א המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין וטעה אפילו בכל שהוא חוזר לעולם שלא אמרו מחילה בפחות משתות אלא כשטעו בשומא אבל טעו באחד מאלו חוזר לעולם והמקח קיים ומחזירין הטעות בין אם טעה הלוקח ונתן לו יתרון בין אם טעה המוכר וקבל פחות וכן אם טעה במנין המעות שנמצא חסרון או יתרון על המנין שפסקו חוזרין לעולם לתבוע היתרון או החסרון ואפילו אם לא תבעו היתרון אם הוא בכדי שהדעת טועה כגון לפי המנהג שרגילין למנות ב' ב' או ג' ג' או ד' ד' ומצא חשבון של ב' ב' או ג' ג' או ד' ד' יותר חייב להחזיר דאיכא למימר דטעה בחשבון וכן אם מצא י' פעמים ב' ב' או ג' ג' יותר איכא למימר דטעה בעשיריות אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין שרגילין למנות בו אין צריך להחזיר דאיכא למימר מתנה כיון ליתן לו או גזלו ומתבייש להודיעו וכיון להבליעו בחשבון:
ב וה"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה בין בתורת פרעון ואפילו לא היה לו שום עסק עמו מעולם איכא למימר דאינש אחריני מיגזל גזליה וא"ל להאי כי אתא פלוני גבך אבלע ליה בחשבון וכ' הרמב"ם ז"ל אפילו קנו מידו שלא נשאר בידו כלום הוי קנין בטעות וחוזר:
ג וכתב הראב"ד ז"ל פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו כיצד היה תופס שק מלא אגוזים וא"ל הילך שק זה בדינר ויש בו סאה של אגוזים והלך ומדדו ולא היה בו סאה ה"ז חוזר אע"פ שזה רוצה להשלים לו הסאה אבל אם היה לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו שיעור מדה וזה אומר הנה לך סאה של אגוזים בדינר ונטלו ומדדו ולא מצא בו מדה ה"ז קנה וישלים שהרי זה היה מכיר שלא היה בו סאה ועל דעת שישלים לו נטלו.
ד מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו אחר כמה ימים שזהו מקח טעות והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל נשתמש במקח אחר שידע המום ה"ז מחלו ואינו יכול לחזור בו אין מחשבין פחת המום אפילו מכר לו חפץ שוה מאה דינרין ונמצא בו מום המפחיתו באיסר מחזיר לו הכלי ואינו יכול לומר אחזיר לך כשיעור פחת המום שיאמר הלוקח בחפץ שלם אני רוצה וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזר לי מקחי:
ה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו באשבליא ויש לראובן בתים בקורטובא ושניהם מכירין הבתים והסכימו יחד שימכור ראובן לשמעון הבתים בסכום ממון ועשו קנסות שלא יחזרו בהן ולאחר ג' חדשים נעשה המכר ובין ההסכמה והמכר באו עכו"ם אנסים לקורטובא וחנו בבתים ההם וקלקלו בהן מקצת מקומות ועשנו כותלי הכתים מחמת האש שהדליקו בבית ועקרו מקצת דלתי הבית והחלונות ורוצה שמעון לחזור בו כי אומר שנתקלקלו קודם גמר המקח והוא לא ידע והוי מקח טעות וראובן אומר שהקלקול הוא דבר מועט כנגד ערך הבתים שהוא ינכה מדמי המכר קלקול הבית ע"פ ערך שמאין. תשובה רואה אני את דברי ראובן כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית אם אירע לו קלקול מום עובר הוא ובדמים שהוא מנכה לו יחזיר הבית לקדמותו ואין זה מקח טעות:
ו כתב הרמב"ם ז"ל כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום ומחזירין בו המקח מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום אין מחזירין עליו אא"כ פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך וכל הלוקח סתם אין דעתו אלא דבר שלם בלי מום:
ז ואפילו אם פירש המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש המום בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה שיפחית דמיו עד כך וכך קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל ויפרש אותו עד כאן וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו והוא הדין שיכול למחול:
ח המוכר פרה לחבירו ואומר לו יש בה מום פלוני ופלוני הניכרים ובכללן הזכיר מום שאינו ניכר ונמצא בה אותו שאינו ניכר ולא האחרים ה"ז מקח טעות כגון שא"ל פרה זו חגרת ועורת נשכנית ורבצנית ונמצאת נשכנית בלבד ה"ז מקח טעות שיאמר הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עורת אמרתי כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה מומין אחרים ואינו אומר אלא להשביח דעתי אבל אם יש בה מומין הניכרים בין כולם בין מקצתם ויש בה גם המום שאינו ניכר כגון שהיא חגרת וגם נשכנית או שהיא עורת וחגרת וגם נשכנית אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר. היה בה מום אחד ניכר והראהו לו ואומר יש בה מום פלוני ומום פלוני ופלוני שאינן ניכרים ונמצאו בה אותן המומין שהזכיר שאינן ניכרין אין זה מקח טעות ואפילו היו בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה:
ט המוכר עבד או שפחה ונמצאו בהן מומין אין זה מקח טעות שאם הן גלויים הרי ידע ומחל ואם אינן גלויים כגון שומא וריח הפה אינו חושש עליהם שהרי אינם אלא למלאכה והרי הן ראויים למלאכה אא"כ נמצא בהן שחין רע או נכפה או שעמום שהן דברים המבטלין אותן ממלאכה וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בזה שאדם קץ בו. נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות ה"ז מום. גנב או קוביוסטוס אינו מום ופרש"י קוביוסטוס גונב נפשות וכ"כ הרמב"ם ז"ל ויש מפרשים דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות ופי' קוביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פירש ר"ח ועיקר:
י המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טרפה אם ידוע שהיתה טרפה כשלקחה כגון שניקב בית הכוסות והוגלד פי המכה שאז ידוע שיש לו שלשה ימים שניקב אם קנאה תוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים לא קנאה תוך ג' ימים או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב תוך ג' אם לאו על הלוקח להביא ראיה ואם לא יפסיד ויתן הדמים אפילו אם הם עדיין בידו וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין נמי שאר טרפות מחמת סירכא מבטל המקח וה"ר אפרים ובעל העיטור כתבו דוקא טרפות מחמת נקב וכיוצא בו שאינו מצוי מבטל המקח משום דלא אסיק לוקח אדעתיה לאתנויי אבל טרפות מחמת סירכא דשכיחי ורמי אינש אדעתיה איבעי ליה לאתנויי וכיון דלא אתני ודאי מחיל ולא הוי מקח טעות ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
יא וכתב הרמב"ם ז"ל מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה בו מום כשמכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשות כגון זה ששחט הטרפה פטור ואם שינה ועשה בו מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלים לו דמי המום שעשה בו (ס"א כיצד) קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואח"כ נודע לו המום מחמת הקריעה מחזיר לו הקרעים תפרו ואח"כ נודע לו המום אם חשביה נוטל את שבח התפירה מן המוכר [וכן כל כיוצא בזה]:
יב המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ואח"כ נראה בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעליו מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר ע"כ:
יג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שמכר לשמעון גבינות ולאחר ג' ימים פתחם ומצאם מרוקבות ריקבון גדול. תשובה יש לשאול לעושי גבינות בכמה ראוי לבוא ריקבון ועיפוש כזה אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר נמצאו שהיה מקח טעות ואם הדבר ספק המע"ה:
יד ששאלת שמעון שקנה שני נודות של שמן ולא פתחם אלא סמך על המוכר שאמר לו שהוא טוב וכאשר פתחן מצאו עכור שלא היה יכול למכרו אלא בדוחק וטוען שמקח טעות היה ורוצה להחזיר לו השמן אם הדין עמו בשבועתו שלא החליף השמן.
טו תשובה אין שמעון נאמן בשבועתו להוציא ממון אלא ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה עמו לתת לו ואם לא ירצה ראובן לישבע ישבע שמעון שהתנה עמו לתת לו שמן טוב וצלול ושזה הוא השמן שנתן לו ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ויחזיר לו הפחת ואפילו אם שמעון יכול למכרו בלא שום הפסד זבין וזבין תגרא איקרי וגם למה יערבנו לרמות בו העולם כיון שהתנה עמו ליתן לו שמן טוב צריך לקיים תנאו:
טז המוכר לחבירו דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המכר מחמת אותו המום ה"ז מחזיר הדמים כיצד מכר לו שור שאין לו טוחנות ולא הכיר בו הלוקח ונתנו עם שאר השוורים ולא ידע שלא אכל ומת אם המוכר בעל הבית ומכיר בשורו חייב להחזיר הדמים ואם הוא סרסור שקונה ומוכר אפשר שגם הוא לא הכירו כתב הרמב"ם ז"ל ישבע שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו לבעלים הראשונים והואיל ולא עשה כן הפסיד על עצמו עד כאן ואינו נראה כן מההוא עובדא דאפוטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה ליה ככי ושיני ומית ואסקינן שהמוכר חייב לשלם ליתמי אע"פ שהיה סרסור שקונה ומוכר ואפשר שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם וצריך לשלם:
יז וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובות שכתב המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינן ראויין לאכילה אע"פ שלא הכיר בהן המוכר הוי מקח טעות:
יח אע"פ שקנאם גם הוא ונתאנה מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים ע"כ:
יט המוכר לחבירו זרעוני גינה וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ודוקא זרעוני גינה שאינן עומדים אלא לזריעה אבל שאר דברים לא לא מיבעיא בחטין שרובן לאכילה שאינו חייב באחריותן אלא אפילו זרעוני פשתן דרובן לזריעה זבני אינו חייב באחריותן שיכול לומר לאכילה מכרתים לך ומיהו כתב הרמ"ה ז"ל דוקא שכבר פרע המעות אין מוציאין מידו בשביל הרוב אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח כיון דרובא וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו ואם פירש לזריעה אז חייב באחריותן אפילו בחטין והא דחייב באחריותן בזרעוני גינה דוקא כשאין דבר אחר לתלות בו במה שלא צמחו אבל אם יש דבר לתלות בו כגון ברד או דבר אחר תלינן בו ואינו חייב באחריותן אבל כל זמן שאין לו דבר לתלות בו מסתמא הוא חייב באחריותן ומחזיר לו דמיו אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתן וכל דמיו מיהא מחזיר לו ואינו יכול לומר לו החזר לי זרעוני ואתן לך הדמים דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם כיון דכולהו לזריעה קיימי:
כ וכתב הרמב"ם ז"ל מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחברו ומודיעו שמוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו שם מצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי כאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל בו להביאו או למכרו שם ואפילו אם נגנב או נאבד אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו שרוצה להוליכו שם והוליכו שם ומצא בו שם מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר:
כא הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אח"כ הרי הוא ברשות לוקח ואם התליע או נפסד מחמת המום הרי הוא ברשות המוכר היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות לוקח והרמ"ה ז"ל כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח להוליכו למקום פלוני משום דינא דגרמי אבל אם לא היה המוכר מכיר במום אז ההוצאה שצריך להוציא עליו להביאו משעה שנגלה המום הוא על המוכר כיון דלצורך המוכר הוא ואין הלוקח חייב אלא בטרחא בעלמא אבל בהוצאה דהולכה אלוקח הוא:
כב המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם אין להוכיח מהלוקח אם קנאו לרדיא או לשחיטה כגון שהוא אדם שקונה לזה ולזה וגם אין הוכחה בדמים כגון דאייקור בשרא וקם בדמי רדיא אז אינו מקח טעות שיכול לומר לשחיטה מכרתי לך אע"ג דרובא זבני לרדיא מ"מ [לא] אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ"ה ז"ל לא מיבעיא אם רובא לרדיא זבני דאיכא רובא דמסייע לחזקת הממון דאמרינן המע"ה אלא אפילו אי כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והמע"ה ואם הוא גברא דלא זבין אלא לרדיא והמוכר מכירו הוי מקח טעות אפילו לא יהיב אלא דמי בשרא דהוי כפירש לרדיא ואי גברא דלא זבין אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו ודינו כשאר זביני לענין אונאה וביטול מקח:
כג ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמים אי יהיב דמי רדיא ודאי לרדיא זבניה והוי מקח טעות ואי יהיב דמי שחיטה ודאי לשחיטה זבניה ואע"ג דקיי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכולי עלמא והולכין אחר הודעת הדמים:
א סָעִיף א המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין וטעה אפילו בכל שהוא חוזר לעולם וכו' בר"פ האיש מקדש (קידושין מב:) ובכמה דוכתי אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ופרש"י שאין זה כשאר אונאות דקיי"ל בהזהב פחות משתות מחיל אינש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד וכתב הר"ן בפרק בית כור אהא דתנן מדה בחבל פוחת כל שהיא ינכה יתר כל שהוא יחזיר כתב ר"ש ז"ל דאע"ג דאמר רבא כל דבר שמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפרק הספינה דמקח טעות הוי ה"מ במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה וליתא דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה דהא אמרינן בפרק הזהב חטין שזרען בקרקע מהו וכו' ובפרק האיש מקדש אמרי' בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויי' אבל פליג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' אלמא רבא אף במקרקעי אמרה אלא ודאי דגמר דבריו ז"ל נתפס עיקר תירוצו דכיון שא"ל מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר הא לאו הכי בטל מקח לגמרי כדרבא ומיהו נהי דאמרינן דכל דבר שבמדה וכו' דוקא כגון שא"א להשלים הא איפשר להשלים משלים ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאת חסירה משלים אבל בשא"א להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי וכ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מה"מ ומתני' דתנן אפי' בקרקעות ינכה ויחזיר היינו טעמא משום דא"ל מדה בחבל כדכתיבנא ולפ"ז המוכר שדה לחבירו ונמצא שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו אבל הרשב"א ז"ל סובר דכי אמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחו' מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחות משתו' ויתר על שתות כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונא' חוזרת ואין חילוק בין דבר שאיפשר להשלים לדבר שא"א להשלים שאפי' בדבר שא"א להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי זה הלוקח שדה מחבירו ומקצתה יוצא מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר עכ"ל הר"ן שם ובר"פ האיש מקדש וז"ל הרמב"ם בפרק ט"ו מה"מ המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין הונייה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר כיצד מכר לו ק' אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים וכתב ה"ה שכ"כ הר"י ן' מיגא"ש דהא דאמר רבא כל דבר שבמדה כו' חוזר פי' שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות בזה בשום צד ביטול מקח אפילו ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב"א פי' האיש מקדש עכ"ל ומשמע דע"כ לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שאיפשר להשלים אבל בדבר שא"א להשלים בטל מקח וכמו שכתבתי בסמוך בשם הר"ן וכן דעת הרמב"ן בפרק בית כור וכך הם דברי הרא"ש שכתב בפרק בית כור דאם אינו רואה את השדה והתנה עמו למכור לו בית כור לא מצי למיתב ליה בית כור חסר ומסתבר דאפילו ע"י ניכוי אינו חייב לקבלו דמצי למימר ליה לא היה בדעתי לקנות אלא בית כור שלם ומשמע מדבריו דדוקא משום דהוי דבר שא"א להשלים הא בדבר שאיפשר להשלים נקנה מקח ומחזיר אונאה וכן נראה מדבריו בתשובה שכתב רבי' בסי' זה בתשובה המתחלת ראובן ושמעון היו באשבליא וכו' ודעת הראב"ד כתבו רבינו לקמן בסמוך. וכתב נ"י בפרק בית כור המוכר שדה לחבירו ובא גזלן והוציא מידו מקצתה המקח קיים בשאר אבל הריטב"א ז"ל סובר שכיון שלא חל המכר על הגוזל כלל הוי דינו כאילו נמצא חסר ממש וכן דעת רבו הרא"ה עכ"ל: וכן אם טעה במנין המעות שנמצא חסרון או יתרון וכו' כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ופשוט הוא מימרא דרבא דבסמוך: ומ"ש ואפי' אם לא תבעו אם הוא בכדי שהדעת טועה וכו' וה"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה וכו' בפ' א"נ (פג: ) אמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה מיחייב לאהדורי ליה ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי שהדעת טועה אמר רב אחא בריה דרב יוסף בעישורייתא וחומשייתא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי אינש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי א"ל דילמא מיגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון ואי אינש דאתי מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה מאי אמר ליה דילמא אינש אחרינא גזליה וא"ל כי יזיף פלוני פשיטי מינך אבלע ליה בחשבון ופרש"י עישורייתא וחומשייתא אם יש לחלקם למעות העודפות להוציאם י' י' או ה' ה' ואין א' או ב' עודפות שאין באות לכלל ה' י"ל שטעה בחשבונו אם עישורייתא נינהו טעה בין חמשים למ' בין מ' לל' ואם אין עשיריות וישנן חמישיות יש שהיו רגילים למנות ה' ה' ואם היו עודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות כדפרישית ויש כאן טעות של חמשים בדילוג א' ובה' העודפות טעה בין ג' לד' או אם עודפות ט"ו כ"ה טעה ג' פעמים או ה' פעמים בחשבון של ה' אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או ג' וד' שאינן מגיעות לה' לא טעה כלום וכולם מתנה וכתב הרמב"ם דין זה בפ"ד מה' מלוה:
ב סָעִיף ב ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם אפי' קנו מידו וכו' הוא בפט"ו מה"מ ואדברים שבראש הסימן קאי ועיין בס"ס ק"ץ. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג אבל אם בא הוא וא"ל טעיתי במנין המעות שנתתי לך חייב להחזיר בב"ד ובהגהות מרדכי בפ' הנזכר כתוב בהיפך:
ג סָעִיף ג וכתב הראב"ד פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו וכו' בהשגות פט"ו מה"מ וכתב עליו ה"ה דימה הר"א ז"ל זה למקדש את האשה במנה זה דאם לא ידעה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כדאיתא בפ"ק דקידושין וסובר הר"א ז"ל דע"כ לא מפלגינן בין מכר למלוה בכה"ג (או) כשלא אמר מנה זה וכדאית' התם מ"מ אין קידושין דומים למקח וממכר בכה"ג ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב"ן ז"ל הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים עכ"ל ותמיהני שנראה שהראב"ד אינו חולק על דברי הרמב"ם ורבו אלא שחידש לנו דין אחר שלא נזכר בדבריהם ודברי טעם הם ואפשר שגם הם יודו בו:
ד סָעִיף ד מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אחר כמה ימים שזהו מקח טעות כן כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק הזהב וזה לשונו והיכא דזבין אינש מידי לחבריה ולאחר זמן אתגלי דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבניה אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכה"ג שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמגלי ליה מהדר לי' למריה והכי כתב רב האי גאון ז"ל עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה"מ וכתב ה"ה ויש מי שכתב שאם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולים לנסותו ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר: ומ"ש והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום וכו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכ' [ה"ה] יצא לו ממה שאמרו כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצא בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה וחייב בכתובתה כמו שנתבאר בפכ"ד מהלכות אישות וכן הם דיני מקח וממכר שוים לאשה בדינים אלו כדאיתא בפרק המדיר עכ"ל: אין מחשבין פחת המום אפי' מכר לו חפץ שוה ק' דינרין נמצא בו מום המפחיתו באיסר מחזיר לו הכלי וכו' עד או תקח מעותיך והחזר לי מקחי כל אלה דברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב ה"ה זה פשוט שהרי מום כמקח טעות הוא ומבואר בפרק האומנים שמום הוא כמקח טעות:
ה סָעִיף ה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו באשבליא וכו' בסוף כלל צ"ו. כתב רבינו ירוחם בסוף ני"א נשאל רב אלפס ראובן מכר חצר לשמעון ודר בו שמעון זמן ארוך ואח"כ תבע שמעון את ראובן ואמר שמצא בחצר מומין שבסתר ואמר ליה ראובן אתה ששכנת בחצר כל זמן זה ולא תבעת ראית ומחלת ועוד שלא לקחת ממני עד שבדקת ביד שכנים והשיב זה שאמרת ההלכה מפני שבדוקה ביד קרובותיו אין דנין כן אפילו בעבדים ושפחות ולא בחצירות שהרי הוא בעצמו רואה מה שאין כן באשה ומה ששאלת באיזה מום יבטל המקח לא הזכירו רבותינו בחצירות מומין הילכך כל מידי דקפדי עליה הוישאלת מום ובטל המקח ואין לדבר זמן קצוב אלא כל זמן שמתגלה המום יש לו לתבוע. וכתב עוד שם שנשאל ר"י ן' מיגא"ש על ראובן שהחליף בתים לשמעון ומצא בהם מומים וטען שלא ידע בהם ולא הודיעו וראובן אומר הודעתיך ועוד אני אתקן כל המומין וע"ש :
ו סָעִיף ו כתב הרמב"ם כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום ומחזירין בו המקח מחזירין וכו' עד צריך שידע הדבר שמוחל ויפרש אותו בפט"ז מהלכות מכירה ומסיים שם ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה וכתב ה"ה לא ידעתי זה מבואר אלא מדמיון זה לאונאה למד כן ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל ודברי רבינו נכונים דהרמב"ם אזדא לטעמיה דאמר אין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב כמבואר בסימן ר"ז וה"ה למחילה: (ב"ה) אלא דמסיים וכתב כמו המפרש דאונאה משמע דמטעם דמיון דין האונאה נגע בה כדברי ה"ה ולא מטעם מתחייב בדבר שאינו קצוב שכתב רבי': ומ"ש ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו בסימן הנזכר כתוב בנ"י פרק בית כור אם הראה לחבירו כוס של עץ ואמר ליה קנה זה של זהב כיון דחזו ליה מצי למימר ליה דעדיף ליה כשל זהב :
ז סָעִיף ח המוכר פרה לחבירו ואמר ליה יש בה מום פלוני ופלוני הניכרים ובכללן הזכיר מום שאינו ניכר וכו' בפרק האומנים (בבא מציעא פ. ) א"ר יוחנן המוכר פרה לחבירו ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין ה"ז מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות וכתבו הרי"ף והרא"ש פירוש פרה זו לא היתה נשכנית ולא רבצנית ולא בעטנית אבל היה בה מום אחר שאינו ניכר ומנאו המוכר עם אלו המומין שאינם בה אע"פ שהזכירו ומנאו עם אלו המומין הרי זה מקח טעות שהוא אומר לו כי כשראיתי שאינה לא רבצנית ולא נשכנית ולא בעטנית אמרתי כשם שאלו המומין אינם בה כך מום אחר אין בה ולהשביח דעתי אמרת לי כך הילכך הרי זה מקח טעות ואין יכול לומר לו כבר הודעתיך אבל הראה לו מום אחד שהוא ניכר ונראה לעין ואמר ליה פרה זו יש בה מום זה ויש בה מום אחר ולא היה נראה לעין אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא אמר ליה אלא מומין שבה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ו מהל' מכירה המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומים גלויים ומומים שאין ניכרים ולא היו בה מאותן המומים הגלויים שמנה ונמצא בה מום מאותן שאינם ניכרים ה"ז מקח טעות וחוזר ואף ע"פ שפירש המום שנמצא שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה אלו המומין שנראין שמנה כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה ואינו מפרש מומים אלו אלא להשביח דעתי כיצד פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית ה"ז מקח טעות היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות וכן אם היתה חגרת ונמצאת נשכנית אף ע"פ שאינה עורת אין זה מקח טעות הראה לו המום שיש בה וא"ל מום זה יש בה ומום פלוני אף על פי שאותן המומין שמנה אין נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות עכ"ל ורש"י פירש מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו המום לבדו ואמר ליה מום זה בה ועוד מומים אחרים אין זה מקח טעות דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו הו"ל לבדוק והתו' כתבו דמשמע בתוספתא דכתובות שאם הזכיר שני מומין אחד יש בה ואחד אין בה לא הוי מקח טעות אלא דוקא כי סנפו בין הרבה מומין שאין בה. כתב נ"י בשם הרמ"ה אע"ג דקיבל עליו כל מומין שבמקח מסתמא אי אשכח ביה מומא מקח טעות הוי :
ח סָעִיף ט המוכר עבד או שפחה ונמצאו בהן מומין אין זה מקח טעות שאם הן גלויין הרי ידע ומחל וכו' עד גנב או קוביוסטוס אינו מום ברייתא בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צב:) המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. ופר"ש נמצא. שהי' גנב קודם לכן גונב ממון: קוביוסטוס. גונב נפשות: הגיעו. ללוקח ואין כאן מקח טעות: לסטים מזויין. הורג נפשות וסופו ליהרג: או מוכתב למלכות. ליהרג: הרי שלך לפניך. דגברא קטילא זבין ליה. ובפרק אף על פי (כתובות נז:) ובפ"ק דקידושין (יא.) אמרינן אלא מעתה עבד כהן שלקחו מישראל לא ליכול בתרומה משום סמפון בעבדים ליכא אי דבראי הא קא חזי ליה ואי דגואי למלאכה קא בעי ליה ושבסתר לא איכפת ליה נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי איכא לסטים מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו: ופרש"י סמפון בעבדים ליכא. אין מומו מבטל מקח: קוביוסטוס. גונב נפשות: הגיעו. ללוקח ואין המקח בטל שסתמן גנבים הן: לסטים מזויין. אין דרכו בכך: מוכתב למלכות. חטא למלכות עד שצוה לגזור עליו שיהרגנו כל מוצאו: קלא אית להו. וסבר וקיבל עד כאן לשונו. וכתבו התוס' קשה לר"ת דבפרק המוכר פירות אמרינן בהדיא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך ומפר"ת קלא אית להו ולא שכיחי ולא חשו להו לסמפון כיון דלא שכיחי ורבינו אליהו מקיים פירוש הקונטרס דהיכא דקבל המוכר מעות אמרינן מדלא בדקה לוקח קודם נתינת המעות הני מומין דאית להו קלא אם כן סבר וקיבל והא דאמרינן הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן הלוקח מעות וקצת משמע כן התם דפריך ולימא המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא משמע דהלוקח מוחזק ע"כ לשונו ודברי רבינו כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ו מהלכות מכירה המוכר עבד או שפחה אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו והם הנקראים סמפון שאם היה זה סמפון גלוי כבר ראהו ואם אינו נראה כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטים וכיוצא בהן הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר שאין העבדים לתשמיט המטה אלא למלאכה נמצא בו שחין רע או חולי המתיש את כחו או שהיה נכפה או משועמם הרי זה מום מפני שמבטלו ממלאכתו וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בה מהדברים המגועלים הרי זה מום מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה וכן אם נמצא לסטים מזויין הרי זה מום המאבד את כולו מפני שהמלך תופס אותו והורגו וכן אם נמצא מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות או בורח תמיד או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו אינו יכול להחזיר שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הדעות הרעות אלא אם כן פירש עכ"ל. ובהשגות א"א הלא אמרו בגמרא הנהו קלא אית להו ומה שאמרה התוספתא פרק המוכר פירות לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך לא שיאמר הלוקח למוכר אלא המוכר ללוקח אך יש לפרש הנהו קלא אית להו כלומר אין לחוש לעבד שלקחו כהן מישראל שמא לסטים מזויין הוא ומקח טעות שאם כן קול יצא עליו וכיון שלא יצא הקול מסתמא אין לנו לחוש לזה הטעות מיהו אם יודע הדבר שהוא כן מקח טעות הוא וחוזר בו ואומר טול את שלך ותחזיר לי מעותי ועל דרך זה הלך זה המחבר ועכשיו שיש בזה שני דרכים הללו הדין בזה ספק הוא אם נתן הדמים לא יטול ואם לא נתן לא יתן עכ"ל וה"ה כתב שמה שאמרו הנהו קלא אית להו פירשו המפרשים אם היה כן היה הקול נשמע לפיכך אין לחוש מסתם ודבר זה עיקר שא"א לפרש א"ל הש"ל אלא שהלוקח אומר למוכר וכ"כ רוב המפרשים אח"כ מצאתי בתוספתא דב"ב פ"ה המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או שהיה מוכתב למלכות ה"ז מקח טעות וזה מבואר כדברי רבי' עכ"ל: ומ"ש רבינו ופרש"י קוביוסטוס הורג נפשות וכ"כ הרמב"ם ט"ס הוא וצריך להגיה גונב במקום הורג וכן מצאתי בספר מוגה:ומ"ש שי"מ דקוביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פר"ח כ"כ התוס' בפרקים הנזכרים:
ט סָעִיף י המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה אם ידוע שהיתה טריפה כשלקחה וכו' בפרק אלו טריפות (חולין ד' נ:) ת"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדים טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה בידוע שלאחר שחיטה הגליד פי המכה בידוע שג' ימים קודם לא הגליד פי המכה המע"ה ופרש"י הוגלד בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ואם לקחה בתוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אי קודם מקח הוה אי לאחר מקח הוה ועל השבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא עליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקה והתו' והרא"ש כתבו המע"ה פי' על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה ואע"פ שלא נתן מעות דכאן נמצא כאן היה כדאמרינן בשילהי המדיר (טו:) והא דקרי ליה המוציא משום דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה חפצא וכבר כתבתי בסוף סי' רכ"ד שכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה. כתב רבינו ירוחם בנ"ח ח"ב דוקא מי שהבהמה שלו אבל סרסור דקונה מזה ומוכר לזה משתבע דלא ידע ומפטר והוא מדברי הגמ' בפרק המפקיד ואכתבנו בסמוך וצ"ע אם יש לחלק בין הא לההיא: ומ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דה"ה נמי טרפות מחמת סירכא מבטל המקח כ"כ הרא"ש בפ' אלו טרפות בשמו והביא ראיות לדבריו והרא"ש דחה ראיותיו והסכים לדברי רבינו אפרים ובעל העיטור והר"ן כתבו דברי רבינו אפרים אבל הרמב"ן כתב וכו' וכ' דברי הרמב"ן באורך ונראה שכך הוא סבור וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' י"ו מה"מ המוכר בהמה לחברו לטבחה ושחט' ונמצאת טריפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ה"ז מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים וסתם וכתב ונמצאת טריפה משמע דבכל טריפות שבעולם הוי דינא הכי:
י סָעִיף יא וכתב הרמב"ם מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה בו מום כשמכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון וכו' בפרק י"ו מהלכות מכירה:
יא סָעִיף יב ועל מה שכתב המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה וכו' כתב ה"ה זה פשוט באיזהו נשך (סו:) בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירא:
יב סָעִיף יג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שמכר לשמעון וכו' בכלל ק"ב סי' י"ב ודין זה נלמד מדין המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה שנתבאר בסמוך:
יג סָעִיף יד ששאלת שמעון שקנה ב' נודות של שמן וכו' בכלל ק"ב סי' ז': (ב"ה) ועל מ"ש וישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ויחזיר לו הפחת יש לתמוה שיכול לומר הלוקח אינו רוצה שמן עכור ויש לומר דהכא במאי עסקינן כשהלוקח רוצה לקחתו אם יפחתו לו מדמיו א"נ מיירי הכא כשאותו שמן יכול ליעשות צלול ע"י שיניחו אותו וירדו שמריו ועכירות שבו למטה: וכתוב עוד בשאלה שמעון זה רגיל לשלוח שמן בכל יום ו' לחזן ב"ה ע"י נער לצורך ב"ה ועתה שלח לו מזה השמן והנער נתנו בעששית אמנם השמש בעצמו הדליק הנרות ויש מהם שכבו ויש מהם שכהו אורם ועתה רוצה השמש להחזיר לו מותר השמן אם הדין עמו או נאמר שהוא הדליק הנרות וראהו סביר וקיבל. והשיב השמן ששלח לשמש יחזיר לו המותר להחזירו לראובן והשמש יכול להחזירו שלא דקדק לראות אם הוא טוב כי לא נתנו בעששית:
יד סָעִיף טו המוכר לחבירו דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המקח מחמת אותו המום וכו' בפרק המפקיד (בבא מציעא מב:) ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוי ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא לי' לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקר' מסרתיה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תורי אוקימתיה אוכלא שדאי ליה לא הוה ידענא דלא אכל מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי הכי נמי והב"ע דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא טעין מריה דתורא קא טעין איבעי ליה לאודען מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוה בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא הלכך משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ופי' רש"י מריה דמורא טעין. שמת בהמתו אצלך ותובע את האפטרופוס: ספסרא. קונה ומוכר בשוק ביום שקנה מוכר: משתבע ספסירא. דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפ' י"ו מהלכות מכירה וז"ל היה המוכר ספסר שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו לא ידע במום זה הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הספסר מחזירו על המוכר הראשון והואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ומ"ש אינו נראה כן מההי' עובדא דאפטרופא דיתמי וכו' ואסקינן שהמוכר חייב לשלם אע"פ שהיה סרסור שקונה ומוכר ואיפשר שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם וצריך לשלם הכי משמע בהדיא מדאוקימנא האי עובדא בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא ואמרי' דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה וגם ה"ה כתב שמעשה זה צריך עיון לדעת הרב והחכם המרשים כתב נראה שהרמב"ם מפרש הא דאמרינן אשכחוה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה שנתנם המוכר מרצונו ולא שמחוייב בזה עכ"ל ואינו מחוור דאטו בשופטני עסקינן שהיה המוכר פטור ורצה לשלם מדעתו ועוד דאם כן לא הוה ליה לתלות הדבר ביתומים ולומר דאשכחוה למרי דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה אלא הוה ליה לתלות הדבר במוכר ולומר דמריה דתורא יהיב זוזי ליתמי ול"נ דהרמב"ם ז"ל מפרש דבההוא עובדא הוה סלקא דעתין דבעו למפטר הבקרא ומשו"ה אקשינן דהא ש"ש דיתמי הוא ואמאי פטור ופרקינן דהב"ע דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה לא דשקלו ממש אלא היינו לומר דכיון דמוכר נמי קמן תו ליכא פסידא ליתמי דהא מצו למשקל דמי תורא מיניה אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודען ומשו"ה בעי לפטור עצמו ואקשינן מאי מודעין ליה מידע ידע דמקח טעות הוא ופשיטא דחייב ומהדרינן ספסירא הוא וכיון שהוא ספסירא פשיטא דמיפטר וא"כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפטרופא או בקרא ומש"ה אמרינן היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא לאפטרופס זיל שלים וכו' נימא לבקרא זיל שלים וכו' ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים אלא ודאי פטור היא הספסירא ומש"ה אסיקנא משתבע הספסירא דלא הוה ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול משום דש"ש דיתמי הוא ופשטא דמילתא הכי משמע מדמסיק דמשתבע ספסיר' דלא הוה ידע ואי כדברי רבינו המחבר כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מהספסירא מאי האי דקאמר משתבע ספסירא שבועה זו מאי עבידתה ואע"ג דאיכא למימר דמשתבע כדי להשתלם מהבקרא מה שפרע ליתומים וכדמשמע מפרש"י מ"מ פשטן של דברים כדפרישית אליבא דהרמב"ם דייקי טפי:
טו סָעִיף טז ומ"ש רבינו וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשוב' המוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות וכו' הוי מקח טעות אע"פ שקנאם גם הוא ונתאנה וכו' בכלל ק"ב סי' י' כתובה שאלה זו וחיסר המדפיס התשובה ובספר כתיבת יד מצאתיה כדברי רבינו ומשמע מדברי רבינו שהרמב"ם חולק על דין זה וכן כתב בהדיא החכם המרשים ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה דע"כ לא קאמר הרמב"ם דישבע המוכר שלא ידע במום זה ויפטר אלא מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו לבעלים וכמבואר בדבריו אבל במוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות דלא שייך האי טעמא דהא אין אדם עשוי לבקע בצים אלא בשעה שהוא צריך להם מודה הרמב"ם דהוי מקח טעות ומיהו אנן השתא בדין ביצים שנמצאו מוזרות לא נהיגינן להחזיר ומנהג מבטל הלכה: השוחט בהמה ולא בדק הסימנים והניחם כסבור שהם שחוטים ואח"כ בא בעל הבשר ומכר הבני מעים בששה פשוטים על מנת שיפרעם הלוקח אם כשרה אם טריפה ולבסוף נתברר הדבר שלא נשחט כראוי כתב הריב"ש בסי' תי"ג שהדין עם המוכר ואין כאן מקח טעות מחמת המום הנמצא במכר מחמת פיסול זה כיון שפירש לו בין כשרה בין טריפה אבל אם יש מצד הערך אונאה שתות מחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח:
טז סָעִיף יח המוכר לחבירו זרעוני גנה וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ודוקא זרעוני גנה שאינן עומדין אלא לזריעה וכו' בבתרא ר"פ המוכר פירות (בבא בתרא צב.) המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפי' זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן ובגמרא (צג:) ת"ר מהו נותן לו דמי זרע ולא הוצאה וי"א אף הוצאה מאן י"א א"ר חסדא רשב"ג היא הי רשב"ג אילימא רשב"ג דמתניתין דתנן המוכר פירות לחבירו ולא צמחו וכו' הא זרעוני גנה שאינן נאכלים חייב באחריותן אימא סיפא רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן ת"ק נמי ה"ק אלא לאו הוצאה איכא בינייהו מ"ס דמי זרע ומר סבר אף הוצאה ודילמא כולה דרשב"ג הוא וחסורי מיחסרא וה"ק המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן הא זרעוני גנה שאינן נאכלים חייב באחריותן דברי רבן שמעון בן גמליאל שרשב"ג אומר זרע פשתן הוא דאינו חייב באחריותן הא זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן וכתבו הרי"ף והרא"ש ת"ר המוכר זרעוני גנה לחבירו זרעים שאינן נאכלים זרען ולא צמחו חייב באחריותן זרעים הנאכלין זרען ולא צמחו אינו חייב באחריות ואם התנה עמו מתחילה לזרע חייב מהו נותן לו דמי זרע ויש אומרים אף הוצאה והלכתא כתנא קמא עד כאן לשונו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו מהלכות מכירה וכתב דה"ה לדברים הנמכרים לרפואה או לצביעה וכן כל כיוצא בזה ומה שאמר ואם פירש אז חייב באחריותן אפילו בחטין מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך ומ"ש והא דחייב באחריותן בזרעוני גנה דוקא בשאין דבר אחר לתלות בו מה שלא צמחו אבל אם יש דבר אחר לתלות בו כגון ברד או דבר אחר תלינן בו וכו' כן כתב שם הרי"ף וז"ל וה"מ דלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר כגון ברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב הרא"ש משמע מתוך דברי רב אלפס דכל היכא שאין הלקוי ידוע כגון ברד וכיוצא בו תלינן בגריעותא דזרעים וזהו שכתב רבינו אבל כל זמן שאין דבר לתלות בו מסתמא הוא חייב באחריותו. וז"ל הר"ן והא דאמרינן הכא דחייב באחריותו. דוקא בשזרען בקרקע בדוקא ושנים כתקנן אבל זרען בטרשים או שלא היו שנים כתקנן אינו חייב באחריותן דתלינן בשנים או בריעותא דקרקע אא"כ באו בקיאים ואמרו שראו אותן ולא היו ראויין לזריעה וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל עכ"ל: ומ"ש עוד רבינו ומחזיר לו דמיו אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתו כבר נתבאר בסמוך דהלכה כת"ק דאמר נותן לו דמי זרע ולא כמ"ד אף הוצאה ומ"ש וכל דמיו מיהא מחזיר לו ואינו יכול לומר לו החזיר לי זרעוני ואתן לך הדמים כו' כן דקדק הר"ן אהא דמתני' ה"ק שרשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין וכו' וז"ל ק"ל מאי קמ"ל פשיטא שאין נקחין אלא לזריעה ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות גדול מזה ונ"ל דהא אתא לאשמעינן דאע"פ שזרען וא"א להחזירן חייב דהרי היא כמי שפירש לו מוכר לך וזורעם בקרקע דסלקא דעתך אמינא נהי דמקח טעות היא מצי א"ל מוכר הבא לי חטי ואחזיר לך דמיהן קמ"ל דלא עכ"ל:
יז סָעִיף יט וכתב הרמב"ם מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחבירו ומודיעו שמוליכו למדינה פלונית למכרו שם וכו' עד היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות לוקח הכל בפי"ו מהלכות מכירה וכתב נ"י בשם הריטב"א אבל אינו נותן לו מה שהוציא דלית הלכתא כרשב"ג. וכתב הראב"ד על בבא קמייתא דין זה אמת הוא אלא שאין מכאן ראיה וכו' וה"ה נותן טעם לדברי הרמב"ם ז"ל שהביא ראיה מכאן וגם הר"ן בחידושיו הביא ראיה לדין זה מכאן. ואיכא למידק במ"ש הרמב"ם ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר דמשמע דאם אבד או נגנב קודם שהודיעו הרי הוא ברשות לוקח ואם לא היה לו שהות להודיעו איכא למתמה אמאי הוא ברשות לוקח לכן נ"ל לפרש דהא ודאי מעת שנמצא בו המום הוא ברשות מוכר כל זמן שלא היה לו שהות להודיעו וביאור דברי הרמב"ם כך הוא ואפילו אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית:
יח סָעִיף כ ומ"ש הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אח"כ וכו': והרמ"ה כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח וכו':
יט סָעִיף כא המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם אין להוכיח מן הלוקח אם קנאו לרדיא או לשחיטה וכו' בר"פ שור שנגח את הפרה (בבא קמא מו.) ובר"פ המוכר פירות (בבא בתרא צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך אמאי וניחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לא צריכא בגברא דזבין להא ולהא וניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסת' לא צריכא דאייקר בשרא וקאי בדמי רדיא למאי נפקא מינה לטירחא רב אמר ה"ז מקח טעות בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבני ושמואל אמר כי אזלי' בתר רבא באיסורא בממונא לא וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים ז"ל: ומ"ש רבינו ואם הוא גברא דלא זבין אלא לרדיא והמוכר מכירו הוי מקח טעות וכו' נראה שסובר שאם אין המוכר מכירה דלא זבין אלא לרדיא לא הוי מקח טעות: ומ"ש ואי גברא דלא זבון אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו וכו':
כ סָעִיף כב ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמים וכו' מבואר מתוך הסוגיא שכתבתי בסמוך: ומה שאמר ואף ע"ג דקיי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון וכו' כן כתבו התוס' והרא"ש ז"ל בריש פרק הפרה בשם ר"ת וכיוצא בזה כתב הר"ן בריש פרק המוכר פירות: ודברי הרמב"ם בדין זה שם בפי"ו מה"מ וז"ל המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך בד"א בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות וחוזר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל: כתב נ"י בריש פרק המוכר פירות היכא דהוי מקח טעות משמע מהכא דהיכא דלית ליה זוזי למוכר לא מצי למימר הרי שלך לפניך טרח וזבין אלא יפרע ממטלטלי אבל אי אית ליה זוזי בעי למיתן ליה שדינו כדין בעל חוב. ועיין בדברי תשובות מיימון שאכתוב בסמוך: [%א] הקונה ביצים ואומר שרוצה מאותם שנולדו ונתנו לו ביצים הנמצאים במעי תרנגולת וכן אם אמר שרוצה ביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתנו לו ביצי ספנא מארעא אמרינן בפ"ק דביצה (ז.) דהוי מקח טעות ועיין בהר"ן פרק האיש מקדש: ראובן שמכר סוס לשמעון ביין ואח"כ בא עכו"ם אחד ואמר שהסוס נגנב ממנו ושמעון מעכב היין שעדיין הוא ברשותו עי' בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ו' והוא במרדכי פרק הזהב וכתבתיה בסימן רכ"ה: ראובן שמכר סוס לשמעון ושוב נמצאו בו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נעשו עיין שם סימן ז' ובמרדכי פרק המדיר: כתב בתשובות מיימוניות דספר משפטים סימן י"ג המוכר לחבירו דבר שהוא מקח טעות שצריך להחזיר לו הדמים דינו כבעל חוב דאי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקיה בארעא ור"י אומר שדינו כנזקים דאע"ג דאית ליה זוזי מצי לסלוקיה בארעא ועיין בנ"י שכתבתי בסמוך:
א סָעִיף א המוכר לחבירו דבר וכו'. מימרא דרבא ריש פ' האיש מקדש ור"ל דלאחר שנודע לו דטעה חוזר בו מיד אפי' לא נודע לו הטעות עד זמן מרובה אבל אם נודע לו הטעות ושתק והשתמש בו וכיוצא בו דגלי דעתיה דלא קפיד הוה מחילה ושוב אינו יכול לחזור בו כמו שיתבאר בס"ד: אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין וכו' אין צריך להחזיר וכו'. וכתב הרא"ש פ' א"נ ודוקא אי לא אתי אינו חייב להחזיר וסמיך אהבלעה אבל אי אתי איהו ואמר טעיתי במנין חייב להחזיר לו וכ"כ ב"י ע"ש הר"ר ירוחם ואיכא לתמוה למה לא הביא רבינו דין זה בשם הרא"ש ונראה דרבינו דק בלשונו שכתב תחלה וכן אם טעה במנין המעות וכו' חוזרין לעולם לתבוע היתרון או החסרון משמע מלשונו זה דבכל ענין חוזר לתבוע טעותו וזה חייב להחזיר לו ואח"כ כתב ואפילו אם תבעו היתרון אם הוא בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר וכו' אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין שרגילין למנות בו א"צ להחזיר וכו' והיינו דוקא היכא דלא תבעו דעליו קאי האי אבל אם אין החשבון יוצא וכו' אבל היכא דתבעו להחזיר לו הטעות כבר כתב זה בתחלה בסתם דחוזרים לעולם לתבוע היתרון והיינו כמ"ש הרא"ש מיהו בהגהות מרדכי שם כתב ע"ש הר"ב בשהבליע לו בחשבון בכדי שאין הדעת טועה אפי' אם בא הנותן לאחר מכן לשאול המעות ממנו נראה דלא יהיב ליה כלום וכן מצאתי בתוס' וראיה ממכר לו את הצמד וכו' ודוקא התם פליגי ר"י ורבנן משום דהדמים מודיעים אבל הכא דאין הדמים מודיעים לא וע"ש עכ"ל וראיה זו איני מכיר דהתם איכא טענה דמכר לו אבל הכא אין כאן אלא טעות או הבלעה וכיון שזה תובע טעותו היאך יחזיק במה שאינו שלו בלא טענה הילכך דברי הרא"ש עיקר מיהו התוס' כתבו (תחלת דף ס"ד) וז"ל הם היו רגילין בחמשה כמו שאנו מונין אחד אחד ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה עכ"ל וכ"כ בהגהת מיימוני בלשון התוס' אבל בהגהת אשר"י ע"ש ר"י כתב בסתם דלדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה וצריך להחזיר לעולם אפי' לא תבעו והכי נהוג עלמא להחזיר הטעות בכל ענין שרגילין למנות:
ב סָעִיף ב כתב הרמב"ם אפילו קנו מידו וכו'. ריש פ' ט"ו מה' מכירה ואתחלת הסי' קאי היכא דטעו במדה או במשקל דחוזר לעולם אפילו קנו מידו וכו' כלומר שהמקח קיים ומחזיר לו הטעות:
ג סָעִיף ג וכתב הראב"ד פעמים וכו'. פי' דברישא דא"ל שק זה בדינר ויש בו סאה וכו' דכיון דאמר שק זה לא היה דעתו לקנותו אא"כ דאית ביה בשק זה סאה שלמה ולא ע"ד שישלים לו ולפיכך אפילו הכיר בו שאין שם סאה ה"ז חוזר אבל סיפא דלא אמר זה אלא א"ל הנה לך סאה של אגוזים בדינר קנה וישלים דכיון דהכיר שלא היה בו סאה ע"ד שישלים לו נטלו אבל לא הכיר שלא היה בו סאה אפי' לא א"ל שק זה נמי חוזר דמצי א"ל לא הייתי קונה אלא ע"ד דאית ביה סאה שלמה ולא ע"ד שישלים לו סאה ולא קשה מהא דכתב בסי' רי"ח סעיף י"ג דכשהכיר בה שאין במדתה אלא ק"ן והמוכר א"ל יש במדתה מאתים דאינו חוזר כיון שהכירה וקבלה משום דרצונו לומר שהיא יפה כאחרת (ששוה) מאתים שאני התם דא"א לו שישלים שהרי מכר לו השדה בסימניה ובמצריה אבל כאן אפשר לו שישלים ואדעתא דהכי קנה שישלים לו החסרון וע' במ"ש בסמוך סעיף ד' בס"ד וע' בב"י שהאריך בחילוק זה בין אפשר להשלים לאי אפשר להשלים בשם כמה גדולים. כתב ב"י נראה שהראב"ד אינו חולק על דברי הרמב"ם אלא שחידש לנו דין אחר שלא נזכר בדבריו ודברי טעם הם ואפשר שגם הם יודו בו ודלא כהרב המגיד שהבין דהראב"ד חולק על דברי הרמב"ם ורבו גם במגדל עוז משמע דמפרש דהראב"ד אינו חולק אדברי הרמב"ם בזה ע"ש:
ד סָעִיף ד מכר חפץ לחבירו וכו'. כן כתבו הרי"ף והרא"ש בפרק הזהב והרמב"ם בפרק ט"ו ממכירה: ומ"ש והוא שלא נשתמש במקח וכו'. ברמב"ם שם וכתב הרב המגיד דלמד כך מדין אשה שנמצאו בה מומין דדין מקח וממכר שוים לאשה בדינים אלו: אין מחשבין פחת המום וכו' כ"כ הרמב"ם לשם וצריך לפרש דדוקא באומר אחזיר לו כשיעור פחת המום התם הוא דאינו יכול דיאמר הלוקח בחפץ שלם אני רוצה אבל אם החפץ מקבל תיקון שיחזור לקדמותו אין הלוקח יכול לחזור בו לפי מ"ש הרא"ש בסמוך בתשובה גבי בתים דבמום שמקבל תיקון אין זה מום ותימה א"כ אמאי כתב הראב"ד גבי שק של אגוזים דבהכיר בו דוקא אמר דע"ד שישלים לו נטלו אבל לא הכיר בו חוזר וכי גרע חסרון אגוזים ממום גמור היכא דלא ידע בו דבמום עובר שמקבל תיקון החוזר לקדמותו אינו יכול לחזור בו וכאן שבידו להשלים הסאה יכול לחזור בו ואפשר לומר דהראב"ד נמי לא אמר אלא היכא דהלוקח נותן אמתלא לדבריו שהיה צריך לסאה של אגוזים לשעה ושוב אין לו צורך בהם ואדעתא דהכי שהמוכר יחזר אחר אגוזים להשלים הסאה ולהמתין לו עד שישלים לא הייתי קונה דשוב אין לי צורך באגוזים ודכוותיה בקונה חפץ או קרקע שהיה צריך לשעה ולאחר שעה אין לו צורך בהם דיכול לחזור בו ולומר דלא לקחו ע"ד שימתין עליו עד שיתקן המום אפילו הוא מום עובר והרא"ש בתשובה לא מיירי דהיה צריך לאותן בתים לשעה: וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר וכו'. כתב מהרו"ך לפי מ"ש רבינו בסי' רכ"ז סעיף ו' ע"ש הר"ר יונה דאם לא גילה המתאנה דעתו שרוצה לקיים המקח ומסתמא יחזור בו הרשות ביד המאנה ג"כ לחזור בו נ"ל דה"נ ביש מום במה שקנה עכ"ל לא נראה כן לפע"ד דבאונאה ביתר משתות מסתמא ודאי אין אדם מוחל על הפסד ממונו לקנות שוה ד' בה' אבל אמום קל שנמצא בממכרו אין דרך רוב בני אדם להקפיד ומחיל אינש וע' בסעיף ז' במ"ש בזה:
ה סָעִיף ז ואפילו אם פירש המוכר וכו'. כ"כ הרמב"ם פ' ט"ו ממכירה ומסיים בו וז"ל שהמוחל צריך לידע הדבר שימחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה עכ"ל. וכתב ה"ה לא ידעתי זה מבואר אלא מדמיון זה לאונאה למד כן ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל: ומ"ש רבינו וזה נוטה לצד דבריו וכו'. תימה הלא מפורש בדברי הרמב"ם דמדמהו לאונאה לאיזה צורך הבין רבינו דהרמב"ם תולה דין מחילת מום בדין מקנה דבר שאין לו קצבה ונראה דרבי' סבור דאין מחילת מום דומה לאונאה כלל דבאונאה אין אדם מוחל כלל מן הסתם למכור שוה ו' בה' וכן לקנות שוה ו' בז' וכדתניא להדיא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"א) דבא"ל בסתם ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כיון דלא ידע שיהא שם אונאה שיהא מוחל עליה ומן הסתם ודאי לא מחיל וכן פסקו הפוסקים וגם הרא"ש פסק כך וכ"כ רבינו בסי' רנ"ז סעיף כ"ו ואין שם מחלוקת דתלמוד ערוך הוא אבל כשאין שם אונאה אלא מום דיש כמה בני אדם שאין מקפידין במקצת מומין ויש שמקפיד בכל מום איכא למימר דאפי' בסתם נמי שאינו מפרש המום שבממכרו ולא ידע המום שבו מחיל ואינו מקפיד על המום שבו ולכך אין ללמוד דין מחילת מום מדין מחילת אונאה אלא בע"כ דס"ל להרמב"ם דכי היכא דאין אדם יכול להקנות מדעתו ומרצונו דבר שאין לו קצבה דאין הקנין חל עליו כך אינו יכול למחול דבר שאין לו קצבה ואע"פ שרצונו הוא שלא להקפיד על המום שיש לו בממכרו אפ"ה מדינא לא יכול למחול וס"ל לרבינו לפ"ז דלהרא"ש דיכול להקנותו ה"ה שיכול למחול לפי זה מ"ש הרמב"ם ויפרש המום כמו המפרש בהונייה לא כתב כן משום דלמד דין מחילת מום מדין אונאה אלא שאמר שדיניהם שוים אבל ודאי דין מחילת מום לא למדו אלא מדין מקנה דבר שאין לו קצבה והק"ו שעשה ה' המגיד הוא ק"ו פריכא דמה ענין זמן שניתן לאונאה בכדי שיראה ולמום שנמצא בממכרו דחוזר בו לעולם לדין מחילה דבאונאה ודאי אין אדם דמחיל מן הסתם אבל במום יש מי שאינו מקפיד ויש מי שמקפיד ולענין הלכה פסק בש"ע כדברי הרמב"ם וכ"כ ב"י בשם הרמ"ה ומביאו ב"י ועבמ"ש בס"ס ר"ז בס"ד ליישב דלא קשיין הפסקים אהדדי ומהרו"ך כתב כאן דברים שלא במשפט ולא ראיתי להאריך בזה:
ו סָעִיף ח המוכר פרה לחבירו וכו'. פ' האומנין (פ') א"ר יוחנן המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום א' וסנפו בין המומין ה"ז מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר משמיה דרבא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות ופרש"י היה בה מום אחד מן המומים הללו וסנפו בין מומין אחרים שלא היו בה סנפו חיברו הרי זה מקח טעות לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן כסבור הוא שבכולן משקר אלא להשליך מעליו תרעומת אמר כן מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו מום לבדו וא"ל מום זה בה ועוד מומין אחרים אין זה מקח טעות דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו בו הו"ל לבדוק היו בה כל המומין הללו ואינו מקפיד אלא על האחד ובא וטוענו כסבור הייתי שאתה כולל בה מה שאין בה ומה שיש בה ואילו ידעתי שזה בה לא הייתי לוקחה מאי אפי' לא גרסינן וה"ג היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות עכ"ל פי' קמיבעיא ליה ארישא היכא דסנפו בין המומין והיו בה כל המומין דילמא בזו נמי הוי מקח טעות ופשיט ליה דבזו לא הוי מקח טעות ורישא לא מיירי אלא בסנפו בין המומין ולא היו בה שאר כל המומין התם הוא דהוי מקח טעות כסבור היה שבכולן משקר וכו' ומש"ה כתב רש"י אפילו לא גרסי' וכך פירשו התוס' להדיא ואין חילוק בין פרש"י לתוס' אלא דבפי' רש"י משמע דסיפא דתני מום זה ומום אחר היינו דאותו מום הזכיר לו לבדו ואמר מום זה בה ועוד מומין אחרים ואין חילוק בין אומר בסתם ועוד מומין אחרים ובין מפרש שאומר ועוד מומין מום פלוני ומום פלוני דמכל מקום כיון שהזכיר שם אותו מום לבדו בו הו"ל לבדוק אבל בתוספת מבואר דלא קאמר אלא ועוד מומין אחרים יש בה ולא פירש אותן מומין כלל ע"ש אבל הרי"ף והרא"ש תפסו להם שיטה אחרת ובין [ברישא בין] בסיפא בסנפו בין המומין מיירי אלא דרישא מיירי בשאין בה אלו המומין הניכרין אבל היה בה מום אחר שאינו ניכר ומנאו המוכר עם אלו המומין שאינן בה הרי זה מקח טעות כסבור כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה זה המום האחר ובסיפא איירי בהראהו המום שהוא ניכר ונראה לעינים ואמר ליה פרה זו יש בה מום זה ומום פלוני [ומום פלוני] ולא היו נראים לעין ואחר כך נמצאו בה אלו המומין שאינם ניכרים אין זה מקח טעות שהרי לא אמר ליה אלא מומין שבה ורב אחא הוה קמיבעיא ליה אסיפא דילמא אף על פי שהראהו המום שהוא ניכר וסנפו בין שאר מומין שאינן ניכרין מכל מקום אם היו בה כל המומין הוי מקח טעות דמצי אמר מסתמא ליתנהו לכולהו מומין ואם הייתי יודע דכולהו איתנהו בה לא הוינא זבין ומסיק אפי' היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא אמר ליה אלא מומין שבה וגרסי' אפילו וה"א באלפסי ישן וכן כתב הרא"ש אפילו היו בה כל המומין וכו' ומדברי הרמב"ם פרק ט"ו נראה שהוא מפרש כפי' הרי"ף והרא"ש בין ברישא ובין בסיפא ובעיא דרב אחא קאי ארישא וגם אסיפא ומסיק אם היו בה כל המומין אין זה מקח טעות ולא גריס אפילו ולפיכך כתב הרמב"ם דין היו בה כל המומים אין זה מקח טעות ברישא היכא שמנה המוכר מומין גלויין ומומין שאינן ניכרין ולא הראה לו המום שיש בה דאם היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות וחזר וכתבו בסיפא היכא דהראה לו המום שיש בה וא"ל מום זה יש בה ועוד מום פלוני ומום פלוני אע"פ שאינן נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות כלל העולה דבכל ענין לא הוי מקח טעות אלא א"כ שמנה מומין גלויין ומומין שאינן ניכרין ולא היו בה המומין הגלויין כלל ונמצאו בה מום מאותן מומין שאינן ניכרין הרי זה מקח טעות דהלוקח אומר כסבור הייתי כשם שאין בה אלו המומין וכו'. ורבינו כתב ברישא כדברי הרמב"ם דבהזכיר גלויין ואינן ניכרין ולא היו בה המומין הגלויין כלל ונמצא בה מום שאינו ניכר הרי זה מקח טעות וכו' אבל אם היו בה המומין הגלויין בין מקצתן בין כולן ונמצא בה מום שאינו ניכר אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר אבל בסיפא כשהיה בה מום אחר ניכר והראהו לו וכו' נקט גירסת הרי"ף והרא"ש ואמר אפילו היו בה כל המומין וכו' כלומר דל"מ כשלא היו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר דאין זה מקח טעות דהו"ל לאסוקי אדעתיה דלוקח כיון שהראה לו המוכר מום זה הניכר כך יהא נמצא בה מאלו המומין שאינן ניכרין שהזכיר אלא אפילו היו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר וטעין הלוקח כסבור הייתי שהוא מזכיר מומין שיש בה ושאין בה דמסתמא ליתנהו לכולהו וכיון שנמצאו בה כל המומין אדעתא דהכי לא זבנית קמ"ל דאפילו הכי אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה ולענין דינא שוין הן הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו אלא דבפירושא דשמעתתא איכא הפרש ביניהם כדפירש' אבל כולן לא ס"ל שיטת רש"י ותוספות והכי נקטינן כהסכמת רבינו. ובש"ע סעיף ט' כתב בלשון רבינו היה בה מום אחד ניכר וכו' אפילו היו בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה עכ"ל ומהרו"ך למד מלשון זה דיוקא וכתב וצ"ע הא אם הזכיר לו גם מומין שאין בה הוה מקח טעות ומאיזה מומין כ"כ וכו' והוציא דין שאינו אמת דבהזכיר במומין הגלויין מקצת מומין שאין בה ובמומין שאינן ניכרין שהזכיר נמצאו כולן הרי זה מקח טעות ושרא ליה מאריה שאין להוציא מלשון רבינו שום דיוק אלא הלשון ברור ופשוט דכשהראה לו מום אחד ניכר והזכיר לו ג"כ מומין שאינן ניכרין ל"מ אם לא נמצאו כולן שאינן ניכרין דפשיטא דאין זה מקח טעות דאין לו כלל טענה ללוקח דהו"ל להעלות על דעתו כשם שנמצא בה מום זה הניכר כך ימצאו בה שאינן ניכרין אלא אפילו נמצאו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר דאיכא טענה ללוקח לומר אילו הייתי יודע שכולן ימצאו בה לא הייתי לוקח אפילו הכי אין זה מקח טעות ואין להאריך בדברים פשוטים. וקצת קשה דהרמב"ם ורבינו קוראי' למום נשכנית רבצנית מומין שאינן ניכרין והרי"ף והרא"ש קוראים אותן גלויין ונראה דודאי כאשר נודע דנשכנית ורבצנית ובעטנית היא מעתה קוראי' אותם בשם מומין הניכרים והרמב"ם ורבינו מיירי בסתמא בשאינו נודע מומין אלו בפרה זו השתא ודאי אתה קורא אותם מומין שאינן ניכרין משא"כ עורת וחיגרת דמפורסם וגלוי לכל רואה דאית בה מומין אלו:
ז סָעִיף ט המוכר עבד או שפחה וכו'. ברייתא פ' המוכר פירות ובפ' אע"פ: ומ"ש או מוכתב למלכות. פירש"י מוכתב למלכות. ליהרג שיהרגנו כל מוצאו והרמב"ם בפט"ו ממכירה כתב וז"ל וכן אם נמצא מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה והי"מ תופסים פי' רש"י שהרי כתבו דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות משמע דשניהם חייבים מיתה למלך:
ח סָעִיף יא כיצד קנה בגד וכו'. פי' כיצד הוא המום שעשה בו שדרכו ליעשות כגון קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק וכו' אלא דקצת קשה דכבר אמר כגון זה ששחט הטרפה וכו' אבל בספרי הרמב"ם שבידינו לא כתוב מלת כיצד ונוסח' זו עיקר דאמ"ש קנה בגד וקרעו וכו' לא אתא אלא לאורויי דין השביח דנוטל את שבח התפירה וכו':
ט סָעִיף יב המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה וכו'. נראה דל"מ היכא דהמוכר קבל כבר הדמים דפשיטא דהלוקח ישלם הפירות שאכל דכיון דהמוכר מבטל המקח א"כ אין כאן מקח כלל והמעות הלואה הן ביד המוכר ואם לא יחזיר הפירות שכר מעותיו הוא נוטל ואית ביה משום רבית וה"א פרק א"נ דאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי וע"ל בסימן ר"ז סעיף ט' י' י"א י"ב י"ג ולא דמי להיכא דלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא דלא הוי אלא אבק רבית לדעת מקצת פוסקים משום דהתם המקח מקח אלא דאית ביה אסמכתא אבל בנמצא בו מום לא היה מקח כלל ורבית דאורייתא היא אלא אפילו לא קיבל המוכר דמי המקח ואין כאן משום רבית אפ"ה חייב הלוקח לשלם דכיון דאין כאן מקח כלל אם כן הפירות שאכל גזל הן בידו וכן בדר בחצר וכו':
י סָעִיף יג ששאלת ראובן שמכר לשמעון גבינות וכו'. ע"ל ס"ס ר"ל כתבתי בס"ד ליישב תשובה זו ודלא כב"י שכתב כאן דדין זה נלמד מדין המוכר לחבירו פרה ושחטה וכו' דאדרבא כאן אין הדין כך:
יא סָעִיף יד ששאלת שמעון שקנה שתי נודות של שמן וכו' או ישומו כמה דמיו פחותים וכו' צריך לפרש דהיינו דוקא כשהלוקח רוצה בכך אבל אם אינו רוצה לוקח יכול לחזור בו דלא עדיף מחטין יפות ונמצאו רעות דלקמן סי' רל"ג ע"ש שוב ראיתי בספר בדק הבית שכתב וז"ל יש לתמוה שיכול לומר הלוקח איני רוצה שמן עכור וי"ל דהב"ע כשהלוקח רוצה לקחתו אם יפחתו לו מדמיו א"נ מיירי הכא כשאותו שמן יכול ליעשות צלול ע"י שיניחו אותו וירדו שמריו ועכירות שבו למטה עכ"ל וע"ל בסי' רל"ג במ"ש בדין מוכר בשר איל מסורס:
יב סָעִיף טו המוכר לחבירו וכו'. בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסרי' לבקרא לא הו"ל ככי ושיני למיכל ומית א"ר בר חמא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקימתי' אוכלא שדאי ליה ולא הוה ידעינא דלא אכל מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי ה"נ הב"ע דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא טעין מריה דתורא קטעין איבעי ליה לאודען מאי מודען ליה מידע ידע דמקח טעות הוא בספסירא דזבן מהכא וזבין להכא הילכך משתבע איהו פי' ספסירא משתבע דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ורבינו הקשה על הרמב"ם דפוטר לסרסור ובגמרא קאמר דשקול יתמי זוזי מיניה דאע"פ שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם והחכם המרשים כתב לתרץ דהרמב"ם מפרש שנתנה המוכר מרצונו ולא שמחוייב בזה והקשה ב"י דהלשון לא משמע הכי והב"י תירץ דשקול יתמי זוזי מיניה לאו שקול ממש אלא כיון דמוכר קמן תו ליכא פסידא ליתמי וכו' ותימה הא ודאי אפי' לא הוה מכר קמן ליכא פסידא ליתמי דכיון דבקרא ש"ש הוא חייב לשלם כל דמי השור ותו דמעיקרא קאמר דמצי למישקל דמי תורא מיניה ובתר הכי קאמר דספסירא הוה ומיפטר וא"כ קשיין דברי רמי בר חמא אהדדי ולפעד"נ ליישב דברי הרמב"ם בלי שום דוחק והוא דודאי מודה הרמב"ם דאע"פ שלא הכיר בו המוכר הוי מקח טעות דאע"ג דנתאנה הוא מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים כדכתב הרא"ש גבי ביצים מוזרות וכפשטא דעובדא דשקול יתמי זוזי מיניה דאע"ג דספסירא הוה ולא הכיר בו ונתאנה מ"מ אין לו להונות אחרים והכי משמע מדברי הרמב"ם גופיה ס"פ כ' ממכירה שפסק דאם הוגלד פי המכה תוך ג' ימים הוי מקח טעות ואע"ג דגם המוכר לא הכיר ולא ידע במום זה אפ"ה בשביל זה אין לו להונות אחרים ומש"ה שקול יתמי זוזי מיניה דספסירא דאיהו אטעינהו ליתמי אלא דהרמב"ם מחלק בין הך עובדא דיתמי לשאר ספסירא שמוכר לחבירו והניחו הלוקח עם הבקר שלו ומת וכו' דבעובדא דיתמי ליכא למימר דאפוטרופוס פשע דהו"ל לבדוק השור ולהחזירו לספסר דכיון דמסריה לבקרא לאו פושע הוא דלא הו"ל לידע ולבדקו אם אוכל כיון דאין השור אצלו דמסריה לבקרא ולפיכך הספסר חייב להחזיר הדמים דאטעינהו ליתמי אבל במוכר שור לחבירו והניחו עם הבקר שלו דהוה ליה לידע ולבדוק השור ולהחזירו לספסר ולא הודיעו אם כן פושע הוא הלוקח דכיון שהשור היה אצלו ויכול לבדקו אם הוא אוכל אם לאו ולא בדקו איהו דאפסיד אנפשיה וכ"כ המרדכי על שם מהר"ם בפרק המפקיד אעובדא דמכר חפץ לחבירו בתורת זהב ושברו והיה בו בדיל וקאמר מהר"ם דמה ששברו לאו פשיעה הוא דלא הו"ל למידע שיש בו עופרת וכדאמר בהך עובדא דתורא דלא הו"ל ככי ושיני דאף ע"ג דספסירא לא ידע מ"מ כיון דאפוטרופוס לא הוה ליה לידע דאיהו לבקרא מסריה פטור האפוטרופא והספסירא חייב וכו' ולפי זה ניחא היכא דמכר הספסירא לחבירו והניחו עם הבקר שלו והניח מאכל לפני כולן ולא בדק בשור זה אם הוא אוכל הלוקח הוא הפושע כנגד הספסירא שהיה לו ללוקח לידע ולהודיע לספסירא והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה ובזה התבארו דברי הרמב"ם ברווחא בלי דוחק בס"ד ודוק וע"ל בסעיף כ' במ"ש בזה אדברי הרמ"ה בס"ד:
יג סָעִיף יח המוכר לחבירו זרעוני גינה וכו'. משנה ריש פ' המוכר פירות ופסק כמ"ש רשב"ם דכולה מתני' רשב"ג היא ולא איירי ביציאה מידי ובברייתא תנא מה הוא נותן לו דמי זרע ולא הוצאה וי"א אף הוצאה והלכה כת"ק דאינו נותן לו הוצאה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פי"ו ממכירה. ומ"ש בשם הרמ"ה דבזרעוני פשתן אם הלוקח מוחזק אין מוציאין מידו כיון דרובא וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו נראה דהאמת נקט אבל לדינא אפילו כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והמע"ה כדכתב רבי' ע"ש הרמ"ה גופיה בסמוך סעיף כ"א:
יד סָעִיף יט וכתב הרמב"ם מכאן אתה למד וכו' ואפילו הוא נגנב או נאבד אחר שהודיעו וכו'. הב"י תמה ואם לא הו"ל שהו' להודיעו אמאי הוא ברשות הלוקח ומתוך קושיא זו הוציא הלשון ממשמעו ואמר דה"ק מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית וא"כ ס"ל דבלא הו"ל שהות להודיעו אם נגנב או נאבד ברשות מוכר נאבד ולא נהירא שהרי הרמב"ם גופיה כתב בפ"ז ממכירה בנתן מעות ולא משך וחזר בו הלוקח אפ"ה אם נגנב או נאבד המוכר חייב באחריותו עד שיאמר תא שקול זוזך כדאיתא בפ' הזהב וכדלעיל בסי' קצ"ח ותו דלא גרע האי לוקח מנוטל כלי מבית האומן לבקרו דבחזרה אע"פ שאינו חפץ בו ש"ש הוא אלא דלהרמ"ה הו"ל ש"ח ורוב פוסקים חולקים עליו כדלעיל ס"ס ר' ועיין עוד לעיל ס"ס קפ"ז וסי' ק"ך וסי' ע"ד לשם התבארו חילוקי דינים אלו ועל כן הלשון שכתב הרמב"ם כמשמעו הוא דלא כלתה שמירתו עד שיודיע למוכר ולומר לן טול את שלך וכשלא הודיעו חייב הלוקח באחריותו אם נגנב או נאבד כדין ש"ש שהרי אם נזדמן לו מי שרוצה ללקחו מידו הוה מזבין ליה הילכך חייב באחריותו עד דמודע ליה ואין חילוק בין אית ליה שהות להודיעו ללית ליה שהות ועוד יתבאר בסמוך בס"ד:
טו סָעִיף כ הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. כתב ב"י בספר כ"מ וז"ל יש לעיין כשנמצא בו מום ואח"כ אבד שהוא ברשות הלוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מ"ט לא הוי ברשות מוכר ומ"ש מהתליע וכו' ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה"ז ברשות מוכר ואם הו"ל להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח וצ"ע עכ"ל ולמאי דפי' בסמוך והוא האמת ל"ק ולא מידי דבנגנב או נאבד לעולם הוא ברשות הלוקח אפילו לא הו"ל שהות להודיעו דברשות לוקח הוא עומד ולא כלתה שמירתו עד דא"ל טול את שלך אבל בהתליע ונפסד מחמת עצמו הוא דאיכא לחלק דאם לא הו"ל שהות להודיע ה"ז ברשות מוכר ואם הו"ל להודיע ולא הודיע הרי פשע בשמירה וחייב הלוקח באחריות ההפסד שע"י התלעה דאם היה מודיעו היה המוכר מצילו שלא יגיע לידי הפסד ומ"ש מהרו"ך בדין זה ובדין הקודם לזה אין דבריו נראין וע"ש: והרמ"ה כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום וכו'. נראה דה"ק רבינו דעל מ"ש הרמב"ם בהודיעו שמוליכו למדינה פלונית וכו' נחלק עליו הרמ"ה ומחלק דאם המוכר ידע במום חייב אף בהוצאה וכו' דלא כהרמב"ם דלא הזכיר חיוב ההוצאה ואם תפרש דהרמב"ם אינו מדבר אלא במן הסתם דאף המוכר לא ידע במום זה דלאו ברשיעי עסקינן דידע במום שבו ולא יודיענו קודם מכירה אלא ודאי גם המוכר לא ידע במום זה ולהכי לא הזכיר חיוב ההוצאה אכתי נחלק הרמ"ה על דבריו דלהרמב"ם אע"ג דהמוכר ג"כ לא ידע חייב להחזיר הדמים ללוקח והמוכר מטפל בו להביאו וכו' אבל להרמ"ה הלוקח חייב ליטפל בה ולטרוח להביאו אלא דההוצאה להביאו היא על המוכר וא"כ ממה נפשך נחלק על הרמב"ם אבל במאי דס"ל להרמ"ה דאע"ג דגם המוכר לא ידע שהיה בו מום מקח טעות הוא וחייב להחזיר הדמים ללוקח בזה ודאי גם הרמב"ם מודה ולא נחלק אדם מעולם על זה והא דכתב הרמב"ם גבי שור דלא הו"ל ככי ושיני דאם היה ספסר ולא ידע דהלוקח אפסיד אנפשיה היינו משום דהלוקח פושע הוא דהו"ל למידע ולבדוק בשור אם אוכל או לאו ולהחזירו וכו' כמבואר בדברי הרמב"ם אבל בשאר מקח דלא הו"ל לוקח פושע חייב המוכר להחזיר דמים ללוקח אע"ג דאיהו נמי לא ידע וכבר הארכתי בזה לעיל סעיף ט"ו בס"ד ובש"ע פסק בסעיף י"ח כדברי הרמב"ם ובהגה"ה כתב ויש חולקין וכו' נמשך אחר דברי רבינו ולא דק דאין כאן מחלוקת כלל ודוק:
טז סָעִיף כא המוכר שור לחבירו וכו'. ר"פ המוכר פירות פליגי בה רב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל בדיני דיכול לומר לשחיטה מכרתיו ואסיקנא דמיירי בגברא דזבין להכי ולהכי ואוקר בישרא וקם בדמי רדיא ולפיכך לא מצי טעין מקח טעות דלא מטרחנא לשחטו ולמכור הבשר אלא המקח קיים: ומ"ש אע"ג דרובא זבני לרדיא מ"מ לא אזלינן בתר רובא וכו'. ה"א התם והתוס' רפ"ק דסנהדרין (דף ג') הקשו מדאמרי' התם כיון דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אפי' ברובא דליתיה קמן כל שכן בדיני ממונות וכתבו וז"ל וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל משמע דבכל שאר רובא אזלינן בתר רובא בד"מ וא"כ קשה בזרעוני פשתן דאינו חייב באחריותן אמאי לא אזלינן בתר רובא דאינשי דזבני לזריעה וי"ל דדעת התוס' היא דלאו דוקא הך רובא דלרדיא זבני אלא ה"ה הך רובא דלזריעה זבני ודכוותייהו דאינו חשוב רוב ממש וטעמא דמילתא דאע"ג דרוב זרע פשתן שבעולם נזרע איכא הרבה בני אדם שלוקחין לדברים אחרים למאכל ולרפואה וכנגד אדם אחד שקונה י' סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונין מיהת סאה אחת למאכל ולרפואה ואיכא נמי רוב לוקחים לאכילה וכדאיתא בפרשב"ם ר"פ המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג) וע"ד זה גבי שור כנגד אדם א' שקונה ק' שוורים לרדיא איכא ק' בני אדם שקונין י' שוורים לאכילה: ומ"ש אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ"ה וכו' עד סוף הסי'. הכל מדברי הרמ"ה: ומ"ש ואם הוא גברא וכו'. הכי מוכח מדאקשינן וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא וכו' ולא פרקינן בגברא דזבין לנכסתא ויהיב דמי רדיא אי נמי גברא דזבין לרדיא ויהיב דמי בישרא אלא בע"כ דבגברא דזבין לרדיא הוי מקח טעות אפי' לא יהיב אלא דמי בישרא ובגברא דזבין לנכסתא לא הוי מקח טעות אפי' יהיב דמי רדיא ותו מדנטר בהך קושיא דאקשינן וליחזי דמי היכי נינהו עד לבתר דפרקינן בגברא דזבין להכי ולהכי מכלל דבגברא דלא זבין אלא לרדיא ליכא הוכחה בדמי אלא אפילו לא יהיב אלא דמי בישרא הו"ל כאילו פירש לרדיא וכן בגברא דלא זבין אלא לנכסתא אפי' יהיב דמי רדיא הו"ל כאילו פירש לנכסתא: ומ"ש והמוכר מכירו. כ"פ רשב"ם לשם ופשוט הוא:
יז סָעִיף כב ומ"ש ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמי וכו'. הכי מוכח בסוגיא דלבתר דפרקי' בגברא דזבין להכי ולהכי אקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אלמא דאי זבין לרדיא ולשחיטה איכא הוכחה בדמים: ומ"ש ואי גברא דלא זבין אלא לשחיטה וכו' ודיניה כשאר זביני לענין אונאה וביטול מקח. כלומר דבגברא דלא זבין אלא לרדיא ליכא דין אונאה וביטול מקח דרגילות הוא להוסיף דמים על שור מעולה ויפה כחו לרדיא אבל בזבין לשחיטה הכל שוה: ומ"ש ואע"ג דקיי"ל כרבנן וכו'. כיוצא בזה כתבו התוס' ריש פ' המוכר פירות וע"ש:
א סָעִיף א והשיב אם המומין ניכרים הם לכל הנכנסים ואין עדים שנכנס לבתים אין לראובן על שמעון כלום אלא ישבע שמעון שלא נכנס ולא ראה ובטלין החליפין ומה שאמר לתקן המומין אם דמומין אינן בגוף הבתים כגון אמת המים העוברת בהם או שיש לאחר תשמיש עליהן החליפין קיימים אבל אם הם בגוף הקרקע כגון כותל שלם ונמצא רעוע או כותל הנראה שהיא של סיד ונמצא של טיט שצריך לסתור ולחדש פנים חדשות באו לכאן והחליפין בטלים דחליפין הרי הם כמכר ומקבל כל אחד ואחד אחריות על חבירו להעמיד החילוף בידו ואם יש לו אחריות טורף ואם לאו גובה עכ"ל:
ב סָעִיף ב כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קכ"ז ראובן מכר ביתו לשמעון באחריות והיה ללוי חלון פתוח על הבית וכשבא שמעון לבנות כנגד החלון מוחה בו לוי ורוצה שמעון לחזור מן המקח ופסק דהואיל והיה החלון פתוח בשעה שקנאה ראה שמעון המום שבו וקבלו עליו ולא יוכל לחזור בו וה"ה בכל כיוצא בזו וע"ש:
ג סָעִיף ג ונראה שס"ל כדעת הרמב"ם שכתב שאין יוכל למחול על מומין בסתמא אבל הרא"ש חולק וכמ"ש לעיל בדברי רבינו:
ד וכ"כ המ"מ פי"ו מה"מ שדברי הרמב"ם צ"ע וב"י יישב הגמרא לפי דברי הרמב"ם בדוחק ובמרדכי ס"פ המפקיד ע"ב כתב באחד שמכר לחבירו טבעת בחזקת של זהב ואח"כ שברן והיה בו בדיל ופסק מוהר"ם דהוי מקח טעות אע"פ שהמוכר ג"כ קנאו בתורת זהב ולא הכיר בו מעולם ולא נדר ג"כ ללוקח שהוא של זהב מ"מ הדמים מודיעים שנתן בהם שקנאו בתורת זהב וגם מבחוץ היה נראה כשל זהב ולכן בחזקת זהב קנאו וצריך להחזיר ללוקח מעותיו ולא יוכל לומר למה שברת אותו תן לי כמו שמכרתי לך זה אינו טענה מאחר ששברו קודם שנודע לו מום לא מקרי פשיעה ומחזירה כך לבעליו ונוטל מעותיו ודוקא שהמוכר מודה שנמצא בו בדיל אבל אם אמר איני מאמינך שנמצא בו בדיל נשבע שאינו יודע מזה ונפטר וכ"כ המרדכי תשובה זו פרק המוכר את הספינה ע"א באחד שמכר דבר בתורת זהב ונמצא כסף ופסק נמי דינא הכי ואם הוא להיפך ע"ל סימן רל"ג:
א סָעִיף א המוכר לחבירו דבר במדה כו' מימרא דרבא פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב:) וטעה אפי' בכ"ש פי' טעה במנין המידות או המשקלות: אלא כשטעו בשומא משום דאין כל אדם יכול לצמצם הדמים ולהכי כל הפחות משתות לא קפיד אינשי וכמ"ש בר"ס רכ"ז בס"ה: חוזר לעולם פירוש מחזיר האונאה וכדמסיק ולשון גמרא נקט ומ"ש לעולם ר"ל אפילו לאחר זמן מרובה ואפילו הוא פחות משתות אבל המקח קיים והיינו דוקא בדבר שיכול להשלים וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה"מ ועד"ר: ונתן לו יתרון פי' שלקח בדמיו פחות מהראוי לו וכן מ"ש וקיבל פחות פי' שנתן ללוקח יותר מהראוי לתת בדמים שקבל. אבל לא שהיה הטעות במנין המעות שזה כתב אח"כ: וכן אם טעה במנין המעות כו' רמב"ם שם והוא ממימרא דרבא הנ"ל: אם הוא בכדי שהדעת כו' בפרק א"נ סוף דף ס"ג הוא מימרא דר"נ ע"ש: ומש"ר וכן אם מצא עשר פעמים ב"ב כו' דטעי בעשיריות וה"ה במקום שמונין אחד א' איכא למימר טעה בעשיריות וז"ל רש"י שם ואם היו העודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות כדפרשינן ויש כאן טעות של חמשים בדילוג א' ובחמשה העודפות טעה בין ג"פ ה' לד' פעמים ה' או אם העודפות ט"ו או כ"ה טעה ג"פ או ה"פ בחשבון של ה': א"צ להחזיר כלום פי' אפי' אותן שיוצאין בחשבון המנין דכמו דהאחרים הן מתנה כולה נמי מתנה הן רש"י:
ב סָעִיף ב וה"ה לכל המקבל כו' בפרק איזהו נשך שם: וכתב הרמב"ם אפי' קנו מידו כו' בפ' הנ"ל כ"כ ואדברים שבריש הסימן קאי וכ"כ ב"י: קניין בטעת וחוזר פי' שצריך להחזיר לו מה שטעה אבל המקח קיים:
ג סָעִיף ג וכתב הראב"ד ז"ל כו' (שם בהשגות) גם הראב"ד ס"ל דהא דאמר רבה דבר שבמשקל ובמדה חוזר היינו שחוזר האונאה אבל המקח קיים. אלא שחילק וכתב דהיינו כשלא א"ל זה. אבל א"ל שק זה אני מוכר לך אזי יש חילוק אחר שאם אינו יודע שלא יהיה בו המדה שא"ל הוי מקח טעות וחוזר לגמרי אפי' אם רוצה להשלים לו שהרי שק זה א"ל כמו שהוא. אבל ידע שלא יהיה בו כדי מידתו אפי' שאומר זה הרי סביר וקביל והמקח קיים אחר שישלם לו ודו"ק בדרישה: היה תופס שק מלא אגוזים פי' וכיון שהמוכר תפיס בו לא היה יכול הלוקח לשער כמה יש בו: הילך שק זה. דוקא קאמר זה כדפרישנא: ויש בו סאה של אגוזים הא דלא נקיט בקיצר וא"ל הילך סאה זו של אגוזים כדנקט בסיפא נראה דרבותא קאמר דאע"פ שבתחלה א"ל הילך שק זה בדינר ולא הזכיר שום מדה אפ"ה לא אמרינן דמה שהזכיר אח"כ ויש בו סאה פטומי מילי בעלמא הוא ולא מכר לו סאה אלא מ"מ כיון שהזכיר סאה יכול הלוקח לומר סאה דווקא קניתי ושק זה כמו שהיא ואיני רוצה בהשלמה וכן בסיפא נמי רבותא קאמר דאע"פ שתחילת דיבורו היה הנה לך סאה של אגוזים אפ"ה אם לא מצא סאה אין המקח בטל בשביל כך וק"ל: אבל אם היה לפניו כו' וזה יודע כו' פי' כיון שהוא לפניו ממילא זה יודע שאין בו שיעור המדה ואף אי לא ידע כיון שהיה לפניו ויכול לשער ולעמוד על שיעור המדה ולא עשה סבר וקביל אותו כמו שהוא: הנה לך סאה כו' לשון הנה כלשון זה דמי וכאילו אמר סאה זה של אגוזים אני מוכר לך:
ד סָעִיף ד מכר חפץ לחבירו ונמצא כו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' הזהב: שזהו מקח טעות פי' ולא אמרו שיעור חזרה בכדי שיראה לתגר אלא גבי אונאה: והוא שלא נשתמש כו' עד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל הכל מדברי הרמב"ם פרק ט"ו דמכירה: אין מחשבין פחת המום אפי' למ"ד דאפילו דבר שא"א להשלים קיים המקח ומחזיר אונאה שאני הכא שחסרון בכולו שהמום מפחית ומגנה ונותן דופי בכל החפץ משא"כ בחסרון מדה וק"ל: הרשות ביד המוכר כו' נראה דלדעת ר' יונה שכתב רבינו לעיל סי' רכ"ו סעיף ז' בשמו דכל זמן שהמתאנה יכול לחזור גם המאנה יכול לחזור כו' ה"נ אפי' אם אין הלוקח מבקש הפחות כ"ז שלא גילה דעתו שרוצה בקיום המקח יכול המוכר לחזור ודו"ק:
ה סָעִיף ה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בסוף כלל צ"ו כ"כ. ובין ההסכמה והמכר כו' דקדק השואל לפרש שבין ההסכמה באו עכו"ם דאי לאו הכי פשיטא דמחל הלוקח על כל הקלקולים שימצא בו דאל"כ למה לא ראה תחלה על הבתים לזה אמר שבאמת מתחלה חקר וידע שלא היה בהם אך אח"כ נתחדש בהם הקלקול הוא דבר מועט כו' שהוא ינכה ס"א ושהוא ינכה כו' ובין כך ובין כך חדא מלתא היא וכאילו אמר כיון שהקלקול הוא דבר מועט כו' אנכה מדמי המכר כו' ור"ל ודאי אם היה הקלקול פחת וחסרון גדול בבית היה הדין עם שמעון שיכול לומר איני רוצה בבית מקולקל אפי' ע"י ניכוי אבל השתא שאין כאן אלא קלקול מועט וקל לתקנו אמאי לא יקבלו ע"י ניכוי (השרב) [והשיב] שהדין עם ראובן בזה וק"ל:
ו סָעִיף ו כתב הרמב"ם כל שהסכימו כו' שם בפט"ו דמכירה כ"כ: כל הלוקח סתם כו' כצ"ל ונמחק ו' של וכל אף שהוא גם מדברי הרמב"ם מ"מ בבא בפני עצמו הוא ומשום סיפא נקטיה וק"ל:
ז סָעִיף ז וזה נוטה לצד דבריו שכתב כו' בפי"א דמכירה כ"כ: ואני כתבתי למעלה בס"ס ר"ז וסי' ס': וה"ה שיכול למחול פי' וא"צ שיאמר מום זה או מום פחת כך וכך אבל מיהו צריך שיאמר לו הוי יודע שיש בו מום כדלעיל סי' רכ"ז סעיף כ"ו ועד"ר:
ח סָעִיף ח המוכר פרה לחבירו וא"ל יש בה מום כו' מימראות בפרק האומנין ד' פ' ע"א ע"ש ובדרישה הבאתי הסוגיא ויש בסופה שתי נוסחאות א' לרש"י וא' להרא"ש ורבינו נמשך אחר נוסחת הרא"ש דגרס אפילו היו בה כל המומין ע"ש: ומש"ר ונמצאת נשכנית רי"ף ורא"ש מנאו האי דנשכנית בין מומים הגלויים אבל הרמב"ם כתב כמ"ש רבינו וכתב עוד או רבצנית ע"ש: אבל אם יש בה מומין הניכרין בין כולן כו' כלומר אע"ג דאין בה כל המומין הגלויים דחשיב אין הלוקח יכול לומר כשם שראיתי שאין בה קצת מאלו הגלייים סברתי שגם הנסתרים אין בה אלא אדרבה כיון שראה שיש בה קצת מומין הגלויין הו"ל למידק ולמיחש שמא ישנן בה גם אותן שאינן גלויין ומדלא בדק ודאי סביר וקביל: ואומר יש בה מום פלוני ופלוני כצ"ל וגם המ"מ ציין לשון הרמב"ם כן (אבל הרמב"ם שלפנינו תפס שם ל' הגמרא וע"ש) וכן מוכח מדסיים וכתב ונמצאו בהן המומין כו': ואפי' היה בה כו' פי' אפי' היו בו הרבה שאינן גלוין וסד"א יכול לומר לא סברתי שיהיה בה כ"כ מומין שאין ניכרים ול"ד למציעתא דהתם סמך אדבריו דלא הזכיר לו אלא חד מום שאינו ניכר קמ"ל דאפ"ה המקח מתקיים וכ"ש כשלא מצא בה אלא קצת מומין שאינן נגלים (וכן הוא בהדיא ברמב"ם פט"ו דמכירה ונמצאו בה כולן או מקצתן) ומה שסיים שלא הזכיר לו אלא מומין שבה פירוש שהרי לא הזכיר מהמומין הנגלים אלא אותן שיש בה לאפוקי אם היה מזכיר עמו מום גלוי שאין בו אז היה מקח טעות אע"ג דבמציעתא כתב דבמקצתן ג"כ אינו מקח טעות שאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא שהזכיר לו מומין הרבה שאינן נגלין וכולן יש בה דיכול לומר סברתי דעכ"פ אין כולן בה ולא הייתי יכול לבדוק אחריהן מאחר שאינן נגלין ועוד דיכול לומר כשראיתי שבמומין הנגלין קצתם אין בה סברתי שגם המומין שאינן נגלין מקצתן אין בה ואם היה כן הוי מקח טעות כיון דאיכא תרתי לגריעותא ומ"ש לפני זה ואפילו היו בה כל המומין דמשמע מכ"ש כשלא היו בה כל המומין שאינן נגלין היינו דוקא כשכל הנגלין יש בה וכדמסיק וכתב שלא הזכיר כו' וכמ"ש דאז ליכא תרתי לגריעותא וק"ל ועד"ר והא דכתב והראהו לו לרבותא כ"כ דאפילו הראהו ואינו יכול לומר אמרתי שלא יהיה בו אלא מום זה שהראה לי והשאר להשביח דעתי אמר ועד"ר:
ט סָעִיף ט אא"כ נמצא בהן שחין רע כו' פי' ושחין רע מתיש כחו ואינו יכול לעסוק בשום מלאכה: וכן אם נמצא בו צרעת כו' פי' שאדם קץ בו נמצא שאינו יכול להתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה וה"ה נמי אם יש לו שחין רע בידו אע"פ שאזנו מתיש כחו מלעסוק במלאכתו. או מוכתב למלכות פי' והמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה כ"כ שם הרמב"ם אבל מדכ"ר בסמוך ז"ל וי"א דגונב נפשות הוי כמו מוכתב למלכות משמע שפי' דמוכתב למלכות להריגה שגזר עליו שיהרגנו כל מי שמוצאו וכן פרש"י: גנב או קוביוסטוס כו' מפני שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הרעות אא"כ פי' כ"כ רמב"ם בפ' הנ"ל: קוביוסטוס גונב נפשות כצ"ל וכן הגיה הב"י: וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהל' מכירה כ"כ:
י סָעִיף י המוכר פרה לחבירו כו' פא"נ דף נ"א ע"ש ברא"ש ור"ן: ומש"ר אם קנאה תוך ג' ימים נראה דתיבת אם הוא ט"ס וצ"ל וקנאה דהא התחיל וכ' ז"ל אם היה ידוע שהיתה טרפה כשלקחה כגון סניקב כו' וזה ברור שאין ידוע שהיתה טרפה כשלקחה א"ל בהצטרף שני העניינים שהוגלד פי המכה וגם קנאה תוך ג' ימים וק"ל: על הלוקח להביא ראיה דברשותו נולד הספק וכמש"ר ס"ס רכ"ד בשם הרא"ש ואע"ג דבגמרא אמרו המע"ה היינו משום דסתמא דמלתא כל כמה דלא יהיב ליה דמי לא יהיב ליה חפצא: או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב כו' או לאו מכאן מוכח דס"ל דאף לאחר ג' ימום לנקיבתו פעמים שאינו מוגלד פי המכה דאל"כ לא הוי כאן ספק אם ניקב קודם ג' ימים אלא הול"ל הספק אם ניקב אצלו או אצל המוכר והכל תוך ג' ימים וק"ל ועמ"ש בס"ס רכ"ז: וכ' הרמב"ן כו' כ"כ הרא"ש בפ' אלו טריפות בשמו: והר"ר אפרים כו' עיין בדרישה:
יא סָעִיף יא וכתב הרמב"ם מכאן כו' בפי"ו מה"מ כתב כן אדין הנ"ל: ואם שינה ועשה כו' גם זה נלמד ממילא משם מדנקט תלמודא הדין בשחיטה שהוא מום שדרכה בכך משמע הא מום אחר לא: כיצד קנה כו' שם פי"ו לא כתב כיצד אלא שהמ"מ כתב שמה"ט הוא ובאמת האי כיצד לא א"ש כ"כ דהא לא קאי כ"א אבבא ראשונה לחוד: קנה בגד כו' פי' כשעדיין לא נחתך כלל אלא עדיין ביד המוכר או האומן קרוי בגד: ומ"ש. נודע לו המום מחמת הקריעה ר"ל שקודם הקריעה לא היה המום ניכר בו אלא בשעת הקריעה ראה והרגיש שהוא בגד ישן ומקולקל וזהו דומיא דשחט בהמה ונמצאת טריפה דקודם השחיטה לא היה (די) לו לידע מהמום וכן מ"ש אח"כ תפרו ואח"כ נודע לו המום מיירי במום שלא הו"ל אפשר להוודע קודם הקריעה דא"כ לא הו"ל לקרוע בלא בדיקה אחר המום וק"ל: אם השביח כו' נוטל כו' פי' השביח יותר על מה שהיה שוה אילו לא קרעו ותפרו דלא היה שוה אלא ח' מחמת המום וע"י תפירתו השביח עד שאין המום פוחת ממנו כ"כ שעכשיו שוה ט' דינרים ל"מ שצריך זה להחזיר לו דמיו ללוקח אלא אפילו הדינר שהשביח צריך ג"כ ליתן לו והא דקיצר ולא הזכיר דצריך להחזיר לו דמיו משום דאיירי נמי כשלא נתן הלוקח דמים להמוכר ונ"ל דה"ה אם קנהו בי' וע"י מומו אינו שוה אלא ה' וע"י תפירתו השביח עד ששוה י"א דיכול לחזור בהקנין וצריך לשלם לו אפילו השבח דיכול לומר הלוקח בכלי שהיה בו מום לא ניחא לי והרי עכ"פ נשבחה ע"י תפירתו:
יב סָעִיף יב המוכר קרקע כו' גם זה מדברי הרמב"ם שם ואע"ג דאין אונאה לקרקעות מ"מ מחמת מום המקח בטל אפילו בשוויה כמש"ר בסימן רל"ג: ואם היה חצר ודר בו ז"ל המ"מ זה פשוט בח"נ בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי עכ"ל:
יג סָעִיף יג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל ק"ב סימן י"ב כ"כ: ואם הדבר ספק המע"ה פי' מי שהוא מוחזק לוקח או מוכר ידו על העליונה ועד"ר:
יד סָעִיף יד ששאלת שמעון שקנה כו' שם כלל ק"ב סימן ז' ע"ש: שלא היה יכול למכרו אלא בדוחק דכל היודעים בטיב שמן טוב לא יקנו אותו: ורוצה להחזיר לו השמן רוצה לדמותו למום שאפילו אם ירצה המוכר לשלם הפחת לו אין הלוקח מחוייב לקבלו כדלעיל ס"ד: ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה כו' מפני שהשואל קיצר ולא כתב לו תשובת ראובן המוכר אם טוען שלא התנה עמו מתחלה אלא על שמן כזה שנתן לו שהוא טוב אע"פ שאינו צלול או אם היתה תשובתו שאמת הוא שהתנה עמו על שמן טוב וצלול ושמן כזה נתן לו והוחלף ביד שמעון מש"ה הוצרך הרא"ש להשיב על שניהן וכתב אם ראובן ירצה לישבע לפטור נפשו אזי ישבע שנתן לו שמן כאשר התנה ובזה נכללו שתי התשובות ואם אינו רוצה לישבע ושמעון ישבע להוציא מידו אצלו יתחלק השבועה לפי תשובתו ולפ"ז מ"ש ושזה הוא השמן כו' הו"ל כאילו אמר או שזה הוא כו' גם י"ל שכתב ושזה כו' משום דאפשר דראובן יטעון שניהן מעולם לא התנה עמי בפירוש ליתן לו שמן צלול ואעפ"כ אני מעצמי נתתי לו טוב וצלול ובא"כ הוא טענתו צריך לישבע אשניהן וק"ל: ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו כו' ועיין בש"ג פ' הזהב שכתב על תשובה זו וז"ל ונראה דהיינו דוקא בשניהם מרוצים בכך דאל"כ אין המוכר יכול לכוף ללוקח שיחזיק במקח כו' ע"ש וכ"כ בעל הש"ע סי"ד ז"ל או ישומו כמה דמיו פחותים ואם ירצה הלוקח לקחתו יחזיר לו הפחת עכ"ל ור"ל ראובן צריך לקבל שמנו שמכר או יתן לשמעון הפחת אם ירצה שמעון מיהו גם אם ירצה שמעון אינו יכול לכוף לראובן על כך אלא יחזור ראובן ליקח שמנו וככל ביטול מקח דאין הא' יכול לכוף לחבירו שיתן לו האונאה ולא אתא לאשמועינן אלא שאחר שישבע הלוקח צריך המוכר להחזיר לו דמיו אם לא שיתרצה ליקח הפחת וקצת ראיה לדבריהן הוא ממש"ר בסימן רל"ג ז"ל אבל אם מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות לוקח הוא חוזר בו כו' ואין המוכר יכול לחזור בו כו' והוא מהמשנה וכמ"ש שם מיהו אין ראיה גמורה משם דהא יש לדמותו למוכר על שם כסף צרוף ונמצא כסף סיגים דכתב המרדכי דאין יכולין לבטל המקח אלא נותן לו הדביני וביני ועד"מ שם: וגם למה יערבנו לרמות כו' ור"ל כיון שהוא עכור יצטרך לערבו בתוך שמן טוב ולמכרו. ובספרים אחרים [הגי'] יעכבנו ר"ל למה יצטרך (להחזירו) [ליעכבנו] עד שיתרמה למי שלא יהיה בקי וירמה אותו וימכרנו בטוב אלא שיש לדקדק על לשון ולמה דמשמע שמותר לעכבו לרמותו כו' אלא שאמר למה יהיה מוכרח לעכב כו' והוא תמוה דהא אפי' לעכו"ם אסור לרמות כדלעיל בסי' רל"א וצ"ל דבכה"ג לעכו"ם מותר כיון שהוא רואה מה שהוא קונה ואינו דומה לגניבת דעת וגזל ומש"ה כתב לרמות בו העולם:
טו סָעִיף טו המוכר לחבירו כו' בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) ועד"ר: ולא ידע שלא אכל ומת כו' פי' הרא"ש בפ' המפקיד דמיירי דפירש לו שקנאו לרדיא דאל"כ יכול לומר לו למה לא שחטתו מיד כדלקמן סכ"א והיא מימרא דשמואל פרק המוכר פירות א"נ אפילו מכרו לשחיטה הוה מקח טעות שצריך להיות שיחיה עד יום השוק: ואם הוא סרסור שקונה ומוכר ואפשר כו' כצ"ל ועיין בי"ד סימן קנ"א דכ"ר דאיש כזה נקרא ספסרא ולא סרסור וכן הוא ל' הגמרא כאן בפ' המפקיד וכמ"ש בדרישה אלא שרבינו לשון הרמב"ם תפס וליכא לטעות בדבריו כיון שכתב דקונה ומוכר וק"ל: ואינו נראה כן כו' עד"ר: מכל מקום הטעה אותם וצריך לשלם כן צריך להיות:
טז סָעִיף טז וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה כו' תשובה זו אינה נדפסת אבל כתובה היא בכלל ק' בסימן ו': המוכר ביצים לחבירו כו' עיין בב"י שכתב ע"ז ואין הנדון דומה לראיה דנראה דגם הרמב"ם מודה בזה דע"כ ל"ק הרמב"ם דפטור הסרסור אלא מפני שהיה לו להלוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה גם הסרסור מחזירו לבעליו כמבואר בדבריו אבל בביצים מוזרות לא שייך ה"ט דהא אין אדם עשוי לבקע ביצים אלא בשעה שצריך להן עכ"ל ב"י ול"נ דהנדון דומה לראיה דאם נאמר בביצים דלא היה הלוקח יכול לבדוק גם במוכר לו הביצים שקנאן גם הוא נאמר כן דלא היה יכול לבדקן קודם שמכרן לו ואיך יוציא ממון מידו אלא ע"כ צ"ל כיון דשניהם שוין אדעתא דהכי לא קנאן והמכר בטל וחוזר על מוכר שלו ה"נ נאמר בנדון זה דשור דשניהם שוין דלשניהם היה אפשר לבדוק דכיון דאדעתא דהכי לא קנה המקח בטל וק"ל וזה נלמד מל' הרא"ש שכתב בתשובה זו ז"ל אע"פ שקנאן גם הוא ונתאנה מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים עכ"ל הרי דס"ל דיד הלוקח על עליונה:
יז סָעִיף יח המוכר לחבירו בב"ב כו' דף צ"ב ובגמרא דף צ"ג מפרש דליכא פלוגתא בזה דדוקא בזרעוני גינה חייב באחריות ע"ש: שיכול לומר לאכולה מכרתים לך פי' ולהכי לא דקדקתי בהן אם הם טובים לזריעה או לא ודוק לקמן מ"ש: כיון דרובא וחזקה מסייעין כו' נראה דדוקא הכא שאינו מחזיר לו הזרע בעינן (אבל) [רוב וגם] חזקה אבל בשור שנגח דבסמוך סכ"א שמחזירו לו לא הצריך הרמ"ה שם תרווייהו: דוקא כשאין דבר אחר לתלות בו כ"כ הרי"ף שם: אבל כל זמן שאין לו דבר לתלות בו מסתמא כו' חזר וכ"ר זה כדי לכתוב עליו דמסתמא חייב ול"ת שצריך להיות ידוע שלא היה מחמת ליקוי וכ"כ הרא"ש וז"ל משמע מתוך דברי הרי"ף שכל היכא שאין הליקוי ידוע כגין ברד וכיוצא בו תלינן בגריעותא דזריעה עכ"ל: אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתם כו' פסק רבינו כת"ק דפליג על רשב"ג בברייתא בב"ב דף צ"ד וכאן מיירי כשלא ידע המוכר שאינם טובים כ"כ לזריעה דאל"כ קשיא הא כ"ר בסמוך בס"כ בשם הרמ"ה דאם המוכר ידע במום חייב בהוצאה ודוחק לומר שהרמ"ה פסק כרשב"ג דא"כ לא הוה רבינו מביא דבריו סתם אחר שכבר פסק הוא כת"ק אלא ודאי כמ"ש וכן דייקא ל' רבינו שהרי כתב אבל כל זמן כו' מסתמא הוא חייב באחריותן כו' דל' מסתמא משמע דמיירי שאין ידוע וניכר בזרעים שאינם טובים לזריעה ומש"ר לעיל שיכול לומר לאכילה מכרתי לך כו' ולא כ' שיכול לומר לא ידעתי שלא יהיו טובים לזריעה אפשר שם קמ"ל דאפילו ידע בהן שאינן טובים א"נ ה"ט משום דאף אם לא ידע במום הו"ל למוכר לעיוני בהו ולמבדק בהו אם טובים אם לא כיון דיהיה פסידא גדולה להלוקח משא"כ כשלא יהיה לו אלא הפסד טירחא:
יח סָעִיף יט וכתב הרמב"ם מכאן כו' עד והרמ"ה כתב כו' הכל מדברי הרמב"ם הוא דכ"כ בפי"ו דמכירה ועד"ר: ומ"ש ומודיעו שמוליכו כו' נראה דמיירי שאין המוכר יודע שיש בו מום אלא מדהוה ליה למידק שלא יגרום היזק לאחרים לכך כיון שהודיעו שרוצה להוליכו צריך להחזיר לו הדמים ואע"פ שבדין שור שאין לו טוחנות הנ"ל בסט"ו ס"ל לרמב"ם דעל הלוקח הו"ל למידק שאני התם דהמוכר סרסור הוה משא"כ כאן שהוא בע"ה: ואפילו אם נגנב כו' נ"ל דהכי הוא הצעת דברי הרמב"ם דאם הודיעו מתחלה דרוצה להוליכו למדינה אחרת והוליכו שם ומצא בו מום חוזר הלוקח על המוכר וצריך להחזיר לו דמיו מיד שמודיעו שאינו רוצה לעמוד במקחו מפני המום שמצא בו ול"מ בזה דיכול הלוקח להחזירו אלא אפילו נגנב או נאבד להמוכר נגנב שהרי הודיעו שחוזר במקחו והיה לו לשלוח שם ליקחנו ולשמרו אבל אין נראה לפרש דאחר שהודיעו ר"ל שרוצה להוליכו דא"כ ל"ד להודיעו שכתב אח"ז בדברי הרמב"ם בס"ך ועד"ר ובאם נגנב קודם שהיה הלוקח יכול להודיע לו שחוזר במקחו בזה לא איירי כאן ומסתמא הוא ג"כ ברשות המוכר דהמוכר הו"ל לרמיא אנפשו מתחלה וכמ"ש דזה מיירי כשגילה לו תחלה שרוצה להוליכו למדינה אחרת (והא דכ"ר אחר שהודיעו ר"ל מאחר שעשה מה שמוטל עליו וה"ה אם רצה להודיעו קודם ולא היה לו באפשרות ולאפוקי אם היה יכול להודיעו באופן שהיה יכול המוכר להצילו ולא עשה תדע דהא ודאי אף אם הודיע להמוכר ונגנב קודם שהצילו המוכר ודאי הוה פסידא דמוכר נמצא דאין נ"מ בהודעה זו וק"ל) אבל אם לא גילה זה מתחלה שרוצה להוליכו למדינה אחרת לא מהני ההודעה שחוזר בו מחמת מום ואפילו לא נגנב אין המוכר חייב להחזיר לו דמיו עד שיביא המקח יעמידנו במקום המוכר ויודיעו שחוזר בו שיד הלוקח המוציא על התחתונה וכמ"ש לפני זה דאפילו בלוקח זרעוני פשתן יכול לומר לאכילה מכרתי לך ה"ה דיכול לומר בזה דלא מכר לו להוליכו למדינה אחרת בפרט כיון דגם הוא לא ידע שיש בו מום:
יט סָעִיף כ ואח"כ כתב דאם לקח ממנו מקח ולא הוליכו למדינה אחרת אלא עדיין הוא כאן ונגנב אחר שידע הלוקח שיש בו מום הרי הוא ברשותו ומיירי דנגנב קודם שהידיעו למוכר דיחזור בו כי נמצא בו מום דאם הודיעו מסתמא המוכר היה לוקחו לרשותו כיון שהוא עמו בעיר וכן מוכח ממ"ש אח"ז דמיירי כאן בלא הודיעו וע"ש ברמב"ם דכ' ז"ל הרי הוא ברשות לוקח עד שיחזיר המקח למוכר (נראה דר"ל עד שיגלהו למוכר דיחזור בו מחמת המום דאל"כ האי עד שיחזור בו למה לי): ואם התליע כו' ה"ט דמסתמא גם בבית המוכר היה נפסד מחמת המום ולא מהני להמוכר ההודעה: ה"ג ואם היה לו להודיעו כו' פי' ואם היה נ"מ בהודעה זו להמוכר שהמוכר היה יכול לעשות רפואה ותיקון שלא יהיה נפסד מחמת המום הרי היא ברשות לוקח וגם בלא הגהה נוכל לפרש כן ומש"ה לא עירבב ותני הרמב"ם גניבה ואבידה והתליע ונפסד מחמת המום בחד בבא משום שלענין גניבה ואבידה גם מסתמא אם לא הודיעו עומד ברשות הלוקח משא"כ בהפסד מחמת מומו וכמ"ש כן נ"ל המשך דברי הרמב"ם ודלא כב"י וד"מ שפי' בע"א וכמ"ש בדרישה ובסוף הניח דבריו בצ"ע ודוק: והרמ"ה ז"ל כתב ואם המוכר ידע כו' חייב אף בהוצאה כו' נראה דגם הרמב"ם מודה בזה כיון שהמוכר היה יודע בהמום שחייב אף בהוצאה דהולכה ולא פליג אהרמב"ם אלא כשלא ידע שהוא כתב דאין הלוקח חייב אלא בטירחא כו' משמע דבטירחא להביאה מיהא חייב והרמב"ם כתב דהטיפול להביאה על המוכר כמבואר לעיל בדבריו ועד"ר:
כ סָעִיף כא לרדיא פי' לחרישה ומסתמא דמי רדיא (עדיפי) [טפי] מדמי בשר וק"ל: כגון דאייקור בשרא כו' כלומר בתחילה בשעת קנין היה הבשר ביוקר ובדמי רדיא ועתה הוזל הבשר א"נ אפילו עדיין הוא ביוקר מ"מ יש נ"מ לענין טירחא דצריך לטרוח ולמכור הבשר וכן הוא בהדיא שם בגמרא: מ"מ לא אזלינן בתר רובא כצ"ל: ומ"ש חזקת ממון עדיפא ר"ל בהאי עדיפא דדבר גדול הוא החזקה אבל אם רובא זבני לשחיטה ס"ל דמוציאין מיד הלוקת המעות ולא מהני ליה החזקה כ"כ מאחר שכבר המשיך הבהמה אליו וקנהו בקנין ומש"ה קאמר דוקא אפילו כי הדדי נינהו משא"כ כשיש המעות ביד המוכר דאין (מום אין) [מוציאין] מידו אע"ג דרובא זבני לרדיא כיון דכבר קנהו הלוקח בקנין גמור וק"ל: והמוכר מכירו לאפוקי אם אינו מכירו דלא הוי מקח טעות ב"י:
כא סָעִיף כב ואי זבין לרדיא ולשחיטה כו' מבואר מתוך סוגיא הנ"ל: ומ"ש ואע"ג דקיי"ל כרבנן כו' כ"כ התוס' והרא"ש בריש פ' הפרה בשם ר"ת והר"ן בר"פ המוכר פירות: נקרא שור לכ"ע כו' לדברי הרמ"ה דלעיל סימן ר"ך ס"ו ל"ד לכ"ע קאמר אלא אפילו אם נקרא שור לרובא דעלמא סגי ולדעת רשב"ם דוקא קאמר וכמ"ש שם:
א סָעִיף א המוכר לחבירו דבר במדה כו' חוזר לעולם כו' בריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) איתא לשון הגמרא כדרבא דאמר רבא כל דבר שבמדה ובמנין ובמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ע"כ וכתב ר"ן שם ז"ל פרש"י ז"ל חוזר המקבל ובטל והכי משמע בפ' הספינה כו' וכתב שם דל"ד לאומר בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך כו' (וכמ"ש בסימן רי"ח בס"ז ע"ש) ומיהו היינו היכא שאי אפשר להשלים כגון במקרקעי אבל היכא דאפשר להשלים כגון שמכר סאה פירות ונמצא חסר משלים וכ"כ הרמב"ם ז"ל ע"כ תוכן דברי הר"ן בקיצור ובשיטתו קיים גם הרא"ש ז"ל לדינא ולא לפירושא דמלתא כי נראה שהיא פי' מ"ש רבא כל דבר שבמדה כו' חוזר ר"ל חוזר האונאה אבל המקח קיים ומיירי בדבר שאפשר להשלים הא א"א להשלים המקח בטל לגמרי וגם מל' רמב"ם פט"ו דמכירה משמע להדיא שהוא פי' תיבת חוזר שהזכיר רבא על האונאה לא על המקח ובדבר שאפשר להשלים הא א"א להשלים המקח נמי חוזר כ"כ רשב"א דחוזר שהזכיר רבא היינו חוזר האונאה ולא המקח אלא שהוא כתב דאפילו בדבר שא"א להשלים נמי המקח קיים אבל רוב הפוסקים חולקים עליו וממה שכתב ר"ן הנ"ל דאפשר להשלים היינו כגון שמכר סאה פירות וא"א היינו כגון קרקעות יש לדקדק נמי דאפילו לית ביה בידו להשלים עתה כל שיכול לקנות ולהשלימו לאחר זמן אפשר להשלים מיקרי ודוקא בבית וטלית וכיוצא בו שא"א להשלים חסרון זה כלל הוא דמיקרי דבר שא"א להשלים וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם שכתב ומחזיר את המעות אפילו לאחר כמה שנים ומדברי רבינו הטור נראה שגם הוא פי' תיבת חוזר על האונאה לא על המקח ומ"ש בתחלה חוזר היינו לישנא דרבא ואח"כ כתב פי' דמלתא דהיינו והמקח קיים ומחזירין כו' אלא שבדין דבר שאפשר להשלים וא"א להשלים לא ביאר רבינו דעתו ומדסתם וכתב ומחזירין הטעות וגם מדלא כתב ומשלימין בו (ואף שהרמב"ם כתב לשון זה ומחזיר הטעות כו' הא כתב תשובתו בצדו כיצד מכר לו ק' אגוזים כו' והיינו דבר שאפשר להשלים) נראה לכאורה דס"ל דלעולם המקח קיים אפילו בדבר שא"א להשלים כגון קרקעות אפ"ה מחזיר האונאה בדמים ודיו וכדעת הרשב"א הנ"ל ודוקא במום דכל הכלי מקולקל ומבוזה והוי חסרון שבכולו כתב בסמוך ס"ד שאין מחשבין פחת המום כו' אבל חסרון מדה או משקל אע"פ שא"א להשלים סוף סוף הנמצא לא נפחת שוויו בשביל החסרון ההוא ומיהו יותר נראה למוקים לרבינו בשיטת רוב המפרשים דס"ל ג"כ חילוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שא"א ומה שקיצר וכתב כאן סמך אמ"ש בסמוך (סעיף ה') תשובת הרא"ש בההוא ביתא דנשתברו כותליו דמינה איכא למידק דאם היה דבר שא"א להשלים היה המקח בטל לגמרי וגם מדברי הראב"ד שהביא בסמוך איכא למידק כך ומ"ש מחזירין הטעות כדי ללמדך דתיבת חוזר שהזכיר רבא אאונאה קאי ודוק:
ב סָעִיף ג וכתב הראב"ד פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן כו' בפט"ו דמכירה כ"כ אמ"ש הרמב"ם המוכר לחבירו דבר במדה כו' חוזר לעולם כו' כיצד מכר לו ק' אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפילו לאחר כמה שנים כתב הוא בהשגה ז"ל א"א אינו מחוור דפעמים שאין המקח נקנה שאם רוצה לחזור עד שלא השלים חוזר כו' (ויש שם בהשגה ט"ס וכמו שהביאו רבינו כך הביאו המ"מ והוא עיקר) ובסוף דבריו סיים ושורש דבר זה בקידושין ע"כ ופירושו כמ"ש המ"מ ז"ל דגבי מקדש אשה במנה זו אמרינן בקידושין דאם לא ידעה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת ואע"פ דמפלגינן התם בין קידושין למקח וממכר היינו כשלא אמר זה אבל אמר זה הוה דינא בממונא כמו באיסורא וכתב המ"מ בסוף דבריו ז"ל ומ"מ אין קידושין דומה למקח וממכר בכה"ג ודברי המחבר ורבו ז"ל עיקר וגם הרמב"ן הודה לדבריהם פ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים עכ"ל והב"י הביאו וכתב עליו ז"ל ותמיהני שנראה שהראב"ד אינו חולק על דברי הרמב"ם ורבו אלא שחידש לנו דין א' שלא נזכר בדבריהן ודברי טעם הוא ואפשר שגם הם יודו כו' עכ"ל ב"י וכ"כ בד"מ שם ע"ש ואני בא להוסיף ולומר שגם מדברי רבינו מוכח דס"ל דל"פ שהרי רבינו כתב תחלה כדברי הרמב"ם וגם הביא אח"כ על דברי הרמב"ם דאפילו קנו מידו כו' ואח"כ כתב דברי הראב"ד בלא פלוגתא ומ"ש הראב"ד אדברי הרמב"ם דאינן מחוורין ר"ל שלא הו"ל לסתום ולכתוב נקנה המקח כו' דמשמע בכל ענין וגם ק"ל על המ"מ שכתב שאין למדין מקח וממכר מקידושין והוא עצמו כתב אח"כ שמ"ש הרמב"ם שאם נשתמש במקח אפילו יש בו מום מחלו יצא לו ממ"ש כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה וחייב בכתובתה כמ"ש בפכ"ד דאישות וכך הם דיני מקח וממכר שווים הם לאשה בדינים אלו כדאיתא בפרק המדיר עכ"ל ומיהו י"ל דשאני התם דיליף ממון מממון דכמו דבאשה חייבוהו לאיש ליתן כתובה ואמרינן דידע ומחל ה"נ אמרינן במקח דידע ומחל אבל לומר כמו שאמרו באישות דאינה מקודשת כך נאמר במקח שאינו נקנה בזה יש לחלק בין ממון לאיסור וק"ל:
ג סָעִיף ז וזה נוטה לצד דבריו כו' דבר שאין לו קצבה כו' אבל המ"מ כתב דלמד הרמב"ם דין זה מדמיון אונאה ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל ובאמת שהרמב"ם סיים בדבריו וכתב שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה ומשמע דר"ל דבאונאה אמרו בפ' הזהב ע"מ שאין לך עלי אונאה ל"מ ומפרש טעמא משום דלא ידע דקא מחיל ותניא שאם אמר חפץ זה אני מוכר לך בר' ויודע אני שאינו שוה אלא ק' ע"מ שאין לך עלי אונאה מהני תנאי ומשמע לרמב"ם דאפילו אמר [הוי] יודע שיש בו אונאה בזה על מנת שאין לך עלי אונאה ל"מ כל זמן שלא הזכיר הסכום וסבירא ליה דהא דקאמר דלא ידע ומחיל פירוש לא ידע כמה היא האונאה ואיך ימחול וקאמר שבו צריך לפרש גם בזה. אבל רבינו סבירא ליה דאין ראיה מהתם דאפשר דהא דאמרינן אונאה לא ידע ומחיל דמיירי דלא א"ל הוי יודע שיש בו אונאה אלא אמר סתם ע"מ שאין לך עלי אונאה וכדפירש"י התם והא דקתני בברייתא אמר חפץ זה אני מוכר לך בר' כו' רבותא קאמר וה"ה אם א"ל סתם הוי יודע שיש בו אונאה (וכמ"ש בדרישה לעיל סי' רכ"ז) ומשום הכי כתב רבינו שעיקר טעמו דהכא והתם הוא ממה שכתב בפי"א דמכירה דאין חיוב חל בדבר שאין לו קצבה ומשם למד למחילה ובזה מיושב דלא תקשה דברי רבינו אהדדי שכאן השיג על הרמב"ם ולעיל בסימן רכ"ז סעיף כ"ו בדין אונאה כתב סתם כמשמעות דעת הרמב"ם אלא לאו ש"מ דאין ראיה מאונאה דהתם לא בעינן אלא שיאמר לו הוי יודע שיש בו אונאה וזה גם הכא בעינן אבל בין הכא ובין התם לא בעינן שידע כמה הוא המום או האונאה ואף שגם רבינו כתב לעיל סכ"ו זה שאני מוכר לך כו' אינו שוה אלא ק' ל"ד קאמר אלא כמ"ש שם וגם אם נפשך לומר דדוקא קאמר רבינו התם שיודיע לו סכום האונאה מ"מ ל"ד להכא דהתם באונאה בקלות טעו אינשי מש"ה אף שא"ל המוכר הוי יודע שיש בו אונאה ע"מ כו' סבר הלוקח לאו משום שבודאי יש בו אונאה אמר כן אלא שאפשר שטעה בעצמו לכן התנה כן ומש"ה קבלו הלוקח שסמך שלא יהיה בו אונאה ועוד סבר אף שיהיה בו אונאה יהיה דבר מועט לא איכפת לו אבל אילו היה יודע שיהיה בו בודאי אונאה או שיהיה בו כ"כ לא היה מקבלו לכן צריך שיאמר לו הוי יודע שאינו שוה אלא מנה והריני מוכרו לך בר' מה שאין כן כאן שמה שא"ל הוי יודע שיש בו מום ודאי כן הוא דאל"כ לא היה א"ל שיש בו מום וגם אין חילוק בין מום קטן לגדול דגם מום קטן פוגם כל המקח מש"ה ס"ל לרבינו דאפילו לא הזכיר לו המום סבר ומחיל וראשון עיקר ועיין מ"ש בסמ"ע בישוב דברי הב"י דכאן פסק הדבר כדברי הרמב"ם ובסימן ס' ור"ז פסק בדבר שאין לו קצבה דלא כוותיה גם דברי ב"י תמוהין הם בזה שהביא תחלה דברי המ"מ וכתב עליהן ז"ל ודברי רבינו נכונים הם דהרמב"ם אזדא לטעמיה כו' ע"ש דאם נכונים הם למה פסק בזה בש"ע כהרמב"ם כיון דבנותן דבר שאינו קצוב לא פסק כוותיה ולכאורה היה נראה להגיה בב"י דצ"ל דדברי רבינו אינם נכונים הם אלא כדברי המ"מ הנ"ל וק"ל:
ד סָעִיף ח המוכר פרה לחבירו כו' בב"מ דף פ' גרסינן אר"י המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נגחנית כו' רבצנית היא והיה בה מום א' וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות ופירשו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פרק ט"ו דמכירה דלא היה בה אלא המום הא' שאינו ניכר וחשבוהו בין המומין הניכרים שאין בה (והיינו כרישא דדברי רבינו) מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות ופירש הרי"ף והרא"ש דהראה לו מום א' ניכר לעינים שיש בה וא"ל פרה זו יש בה מום זה ומום א' שאינו ניכר אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא א"ל אלא מומין שבה (והיינו כסיפא דדברי רבינו) א"ל רב אחא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מאי ור"ל אי רישא דוקא קתני או סיפא דוקא אי רישא דוקא קתני דכשאין בה אלא מום שאינו ניכר הוא דהוי מקח טעות ומטעם הנ"ל הא יש בה כולן לא הוי מקח טעות וסיפא דקתני מום זה כו' לרבותא קתני דאפילו הראהו לו באמצע מום זה דא"ל דמדדקדק זה והראהו לו זה סברתי שאין לו בה אלא זה וכ"ש כשלא הראהו לו א"ד סיפא דוקא קתני דכשהראה לו מום זה הוא דלא הוי מקח טעות גם באידך מום שאינו נגלה שיש בו הא לא הראה לו הנגלה יכול לומר סברתי דגם הנגלה אין בו ורישא קמ"ל רבותא דאפילו לית בה אלא חד מום הוי מקח טעות (וכן פירש הכ"מ איבעיא זו וע"ש) א"ל רב מרדכי אפילו היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות עכ"ל (והיינו כמציעתא דדברי רבינו) אלא שרבינו הוסיף וכתב במציעתא בין כולן בין מקצתן כו' עד דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר ואין זה שם באשר"י ורבינו נמשך בזה אחר ל' הרמב"ם דכתבו ומש"ר בבבא הג' שהרי לא הטעהו שלא הזכיר כו' זהו אינו ברמב"ם אבל האשר"י כתבו ורבינו כתב לשניהן ונראה לכאורה כסותרים זא"ז ובפרישה כתבתי ישובו דלק"מ ע"ש ודוק:
ה סָעִיף י והר"ר אפרים כו' וכיון דלא אתני כו' ז"ל מהרו"ך בשארית יוסף שלו ק"ק דלא הוה צריך לה"ט שהרי בטוי"ד סימן פ"א כתב דבהמה שנשחטה ונטרפה מחמת סירכא דהחלב מותר דהוה ס"ס ספק שמא אינה נטרפה רק שאין אנו בקיאין בבדיקה ואת"ל טריפה היא שמה עתה נטרפה וא"כ הואיל והוה ס"ס המע"ה עכ"ל ותמוה בעיני דמה ענין זה אצל זה דהא ע"כ מש"ר בשם הרמב"ן שה"ה נמי שאר טריפות מחמת סירכא מבטל המקח איירי באופן דודאי לא נסרכה משעת לקיחה והלאה כ"א קודם שקנאה כגון שקנאה היום ומיד שחטה שא"א שבזמן מועט כזה נעשה הסירכא דאל"כ תקשה ליה למה מבטל המקח הלא אפילו בניקב בית הכוסות אם לא הוגלד פי המכה על הלוקח להביא ראיה ואי לא המקח קיים וא"כ ליכא ס"ס ועוד דבעינן האי טעמא דהו"ל לאתנויי כדי שאף אם המעות הן עדיין ביד הלוקח מוציאין המעות מידו ול"מ למימר הרי עכ"פ הבהמה אסורה עליו ואדעתא דהכי לא קניתיה ואי משום שהספק נולד ברשותו דלוקח בדבר שהוא ס"ס לא מיקרי ברשותו נולד וכ"ש בזה דודאי הוה קודם וכנ"ל ואפילו לסברתו אין דומין כ"כ זה לזה דשאני התם דבשעה שחלבו הבהמה ועשו הגבינות בחזקת היתר לאכלן מש"ה גם עתה שעדיין לא אכלן עד שנמצא המום בבהמה אמרינן שהמום נעשה אח"כ מכח ס"ס כדי להעמידן על חזקתן משא"כ לאכול גוף הבהמה (הא) היה לה חזקת היתר לאכלה כל זמן שלא נשחטה ונדבקה כראוי וק"ל:
ו סָעִיף יג ואם הדבר ספק המע"ה ז"ל ב"י דין זה נלמד מדין המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה שנתבאר בסמוך עכ"ל משמע מתוך ל' שס"ל בהאי דינא ג"כ שאם לא יביא הלוקח ראיה אפילו אם המעות עדיין ביד הלוקח צריך ליתנם למוכר ויפסיד הוא ומ"ש הרא"ש המע"ה היינו משום דמסתמא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה גבינה דומיא דלעיל כמ"ש בסמוך שהרי דימה הדברים להדדי ולעד"נ שאין דעת הרא"ש ורבינו שהעתיק ל' כן דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש וכמו שפירש רבינו דבריו בהדיא לעיל בדיני טריפה גם שם בתשובה סתם וכתב כמש"ר כאן ולא כתב שנלמד מדין טריפה הנ"ל גם חילוק גדול יש ביניהם דשאני טריפה דסתם בהמה אינה רגילה להיות טריפה ולכך כשנמצאת טריפה אמרינן כאן נמצא כאן היה משא"כ בגבינה דסתם גבינות רגילים להיות בהן ריקבון לכן אמרינן בהו המע"ה דהיינו אם עדיין לא נתן המעות אין המוכר יכול להוציא המעות מיד הלוקח אם לא בראיה שנעשה הריקבון לאחר שבא ליד הלוקח וזה דומה למש"ר לעיל ס"ס ר"ל במכירת שכר אי לא טעמיה וכמ"ש שם ודוק:
ז סָעִיף טו ואינו נראה כן מההוא עובדא כו' האי עובדא איתא בב"מ דף מ"ב [עיין בב"ח שהביא ל' הגמרא] וז"ל הרא"ש משתבע איהו דלא הוה ידע כו' קרוב לודאי הוא דידע (פי' מש"ה לא מקרי טענת ספק) דסתם ספסרי בקי במומי הבהמות וגם מעיין בהו ודמי לסלע שנפלה משנים דאמר פ' אלו מציאות דמצי לאשתבועי כיון דנראה בעיניו טענת ודאי ומשלם בקרא דמי בשר בזול כל זוזי ארבע דנקי ואע"פ דספסרא לא בעל דבר דבקרא הוא כיון שדינו של בקרא עם יתמי והם אין תובעים אותו כי כבר גבו מספסרא ספסרא עומד במקום יתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא מחויב מן הדין ליתומים כי ההוא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאמר ר' יוסי שתחזור פרה לבעלים ומשום דלא משלם ליתמי אלא לספסרא וגם אין זו פשיעה כ"כ לענין אי הו"ל שוני או לא הטילו פשרה ביניהם לשלם דמי בשר בזול כך פרש"י ולמאי דפרישנא (וכ"כ התוס') שלא היה יכול לחיות עד יום השוק ניחא דלא הוי פשרה אלא דין כי לא היה שוה יותר כי בשר הנשחטת קודם יום השוק צריך למכור בזול כו' עכ"ל הרי לפנינו דרש"י ותוס' והרא"ש פירשו דהמעשה הוה דהיתומים כבר נפרעו מהספסרא והספסר הוא דקטעין לחזור ולהשתלם מהאפוטרופוס או מהבקרא ומסקינן דהסרסור ישתלם מהבקרא דמי בשר בזול אחר שישבע דלא ידע וע"פ פי' זה תמה רבינו על הרמב"ם שפסק שהסרסור א"צ לפרוע להלוקח וגם המ"מ כ' על דברי הרמב"ם הללו ז"ל וביאור המעשה לדברי הרמב"ם צ"ע עכ"ל. ואין לתרץ ולומר דהרמב"ם מיירי בדלא מסרו הלוקח לבקרא אלא הוא עצמו הניחו בין בהמותיו לשמרן ומש"ה קאמר דנשבע הסרסור ונפטר דהא בזה הלוקח עצמו דין בקרא יש לו והיה צריך לחזור לשלם להסרסור ומש"ה אמרינן אפוכי מטרתא למה לן (עומד כל א' בשלו דז"א דאין צד חיוב על הלוקח דלא הו"ל לעיוני ודוקא בקרא דהוה ש"ש עליו הוה לעיוני תדע דאל"כ גם בבקרא היה לנו לומר דיעמוד הסרסור בשלו כי אמר ליתומים תלכו לאפוטרופסים שהן במקום לוקח וכ"ש אם האפוטרופסים עצמם תובעין להסרסור שיאמר לו כן ועוד דעכ"פ יש נ"מ דעל הסרסור להחזיר להלוקח כל הדמים שקיבל ממנו והלוקח א"צ להחזיר להסרסור אלא דמי בשר בזול כמו שהפסידו דלא היה יכול לחיות עד יום השוק או מטעם רש"י כיון דלא פשע כולי האי וכמו שאתה צריך לומר לשיטת רש"י והרא"ש דהסרסור משלם לאפוטרופסים כל הדמים שקיבל מהן כיון דהוה מקח טעות וכמו אם היה המוכר עצמו בכאן (ומש"ה לא חילק הגמרא לשיטת פירושם) והבקרא אינו חוזר ונותן לו אלא דמי בשר בזול וק"ל. מיהו לפי מ"ש הרא"ש בשם הראב"ד שם לק"מ דשם אהא דכתב הרא"ש ז"ל ספסרא עומד במקום יתומים לגבות מבקרא כל מה שהוא חייב מן הדין ליתומים כי ההיא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דאר"י דתחזור פרה לבעלים כו' וכנ"ל ע"ז מסיק הרא"ש וכתב ז"ל והראב"ד ז"ל פירש דלא צריכינן לההיא דר"י הכא אלא לפי שהיתומים כל זמן שלא ידעו אין המקח קיים דשמא בעל מום הוא ועומד השור לחזור לבעליו ויחזיר להן הדמים צריכין הן לשמרו עד שיחזירוהו לבעליו נמצא דהיתומים ש"ש על השור בשביל מעותיהן שהן באחריותו והבקרא ש"ש של היתומים ונכנס תחתיהן וכיון שלא שמרו כראוי משלם לספסרא דמי בשר בזול עכ"ל הרי לפנינו דגם הלוקח מיחשב ש"ש להספסרא ומש"ה הרמב"ם דאיירי כאן בדלא נתנו לבקרא יצא חיוב הספסרא בחיוב (הבקרא) [הלוקח] ועומד כל א' בשלו ופטור הספסרא משא"כ כשיש בקרא דאז הבקרא נכנס בחיובו להיות ש"ש במקום הלוקח ונשאר החיוב על הספסרא לשלם להלוקח וחוזר הספסרא ונוטלו מהבקרא וק"ל ומהתימה איך לא ראה לפניו רבינו דברי הרא"ש שהביא דברי הראב"ד הנ"ל שלפי דבריו לק"מ. ועוד היה נלע"ד שהרמב"ם מפרש היא בע"א ולק"מ והוא דס"ל דהא דמסיק שם ואמר הילכך משתבע ספסרא כו' לאו מדברי רמי בר חמא הוא אלא מסקנת התלמוד הוא אחר השקלא וטריא בספיקא דרב"ח ודלא כרב"ח והכי הן הצעת דבריהם דרמי בר חמא לא עלתה על דעתו שישלם בשר בזול אלא סבר שהיתומים ישתלמו או מהאפוטרופוס אי מהבקרא דמי כולו או אין שום אחד מהן יפרע להן כלום בהתנצלות דכל אחד והתלמודא מתמה האיך ס"ד שהבקרא יהיה פטור לגמרי כיון שהוא ש"ש של היתומים וקאמרי דרך שקלא וטריא דאפשר דמיירי דאין להיתומים הפסד דנמצא המוכר ושקלי זוזי מיניה והמוכר הוא דטוען עמהן שיחזרו וישלמו לו כי הן פשעו ושבזה קמסתפק רמי בר חמא מי ישלם למוכר דהא לית ליה טענה עליהן כיון דהוא פשע דכבר ידע אלא ע"כ צ"ל דמיירי דמוכר לא הוה [אלא] סרסור ואם כן א"א לומר שנשתלמו היתומים ממנו דהא הוא לא פשע וע"כ צ"ל דרמי בר חמא נסתפק מי ישלם להיתומים והדרא קושיא לדוכתה איך ס"ד שיהא הבקרא פטור לגמרי כיון שהוא ש"ש ומסיק הילכך כיון דליתא לספיקא דרמי בר חמא אלא האפוטרופוס פטור לגמרי והסרסור אם הוא בנמצא פוטר נפשו בשבועה והבקרא מחויב לשלם להיתומים ומ"מ כיון דיש לו התנצלות קצת להבקרא מש"ה מקילינן גביה וא"צ לשלם להיתומים אלא דמי בשר בזול כן נ"ל הצעת השמועה לדעת הרמב"ם ונתיישב לפירושו מאי דק' לפי' רש"י והתוס' והרא"ש ורבינו הנ"ל דלפירושם הו"ל לכתוב המעשה כאשר היה שמיירי שהיה נמצא המוכר והמוכר היה סרסור והיתומים נפרעו מהסרסור והסרסור חזר ותבע להאפוטרופסים ושנסתפק רמי ב"ח מי ישלם להסרסור ועוד כיון דרב"ח לא נסתפק אם ישבע הסרסור או לא לא הו"ל להסיק ולומר אלא (הילכך) ומשלם הבקרא דמי בשר בזול אבל לפי' הרמב"ם ניחא גם זה דהגמרא מסיק וקאמר כן לאפוקי ממה שהשיבו לו שהיתומים נפרעו מהמוכר ע"ז קאמר דלא איירי בהכי דא"כ מאי קא טעין אלא צ"ל דאין כאן אלא סרסור והוא א"צ לשלם אלא נשבע ונפטר וגם ניחא במאי דסתם וכתב ומשלם בקרא ולא כתב למי משלם גם הכי הול"ל ומשלם לו בקרא מיהו א"צ לשלם אלא בשר בזול ודוק. ועיין בב"י וכ"מ שכתב ג"כ כמעט כפירושי אבל אם כן היתה כוונתו לשונו דחוק הוא למאוד ולא הול"ל בל' ס"ד ושאר דברים דכתב ע"ש. עוד כתב הב"י ישוב לדברי הרמב"ם בשם בעל המרשים אבל דבריו דחוקים מאד וגם הב"י דחה אותו ואשר כתבתי הוא הנכון לע"ד ודוק. ואין להקשות לשיטת הרא"ש ורבינו למה לא כ"ר דין בקרא דחוזר ומשלם להסרסור א"ל משום דלא איירי כאן בדין זה כשמסרו לבקרא אלא הלוקח הניחו בין בהמותיו ומ"מ ק' דלקמן בסימן ר"ץ כתב שם גופא דהאי עובדא וכתב שמשתלמין מן המוכר או מן הרועה כלומר מן המוכר כשהוא בע"ה או מן הרועה כשהמוכר סרסור והול"ל דהסרסור אם חוזר ותובע להרועה צריך לשלם לו התביעה דמי בשר בזול ודוחק לומר דשם בדין יתומים איירי ולא בדין תביעת הסרסור דמ"מ לא הו"ל לרבינו להשתמט מלכתוב האי דינא שם או בשום מקום כיון דחידוש גדול יש בדין הזה וכמו שהוצרך הרא"ש ליתן טעם לפסק דין זה לפי פירושו וצ"ע:
ח סָעִיף יט וכתב הרמב"ם ז"ל מכאן אתה למד שהלוקח כו' ז"ל הראב"ד שם בהשגות א"א דין אמת הוא אלא שאין מכאן ראיה לפי שהזרע כשאינו ראוי לצמוח דבר ידוע הוא שהוא נרקב בעמידתו בקרקע ואינו בר השבה משא"כ בשאר מקומות והמ"מ כתב ז"ל והמחבר סובר כי הדברים ק"ו ומה פירות לזריעה שאינו מחזיר לו כלום אינו מנכה לו כלל מן הדמים אפילו בדמי עצים כאן שהוא יכול לקבל ממכרו ע"י טורח כ"ש הוא דאינו מנכה לו כלל: ואפילו אם נגנב או נאבד אחר שהודיעו כ' ב"י כו' [עב"ח שהביאו] ולי נראה כפי' קמא דלפי' זה ק' דלא הול"ל מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו דהא אזה קאי ועוד מדכתב אחר זה (ואומר) [ואם] לא הודיעו שרוצה להוליכו שם ומתחלה כתב סתם ואם לא הודיעו ש"מ דשם מהודעה אחרת מיירי ועפ"ר שם כתבתי פי' הדברים על נכון:
ט סָעִיף כ והרמ"ה ז"ל כתב ואם המוכר ידע כו' כתבתי בפרישה דנראה דבהא לא פליג הרמב"ם ומיהו אפשר לומר דהרמ"ה דכתב דהוצאת הליכה על המוכר טעמו דס"ל דפלוגתת ת"ק ורשב"ג מיירי אפי' בידע המוכר בהמום ואפילו בידע ס"ל לת"ק דאינו חייב בהוצאה והרמ"ה פסק כרשב"ג והרמב"ם פסק כת"ק ובזה יתיישב יותר מאי דכ"ר והרמ"ה כתב כו' בל' פלוגתא ומלשון ההשגות ומל' המ"מ משמע דהרמב"ם פסק כרבנן וראב"ד דפליג עליה כרשב"ג ומיהו בש"ע עירב דבריהן וכתב דעל הלוקח לטפל בחזרתו ושאין על המוכר כי אם ההוצאה ואם ידע המוכר במום חייב אף בהוצאה על ההולכה משמע דלא פליגי וצ"ע:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.