הרמב"ם דאפי' זקף במלוה בעדים ל"מ דכן מוכח מלשונו דאל"כ הול"ל בקיצור הורו מקצת המורים דמקבלים ממנו כשאומר זקפתי לי אותם מעות במלוה ואני אומר שאין זה דין אמת אלא ודאי שגם ארישא דכתבו המורים כתב דאין זה דין אמת אף על פי שיש לו עדים דזקף עליו במלוה וגם מדברי המ"מ הנ"ל מוכח כן ומיניה נתבאר שכן גם כן דעת בעל מתיבות שהרי כתב שדעת הרמב"ם כדעת בעל מתיבות וכ"נ שהוא כוונת רבינו מדכתב סתמא כאן וגם בי"ד ס"ס קע"ד דאם קנה במעות המשלח מוציאין מידו ולא חילק בין זקפם עליו במלוה בעדים או לא וכ"נ מיכרח מדברי רי"ו נכ"ח שכתב ז"ל אמר לשלוחו קנה לי חיטים וקנה שעורים אם הותירו הותירו לבעל המעות ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה ל"מ תנאי בפני ב"ד כו' ע"ש הרי לפנינו דאפי' אמר בפני עדים ואפי' בפני ב"ד לעצמי אני קונה ונעשה גזלן עליהם אפ"ה לא זכה בריוח אם לא שג"כ שינה. נתבאר מכל זה דג' דיעות יש בדבר. דעת המורים שהזכיר הרמב"ם דאם קנה סתם במעות חבירו ובא אח"כ ואמר זקפתי עלי מעותיך במלוה ולעצמי קניתי טענתו טענה. ודעת הרשב"א דודאי לאו כל כמיניה מיהו אם אמר בפני עדים אני חוזר משליחותי ואזקוף מעות פלוני עלי במלוה ואקנה לעצמי אי נמי שלח יד במעות המשלח ולקח מהם בתורת גזילה קנה לעצמו. ודעת הרמב"ם ובעל מתיבות ורי"ו ברי"ף שכתב דלעולם אם לקח במעות המשלח הכל לבעל המעות אפילו חזר בפני עדים או שלח יד במעות. ומהתימה על הב"י דבי"ד ס"ס קע"ז כתב בשם המ"מ בשלח בו יד קנה לעצמו לד"ה וממ"ש מבואר דהגאונים הנ"ל שהם רוב מנין ובנין לא ס"ל הכי. ועוד תימה דשם בי"ד כתב דרי"ו גם כן ס"ל דאם זקפו עליו במלוה בעדים דמהני וכבר נתבאר דרי"ו לא ס"ל כן בשליח. ועוד דבכאן בח"מ סימן קפ"ג ס"ג כתב ב"י דט"ס יש בלשון רי"ו הנ"ל במ"ש דאם לא שינה ל"מ תנאה בפני ב"ד וצריך להגיה אלא בפני בית דין וגם ז"א דהא כבר כתבתי לעיל תשובת הרי"ף שהביא הרשב"א דכתוב ביה גם כן דאפי' התנה בפני ב"ד ל"מ ואמת שהרי"ו כתב בנכ"ז בנותן לחבירו מעות למחצית שכר ליקח בהן סחורה דאם יש עדים דאמר בפניהן לעצמי אני קונה דנעשה גזלן על המעות והכל שלו כו' וכתב שכ"כ בעל מתיבות הרי שחילק בין נתן מעות לשליח לקנות ובין נתן מעות לחבירו למחצית שכר אבל בתשובת רשב"א בשם הרי"ף הנ"ל כתב דאפי' בשותפין ומקבלי עיסקא ל"מ תנאה אפי' בפני ב"ד שיהיה לעצמו וגם יש לתמוה שהנ"י גם כן חילק בין שליח למקבלי עיסקא וכתב הסברא להיפך דמקבל עיסקא מוציאין מידו והשליח מה שעשה עשוי וצ"ל דהנ"י לא איירי בהתנה בפני עדים שקנאו לנפשו אלא אחר הקנין אמר לנפשי זבינתה ודוק ומ"מ נראה דאף לסברת הרי"ף והרמב"ם ל"מ שליחות יד או זקיפה במלוה. כתב רי"ו נכ"ח ח"א ואם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירו אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דב"ק עכ"ל ביאור דבריו שבב"ק דק"ב מוקי ר' יוחנן להא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע כר"י דאמר שינוי אינו קונה מחכו עליה במערבא לר"י אליביה דר' יהודא מי הודיע לבעל החיטין שיקנה חיטיו לבעל המעות ע"כ מבואר מזה דבידיעת המוכר תליא מילתא ואע"פ דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"כ בלא ידיעת המוכר נמי ליקני חבירו ס"ל דש"ה דזכה מהפקר והכל תולה בדעת המגביה משא"כ כאן דיש עוד דעת המוכר המקנה ולא ידע ממנו שום דבר שיקנה לו. וב"י הקשה על רי"ו וז"ל וק"ל שהרי כתב שם הרא"ש דליתא לההוא פירכא דאע"ג דשוי השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות ואע"פ שבעל החיטין מזכה החיטין לשליח ידו כיד בעל המעות והוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא זוכה לבעל המעות עכ"ל. ואני אומר דודאי דברי רי"ו כנים ואמתיים הם וה"ט דאין אדם יכול להקנות לחבירו מה שבידו כ"א ע"י אחר וכיון שקונה משלו ואינו מודיע להמוכר שעל שם חבירו קינהו והמוכר דעתו להקנותו לבעל המעות נמצא דהוה כאילו המקח כבר היה בידו ואמר זה יהיה של חבירי ואני מזכהו לו דלא זכה בו חבירו ויכול לחזור בו ול"ד להא דכתב הרא"ש דלא בעינן דעת המוכר דהתם חבירו נותן לו מעות לקנות לו בהן ונעשה זה שליח וידו כידו וידו של אדם יכול להקנות לנפשו במשיכה או בהגבהה כ"א לפי דינו וזה שדייק הרא"ש וכתב שהוא זוכה לבעל המעות. אבל כשמודיע למוכר אזי המוכר א"ל להאי לוקח קח זה זיכהו לחבירך והו"ל כזכה בו ע"י אחר ומ"ש רי"ו בפ"ט דקמא היינו משום דשם כתב האי סברא דכשמודיעים להמוכר אזי הוא מקנה להלוקח ואף שהרא"ש כתב דשם לא צריכין לאודועי' ה"ט משום דהוא שליח הא בעלמא פשיטא דנשארת אותו סברא הפשוטה דהוה להו לבני מערבא וגם גמרא שלנו שקיל וטרו בה טובא. ובד"מ כתב דליתא לרי"ו מטעמא שכתב ב"י גם אמ"ש בסמוך הרמ"ה דכמאן דאוזפינהו דמי כו' מוכח דלא כוותיה ע"כ ואני אומר דגם מדברי הרמ"ה לק"מ דשאני התם שהמשלח א"ל זיל זבין לי האי מידי ולהכי כי אזיל וקני סתם ומשך ליה ודאי בשליחותיה זבניה ואוזיף הוא דמוזיף ליה ולהכי שוב אינו יכול לחזור בו אפי' לא הודיע למוכר אבל כי הא דמיירי ביה רי"ו שלא שלחו אדם מעולם אלא הוא מעצמו אמר אני קונה זה לחבירי ודאי כי ליכא ידיעת המוכר במה יזכה הלה וראייה לזה מסוף דברי הרמ"ה דכתב כשקנה במעות המשלח ורצה להחזיר צריך להודיע למוכר ש"מ דיש נפקותא בהודעה למוכר ע"כ נ"ל דברי רי"ו שרירן וקיימין ודוק:
ג סָעִיף ז נתנם לו למחצית שכר כו' כן הוא בב"ק דף ק"ב ומכאן כתבו התוס' בשם ר"י והרא"ש והר"ן והמרדכי גם כן (בי"ד סימן קע"ז) בשמו שיכול אדם להלוות לחבירו למחצית שכר ויהיה רחוק להפסד והוא שיאמר לו מתחילה שילוה המעות דוקא על מטבעות כסף וזהב ויטמנם בקרקע ומעתה אם הלוום בע"א אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואין בזה איסור ריבית כקרוב לשכר ורחוק להפסד דעלמא מאחר שאם היה עושה מה שמצווה לו היה קרוב לזה ולזה וגם המקבל אינו נחשב גזלן במה שמשנה מדעת הנותן דאם היה נחשב גזלן לא היו אומרים בדין זה שציווהו ליקח חיטים וקנה שעורים שאם הותירו הותירו לאמצע (מיהו לפי מ"ש לעיל בסמוך בשם הרי"ף והרמב"ם דס"ל בשולח יד לא קנה והריוח לאמצע אין ראייה מזה דלא מחשב גזלן אלא ודאי לאו גזלן מיחשב כיון שמכוין לטובת ריוח שניהם ע"ש במרדכי שכתב איך יתנה עם המקבל שאם יצטרך ליקח מעות לצרכו ויחזור אח"כ לשותפות איך יעשה שלא יהיה בו ריבית שהרי שלח בו יד ונחשבין כשלו כו' ע"ש:
ד סָעִיף ח היה השער ידוע וקצוב כו' דברי רבינו סתומים קצת. בטעם פלוגתת ר"ת ור"י לכן אעתיק מקור הדברים כתובות דף צ"ה משנה אלמנה שמכרה שוה ק' בר' כו' נתקבלה כתובתה ע"כ וז"ל הגמרא ולמה אמרינן דנתקבלה כתובתה הא יכולה למימר אנא ארווחנא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אח' יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודא רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר חמא לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה עד כאן פירש רש"י כאן שנה כולי במשנתינו למדנו ר' הכל לבעל המעות השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא יכיל לומר אנא ארווחנא וזה לשון התוספות כאן שנה ר' כו' נראה לרבינו תם דבמתניתין מודו בין רבי יהודא ובין רבי יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא מפלגי דרבי יוסי סבר הכל לבעל המעות ורבי יהודא סבר הכל לשלי'.. אלא בכהאי גוונא שנתן לו מחמת תוספת שא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי אבל אם מכרו לו בזול כעין משנתינו שוה מנה במאתיים אכי' ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות דאלת"ה קשיא דר"י אדר"י ובד"ה אר"פ כו' כתבו עוד ז"ל ועל שאינו בזולות המקח אלא בחשבון שאל ר' יעקב ישראל את ר"ת והשיב לו ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו ונתן לו יותר שחולקים בין שניהם דהא הוי כדבר שיש לו קצבה ואמרינן הוסיפו בו א' יתירה ר' יוסי אומר חולקים ומוקמינן בדבר שיש לו קצבה אבל שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וטעמא דחולקין לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לו בטעותו של שליש אלא אמרינן הואיל וע"נ מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא ה"נ גבי טעות כו' ושוב חזר בו דבין ע"י מקח ובין על ידי מנין הכל לבעל המעות ולר"י נראה שהכל לשליח שאם מחל לו מה סיבו של בעה"ב ואפי' חולקין אין שייך לומר משום דע"י מעותיו נשתכר (פי' לא אמרינן כיון דע"י מעותיו נשתכר יחלוקו וכדס"ל לר"י בטעות שבמקח בדבר שיש לו קצבה ולר"ת הכל לבעל המעות ואיך נאמר בזה שהכל לשליח ע"ז מסיק וכתב דל"ד כו') דל"ד למתני' שנתן הכל בשביל המעות שסובר שהמעות שוות כל מה שנתן לו (לכן אין טעם לומר שיהיה הכל לשליח אלא חולקין לדעת ר"י והכל לבעל המעות לדעת ר"ת) אבל הכא דבר בפני עצמו הוא תדע דהא סברא הוא שאם היה רוצה היה מחזיר לעכו"ם דזהו תימה למימר שלא היה יכול להודיעו להחזיר לו עכ"ל עם ביאור הדברים ואחריהם נמשך רבי' וכמ"ש בפרישה אלא שדברי הרא"ש צ"ע שכתב ז"ל ור"י אומר דהכל לשליח כו' ואפי' חולקין לא שייך למימר ול"ד להא דאמרי' הכל לבעל המעות דהתם הוא סבור כו' ומדכתב הרא"ש דאמרינן הכל לבעל המעות משמע מל' דגם ר"י ס"ל כר"ת בהא דגבי מקח אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות אלא שחולק על ר"ת במה שס"ל הכי גם בחשבון והוא כתב דל"ד טעות שבחשבון לטעות מקח (דאין לפרש דמ"ש ר"י דבשאר טעות הכל לבעל המעות קאי אכשאין לו קצבה דא"כ קשה פשיטא דל"ד דהא כל חשבון היינו דבר שיש לו קצבה) וזה דלא כרבי' שהרי רבי' כתב בהדיא דר"י כתב דגבי מקח אין חילוק ואפשר דלהכי באה הנוסחא ברוב הספרים בדברי רבי' כתב הר"ר יונה והר"ר יונה לחוד ור"י לחוד [והשתא יתיישבו דברי התוס' יותר כפשוטו וכל' הרא"ש דשניהם כתבו בשם ר"י בעל] תוס' ונמצא ג' מחלוקות בדבר אבל באמת זהו דוחק דלא מצינו לא בתוס' ולא ברא"ש ולא בר"ן ולא במרדכי אלא ב' דיעות בלבד בדין זה לכ"נ לדחוק ולפרש דברי הרא"ש ול"ד כו' נמשך אל מ"ש לפני זה ואפי' חולקין לא שייך למימר כאן וה"ק ול"ד למקח דאמרי' ביה שמן הדין הכל לבעל המעות (ומה שחולקין בדבר שיש לו קצבה טעמא אחרינא אית ליה) וא"כ איך שייך שיהיה כ"כ הבדל ביניהם שבחשבון אפי' חולקין לא אמרינן אלא הכל לשליח ובמקח אמרינן אכי' הכל למשלח ע"ז כתב ל"ד כלל דהתם סבור כו' א"נ מ"ש דאמרי' הכל לבעל המעות כתבו לנתינת טעם למאי דסמיך ליה דקאמר ול"ד כו' ע"ז קאמר דמש"ה ל"ד כו' שבמקח אמרינן שדעת הנותן היה שזה יהיה הכל לבעל המעות ר"ל בשביל המעות וחזר ופירש דבריו דהתם הוא סבר כו' והשתא יהיו דברי הרא"ש כדברי רבי' אות באות אלא שרבי' הפכם וכתב שסבור שאין המקח כו' קודם הכל לבעל המעות והרא"ש כתב הכל לבעל המעות קודם ולשניהן תיבת לבעל המעות ל"ד אלא ר"ל בשביל המעות וכמ"ש התוס' הנ"ל בשם ר"י בהדיא תיבת בשביל גם י"ל דלבעל דוקא קאמר וה"ק דעת הנותן היה ליתנם הכל לבעל המעות מפני שסבר שזה שנתנם לו הוא בעל המעות וסבר כו' [אבל] אנן ידעינן דשליח היה פסקינן ביניהן דחולקין בדבר שיש לו קצבה מטעמים דרש"י ורי"ף כמ"ש בפרישה ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.