א המוצא דבר שניכר שאינו אבוד מבעליו כגון טלית בצד הגדר ופרה וחמור רועים בדרך אפילו כמה ימים זה אחר זה אין צריך ליטפל בהן אבל אם מצאן בלילה או חמור וכליו הפוכין וטלית באסרטיא אז ודאי הוי אבידה וצריך להחזירם לבעלים מצא הפרה והחמור רועים בדרך בבוקר השכם או סמוך לפנות ערב שלשה ימים זה אחר זה הוי אבידה פחות מכאן לא הוי אבידה ודוקא רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה אבל אם רצה בדרך אם אל המדבר פניה הוי אבידה ואם פניה לעיר לא הוי אבידה ואם היא רועה בין הכרמים אם הכרם של ישראל חייב להוציאה משם משום אבידת בעל הכרם שלא תפסידנו וכיון שהוציאה משם אנקטה נגרי ברייתא וחייב להחזירה ואם הכרם של עכו"ם אם הוא במקום שהורגים בהמה המזקת בלא התראה חייב להחזירה לבעלים שאין לך אבידה גדולה מזה ואם אין הורגין אותה בלא התראה אינו חייב ליטפל בה שאם לא התרו לבעליה אין הורגין אותה ואם התרו בו ולא חשש להוציאה אבידה מדעת היא ואין חייב ליטפל בה וכתב הרמב"ם אע"פ שאין לרואה ליטלה לעצמו מ"מ אין חייב ליטפל בה וכ"כ הרמ"ה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר מצא הבהמה ברפת אפילו אם הוא פתוח אם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו אינו חייב להחזירה אבל אם הוא פתוח בכל ארבע רוחותיו חייב להחזירה בד"א ברפת שהוא בתוך התחום אבל אם הוא חוץ לתחום בכל ענין חייב ואם מצאה בר"ה אפילו בתוך התחום חייב וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכגון שניכר שהיא הולכת תועה דהא אמרינן לעיל דוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזירה הא לאו הכי לא והראב"ד כתב היכא שמוצאה בסדטיא שבוקעין בה הרבה אנשים חייב לפי שמאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינן מהוגנין ולעיל איירי בשביל של כרמים שאין רבים בוקעין בו:
א סָעִיף א המוצא דבר שניכר שאינו אבוד מבעליו כגון טלית בצד הגדר ופרה וחמור רועים בדרך אפילו כמה ימים זה אחר זה אין צריך ליטפל בהם אבל אם מצאם בלילה וכו' מצא הפרה וחמור רועים בדרך בבוקר השכם או סמוך לפנות ערב שלשה ימים זה אחר זה הוי אבידה וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל: לא.) אמר רב יהודה ה"ק איזו היא כלל אבידה שהוא חייב בה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידה ולא מיחייב בה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה ומיחייב בה ולעולם אמר רב יהודה אמר רב עד שלשה ימים היכי דמי אי בלילותא אפילו חדא שעתא נמי אי ביממא אפי' טובא נמי לא לא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא שלשה יומי אמרי אתרמויי אתרמי לה ונפקא טפי ודאי אבידה היא. ופרש"י בקדמתא. לפני עלות השחר: חשכתא. שחשכה ערבית: ומ"ש ודוקא רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה אבל אם רצה בדרך אם אל המדבר פניה הוי אבידה וכו' שם במשנה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה חמור וכליו הפוכים פרה רצה בין הכרמים ה"ז אבידה ובגמרא הא גופא קשיא אמרת מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידה רועים בדרך הוא דלא הויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים הויא אבידה אימא סיפא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה ואסיק רבא רצה ארצה ל"ק הא דאפה לגבי דברא הא דאפה לגבי מתא רועה ארועה נמי ל"ק כאן באבידת גופה כאן באבידת קרקע כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה באבידת גופה דרצה בין הכרמים מסקבא ורועה בין הכרמים לא מסקבא ורועה בין הכרמים נהי דלא מסקבא ת"ל משום אבידת קרקע בדעכו"ם ות"ל משום אבידת גופה דלמא קטלו לה באתרא דמתרי והדר קטלי ודילמא אתרו בה אי אתרו בה ולא אהדרו בה ודאי אבידה מדעת היא וכתב רבינו ירוחם בנ"כ ונ"ל לפ"ז דה"ה במקום שפורעים קנס ידוע כשימצאו הבהמה רועה בשדות אחרות וממשכנין הבהמה בשביל הקנס ופירש"י באבידת קרקע וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:ומ"ש רבינו אם הכרם של ישראל חייב להוציאה וכו' וכיון שהוציאה משם אנקטה נגרי ברייתא וחייב להחזירה כ"כ הרא"ש ולמד כן מדאמרינן התם בסמוך גבי זקן ואינו לפי כבודו שאם הכישה חייב בה ובפ' הספינה משמע דטעמא משום דאנקטה נגרי ברייתא:ומ"ש בשם הרמב"ם אע"פ שאין לו לרואה ליטלה לעצמו מ"מ אין חייב ליטפל בה בפי"א מהל' גזילה כתב כן:ומ"ש רבינו ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר לאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה: מצא הבהמה ברפת אפי' אם הוא פתוח אם אינה מתעה הבהמה וכו' בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לב.) תנן מצאה ברפת אינו חייב בה בר"ה חייב בה ובגמרא אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה ואינה משמרת אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה ואינה משמרת מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה ופרש"י רפת שאמרו במשנתינו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת ואינה משתמרת שאינה נעולה ואם באה לצאת יוצאה ואמרינן תו בגמרא מצאה ברפת אינו חייב בה אמר ר' יצחק והוא שעומדת תוך התחום מכלל דבר"ה אפילו בתוך לתחום נמי חייב איכא דמתני לה אסיפא בר"ה חייב בה א"ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום מכלל דברפת אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה והרא"ש לא כתב אלא לישנא קמא וכך הם דברי רבינו אבל ה"ה בפט"ו מהלכות גזילה והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו לא זה ולא אותו ולא ידעתי למה:ומ"ש בשם הרא"ש וכגון שניכר שהיא הולכת תועה וכו' וכן מ"ש בשם הראב"ד הכל בפסקי הרא"ש שם:
א סָעִיף א המוצא דבר שניכר וכו'. כל זה וגמרא ס"פ א"מ: ומ"ש בשם הרמב"ם אע"פ שאין לרואה ליטלה לעצמו וכו'. בפי"א מה' גזילה כתב כך על המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו לר"ה והלך לו וכל כיוצא בזה ה"ז אבד ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה ליטול דבר זה לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו עכ"ל ונרא' פשוט דהרמב"ם מצא דרשה זו בדברי רז"ל והשתא מדאיצטריך אשר תאבד דאין נזקקין למאבד לדעתו מכלל דאסור ליטלנה דאי הוי שרי ליטלנה לא איצטריך קרא דאין נזקקין ליטפל בה להשיבה לבעליה דהשתא שרי ליטלה לעצמו כ"ש שאין חייב להשיבה ולפי זה אין מקום להשגת רבינו. גם מ"ש רבינו דאבידה מדעת הפקר היא קשה הלא בסימן רע"ג הביא רבינו לשון הרמב"ם שכתב ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהיו הפקר לכל בין מטלטלי בין מקרקעי מכלל דבדלא אמר לא הו"ל הפקר מן הסתם והכי מוכחי שמעתתא בדוכתי טובא אלא כדברי הרמב"ם עיקר ועיין במ"ש בסימן רע"ג על זה בס"ד:
א סָעִיף א המוצא דבר (שאינו ניכר) [שניכר שאינו] כו' בפ' אלו מציאות מימרא דרב יודא: כגון טלית בצד הגדר כבר נתבאר בסימן שלפני זה (סעיף י') ומטעם שכן דרך בעלי מלאכות להניח לבושיהן שם: א"צ ליטפל בהן פי' אפילו יודע של מי הוא א"צ ליטפל בו להחזירו לבעליו דאל"כ קשה למה כתב א"צ ליטפל בהן אסור ליגע הול"ל וכמש"ר בסימן שלפני זה (סעיף י') במוצא טלית בצד גדר ע"ש: או חמור וכליו הפוכין פי' אוכף ומרדעת שעליו אינן מונחין בדרך הנחתן: וטלית באסרטיא והוא דרך כבושה לרבים רש"י: בבוקר השכם כו' לפני עלות השחר ואין דרך להשכים ולהעריב לרעות כן כל הימים: ג' ימים זא"ז הוי אבידה אבל פחות מכן אימר איתרמויי אתרמי ליה ונפק ועבד"ר: אם אל המדבר פניה לשון הגמרא הא דאפה לגבי דברא וכ"כ בסמוך הדברי הרא"ש ופי' דברא הוא שדה כהא דאמרינן בפ"ק דתענית לדידן דאית לן פירי בדברא כו' דפי' בשדה ובש"ע כתוב ג"כ כלפי שדה ולשון מדבר שכתב רבינו לא ידעתי ואפשר לומר דרבינו מילתא בטעמא קאמר דהא דמחלקינן בין מחזירה אפה לגבי דברא או לא משום דאיכא למיחש שתרוץ אל המדבר במקום שאין יכולין להחזירה עולמית דאל"ה נהי דאפה לגבי דברא מסתמא תחזור מעצמה אל העיר וי"ל נמי דדייק רבינו כן משום דבגמרא לא הול"ל הא דפניה כלפי דברא דהא כל הענין איירי שם בבהמה שמצאה חוץ לעיר בשדה או בבקעה ובדרך ולא הול"ל אלא הא דפניה כלפי העיר והא דליכא פניה נגד העיר אלא ודאי מש"ה קאמר כלפי דברא ללמדנו דמיירי דוקא באופן שיש לחוש שתלך אל המדבר ול"ד מדבר אלא במקום שאין עוברים ושבים מצויים להשיב אותה לבעליה ואפשר דמתפרש לשון דברא כלשון ברייתא דפי' חוץ ור"ל חוץ למקום הישוב וק"ל: אנקטה נגרי כו' פי' למדה פסיעות נכריות ללכת חוצה ונעשית אבידה וחייב להחזירה: וכתב הרמב"ם כו' בפי"א מהלכות גזילה כ"כ: מ"מ אין חייב כו' ואין נראה כו' אל תטעה לומר שפלוגתת רבינו והרמב"ם לענין חיוב הטיפול וכדמשמע מלשון מ"מ שהביא רבינו אלא ה"פ הרמב"ם כתב דהא דאמרינן אבידה מדעת היא היינו לענין שאינו חייב ליטפל בה אבל מ"מ אינו רשאי ליטלה ואינו נראה דודאי אבידה מדעת היא והפקר גמור ושלו הוא: אם אינו מתעה כו' רצ"ל וכי הוא בגמרא וקאי ארפת שמכח שהוא פתוח לכל הצדדין הוא מתעה את הבהמה וגורם שבורחת משם: וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' והראב"ד כו' הכל בפסקי הרא"ש שם: והראב"ד כתב היכא שמוצאה פי' והראב"ד כתב דהא דאמרינן מצאה בר"ה חייב אפילו אפא לגבי דמת' ואינה הולכת תועה והא דאמרינן באפה לגבי דמת' דאינו חייב להחזיר היינו כשהיא במקום שאין רבים בוקעים שם ומ"ש בשביל של כרמים ל"ד ועבד"ר:
א סָעִיף א ג' ימים זה אחר זה כו' ז"ל המשנה (דף ל') מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ובגמרא אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה הוי אמר רב יודא ה"ק איזו היא כלל אבידה שהוא חייב בה מצא חמור כו' עד ולעולם אמר רב יודא אמר רב עד ג' ימים ה"ד אי בלילותא אפילו חדא שעתא נמי אי ביממא אפילו טובא נמי לא לא צריכא דהוה חזי ליה בקדמתא ובחשכתא ג' ימים אמרינן אתרמויי אתרמי ליה ונפק טפי ודאי אבידה היא תנ"ה טלית וקורדום בצד גדר ופרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה ג' ימים זא"ז ה"ז אבידה עכ"ל והא דמוקי לה רב בג' ימים ובחזי לה בקדמתא ובחשכתא ולא מוקי לה בדחזי לה לעולם ובאמצע היום (וכדמקשי התוס' בר"פ אהא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ע"ש וכתבתי בסי' רס"ב בדרישה משום דלשון מצא חמור משמע כל אימת שמצא אפילו בהשכמה ואפשר שזהו בכלל אמרו ולעולם ר"ל אפילו מצאו בשחרית וק"ל ומשמע לרבינו הא דאמר תלמודא טפי ודאי אבידה היא ל"ד קאמר טפי דאפילו בתלתא נמי אבידה הוי וכמשמעות לשון רב (שהוא מרא דשמועה) שאמר עד ג' דמשמע עד ולא עד בכלל והא דמסיק לומר ג ימים אמרינן אתרמויי אתרמי קאי אעד שלשה ימים דרב הנ"ל וכאילו אמר עד ג' ימים הנ"ל אמרי' אתרמויי אתרמי טפי מעד ג' ימים דהיינו ג' ימים אבידה היא וכן משמע סתם לשון הברייתא דתנ"ה וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות גזילה ועוד משמע לרבינו דהאי שיעורא לא קאי אלא אפרה לחוד אבל בטלית וקורדום בצד גדר כיון שהוא ודאי הינוח אפילו מצא בבוקר השכם ואפילו כמה ימים לא יטול אבל המ"מ שם בשם הרשב"א כתב דאכולה מילתא קאי דאפילו בודאי הינוח כל שלא נטלו משם תוך ג' ימים זמנן מוכיח עליהן דה"ז אבידה: אבל אם רצה בדרך כו' ואם היא רועה בין הכרמים כו' עד סוף הענין כל דברי רבינו אלו הן אליבא דרבא דהתם (דף הנ"ל) דשני הכי דיוקי דמתניתין דקשיין אהדדי רועה ארועה ורצה ארצה ע"ש ותפסו כל הפוסקים דברי רבא לעיקר אלא שיש לתמוה תמיהא גדולה אמאי השמיט רבינו דין רצה בין הכרמים דלרבא דהתם אפילו ליכא אבידת קרקע ואפילו באתרא דאין הורגין בלא התראה ואפילו אפה לגבי דמת' אם רצה בין הכרמים חייב להחזירה משום דע"י ריצתה בין הכרמים היא מסתקבא (פי' בערוך חבורה) ומקלקלת עצמה ורא"ש ורי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים כולם כתבו דרצה בין הכרמים הוה אבידה והוא בהדיא לשון המשנה והברייתא שם וכן יש לתמוה על מש"ר בסמוך בשם הראב"ד דמה שאמרו לעיל מיירי בשביל של כרמים דא"כ למה אמרו דבאפה לגבי העיר א"צ להחויר אפילו רצה והא בשביל של כרמים חייב להדורי בכל אופן כיון דמסקבא מיהו הא איכא ליישב דשאני בין שביל לכרם עצמו דשביל של כרמים כסתם דרך ולא שייך מסקבא א"נ דל"ד קאמר שבשביל של כרמים אלא לדמיון בעלמא ולאפוקי מקום שרבים בוקעים שם אבל על רבינו ודאי קשה ונראה ליישב דרבינו ס"ל דלבתר דשמעינן מרבא דהיכא דאפה לגבי דברא חייב להחזיר ממילא נשמע דרצה בין הכרמים לעולם צריך להחזיר מה"ט גופיה דכל בין הכרמים אפה לגבי דברא מיקרי שהכרמים מתעין הבהמה ולא שייך לחלק בה בין אפה למתא או לברא כי ע"י הכרמים הולכת למרחוק (כדאמרי' הך סברא גבי גוזלות המדדות בסימן שלפני זה) או שמן השביל תכנס לערבוב הכרמים והוה כאל המדבר פניה ואפילו באדם וכדאמרינן בפרק מרובה כתבו רבינו (בסימן רע"ד) בעשרה תקנות שתקן יהושע שחדא מינייהו הוה שהתועה בכרמים כורת הזמורות ויוצא עד שיגיע לאם הדרך כו' ולא צריכא תו לטעמא דמסקבא ולא נקט רבא טעמא דמסקבא אלא לרווחא דמילתא דרצה לתרץ רועה ארועה ל"ק אפילו בלא תירוצא דרצה ארצה ל"ק וה"ק אפילו אם לא נאמר הך סברא דהיכא דאפה לגבי דברא הוא אבידה אפ"ה ל"ק רועה ארועה וכדרך התרצנים שמתרצין כל קושיא בדרך ואופן אחר והשתא לא הוצרך רבינו לכתוב דין רצה בין הכרמים דכיון דכבר כתב דרצה בדרך ואפה לגבי דברא הוי אבידה ממילא נשמע דרצה בין הכרמים בכל אופן הוי אבידה ומה"ט גופא ובזה מיושב שהרא"ש והרי"ף והרמב"ם לא הזכיר א' מהן טעמא דמסקבא שוב מצאתי בח"מ של קלף דאיתא התם אבל אם רצה אפילו בדרך כו' וגי' זו נראה עיקר והוא מלשון הגמרא דמקשה לאביי ליתני רצה בדרך וכ"ש רצה בין הכרמים ומש"ה גם למסקנא נקט האי לישנא ור"ל ל"מ רצה בין הכרמים פשיטא דחייב להחזיר בכל אופן אלא אפילו אם רצה בדרך נמי חייב להחזיר אם אפה לגבי דברא ולדברינו צ"ל שמ"ש הראב"ד שביל של כרמים ר"ל שביל שהוא רחב כעין דרך ואין גפנות ואילנות סמוכין לשפת השביל באופן שאינו מתעה את הבהמה ולא נקט שביל של כרמים אלא לדמיון דבעינן מקום שאין רבים בוקעים שם וכמ"ש לעיל ודוק: ואין נראה כן דאבידה מדעת כו' פי' דבגמרא אמרו אי אתרו בה ולא אהדרו בה ודאי אבידה מדעת היא ש"מ דחשיב ליה תלמודא לדבר שאבדו הבעלים בידים והשליכו לחוץ שהוא ודאי הפקר לכל וב"י כתב ז"ל לאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה עכ"ל ולי נראה שאם כדבריו הכי הו"ל לתלמודא למימר אי אתרו בה ולא אהדרו בה איהו לא מפקח לה אנן נפקח ומדלא אמר הכי אלא קרא לה אבידה מדעת ש"מ דהוה הפקר גמור וכדעת רבינו ודכוותה נמי אמרינן התם גבי אשפה (בדף כ"ה) אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא כלומר והוה של מוצאה מיהו אפשר שהרמב"ם מפרש גם לזה דהכי פריך אבידה מדעת הוא ואינו מחוייב ליטפל בה ואמאי תני נוטל ומכריז שוב מצאתי כן בהמ"מ ומש"ה השמיט הרמב"ם וש"ע שם האי בבא דקאמר הגמרא אי עשויה לפנות כו' וכמ"ש בסמ"ע ע"ש והא דאמרינן בריש פרקין במכנשתא דבי דרי קב בד' אמות הרי אלו שלו כו' דאפקורי מפקר להו כו' ש"מ דכל שאינו מפקח על ממונו הוה הפקר ואין לדמות להא דשם אמדינן דעת' דלא יבוא ללקטם מן הארץ מחמת טירחא ומעצמה לא תכנס התבואה לביתן ונמצא היא מופקרת ועומדת משא"כ הכא אף שדרך העכו"ם להרגה מ"מ אפשר דלא יהרגנה ואינה מופקרת ועומדת ודומה להא דאמרינן בהגוזל בתרא ודף קי"ו ע"א) במעשה דרב ספרא שהיה הולך בשיירא והיה מלוה להו ארי כל לילא קא שדר ליה חמרא וקא אכיל ליה מטא זימניה דרב ספרא ולא קאכיל ליה ואמרינן שם אדעתיה דארי' אפקריה ולא אדעתיה דכל אדם וכתבו התוס' דלפעמים היה שבע ולא קאכיל ולא דומה להא דאמרינן המציל מן הארי כו' ע"ש ועוד אפשר דהכא כיון שיש סימן בפרה אע"פ שנראה כמאבד מדעת אפ"ה אין לרואה ליטלה דאפשר דאסימן קא סמיך:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.